מי נקרא "הבוס" באמריקה?
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
