שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הייתה גדולתו של לואי ארמסטרונג?
לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.
ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.
מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.
כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.
הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):
https://youtu.be/B0v-R224ZyY
סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/sIILBeUrYLk
בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:
https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s
השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:
http://youtu.be/kmfeKUNDDYs
עם בילי הולידיי:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:
http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk
מצגת וידאו עם סיפור חייו:
http://youtu.be/fr5CbstQZ24
מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:
https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg
וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:
https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes
למה ג'אנגו ריינהארדט ניגן רק עם 2 אצבעות?
אחת מאגדות הג'אז המרתקות ביותר, שהתרחשו באמת, היא על הגיטריסט הצועני המדהים ג'אנגו ריינהארדט (Django Reinhardt).
דג'אנגו, כמו שיש הכותבים את שמו, היה מוסיקאי מוכשר ברמות, שסבל מנכות קשה בידו, לא ידע לקרוא תווים ועדיין הצליח להפוך לאחד המוסיקאים החשובים בתולדות הג'אז.
אז כן, גיטריסט הג'אז הגדול ג'אנגו ריינהרדט ניגן רק ב-2 אצבעות ביד שמאל. הנכות הקשה נגרמה עקב פציעה שנגרמה לו בגיל 18, בשריפה בקרון הנייד שלו, שריפה שבה הציל את אשתו ואיבד חלק מאצבעותיו.
לאחר האסון המשיך הנגן הצועני, שהיה עילוי גיטרה, לנגן בגיטרה שנים רבות ולפתח סגנון אישי שאפשר לו לנצל את מה שנשאר מאצבעותיו, למוסיקה יפהפייה.
הוא נחשב לאחד המעניינים והיצירתיים שבנגני הג'אז. בהדרגה הצליח ג'אנגו לפתח סגנון נגינה ייחודי, בו השתמש בעיקר באצבעות שלא נפגעו. רבים סבורים שהוא היה גיטריסט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם. הכישרון המוסיקלי שלו חיפה על הקשיים שגרמה לו הנכות והוא היה לאגדה עוד בחייו.
עד כמה היה מוערך ניתן ללמוד מהעובדה שכשחי בפאריס הכבושה, בעת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, לא פגעו בו הנאצים. אחה היו אותם נאצים, ששלחו להשמדה צוענים ונכים בהמוניהם. זה קרה בזכות דיטריך שולץ-קוהְן, קצין גרמני שהעריץ את ג'אנגו. קוהן, שכונה "דוקטור ג'אז" על שום אהבתו למוסיקת ג'אז, שמר על הגיטריסט הגאון מכל משמר, מפני הגסטפו, תוך שהוא מאפשר לו לצלוח את המלחמה בשלום.
לאחר המלחמה נודע כבר ריינהרט כאחד מגדולי הג'אז החיים. הדיבור היה על כך שהוא יצר למעשה ז'אנר מוסיקלי חדש שכולו שלו, סגנון שנקרא הסווינג הצועני, או אפילו הג'אז הצועני - ז'אנר ששומר על פופולריות מסוימת עד היום.
באותה תקופה עלו אליו לרגל לא מעט מוסיקאי ג'אז אמריקאים, בתופעה שאפשר לראות כחסרת תקדים באותה תקופה, מעצם היות הג'אז סגנון שהאמריקאים הובילו בו אז והכתיבו כמעט הכל.
ועדיין, את החיים הרגילים הצליח ג'אנגו קצת פחות לצלוח. בגיל 43 הוא מת בהפתעה, מדימום מוחי. נשארה האגדה שהייתה באמת על גאון ג'אז לא שגרתי ודמות ייחודית שצלחה אסון אישי וצמחה ממנה לגדולה ועל הדרך זכתה להגנה אישית מפני השמדה, של קצין נאצי, רק כדי להותיר חותם בל יימחה על עולם הסווינג וההיסטוריה של הג'אז.
הנה סיפורו של ג'אנגו ריינהארדט (עברית):
http://youtu.be/X2p3PLR7t2Y?t=4m04s&end=10m36s
מצגת וידאו לצליליו עם תמונות מצעירותו:
http://youtu.be/S-Fq9s6hmQc
דג'אנגו ריינהארדט בהופעה:
https://youtu.be/aZ308aOOX04
וסרטון תיעודי על חייו והקריירה של אמן הג'אז הגדול ביותר:
https://youtu.be/xb1zfvy-PlU?long=yes
כיצד שינה דייב ברובק את הג'אז עם המקצבים שלו?
פסנתרן הג'אז והמלחין דייב ברובק (Dave Brubeck) הוא ללא ספק אחד ממוסיקאי ג'אז המוכרים והמצליחים בהיסטוריה של הג'אז.
הפופולריות העצומה לה זכה ברובק בשנות החמישים והשישים הפכה אותו לאחד מגדולי הג'אז ובו-זמנית גם תרמה לשמירה על עניין בג'אז, סגנון שנדחק באותה תקופה, כנגד הרוק והפופ שהשתלטו על הזרם המרכזי הפופולרי בעולם.
להצלחתו תרמו יכולות האלתור של ברובק ומאפיין בולט נוסף - מקצבים בלתי שגרתיים ומשקלים מורכבים, ששלטו ברבים מקטעי הנגינה שיצרו הוא ולהקתו.
בברובק ראו רבים את הקלאסיקאי של הג'אז. ואכן, הג'אז שלו הושפע מהמוסיקה הקלאסית, ככל הנראה בהשפעות שספג מאימו הפסנתרנית הקלאסית.
בעתיד יהיו מי שיכנו את הסגנון שלו "ג'אז אקדמי".
#כיצד הפך דייב ברובק מנגן קלאסי לענק ג'אז?
הילד הקליפורני שגדל בשנות ה-30 בחווה יועד על ידי אביו להיות קאובוי, מגדל בקר. אבל הוא אהב סווינג וחלם לנגן ג'אז כמו בני גודמן, כוכב הג'אז של התקופה.
במלחמת העולם השנייה ברובק מגויס ונשלח לאירופה. נגינה בהופעה מאולתרת על גב משאית צבאית החבילה לכך שבמקום שיילחם, הציעו לו להקים להקת ג'אז צבאית.
בסוף שנות ה-40 הייתה "רביעיית ברובק", בראשה עמד ברובק, להרכב של מוסיקאי ג'אז מהטובים בתקופתם. בעשור הבא, שנות ה-50, הרביעייה שהוא יקים תזכה להצלחה מדהימה. היא תכלול לצידו גם את נגן הסקסופון פול דזמונד, הקונטרבסיסט השחור יוג'ין רייט והמתופף ג'ו מורלו.
כדאי להבין שבאותם זמנים להקות מעורבות גזע היו עניין נדיר עד בלתי קיים. אבל כל הלהקות שברובק יקים בקריירה שלו יהיו מעורבות ויכללו נגנים לבנים ושחורים יחדיו. בעתיד זה יהפוך לתקן בעולם הג'אז, אבל הוא היה חלוץ בדרישתו שלא להפלות את נגניו השחורים. לא פעם הוא אף ביטל הופעות בהן הוגבלו נגניו השחורים. פעם הוא אף ביטל הופעה בטלוויזיה, כי הוא הבין שהצלמים קיבלו הוראה שלא לכוון את המצלמות אל יוג'ין, נגן הקונטרבס כהה העור.
המצליחה ביותר מבין הצלחותיו הרבות היצירה והמפורסמת מכולן הייתה ללא ספק "Take Five". היא בכלל נכתבה על ידי נגן הסקסופון של הרביעייה, פול דסמונד. אבל טייק פייב כל כך הצליח, עד שבשנייה בה ברובק היה מתחיל לנגן את צליליו הראשונים, הקהל היה מפציץ את הבמה בתשואות שמהסוג שעולם הג'אז לא הכיר עד אז.
בשנות ה-50 עבר הג'אז מהפך והיה למוסיקה למביני עניין במקום זרם מרכזי להמונים. ברובק בעל החושים השיווקיים הבין את השינוי והחל להופיע באוניברסיטאות ברחבי אמריקה. כך הוא גידל דור חדש של חובבי ג'אז וחיבר לראשונה בין ג'אז לאקדמיה ולסטודנטים.
הנה סיפורו של דייב ברובק דרך המקצב של טייק פייב, שהוא קושר לסוסיו של אביו:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
דייב ברובק ב"סנט לואיס בלוז":
https://youtu.be/jULUvCg940k
טייק פייב (Take Five) המפורסם שלו:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
מספר בקולו על הגורל הקשה שנועד לחובבי הג'אז בברית המועצות:
https://youtu.be/CVfVTQmiRJs
בחיוך עצוב, "פייק" מדהים בו יצר עורך וידאו מוכשר מחווה של רביעיית ברובק ל"גולדן בראון" של להקת הפאנק ה"חונקים":
https://youtu.be/2Qs1J612nZs
וסרטון תיעודי על המקצבים המטורפים שלו וכיצד הגיע אליהם:
https://youtu.be/FUFiKSmqivo?long=yes
מהו הסוד של דיוק אלינגטון?
דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.
אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.
אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.
הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.
בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.
מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.
אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.
אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.
אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.
כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.
אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.
הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/iIp0SDrlYQc
אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:
https://youtu.be/cb2w2m1JmCY
ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:
https://youtu.be/D6mFGy4g_n8
"בובת משי" (Satin Doll):
https://youtu.be/wTFPV1pk654
וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:
https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s
איך ת'לוניוס מונק נכשל ואז הפך לענק?
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
איך היה צ'ארלי פארקר לאבי הביבופ?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
מה הייתה הגאונות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין?
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
למה כונה מינגוס "האיש הכועס של הג'אז"?
אומרים על צ'ארלס מינגוס (Charles Mingus) שהוא לא היה רק באסיסט אלא כוח טבע גאוני שעם נגינת קונטרבס (double bass) עוצמתית, יחד עם פסנתר, גיטרה בס ושירה, השאיר חותם עצום על תולדות הג'אז.
הוא נולד ב-1922 בעיר נוגאלס (Nogales) שבאריזונה, בגיל 6 למד לנגן בטרומבון, עבר לצ'לו ובתיכון החליף את הצ'לו למען הקונטרבס, שהבטיח לו יותר עבודה בתחום הג'אז.
מכיוון שהיה מעורב, עם אב ממוצא שוודי ואפרו-אמריקאי ואם ממוצא סיני ואפרו-אמריקאי, הוא חש "לא מספיק שחור ולא מספיק לבן" ולא ממש מצא את המקום החברתי הנכון. אבל נעוריו בשכונת ווטס בלוס אנג'לס, בה התערבבו ג'אז, בלוז ומוסיקת כנסייה הכניסו את הכל היישר למוסיקה שלו.
מינגוס היה גאון שכתב יצירות מורכבות יצירות וחדשניות, לעיתים מחאתיות ומתנגדות להפרדה גזעית. אחת הידועות שבהן היא "Fables of Faubus", בה הוא תקף ישירות את אורוול פובוס (Orval Faubus), מושל ארקנסו שניסה למנוע שילוב גזעי בבתי ספר ב-1957. מינגוס לא היה מוכן לשתוק, הוסיף מילים לשיר שאותן ביקשה חברת התקליטים להסיר. אך הוא התנגד וניצח.
הפכפך, מורכב ובעל אופי מאתגר, צ'ארלי מינגוס היה נגן בס ג'אז מיומן, מבצע מבריק ומלחין עמוק שיצר יצירות קלות להאזנה, אך ידועות כמסובכות יחסית לביצוע.
מינגוס ניגן עם גדולי הג'אז. החל מדיוק אלינגטון, דרך צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, כמו גם באד פאוול, מקס רואץ', אריק דולפי, דני ריצ'מונד וג'קי ביירד.
דיוק, אגב, לא היה הצלחתו הגדולה. ב-1953 הוא מצליח להתקבל לתזמורת של דיוק אלינגטון ומחזיק מעמד ימים בודדים, עד שנכנס לתגרה עם הטרומבוניסט חואן טיזול (Juan Tizol). אלינגטון פיטר אותו בנימוס אלגנטי "יש לי כבר בעיות ישנות, אני לא צריך חדשות". מינגוס סיפר שהרגיש שמחמיאים לו, לחץ את ידו של אלינגטון בחיוך ורק בהמשך הבין שפוטר...
את הכינוי "האיש הכועס של הג'אז" לא הוא בחר לעצמו. אישיותו המורכבת התבטאה בכך שפיטר מוסיקאים שניגנו מתחת לרמה שלו - על הבמה ובאמצע הופעה, עצר קונצרטים אם הקהל דיבר וב-1962 ביטל הופעה לחלוטין כי הבמה לא עמדה בסטנדרטים שלו.
הכעס שלו לא היה קפריזה. הוא נבע מתוך תחושה עמוקה שמוסיקה אמריקאית שחורה לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה ועמד על כך שיתחסו אליה בכבוד.
האלבום "The Black Saint and the Sinner Lady" משנת 1963 נחשב לאחת מיצירות המופת של תולדות הג'אז. את ההערות על הכריכה האחורית מינגוס ביקש מהפסיכולוג שלו לכתוב.
זה בדיוק מינגוס - רגשות אמיתיים, לא פוזה. אדם שאמרו עליו ש"אפשר היה לפחד, לשנוא ולאהוב אותו במידה שווה".
צ'ארלי מינגוס מת ב-1979 ממחלת ALS בקורנבקה (Cuernavaca) שבמקסיקו, בה הוא חיפש טיפול. אפרו פוזר בנהר הגנגס. מסתבר שמינגוס היה גדול מספיק כדי שאפילו המוות יבחר בשבילו מקום קבורה בלתי נשכח.
הנה קיצור חייו של צ'ארלי מינגוס:
https://youtu.be/swPGfxWEsB4
הכירו את צ'ארלס מינגוס:
https://youtu.be/5Y3GGXwaU_M
על האיש הכועס של עולם הג'אז:
https://youtu.be/o8V6vnKKrMo
מינגוס ב"בלוז השטן":
https://youtu.be/ODnOQ0t37Ik
ב-Goodbye pork pie hat שלו:
https://youtu.be/xPWvA1EiezI?t=1m36s
סרט תיעודי על מינגוס:
https://youtu.be/JY_ebWRCPQM?long=yes
והופעה שלמה שלו עם להקתו:
https://youtu.be/y9IMOUVJMVs?long=yes
מי היה ענק הג'אז המתוחכם, דקסטר גורדון?
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.
ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.
מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.
כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.
הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):
https://youtu.be/B0v-R224ZyY
סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:
https://youtu.be/sIILBeUrYLk
בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:
https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s
השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:
http://youtu.be/kmfeKUNDDYs
עם בילי הולידיי:
https://youtu.be/x6RwSsHSIfs
דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:
http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk
מצגת וידאו עם סיפור חייו:
http://youtu.be/fr5CbstQZ24
מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:
https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg
וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:
https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes
אחת מאגדות הג'אז המרתקות ביותר, שהתרחשו באמת, היא על הגיטריסט הצועני המדהים ג'אנגו ריינהארדט (Django Reinhardt).
דג'אנגו, כמו שיש הכותבים את שמו, היה מוסיקאי מוכשר ברמות, שסבל מנכות קשה בידו, לא ידע לקרוא תווים ועדיין הצליח להפוך לאחד המוסיקאים החשובים בתולדות הג'אז.
אז כן, גיטריסט הג'אז הגדול ג'אנגו ריינהרדט ניגן רק ב-2 אצבעות ביד שמאל. הנכות הקשה נגרמה עקב פציעה שנגרמה לו בגיל 18, בשריפה בקרון הנייד שלו, שריפה שבה הציל את אשתו ואיבד חלק מאצבעותיו.
לאחר האסון המשיך הנגן הצועני, שהיה עילוי גיטרה, לנגן בגיטרה שנים רבות ולפתח סגנון אישי שאפשר לו לנצל את מה שנשאר מאצבעותיו, למוסיקה יפהפייה.
הוא נחשב לאחד המעניינים והיצירתיים שבנגני הג'אז. בהדרגה הצליח ג'אנגו לפתח סגנון נגינה ייחודי, בו השתמש בעיקר באצבעות שלא נפגעו. רבים סבורים שהוא היה גיטריסט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם. הכישרון המוסיקלי שלו חיפה על הקשיים שגרמה לו הנכות והוא היה לאגדה עוד בחייו.
עד כמה היה מוערך ניתן ללמוד מהעובדה שכשחי בפאריס הכבושה, בעת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, לא פגעו בו הנאצים. אחה היו אותם נאצים, ששלחו להשמדה צוענים ונכים בהמוניהם. זה קרה בזכות דיטריך שולץ-קוהְן, קצין גרמני שהעריץ את ג'אנגו. קוהן, שכונה "דוקטור ג'אז" על שום אהבתו למוסיקת ג'אז, שמר על הגיטריסט הגאון מכל משמר, מפני הגסטפו, תוך שהוא מאפשר לו לצלוח את המלחמה בשלום.
לאחר המלחמה נודע כבר ריינהרט כאחד מגדולי הג'אז החיים. הדיבור היה על כך שהוא יצר למעשה ז'אנר מוסיקלי חדש שכולו שלו, סגנון שנקרא הסווינג הצועני, או אפילו הג'אז הצועני - ז'אנר ששומר על פופולריות מסוימת עד היום.
באותה תקופה עלו אליו לרגל לא מעט מוסיקאי ג'אז אמריקאים, בתופעה שאפשר לראות כחסרת תקדים באותה תקופה, מעצם היות הג'אז סגנון שהאמריקאים הובילו בו אז והכתיבו כמעט הכל.
ועדיין, את החיים הרגילים הצליח ג'אנגו קצת פחות לצלוח. בגיל 43 הוא מת בהפתעה, מדימום מוחי. נשארה האגדה שהייתה באמת על גאון ג'אז לא שגרתי ודמות ייחודית שצלחה אסון אישי וצמחה ממנה לגדולה ועל הדרך זכתה להגנה אישית מפני השמדה, של קצין נאצי, רק כדי להותיר חותם בל יימחה על עולם הסווינג וההיסטוריה של הג'אז.
הנה סיפורו של ג'אנגו ריינהארדט (עברית):
http://youtu.be/X2p3PLR7t2Y?t=4m04s&end=10m36s
מצגת וידאו לצליליו עם תמונות מצעירותו:
http://youtu.be/S-Fq9s6hmQc
דג'אנגו ריינהארדט בהופעה:
https://youtu.be/aZ308aOOX04
וסרטון תיעודי על חייו והקריירה של אמן הג'אז הגדול ביותר:
https://youtu.be/xb1zfvy-PlU?long=yes
פסנתרן הג'אז והמלחין דייב ברובק (Dave Brubeck) הוא ללא ספק אחד ממוסיקאי ג'אז המוכרים והמצליחים בהיסטוריה של הג'אז.
הפופולריות העצומה לה זכה ברובק בשנות החמישים והשישים הפכה אותו לאחד מגדולי הג'אז ובו-זמנית גם תרמה לשמירה על עניין בג'אז, סגנון שנדחק באותה תקופה, כנגד הרוק והפופ שהשתלטו על הזרם המרכזי הפופולרי בעולם.
להצלחתו תרמו יכולות האלתור של ברובק ומאפיין בולט נוסף - מקצבים בלתי שגרתיים ומשקלים מורכבים, ששלטו ברבים מקטעי הנגינה שיצרו הוא ולהקתו.
בברובק ראו רבים את הקלאסיקאי של הג'אז. ואכן, הג'אז שלו הושפע מהמוסיקה הקלאסית, ככל הנראה בהשפעות שספג מאימו הפסנתרנית הקלאסית.
בעתיד יהיו מי שיכנו את הסגנון שלו "ג'אז אקדמי".
#כיצד הפך דייב ברובק מנגן קלאסי לענק ג'אז?
הילד הקליפורני שגדל בשנות ה-30 בחווה יועד על ידי אביו להיות קאובוי, מגדל בקר. אבל הוא אהב סווינג וחלם לנגן ג'אז כמו בני גודמן, כוכב הג'אז של התקופה.
במלחמת העולם השנייה ברובק מגויס ונשלח לאירופה. נגינה בהופעה מאולתרת על גב משאית צבאית החבילה לכך שבמקום שיילחם, הציעו לו להקים להקת ג'אז צבאית.
בסוף שנות ה-40 הייתה "רביעיית ברובק", בראשה עמד ברובק, להרכב של מוסיקאי ג'אז מהטובים בתקופתם. בעשור הבא, שנות ה-50, הרביעייה שהוא יקים תזכה להצלחה מדהימה. היא תכלול לצידו גם את נגן הסקסופון פול דזמונד, הקונטרבסיסט השחור יוג'ין רייט והמתופף ג'ו מורלו.
כדאי להבין שבאותם זמנים להקות מעורבות גזע היו עניין נדיר עד בלתי קיים. אבל כל הלהקות שברובק יקים בקריירה שלו יהיו מעורבות ויכללו נגנים לבנים ושחורים יחדיו. בעתיד זה יהפוך לתקן בעולם הג'אז, אבל הוא היה חלוץ בדרישתו שלא להפלות את נגניו השחורים. לא פעם הוא אף ביטל הופעות בהן הוגבלו נגניו השחורים. פעם הוא אף ביטל הופעה בטלוויזיה, כי הוא הבין שהצלמים קיבלו הוראה שלא לכוון את המצלמות אל יוג'ין, נגן הקונטרבס כהה העור.
המצליחה ביותר מבין הצלחותיו הרבות היצירה והמפורסמת מכולן הייתה ללא ספק "Take Five". היא בכלל נכתבה על ידי נגן הסקסופון של הרביעייה, פול דסמונד. אבל טייק פייב כל כך הצליח, עד שבשנייה בה ברובק היה מתחיל לנגן את צליליו הראשונים, הקהל היה מפציץ את הבמה בתשואות שמהסוג שעולם הג'אז לא הכיר עד אז.
בשנות ה-50 עבר הג'אז מהפך והיה למוסיקה למביני עניין במקום זרם מרכזי להמונים. ברובק בעל החושים השיווקיים הבין את השינוי והחל להופיע באוניברסיטאות ברחבי אמריקה. כך הוא גידל דור חדש של חובבי ג'אז וחיבר לראשונה בין ג'אז לאקדמיה ולסטודנטים.
הנה סיפורו של דייב ברובק דרך המקצב של טייק פייב, שהוא קושר לסוסיו של אביו:
https://youtu.be/SuUhBfN6TNY
דייב ברובק ב"סנט לואיס בלוז":
https://youtu.be/jULUvCg940k
טייק פייב (Take Five) המפורסם שלו:
https://youtu.be/PHdU5sHigYQ?t=3s
מספר בקולו על הגורל הקשה שנועד לחובבי הג'אז בברית המועצות:
https://youtu.be/CVfVTQmiRJs
בחיוך עצוב, "פייק" מדהים בו יצר עורך וידאו מוכשר מחווה של רביעיית ברובק ל"גולדן בראון" של להקת הפאנק ה"חונקים":
https://youtu.be/2Qs1J612nZs
וסרטון תיעודי על המקצבים המטורפים שלו וכיצד הגיע אליהם:
https://youtu.be/FUFiKSmqivo?long=yes
דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.
אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.
אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.
הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.
בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.
מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.
אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.
אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.
אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.
כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.
אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.
הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/iIp0SDrlYQc
אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:
https://youtu.be/cb2w2m1JmCY
ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:
https://youtu.be/D6mFGy4g_n8
"בובת משי" (Satin Doll):
https://youtu.be/wTFPV1pk654
וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:
https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s
גדולי הג'אז
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:
https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
אומרים על צ'ארלס מינגוס (Charles Mingus) שהוא לא היה רק באסיסט אלא כוח טבע גאוני שעם נגינת קונטרבס (double bass) עוצמתית, יחד עם פסנתר, גיטרה בס ושירה, השאיר חותם עצום על תולדות הג'אז.
הוא נולד ב-1922 בעיר נוגאלס (Nogales) שבאריזונה, בגיל 6 למד לנגן בטרומבון, עבר לצ'לו ובתיכון החליף את הצ'לו למען הקונטרבס, שהבטיח לו יותר עבודה בתחום הג'אז.
מכיוון שהיה מעורב, עם אב ממוצא שוודי ואפרו-אמריקאי ואם ממוצא סיני ואפרו-אמריקאי, הוא חש "לא מספיק שחור ולא מספיק לבן" ולא ממש מצא את המקום החברתי הנכון. אבל נעוריו בשכונת ווטס בלוס אנג'לס, בה התערבבו ג'אז, בלוז ומוסיקת כנסייה הכניסו את הכל היישר למוסיקה שלו.
מינגוס היה גאון שכתב יצירות מורכבות יצירות וחדשניות, לעיתים מחאתיות ומתנגדות להפרדה גזעית. אחת הידועות שבהן היא "Fables of Faubus", בה הוא תקף ישירות את אורוול פובוס (Orval Faubus), מושל ארקנסו שניסה למנוע שילוב גזעי בבתי ספר ב-1957. מינגוס לא היה מוכן לשתוק, הוסיף מילים לשיר שאותן ביקשה חברת התקליטים להסיר. אך הוא התנגד וניצח.
הפכפך, מורכב ובעל אופי מאתגר, צ'ארלי מינגוס היה נגן בס ג'אז מיומן, מבצע מבריק ומלחין עמוק שיצר יצירות קלות להאזנה, אך ידועות כמסובכות יחסית לביצוע.
מינגוס ניגן עם גדולי הג'אז. החל מדיוק אלינגטון, דרך צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, כמו גם באד פאוול, מקס רואץ', אריק דולפי, דני ריצ'מונד וג'קי ביירד.
דיוק, אגב, לא היה הצלחתו הגדולה. ב-1953 הוא מצליח להתקבל לתזמורת של דיוק אלינגטון ומחזיק מעמד ימים בודדים, עד שנכנס לתגרה עם הטרומבוניסט חואן טיזול (Juan Tizol). אלינגטון פיטר אותו בנימוס אלגנטי "יש לי כבר בעיות ישנות, אני לא צריך חדשות". מינגוס סיפר שהרגיש שמחמיאים לו, לחץ את ידו של אלינגטון בחיוך ורק בהמשך הבין שפוטר...
את הכינוי "האיש הכועס של הג'אז" לא הוא בחר לעצמו. אישיותו המורכבת התבטאה בכך שפיטר מוסיקאים שניגנו מתחת לרמה שלו - על הבמה ובאמצע הופעה, עצר קונצרטים אם הקהל דיבר וב-1962 ביטל הופעה לחלוטין כי הבמה לא עמדה בסטנדרטים שלו.
הכעס שלו לא היה קפריזה. הוא נבע מתוך תחושה עמוקה שמוסיקה אמריקאית שחורה לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה ועמד על כך שיתחסו אליה בכבוד.
האלבום "The Black Saint and the Sinner Lady" משנת 1963 נחשב לאחת מיצירות המופת של תולדות הג'אז. את ההערות על הכריכה האחורית מינגוס ביקש מהפסיכולוג שלו לכתוב.
זה בדיוק מינגוס - רגשות אמיתיים, לא פוזה. אדם שאמרו עליו ש"אפשר היה לפחד, לשנוא ולאהוב אותו במידה שווה".
צ'ארלי מינגוס מת ב-1979 ממחלת ALS בקורנבקה (Cuernavaca) שבמקסיקו, בה הוא חיפש טיפול. אפרו פוזר בנהר הגנגס. מסתבר שמינגוס היה גדול מספיק כדי שאפילו המוות יבחר בשבילו מקום קבורה בלתי נשכח.
הנה קיצור חייו של צ'ארלי מינגוס:
https://youtu.be/swPGfxWEsB4
הכירו את צ'ארלס מינגוס:
https://youtu.be/5Y3GGXwaU_M
על האיש הכועס של עולם הג'אז:
https://youtu.be/o8V6vnKKrMo
מינגוס ב"בלוז השטן":
https://youtu.be/ODnOQ0t37Ik
ב-Goodbye pork pie hat שלו:
https://youtu.be/xPWvA1EiezI?t=1m36s
סרט תיעודי על מינגוס:
https://youtu.be/JY_ebWRCPQM?long=yes
והופעה שלמה שלו עם להקתו:
https://youtu.be/y9IMOUVJMVs?long=yes
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
למה קית ג'ארט נחשב המוצרט של הג'אז?
מה לא אמרו עליו. שהוא גאון משוגע, קפריזי ודעתן, הוא מנגן במאמץ, משקיע את כולו בנגינה, עם ראש מלא במוסיקה - מקלאסית ועד מוסיקה שחורה, דרך פיוז'ן ועד המזרח הרחוק. הוא משתגע אם מישהו משתעל או מרעיש בהופעה. סיפרו שהוא נוהג לסחוב את פסנתר הכנף שלו להופעותיו בכל העולם ומתעקש לכוון אותו בעצמו, גם אם ברור שאחריו יבוא מכוון פסנתרים מקצועי. המוסיקאי הזה הוא משהו אחר ובכל המובנים. קוראים לו קית' וב-2025 הוא בן 80.
קית ג'ארט (Keith Jarrett) נולד ב-1945 באלנטאון שבפנסילוניה. הוא מתחיל ללמוד פסנתר עוד לפני גיל 3 ובגיל 7 כבר מופיע בקונצרט סולו ראשון. עם השנים יהפוך הילד המוכשר למוסיקאי אמריקאי שהוא אגדה חיה של ג'אז מודרני, בעיקר בזכות יכולת האלתור המדהימה שלו שזיכתה אותו בכינוי "מוצרט של הג'אז".
באמצע שנות ה-60 מצטרף ג'ארט ללהקתו של מיילס דייוויס (Miles Davis) ומנגן איתו עד 1971. מסתבר שמיילס גילה את הכישרון הייחודי שלו והפך אותו לשם דבר בקהילת הג'אז העולמית.
בתקופה הזו עוצבה זהותו המוסיקלית ופתחה לו את הדרך להכרה בינלאומית. אבל הרגע המשמעותי ביותר בקריירה של הפסנתרן הצעיר יגיע ב-24 בינואר 1975 בעיר קלן שבגרמניה.
קית היה אמור לנגן באותו ערב, אבל הוא גילה שהפסנתר באולם הקונצרטים לא הפיק היטב בצלילים הגבוהים והנמוכים. במקום לבטל את ההופעה, דבר שכל מוסיקאי שמכבד את עצמו היה ככל הנראה עושה, הוא החליט לנגן על האוקטבות האמצעיות בלבד.
הנסיבות הבלתי צפויות הללו עתידות להוליד את אחד הרסיטלים המפורסמים בהיסטוריה. כי באותו ערב ג'ארט ניגן רק מוסיקה מאולתרת, שהמציא על המקום. בהופעה, על פסנתר בלבד, הוא יצר אלתור מלא של 65 דקות שהפך לאלבום "The Köln Concert", הקונצרט של קלן.
האלבום הזה יהיה לאלבום הג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה.
מכאן תהיה דרכו סלולה לתהילה עולמית. הנגינה של ג'ארט משלבת השפעות מהמוסיקה הקלאסית, מהפולק האמריקאי ומהמוסיקה של המזרח. הוא יוצר על הפסנתר מלודיות (מנגינות) שלמרות שהן נוצרות לחלוטין בזמן אמת, הן נשמעות וזורמות כאילו הן יצירות מוגמרות, שחוברו ונכתבו לפני כן.
ב-1983 מקים קית את שלישיית הג'אז שלו Standards Trio עם המתופף ג'ק דיג'ונט (Jack DeJohnette) והבסיסט גרי פיקוק (Gary Peacock). הלהקה שתפעל 30 שנה תפרש מחדש את הסטנדרטים הקלאסיים של הג'אז האמריקאי.
כמו שראיתם בהתחלה, אישיותו של ג'ארט הייתה מאז ומתמיד מורכבת. מי שנודע כפרפקציוניסט קיצוני שלא פעם הפסיק קונצרט באמצע רק כי הוא שמע רעשים מהקהל, חלה בשנת 1996.
זה מתגלה באמצע סיבוב הופעות שלו באיטליה ומדובר בתסמונת העייפות הכרונית. המחלה הולכת וסוגרת אותו בבית למשך שנתיים. אחרי מאבק ממושך במחלה הוא שב באופן מוגבל להופיע ועשה זאת עד 2018 ואז לקה בשני שבצים שסיימו לתמיד את הופעותיו.
הנה סיפורו של קית' ג'ארט
על "קונצרט קלן":
https://youtu.be/8AxivIeh7kM
המוסיקאי ריק מנתח את הגאון קית':
https://youtu.be/QMfchuNAvH4
סרט תיעודי על המאסטר של האילתור:
https://youtu.be/mb1WIaQaU68?long=yes
קונצרט עם הרביעייה האירופית שלו ב-1974:
https://youtu.be/P06iM-UGi3s?long=yes
הטריו של קית' ג'ארט בהופעה שלמה ב-1985:
https://youtu.be/XYaVbTVMZtA?t=18s
הראיון המלא עם קית' ג'ארט:
https://youtu.be/qtEYUfcPTWQ?long=yes
וקית ג'ארט מייצר באולפן קטעים לא פחות נפלאים ומרגשים, כמו "הדרן מטוקיו" מ-1978:
https://youtu.be/LTVjFQ8ghC8?long=yes
מה לא אמרו עליו. שהוא גאון משוגע, קפריזי ודעתן, הוא מנגן במאמץ, משקיע את כולו בנגינה, עם ראש מלא במוסיקה - מקלאסית ועד מוסיקה שחורה, דרך פיוז'ן ועד המזרח הרחוק. הוא משתגע אם מישהו משתעל או מרעיש בהופעה. סיפרו שהוא נוהג לסחוב את פסנתר הכנף שלו להופעותיו בכל העולם ומתעקש לכוון אותו בעצמו, גם אם ברור שאחריו יבוא מכוון פסנתרים מקצועי. המוסיקאי הזה הוא משהו אחר ובכל המובנים. קוראים לו קית' וב-2025 הוא בן 80.
קית ג'ארט (Keith Jarrett) נולד ב-1945 באלנטאון שבפנסילוניה. הוא מתחיל ללמוד פסנתר עוד לפני גיל 3 ובגיל 7 כבר מופיע בקונצרט סולו ראשון. עם השנים יהפוך הילד המוכשר למוסיקאי אמריקאי שהוא אגדה חיה של ג'אז מודרני, בעיקר בזכות יכולת האלתור המדהימה שלו שזיכתה אותו בכינוי "מוצרט של הג'אז".
באמצע שנות ה-60 מצטרף ג'ארט ללהקתו של מיילס דייוויס (Miles Davis) ומנגן איתו עד 1971. מסתבר שמיילס גילה את הכישרון הייחודי שלו והפך אותו לשם דבר בקהילת הג'אז העולמית.
בתקופה הזו עוצבה זהותו המוסיקלית ופתחה לו את הדרך להכרה בינלאומית. אבל הרגע המשמעותי ביותר בקריירה של הפסנתרן הצעיר יגיע ב-24 בינואר 1975 בעיר קלן שבגרמניה.
קית היה אמור לנגן באותו ערב, אבל הוא גילה שהפסנתר באולם הקונצרטים לא הפיק היטב בצלילים הגבוהים והנמוכים. במקום לבטל את ההופעה, דבר שכל מוסיקאי שמכבד את עצמו היה ככל הנראה עושה, הוא החליט לנגן על האוקטבות האמצעיות בלבד.
הנסיבות הבלתי צפויות הללו עתידות להוליד את אחד הרסיטלים המפורסמים בהיסטוריה. כי באותו ערב ג'ארט ניגן רק מוסיקה מאולתרת, שהמציא על המקום. בהופעה, על פסנתר בלבד, הוא יצר אלתור מלא של 65 דקות שהפך לאלבום "The Köln Concert", הקונצרט של קלן.
האלבום הזה יהיה לאלבום הג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה.
מכאן תהיה דרכו סלולה לתהילה עולמית. הנגינה של ג'ארט משלבת השפעות מהמוסיקה הקלאסית, מהפולק האמריקאי ומהמוסיקה של המזרח. הוא יוצר על הפסנתר מלודיות (מנגינות) שלמרות שהן נוצרות לחלוטין בזמן אמת, הן נשמעות וזורמות כאילו הן יצירות מוגמרות, שחוברו ונכתבו לפני כן.
ב-1983 מקים קית את שלישיית הג'אז שלו Standards Trio עם המתופף ג'ק דיג'ונט (Jack DeJohnette) והבסיסט גרי פיקוק (Gary Peacock). הלהקה שתפעל 30 שנה תפרש מחדש את הסטנדרטים הקלאסיים של הג'אז האמריקאי.
כמו שראיתם בהתחלה, אישיותו של ג'ארט הייתה מאז ומתמיד מורכבת. מי שנודע כפרפקציוניסט קיצוני שלא פעם הפסיק קונצרט באמצע רק כי הוא שמע רעשים מהקהל, חלה בשנת 1996.
זה מתגלה באמצע סיבוב הופעות שלו באיטליה ומדובר בתסמונת העייפות הכרונית. המחלה הולכת וסוגרת אותו בבית למשך שנתיים. אחרי מאבק ממושך במחלה הוא שב באופן מוגבל להופיע ועשה זאת עד 2018 ואז לקה בשני שבצים שסיימו לתמיד את הופעותיו.
הנה סיפורו של קית' ג'ארט
על "קונצרט קלן":
https://youtu.be/8AxivIeh7kM
המוסיקאי ריק מנתח את הגאון קית':
https://youtu.be/QMfchuNAvH4
סרט תיעודי על המאסטר של האילתור:
https://youtu.be/mb1WIaQaU68?long=yes
קונצרט עם הרביעייה האירופית שלו ב-1974:
https://youtu.be/P06iM-UGi3s?long=yes
הטריו של קית' ג'ארט בהופעה שלמה ב-1985:
https://youtu.be/XYaVbTVMZtA?t=18s
הראיון המלא עם קית' ג'ארט:
https://youtu.be/qtEYUfcPTWQ?long=yes
וקית ג'ארט מייצר באולפן קטעים לא פחות נפלאים ומרגשים, כמו "הדרן מטוקיו" מ-1978:
https://youtu.be/LTVjFQ8ghC8?long=yes
אילו מהפכות עשה מיילס דיוויס בג'אז?
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום 'נערות הקילימנג'רו' את מה שיזכה לשם 'ג'אז פיוז'ן' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, 'Doo Bop', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
עם מיילס דיויס באולפן:
https://youtu.be/t4S8TNsxm28?long=yes
ושישה ענקי ג'אז מספרים על מיילס, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/eJk48-8rSh8?long=yes
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום 'נערות הקילימנג'רו' את מה שיזכה לשם 'ג'אז פיוז'ן' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, 'Doo Bop', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
עם מיילס דיויס באולפן:
https://youtu.be/t4S8TNsxm28?long=yes
ושישה ענקי ג'אז מספרים על מיילס, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/eJk48-8rSh8?long=yes
מהו הג'אז החופשי שיצר אורנט קולמן?
בסוף שנות ה-50 היה זה הסקסופוניסט ומלחין הג'אז האמריקני אורנט קולמן (Ornette Coleman) שיצר או ניסה ליצור את המהפכה הגדולה ביותר מאז נולד סגנון הביבופ באמצע העשור שלפני. כששמעו את המוסיקה שלו הג'אזיסטים התחלקו לאלה שהתפעלו, לאלה ששנאו אותה וחששו שהיא תהרוס יותר משתצמיח ולאלה שניבאו שהיא לא תשנה דבר. למהפכה קראו "Free Jazz", הג'אז החופשי ובמבט לאחור היא הייתה חשובה ומשפיעה, גם אם בתוך הג'אז קצת פחות ממה שרצתה להיות.
אבל נתחיל מהתחלה. מי שייחשב לימים לאחד המהפכנים הגדולים בתולדות הג'אז נולד ב-1930 בפורט וורת' שבטקסס (Fort Worth, Texas). הוא גדל בעוני, אך בגיל 14 הוא שם את ידו על סקסופון אלט ולא הרפה ממנו עד יום מותו ב-2015. הרגע שלו ב-1959 יגיע אבל הצעיר הנמרץ בונה את הקריירה שלו בהדרגה.
מחסור אמיתי הוביל את קולמן לנגן שנים רבות על סקסופון עשוי פלסטיק (plastic saxophone), הוא לא יכול היה להרשות לעצמו כלי מתכת. המוסיקאים המסורתיים לעגו לו על זה, אבל קולמן סימן את מי שהוא יהיה והמשיך לנגן.
ב-1959 הוא מוציא את האלבום "The Shape of Jazz to Come", שם שצניעות יתרה לא הייתה אפילו בבחירתו. ואכן, האלבום סימן מהפכה של ממש. קולמן נוטש את הקריטריונים של הג'אז הסטנדרטי ומבטל את הכללים שלו: מביטול הסולם הקבוע, ביטול הקצב המחייב ואפילו ביטול הצורך שכולם יגיעו ל"אותו מקום" בסיום הביצוע של היצירה. בשיטה שהוא פיתח וקרא לה "הרמולודיקה" (Harmolodics), קיבלו ההרמוניה, המלודיה והקצב את החופש המלא - מקום שווה ועצמאי. הוא גם גילה התעלמות משמעותית ומופגנת מהדומיננטיות של אלתור על תבניות אקורדים קבועות.
זה סוף שנות ה-50 ומי שייחשב לימים לחלוץ ז'אנר הג'אז החופשי עדיין סובל ממחסור כספי ומגיע ללוס אנג'לס (Los Angeles), כדי לעבוד כמפעיל מעלית. אורנט מגדל זקן ושיער ארוך, הרבה לפני שאלו יהפכו לטרנד של ביטניקים והיפים. בראשו הסתובבו רעיונות שגרמו לאנשי ג'אז מנוסים לתדהמה. אבל בהדרגה מתחברים לרעיונותיו כמה מוסיקאים צעירים ומצוינים והופכים ל"קוורטט" שלו - להקתו.
הלהקה מוצאת מחסן נטוש ובמשך יומיים רצופים הם מנגנים ללא הפסקה, משייפים, מבססים ומממשים את רעיונותיו של אורנט קולמן. ברור לכולם שהם קוראים תיגר על היסודות המרכזיים של הג'אז, שהפך בעשורים האחרונים לז'אנר מוביל בתרבות האמריקאית ובעולם.
ב-1959 אורנט קולמן מתחיל להופיע עם להקתו לראשונה במרכז העולמי של הג'אז -ניו יורק. זה קורה באיסט ווילג' של מנהטן, במועדון הג'אז "Five Spot Cafe" שידוע כמקום שנותן במה למוסיקאים הרפתקניים במיוחד. מיילס דיוויס (Miles Davis) שומע אותו שם ואומר עליו שהוא לא יודע אם קולמן הוא משוגע או גאון. עוד הערה מרושעת תרם רוי אלדריג' שאמר אז שגם כשהוא הקשיב לקולמן שיכור וגם כשהיה פיכח, הוא לא הצליח להבין אותו. הסיבה היא כמובן סגנונו הרדיקלי של קולמן שעורר מהרגע הראשון מחלוקת עזה בין המעריצים למבקרים.
תוך שהוא שובר את המוסכמות המסורתיות בג'אז ומבטל את ההיררכיה בין הנגנים לטובת החופש היצירתי שאליו הוא מכוון, אורנט קולמן מושך אליו אש ופרחים גם יחד. במקום להזיז לג'אז את הגבולות, הוא פשוט מסיר אותם ויוצא עם אוהדיו לחופשי. המבקרים ורבים מחובבי הג'אז רואים ב"פרי ג'אז" שלו "אנרכיה מוסיקלית", אבל זו לא כוונתו. קולמן רואה בשחרור הג'אז לחופש שיח מוסיקלי שמשחרר כל נגן בהרכב לנגן, להגיב ולהקשיב, כשהכל קורה בו-זמנית ומבלי שמישהו או משהו "יכתיב" את הכיוון או יגביל אותו.
ב-1960 קולמן מוציא אלבום בשם "Free Jazz: A Collective Improvisation" ובו מנגנים יחד שני "קוורטטים" (quartets), שתי רביעיות נגנים שהוקלטו יחד בסטריאו כפול, כל רביעייה בערוץ נפרד. האלבום הזה הציע בסביבות 37 דקות של אילתור טהור והאלבום הזה הוא שייתן לז'אנר כולו את השם "ג'אז חופשי".
לימים, קולמן המהפכן ייחשב לחלוץ תרבותי אמריקאי ולאייקון עולמי. הסגנון שברא וקידם בסצנת הג'אז של שנות ה-60 ישפיע כבר אז על זרמים רחבים לא רק בג'אז אלא במוסיקה בכלל - מהג'אז החופשי, דרך מוסיקת הרוק ועד למוסיקה הפופולרית שהושפעה ממנו לא מעט.
כמוסיקאי, הוגה דעות ופילוסוף שנוי במחלוקת, עם רעיונות אוונגרדים שמותחים את גבולות הג'אז למחוזות חדשים, קולמן ולהקתו מוציאים, בנוסף לשני האלבומים שצויינו קודם, את "This Is Our Music” ו-"The Change Of The Century" - כולם מהאלבומים הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
לאורך השנים הוא יזכה להכרה בינלאומית ולפרסים יוקרתיים, יוכיח שהגישה החדשנית שלו, גם אם לא הפכה פופולרית כמו הביבופ של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, או הפיוז'ן של מבקרו הגדול מיילס דיוויס, הייתה חיונית להתפתחות הג'אז ולעומק שלו. רעיונותיו השפיעו לא רק על הרוק והפופ, אלא גם על המוסיקה הקלאסית העכשווית ועל האמנות המודרנית בכלל. מורשתו של קולמן הביאה דורות של מוסיקאים להבין שמוסיקה אמיתית לא חייבת לשחק לפי כללים קבועים ויצאה אל מחוץ לרפרטואר האמריקני ולעולם כולו.
לא עוד סטנדרטים וקלישאות - על הערב בו הוכרזה המהפכה (מסך מלא):
https://youtu.be/3n9AgWu80PU
הקדימון של "מוסיקה אש" - הסרט התיעודי על הג'אז החופשי של קולמן:
https://youtu.be/pVxRL9HAvCI
קדימון הסרט "אורנט: תוצרת אמריקה" על האמן שגדל בטקסס המופרדת ובבגרותו שב כאמן חדשני ופורץ דרך:
https://youtu.be/gvwwPJM74F0
ראיון עם אורנט קולמן - בקולו:
https://youtu.be/8CoPGDfMWFc
מי היה אורנט קולמן - שרלטן או גאון?
https://youtu.be/9ubvdXQKKAk?long=yes
אורנט קולמן ולהקתו בהופעה חיה:
https://youtu.be/0fiLUR7LSsg?long=yes
וכיצד שנת 1959 שינתה את מוסיקת הג'אז גם בזכות אורנט קולמן ואלבומו "The Shape of Jazz to Come":
https://youtu.be/dou3aSZmEg0?long=yes
בסוף שנות ה-50 היה זה הסקסופוניסט ומלחין הג'אז האמריקני אורנט קולמן (Ornette Coleman) שיצר או ניסה ליצור את המהפכה הגדולה ביותר מאז נולד סגנון הביבופ באמצע העשור שלפני. כששמעו את המוסיקה שלו הג'אזיסטים התחלקו לאלה שהתפעלו, לאלה ששנאו אותה וחששו שהיא תהרוס יותר משתצמיח ולאלה שניבאו שהיא לא תשנה דבר. למהפכה קראו "Free Jazz", הג'אז החופשי ובמבט לאחור היא הייתה חשובה ומשפיעה, גם אם בתוך הג'אז קצת פחות ממה שרצתה להיות.
אבל נתחיל מהתחלה. מי שייחשב לימים לאחד המהפכנים הגדולים בתולדות הג'אז נולד ב-1930 בפורט וורת' שבטקסס (Fort Worth, Texas). הוא גדל בעוני, אך בגיל 14 הוא שם את ידו על סקסופון אלט ולא הרפה ממנו עד יום מותו ב-2015. הרגע שלו ב-1959 יגיע אבל הצעיר הנמרץ בונה את הקריירה שלו בהדרגה.
מחסור אמיתי הוביל את קולמן לנגן שנים רבות על סקסופון עשוי פלסטיק (plastic saxophone), הוא לא יכול היה להרשות לעצמו כלי מתכת. המוסיקאים המסורתיים לעגו לו על זה, אבל קולמן סימן את מי שהוא יהיה והמשיך לנגן.
ב-1959 הוא מוציא את האלבום "The Shape of Jazz to Come", שם שצניעות יתרה לא הייתה אפילו בבחירתו. ואכן, האלבום סימן מהפכה של ממש. קולמן נוטש את הקריטריונים של הג'אז הסטנדרטי ומבטל את הכללים שלו: מביטול הסולם הקבוע, ביטול הקצב המחייב ואפילו ביטול הצורך שכולם יגיעו ל"אותו מקום" בסיום הביצוע של היצירה. בשיטה שהוא פיתח וקרא לה "הרמולודיקה" (Harmolodics), קיבלו ההרמוניה, המלודיה והקצב את החופש המלא - מקום שווה ועצמאי. הוא גם גילה התעלמות משמעותית ומופגנת מהדומיננטיות של אלתור על תבניות אקורדים קבועות.
זה סוף שנות ה-50 ומי שייחשב לימים לחלוץ ז'אנר הג'אז החופשי עדיין סובל ממחסור כספי ומגיע ללוס אנג'לס (Los Angeles), כדי לעבוד כמפעיל מעלית. אורנט מגדל זקן ושיער ארוך, הרבה לפני שאלו יהפכו לטרנד של ביטניקים והיפים. בראשו הסתובבו רעיונות שגרמו לאנשי ג'אז מנוסים לתדהמה. אבל בהדרגה מתחברים לרעיונותיו כמה מוסיקאים צעירים ומצוינים והופכים ל"קוורטט" שלו - להקתו.
הלהקה מוצאת מחסן נטוש ובמשך יומיים רצופים הם מנגנים ללא הפסקה, משייפים, מבססים ומממשים את רעיונותיו של אורנט קולמן. ברור לכולם שהם קוראים תיגר על היסודות המרכזיים של הג'אז, שהפך בעשורים האחרונים לז'אנר מוביל בתרבות האמריקאית ובעולם.
ב-1959 אורנט קולמן מתחיל להופיע עם להקתו לראשונה במרכז העולמי של הג'אז -ניו יורק. זה קורה באיסט ווילג' של מנהטן, במועדון הג'אז "Five Spot Cafe" שידוע כמקום שנותן במה למוסיקאים הרפתקניים במיוחד. מיילס דיוויס (Miles Davis) שומע אותו שם ואומר עליו שהוא לא יודע אם קולמן הוא משוגע או גאון. עוד הערה מרושעת תרם רוי אלדריג' שאמר אז שגם כשהוא הקשיב לקולמן שיכור וגם כשהיה פיכח, הוא לא הצליח להבין אותו. הסיבה היא כמובן סגנונו הרדיקלי של קולמן שעורר מהרגע הראשון מחלוקת עזה בין המעריצים למבקרים.
תוך שהוא שובר את המוסכמות המסורתיות בג'אז ומבטל את ההיררכיה בין הנגנים לטובת החופש היצירתי שאליו הוא מכוון, אורנט קולמן מושך אליו אש ופרחים גם יחד. במקום להזיז לג'אז את הגבולות, הוא פשוט מסיר אותם ויוצא עם אוהדיו לחופשי. המבקרים ורבים מחובבי הג'אז רואים ב"פרי ג'אז" שלו "אנרכיה מוסיקלית", אבל זו לא כוונתו. קולמן רואה בשחרור הג'אז לחופש שיח מוסיקלי שמשחרר כל נגן בהרכב לנגן, להגיב ולהקשיב, כשהכל קורה בו-זמנית ומבלי שמישהו או משהו "יכתיב" את הכיוון או יגביל אותו.
ב-1960 קולמן מוציא אלבום בשם "Free Jazz: A Collective Improvisation" ובו מנגנים יחד שני "קוורטטים" (quartets), שתי רביעיות נגנים שהוקלטו יחד בסטריאו כפול, כל רביעייה בערוץ נפרד. האלבום הזה הציע בסביבות 37 דקות של אילתור טהור והאלבום הזה הוא שייתן לז'אנר כולו את השם "ג'אז חופשי".
לימים, קולמן המהפכן ייחשב לחלוץ תרבותי אמריקאי ולאייקון עולמי. הסגנון שברא וקידם בסצנת הג'אז של שנות ה-60 ישפיע כבר אז על זרמים רחבים לא רק בג'אז אלא במוסיקה בכלל - מהג'אז החופשי, דרך מוסיקת הרוק ועד למוסיקה הפופולרית שהושפעה ממנו לא מעט.
כמוסיקאי, הוגה דעות ופילוסוף שנוי במחלוקת, עם רעיונות אוונגרדים שמותחים את גבולות הג'אז למחוזות חדשים, קולמן ולהקתו מוציאים, בנוסף לשני האלבומים שצויינו קודם, את "This Is Our Music” ו-"The Change Of The Century" - כולם מהאלבומים הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
לאורך השנים הוא יזכה להכרה בינלאומית ולפרסים יוקרתיים, יוכיח שהגישה החדשנית שלו, גם אם לא הפכה פופולרית כמו הביבופ של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, או הפיוז'ן של מבקרו הגדול מיילס דיוויס, הייתה חיונית להתפתחות הג'אז ולעומק שלו. רעיונותיו השפיעו לא רק על הרוק והפופ, אלא גם על המוסיקה הקלאסית העכשווית ועל האמנות המודרנית בכלל. מורשתו של קולמן הביאה דורות של מוסיקאים להבין שמוסיקה אמיתית לא חייבת לשחק לפי כללים קבועים ויצאה אל מחוץ לרפרטואר האמריקני ולעולם כולו.
לא עוד סטנדרטים וקלישאות - על הערב בו הוכרזה המהפכה (מסך מלא):
https://youtu.be/3n9AgWu80PU
הקדימון של "מוסיקה אש" - הסרט התיעודי על הג'אז החופשי של קולמן:
https://youtu.be/pVxRL9HAvCI
קדימון הסרט "אורנט: תוצרת אמריקה" על האמן שגדל בטקסס המופרדת ובבגרותו שב כאמן חדשני ופורץ דרך:
https://youtu.be/gvwwPJM74F0
ראיון עם אורנט קולמן - בקולו:
https://youtu.be/8CoPGDfMWFc
מי היה אורנט קולמן - שרלטן או גאון?
https://youtu.be/9ubvdXQKKAk?long=yes
אורנט קולמן ולהקתו בהופעה חיה:
https://youtu.be/0fiLUR7LSsg?long=yes
וכיצד שנת 1959 שינתה את מוסיקת הג'אז גם בזכות אורנט קולמן ואלבומו "The Shape of Jazz to Come":
https://youtu.be/dou3aSZmEg0?long=yes
מי היה מלך הסווינג בני גודמן?
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג-בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג-בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
מהו הרגטיים שיצר הפסנתרן סקוט ג'ופלין?
הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.
אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).
בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.
הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:
https://youtu.be/ZDddxRUwIFc
ג'ופלין לילדים:
https://youtu.be/NgYFeoGHQC0
כך נולד הרגטיים:
http://youtu.be/rk-3owM_MpU
קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/o5KIEdl8iec
דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:
https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA
ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/Um_kIkgqGvA
הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.
אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).
בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.
הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:
https://youtu.be/ZDddxRUwIFc
ג'ופלין לילדים:
https://youtu.be/NgYFeoGHQC0
כך נולד הרגטיים:
http://youtu.be/rk-3owM_MpU
קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/o5KIEdl8iec
דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:
https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA
ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:
http://youtu.be/Um_kIkgqGvA
איך היה בן ובסטר לבריון של עולם הג'אז?
בזמנו, כל אמן ג'אז שרצה לנגן עם הגדולים ביותר היה מאושר לנגן עם הרומנטיקן של עולם הג'אז, נגן סקסופון הטנור בן וובסטר (Ben Webster). אבל גם צלילו המרחף והענוג של מר סקסופון ודוקטור סקסופון טנור לא כיסה על זה שהייתה שם בעיה.
כי אם מישהו היה מזהיר אותו, סביר שגם למעריץ המושבע ביותר היו מחשבות שניות או ספקות קלים אם לנגן עם וובסטר, מי שהיה ידוע בחייו כאיש עם סקסופון אגדי אך ככזה שמרבה להכות את נגניו.
וזה מוזר, כי הצליל הבלוזי הלילי שלו, עם נגינת ויברטו אופיינית בבלדות השקטות, גרמו לרבים לאהוב ג'אז ולהתחבר אל היופי שבו ולבלוז, גם אם לא הצליחו לפני כן להתחבר למלודיות של ג'אז.
הנגינה המלטפת שלו הרגישה כאילו היא יוצאת מהלב ומלטפת את האוזן והיא עבדה כמו קסם.
אז בן, או בנג'ימין פרנסיס וובסטר, השפיע על עולם הג'אז באופן ברור. רבים רואים בו ובצדק את אחד מגדולי הסקסופון וכענק סקסופון הטנור. וובסטר נהג לנגן בג'ם סשנים עמוק אל תוך הלילה וכך זכה לסאונד הלילי, הכל כך מיוחד וכמעט רומנטי שלו.
אבל איך התנהל מסלול חייו?
שנת 1909. וובסטר התינוק נולד בקנזס סיטי, העיר בה נולד גם צ'ארלי פרקר. מגיל צעיר הוא לומד ויולה ופסנתר, אבל אחרי שהוא מתחיל בלימוד סקסופון הוא נוטש את הכלים האחרים ומתמקד בו.
הוא מתחיל לנגן בתזמורות ג'אז וביג בנד וב"להקה המשפחתית של יאנג", להקת הג'אז בראשותו של לסטר יאנג.
בשנות הארבעים הוא הופך לסקספוניסט הראשי בתזמורת של דיוק אלינגטון ובשלוש שנות אלינגטון סגנונו מושפע מאוד אך גם משפיע על הצליל של התזמורת המפורסמת.
למעשה, וובסטר והבסיסט ג'ימי בלנטון כה השפיעו על תזמורת אלינגטון, עד שמכנים את התקופה בה ניגנו בה "תקופת להקת בלנטון-ובסטר". במהלך תקופתו בתזמורת השתתף וובסטר במספר הקלטות מהחשובות של אלינגטון, ביניהן היצירה המפורסמת "All Too Soon".
ב-1943 עוזב וובסטר את תזמורת אלינגטון ועובר לניו יורק, בה הוא מרבה להקליט, כמלווה וכ"בנד לידר". הוא ממשיך לנגן כך גם בשנות ה-50 ובשיאו של העשור הזה, מבחינתו כמובן, הוא מקליט ב-1957 עם הסקסופוניסט קולמן הוקינס.
בהמשך ובסטר מתחיל לנגן עם הפסנתרן האגדי ארט טאטום ומקליט איתו סדרת הקלטות שעתידות להפוך לקלאסיקות ג'אז.
בשנת 1964 וובסטר עובר לגור ולנגן בדנמרק, אבל פעילותו שם חלשה מאוד. הוא ניגן אז בעיקר עם נגני ג'אז גדולים שהגיעו להופעות.
אבל דנמרק מחזירה אותו לנגן בפסנתר וובסטר מתנסה בנגינה של סגנונות ג'אז חדשים.
ב-1971 חוזר וובסטר לאמריקה ומנגן בסדרת הופעות קטנה עם אלינגטון והביג בנד שלו. שנתיים אחר כך הוא מת באמסטרדם, הולנד ונקבר בבירה הדנית קופנהגן.
וובסטר מוריש את רכושו לאמריקאי מלוס אנג'לס בשם הארלי רובינסון. אחרי מותו מוקמת קרן בן וובסטר והמייסד בילי מור משכנע את רובינסון לתרום את הירושה לקרן. בית המלוכה הדני מאשר את הקרן בחותמת המלכותית ומאז היא פועלת לקידום הג'אז בדנמרק ולהענקת פרסי עידוד לא גדולים את יוקרתיים למוסיקאים מצטיינים בממלכה. קרן בן וובסטר גם מרבה להביא להופעות ולהקלטות בדנמרק, לא מעט הרכבים ויוצרי ג'אז חשובים.
הנה אבק כוכבים "Stardust":
https://youtu.be/u_GfWfgytLI
מנגן את When Your Lover Has Gone:
https://youtu.be/ceNc7-c_KEs
ו"My Funny Valentine" הידוע שלו:
https://youtu.be/Se5KMHaOX6c
הסטנדרט "Over the Rainbow" בהופעה:
https://youtu.be/gEfBELeGdtg
ובן וובסטר עם אוסקר פיטרסון בהופעה המפורסמת בהנובר 1972:
https://youtu.be/BYwmtrD3AAA?long=yes
בזמנו, כל אמן ג'אז שרצה לנגן עם הגדולים ביותר היה מאושר לנגן עם הרומנטיקן של עולם הג'אז, נגן סקסופון הטנור בן וובסטר (Ben Webster). אבל גם צלילו המרחף והענוג של מר סקסופון ודוקטור סקסופון טנור לא כיסה על זה שהייתה שם בעיה.
כי אם מישהו היה מזהיר אותו, סביר שגם למעריץ המושבע ביותר היו מחשבות שניות או ספקות קלים אם לנגן עם וובסטר, מי שהיה ידוע בחייו כאיש עם סקסופון אגדי אך ככזה שמרבה להכות את נגניו.
וזה מוזר, כי הצליל הבלוזי הלילי שלו, עם נגינת ויברטו אופיינית בבלדות השקטות, גרמו לרבים לאהוב ג'אז ולהתחבר אל היופי שבו ולבלוז, גם אם לא הצליחו לפני כן להתחבר למלודיות של ג'אז.
הנגינה המלטפת שלו הרגישה כאילו היא יוצאת מהלב ומלטפת את האוזן והיא עבדה כמו קסם.
אז בן, או בנג'ימין פרנסיס וובסטר, השפיע על עולם הג'אז באופן ברור. רבים רואים בו ובצדק את אחד מגדולי הסקסופון וכענק סקסופון הטנור. וובסטר נהג לנגן בג'ם סשנים עמוק אל תוך הלילה וכך זכה לסאונד הלילי, הכל כך מיוחד וכמעט רומנטי שלו.
אבל איך התנהל מסלול חייו?
שנת 1909. וובסטר התינוק נולד בקנזס סיטי, העיר בה נולד גם צ'ארלי פרקר. מגיל צעיר הוא לומד ויולה ופסנתר, אבל אחרי שהוא מתחיל בלימוד סקסופון הוא נוטש את הכלים האחרים ומתמקד בו.
הוא מתחיל לנגן בתזמורות ג'אז וביג בנד וב"להקה המשפחתית של יאנג", להקת הג'אז בראשותו של לסטר יאנג.
בשנות הארבעים הוא הופך לסקספוניסט הראשי בתזמורת של דיוק אלינגטון ובשלוש שנות אלינגטון סגנונו מושפע מאוד אך גם משפיע על הצליל של התזמורת המפורסמת.
למעשה, וובסטר והבסיסט ג'ימי בלנטון כה השפיעו על תזמורת אלינגטון, עד שמכנים את התקופה בה ניגנו בה "תקופת להקת בלנטון-ובסטר". במהלך תקופתו בתזמורת השתתף וובסטר במספר הקלטות מהחשובות של אלינגטון, ביניהן היצירה המפורסמת "All Too Soon".
ב-1943 עוזב וובסטר את תזמורת אלינגטון ועובר לניו יורק, בה הוא מרבה להקליט, כמלווה וכ"בנד לידר". הוא ממשיך לנגן כך גם בשנות ה-50 ובשיאו של העשור הזה, מבחינתו כמובן, הוא מקליט ב-1957 עם הסקסופוניסט קולמן הוקינס.
בהמשך ובסטר מתחיל לנגן עם הפסנתרן האגדי ארט טאטום ומקליט איתו סדרת הקלטות שעתידות להפוך לקלאסיקות ג'אז.
בשנת 1964 וובסטר עובר לגור ולנגן בדנמרק, אבל פעילותו שם חלשה מאוד. הוא ניגן אז בעיקר עם נגני ג'אז גדולים שהגיעו להופעות.
אבל דנמרק מחזירה אותו לנגן בפסנתר וובסטר מתנסה בנגינה של סגנונות ג'אז חדשים.
ב-1971 חוזר וובסטר לאמריקה ומנגן בסדרת הופעות קטנה עם אלינגטון והביג בנד שלו. שנתיים אחר כך הוא מת באמסטרדם, הולנד ונקבר בבירה הדנית קופנהגן.
וובסטר מוריש את רכושו לאמריקאי מלוס אנג'לס בשם הארלי רובינסון. אחרי מותו מוקמת קרן בן וובסטר והמייסד בילי מור משכנע את רובינסון לתרום את הירושה לקרן. בית המלוכה הדני מאשר את הקרן בחותמת המלכותית ומאז היא פועלת לקידום הג'אז בדנמרק ולהענקת פרסי עידוד לא גדולים את יוקרתיים למוסיקאים מצטיינים בממלכה. קרן בן וובסטר גם מרבה להביא להופעות ולהקלטות בדנמרק, לא מעט הרכבים ויוצרי ג'אז חשובים.
הנה אבק כוכבים "Stardust":
https://youtu.be/u_GfWfgytLI
מנגן את When Your Lover Has Gone:
https://youtu.be/ceNc7-c_KEs
ו"My Funny Valentine" הידוע שלו:
https://youtu.be/Se5KMHaOX6c
הסטנדרט "Over the Rainbow" בהופעה:
https://youtu.be/gEfBELeGdtg
ובן וובסטר עם אוסקר פיטרסון בהופעה המפורסמת בהנובר 1972:
https://youtu.be/BYwmtrD3AAA?long=yes
למה ניגן דיזי גילספי בחצוצרה עקומה?
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
מהי החתירה לשלמות של פרנק סינטרה?
פרנק סינטרה (Frank Sinatra) נחשב לאחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא נולד ב-1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, למשפחה של מהגרים איטלקים. אביו היה כבאי ואמו נטלי עסקה בפוליטיקה המקומית.
דרכו של סינטרה לתהילה החלה בשנות ה-30 כחבר בלהקת הארי ג'יימס (Harry James), אך פריצתו האמיתית הגיעה כזמר הראשי של תזמורת טומי דורסי (Tommy Dorsey) בשנות ה-40. הקול הייחודי שלו, עם הטון החם והדרך המיוחדת בה הוא פירש את המילים, הפכו אותו במהרה לכוכב לאומי.
מה שהבדיל את סינטרה מזמרים אחרים היה לא רק הקול, אלא הדרך בה הוא התייחס לשיר כאל סיפור. הוא פיתח טכניקה ייחודית של פרשנות מילים שהפכה כל ביצוע לחוויה אישית ואינטימית. השילוב בין הכישרון הטבעי לבין הפרפקציוניזם הקיצוני שלו יצר סגנון ייחודי שהיה רק שלו.
בשנות ה-50 עבר סינטרה למחלקת התקליטים של קפיטול רקורדס (Capitol Records), שם הקליט כמה מהאלבומים החשובים ביותר בקריירה שלו. אלבומים כמו "Songs for Young Lovers" ו-"In the Wee Small Hours" הציגו גישה חדשנית ליצירת אלבום כיצירה מוסיקלית שלמה, לא רק אוסף של שירים בודדים.
הקריירה הקולנועית של סינטרה הייתה לא פחות מרשימה. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בסרט "From Here to Eternity" ב-1953, וכיכב בסרטים רבים נוספים, לצד כוכבים כמו ג'ין קלי (Gene Kelly) ובינג קרוסבי (Bing Crosby).
אחת האנקדוטות המפורסמות על סינטרה מתארת את הפרפקציוניזם שלו באולפן. הוא היה מתעקש על הקלטות רבות עד שהגיע לתוצאה המושלמת, לפעמים 20-30 טייקים (ניסיונות) של אותו שיר.
מנהל התקליטים נלסון רידל (Nelson Riddle) סיפר שסינטרה היה יכול להבחין בטעות קטנה של נגן בודד בתזמורת של 40 איש.
החיים האישיים של סינטרה היו סוערים לא פחות מהקריירה המקצועית. הוא התחתן 4 פעמים, כולל לאווה גרדנר (Ava Gardner) ומיה פארו (Mia Farrow).
קשריו עם עולם הפשע המאורגן הם עוד נדבך שעורר לא מעט מחלוקות.
אבל באמנות סינטרה היה ידוע גם כמנהיג "הכנופיה" (The Rat Pack), קבוצת אמנים שכללה את דין מרטין (Dean Martin), סמי דייויס ג'וניור (Sammy Davis Jr.), פיטר לופרד (Peter Lawford) וג'ואי בישופ (Joey Bishop). הם הופיעו יחד בלאס וגאס ובסרטים כמו "Ocean's 11".
המורשת של פרנק סינטרה מתמשכת גם היום. הוא מכר למעלה מ-150 מיליון תקליטים ברחבי העולם והשפיע על דורות של זמרים. שירים כמו "My Way", "New York, New York" ו-"Fly Me to the Moon" הפכו לקלסיקות נצחיות. הגישה שלו לפרשנות השיר והשילוב בין הטכניקה לרגש האישי, הגדירו מחדש את המשמעות של להיות זמר פופ.
פרנק סינטרה נפטר ב-1998 בגיל 82, אך השפעתו על המוסיקה והתרבות הפופולרית נמשכת עד היום. הוא לא היה רק זמר או שחקן - הוא היה כוכב-על ותופעה אמריקאית שגילמה את הקסם והסגנון של עידן שלם.
הנה קיצור חייו של פרנק סינטרה והקריירה שלו:
https://youtu.be/Lm8rZdr7wf8
פרנק סינטרה הצעיר בשיר מהמחזמר "ניו יורק, ניו יורק" שהלחין לאונרד ברנשטיין:
https://youtu.be/x7CIgWZTdgw
שירו הגדול שכתב לו פול אנקה - "דרכי", My way:
https://youtu.be/M90BHwNXn-0
השיר "ניו יורק, ניו יורק" בביצוע פרנק סינטרה:
https://youtu.be/xMfz1jlyQrw
וסיפור חייו המלא עם עליותיו ומורדותיו של סינטרה האגדי:
https://youtu.be/mS3hUbSxhM8?long=yes
פרנק סינטרה (Frank Sinatra) נחשב לאחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא נולד ב-1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, למשפחה של מהגרים איטלקים. אביו היה כבאי ואמו נטלי עסקה בפוליטיקה המקומית.
דרכו של סינטרה לתהילה החלה בשנות ה-30 כחבר בלהקת הארי ג'יימס (Harry James), אך פריצתו האמיתית הגיעה כזמר הראשי של תזמורת טומי דורסי (Tommy Dorsey) בשנות ה-40. הקול הייחודי שלו, עם הטון החם והדרך המיוחדת בה הוא פירש את המילים, הפכו אותו במהרה לכוכב לאומי.
מה שהבדיל את סינטרה מזמרים אחרים היה לא רק הקול, אלא הדרך בה הוא התייחס לשיר כאל סיפור. הוא פיתח טכניקה ייחודית של פרשנות מילים שהפכה כל ביצוע לחוויה אישית ואינטימית. השילוב בין הכישרון הטבעי לבין הפרפקציוניזם הקיצוני שלו יצר סגנון ייחודי שהיה רק שלו.
בשנות ה-50 עבר סינטרה למחלקת התקליטים של קפיטול רקורדס (Capitol Records), שם הקליט כמה מהאלבומים החשובים ביותר בקריירה שלו. אלבומים כמו "Songs for Young Lovers" ו-"In the Wee Small Hours" הציגו גישה חדשנית ליצירת אלבום כיצירה מוסיקלית שלמה, לא רק אוסף של שירים בודדים.
הקריירה הקולנועית של סינטרה הייתה לא פחות מרשימה. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בסרט "From Here to Eternity" ב-1953, וכיכב בסרטים רבים נוספים, לצד כוכבים כמו ג'ין קלי (Gene Kelly) ובינג קרוסבי (Bing Crosby).
אחת האנקדוטות המפורסמות על סינטרה מתארת את הפרפקציוניזם שלו באולפן. הוא היה מתעקש על הקלטות רבות עד שהגיע לתוצאה המושלמת, לפעמים 20-30 טייקים (ניסיונות) של אותו שיר.
מנהל התקליטים נלסון רידל (Nelson Riddle) סיפר שסינטרה היה יכול להבחין בטעות קטנה של נגן בודד בתזמורת של 40 איש.
החיים האישיים של סינטרה היו סוערים לא פחות מהקריירה המקצועית. הוא התחתן 4 פעמים, כולל לאווה גרדנר (Ava Gardner) ומיה פארו (Mia Farrow).
קשריו עם עולם הפשע המאורגן הם עוד נדבך שעורר לא מעט מחלוקות.
אבל באמנות סינטרה היה ידוע גם כמנהיג "הכנופיה" (The Rat Pack), קבוצת אמנים שכללה את דין מרטין (Dean Martin), סמי דייויס ג'וניור (Sammy Davis Jr.), פיטר לופרד (Peter Lawford) וג'ואי בישופ (Joey Bishop). הם הופיעו יחד בלאס וגאס ובסרטים כמו "Ocean's 11".
המורשת של פרנק סינטרה מתמשכת גם היום. הוא מכר למעלה מ-150 מיליון תקליטים ברחבי העולם והשפיע על דורות של זמרים. שירים כמו "My Way", "New York, New York" ו-"Fly Me to the Moon" הפכו לקלסיקות נצחיות. הגישה שלו לפרשנות השיר והשילוב בין הטכניקה לרגש האישי, הגדירו מחדש את המשמעות של להיות זמר פופ.
פרנק סינטרה נפטר ב-1998 בגיל 82, אך השפעתו על המוסיקה והתרבות הפופולרית נמשכת עד היום. הוא לא היה רק זמר או שחקן - הוא היה כוכב-על ותופעה אמריקאית שגילמה את הקסם והסגנון של עידן שלם.
הנה קיצור חייו של פרנק סינטרה והקריירה שלו:
https://youtu.be/Lm8rZdr7wf8
פרנק סינטרה הצעיר בשיר מהמחזמר "ניו יורק, ניו יורק" שהלחין לאונרד ברנשטיין:
https://youtu.be/x7CIgWZTdgw
שירו הגדול שכתב לו פול אנקה - "דרכי", My way:
https://youtu.be/M90BHwNXn-0
השיר "ניו יורק, ניו יורק" בביצוע פרנק סינטרה:
https://youtu.be/xMfz1jlyQrw
וסיפור חייו המלא עם עליותיו ומורדותיו של סינטרה האגדי:
https://youtu.be/mS3hUbSxhM8?long=yes
