מה תרם ג'ורג' גרשווין לשילוב הסגנונות שבין סגנון הג'אז למוסיקה הקלאסית?
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון תלווה אותו שנים רבות, אבל בגיל הזה הוא התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, זה שמצטיין בלימודים...
אבל גרשווין התמכר והצטיין על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
וכך, גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור מהמיוזיקלס של ברודווי. יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
גם כאן הוא הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו.
כך הפך כמעט בן לילה אחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 גם ליוצר רציני של אופרה, לדעת רבים האופרה הטובה שנכתבה במאה ה-20.
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון תלווה אותו שנים רבות, אבל בגיל הזה הוא התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, זה שמצטיין בלימודים...
אבל גרשווין התמכר והצטיין על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
וכך, גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור מהמיוזיקלס של ברודווי. יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
גם כאן הוא הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו.
כך הפך כמעט בן לילה אחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 גם ליוצר רציני של אופרה, לדעת רבים האופרה הטובה שנכתבה במאה ה-20.