שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד הייתה ג'וני מיטשל לזמרת ילדי הפרחים?
ג'וני מיטשל (Joni Mitchell) לא תכננה להיות קולה של תנועה. יוצרת הפולק הקנדית שרק רצתה לשיר הפכה למלאכית פולק שברירית שתהיה לאחת מכותבות השירים המוערכות בעולם.
מדובר בנשמה חופשית שהייתה מהראשונות להכניס מוסיקת עולם לשירי הפופ והפולק רוק שלה, מעשנת כבדה כבר מגיל 9, בלונדינית עדינה שמצהירה בכל הזדמנות שהיא לא פמיניסטית אלא "זכריסטית", ציירת מוכשרת שהקפידה לצייר את עטיפות האלבומים שלה בעצמה.
היא הייתה מוסיקאית כמעט יחידה שחברות תקליטים, במיוחד "רפּריז" הלייבל שהוקם בידי פרנק סינטרה, העניקה לה שליטה אמנותית על יצירותיה. מיטשל גם הייתה מהרוקרים הראשונים שהפכו למפיקים (שלא לדבר על מפיקות) ומאהבת בלתי נלאית שמספרת בשיריה על כל הגברים שחיו איתה.
אגדה.
חייה מתחילים בקושי. רוברטה ג'ואן אנדרסון נולדה ב-7 בנובמבר 1943, סבלה בילדות ממחלת הפוליו וזמן רב רותקה למיטת בית חולים, מה שאפשר לה ללמוד לנגן בגיטרה ולהמציא אקורדים, במקום אלה שהתקשתה לנגן באצבעותיה הקטנות מדי.
בבגרותה למדה בקולג' לאמנות בקלגרי ועברה לטורונטו, כשחלומה לשיר במועדוני הפולק של העיר. הרבה כסף לא היה לה אז כדי לשלם שכר דירה היא עבדה בחנות כלבו.
בגיל 21 היא מגלה שנכנסה להריון מחבר שעזב אותה, יולדה בת ובעוני רב מוסרת אותה לאימוץ. שבועות מעטים אחרי הלידה היא שוב על במה ופוגשת במועדון פני פרתינג (Penny Farthing) שבטורונטו את זמר הפולק האמריקאי צ'אק מיטשל (Chuck Mitchell). השניים מתחתנים ועברה לדטרויט (Detroit).
שנה וחצי אחר כך הנישואים התפרקו וב-1967 ג'וני מיטשל עוברת לניו יורק, בתקווה לייצר קריירת סולו. אבל הפלא יגיע במועדונים של החוף המזרחי של ארצות הברית, כזזמרים אחרים הופכים שירים שכתבה להם ללהיטים גדולים.
ב-1967 היא פוגשת את דייוויד קרוסבי (David Crosby), גיטריסט להקת הביירדס (The Byrds) לשעבר, שנדהם בהופעה שלה בגזלייט קפה (Gaslight Cafe) בפלורידה. קרוסבי דאג שחברת תקליטים תחתים אותה, הפיק לה את אלבום הבכורה "Song to a Seagull" ב-1968, ולזמן קצר אף יצא איתה.
האלבום "Ladies of the Canyon" (1970) הביא את "Big Yellow Taxi" ואת "The Circle Game" וממנו היא הפכה מיד לסמל של דור הפרחים. השיר "Woodstock" הפך לאנתם של הפסטיבל, אף שהיא עצמה לא הייתה שם. הסיבה? - מנהלה דייוויד גפן (David Geffen) החליט שהיא לא תספיק להגיע לפסטיבל ולצאת ממנו בזמן לצילומי תוכנית הטלוויזיה "The Dick Cavett Show". אחרי התכנית הוא לקח אותה לחדר המלון שלו בניו יורק ושם הם צפו בשידורים ממנו.
לאחר שחזרו קרוסבי, נאש וחבריהם מהפסטיבל, הם שיתפו אותה בתיאורים של מה שחוו ואז היא ישבה וכתבה את השיר.
כך עברה ג'וני מיטשל לגור בשכונה הבוהמית לורל קניון (Laurel Canyon) שבלוס אנג'לס (Los Angeles). שכניה היו גרהאם נאש (Graham Nash), ניל יאנג (Neil Young) ומפורסמים רבים אחרים. גרהם נאש, אגב, ידוע כמי ששולח לה פרחים מדי שנה ביום ההולדת שלה.
ב-1971 יצא "Blue", מהאלבומים האישיים ביותר שנכתבו אי פעם. כמעט מיד הוא הפך לפלטינה וזו הייתה רק תחילתה של קריירת חיים ארוכה ומדהימה, שבמהלכה היא תפרוש בחזרה לקנדה לכמה שנים, תחזור ואז תגלה את הג'אז, בשיתוף פעולה עם אגדות כמו צ'ארלי מינגוס וג'אקו פסטוריוס.
בהמשך היא תחקור כמפיקה ותגלה גם את המוסיקה האלקטרונית, היא תקליט עם תוכנות סיקוונסר ותכניס להיכלה האקוסטי סאונדים של סינתסייזרים וציוד דיגיטלי. מפיק העל תומס דולבי שיישלח על ידי חברת התקליטים ימצא את עצמו כנגן וטכנאי הקלטות אצל ג'וני מיטשל, מי שלעולם לא תשחרר הפקה לאחרים - אפילו לא לגאונים.
הנה כמה עובדות על ג'וני מיטשל:
https://youtu.be/zlN-MlLb96A
השיר הנפלא Help Me:
https://youtu.be/UTT54TEbolE
השיר Woodstock ב-1970:
https://youtu.be/26LYjMww0GY
Case of You:
https://youtu.be/pOKESEtmhis
השיר Blue:
https://youtu.be/CaZFfjpCPfw
מיטשל ב-Both sides now:
https://youtu.be/YgtLZCe-GSM
השיר הנפלא Big Yellow Taxi:
https://youtu.be/94bdMSCdw20
תולדות חייה:
https://youtu.be/rdvVqkkBht0?long=yes
פעילות הג'אז שלה והעבודה עם הבסיסט האגדי ג'קו פסטוריוס:
https://youtu.be/FjnxglgQfkI?long=yes
ו"וודסטוק" שלה - על הפסטיבל שלא הייתה בו:
https://youtu.be/q0raKTFqy90?long=yes
איך הפך דילן הצעיר לדובר הדור?
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
מיסטר טמבורין מן:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ?t=65s
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מה תרמה ג'ון באאז למאבק במלחמת וייטנאם?
מי היה המשורר היהודי לאונרד כהן?
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
איך היה ג'ון דנבר לגיבור השקט של הקאנטרי?
מבין הגיבורים האבודים של המוסיקה האמריקאית, אמנים שמצאו את מותם בהתרסקויות מטוס או תאונות דרכים, ג'ון דנבר (John Denver) היה אחד מהיותר צפויים לכך. מי שהיה בנו של טייס ולמד מאביו להטיס מטוסים, שהה לא מעט זמן בהטסת מטוסים קלים.
דנבר, ששמו האמיתי הוא הנרי ג'ון דויטשנדורף, נולד בשנת 1943 בעיירה רוזוול שבניו מקסיקו. היה אחד הזמרים-יוצרים הבולטים של המאה ה-20.
בשל עבודת אביו כטייס בחיל האוויר האמריקאי, ילדותו עברה בנדודים תכופים ושינויי מגורים רבים. זה הקשה עליו לפתח קשרים חברתיים עמוקים, אך מנגד חיזק את סקרנותו ואת אהבתו לטבע ולמוזיקה.
בגיל 11 ג'ון מקבל גיטרה אקוסטית של גיבסון מסבתו וזו מתנה שעתידה לשנות את חייו ולהובילה אותו לייעודו כמוסיקאי ויוצר.
לאחר לימודיו באוניברסיטת טקסס טק, מחליט ג'ון הצעיר לשנות את שם משפחתו לדנבר, כמחווה לעיר בקולורדו שכבשה את ליבו. עם בחירתו, מתוך 250 מועמדים להצטרף לשלישיית צ'אד מיטשל, מתחילה הקריירה המוסיקלית שלו. אבל את פריצת הדרך האמיתית הוא יחווה כשיבחר בקריירת סולו. באלבומו הראשון, "Rhymes and Reasons" נכלל השיר "Leaving on a Jet Plane", שיהפוך ללהיט ענק ויזניק אותו למעמד של כוכב עולמי.
שנות ה-70 יהיו שיא הקריירה של דנבר. עם להיטים כמו "Take Me Home, Country Roads", "Annie's Song" ו-"Rocky Mountain High" הוא יהפוך ליוצר מוערך, עם מכירות שלא יאומנו. שיריו, שמתאפיינים במילים נוגעות ללב ובאהבה לטבע ולחיים הפשוטים, משלבים פולק, קאנטרי ומרכיבים של מוסיקת פופ. מקור השראה מרכזי בשיריו היו החוויות שצבר בנופי ארצות הברית, בדגש על הרי הרוקי וקולורדו.
בתקופה שבה יוצרים ומבצעים רבים התמקדו בנושאים פוליטיים וחברתיים טעונים, דנבר בחר להתמקד בשירי אהבה לטבע, לנוף ולאדם הפשוט. הגיבור השקט של מוסיקת הקאנטרי הקסים את המעריצים גם בשילוב שיצר בין פולק, קאנטרי ופופ, תוך שימוש בגיטרה אקוסטית ובמילים ליריות שחיברו אותו אל הקהל וההיפך.
באותו עשור הוא יזכה ב-12 אלבומי זהב ו-4 אלבומי פלטינה, יהפוך לאחד הקולות המזוהים של התקופה ויוליד המנונים תרבותיים שיחברו אנשים לנופים האמריקאיים ולתחושת השייכות. על הדרך הוא גם ירגיז פה ושם כוכבי קאנטרי שקינאו בהצלחתו וניסו לסדוק את קול הזהב שלו.
הם בטח שמחו בעשורים הבאים לגלות שהוא הפך לזמר עבר, שעדיין הופיע אך לא ככוכב בסדר גודל של הסוונטיז.
אך מעבר למוזיקה, דנבר היה פעיל סביבתי נלהב ופעל למען שמירת הטבע וזכויות האדם. הוא שילב את אהבתו לטבע בשיריו ובפעילותו הציבורית, השתמש בפרסומו לטובת פעילות סביבתית וחברתית. כבר בשנת 1976 הוא הקים את ארגון Windstar ופעל להעלאת המודעות לשמירה על כדור הארץ ומשאביו, לצד קידום של ערכי שלום ואהבה וגם ביקורים במקומות כמו ברית המועצות וצ'רנוביל, במטרה לתמוך בקהילות שנפגעו.
חייו של ג'ון דנבר הסתיימו בטרם עת, בשנת 1997. הייתה זו תאונת מטוס קל בקליפורניה, שלקחה את חייו. אך מורשתו המוזיקלית והערכית ממשיכה להדהד גם היום. בדרכו המיוחדת הצליח דנבר לגעת בליבם של מיליונים ברחבי העולם ולהותיר הרבה געגוע לשיריו ולאהבתו את מה שנכון לאהוב.
הנה סיפורו של ג'ון דנבר:
https://youtu.be/I_-b8HoYYTE
"עוזב במטוס סילון" עם מאמא קס, הסולנית הגדולה של "האבות והאימהות":
https://youtu.be/7BuwB0w0DKI
על הרי הרוקי:
https://youtu.be/k_WyUwNPOzQ
היו לו גם בלדות קאנטרי מלאות יופי, כמו "השיר של אנני" שכתב לאשתו אנני מארטל:
https://youtu.be/TyJRsp5t9mA
על מותו של הכוכב האהוב:
https://youtu.be/RcjlsFUa_sY
וסרט תיעודי על ההצלחה והאובדן של הזמר המצליח של מוסיקת הקאנטרי:
https://youtu.be/xzCSD1EtjQw?long=yes
כיצד זכה ניק דרייק לתהילה דווקא כשמת?
אין הרבה מקרים כמו אלה של ניק דרייק (Nick Drake), שיכולים להדגים בכזו קיצוניות כמה קשה להצליח בעולם הפופ. גם עם כישרון ברור, קול ייחודי ויצירה אישית שואבת ומרתקת - אם אינך בולט, מוחצן, כריזמתי, דוחף, מתגלה וגם זוכה לטיפ טיפת מזל שתהפוך אותך להצלחה, אתה או את פשוט לא תגיעו.
בקולו נפלא, הצליח בחייו הסינגר סונגרייטר הנהדר הזה, עם נגינת הגיטרה המקסימה שלו, להיות כישלון מסחרי לחלוטין. בלי סינגלים שזכו להשמעות נלהבות, ללא אהבת במה בטירוף או נרקיסיזם שדוחף אותך להצליח ועם קושי להתמודד אפילו עם קהל שמדבר כשאתה שר - זה פשוט לא עובד.
שירים נוגים היו לו, מורכבים מעט, אמנותיים מדי, קשים לשירה, המהום או נגינה מסביב למדורה. קשה לשיר ניק דרייק וזאת עובדה.
האמן הנשכח משנות ה-70, מי שהיה לא פחות מוצלח מג'יימס טיילור או קט סטיבנס, שיכול היה להפוך לעוד פול סיימון, אולי מהורהר יותר, אולי אף יותר עמוק, פשוט לא עשה את זה.
ב-1974, בחדרו שבבית הוריו, הובילה אותו מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון לאובדן הכרה ובגיל 26 הלך ניק דרייק לעולמו.
הוא היה זמר מופנם ויוצר מופלא ולא זכה בחייו לתהילה. דרייק הותיר אחריו רק 3 תקליטים. מהם נמכרו בחייו בקושי 20 אלף עותקים. לא נותר ממנו אפילו אלבום הופעה אחד, או חומר מצולם שבו הוא מנגן ויחבר את מעריצי "אחרי מותו" למשהו מהאדם שהוא היה.
ברור שהמוסיקה שלו פשוט לא מתאימה לכל אחד. כיום, כשהוא מופץ ומוכר ליותר ויותר אוהבי מוסיקה טובה, הוא משפיע יותר מאי-פעם בחייו. דרייק הוא כבר מזמן סוג של אגדת פולק רוק. מעת לעת יוצאים מארזי דיסקים מחודשים ומאורגנים מחדש של שירים מאלבומיו ורק מדגישים את הכמיהה לעוד מאותם חומרי זהב שהיה אמור להותיר מאחריו אמן כה מוכשר בהמוניו.
וכשהמוסיקה שלו מופצת ומצליחה יותר מאי-פעם, מגלים אותה עוד ועוד צעירים וצעירות רגישים ואוהבי שירה מולחנת. אוהבים אותו מתבגרים, מתלבטים ואנשים בהתהוות, שתוגה מרחפת מעליהם. הוא הפך למזון מוסיקלי מנחם, עבור מיליוני צעירים מתלבטים שמחפשים את הקול שיאמר להם שזה בסדר להיות שונה, קשה, עצוב ואפילו מדוכא.
ועדיין, דומה שגם היום לא זוכה ניק דרייק להכרה ולהערכה מספיקים ממבקרי ומאמני הפולק-רוק הנחשבים. יש לו עוד דרך רבה ללכת וספק אם מי שבחייו לא הצליח לפסוע על קרקע העמק, יצליח במותו לטפס על ההר.
עיזרו לניק דרייק. האזינו לו, חפשו אותו, הקשיבו למילותיו. הם אולי קודרים, קצת כואבים, אפלוליים או ליליים משהו, אבל אולי תמצאו ביופי הזה את עצמכם.
הנה השיר המקסים של דרייק Things Behind the Sun:
https://youtu.be/T-uBfYkfA9o
סיפורו של דרייק:
https://youtu.be/MYfFY1BLtZs
השיר River Man:
https://youtu.be/idcaRTg4-fM
וסיפורו המלא של ניק דרייק:
https://youtu.be/dT0zdpBKmhM?long=yes
איך הפך ניל יאנג לסנדק הגראנג'?
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
במה הצטיין טים באקלי עם ה"שיר לסירנה"?
ה"שיר לסירנה" (Song to the Siren), מתוך "Starsailor", אלבומו השישי מ-1970 של טים באקלי, הוא אחד השירים העצובים והמרים ביותר בתולדות הפופ.
כתיבת השיר לא רמזה על הדרמה הגדולה שהוא יתרום לעולם. איך שבאקלי קיבל את מילות השיר החדש מלארי בקט, שותפו הנאמן לכתיבה, הוא התיישב ליד שולחן במטבח והלחין אותו.
השיר הזה מפוצץ בכאב, סבל וכמיהה. זו קינת אהבה נואשת ועצובה, שיופיה מתעתע ומתחרה רק באפילתה. זו הגאונות של בקט, בדמותו את האהבה הנואשת להתרסקות ספינת המלחים מהמיתולוגיה היוונית, כשהם מתקרבים אל האי שעליו יושבות הסירנות המיתולוגיות ושרות. למדו על הסיפור בתגית "סירנה, האודיסיאה היוונית".
אגב, מסכנת אותן סירנות נולד שמה של הצפירה בתרבות המערבית, "סירנה" - לאותה קריאת אזהרה ממלחמה, מתקפה או משהו מסוכן אחר.
נחזור לשיר עצמו.
האהובה הטרופה, כמו הספינה הטרופה במיתולוגיה, היא דימוי מרתק שהופך את השיר היפה הזה לעמוק ודרמתי במיוחד. באקלי מוסיף על הטקסט הנהדר של בקט את המלודיה המלנכולית שלו וזועק לשמיים כאב.
טים באקלי היה רק בן 28, כשמת ממנת יתר של סם ההירואין. בלילה אחד איבד העולם מוסיקאי ומבצע מצוין שהקליט 9 תקליטים משמעותיים ואף חלוציים מבחינה אמנותית. המיתוס שלו נשאר, אבל אתם - הייו חכמים ואל תעשו סמים!
אחרי זה בא גם הביצוע של להקת "This Mortal coil", שיצא 10 שנים אחרי מותו של היוצר. שם הלהקה באנגלית לקוח משייקספיר. פירושו המילולי של הביטוי "This Mortal coil" הוא "הפתיל בן האלמוות". אבל משמעותו היא בעצם "עול החיים הזה", הקשיים האינסופיים שביום יום ואתגריו...
הביצוע של הלהקה הזו נפלא, בדרכו המסתורית ובשירה המצמררת והקסומה של הסולנית אליזבת פרייזר. ובדיוק את הגרסה הזו של "דיס מורטל קויל" בחר גאון הקולנוע דיוויד לינץ' לסרטו "כביש אבוד".
במשך השנים יצאו עוד גרסאות רבות של "השיר לסירנה". עוד מהמיוחדות שבהן היא זו של רוברט פלנט, סולנה של להקת "לד זפלין" עליה השלום. האזינו גם לו. הוא נהדר.
הנה טים באקלי שר את "שיר לסירנה" בביצוע מרטיט:
https://youtu.be/vMTEtDBHGY4
הביצוע של This Mortal Coil בהופעה חיה:
https://youtu.be/SuwfsS5-iM8
והביצוע המרטיט של רוברט פלנט ל"6666":
https://youtu.be/sqOHGXyajxM
ג'וני מיטשל (Joni Mitchell) לא תכננה להיות קולה של תנועה. יוצרת הפולק הקנדית שרק רצתה לשיר הפכה למלאכית פולק שברירית שתהיה לאחת מכותבות השירים המוערכות בעולם.
מדובר בנשמה חופשית שהייתה מהראשונות להכניס מוסיקת עולם לשירי הפופ והפולק רוק שלה, מעשנת כבדה כבר מגיל 9, בלונדינית עדינה שמצהירה בכל הזדמנות שהיא לא פמיניסטית אלא "זכריסטית", ציירת מוכשרת שהקפידה לצייר את עטיפות האלבומים שלה בעצמה.
היא הייתה מוסיקאית כמעט יחידה שחברות תקליטים, במיוחד "רפּריז" הלייבל שהוקם בידי פרנק סינטרה, העניקה לה שליטה אמנותית על יצירותיה. מיטשל גם הייתה מהרוקרים הראשונים שהפכו למפיקים (שלא לדבר על מפיקות) ומאהבת בלתי נלאית שמספרת בשיריה על כל הגברים שחיו איתה.
אגדה.
חייה מתחילים בקושי. רוברטה ג'ואן אנדרסון נולדה ב-7 בנובמבר 1943, סבלה בילדות ממחלת הפוליו וזמן רב רותקה למיטת בית חולים, מה שאפשר לה ללמוד לנגן בגיטרה ולהמציא אקורדים, במקום אלה שהתקשתה לנגן באצבעותיה הקטנות מדי.
בבגרותה למדה בקולג' לאמנות בקלגרי ועברה לטורונטו, כשחלומה לשיר במועדוני הפולק של העיר. הרבה כסף לא היה לה אז כדי לשלם שכר דירה היא עבדה בחנות כלבו.
בגיל 21 היא מגלה שנכנסה להריון מחבר שעזב אותה, יולדה בת ובעוני רב מוסרת אותה לאימוץ. שבועות מעטים אחרי הלידה היא שוב על במה ופוגשת במועדון פני פרתינג (Penny Farthing) שבטורונטו את זמר הפולק האמריקאי צ'אק מיטשל (Chuck Mitchell). השניים מתחתנים ועברה לדטרויט (Detroit).
שנה וחצי אחר כך הנישואים התפרקו וב-1967 ג'וני מיטשל עוברת לניו יורק, בתקווה לייצר קריירת סולו. אבל הפלא יגיע במועדונים של החוף המזרחי של ארצות הברית, כזזמרים אחרים הופכים שירים שכתבה להם ללהיטים גדולים.
ב-1967 היא פוגשת את דייוויד קרוסבי (David Crosby), גיטריסט להקת הביירדס (The Byrds) לשעבר, שנדהם בהופעה שלה בגזלייט קפה (Gaslight Cafe) בפלורידה. קרוסבי דאג שחברת תקליטים תחתים אותה, הפיק לה את אלבום הבכורה "Song to a Seagull" ב-1968, ולזמן קצר אף יצא איתה.
האלבום "Ladies of the Canyon" (1970) הביא את "Big Yellow Taxi" ואת "The Circle Game" וממנו היא הפכה מיד לסמל של דור הפרחים. השיר "Woodstock" הפך לאנתם של הפסטיבל, אף שהיא עצמה לא הייתה שם. הסיבה? - מנהלה דייוויד גפן (David Geffen) החליט שהיא לא תספיק להגיע לפסטיבל ולצאת ממנו בזמן לצילומי תוכנית הטלוויזיה "The Dick Cavett Show". אחרי התכנית הוא לקח אותה לחדר המלון שלו בניו יורק ושם הם צפו בשידורים ממנו.
לאחר שחזרו קרוסבי, נאש וחבריהם מהפסטיבל, הם שיתפו אותה בתיאורים של מה שחוו ואז היא ישבה וכתבה את השיר.
כך עברה ג'וני מיטשל לגור בשכונה הבוהמית לורל קניון (Laurel Canyon) שבלוס אנג'לס (Los Angeles). שכניה היו גרהאם נאש (Graham Nash), ניל יאנג (Neil Young) ומפורסמים רבים אחרים. גרהם נאש, אגב, ידוע כמי ששולח לה פרחים מדי שנה ביום ההולדת שלה.
ב-1971 יצא "Blue", מהאלבומים האישיים ביותר שנכתבו אי פעם. כמעט מיד הוא הפך לפלטינה וזו הייתה רק תחילתה של קריירת חיים ארוכה ומדהימה, שבמהלכה היא תפרוש בחזרה לקנדה לכמה שנים, תחזור ואז תגלה את הג'אז, בשיתוף פעולה עם אגדות כמו צ'ארלי מינגוס וג'אקו פסטוריוס.
בהמשך היא תחקור כמפיקה ותגלה גם את המוסיקה האלקטרונית, היא תקליט עם תוכנות סיקוונסר ותכניס להיכלה האקוסטי סאונדים של סינתסייזרים וציוד דיגיטלי. מפיק העל תומס דולבי שיישלח על ידי חברת התקליטים ימצא את עצמו כנגן וטכנאי הקלטות אצל ג'וני מיטשל, מי שלעולם לא תשחרר הפקה לאחרים - אפילו לא לגאונים.
הנה כמה עובדות על ג'וני מיטשל:
https://youtu.be/zlN-MlLb96A
השיר הנפלא Help Me:
https://youtu.be/UTT54TEbolE
השיר Woodstock ב-1970:
https://youtu.be/26LYjMww0GY
Case of You:
https://youtu.be/pOKESEtmhis
השיר Blue:
https://youtu.be/CaZFfjpCPfw
מיטשל ב-Both sides now:
https://youtu.be/YgtLZCe-GSM
השיר הנפלא Big Yellow Taxi:
https://youtu.be/94bdMSCdw20
תולדות חייה:
https://youtu.be/rdvVqkkBht0?long=yes
פעילות הג'אז שלה והעבודה עם הבסיסט האגדי ג'קו פסטוריוס:
https://youtu.be/FjnxglgQfkI?long=yes
ו"וודסטוק" שלה - על הפסטיבל שלא הייתה בו:
https://youtu.be/q0raKTFqy90?long=yes
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
מיסטר טמבורין מן:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ?t=65s
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מיהי ג'ון באאז?
הזמרת ג'ון באאז (Joan Baez) הייתה דמות מרכזית בתנועות המחאה והאקטיביזם החברתי בארצות הברית בשנות ה-60. כמעט ברגע אחד, היא הפכה לסמל המאבק למען זכויות אזרח ושלום, כששרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome), לצידו של מרטין לותר קינג.
אבל באאז גם השתתפה במחאות נגד המלחמה בווייטנאם והייתה מעורבת בתנועות האנטי-מלחמתיות של אותו עשור. כזמרת פולק מובילה וסמל תרבותי, קולה וביטוייה האמנותיים סייעו להעביר לקהל רחב את המסר האנטי-מלחמתי. התרומה של פעילותה ונוכחותה הבולטת בתנועות המחאה הייתה ברורה ומשמעותית מאוד לעיצוב דעת הקהל האמריקאית באותה תקופה ולהגברת המודעות הציבורית למחיריה הקשים של המלחמה הרחוקה שניהל הצב האמריקאי בווייטנאם.
הנה ג'ון באאז עם "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:
https://youtu.be/7akuOFp-ET8
דונה דונה:
https://youtu.be/j1zBEWyBJb0
ושרה ביצוע שלה ללהיט ענק מהסיקסטיז:
https://youtu.be/rD80eZ6Gxz0
הזמרת ג'ון באאז (Joan Baez) הייתה דמות מרכזית בתנועות המחאה והאקטיביזם החברתי בארצות הברית בשנות ה-60. כמעט ברגע אחד, היא הפכה לסמל המאבק למען זכויות אזרח ושלום, כששרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome), לצידו של מרטין לותר קינג.
אבל באאז גם השתתפה במחאות נגד המלחמה בווייטנאם והייתה מעורבת בתנועות האנטי-מלחמתיות של אותו עשור. כזמרת פולק מובילה וסמל תרבותי, קולה וביטוייה האמנותיים סייעו להעביר לקהל רחב את המסר האנטי-מלחמתי. התרומה של פעילותה ונוכחותה הבולטת בתנועות המחאה הייתה ברורה ומשמעותית מאוד לעיצוב דעת הקהל האמריקאית באותה תקופה ולהגברת המודעות הציבורית למחיריה הקשים של המלחמה הרחוקה שניהל הצב האמריקאי בווייטנאם.
הנה ג'ון באאז עם "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:
https://youtu.be/7akuOFp-ET8
דונה דונה:
https://youtu.be/j1zBEWyBJb0
ושרה ביצוע שלה ללהיט ענק מהסיקסטיז:
https://youtu.be/rD80eZ6Gxz0
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
גדולי הפולק
מבין הגיבורים האבודים של המוסיקה האמריקאית, אמנים שמצאו את מותם בהתרסקויות מטוס או תאונות דרכים, ג'ון דנבר (John Denver) היה אחד מהיותר צפויים לכך. מי שהיה בנו של טייס ולמד מאביו להטיס מטוסים, שהה לא מעט זמן בהטסת מטוסים קלים.
דנבר, ששמו האמיתי הוא הנרי ג'ון דויטשנדורף, נולד בשנת 1943 בעיירה רוזוול שבניו מקסיקו. היה אחד הזמרים-יוצרים הבולטים של המאה ה-20.
בשל עבודת אביו כטייס בחיל האוויר האמריקאי, ילדותו עברה בנדודים תכופים ושינויי מגורים רבים. זה הקשה עליו לפתח קשרים חברתיים עמוקים, אך מנגד חיזק את סקרנותו ואת אהבתו לטבע ולמוזיקה.
בגיל 11 ג'ון מקבל גיטרה אקוסטית של גיבסון מסבתו וזו מתנה שעתידה לשנות את חייו ולהובילה אותו לייעודו כמוסיקאי ויוצר.
לאחר לימודיו באוניברסיטת טקסס טק, מחליט ג'ון הצעיר לשנות את שם משפחתו לדנבר, כמחווה לעיר בקולורדו שכבשה את ליבו. עם בחירתו, מתוך 250 מועמדים להצטרף לשלישיית צ'אד מיטשל, מתחילה הקריירה המוסיקלית שלו. אבל את פריצת הדרך האמיתית הוא יחווה כשיבחר בקריירת סולו. באלבומו הראשון, "Rhymes and Reasons" נכלל השיר "Leaving on a Jet Plane", שיהפוך ללהיט ענק ויזניק אותו למעמד של כוכב עולמי.
שנות ה-70 יהיו שיא הקריירה של דנבר. עם להיטים כמו "Take Me Home, Country Roads", "Annie's Song" ו-"Rocky Mountain High" הוא יהפוך ליוצר מוערך, עם מכירות שלא יאומנו. שיריו, שמתאפיינים במילים נוגעות ללב ובאהבה לטבע ולחיים הפשוטים, משלבים פולק, קאנטרי ומרכיבים של מוסיקת פופ. מקור השראה מרכזי בשיריו היו החוויות שצבר בנופי ארצות הברית, בדגש על הרי הרוקי וקולורדו.
בתקופה שבה יוצרים ומבצעים רבים התמקדו בנושאים פוליטיים וחברתיים טעונים, דנבר בחר להתמקד בשירי אהבה לטבע, לנוף ולאדם הפשוט. הגיבור השקט של מוסיקת הקאנטרי הקסים את המעריצים גם בשילוב שיצר בין פולק, קאנטרי ופופ, תוך שימוש בגיטרה אקוסטית ובמילים ליריות שחיברו אותו אל הקהל וההיפך.
באותו עשור הוא יזכה ב-12 אלבומי זהב ו-4 אלבומי פלטינה, יהפוך לאחד הקולות המזוהים של התקופה ויוליד המנונים תרבותיים שיחברו אנשים לנופים האמריקאיים ולתחושת השייכות. על הדרך הוא גם ירגיז פה ושם כוכבי קאנטרי שקינאו בהצלחתו וניסו לסדוק את קול הזהב שלו.
הם בטח שמחו בעשורים הבאים לגלות שהוא הפך לזמר עבר, שעדיין הופיע אך לא ככוכב בסדר גודל של הסוונטיז.
אך מעבר למוזיקה, דנבר היה פעיל סביבתי נלהב ופעל למען שמירת הטבע וזכויות האדם. הוא שילב את אהבתו לטבע בשיריו ובפעילותו הציבורית, השתמש בפרסומו לטובת פעילות סביבתית וחברתית. כבר בשנת 1976 הוא הקים את ארגון Windstar ופעל להעלאת המודעות לשמירה על כדור הארץ ומשאביו, לצד קידום של ערכי שלום ואהבה וגם ביקורים במקומות כמו ברית המועצות וצ'רנוביל, במטרה לתמוך בקהילות שנפגעו.
חייו של ג'ון דנבר הסתיימו בטרם עת, בשנת 1997. הייתה זו תאונת מטוס קל בקליפורניה, שלקחה את חייו. אך מורשתו המוזיקלית והערכית ממשיכה להדהד גם היום. בדרכו המיוחדת הצליח דנבר לגעת בליבם של מיליונים ברחבי העולם ולהותיר הרבה געגוע לשיריו ולאהבתו את מה שנכון לאהוב.
הנה סיפורו של ג'ון דנבר:
https://youtu.be/I_-b8HoYYTE
"עוזב במטוס סילון" עם מאמא קס, הסולנית הגדולה של "האבות והאימהות":
https://youtu.be/7BuwB0w0DKI
על הרי הרוקי:
https://youtu.be/k_WyUwNPOzQ
היו לו גם בלדות קאנטרי מלאות יופי, כמו "השיר של אנני" שכתב לאשתו אנני מארטל:
https://youtu.be/TyJRsp5t9mA
על מותו של הכוכב האהוב:
https://youtu.be/RcjlsFUa_sY
וסרט תיעודי על ההצלחה והאובדן של הזמר המצליח של מוסיקת הקאנטרי:
https://youtu.be/xzCSD1EtjQw?long=yes
אין הרבה מקרים כמו אלה של ניק דרייק (Nick Drake), שיכולים להדגים בכזו קיצוניות כמה קשה להצליח בעולם הפופ. גם עם כישרון ברור, קול ייחודי ויצירה אישית שואבת ומרתקת - אם אינך בולט, מוחצן, כריזמתי, דוחף, מתגלה וגם זוכה לטיפ טיפת מזל שתהפוך אותך להצלחה, אתה או את פשוט לא תגיעו.
בקולו נפלא, הצליח בחייו הסינגר סונגרייטר הנהדר הזה, עם נגינת הגיטרה המקסימה שלו, להיות כישלון מסחרי לחלוטין. בלי סינגלים שזכו להשמעות נלהבות, ללא אהבת במה בטירוף או נרקיסיזם שדוחף אותך להצליח ועם קושי להתמודד אפילו עם קהל שמדבר כשאתה שר - זה פשוט לא עובד.
שירים נוגים היו לו, מורכבים מעט, אמנותיים מדי, קשים לשירה, המהום או נגינה מסביב למדורה. קשה לשיר ניק דרייק וזאת עובדה.
האמן הנשכח משנות ה-70, מי שהיה לא פחות מוצלח מג'יימס טיילור או קט סטיבנס, שיכול היה להפוך לעוד פול סיימון, אולי מהורהר יותר, אולי אף יותר עמוק, פשוט לא עשה את זה.
ב-1974, בחדרו שבבית הוריו, הובילה אותו מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון לאובדן הכרה ובגיל 26 הלך ניק דרייק לעולמו.
הוא היה זמר מופנם ויוצר מופלא ולא זכה בחייו לתהילה. דרייק הותיר אחריו רק 3 תקליטים. מהם נמכרו בחייו בקושי 20 אלף עותקים. לא נותר ממנו אפילו אלבום הופעה אחד, או חומר מצולם שבו הוא מנגן ויחבר את מעריצי "אחרי מותו" למשהו מהאדם שהוא היה.
ברור שהמוסיקה שלו פשוט לא מתאימה לכל אחד. כיום, כשהוא מופץ ומוכר ליותר ויותר אוהבי מוסיקה טובה, הוא משפיע יותר מאי-פעם בחייו. דרייק הוא כבר מזמן סוג של אגדת פולק רוק. מעת לעת יוצאים מארזי דיסקים מחודשים ומאורגנים מחדש של שירים מאלבומיו ורק מדגישים את הכמיהה לעוד מאותם חומרי זהב שהיה אמור להותיר מאחריו אמן כה מוכשר בהמוניו.
וכשהמוסיקה שלו מופצת ומצליחה יותר מאי-פעם, מגלים אותה עוד ועוד צעירים וצעירות רגישים ואוהבי שירה מולחנת. אוהבים אותו מתבגרים, מתלבטים ואנשים בהתהוות, שתוגה מרחפת מעליהם. הוא הפך למזון מוסיקלי מנחם, עבור מיליוני צעירים מתלבטים שמחפשים את הקול שיאמר להם שזה בסדר להיות שונה, קשה, עצוב ואפילו מדוכא.
ועדיין, דומה שגם היום לא זוכה ניק דרייק להכרה ולהערכה מספיקים ממבקרי ומאמני הפולק-רוק הנחשבים. יש לו עוד דרך רבה ללכת וספק אם מי שבחייו לא הצליח לפסוע על קרקע העמק, יצליח במותו לטפס על ההר.
עיזרו לניק דרייק. האזינו לו, חפשו אותו, הקשיבו למילותיו. הם אולי קודרים, קצת כואבים, אפלוליים או ליליים משהו, אבל אולי תמצאו ביופי הזה את עצמכם.
הנה השיר המקסים של דרייק Things Behind the Sun:
https://youtu.be/T-uBfYkfA9o
סיפורו של דרייק:
https://youtu.be/MYfFY1BLtZs
השיר River Man:
https://youtu.be/idcaRTg4-fM
וסיפורו המלא של ניק דרייק:
https://youtu.be/dT0zdpBKmhM?long=yes
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
ה"שיר לסירנה" (Song to the Siren), מתוך "Starsailor", אלבומו השישי מ-1970 של טים באקלי, הוא אחד השירים העצובים והמרים ביותר בתולדות הפופ.
כתיבת השיר לא רמזה על הדרמה הגדולה שהוא יתרום לעולם. איך שבאקלי קיבל את מילות השיר החדש מלארי בקט, שותפו הנאמן לכתיבה, הוא התיישב ליד שולחן במטבח והלחין אותו.
השיר הזה מפוצץ בכאב, סבל וכמיהה. זו קינת אהבה נואשת ועצובה, שיופיה מתעתע ומתחרה רק באפילתה. זו הגאונות של בקט, בדמותו את האהבה הנואשת להתרסקות ספינת המלחים מהמיתולוגיה היוונית, כשהם מתקרבים אל האי שעליו יושבות הסירנות המיתולוגיות ושרות. למדו על הסיפור בתגית "סירנה, האודיסיאה היוונית".
אגב, מסכנת אותן סירנות נולד שמה של הצפירה בתרבות המערבית, "סירנה" - לאותה קריאת אזהרה ממלחמה, מתקפה או משהו מסוכן אחר.
נחזור לשיר עצמו.
האהובה הטרופה, כמו הספינה הטרופה במיתולוגיה, היא דימוי מרתק שהופך את השיר היפה הזה לעמוק ודרמתי במיוחד. באקלי מוסיף על הטקסט הנהדר של בקט את המלודיה המלנכולית שלו וזועק לשמיים כאב.
טים באקלי היה רק בן 28, כשמת ממנת יתר של סם ההירואין. בלילה אחד איבד העולם מוסיקאי ומבצע מצוין שהקליט 9 תקליטים משמעותיים ואף חלוציים מבחינה אמנותית. המיתוס שלו נשאר, אבל אתם - הייו חכמים ואל תעשו סמים!
אחרי זה בא גם הביצוע של להקת "This Mortal coil", שיצא 10 שנים אחרי מותו של היוצר. שם הלהקה באנגלית לקוח משייקספיר. פירושו המילולי של הביטוי "This Mortal coil" הוא "הפתיל בן האלמוות". אבל משמעותו היא בעצם "עול החיים הזה", הקשיים האינסופיים שביום יום ואתגריו...
הביצוע של הלהקה הזו נפלא, בדרכו המסתורית ובשירה המצמררת והקסומה של הסולנית אליזבת פרייזר. ובדיוק את הגרסה הזו של "דיס מורטל קויל" בחר גאון הקולנוע דיוויד לינץ' לסרטו "כביש אבוד".
במשך השנים יצאו עוד גרסאות רבות של "השיר לסירנה". עוד מהמיוחדות שבהן היא זו של רוברט פלנט, סולנה של להקת "לד זפלין" עליה השלום. האזינו גם לו. הוא נהדר.
הנה טים באקלי שר את "שיר לסירנה" בביצוע מרטיט:
https://youtu.be/vMTEtDBHGY4
הביצוע של This Mortal Coil בהופעה חיה:
https://youtu.be/SuwfsS5-iM8
והביצוע המרטיט של רוברט פלנט ל"6666":
https://youtu.be/sqOHGXyajxM
