רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.

האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.

אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.

הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.

את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.

בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.

כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.

עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.

האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.

הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.

הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).

אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.


בואי עם כמה מהדמויות ואינסוף התיאטרליות ב"האיש שמכר את העולם":

https://youtu.be/PdlU8e9wBIE


דיוויד בואי רוקד:

https://youtu.be/2KcOs70dZAw


הפסיפס המדהים שהוא הפגין לאורך הקריירה שלו בא היטב לידי ביטוי בסרט המעולה שנעשה עליו:

https://youtu.be/sxzG8P7akuk


אבל לפני הכל זה הקסם האישי, העיניים בשני צבעים שונים והתחכום הנונשלנטי - גיבור רוק כמו "Heroes":

https://youtu.be/bsYp9q3QNaQ


והדמויות שהוא ברא כדי לייצג אותו והפכו אותו לאייקון אופנה וגיבור ספק גיי ספק בי ובכל מקרה פורץ דרך:

https://youtu.be/QSKCfX-Stn8?long=yes

ביום בהיר אחד יורד נהג משאית צעיר ממנה ונכנס לאולפן הקלטות. אלביס פרסלי שמו, בן עניים אמריקאי שנולד בעיר טופלו שבמיסיסיפי וחי בעיר האמריקאית ממפיס, החליט להקליט שיר לאמו האהובה. זה היה באולפן "סאן רקורדס", אולפן קטן וחביב אך לא יותר. שמו של בעל האולפן ומי שהיה גם הטכנאי שהקליט את הבחור הצעיר היה סם פיליפס. אלביס ביצע באולפן את השיר שבחר בשילוב של סגנונות מוסיקליים שונים - בלוז וקאנטרי.

זו הייתה נשארת סתם הפתעה לאימא ואיש לא היה יודע על העניין. אבל רצה הגורל והשיר התגלה על ידי שדרן רדיו אמריקאי. השדרן אהב והתלהב ממנו והחל להשמיעו בהתמדה. השיר הלך וסחף והפך ללהיטו הראשון של אלביס. אלביס יפה התואר, שנע בקלילות על הבמה, אחז גיטרה ושר נהדר, הפך במהירות לכוכב. הוא עתיד כמעט ליצור את הסגנון החדש שלו - רוק נ' רול - סגנון שישנה את עולם המוסיקה לתמיד.

אלביס, שהתפרסם כמעט בן לילה, הפך מסתם זמר מצליח למהפכן הגדול של המוסיקה הפופולארית במאה ה-20. בשילוב שעשה בין סגנונות כמו הבלוז הקצבי (רית'ם אנד בלוז), ששמע כנער ברחובות עירו ממפיס, עם מוסיקת הקאנטרי של אמריקה והגוספל ששר בכנסיה, הוא סלל את הדרך למהפכת הרוק הגדולה והשפיע על כל המוסיקה הפופולארית ותרבות הפופ בכלל. הרוק נ' רול נולד אמנם מעט לפניו, אבל הוא היה למלך שלו ולמי שהביא אותו לשיאיו הגדולים הראשונים. זמר לבן עם גרוב שחור!

כי אלביס פרסלי היה מיוחד במינו. כמי שגדל במיסיסיפי בשנות ה-30 וה-40, הוא הרבה להאזין לגוספל שחור. הבחור הצעיר ינק מהסגנון הזה רבות ופיתח את הסגנון האישי שעתיד לחולל סערה ולהצליח באופן כה מרשים. בדיעבד אלביס גם החזיר ותמך במוסיקת הגוספל, כשהיה הזמר הלבן הגדול שחשף אותה לציבור הרחב בהקלטותיו לשירי גוספל שונים, שיזכו לפרסום עצום. כך ניתן לראות בו מי שהחזיר טובה לכור מחצבתו המוסיקלי וסייע לקידומו ברחבי אמריקה והעולם.

לא סתם אלביס הפך לכוכב-על. בנוסף להיותו מהזמרים המצליחים בכל הזמנים, היה "מלך הרוק" גם שחקן קולנוע מצוין שהשתתף ביותר מ-30 סרטים. בשנות ה-50 הוא היה נערץ ואליל המונים של ממש. תנועות הירכיים שלו היו בעיני רבים "מיניות מדי". הורים ראו בו השפעה רבה וארגונים גזעניים תיעבו את השירה "השחורה" שלו.

אבל כשגויס אלביס לצבא האמריקאי בשנת 1957 הוא נאלץ להפסיק את הפעילות המוסיקלית שלו. גם פטירתה של אמו הייתה קשה לו. אלביס הרגיש שהוא חב לה רבות, לאחר שגידלה אותו ואת אחיו לבדה, בשנים שבהן נכלא אביו ורנון על הונאה. שורשיה היו ככל הנראה יהודיים ולאחר מותה אלביס החל לענוד שרשרת עם האותיות "חי".

בעשור שאחריו הוא ניהל קריירה שידעה עליות וירידות. מתוסכל, משמין ועייף הוא ראה את הביטלס משתלטים על הפסגה ומזרימים לאמריקה את "הפלישה הבריטית" - להקות רוק מעולות ובעלות סגנון חדשני ואופנתי משלו. הוא הסתפק בהופעות גדולות בלאס וגאס, המקום שאליו אמריקה שולחת את הזמרים הגדולים שלה, אחרי שירדו מהפסגה. בתחילת שנות ה-70 הוא הצליח לשקם את מעמדו כמלך הרוקנ'רול, אבל לאחר שאשתו, פריסיליה פרסלי, עזבה אותו בשל בגידותיו בה, החמיר מצבו של המלך. הוא מצא את עצמו בודד, הולך ומשמין ומתמכר לתרופות ולאכילה מוגזמת.

לבסוף מת אלביס באחוזתו, לפי גרסה אחת כתוצאה משימוש מוגזם בתרופות מרץ, ולפי אחרת, כתוצאה מאכילת המבורגר מיותר (אלביס היה מכור לאכילה של המבורגרים).

לאחר מותו הפכה האגדה לעצומה. לאחר שניסו לגנוב את גופתו מבית העלמין, הוא הועבר לקבר באחוזת "גרייסלנד" שלו, שהפכה מאז מוקד עליה לרגל. אלפי חקיינים שלו פועלים עד היום ומבצעים את שיריו באופן מקצועי. אגדות קונספירציה מספרות שהוא חי על אי בודד ועל שם אלביס קראו את האסטרואיד בחלל בשם "17059 אלביס".


הנה הקריירה של אלביס פרסלי:

https://youtu.be/Y-8QuIjQ7hE


זוכרים אותו בישראל:

https://youtu.be/7-YfwC--7Zg?t=14s


תכנית אקשן מפעם שמוקדשת למהפכה של אלביס (עברית):

http://youtu.be/6Rm0lhfvi5Y


מלא קסם אישי - אלביס פרסלי בשיאו:

https://youtu.be/xqBdTn3_0Rw


אלביס הבוגר:

https://youtu.be/BeTurYZuY4A


בסוף חייו - עם קצת פחות אנרגיה:

https://youtu.be/0SUC8sdP5eI


קברו של "המלך" באחוזת "גרייסלנד":

https://youtu.be/8WRYu81ceUU


ותכנית חינוכית על המלך של הרוק (עברית):

https://youtu.be/3Doz8FKJwsI?long=yes

פעם שאל עיתונאי את אריק קלפטון, מי שכונה "אלוהים של הגיטרה", איך זה להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם. קלפטון ענה ביובש "תשאל את פרינס..."

ואכן, פרינס היה אחד המוסיקאים המוערכים בעולם. גיטריסט-על מחונן ברמה של "אלוהי הגיטרה" קלפטון ומי שרבים אומרים שהיה הטוב ביותר מאז ג'ימי הנדריקס. הוא היה גם מפיק ברמה של ג'ורג' מרטין ואמן במה ופרפורמר פסיכי ברמה של מייקל ג'קסון, מינוס הפוזות של האחרון.

ופרינס היה גם מלחין וכותב עילאי, רקדן מצוין, שחקן נהדר, גבר מושך ומתלבש טווסי מרהיב וגדול מהחיים, פרובוקטור מרתק, מוסיקאי מוערך שנחשב מגדולי מוסיקת ה-Fאנק, פרפקציוניסט מוסיקלי, אמן רבגוני ורב-סגנוני וכמובן, איך לא להרגיז כל מוסיקאי שמתאמן 6 שעות ביום על כלי אחד, הוא היה נגן בלתי נתפס בכמעט כל כלי נגינה שהיה בסביבתו.

את היכולות השיווקיות שלו הוא הוכיח שוב ושוב, למשל כשבחר את הכינוי המחייב "פרינס" והפך לאחד הבודדים ששמם הוא מילה. כמו מדונה, אלביס או ריטה...

הוא חזר על ההברקה כשהחליט לשנות את שמו לסמל מוזר כלשהו, מה שגרם למדיה ולתעשיית המוסיקה כולה לקרוא לו מאז "האמן הידוע בעבר בתור פרינס" ולעורר תשומת לב סביב המוזרות שלו...

אגב השם, יש קופיירייטרים שמעידים שהוא לימד אותם איך מייצרים דיבור על המוצר שלך באפס תקציב פרסום.

אז רבים יודעים שפרינס היה גם מנהל מצוין לענייניו המקצועיים ובצד המוסיקה פרפורמר שהופיע בטבעיות ובמקצוענות שאין כמוה וכוכב רוק שעשה הכל, אבל ממש אחרת, כולל להיות פריק של בריאות, הכי הפוך מכוכבי פופ רבים כל כך.

אז למה הוא מת מוות כל כך טפשי ולא ברור?


הנה סקירה קצרה על פרינס:

https://youtu.be/eyxf9RAoT_w


מותו:

https://youtu.be/zu-uQwLODkw


"כשיונים בוכות" - הלהיט הראשון שפוצץ את הפופ:

https://youtu.be/UG3VcCAlUgE


כך הוא הופיע לפני ששינה את שמו לסימן ההוא שאף אחד לא ידע איך לקרוא אותו:

https://youtu.be/_jCuroTbqBI


פרינס בהופעה עם ענקים וגונב את ההופעה בווירטואוזיות חשמלית:

https://youtu.be/6SFNW5F8K9Y


השיר עם הפתיחה היפהפיה שמאזיני גלי צה"ל מכירים היטב take me with you:

https://youtu.be/Tq0sbi2xAGE


ואותו שיר בהופעה:

https://youtu.be/c80mYF6dR7s


הוא כתב המון להיטי ענק לאמנים אחרים:

https://youtu.be/Ccb7GDR0Xkc


שינה את שמו לסימן מוזר:

https://youtu.be/d4NOBr9Kdf4


נסיך ומלכה - פרינס וביונסה במחרוזת פרינס:

https://youtu.be/LgULe7VrfjM


סיום מצוין לא פחות - Sign o' the times

https://youtu.be/8EdxM72EZ94


וכתבת טלוויזיה על פרינס (עברית):

https://youtu.be/tpZ5pjrGcoA?long=yes

הזמר המנוח מייקל ג'קסון (Michael jackson) התפרסם כילד פלא, בלהקה משפחתית שנקראה "חמישיית ג'קסון" וכללה את אחיו ג'קי, טיטו, ג'רמיין ומרלון. כבר מגיל צעיר הוא היה עילוי מוסיקלי ואמן בעל רשימת כישרונות כמעט לא נגמרת ואיכותית להפליא.

כשהיה בן 9 בלבד הוא הפך לסולן של להקת "חמישיית הג'קסון" וזכה להצלחה מטורפת גם ככותב חלק משיריה. אחרי מותו אמר עליו הזמר לני קרביץ, שבגיל עשר כבר הגיע מייקל לרמה של שתי אגדות סול - ג'יימס בראון וארית'ה פרנקלין.

בדיעבד כולם הבינו שהוא היה גאון בן 10 שאיכשהו נשאר במשך כל חייו בן 10. כי מעבר להצלחות המוסיקליות הלא-נגמרות שלו, גם כשג'קסון כבר נודע בכינויו "מלך הפופ" ונחשב לאחד הזמרים המצליחים והמרוויחים בכל הזמנים, הוא לא היה באמת מבוגר. בהרבה מובנים הוא נשאר ילד קטן ולא בוגר לחלוטין. קצת כמו מוצרט, אם ניתן למצוא מקבילה ראויה לשני הכיוונים - הכישרון הענק והאופי וגם ההתנהגות הילדותיים.

אז הוא היה זמר עילוי, מלחין מוכשר, נגן מצוין, פזמונאי ומפיק מוזיקלי מדהים, רקדן מהולל וכוריאוגרף מהשורה הראשונה. אבל כילד עבר מייקל חיים מורכבים, שכללו התעללות פיזית ונפשית של אביו, חלק מהאובססיה של האב להזניק את הקריירה של מייקל הילד. בבגרותו תגיע גם האובססיה של מייקל לצבע עורו ולניתוחים פלסטיים אינסופיים בפניו.

רשימת השיאים שהשיג מייקל בחייו היא בלתי נתפסת. בין השאר הוא יצר את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים, יצירת המופת Thriller. זה היה אלבום ששבר שיאים בשרשרת, שרד 80 שבועות במצעד, מהם 37 שבועות במקום הראשון. הוא הפך מולטי-מיליונר ואחד המוסיקאים העשירים בתבל.

אבל על כל אלו העיבה תקרית שגרמה לשריפת שערו, בתאונה שהתרחשה במהלך צילומי פרסומת שעשה לחברת "פפסי". התאונה חייבה סדרה של ניתוחים פלסטיים, שמעולם לא הסתיימו אצל הזמר.

גם עורו ההולך ומתבהר של ג'קסון ,חלק ממחלת הוויטיליגו, שממנה סבל, נעשה מקור לשמועות על כוונתו להפוך לאדם לבן. בשנת 1993 סיפר מייקל בתכנית הפופולרית של אופרה ווינפרי שהוא חולה בוויטיליגו. המדיה סירבה להאמין ושנים טפטפו עיתונאים ורגילים על טיפולים מסתוריים, בהם הוא צובע את עורו בלבן. לא עזרו ההוכחות הרשמיות שסיפק, על המחלות שהפכו אותו רגיש לאור השמש, מחלות הבהרת והזאבת.

רק בנתיחה שלאחר מותו, למד הציבור סופית שהוא אמר את האמת הפשוטה. זו הייתה מחלת עור שג'קסון, כוכב-על בגוף של בן אדם, סבל ממנה.

כך יצא שבמשך הזמן הלך הזמר והסתגר באחוזה הענקית שרכש ונתן לה את השם "Neverland". הוא הסתתר בה מהתקשורת והמעריצים הנלהבים וחי את חייו הסודיים. אולי סודיים מדי, כפי שהתקשורת חושפת בשנים האחרונות...

ואז, כשהגיע לגיל 50, הגיעה גם אגדת הפופ לקיצה. מייקל נמצא בביתו בלוס אנג'לס, כשהוא לא נושם. כך נקבע מותו של מי שהפך למלך הפופ, אבל בתוכו נשאר תמיד "ילד הפופ", הנפחד והרגיש, מי שמעולם לא זכה להתבגר ולהיות נורמלי, כאחד האדם.


הנה סיפורו של מייקל ג'קסון מילדותו ועד לפסגת הפופ:

https://youtu.be/RMvIjsGr_Kw


ג'קסון הרקדן ב"הליכת הירח" שהמציא:

https://youtu.be/b6pomaq30Gg


עוד קליפ מושקע שלו - שחור או לבן:

https://youtu.be/F2AitTPI5U0


ביט איט ("סתלק מפה") של מייקל ג'קסון:

https://youtu.be/oRdxUFDoQe0


הלהיט "בילי ג'ין":

https://youtu.be/Zi_XLOBDo_Y


הקליפ הגדול שלו "מותחן" ששבר שיאים בכל תחום ועבר ביוטיוב את ה-350 מיליון צפיות:

https://youtu.be/sOnqjkJTMaA


מאז שמת המעריצים מסתפקים בהופעות שלו בהולוגרמה:

https://youtu.be/jDRTghGZ7XU


סקירת עשרת השירים הטובים שלו:

https://youtu.be/DgUaUXr5QOs?long=yes


וסרט תיעודי על חייו והקריירה שלו:

https://youtu.be/NIb8lXZfVv0?long=yes

זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.

שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.

טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.

האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.

בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.

בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.

כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."

אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.

הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.

ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".

טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.

שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"


הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:

https://youtu.be/ODgWWPDwddA


קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):

https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ


טופאק מדבר (מתורגם):

https://youtu.be/5g56DbHQEE4


שינויים (מתורגם):

https://youtu.be/V2k3ScQeSAI


All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):

https://youtu.be/3OZ_yZKN53w


ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:

https://youtu.be/vY3Y6m16J-I


When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):

https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg


וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):

https://youtu.be/kf-cEFnSQAs

נערה צעירה וכישרון עצום. קייט בוש (Kate Bush) הייתה כל מה שאנגליה של שנות ה-70 צפתה שתקבל. צעירונת ללא כל ניסיון קודם, מתגלה בגיל 16 על ידי דייב גילמור, הגיטריסט של להקת-העל "פינק פלויד". הוא עוזר לה לממן את תקליטי הדמו שנשלחים לחברת התקליטים. זה רק עניין של זמן עד שהיא הופכת בבת אחת לכוכבת הכי גדולה באיים הבריטיים ואחת המצליחות בעולם כולו.

למעשה, אחרי שהיא התגלתה בגיל 16 והכנה של שנה וחצי להקלטות ועבודה על האלבום הראשון, היא מוציאה את הסינגל הראשון לרדיו. לפני כן חברת התקליטים מתעקשת על שיר אחר, אבל מגלה שהילדונת עם הכישרון הנהדר לכתיבת שירים מעולים היא גם עקשנית יותר ממנה. היא רוצה שהסינגל הראשון יהיה "אנקת גבהים" (Wuthering Heights), שמבוסס על הרומן בשם זה, ספרה היחיד של הסופרת אמילי ברונטה, ועל אהבתם העצומה והטראגית של גיבוריו קטי והית'קליף.

אבל הסיפור הוא שכל המפיקים, המוזיקאים והמומחים בחברת התקליטים אומרים לה שהיא טועה, שהשיר הזה ייכשל ואולי יכשיל את כל הפריצה שלה. היא מתעקשת והם נכנעים. מי אתם חושבים שצדק?

היא צדקה. השיר, שכמו רבים משיריה מושפע מעולמות הקולנוע והספרות, יוצא לתחנות הרדיו ובתוך ימים אחדים הופך ללהיט בסדר גודל שבריטניה שומרת רק לגדולים ביותר שלה. זה היה השיר הראשון אי-פעם, שנכתב על ידי זמרת אישה בבריטניה והגיע למקום הראשון במצעד המכירות. קייט היא צעירה, רגשית ובעלת שירה כנה וישירה. אבל כאן היא מתגלה כמוכשרת לא רק ביצירה, אלא גם בזיהוי איכות החומרים והייחודיות שלה, באיבחון מדויק של טעם הקהל ומאיפה צריכים לבוא הלהיטים שהיא תביא. עוד מעט תבינו כמה מוכשרת היא עתידה להיות.

בשלב הבא קייט מופיעה בתוכנית הטלוויזיה שמגדירה מיהו כוכב בשנים ההן ואכן - רגע אחרי הופעה בתכנית "Top of the pops" ברור שהיא פורצת בענק. למעשה, ביום שאחרי התכנית היא כבר סנסציה אנגלית, שכל הממלכה מדברת עליה. תוך כדי סבב הראיונות המתבקש, מגלה בריטניה שהיא אמנם צעירה מאוד ובעלת קול צעיר, אבל היא נושאת איתה סט של הבטחות. היא לא רק מוסיקאית מדהימה, כותבת מוכשרת ובהמשך גם מפיקה מוזיקלית מקורית ועצמאית. היא בטח לא רק יפהפייה ובעלת קול נהדר, אלא גם רקדנית מצוינת, שלמדה אצל הכוריאוגרף הגאון של דיוויד בואי, לינדזי קמפ. היא בעלת כישרון משחק, מימיקה של פנטומימאים ואם זה לא מספיק אז גם מרואיינת צעירה, חכמה, בטוחה בעצמה ודעתנית.

הדרך אל התהילה פתוחה. לא היה דבר כזה בבריטניה. במהרה מגלים הצהובונים של בריטניה שהזמרת החדשה גם תפסה לה תדמית אניגמטית ומסתורית משהו. היא לא כל כך מתערבבת, לא מאוד מתחככת ודי מתרחקת מהמדיה. מאז 1979 היא לא הופיעה. רק מקליטה. ייקח לה הרבה שנים להסכים להופיע שוב. היא מגדלת ילד ורוצה חיי משפחה שקטים בשבילו.

בשנת 2014 היא חוזרת לרגע להופיע, 35 שנה אחרי שפרשה מהופעות. צריך לציין ש-75 אלף הכרטיסים להופעותיה נמכרים בתוך רבע שעה?

כך או כך, אולי היא לא הופיעה, אבל במהלך השנים הכוכבת הענקית זכתה לשלל הישגים והייתה למי שהשפיעה על כוכבות רבות שספגו ממנה השראה, כולל ענקים וענקיות כמו ביורק, פי ג'יי הארווי, תאומי קוקטו וטורי איימס. ב-5 עשורים היא מוציאה מדי עשור אלבום שמדורג בין החמישה המצליחים ביותר במצעד הבריטי.

זה לא מספיק? - אז 11 מהתקליטים שלה נמצאים בין 50 האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה של בריטניה. רק אלביס פרסלי והביטלס זכו בבריטניה להישג דומה. וואו!


הנה סיפורה של קייט בוש:

https://youtu.be/p0716jHgNyU


אנקת גבהים:

https://youtu.be/-1pMMIe4hb4


בהופעה ב-1979:

https://youtu.be/A44wwRgzGuw


WOW - הלהיט שהגדיר זמרת שהיא תופעה והופעה מושלמת:

https://youtu.be/V8YgDaHpcXs


ראיון:

https://youtu.be/DJ29VcZeNDg


השיבה להופעות וההיסטריה על הכרטיסים להופעות שלה:

https://youtu.be/pqoZuXIcrfk


לקט מהופעות ב-2018:

https://youtu.be/_n0lJoX2kUU


הסיפור שלה:

https://youtu.be/t2qD6OQhRUU?long=yes


וסרט תיעודי על קייט בוש:

https://youtu.be/c4sLwt8mhZs?long=yes

זה לא מובן מאליו שהראשון מחברי הביטלס שהצליח להגיע לראשי המצעדים לאחר פירוק הלהקה היה דווקא הגיטריסט הצנוע ג'ורג' האריסון. מי שהיה במשך כל שנות קיומה של הביטלס החבר הפחות בולט בלהקה וזכה לכינוי "הביטל השקט", כתב אמנם שירים נפלאים, כמו "Something" ו"כשהגיטרה שלי מתייפחת ברכות", אבל לאורם הלוהט של שני הלפידים של לנון ומקרטני, הוא מעולם לא הצליח ממש לבלוט.

בטח לא כמו ב-1970, כששירו "אלי הטוב" (My Sweet Lord) נכנס למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי וזמן קצר אחר כך גם הפך גם לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה. למעשה, האריסון היה חבר הביטלס הראשון שהצליח להנפיק להיט עולמי שהגיע לראשי המצעדים, מאז פירוק הלהקה.

אבל לא עבר זמן רב והוגשה נגד האריסון תביעה על הפרת זכויות יוצרים, בטענה שהשיר הלוהט שלו הועתק מלהיט הסיקסטיז "הוא כה טוב" (He's So Fine) של להקת "השיפונז" (The Chiffons).

המשפט היה קשה ויעיל והאריסון הפסיד בו. הוא הורשע על ידי השופט באשמה של "העתקה לא מודעת" מהשיר של השיפונז. במשך שנים רבות, עד שנות ה-90, התנהלה התביעה על גובה הפיצויים שהוא אמור היה לשלם לחברה שהוציאה את להיטם של "השיפונז". נראה היה שהסכום יהיה קשה מנשוא ועורכי הדין של הצד השני היו תובענים.

אבל אז צץ בראשו רעיון מבריק. האריסון שלח את מנהל עסקיו, אלן קליין, והלה קנה את החברה בשבילו. כך מצא עצמו האריסון הבעלים החוקי של זכויות היוצרים של שני השירים גם יחד - גם הלהיט הענק שהפך לשיר הכי מצליח בקריירת הסולו שלו וגם השיר ההוא, שהשתרבב לראשו באופן לא מודע לטענתו. כמובן שג'ורג' האריסון לא התעקש לגבות מעצמו פיצויים. במקום זה הוא פיטר את עורכי הדין כולם והדיונים המשפטיים הסתיימו באחת.

ואגב, זמן מה אחר כך האריסון הוציא את השיר "This Song", כסוג של גרסתו לאירועים. הוא מסביר בו ביובש, אפילו קצת בעקיצה, ש"בשיר הזה אין טריק, הוא בא מהתת מודע שלי".


הנה השיר "My Sweet Lord":

https://youtu.be/SP9wms6oEMo


השיר "He's So Fine" של להקת "השיפונז":

https://youtu.be/luI78vguvXs


סיפור הגניבה המוסיקלית המפורסמת בתולדות הפופ:

https://youtu.be/sYiEesMbe2I


והשיר "This Song" שהוציא האריסון על הסיפור כולו:

https://youtu.be/wyXvMMYpfKA

אבבא (ABBA) היא אחת מלהקות הפופ הגדולות בכל הזמנים. הלהקה, שפעלה בין השנים 1972-1983, צמחה בשוודיה והפכה לאימפריית פופ עולמית.

להקת ABBA, ששמה הורכב מראשי התיבות של חבריה - אגנטה, בני, ביורן, ואן-פריד, התפרסמה בעולם כשהיא זכתה בשנת 1974, במקום הראשון בתחרות האירוויזיון. חברי אבבא ביצעו בה את השיר "ווטרלו" ומכאן הדרך הייתה קצרה, עד שכבשו את העולם עם שלל להיטים על-זמניים והפכו לאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה.

החברים באבבא היו סנסציה מהרגע הראשון. הבלונד, היופי של הארבעה, האאוטפיט המחמיא של הבנות - הכל אמר שוודיה סקסית, מודעת לעצמה, מלודית ומפוצצת בכישרון. חלוקת התפקידים הייתה ברורה - הבנות שרות בקולות צחים ומאוזנים והבנים כותבים, מפיקים ומנגנים את הלהיטים.

בעשור שבו הרוק הגיע לשיאים חדשים של מגלומניה וארכנות ומוסיקאים בכל מקום התחרו ביניהם על רעיונות יומרניים ליצירות ענק ועל הקלטה של יצירות מורכבות ושאפתניות, המהנדסים המוסיקליים של אבבא יצרו שירי פופ קלילים, ממוקדים, קצרים ומקצועיים לעילא, שלרגע לא התביישו שהם פופ.

ארבעת חברי הלהקה השוודית, אגנטה, בני, ביורן ואן-פריד, פעלו ברצף עד שנת 1983 וסיפקו אינספור להיטים מצליחים ביותר. שירים כמו Money, Money, Money, Fernando, The Winner Takes It All, Super Trouper, Take A Chance On Me, Dancing Queen, SOS ועוד עשרות אחרים, הפכו להימנונים של הדור הצעיר ולא הייתה מסיבת דיסקו שלא כללה אותם.

ב-2005 הוכתר שירם הזוכה "Waterloo" לשיר האירוויזיון הטוב ביותר בכל הזמנים. אבבא גם נכנסה ב-2010 להיכל התהילה של הרוקנ'רול, לאחר שמכרה כמעט 400 מיליון תקליטים בכל העולם.

במהלך השנים הוצע לחברי הלהקה סכום שיא של מיליארד דולר, עבור איחוד לסיבוב הופעות אחד, אבל הם סרבו בנימוס. ביורן אולבאוס, כותב שירי הלהקה, הסביר ש"כוחנו הוא בכך שזוכרים אותנו צעירים, שאפתניים ומלאי-אנרגיה בשנות ה-70 ולא כחבורת זקנים שמתעקשת היום לנגן".

ועדיין, 40 שנה אחרי הפירוק ו-5 שנים אחרי הופעה מפתיעה בת שיר אחד משותף, הם החליטו ב-2021 להוציא אלבום שלם ולצאת לסיבוב הופעות וירטואלי.


הנה סיפורה של להקת "אבבא":

https://youtu.be/PPwlGhBXh7A


כך היא ניצחה בווטרלו, אופס... זכתה באירוויזיון:

https://youtu.be/3FsVeMz1F5c


40 להיטיה הגדולים של להקת ABBA:

https://youtu.be/8tyYHdvT-Ks


אחרי 40 שנה - שיר ראשון מתוך אלבום חדש וסיבוב הופעות ב-2021:

https://youtu.be/hWGWFa3jznI


אתה הופך לאגדה כשמעבדים את השירים שלך לג'אז ווקאלי:

https://youtu.be/H4ERHRe2bt0


פלאש מוב נהדר ל"מלכת הריקודים" של צוות בית חולים גדול:

https://youtu.be/eDW0QlFFvvc


והנה סקירה על 10 השירים הגדולים של ABBA:

https://youtu.be/c6kVLAn-MsM?long=yes

הזמרת מדונה (Madonna), או בשמה המלא מדונה אסתר לואיז צ'יקונה היא מהזמרות המצליחות בכל הזמנים. מעבר להיותה זמרת, מלחינה, שחקנית, רקדנית, סופרת, מפיקה וסמל אופנה היא גם אשת עסקים מצוינת, שניווטה הן את הקריירה האמנותית שלה בהצלחה מרשימה והן את השקעותיה להצלחות מרהיבות בתחום העסקים.

מדונה שהתפרסמה בתחילת שנות השמונים, הפכה עם השנים לאייקון עולמי והכינוי "מלכת הפופ" הולם את מעמדה ואת השיאים שהשיגה, כש-43 משיריה, שיא עולמי, טיפסו לצמרת מצעד הדאנס של המגזין המוסיקלי הנחשב "Billboard".


הנה סיפור הקריירה של מדונה:

https://youtu.be/rbMwwgJuvZk


על הצלחותיה העסקיות והאמנותיות:

http://youtu.be/vRxRi8TVRhk?t=8s


והשיר "פרוזן" שבו הראתה בזמנו שוב את הכישרון האדיר שמניע אותה כל כך הרבה שנים:

https://youtu.be/MDM0yAJjlBo

באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.

קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.

מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.

אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.

שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.

הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.

הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.

רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.

מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...


הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):

https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298


שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:

https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8


השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:

https://youtu.be/aLOnQmmmlkw


בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:

https://youtu.be/IVJImYNGqwk


המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:

https://youtu.be/YNoBpDoQOOg


"מי באש" בהשפעה יהודית:

https://youtu.be/jtMi8PpyTvc


לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:

https://youtu.be/JTTC_fD598A


את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:

https://youtu.be/YrLk4vdY28Q


וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:

https://youtu.be/DgEiDc1aXr0

זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך זמר צעיר שתמך בו ושמו בוב דילן, לאגדה. זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח" הפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הוא היה לדובר של דור שלם.

דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של ויאטנם, הרצח של הדוקטור קינג ושל הנשיא קנדי.

והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם. לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח.. בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת.

וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו הוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המנומסים והנקיים הקודמים, שלפתע נשמעו כל כך משעממים..

ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ושפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים.


הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):

https://youtu.be/BZem7AUfUlA


שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":

https://youtu.be/vWwgrjjIMXA


שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:

https://youtu.be/YwSZvHqf9qM


המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:

https://youtu.be/jtFEzhaNrT4


השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:

https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes


ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes

מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.

הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.

מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.

גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.

ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.

נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.

לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.

מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...

אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?

לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.

האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.

וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.

איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.

איזה בזבוז.


הנה סיפורו של מרווין גיי:

https://youtu.be/V6gYcdQSIG4


תקציר חייו:

https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ


הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:

https://youtu.be/o5TmORitlKk


אין הר גבוה מזה:

https://youtu.be/IC5PL0XImjw


מה שקורה או What's Going On:

https://youtu.be/ppvBWIzvPvU


Heard It Through The Grapevine:

https://youtu.be/Y7dGdrP3pms


בטלוויזיה:

https://youtu.be/rjlSiASsUIs


השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:

https://youtu.be/sCKQV9UlQpc