קציר הוא השלב בחקלאות, שבו אוספים את היבולים של התבואה מהשדות. עושים זאת על ידי כריתה של הצמחים מהשורשים שבאדמה.

הקציר נעשה כיום בעזרת מכשיר ענקי הנקרא "קומביין". בקציר החיטה למשל, משלב הקומביין בין הפעולות השונות של הקציר, מהקציר עצמו ועד לדישה וזרייה. רוב החקלאים בעולם המפותח משתמשים בקומביין ככלי העיקרי בקציר.

פעם עשו זאת אחרת ובעבודה קשה למדי. לקציר החיטה למשל, השתמשו החקלאים בימי קדם בכלים פשוטים כמו מגל וחרמש, שבעזרתם כרתו את הצמחים. לאחר שקיבצו את החיטה לאלומות, אוסף או אשכול של שיבולים, נהגו החקלאים לערום את האלומות לגדיש וכך ייבשו את גרגרי התבואה בשמש.

לאחר שהגרגרים התייבשו הגיע שלב הדיש, שבו נאספו האלומות ונדושו בגורן, כדי להפריד בין חלקי השיבולת. הפעולה הבאה, של זריית רוח על התבואה, הפרידה את הבר, החלק בחיטה שאוכלים, מהמוץ והתבן שאינם למאכל אדם.


הנה טרקטור קוצר את השדה:

http://youtu.be/p4aZ_rRwoPg


והנה קציר שדות התירס הגדולים בארצות הברית:

http://youtu.be/m_w1b9yKNMQ


קציר אורז מודרני:

http://youtu.be/oZZFvZgXST4


והקציר המפרך בסגנון העתיק:

http://youtu.be/S2RiuOR65Yc


והנה מי שמתמחים בו עד היום:

http://youtu.be/ZdBBFMtJzDA

אם החיטה (Wild wheat) היא חיטת בר קדומה שממנה תרבתו לפני 10,000 שנים את החיטה שאותה אנו אוכלים ברובנו כיום. ככל הנראה זה קרה באיזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.

החוקרים חיפשו אותה כבר במאה ה-19 ואכן, אם החיטה נמצאה לראשונה בשדה בצפון ארץ ישראל בשנת 1873. אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הבינו בדיעבד שזו הייתה חיטת בר. ההבנה שזו החיטה שממנה נוצרה החיטה התרבותית, המבוייתת, הפכה למוסכמה. רק כמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 1906, לאחר שמדענים וחוקרים רבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום וחוקר הצמחים היהודי, אהרון אהרונסון, לחפשה בארץ ישראל.

אהרונסון, תושב המושבה זכרון יעקב ובן טיפוחיו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מי ששלח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת, היה חוקר צעיר ומוכשר להפליא. מי שבדיעבד יוודע שמו גם כמייסד וראש מחתרת ניל"י, מחתרת ריגול יהודית שפעלה נגד העות'מאנים ועזרה לבריטים לכבוש את הארץ, הקדים את כל החוקרים האחרים ומצא את אם החיטה, בסמוך למושבה ראש פינה. התגלית הזו פרסמה את שמו בכל העולם ועתידו היה מובטח.

אהרונסון סבר וצדק שגילוי אם החיטה עשוי להקנות לחוקרים ידע שיסייע לאתר תכונות המצויות בחיטה, מה שיאפשר להשביח את הגידולים ולהגדיל את העמידות של החיטה בפני מחלות ויובש.

ואכן, הגילוי של אהרונסון שינה את פני התזונה העולמית לתמיד. עד היום משתמשים באם החיטה להשבחת החיטה הקיימת ונעזרים בה כדי להפוך את החיטה לעמידה ומזינה יותר, להקטין את הצורך לרסס אותה ולהעשיר אותה בויטמינים ומינרלים.

בימינו, לאור שינויי האקלים העולמי וההתחממות כדור הארץ, מתגלית אם-החיטה כחשובה עוד יותר. תרומתה משמעותית מאד לחיזוק תכונות חשובות לחיטה שממנה ניזונה האנושות, כמו העמידות שלה בפני מחלות ומזיקים, עמידות לחום, יובש וקרינה ועוד. הידע הרב שתרם המחקר על אם החיטה בתחום הגנטיקה של החיטה מאפשר גם השבחה גנטית של החיטה ושל מיני צומח נוספים המשמשים לייצור מזון.


הנה סרטון על אם החיטה וגילויה בארץ (עברית):

https://youtu.be/pFwaYz_wV3Q


שדה עם גידול שנראה כמו אם החיטה:

https://youtu.be/V1tHMCYm00s


והחיטה הפכה לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת בקרב תזונאים ואנשי בריאות בעולם:

https://youtu.be/eO3cIrNEuIc?long=yes

זה מתחיל משדות החיטה והדגנים שישמשו לייצור הבצק, עם כל מיני תוספות או בלי. כשהחיטה מגיעה לטחנת הקמח, טוחנים את הדגן לקמח דק מאד. הוא נארז ונשלח למאפיות. מהקמח הזה ייצרו בהמשך את הבצק ללחם.

אחרי שהאופה לש את הקמח, עם מים ושמרים, נוצר בצק. מהבצק הזה, שיתפח ויהפוך אוורירי, ניתן יהיה לקלוע את החלה או להכין את גושי הבצק לצורת הלחם, הלחמניות ושאר המאפים.

כשהן מוכנות בתבניות, יוכנסו כיכרות הלחם אל התנור וייאפו למשך זמן מספיק, עד שיהפכו ללחם חם וטרי.

כשיראו בתנור כיכרות לחם חומים וחמים, יוציאו אותן האופים מהתנור, יארזו בארגזים וישלחו אותן לחנויות. יש מהם שיבצעו פיסה של לחם טרי וחמים לאכילה, או יגישו לשולחן את הלחמים הטריים וטעימים כל כך.

בתיאבון!


הנה פס ייצור של מאפייה גדולה (עברית):

https://youtu.be/goitik-o8d8


תהליך ייצור הלחם במאפייה בישראל (עברית):

https://youtu.be/uHyrHSfFaqI


כך יוצרים את הקמח:

https://youtu.be/y8vLjPctrcU


איך להכין לחמניות בבית (עברית):

https://youtu.be/KWVbDNBnPqE


וייצור לחם במפעלי הלחם הגדולים:

https://youtu.be/9wlJbsNBUgc?t=89&long=yes

חציר (Hey) או שחת הם שמות לסוג של מספוא, מזון גס לבהמות ובעלי חיים.

חציר הוא הפתרון של החקלאים להאכלת חיות משק כמו בקר, סוסים וצאן. כשאינם יכולים לצאת אל האחו, אם זה בחורף הקר, כשהמרעה אינו אפשרי ואם זה כשהם מוחזקים ומאכילים אותם ברפת, באורווה, או בדיר.

בדרך כלל מייצרים את החציר מדגנים וקטניות. אחרי שקוצרים, מייבשים וכובשים אותם לחבילות גדולות, מאוחסן החציר עד שישמש מזון לבעלי החיים.

החציר בריא ומזין מהקש, שהוא שאריות של הצמח, שנשארו לאחר שרוב הגרגרים והפירות נאספו ממנו. בעוד שהקש הוא תוצר לוואי של הגידול החקלאי והוא דל מבחינה תזונתית, החציר מכיל את כל מרכיבי הצמח ופירותיו והוא עשיר ובריא, מה שמבטיח גם תנובת חלב ובשר עשירים וטובים יותר.


כך מגלגלים את החציר בשדות:

https://youtu.be/hi_dUMfmHYU


כך מכינים אותו בקציר:

https://youtu.be/rNEKTWsl3-A


וכך אוכלות אותו הבהמות, כמו העיזים והפרה, עד שמציעים לה בננה:

https://youtu.be/RfntY3zihMM

האורז (Rice) הוא מהגידולים העתיקים בתולדות החקלאות. מעל מחצית מאוכלוסיית העולם מתבססת על האורז כמקור המזון המרכזי והיומיומי שלה. יותר מכך - אחרי התירס והחיטה, אורז הוא הגידול השלישי בתפוצתו בעולם.

האורז הוא בעצם הגרגרים של צמח שגדל במקומות לחים וחמים. מימי קדם ועד ימינו, גידול האורז הוא ענף חקלאי חשוב בעולם. זהו מזון בסיסי וזול יחסית, שמספק גם למשפחות העניות ביותר בעולם יותר ממחצית הקלוריות היומיות הדרושות לקיום הפיזי של הגוף.

גידול האורז הוא סוג פשוט יחסית של חקלאות, מה שהופך אותו לענף חקלאי שמתאים במיוחד למדינות עניות. אמנם גידול האורז מצריך לא מעט עבודה עבודה ודרושים משקעים רבים להשקיה של שדות האורז, אבל קל לגדל אותו בכל מקום. ממישורים גדולים ועתירי גשמים ועד למאות טרסות על צלעות הרים תלולים - בעולם ניתן למצוא שדות אורז, בכל מקום שיש בו חקלאים ומשקעים.

לרוב מגדלים אורז בשדות שהוצפו במים. כשהצמחים גדולים, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש את הצמחים לגמרי. לאחר שיובשו צמחי האורז, קוטפים אותם והם מועברים למפעל. שם חובטים בהם במכונה, כדי להפריד את גרגרי האורז מהצמח היבש. אז מנקים את הגרגרים וממיינים אותם, כדי להוציא מהם את גרגרי האורז הפגומים. לסיום, אורזים את האורז המנופה והנקי בשקים והם מוכנים לשיווק.

יבשת אסיה היא ספקית וצרכנית האורז הגדולה ביותר בעולם. יש המון סוגים שלו, כולל אורז קלסי, אורז בסמתי, פרסי, תאילנדי, הודי, אקוורלו, יסמין, אורז בר, אורז מלא ועוד. יש אותו בגרסת האורז הארוך, הקצר, העגול, הדביק, אורז אחד-אחד, אורז לבן, אדום, חום או צבעוני - הכל הולך והוא תמיד מאכל מזין וטעים, כשמכינים אותו נכון...


הנה ייצור האורז משלב הגידול בשדות ועד למפעל שמנקה ומוציא את האורז לשיווק:

https://youtu.be/ray8LsGvvgQ


כך מגדלים את האורז:

https://youtu.be/kxAEiHCErSA


כך מכינים אורז מוצלח (עברית):

https://youtu.be/kQmhf3ktiA8


ותולדות תירבות האורז - משלב ביות ועד גידולו בשדות:

https://youtu.be/7w0XuoqvCFg

מקורו של התירס במרכז אמריקה. רק עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15 הוא הופץ ברחבי העולם. כיום התירס הוא הגידול הנפוץ ביותר בעולם, לפני החיטה והאורז.

אפשר לומר בקלות שהתירס מאכיל את העולם. מדובר באחד הגידולים החשובים בהיסטוריה של האנושות. לשדה תירס יש פי 2 או 3 יותר קלוריות מאשר בשדה חיטה בגודל זהה.

התירס מהווה מרכיב ראשון במעלה בתפריט המזון העולמי. היסטורית, כשהתירס הובא מאמריקה לעולם הישן והחלו לגדל תירס באירופה וביבשות האחרות, היצרנות עלתה באירופה וגם אוכלוסיית בני האדם באירופה החלה לגדול.

ממנו מכינים קמח תירס ושלל מוצרי מזון, מדגני בוקר ועד חטיף הפופקורן - מהחטיפים האהובים בעולם ומהיותר בריאים שבהם.

אז כאמור, בעולם מגדלים יותר תירס מאשר חיטה ואורז הנפוצים כל כך. התירס גדל גם כיום בעיקר ביבשות אמריקה, כשמובילת גידול התירס בעולם היא ארצות הברית.

למעשה, גידולי התירס של ארה"ב מהווים חצי מכלל התוצרת העולמית. בשנת 2009 היא יצרה מעל 300 מיליון טונות של תירס.


הנה קציר שדות התירס בארה"ב:

http://youtu.be/m_w1b9yKNMQ


תולדות התירס (מתורגם):

https://youtu.be/i6teBcfKpik


ההיסטוריה העתיקה של התירס:

https://youtu.be/A1FLL3HH6Tk


הכתמים האפלים בתולדות התירס:

https://youtu.be/0clTdX_JSy0


בהילוך מהיר - כך גדל התירס:

http://youtu.be/Miyjun0uD4g


וצילומים מהאוויר של שדות תירס שעוצבו כמבוך ענקי:

http://youtu.be/mn7iSZgXIqg

שעורה (Barley), שנחשבה בעבר כמאכל בהמות, היא גידול תרבותי משמעותי מאוד בתרבות החקלאית הקדומה וגם כיום, היא הגידול החקלאי החמישי בחשיבותו בעולם ומהווה אפילו גידול אקסקלוסיבי לשוחרי מזון בריאות.

במקורות היהודיים היא נזכרת במנין שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. היא לא סתם חלק מהרשימה, אלא מצוינת שנייה ברשימה, מיד אחרי החיטה. גם אם מיקומה נמוך מהחיטה, היותה שנייה בדירוג משקף את ערכה הכלכלי בסל המזון של אותם ימים וכללית את חשיבותה בין מיני התבואה.

מבחינה חקלאית, השעורה היא גידול בעל, המסתפק בכמויות משקעים קטנות יחסית. היא חיה וגדלה היטב באיזורים שחונים, יבשים ובקרקע דלה, עם הצלחה יתרה בחבלי הספר של דרום ארץ-ישראל. אפילו באזורי בצורת, דלים במיוחד בגשם, שורדת השעורה, במקומות שהחיטה אינה מסוגלת לשרוד.

בניגוד לחיטה ה"מפונקת" יותר, שצרכיה לצמיחה, השעורה מצליחה להניב יבולים גבוהים ויפים גם באיזורים אלה. גם אחרי תקופות יובש ממושכות וללא גשמים וממטרים, אפשר לראות את נבטיה המתקיימים, צומחים ומצטיינים בחיוניות.

כ-30 מינים של שעורה יש בעולם ותפוצתה משתרעת מהאזורים הטרופיים בדרום ועד הקוטב הצפוני שבצפון.

מבשילה באפריל, עוד לפני החיטה, השעורה כבר במאפיות בסביבות חג הפסח. ביחד עם החיטה, גם השעורה מהווה מקור ראשוני מצוין לפחמימות.


#תולדות השעורה
החיטה והשעורה היו מהיבולים המבויתים הראשונים שגידל האדם, במהלך המהפכה החקלאית בסהר הפורה, בתקופה הנאוליתית שהתקיימה לפני מעל 10,000 שנים.

ואכן מוצאה של השעורה הוא ככל הנראה באזור מזרח-טורקיה של ימינו. היא נחשבת לגידול העתיק ביותר באזור ההוא. לפני יותר מ-5,000 שנה.

גם באזורנו הייתה השעורה נפוצה. מהפירמידות שבמצרים ועד למבצר מצדה, הארכיאולוגים מצאו גרגירי ושיבולי שעורים. בברית החדשה מתואר נס בו ישו מאכיל 5,000 איש בארוחה של 5 כיכרות שעורה ו-2 דגים.

וזה לא שלא היה הבדל בין שני הדגנים הללו. הערך הכלכלי של גרגרי השעורה היה אז נמוך בהרבה, ביחס לזה של גרגרי חיטה. ואכן, קמח שעורה היה אז מזונם של העניים ושל בהמות הבית.

במהלך ההיסטוריה השתנה המעמד של השעורה, כשהפכו גרעיני השעורה לחומר גלם עיקרי בייצור של בירה, וויסקי ושיכר.

בימינו עדיין משתמשים בשעורה להכנת מזון בהמות וכמנחה נחותה בטקסים דתיים, אך במקביל הפך לחם השעורים למבוקש מאוד בקרב שוחרי המאכלים האורגניים.

המדהים הוא שהביקוש המודרני ללחם הבריא הזה הביא לכך שמחירו היום עבר במקרים מסוימים את זה של החיטה והוא שהופך את לחם השעורים ליקר, לפחות ביחס למיני לחם אחרים, רגילים ופחות בריאים.


#שימושים
קמח השעורה עשיר גם בחלבון שמתאים מאוד להאבסת בהמות וזה עיקר השימוש בה. אך השעורה משמשת גם להכנת לחם ומרקים.

קמח השעורה עשיר במינרלים הרבים שבו וגם בוויטמינים כמו B1 ו-B6. שוחרי המאכלים האורגניים אוהבים את לחם השעורים, שהפך מבוקש מאוד על ידם.

בגרעיני השעורה משתמשים לייצור של בירה, שהמרכיב העיקרי בה נקרא לתת והוא בעצם שעורה שעברה הנבטה וייבוש באמצעות קלייה, יחד עם מים, שמרים וכשות.

התססת השעורה משמשת להכנה של עוד משקאות אלכוהוליים, כולל וויסקי ושיכר.

קמח השעורה הדו-טורית נחשב עני יחסית בחלבון. אך בניגוד לקמח של השעורה השש-טורית, הוא עשיר בסוכר וקמח עשיר בסוכר מתאים גם להתססה.


הנה סרטון על השעורה:

https://youtu.be/ut_hc_eNSkM


כך הופכים גרגרי השעורה לבירה:

https://youtu.be/-Lo2LNHqDt8


וכך מכינים בירה בהתססה של שעורת לתת (עברית):

http://youtu.be/iGZs94d02Ts

אחת המשימות הקשות בגידול החיטה הוא הפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים. משימה זו מוטלת בימינו על הקומביין.

הקומביין הוא מכונה חקלאית שגם קוצרת את החיטה שבשדות וגם דשה אותה. יתרונו לחקלאים הוא בכך שהוא מייעל את עבודתם ומקל אותה מאד.


הנה סרטון על הקומביין:

http://youtu.be/jJRe-8rW6xs


קומביין ענקי ומרשים:

http://youtu.be/BtF8kXaKO7U?t=1m11s


וקומביין ישן וקטן הרבה יותר מהקומביינים החדישים:

http://youtu.be/yuqN7jkY-sA?t=4s

חקלאות בעל, המוכרת גם בכינוי הערבי "פלחה", היא צורת גידול חקלאית שמבוססת על השקיית הגידולים החקלאיים במשקעים טבעיים בלבד. חקלאות כזו מסתפקת בהשקייה ישירה, ללא אגירה של מים או הזרמתם לחלקות בשדה.

מקור שמה של חקלאות הבעל הוא כפי הנראה מהשם של אל הפיריון והסערה הכנעני "בעל". העובדה שהחקלאים הקדמונים ראו בהענות האל לתפילות שלהם את מקור התנובה בשדותיהם היא שקישרה ככל הנראה את החקלאות הזו בעזרתו של האל "בעל".

בישראל נחשבת החיטה כגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר בחקלאות בעל וממנה מכינים את הלחם.


הנה תחילת הגדילה של החיטה בגשמי החורף:

http://youtu.be/gdHNpfdTNME


שנה חקלאית שלמה, מהחריש אל הקציר:

https://youtu.be/iNP9qbsWf8o


שדות החיטה המלאים בחורף:

http://youtu.be/HDMD9aAUCN0


וקציר החיטה שגודלה בחקלאות בעל:

http://youtu.be/aK3iwDjQ1Kc

המושג חַמִּין (Chamin) מתאר מגוון מאכלים מהמטבח היהודי, שייחודם הוא בכך שבישולם איטי, אורך זמן רב ומתבצע על מקור חום נמוך יחסית לקראת שבת.

רכיביו של החמין משתנים לפי מנהגי העדות השונות, אך בדרך כלל החמין מכיל בשר בקר, תפוחי אדמה, חומוס, שעועית, חיטה, גריסים וביצים קשות. לאחר שעות רבות של בישול של כל המרכיבים ביחד, כך שהם סופגים זה את טעמיו של זה. הנחתו לאורך שעות של הצ'ולנט, על האש, הופך את צבעו לחום כהה. כך מקבלים רכיביו גוון אחיד.

למעשה, החמין אינו מאכל אחד ולכן קשה להצביע על הממציאים או אפילו הסביבה שבו הומצא. נראה שהוא התפתח באופן מתמשך כסוגים שונים של מאכלי שבת יהודיים, כבישול איטי, שנמשך והתפתח לאורך דורות רבים, במסגרת המגבלה של שמירת השבת והדלקת אש בה.

המילה "חמין" מקורה במילה חם. בעדות המזרח, או ליתר דיוק אצל חלק מעדות צפון אפריקה, הוא נקרא בשמו הערבי "סחינה" ובתור קטניות מכניסים בו חומוס. אצל יוצאי עיראק הם קרויים "תבית". יהודים מהמוצא הספרדי בארץ קראו לו בעבר "דפינה", שפירושו בערבית "לקבור". הסיבה היא שבעבר נהגו לקבור את סירי הבשר לשבת בתוך בור עמוק, שמולא בגחלים לוחשות. שם, אגב, נהגו להפריד את חומרי הגלם זה מזה, באמצעות שקיקי כותנה.

הצ'ולנט, או טשולענט, הוא השיבוש היהודי אשכנזי של צמד המילים בצרפתית "chaud lent", שפירושן "חום איטי". אבל לעומת הקודמים שלו, שהיו עתירי בשר ופינוקי אוכל, היה הצ'ולנט קדירת שבת ענייה, עיסתית, ובעלת מרקם של דייסה, בה עורבבו מעט מרכיבים יחסית, כולם בסיר אחד וללא הפרדה זה מזה.


הנה הצ'ולנט בשכונות החרדיות (עברית):

https://youtu.be/Iq5Xuqnsb2o


כך נכין חמין (עברית):

https://youtu.be/bu3zv38CN8w


הגרסה הצפון אפריקאית (עברית):

https://youtu.be/KqXfUh3N07E


ועוד מהצ'ולנט החרדי (עברית):

https://youtu.be/_ofZftx4mbc?long=yes

מערכות ההשקיה הלינאריות בחקלאות המודרנית מהוות פריצת דרך טכנולוגית בהשקיית שדות חקלאיים מלבניים או מרובעים. מתקני ההשקייה הענקיים שאפשר לראות בשדות גדולים נקראים "מערכת השקיה לינארית" (Linear Irrigation System) או "קו-נוע" ובשפת החקלאים: "ליניאר".

המערכת הזו מבוססת על מסגרת מתכת ארוכה הנתמכת על גלגלים ועמודים, כשלאורכה מותקנים מתזים או ממטרות, במרווחים מדויקים שלרוב מותאמים למרחק בין הערוגות. המסגרת נעה בקו ישר לאורך השדה, בניצב לכיוון התנועה, ומבטיחה פיזור מים אחיד ומבוקר לכל רוחבו.

אחד היתרונות הבולטים של המערכת הלינארית הוא יכולתה לנצל באופן מיטבי שטחים מלבניים, דבר שמגדיל משמעותית את השטח המעובד בהשוואה למערכות השקיה אחרות.

המערכת מצוידת במחשב בקרה מתקדם המאפשר שליטה מדויקת על פרמטרים רבים: כמויות המים, קצב ההשקיה, מהירות התנועה ואף שילוב של דשנים במי ההשקיה (פרטיגציה).

התנועה המדויקת של המערכת מתאפשרת באמצעות מסילות או תעלות הממוקמות בקצות השדה, מערכות GPS מתקדמות וכבל הנחיה תת-קרקעי. על ההנעה אחראים מנועים חשמליים או הידראוליים, בעוד שאספקת המים מגיעה מצינור גמיש המחובר לתשתית המים בקצה השדה או לאורכו.

המערכת מצטיינת בהשקיית מגוון גידולים, במיוחד גידולי שדה נמוכים כמו דגנים, קטניות וירקות שורש, אך ניתן להתאימה גם לגידולים גבוהים יותר באמצעות התאמות מתאימות במבנה המערכת.

בהיבט הכלכלי, המערכות הללו מציגות יעילות אנרגטית גבוהה הודות לעבודה בלחצי מים מתונים יחסית. מכיוון שהן פועלות באופן אוטומטי ודורשות השגחה מינימלית, מושג בהן גם חסכון משמעותי בעלויות כוח אדם.

ידוע לחקלאים שהמערכות הלינאריות הללו מחייבות תכנון מוקפד של השטח, כולל יישור מדויק של הקרקע והכנה של תשתיות מתאימות. תודות לחיסכון בעלויות התפעול ושיפור היעילות של הייצור החקלאי מוחזרת ההשקעה הראשונית הגבוהה בתוך מספר שנים.


הסבר על פעולת המתקן:

https://youtu.be/GYDr-1cLlms


המערכת בפעולה:

https://youtu.be/7hMkpVVBCCk


ומתקני ההשקייה הישרים:

https://youtu.be/daDy41ktlvM