עץ קוֹקוֹס (Coconut tree) הוא סוג של דקל. לכן הוא נקרא בעצם דֶּקֶל הקוֹקוֹס (Coconut palm). גובהו יכול להגיע ל-30 מטרים ואורכם של עליו מגיע ל-6 מטרים.

העץ ידוע בפרי המפורסם שלו, אגוז הקוקוס. תוכלו לקרוא עליו בתגית "קוקוס".

העץ, המשתייך למשפחת הדקליים, הוא המין היחידי מהסוג "קוֹקוֹס". תנאי הגידול הטבעיים שלו מחייבים לחות גבוהה של לפחות 70%. לכן הוא לא גדל במדבריות ובאזור הים התיכון, כולל בישראל - גם אם שאר תנאי הגידול האחרים מתקיימים בהם.

בזכות מאובני דקלים, שהתגלו בניו זילנד ובראג'סטאן שבהודו, סבורים החוקרים שעץ הקוקוס קיים כבר יותר מ-15 מיליון שנה. נהוג לחשוב שמקורו בדרום-מזרח אסיה, אם כי יש סברה שגורסת שמקורו איפה שהוא בדרום אמריקה.

אגוזי קוקוס שהגיעו לחופים רחוקים רמזו על מה שהסתבר כעובדה. לפרי הקוקוס כושר ציפה גבוה במיוחד ומבית הגידול הטבעי שלו הוא התפשט לאזורים טרופיים רבים, לצד אזורים שאינם טרופיים.


הנה דקל הקוקוס המופלא ושימושיו בהודו:

https://youtu.be/gKjvpjlceYE


מחזור חייו:

https://youtu.be/wxBeY23bcQY


השימושים של הקוקוס ועץ הקוקוס:

https://youtu.be/rdw77C5Yivc


מחזור חייו של עץ הקוקוס:

https://youtu.be/Z0_5MdQ2sGk


וכך מאלפים קופים לקטוף את הקוקוס (עברית):

https://youtu.be/PzHov5PEnyU

הדקלים הגבוהים ביותר בעולם נמצאים בעמק קוקורה (Cocora Valley) שבקולומביה. עמק קוקורה הוא אזור הקפה של קולומביה, אזור עשיר בצמחיה, עם שפע של מיני ציפורים ובראש ובראשונה - עם עצי הדקל הגבוהים בעולם.

מדובר בעצי דקל השעווה (Wax palm), המין הגבוה ביותר בתבל של עצי דקל והעץ הלאומי של קולומביה. דקלי השעווה קווינדיו (Ceroxylon quindiuense), כמו שהם נקראים בספרדית, יכולים להגיע לגובה של עד 60 מטר.

הדקלים הללו גדלים על שיפולי ההרים, אל מול המישורים המוריקים של עמק קוקורה. היופי המרהיב של מאות הדקלים הגבוהים הללו הופך את העמק הקולומביאני למקום קסום ומיוחד והם גם מוסיפים לחשיבות האקולוגית והייחודיות של האזור.

כיום העצים הללו מייפים את הנוף בעמק קוקורה. אבל במשך שנים רבות, נוצלו עצי הדקל הללו, יתר על המידה. חקלאים מקומיים נהגו לכרות אותם ולהשתמש בגזעים שלהם לייצור של תעלות השקייה ולחיזוק מבנים בסביבה.

אך בימינו העניין הזה הוא נחלת העבר. גם אם מאוחר יחסית, הממשלה של קולומביה הבינה את החשיבות של העצים הללו ואת העניין שהם מעוררים בקרב תיירים. היא שינתה את הכללים וכיום החוקים בה אוסרים על כריתה של העצים הללו ואפילו על הסרת השעווה מהם. מבחינת מבקרים, לעומת זאת, רבים מגיעים אל העמק, רק כדי לצפות בהם, לצלם ולהתפעל מהמראה המרהיב שהם יוצרים.


הנה עמק קוקורה ובו גדל בהמוניו דקל השעווה - עץ הדקל הגבוה בעולם:

https://youtu.be/hMe6dorEUpc


קולומביה - עצי הדקל הגבוהים בעולם:

https://youtu.be/0zNkVybr8aE?t=4m04s


סיפורם של עצי הדקל הגבוהים הללו:

https://youtu.be/09SAa08C7GU


סיפורם בספרדית:

https://youtu.be/ezZqaZdiZKU

את אגוזי הקוקוס (Coconut) קוטפים ילידי אפריקה והאזורים הטרופיים על ידי טיפוס על העצים הגבוהים. הילדים מחברים פיסת חבל לרגליהם ובאמצעותה הם נאחזים טוב יותר בגזע הארוך, שאורכו יכול להגיע ל־30 מטרים! - לאחר שהם מגיעים לראש העץ, הם קוטפים מהאגוזים ומשליכים אותם למטה.

את האגוז הם מקלפים באמצעות סכין ופורסים פרוסות של קוקוס לאכילה. כשהם רוצים לשתות, הם פשוט פותחים את אגוז הקוקוס ומשתמשים בו ככוס גדולה.

עץ קוקוס עצמו הוא סוג של דקל. הקליפה של פרי הקוקוס היא קשה מאד וחלב קוקוס, הנוזל שבתוך פרי קוקוס, הוא מרווה מאד וטעים להפליא.

למעשה, קטיף של קוקוס יכול להתבצע רק בטיפוס על הדקלים הגבוהים. גם באפריקה וגם בסרי לנקה, מיצרניות מקוקוס הגדולות בעולם, על 65 מיליון דקלי הקוקוס שלה.


הנה ילד מהאי זנזיבר קוטף ומקלף את פרי הקוקוס:

http://youtu.be/YLmuZvT0cZE


עוד מקטיף הקוקוס בזנזיבר (עברית):

https://youtu.be/cQOwWJTZnQk


הכלכלה סביב הקוקוס בסרי לנקה:

https://youtu.be/Ycj4ivRtAg0


קוטפי הקוקוס מראשי העצים בסרי לנקה:

https://youtu.be/K8KdW77ZIuI


קופים שאולפו לקטוף קוקוס (עברית):

https://youtu.be/PzHov5PEnyU


כך מפרידים את הקוקוס מהקליפה (עברית):

https://youtu.be/ynYA983dSeY


וסרט תיעודי קצר על תעשיית הקוקוס של איי שלמה:

https://youtu.be/UGGLL6x4-eE?long=yes

אגוזי הקוקוס (Coconut), או "אגוז הודו" כמו שהוא מכונה פה ושם בעולם, הוא בעל קליפה קשה מאד. בתוך הפרי קוקוס נמצא חלב הקוקוס, הנוזל המרווה והטעים להפליא.

את אגוזי הקוקוס קוטפים באפריקה אנשים וילדים, שמטפסים לגובה רב של עצים, כדי להביאם. בתאילנד ובמערב סומטרה, מאלפים קופים שיטפסו ויקטפו אותו. בדרום תאילנד, אגב, יש בתי ספר מיוחדים לקופים, בהם מאמנים אותם לא רק לקטוף את הקוקוס, אלא אף מאמנים חלק שיקטפו את הקוקוסים הירוקים-צעירים, בעוד חלק אחר מהקופים הללו מאומנים לקטוף את הקוקוס הבשל, שצבעו חום.

לא רק בזכות האדם נדד פרי הקוקוס והתפשט בעולם. כל עוד האגוז סגור ונתון בקליפתו, הקוקוס צף על פני המים. החוקרים מעריכים שלאיים וארצות רבות הגיע אגוז הקוקוס כשהוא צף על פני המים ונישא על גלי האוקיינוס.

אגוז קוֹקוֹס הוא פרי דקל הקוקוס. אבל חשוב לדעת שמבחינה בוטנית הקוקוס הוא לא אגוז אמיתי. בעצם הוא בית גלעין, משהו כמו אפרסק או משמש.

בעולם מייצרים מקליפות פרי הקוקוס מוצרים שונים. החל מרהיטים, לבנים לבניה אקולוגית, רצפות פרקט ואפילו משטחים של מעין שיש אורגני - הקוקוס הוא ממש לא רק דבר מאכל.

גם בדתות ההינדיות שמור לקוקוס תפקיד חשוב. זהו פרי שמעניקים כמנחה לאלים, בטקסים דתיים רבים.


הנה הקוקוס - האגוז שאיננו אגוז:

http://youtu.be/YLmuZvT0cZE


עוד מקטיף הקוקוס בזנזיבר (עברית):

https://youtu.be/cQOwWJTZnQk


הכלכלה סביב הקוקוס בסרי לנקה:

https://youtu.be/Ycj4ivRtAg0


קוטפי הקוקוס מראשי העצים שם:

https://youtu.be/K8KdW77ZIuI


כך מפרידים את הקוקוס מהקליפה (עברית):

https://youtu.be/ynYA983dSeY


וסרט תיעודי קצר על תעשיית הקוקוס של איי שלמה:

https://youtu.be/UGGLL6x4-eE?long=yes

תחרות הפַּנְגָ'אט פִינָאנְג (Panjat pinang) שמתקיימת באינדונזיה היא אחת התחרויות המאתגרות והמלהיבות בעולם. מדובר על תחרות טיפוס על עצי דקל, שבראשם פרסים שווים ונחשקים.

התחרות הזו היא כנראה אחת הססגנוניות בתחרויות העולם. היא חלה ביום העצמאות של אינדונזיה, שחל ב-17 באוגוסט. זה החג היחיד שמשותף לבני כל הדתות באינדונזיה. מוסלמים, הינדים, בודהיסטים ונוצרים - חוץ מיום העצמאות, חוגגים בני כל דת בנפרד, את החגים הדתיים שלהם.

כך יוצא שבכל שנה, בשבועות שלפני יום העצמאות האינדונזי, מבלים אזרחי מדינת האיים, במשך שבועות אחדים, בהכנות לקראת החג החשוב כל כך לאינדונזים.

כמעט כל כפר ושכונה מנקים התושבים. רבים מחדשים, צובעים מחדש או משפצים את ביתם וחצרותיהם.

בימים שלקראת התחרות תולים על צמרת עצי הדקל שלל פרסים שווים. היום אגב, אלה פחות עצי דקל גבוהים ויותר עמודי גזע, ללא חוטרי הדקלים שבראש העץ החי.

ממש לפני התחרות משמנים את הגזעים הארוכים של הדקלים ובמהלך התחרות עצמה מטפסים המתחרים על גזעי הדקל ומנסים להוריד את הפרסים שלהם למטה, אל האדמה.

מילדים ועד מבוגרים - כל מי שיכול ורוצה לזכות בפרס שהצליח להוריד, מקבל את ההזדמנות לטפס כה גבוה. מי לא רוצה לקבל את ההזדמנות ולהוריד פרס יקר ערך מראש הדקל?

וכך עולים המטפסים עד לצמרת ומנסים את מזלם. על מגוון הפרסים שממתינים להם למעלה אפשר למנות, מצעצועים קטנים ושטויות ברמת חנויות הסטוקים שלנו ועד לאופניים, טלוויזיות וגאדג'טים.


הנה תחרות הפנג'ט פינאנג בעיר הגדולה:

https://youtu.be/u8R3J4HMZtE


תחרות מקומית וצנועה שיכולה להיות מאוד משעשעת:

https://youtu.be/8VkcsxV2PSc


לא פעם גם בנות משתתפות בתחרות פנג'ט פינאנג שבחגיגת הטוג'ובלסאן:

https://youtu.be/wfG9TM_Eyp0


וריאציה מעל נהר של תחרות פנג'ט פינאנג:

https://youtu.be/bmBhdBWUrTA


והספורט שנולד מזה:

https://youtu.be/Z-_2AHE6r_c

גם אם אינם נמנים במפורש על שבעת המינים, נראה שאין כמו התמרים (Clementine) המתוקים ועץ תָּמָר שעליו הם גדלים, כדי שהוא ייחשב לאחד משבעת מיני הפירות החשובים ביותר של ארץ ישראל.

ארץ ישראל ועץ התמר, שבמקרא נקרא גם תֹּמֶר, קשורים היטב. לרבים נראה שאין עץ ארץ ישראלי יותר מהעץ הזה.

לאורך הדורות נהגו היסטוריונים ונוסעים יהודים, רומים, יוונים, פרסים, ערבים וצלייני מסעי הצלב, לציין את האיכותם המעולה של התמרים ביערות עין-גדי ובבקעת בית-שאן.

עץ התמר הוא גבוה מאוד, מהגבוהים ביחס לעצים אחרים. לאיסוף הפירות מהעצים קוראים "גדיד תמרים".

התמר הוא פרי משביע מאוד. את התמר אוכלים יבש או לח. טעמו מאוד מתוק ויש לו צורה מאורכת.

מהתמר מפיקים גם את הסילאן, סירופ המשמש בדרך כלל להכנה של עוגות ותיבול קינוחים ומנות אחרונות.

כבר בעת העתיקה סימל העץ הזה את ארץ ישראל והעם היהודי שבה. הוכחה מסוימת נתנו הרומאים כבר לפני כ-2,000 שנה, כשלרגל דיכוי המרד היהודי הם הוציאו מטבע ושמו "יהודה שבויה". על המטבע מופיעה אישה יהודיה, כשהיא אבלה וישובה תחת עץ תמר ולידה עומד זקוף, חייל רומי ובידו רומח.

בוטנית, טיפוס הפרי הוא ענבה, המאופיין בזרע אחד בתוכו. התמר עצמו הוא עץ דו-בֵּיתי, מה שאומר שיש עצים זכריים המאבקים את עצי הנקבה שיניבו את הפירות.

לתמר גם תפקידים שונים ברפואה העממית העתיקה. באכילת פרי התמר נהגו לטפל למשל באנמיה וחז"ל כתבו שהתמר המשביע גם נחשב כפרי משלשל ומחזק עבור הגוף.

הרמב"ם, מגדולי הרבנות והרפואה היהודית כתב על לבבות הדקל שהם סגולה להגברת פוריות. בזמנים אחרים שימשה אבקה מזרעי תמר קלויים וכתושים לריפוי פצעים ולעצירה של דימומים מהאף.

ואם נשוב לרגע למקורות, על אף שהתמר לא נמנה על שבעת המינים, רבים מהפרשנים המסורתיים של התלמוד מפרשים את ה"דבש", השביעי מתוך שבעת המינים, כדבש תמרים.

בימינו ישנם בישראל מטעי תמרים גדולים בקיבוצי ויישובי הערבה, בעמק בית שאן ובבקעת הירדן. תמר מג'הול המבוקש והאהוב כל כך גדל במטעי ענק בישראל, כשחלק גדול מהפירות הללו מיוצא לחו"ל.


הנה התמרים של ישראל (עברית):

https://youtu.be/KXm3HUfEZYg


האם התמר הוא אחד משבעת המינים? (עברית):

https://youtu.be/yc5AsitmNiw


קטיף התמרים, הגדיד בעיצומו (ללא מילים):

https://youtu.be/vjDWaOOtVLY


והשיר הקסום והמתוק "צל עץ תמר" (עברית):

https://youtu.be/dmcXpGnBuLE

בדרום הודו, במקומות כמו חופי גואה ועיר המסתורין האמפי, אפשר לראות סירות עגולות, שמזכירות צלוחית או חצי קוקוס. הסירות הללו נקראות "קורקל" (Coracle) או "טפה" (Teppa) ובמקומות אחרים גם "קססונית". לרוב הן עשויות מבמבוק ודקלים ומחוזקות מקליפת אגוז הקוקוס.

הסירות העגולות והקטנות הללו עשויות נצרים ומצופות בזפת. הן משמשות למעבר בנהרות כמו הטונגהבהדרה (Tungabhadra River). הקורקלות הללו מעבירות בכל יום את המקומיים, כמו גם תיירים וסחורות, בין גדות הנהרות. סירה כזו יכולה להוביל 15 אנשים מבוגרים, או הרבה יותר ילדים ואפילו ציוד כבד כמו אופנועים.

המעניין הוא השיט בה. הנוסעים נצמדים אל צידי "הקערה המשייטת" והמשיט חותר במשוט לאיטו, תוך שהוא מנחה אותם לנוע ולזוז מעט ימינה או מעט שמאלה, בכדי לאזן את הסירה.


הנה הסירות עגולות של גואה:

https://youtu.be/UapjLFRGWO8


הקורקל או הטפה, סירות עגולות שאופייניות לדרום הודו:

https://youtu.be/6EjsrUU_tfM


גם דייגי האזור משתמשים בהן - לדייג:

https://youtu.be/d3vNVP4cx68


כך יוצרים את הקורקלי:

https://youtu.be/e59YLQZQLNc


ככה זה לשוט באחת:

https://youtu.be/fTXnLv6IFEY


וברור שהסירות הללו הן חלק מהקסם של האזור:

https://youtu.be/H7raw1m9PdI

דקלי הדום (Doum palms) הם עצים גבוהים, שאפשר לראותם בארץ רק באילת ובשמורת הדקלים מצפון לעיר. דקל דום שונה מדקל התמר בכך שעליו הם דמויי כף יד ויש לו גזע מסתעף. פירותיו של דקל הדום הם אגוזים חומים, שמוצאים רק בעצי נקבה. הפירות אכילים לקופים, אך לא רק להם. בחבל טורקנה שבצפון קניה, הוא העץ החשוב ביותר לכלכלת התושבים. פירותיו נאכלים על ידי הילדים.

גם עליו של הדקל דום משמשים אמצעי חיוני לכיסוי הבקתות שבהן חיים התושבים. את עלי הדקל אורגים לסלים, מגשים ושלל כלי קש, שמשמשים את משק הבית של בני טורקנה והם גם נמכרים לתיירים, כפי שמראה הסרטון שהבאנו.

קבוצת העצים האילתית היא הצפונית ביותר בעולם. לאחרונה ניטעו עצים אלה גם ב"פארק הולנד" של הקק"ל באילת.


הנה החיים בצל דקל הדום בטורקנה שבקניה:

https://youtu.be/OHmV_IKFKMU


והנה סרטון עם דקל הדום באילת:

https://youtu.be/V4mif6zj2vc?t=8s


וגם כאן:

http://youtu.be/v-3iCh0RaiU


עצי דקל גבוהים מלמטה:

https://youtu.be/4-8uv2ne9Zo

חורש הדקלים האירופי הגדול ביותר הוא מקומה של עיר השלמה השוכנת ממש בתוכו. עם 11 אלף עצי דקל, חורש הדקלים של העיר הספרדית אֶלְצאֶ'ה (Elche) הוא חורש עצי הדקל הגדול ביותר באירופה ומהגדולים בעולם.

העיר הזו, אלצ'ה או אלש, נמצאת בוולנסיה שבספרד, קהילה אוטונומית שיש לה שלטון עצמי. היא כה ציורית ועתיקה שהיא כונתה במשך תקופות רבות כ"ירושלים של ספרד".

הדקלים הראשונים ניטעו ככל הנראה על ידי הפיניקים של קרתגו, בסביבות המאה ה-5 לפני הספירה. גם כיבוש ספרד בידי המורים, ערבים מצפון אפריקה, לא פגע בחורש הענק והכובשים שימרו את חורשת התמרים. במאה ה-8 אף הוקמה בה מערכת השקיה לחורש הדקלים שהלך וגדל.

מערכת השקייה זו פועלת עד היום ומשקה את החורש הגדול של הדקלים, ממימי נחל וינלופו העובר בעיר. תודות לה גדלה חורשת הדקלים מניבה ועד היום אוספים בה בכל חורף יבול תמרים עשיר.

עם השנים העיר גדלה בתוך החורש הענקי שבתוכו שוכנים בתי העיר.


הנה אלצ'ה וחורש הדקלים היחודי שלה:

http://youtu.be/_8tTVGO82ns


וסרטון שבו ניתן לראות את חורש הדקלים שגדל בעיר אלש:

http://youtu.be/YQKxNkLNq6o?t=7s

פרשת הדקל במדבר מתחילה בשליחות של המרגל היהודי אבשלום פיינברג, שיצא למצרים לפגוש את מפעיליו הבריטיים בעת שאהרונסון שהה באירופה. אבשלום פיינברג היה מי שהקים ביחד עם ד"ר אהרון אהרונסון את מחתרת הריגול ניל"י. פיינברג, שריגל כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, יצא דרך חצי האי סיני לכיוון מצרים. עימו יצא יוסף לישנסקי ושניהם היו מחופשים לבדואים.

השניים תעו בדרכם בליל ה-19 לינואר ופגשו בדואי שזיהה אותם כמתחזים. הבדואי דרש מהם לבוא עמו ולהסגיר את עצמם לטורקים. הם התנגדו לו והבדואי דיווח על כך לתורכים. משלחת חיפוש של חיילים טורקים ועשרות בדואים מצאו את פיינברג ולישנסקי וניהלו עימם קרב. אבשלום פיינברג נהרג עם החיילים בקרב ולישנסקי הצליח להימלט. הבדואים קברו את גופתו של פיינברג. במהרה הסתבר שהתמרים שהיו בכיסו נבטו והם הפכו במהלך השנים לעץ דקל. על פיו זכרו הבדואים את מקום קברו של "היהודי".

שנים רבות אחר-כך, לאחר שמדבר סיני נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, סיפרו הבדואים לחיילי צה"ל על קבר היהודי והצביעו להם על הדקל. בחפירה התגלה השלד של אבשלום פיינברג והועבר לארץ. במאי 2009 ניטעו בישראל חוטרים מהדקל, הן ליד קברו בהר הרצל והן בבית פיינברג בחדרה - המוזיאון שמנציח את סיפורו של אבשלום וסיפור משפחתו.



הנה סרט מרתק על סיפורו של אבשלום פיינברג וסיפור הדקל (עברית):

http://youtu.be/9wEsPq3CDrk


השיר "אלף נשיקות" שמבוסס על מכתב שכתב אבשלום פיינברג לאהובתו (עברית):

https://youtu.be/Q-eorUYhd10


ומנגינת "אלף נשיקות" שהלחין צביקה פיק למכתב שכתב אבשלום לאחת משתי האחיות אהרונסון (עברית):

http://youtu.be/WrlDqetDWBM