שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך הקימה ילדה שוודית תנועת מחאה עולמית?
הכל החל כשגרטה ת'נברג (Greta Thunberg), ילדה שוודית חכמה ורק בת 15, החליטה למחות מול הפרלמנט בארצה ולומר את מה שרבים מרגישים - "המנהיגים נוהגים כמו ילדים!".
בעצם, במקום להתחיל את שנת הלימודים, היא מחתה והפגינה מול הפרלמנט של שוודיה ודרשה ממנו להצטרף להסכם האקלים שנחתם בפריז ולתרום את חלקה למאבק במשבר האקלים. בהדרגה היא הצליחה למשוך את תשומת הלב של התקשורת לנושא זה.
כוכבה כפעילה סביבתית דרך כשנאמה על במת האו"ם ונזפה בשגרירים מכל העולם, על אוזלת ידם בקשר לעתיד כדור הארץ. זעמה העיקרי היה על העובדה שגם המבוגרים שמדברים ומכירים בבעיה ובקטסטרופה המתפתחת למול עינינו, לא עושים דבר.
היא סיפרה בעבר שבגיל 11 היא הפסיקה לדבר ולאכול ובתוך חודשיים איבדה 10 קילוגרמים ממשקלה. בהמשך היא אובחנה בתסמונת אספרגר שעל הרצף האוטיסטי, מ-OCD ומיוטיזם שעוצר את הדיבור והוא נובע מהפרעה נוירולוגית. היא מדברת, כך אמרה אז, רק כשהיא סבורה שהדבר הכרחי. "עכשיו זה אחד מאותם רגעים!" היא הטעימה.
מאז הפכה ת'ונברג, שמגדירה את עצמה ברשתות החברתיות כ"פעילה סביבתית רדיקלית עם אספרגר", לסמל של מאבק הילדים בעולם המבוגרים הציני, שמתעלם מבעיית האקלים ומעדיף את ההווה שלו, על העתיד שלהם.
בשלב מסוים התפשט "אפקט גרטה" בעולם כולו. האשטג נוצר לו ברשת ותלמידים בהמון מקומות קיימו הפגנות ושביתות כנגד מדיניות האקלים של הממשלות שלהם. עיתונים ומגזינים מהחשובים בעולם הקדישו לה כתבות מקיפות וסיקרו בהערכה את התופעה.
הפעילות המדהימה שלה נובעת מכך שהיא רואה את שינויי האקלים כאיום קיומי. בשנת 2021 משבר האקלים מתגלה במלוא הדרו ההרסני, אבל כמה שנים לפני כן כמעט איש לא דיבר על הזיהום הסביבתי וכולם המשיכו בחייהם כרגיל. "האוטיסטים", היא נהגה לומר, "הם הנורמלים. מי שמוזרים הם כל השאר - אלה שלא דואגים לעולם."
הנה כתבת טלוויזיה על הילדה שמשנה מציאות (עברית):
https://youtu.be/cREDB7DRBAs
הנאום הגדול של גרטה (מתורגם):
https://youtu.be/X6qG-WIAxeU
מצעד אקלים בישראל (עברית):
https://youtu.be/k6l9GoHsa4s
גרטה מקבלת פרס ומקדישה אותו לשימור היערות (מתורגם):
https://youtu.be/27h1Kdx5dc4
סיפור המחאה שהפכה לסערה עולמית:
https://youtu.be/ZOJ51zJJ6kc
ההשראה שהיא נותנת לילדים ומבוגרים בכל העולם:
https://youtu.be/uRgJ-22S_Rs
מחאה אחרת בנושא היא השלכת עוגה על ה"מונה ליזה" של אמן שרצה טיפול במשבר האקלים (עברית):
https://youtu.be/WRHum03fZwc
וסיפורה בהרצאת טד עם אמונותיה (מתורגם):
https://youtu.be/EAmmUIEsN9A?long=yes
מהו פמיניזם ומה בינו לשחרור האישה?
פמיניזם (Feminism) היא תפיסת עולם התומכת ומקדמת שוויון זכויות לנשים. אף שבאופן מסוים הפמיניזם הוא המנוע של תהליך שחרור האישה, פמיניזם רחוק מלהיות רק "שחרור האישה". להיפך, זו תפיסת עולם מקיפה השואפת לשוויון מגדרי בכל תחומי החיים.
היום הפמיניזם היא אחת התנועות החברתיות המשפיעות ביותר בעולם המודרני, אך התנועה הפמיניסטית התגבשה באופן רשמי לראשונה במאה ה-19, אך שורשיה נטועים עמוק יותר בהיסטוריה. כבר ב-1792, מרי וולסטונקרפט (Mary Wollstonecraft) פרסמה את "הגנה על זכויות האישה", טקסט מכונן שקרא לשוויון חינוכי ופוליטי. וולסטונקרפט, שחיה בין השנים 1759-1797, חיה חיים סוערים שסתרו את המוסכמות החברתיות של תקופתה - היא ניהלה רומנים, ילדה בת מחוץ לנישואין, וניסתה להתאבד פעמיים.
המונח "פמיניסט" (Feminist) הופיע לראשונה בצרפת בסביבות 1880, כאשר הפעילה לזכויות נשים הובנייה אוקלר (Hubertine Auclert) השתמשה בו לראשונה באופן מתועד.
התנועה לשחרור האישה (Women's Liberation Movement) היא תנועה ספציפית שפרחה בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 של המאה ה-20, כחלק מ"הגל השני" של הפמיניזם.
ב"סיקסטיז" של המאה ה-20:נחשפות נשים רבות לשעמום. אם בחציה הראשון של אותה מאה, רובן עובדות קשה בעבודות הבית, מביא הזינוק הכלכלי שבא לאחר מלחמת העולם השנייה את חלקן הגדול להשתעמם. הן עדיין לא עובדות מחוץ לבית ורבות מהן שזוכות להגשים את החלום האמריקאי, מוצאות את עצמן מסוגרות בביתן כשהן מוקפת במכשירים חשמליים. בזכות אותם חידושים טכנולוגיים מצטמצמות מאוד מלאכות הבית שלהן והזמן הפנוי חושף את עקרות הבית לחוויה חדשה - השעמום הפרברי. השעמום זה, עתיד להפוך לאחד המאיצים החשובים של המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60.
בעוד הפמיניזם הוא האידיאולוגיה הרחבה, תנועת שחרור האישה הייתה קמפיין ממוקד שהתמקד בשחרור נשים מהכבלים החברתיים המסורתיים והגדרת זהותן מחדש.
אירוע מכונן בתולדות התנועה התרחש ב-1968, כאשר סמוך למהפכת זכויות האדם של הסיקסטיז, 400 פמיניסטיות רדיקליות ערכו הפגנה נגד התחרות שקבעה כל שנה מי יותר יפה ומי רזה יותר, או בשמה הרשמי תחרות "מיס אמריקה". כחלק מההפגנה וכסמל למחאתן נגד הדיכוי הנשי הן השליכו חזיות, יש אומרים שאפילו שרפו, זרקו לפח האשפה תמרוקים וחפצים "נשיים" אחרים.
אף שהם חולקים מטרה משותפת, של אתגור יחסי הכוח המסורתיים בין המינים, יש כמה זרמים לפמיניזם העכשווי. כל אחד מהם מציע היבט אחר של אי-השוויון המגדרי וכיצד לפתור אותו. בין הזרמים המרכזיים: פמיניזם ליברלי, פמיניזם רדיקלי, סוציאליסטי, תרבותי, אקו-פמיניזם ופמיניזם פוסט-מודרני.
כשנשאלת שופטת בית המשפט העליון האמריקאי המנוחה רות ביידר גינסבורג (Ruth Bader Ginsburg) מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, היא נותנת אז את התשובה המפורסמת שלה: "כשיהיו תשע נשים. אנשים נדהמים כשאני אומרת את זה, אבל בעבר היו תשעה גברים ואיש אי-פעם לא הופתע מכך."
הפמיניזם ממשיך להתפתח גם במאה ה-21, עם דגש גובר על אינטרסקציונליות - ההבנה שזהויות שונות כמו מגדר, גזע, מעמד ומיניות משתלבות ומשפיעות על חוויית האפליה של אנשים. הרשתות החברתיות סיפקו לנשים זירה חדשה במאבק הפמיניסטי, כפי שהוכיחה תנועת ה-#MeToo שחשפה את היקף ההטרדות המיניות בתעשיות שונות.
בדור האחרון במערב, יש לא מעט הצלחות, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא המהפך בתפקידן של הנשים בחברה המערבית. המהפכה הזו שהיא רחוקה מלהסתיים היא ענקית ונוגעת בתחומים רבים, כול חברה, כלכלה ומשפחה.
הפמיניזם בפשטות מהווה את הדרישה לשוויון זכויות מגדרי (נשים, גברים). כל שאר המושגים, הסטראוטיפים וההדבקות של התוויות מסביב לעניין הכל-כך פשוט הזה, הם רק בלבול מוח, שלעתים נובע מבורות ולעתים מכוונה להרתיע או לא לנקוט עמדה.
בניגוד לתפיסה הרווחת, פמיניזם אינו "שנאת גברים" (מיזאנדריה) ורבים עדיין מתקשים להבין את מהותו האמיתית. מחקרים רבים מראים שהפמיניסטיות רואות בפמיניזם תנועה שצריכה לשחרר גם גברים מציפיות מגדריות מסורתיות ומגבילות. היות שפמיניזם לא טוענת שיש זהות ביולוגית בין גברים ונשים, אלא עניין חברתי, היא בעצם פועל יוצא של שנאת נשים, המוכרת כמיזוגניה.
המחקר בתחום המגדר המודרני חשף נתון מעניין: מדינות עם שוויון מגדרי גבוה יותר נוטות להציג תל"ג גבוה יותר לנפש ואיכות חיים משופרת לכולם. ניו זילנד, שהייתה המדינה הראשונה שהעניקה לנשים זכות בחירה ב-1893, מהווה דוגמה מצוינת לכך.
בין אם אדם רואה בעצמו פמיניסט או לא, אין ספק שהתנועה הזו שינתה באופן דרמטי את העולם בו אנו חיים - מחוקי עבודה ועד לדימויים תקשורתיים, ממערכות יחסים אישיות ועד למדיניות גלובלית.
הנה הגדרת הפמיניזם הפשוטה (עברית):
https://youtu.be/5d4sB5kxLPA
הפמיניזם והשינוי החברתי ומעמד הנשים בחברה (עברית):
https://youtu.be/T6X5tOwi5UM
הקשיים בחיי הגאונית הפמיניסטית הראשונה ביבשות אמריקה (מתורגם):
https://youtu.be/9wSOt3z_-YY
אחד מסמלי הפמיניזם היה שריפת החזיות - כי מי קבע שנשים צריכות אותן בכלל? (עברית)
https://youtu.be/iIK6ITrCHlw
הנה תולדות הפמיניזם (עברית):
https://youtu.be/TqEhH9rq9mQ?long=yes
ואיך זה לפגוש בתור פמיניסטית את השובניסטים הכי גדולים שיש? (מתורגם)
https://youtu.be/3WMuzhQXJoY?long=yes
איפה התרחשה מהפכת הציפורנים?
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
מה הסיפור של "Seven Nation Army"?
השיר "Seven Nation Army" הוא אחד השירים המוכרים בעולם של היום. להקת The White Stripes היא שאחראית להצלחה הזו אבל אחראית להצלחתו מנגינה קצרה, 7 צלילים בלבד, שהפכה לאחד הריפים המוכרים ביותר בכל הזמנים.
סיפור השחר הזה מתחיל בפברואר 2003, כשהלהקה האמריקאית "הווייט סטרייפס" (The White Stripes) הוציאה שיר שנראה בהתחלה כמו עוד רוק פשוט, אבל עתיד להפוך תוך שנים אחדות לאחד ההמנונים המוכרים בעולם.
ג'ק וייט (Jack White) כתב את Seven Nation Army במהלך סיבוב הופעות בינואר 2002. הרעיון עלה בראשו בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק (באלאנס) במועדון קורנר (The Corner Hotel) במלבורן שבאוסטרליה. המילים נכתבו מתוך עצבנות ותסכול מתשומת הלב התקשורתית שהלהקה קיבלה.
שם השיר "Seven Nation Army" הוא למעשה איך שוייט ביטא בילדותו בטעות את השם Salvation Army, שמו של ארגון צדקה, בעברית "צבא הישע".
השיר יצא כסינגל הראשון מהאלבום Elephant. הריף הפותח, עם שבעת הצלילים הכבדים שכל העולם מכיר, הוא למעשה גיטרה רגילה שעברה דרך פדאל אפקט בשם DigiTech Whammy שהוריד את הצליל שלה באוקטבה. מה שנשמע כמו בס הוא טריק טכני פשוט. אגב, כשוייט ניגן את הריף לחברו לחדר בן סוונק (Ben Swank), הוא קיבל תגובה לפושרת: "אה, זה בסדר".
חוסר ההתלהבות מחברו דווקא דחף את וייט להמשיך לעבוד על השיר ולשכלל אותו. הווייט סטרייפס הייתה ידועה בצורת הופעה מינימליסטית עם שני חברים בלבד, וייט עצמו והמתופפת מג וייט (Meg White). הרעיון היה ליצור צליל מלא ועוצמתי עם המעט שהם.
אגב, נפתח סוגריים ונספר שהמינימליזם הזה קצת קשור לאובססיה של הלהקה למספר שלוש שלדעתם הביאה אותם ליצירתיות רבה. בעטיפות האלבומים שלה ובחומרי פרסום ופוסטרים השתמשה הלהקה בשלושה צבעים בלבד, חברת התקליטים שלהם נקראת "Third Man Records", אלבומם השלישי הוקלט בשלושה ימים ואורכו של שיר שג'ק ווייט כתב על לורטה לין הוא 3 דקות ו-33 שניות.
ןכך, עד האלבום שיבוא אחריו לא השתמשה להקת הרוק הזו בגיטרה בס. גם כשהיא תגדל בהמשך היא תקפיד על הרכב מינימליסטי ששומר במרכז את הגיטרה, תופים ושירה - שלושת המרכיבים העיקריים של הרוק.
#מריף פשוט להמנון ספורט ומחאה
הזינוק האמיתי קרה באוקטובר 2003 באופן מקרי לחלוטין. אוהדי קלאב ברוז' (Club Brugge), קבוצת כדורגל בלגית, הגיעו למשחק ליגת האלופות מול א.צ. מילאן (A.C. Milan) במילאנו. לפני המשחק הם שתו בפאב והשיר השתלב בניגון שלהם. כשקבוצתם ניצחה בהפתעה 1-0, המנגינה חזרה איתם לבלגיה והפכה להמנון לא רשמי של הקבוצה.
ב-15 בפברואר 2006 קלאב ברוז' אירחה את א.ס. רומא (A.S. Roma) במשחק גביע אופ"א. רומא ניצחה 2-1, ועל הדרך שמעו האוהדים האיטלקים את המנגינה ולקחו אותה איתם הביתה. הקפטן פרנצ'סקו טוטי (Francesco Totti) אמר בראיון "מעולם לא שמעתי את השיר לפני כן, אבל לא יכולתי להוציא את הפו-פו-פו-פו-פו מהראש. זה נשמע פנטסטי והקהל מיד התחבר לזה לחלוטין. יצאתי מיד וקניתי אחד מהאלבומים של הלהקה."
ובאיטליה השיר הפך למפורסם בכינוי "שיר הפו פו פו" מכיוון שרוב האיטלקים לא ידעו את מילות השיר ופשוט שרו את המנגינה.
באותו קיץ, במונדיאל בגרמניה, נבחרת איטליה אימצה את השיר כהמנון לא רשמי שלה. כשזכתה באליפות העולם ב-9 ביולי 2006 מול צרפת, כ-10 מיליון איטלקים שרו את המנגינה ברחובות רומא. חברי הנבחרת אלסנדרו דל פיירו (Alessandro Del Piero) ומרקו מטרצי (Marco Materazzi) עלו על הבמה בהופעה של רולינג סטונס במילאנו והובילו את הקהל בשירת המנגינה. משם הוא התפשט והפך להמנון באיצטדיונים ברחבי העולם.
השיר צבר משמעות חדשה גם בהקשרים פוליטיים. בהפגנות רחוב חובת בבלגיה, תורכיה ומדינות נוספות, המפגינים שרו את המנגינה כביטוי של התנגדות ומאבק. בלבנון, המנגינה נשמעה בהפגנות המוניות ב-2019 נגד השלטון ובמחאה בישראל הוא קיבל את המילים "דמוקרטיה או מרד".
הפשטות של השיר והעוצמה שבו הפכו אותו לכלי ביטוי אוניברסלי, מעבר לשפה ותרבות. וייט עצמו הצהיר בראיונות שהוא מופתע מהתופעה אבל גם גאה. השיר שנולד מתסכול אישי שלו הפך לביטוי קולקטיבי של מיליונים, משיר אוהדים במגרשי כדורגל ועד למסר של מפגינים ברחובות. זו עוד דוגמה נדירה של איך יצירה מוסיקלית יכולה לחרוג מכוונות יוצריה, להפוך לכלי משותף של אנשים ברחבי העולם ועל הדרך לשיר עם, או אולי אפילו לשיר עולם.
סיפור השיר Seven Nation Army:
https://youtu.be/yYrvRAXF5ZU
הביצוע המקורי של ה-White Stripes:
https://youtu.be/0J2QdDbelmY
בהופעה חיה:
https://youtu.be/tfnxW2anDDE
1000 איש באיצטדיון:
https://youtu.be/xaEsni-OgUs
בתור "דמוקרטיה או מרד" - המחאה בישראל (עברית):
https://youtu.be/QMOX6ZXZbYs
ומה עושה את השיר כל כך מוצלח?
https://youtu.be/NFwZCy8gvyw?long=yes
מה הייתה מלחמת השפות?
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
#הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
הנה סיפורה של מלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/DwQSTvDdMW0
עמדות הצדדים במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/3VdBcMKWQz8
ותפקידו של אליעזר בן יהודה במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/0cowtfdYb2k
איך הפכה האריה "נסון דורמה" להאשטג מחאתי?
"אַל יִישַן אִיש, בל יישן איש!
אבל את, נסיכה, בחדרך הקר,
צפי בכוכבים הרועדים באהבה ובתקווה."
את האריה הזו, עם השורה הידועה "א לוצ'בן דה סטלה", בעברית "זרחו הכוכבים", שר זמר הטנור, זמר בעל הקול הגבוה שבקולות הגבריים הטבעיים.
אבל לא משום כך היא זכתה להצלחה והייתה לאריה המפורסמת ביותר מהאופרה "טורנדוט" ואולי בעולם האופרה בכלל. אריות, שירים אופראיים כמוה, יש לטנור לא מעט. אבל אין הרבה אריות בעולם האופרה שיש להן את הקסם שלה.
כי ל"נסון דורמה", שמה הרשמי של Nessun dorma באיטלקית, יש מילים נהדרות ומוסיקה מושלמת, לצד הרמוניות עשירות, תזמור מבריק ומלא גוונים, טווח קולי מרהיב וזמרה שהולכת עד הקצה וחוזרת בשלום מבלי לפספס ולהפסיק לרגש.
ואפרופו רגש, זה המון רגש. איטלקי, רומנטי, טוסקאני אם תרצו וקלאסי כל כך, במובן הכי אירופי של המילה. אופרה שהיא ממש לא בגרוש.
ג'אקומו פוצ'יני של אותה תקופה הוא מלחין אופרות איטלקי שהאופרות שלו עד היום הן מנכסי צאן הברזל של הרפרטואר האופראי העולמי. לצד ורדי ורוסיני, הוא מלחין מרכזי באופרה האיטלקית, ז'אנר מובחן שמככב עד היום בבימות האופרה בכל העולם.
על הנייר "טורנדוט" של פוצ'יני היא אופרה בארבע מערכות שמבוססת על מחזה מאת קרלו גוצי, עם עיבוד ללברית (המחזה האופראי) של ג'יוספה אדאמי ורנטו סימוני.
הלברית הזו, אגב, מבוססת על סיפור שהועלה לכתב במאה ה-12, על ידי חכים ג'מאל א-דין נזאמי, עוד אחד מגאוני האיסלאם הלא מוכרים מספיק שתרמו לאנושות לא מעט.
מרבית המוסיקה ב"טורנדוט" לא קלה להאזנה. היא ודאי לא נוגעת ללב כמו שמצפים ומקבלים בדרך כלל באופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. מוסיקה מבוססת על סולמות פנטטוניים, שבתקופה ההיא הייתה המאפיין המובלט של המוסיקה הסינית עבור חובבי מוסיקה באירופה.
אבל אז, מעט לפני סוף האופרה, מבליחה האריה הזו, "איש לא ישן". זו ההברקה של פוצ'יני. יש שם סצינה מותחת, כי הגיבור כלף, הנסיך המסתורי, חייב לפתור את שלוש החידות של המלכה הסינית טורנדוט (זה שמה). כישלון בתשובות יעלה לו בראשו.
לאחר שהטנור הנודע לוצ'אנו פאבארוטי ביצע אותה בטקס הפתיחה של מונדיאל 1990 ברומא, האריה זכתה לפרסום אדיר מחוץ לעולם של חובבי האופרה. משם היא זרמה לעולם הקולנוע, לפרסומות ולשלל התייחסויות, אבל בראש ובראשונה היא הביאה קהל חדש ומתעניין, לפחות לאופרה טורנדוט, אבל לא פעם כזה שגילה את הקסם האופראי ונשאר לעוד ממנו.
אבל ההפתעה של השם שלה, Nessun Dorma, הוא בכך שהוא הפך לקריאה בהפגנות באיטליה ולהאשטאג מוכר בפוסטים מחאתיים ברפובליקה האיטלקית. "אל יישן איש" הוא המקבילה, אם תרצו, ל"צאו מהמרפסת, המדינה קורסת" של ההפגנות החברתיות בישראל.
האריה Nessun Dorma, "אל יישן איש", בביצוע של זמר האופרה לוצ'יאנו פאבארוטי:
https://youtu.be/Q_hLh4qCqpg
עוד ביצוע נהדר של "נסון דורמה":
https://youtu.be/suj-2sbSFKs
מתמודד ריאליטי מנסה את כוחו באריה המקסימה מהאופרה "טורנדוט" מאת פוצ'יני:
https://youtu.be/dnp-8GrHOIk
וחזן יהודי שמתמודד עם האריה של פוצ'יני:
https://youtu.be/EPqMqXA1pbI
מה היו אירועי מאי 1968?
יש המכנים את אירועי מאי 1968 בצרפת (הם כונו שם Les Événements) "האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20". כיצד יכולים כמה סטודנטים לחולל מהומה שתהפוך לאירוע היסטורי מכה גלים?
אירועי מאי 1968 היו מהומות של סטודנטים ופועלים צרפתים שהובילו לשביתה כללית בצרפת. הם מחו נגד השלטון השמרני של הנשיא שארל דה-גול וביקשו לחולל מהפכה שתשנה את החברה הצרפתית השמרנית ותהפוך אותה לחברה חופשית, מתקדמת, שוויונית וליברלית.
המהפכה, שהושפעה מהגל העולמי של ילדי הפרחים ותרבות הנגד, קראה לשיוויון, שחרור מיני וזכויות אדם בצרפת. היא החלה במרץ עם קבוצה קטנה של פעילי שמאל וסטודנטים שפלשו לבניין של הנהלת אוניברסיטת נאנטר בפאריס והציגו דרישות לשינויים בשמרנות שאפיינה את הכללים באוניברסיטה.
בראש המהפכנים הצעירים עמד "דני האדום", צעיר יהודי ובן למשפחה שנמלטה ב-1933 עם עלית הנאצים. השלטונות הצרפתיים ידאגו בתוך ימים שתיאסר עליו הכניסה לצרפת, אבל זה לא יעזור לעצירת ההתרחשויות, שהפכו לכדור שלג.
עימות עם המשטרה רדף עימות והאוניברסיטה נסגרה. בינתיים הצטרפו לאות הזדהות סטודנטים מאוניברסיטת סורבון והמהומות התפשטו לרובע הלטיני כולו. מאות עצורים ומעל מאה פצועים הביאו גם להשבתת הסורבון. בימים הבאים הסטודנטים ישתלטו על הסורבון ויחלו לקרוא לה "האוניברסיטה של העם".
דומה שרק גיליוטינה חסרה שם. שוב ושוב החלו מהומות בערים נוספות ומאות פצועים נוספו למוחים. למאבק הצטרפו גם תלמידי תיכון מרחבי צרפת. כשגם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים הצטרפו למאבק והשביתו את צרפת כולה, הפכו העימותים למאבק לאומי.
הפגנה של מיליון איש, מסטודנטים ועד פועלים הבהירה שצרפת לא תחזור להיות כשהייתה ומספר השובתים יילך ויגדל עד שיגיע ל-10 מיליון פועלים וצרפת תושבת לחלוטין. צרפת הלכה לפי הקו ששירטטה אחת הכרזות שהונפו בהפגנות ובה נכתב "האושר שלך נקנה. גנוב אותו בחזרה!"
אבל בדיוק כמו שהחלה המהפכה, כך היא דעכה. זה קרה לאחר שאיגודי העובדים קיבלו מהממשלה העלאה של 7% בשכר הפועלים ושכר המינימום הועלה ב-30%.
הנשיא המבוגר דה גול, שלא יכל למהומות, יחזיק עוד שנה נוספת בשלטון. לאחר האירועים הוא הכריז על בחירות שבהן ניצח כהרגלו. העם הצרפתי הרי תמיד זכר לו תמיד את הנהגתו האמיצה נגד הנאצים. אבל סופו הפוליטי של המנהיג העייף והשמרן כבר היה על הקיר ובעקבות משאל-עם שבו לא התקבלה דעתו, הוא עזב את תפקידו והתפטר.
הנה סיפור המחאה של פריז 1968:
https://youtu.be/yxxvMZ_KoPA
צילומים של מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968:
https://youtu.be/YCtcD9CfMOI
תכנית חינוכית על מהומות הסטודנטים והמהפכה של 1968 (עברית):
https://youtu.be/VEui2VM5Oag?long=yes
ומתוך הפודקסט "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על אירועי מאי 1968 בצרפת (עברית):
https://youtu.be/fyRVI7nm4Y8?long=yes
מי היו הפנתרים השחורים?
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
מיהו הגיבור מכיכר טיאננמן?
המורד האלמוני (Tank Man) הוא כינויו של "איש הטנק", גבר סיני לא ידוע שעמד בשלהי שנות ה-80 בבייג'ינג, אל מול שיירת טנקים מאיימת של הצבא הסיני וסירב לזוז. ברגע של הפגנת אומץ לב, של מחאה לא אלימה אל מול הטנקים המאיימים לדרוס אותו, הפך האיש האלמוני לנציג נוסף ומצטיין של שיטת מחאה זו.
האיש האנונימי, מי שזכה מאז לכינוי "המורד האלמוני מכיכר טיין-אן-מן", קנה את עולמו בבוקר ה-5 ביוני, 1989. באותו יום, בהוראה מלמעלה, נכנסו הכוחות הסיניים, כשהם מצויידים בכלי נשק ובטנקים, אל תוך כיכר טיין-אן-מן, על מנת לדכא ולהפחיד את המפגינים דורשי הדמוקרטיה.
האירוע התרחש יום אחרי שממשלת סין החליטה להשתמש בכוח צבאי כנגד הפגנות שאירעו בבירה בייג'ינג ובכך לעצור את המחאות העממיות נגד המשטר הקומוניסטי.
האיש, שנשאר עד היום אנונימי, צולם כשהוא נעמד אל מול שיירת הטנקים ולא זז. הטנקים שאיימו לדרוס אותו בתחילה, נעצרו לאחר מכן במרחק קצר ממנו. נראה שבגופו הוא מצליח למנוע מהם את המשך התנועה.
בסרטון ששודר אז בכל תחנת טלוויזיה אפשרית בעולם החופשי, ראו כיצד הוא ניצב מול הטנקים, מנופף מולם בשתי שקיות, או שמא היו אלה תיקים, מטפס על הטנק, משוחח עם החייל או המפקד שגופו בולט ממנו, מתגרה בו או מעודד אותו שלא להפעיל כוח כנגד הסטודנטים והכי חשוב - נראה שהוא לא חושש מכוח הברזל הזה.
בשלב כלשהו וכדי שלא יידרס, משכו מפגינים אחרים מהקבוצה את המורד האלמוני מהמקום והוא נבלע בתוכם.
לבסוף הטנקים לא פגעו במפגינים.
את תמונת "איש הטנק" צילם ג'ף ויידנר (Jeff Widener) האמריקאי. הוא היה אחד מהעיתונאים והצלמים שהגיעו לסין בעקבות המחאות העממיות. הם התמקמו במלון בייג'ינג, הסמוך למחאות הרחוב הללו שבכיכר ושידרו את ההפגנות בשידור חי.
התמונה, שעתידה להפוך כמעט בין לילה לסמל עולמי של מחאה לא אלימה, תמונה של מעין "דוד מול גוליית" בגרסה מודרנית, הייתה רק אחת מעשרות תמונות שפורסמו בעולם, כמעט בזמן אמת, לצד סרטונים שהציגו בטלוויזיה את הצעיר הסיני האמיץ.
ויידנר, הצלם שצילם את התמונה הזו ותמונות רבות אחרות, מבין מיד שהשלטון הסיני ינסה להחרים את הפילם שבידיו, כמו את אלה שצילמו עיתונאים אחרים מסביבו. בפקחות רבה הוא ממהר לרדת ללובי המלון ומשחד את פקיד הקבלה, כדי שישמור לו על הפילם עם החומר העיתונאי הלוהט שמצולם בו.
התוצאה היא שעל אף שלא מעט צלמים צילמו את "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, התמונה של ויידנר היא זו שהתפרסמה בעולם כולו. בין לילה היא עתידה להפוך לסמל של מחאות הסטודנטים בסין ולכוח הבלתי סביר שמפעיל השלטון שם נגד אזרחיו. ההשפעה שלה על המאבק לדמוקרטיזציה של סין הייתה משמעותית מאוד.
ב-1998 הציב מגזין "TIME" את המורד האנונימי כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. חמש שנים אחר כך, ב-2003, הכתיר מגזין "Life" את התמונה כאחד ממאה הצילומים ששינו את העולם.
את המורד האלמוני, "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, מעולם לא הצליחו לזהות. היו השערות שונות, אבל אף אחת מהן לא אומתה. מפחד הממשל הסיני, מעטים העיזו לטעון בסין שהם המפגין האלמוני.
ואולי טוב שכך. כי "המפגין האלמוני" היה לסמל של אומה שלמה, אומה שמספרית היא האומה הגדולה בעולם, אומה שנשלטת בידי קבוצת שליטים האוחזת בה ביד ברזל.
#על התמונה
הצילום הזה חזק ביותר, כמעט בכל מרכיב שלו. אבל מה עושה אותו כל כך עוצמתי?
יש כמובן את הנושא, של איש בודד העומד אל מול שורת טנקים מאיימת. הקומפוזיציה של הצילום הקנתה לו נופך דרמטי מאוד. השקיות שבידיו מעבירות לצופה מסר של סתמיות, מסר שיש בו עוצמה ומסר - כל אדם, גם את או אתה, כולנו יכולים להיות גיבורים. ההחלטה שלא לעמוד מנגד היא החשובה ואותה כל אחד יכול להחליט מרצונו ובלי לחוש גיבור.
גם הזווית שממנה צולמה התמונה, לא רק מרחוק אלא גם מגבוה, מחזקת את האפקט של הטנקים הגדולים והמאיימים על האיש הקטן שמאתגר אותם לבדו, על אף האיום שהוא חש ללא ספק.
בעולם הצילום ידוע שאלכסונים בתמונות עובדים נהדר. אז הקו האלכסוני בקומפוזיציה של הצילום המיוחד הזה, משורת הטנקים וגם מההדגשה של הנתיבים שמסומנים על הכביש, האלכסון הזה מחזק את הדרמה והופך את ה"סיפור" למשמעותי עוד יותר. הטנקים נראים כמעט בתנועה. עוד רגע והם מוחצים את האיש האמיץ...
הנה סיפור הצילום של איש הטנק מהכיכר:
https://youtu.be/uNuAHZ1FKBc
הסיפור המרתק שלו:
https://youtu.be/SACHK-W4o1E
ועוד מעט על פרשת איש הטנק, המורד האלמוני מסין:
http://youtu.be/YeFzeNAHEhU
הכל החל כשגרטה ת'נברג (Greta Thunberg), ילדה שוודית חכמה ורק בת 15, החליטה למחות מול הפרלמנט בארצה ולומר את מה שרבים מרגישים - "המנהיגים נוהגים כמו ילדים!".
בעצם, במקום להתחיל את שנת הלימודים, היא מחתה והפגינה מול הפרלמנט של שוודיה ודרשה ממנו להצטרף להסכם האקלים שנחתם בפריז ולתרום את חלקה למאבק במשבר האקלים. בהדרגה היא הצליחה למשוך את תשומת הלב של התקשורת לנושא זה.
כוכבה כפעילה סביבתית דרך כשנאמה על במת האו"ם ונזפה בשגרירים מכל העולם, על אוזלת ידם בקשר לעתיד כדור הארץ. זעמה העיקרי היה על העובדה שגם המבוגרים שמדברים ומכירים בבעיה ובקטסטרופה המתפתחת למול עינינו, לא עושים דבר.
היא סיפרה בעבר שבגיל 11 היא הפסיקה לדבר ולאכול ובתוך חודשיים איבדה 10 קילוגרמים ממשקלה. בהמשך היא אובחנה בתסמונת אספרגר שעל הרצף האוטיסטי, מ-OCD ומיוטיזם שעוצר את הדיבור והוא נובע מהפרעה נוירולוגית. היא מדברת, כך אמרה אז, רק כשהיא סבורה שהדבר הכרחי. "עכשיו זה אחד מאותם רגעים!" היא הטעימה.
מאז הפכה ת'ונברג, שמגדירה את עצמה ברשתות החברתיות כ"פעילה סביבתית רדיקלית עם אספרגר", לסמל של מאבק הילדים בעולם המבוגרים הציני, שמתעלם מבעיית האקלים ומעדיף את ההווה שלו, על העתיד שלהם.
בשלב מסוים התפשט "אפקט גרטה" בעולם כולו. האשטג נוצר לו ברשת ותלמידים בהמון מקומות קיימו הפגנות ושביתות כנגד מדיניות האקלים של הממשלות שלהם. עיתונים ומגזינים מהחשובים בעולם הקדישו לה כתבות מקיפות וסיקרו בהערכה את התופעה.
הפעילות המדהימה שלה נובעת מכך שהיא רואה את שינויי האקלים כאיום קיומי. בשנת 2021 משבר האקלים מתגלה במלוא הדרו ההרסני, אבל כמה שנים לפני כן כמעט איש לא דיבר על הזיהום הסביבתי וכולם המשיכו בחייהם כרגיל. "האוטיסטים", היא נהגה לומר, "הם הנורמלים. מי שמוזרים הם כל השאר - אלה שלא דואגים לעולם."
הנה כתבת טלוויזיה על הילדה שמשנה מציאות (עברית):
https://youtu.be/cREDB7DRBAs
הנאום הגדול של גרטה (מתורגם):
https://youtu.be/X6qG-WIAxeU
מצעד אקלים בישראל (עברית):
https://youtu.be/k6l9GoHsa4s
גרטה מקבלת פרס ומקדישה אותו לשימור היערות (מתורגם):
https://youtu.be/27h1Kdx5dc4
סיפור המחאה שהפכה לסערה עולמית:
https://youtu.be/ZOJ51zJJ6kc
ההשראה שהיא נותנת לילדים ומבוגרים בכל העולם:
https://youtu.be/uRgJ-22S_Rs
מחאה אחרת בנושא היא השלכת עוגה על ה"מונה ליזה" של אמן שרצה טיפול במשבר האקלים (עברית):
https://youtu.be/WRHum03fZwc
וסיפורה בהרצאת טד עם אמונותיה (מתורגם):
https://youtu.be/EAmmUIEsN9A?long=yes
פמיניזם (Feminism) היא תפיסת עולם התומכת ומקדמת שוויון זכויות לנשים. אף שבאופן מסוים הפמיניזם הוא המנוע של תהליך שחרור האישה, פמיניזם רחוק מלהיות רק "שחרור האישה". להיפך, זו תפיסת עולם מקיפה השואפת לשוויון מגדרי בכל תחומי החיים.
היום הפמיניזם היא אחת התנועות החברתיות המשפיעות ביותר בעולם המודרני, אך התנועה הפמיניסטית התגבשה באופן רשמי לראשונה במאה ה-19, אך שורשיה נטועים עמוק יותר בהיסטוריה. כבר ב-1792, מרי וולסטונקרפט (Mary Wollstonecraft) פרסמה את "הגנה על זכויות האישה", טקסט מכונן שקרא לשוויון חינוכי ופוליטי. וולסטונקרפט, שחיה בין השנים 1759-1797, חיה חיים סוערים שסתרו את המוסכמות החברתיות של תקופתה - היא ניהלה רומנים, ילדה בת מחוץ לנישואין, וניסתה להתאבד פעמיים.
המונח "פמיניסט" (Feminist) הופיע לראשונה בצרפת בסביבות 1880, כאשר הפעילה לזכויות נשים הובנייה אוקלר (Hubertine Auclert) השתמשה בו לראשונה באופן מתועד.
התנועה לשחרור האישה (Women's Liberation Movement) היא תנועה ספציפית שפרחה בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 של המאה ה-20, כחלק מ"הגל השני" של הפמיניזם.
ב"סיקסטיז" של המאה ה-20:נחשפות נשים רבות לשעמום. אם בחציה הראשון של אותה מאה, רובן עובדות קשה בעבודות הבית, מביא הזינוק הכלכלי שבא לאחר מלחמת העולם השנייה את חלקן הגדול להשתעמם. הן עדיין לא עובדות מחוץ לבית ורבות מהן שזוכות להגשים את החלום האמריקאי, מוצאות את עצמן מסוגרות בביתן כשהן מוקפת במכשירים חשמליים. בזכות אותם חידושים טכנולוגיים מצטמצמות מאוד מלאכות הבית שלהן והזמן הפנוי חושף את עקרות הבית לחוויה חדשה - השעמום הפרברי. השעמום זה, עתיד להפוך לאחד המאיצים החשובים של המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60.
בעוד הפמיניזם הוא האידיאולוגיה הרחבה, תנועת שחרור האישה הייתה קמפיין ממוקד שהתמקד בשחרור נשים מהכבלים החברתיים המסורתיים והגדרת זהותן מחדש.
אירוע מכונן בתולדות התנועה התרחש ב-1968, כאשר סמוך למהפכת זכויות האדם של הסיקסטיז, 400 פמיניסטיות רדיקליות ערכו הפגנה נגד התחרות שקבעה כל שנה מי יותר יפה ומי רזה יותר, או בשמה הרשמי תחרות "מיס אמריקה". כחלק מההפגנה וכסמל למחאתן נגד הדיכוי הנשי הן השליכו חזיות, יש אומרים שאפילו שרפו, זרקו לפח האשפה תמרוקים וחפצים "נשיים" אחרים.
אף שהם חולקים מטרה משותפת, של אתגור יחסי הכוח המסורתיים בין המינים, יש כמה זרמים לפמיניזם העכשווי. כל אחד מהם מציע היבט אחר של אי-השוויון המגדרי וכיצד לפתור אותו. בין הזרמים המרכזיים: פמיניזם ליברלי, פמיניזם רדיקלי, סוציאליסטי, תרבותי, אקו-פמיניזם ופמיניזם פוסט-מודרני.
כשנשאלת שופטת בית המשפט העליון האמריקאי המנוחה רות ביידר גינסבורג (Ruth Bader Ginsburg) מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, היא נותנת אז את התשובה המפורסמת שלה: "כשיהיו תשע נשים. אנשים נדהמים כשאני אומרת את זה, אבל בעבר היו תשעה גברים ואיש אי-פעם לא הופתע מכך."
הפמיניזם ממשיך להתפתח גם במאה ה-21, עם דגש גובר על אינטרסקציונליות - ההבנה שזהויות שונות כמו מגדר, גזע, מעמד ומיניות משתלבות ומשפיעות על חוויית האפליה של אנשים. הרשתות החברתיות סיפקו לנשים זירה חדשה במאבק הפמיניסטי, כפי שהוכיחה תנועת ה-#MeToo שחשפה את היקף ההטרדות המיניות בתעשיות שונות.
בדור האחרון במערב, יש לא מעט הצלחות, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא המהפך בתפקידן של הנשים בחברה המערבית. המהפכה הזו שהיא רחוקה מלהסתיים היא ענקית ונוגעת בתחומים רבים, כול חברה, כלכלה ומשפחה.
הפמיניזם בפשטות מהווה את הדרישה לשוויון זכויות מגדרי (נשים, גברים). כל שאר המושגים, הסטראוטיפים וההדבקות של התוויות מסביב לעניין הכל-כך פשוט הזה, הם רק בלבול מוח, שלעתים נובע מבורות ולעתים מכוונה להרתיע או לא לנקוט עמדה.
בניגוד לתפיסה הרווחת, פמיניזם אינו "שנאת גברים" (מיזאנדריה) ורבים עדיין מתקשים להבין את מהותו האמיתית. מחקרים רבים מראים שהפמיניסטיות רואות בפמיניזם תנועה שצריכה לשחרר גם גברים מציפיות מגדריות מסורתיות ומגבילות. היות שפמיניזם לא טוענת שיש זהות ביולוגית בין גברים ונשים, אלא עניין חברתי, היא בעצם פועל יוצא של שנאת נשים, המוכרת כמיזוגניה.
המחקר בתחום המגדר המודרני חשף נתון מעניין: מדינות עם שוויון מגדרי גבוה יותר נוטות להציג תל"ג גבוה יותר לנפש ואיכות חיים משופרת לכולם. ניו זילנד, שהייתה המדינה הראשונה שהעניקה לנשים זכות בחירה ב-1893, מהווה דוגמה מצוינת לכך.
בין אם אדם רואה בעצמו פמיניסט או לא, אין ספק שהתנועה הזו שינתה באופן דרמטי את העולם בו אנו חיים - מחוקי עבודה ועד לדימויים תקשורתיים, ממערכות יחסים אישיות ועד למדיניות גלובלית.
הנה הגדרת הפמיניזם הפשוטה (עברית):
https://youtu.be/5d4sB5kxLPA
הפמיניזם והשינוי החברתי ומעמד הנשים בחברה (עברית):
https://youtu.be/T6X5tOwi5UM
הקשיים בחיי הגאונית הפמיניסטית הראשונה ביבשות אמריקה (מתורגם):
https://youtu.be/9wSOt3z_-YY
אחד מסמלי הפמיניזם היה שריפת החזיות - כי מי קבע שנשים צריכות אותן בכלל? (עברית)
https://youtu.be/iIK6ITrCHlw
הנה תולדות הפמיניזם (עברית):
https://youtu.be/TqEhH9rq9mQ?long=yes
ואיך זה לפגוש בתור פמיניסטית את השובניסטים הכי גדולים שיש? (מתורגם)
https://youtu.be/3WMuzhQXJoY?long=yes
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
השיר "Seven Nation Army" הוא אחד השירים המוכרים בעולם של היום. להקת The White Stripes היא שאחראית להצלחה הזו אבל אחראית להצלחתו מנגינה קצרה, 7 צלילים בלבד, שהפכה לאחד הריפים המוכרים ביותר בכל הזמנים.
סיפור השחר הזה מתחיל בפברואר 2003, כשהלהקה האמריקאית "הווייט סטרייפס" (The White Stripes) הוציאה שיר שנראה בהתחלה כמו עוד רוק פשוט, אבל עתיד להפוך תוך שנים אחדות לאחד ההמנונים המוכרים בעולם.
ג'ק וייט (Jack White) כתב את Seven Nation Army במהלך סיבוב הופעות בינואר 2002. הרעיון עלה בראשו בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק (באלאנס) במועדון קורנר (The Corner Hotel) במלבורן שבאוסטרליה. המילים נכתבו מתוך עצבנות ותסכול מתשומת הלב התקשורתית שהלהקה קיבלה.
שם השיר "Seven Nation Army" הוא למעשה איך שוייט ביטא בילדותו בטעות את השם Salvation Army, שמו של ארגון צדקה, בעברית "צבא הישע".
השיר יצא כסינגל הראשון מהאלבום Elephant. הריף הפותח, עם שבעת הצלילים הכבדים שכל העולם מכיר, הוא למעשה גיטרה רגילה שעברה דרך פדאל אפקט בשם DigiTech Whammy שהוריד את הצליל שלה באוקטבה. מה שנשמע כמו בס הוא טריק טכני פשוט. אגב, כשוייט ניגן את הריף לחברו לחדר בן סוונק (Ben Swank), הוא קיבל תגובה לפושרת: "אה, זה בסדר".
חוסר ההתלהבות מחברו דווקא דחף את וייט להמשיך לעבוד על השיר ולשכלל אותו. הווייט סטרייפס הייתה ידועה בצורת הופעה מינימליסטית עם שני חברים בלבד, וייט עצמו והמתופפת מג וייט (Meg White). הרעיון היה ליצור צליל מלא ועוצמתי עם המעט שהם.
אגב, נפתח סוגריים ונספר שהמינימליזם הזה קצת קשור לאובססיה של הלהקה למספר שלוש שלדעתם הביאה אותם ליצירתיות רבה. בעטיפות האלבומים שלה ובחומרי פרסום ופוסטרים השתמשה הלהקה בשלושה צבעים בלבד, חברת התקליטים שלהם נקראת "Third Man Records", אלבומם השלישי הוקלט בשלושה ימים ואורכו של שיר שג'ק ווייט כתב על לורטה לין הוא 3 דקות ו-33 שניות.
ןכך, עד האלבום שיבוא אחריו לא השתמשה להקת הרוק הזו בגיטרה בס. גם כשהיא תגדל בהמשך היא תקפיד על הרכב מינימליסטי ששומר במרכז את הגיטרה, תופים ושירה - שלושת המרכיבים העיקריים של הרוק.
#מריף פשוט להמנון ספורט ומחאה
הזינוק האמיתי קרה באוקטובר 2003 באופן מקרי לחלוטין. אוהדי קלאב ברוז' (Club Brugge), קבוצת כדורגל בלגית, הגיעו למשחק ליגת האלופות מול א.צ. מילאן (A.C. Milan) במילאנו. לפני המשחק הם שתו בפאב והשיר השתלב בניגון שלהם. כשקבוצתם ניצחה בהפתעה 1-0, המנגינה חזרה איתם לבלגיה והפכה להמנון לא רשמי של הקבוצה.
ב-15 בפברואר 2006 קלאב ברוז' אירחה את א.ס. רומא (A.S. Roma) במשחק גביע אופ"א. רומא ניצחה 2-1, ועל הדרך שמעו האוהדים האיטלקים את המנגינה ולקחו אותה איתם הביתה. הקפטן פרנצ'סקו טוטי (Francesco Totti) אמר בראיון "מעולם לא שמעתי את השיר לפני כן, אבל לא יכולתי להוציא את הפו-פו-פו-פו-פו מהראש. זה נשמע פנטסטי והקהל מיד התחבר לזה לחלוטין. יצאתי מיד וקניתי אחד מהאלבומים של הלהקה."
ובאיטליה השיר הפך למפורסם בכינוי "שיר הפו פו פו" מכיוון שרוב האיטלקים לא ידעו את מילות השיר ופשוט שרו את המנגינה.
באותו קיץ, במונדיאל בגרמניה, נבחרת איטליה אימצה את השיר כהמנון לא רשמי שלה. כשזכתה באליפות העולם ב-9 ביולי 2006 מול צרפת, כ-10 מיליון איטלקים שרו את המנגינה ברחובות רומא. חברי הנבחרת אלסנדרו דל פיירו (Alessandro Del Piero) ומרקו מטרצי (Marco Materazzi) עלו על הבמה בהופעה של רולינג סטונס במילאנו והובילו את הקהל בשירת המנגינה. משם הוא התפשט והפך להמנון באיצטדיונים ברחבי העולם.
השיר צבר משמעות חדשה גם בהקשרים פוליטיים. בהפגנות רחוב חובת בבלגיה, תורכיה ומדינות נוספות, המפגינים שרו את המנגינה כביטוי של התנגדות ומאבק. בלבנון, המנגינה נשמעה בהפגנות המוניות ב-2019 נגד השלטון ובמחאה בישראל הוא קיבל את המילים "דמוקרטיה או מרד".
הפשטות של השיר והעוצמה שבו הפכו אותו לכלי ביטוי אוניברסלי, מעבר לשפה ותרבות. וייט עצמו הצהיר בראיונות שהוא מופתע מהתופעה אבל גם גאה. השיר שנולד מתסכול אישי שלו הפך לביטוי קולקטיבי של מיליונים, משיר אוהדים במגרשי כדורגל ועד למסר של מפגינים ברחובות. זו עוד דוגמה נדירה של איך יצירה מוסיקלית יכולה לחרוג מכוונות יוצריה, להפוך לכלי משותף של אנשים ברחבי העולם ועל הדרך לשיר עם, או אולי אפילו לשיר עולם.
סיפור השיר Seven Nation Army:
https://youtu.be/yYrvRAXF5ZU
הביצוע המקורי של ה-White Stripes:
https://youtu.be/0J2QdDbelmY
בהופעה חיה:
https://youtu.be/tfnxW2anDDE
1000 איש באיצטדיון:
https://youtu.be/xaEsni-OgUs
בתור "דמוקרטיה או מרד" - המחאה בישראל (עברית):
https://youtu.be/QMOX6ZXZbYs
ומה עושה את השיר כל כך מוצלח?
https://youtu.be/NFwZCy8gvyw?long=yes
הפגנות
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
#הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
הנה סיפורה של מלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/DwQSTvDdMW0
עמדות הצדדים במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/3VdBcMKWQz8
ותפקידו של אליעזר בן יהודה במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/0cowtfdYb2k
"אַל יִישַן אִיש, בל יישן איש!
אבל את, נסיכה, בחדרך הקר,
צפי בכוכבים הרועדים באהבה ובתקווה."
את האריה הזו, עם השורה הידועה "א לוצ'בן דה סטלה", בעברית "זרחו הכוכבים", שר זמר הטנור, זמר בעל הקול הגבוה שבקולות הגבריים הטבעיים.
אבל לא משום כך היא זכתה להצלחה והייתה לאריה המפורסמת ביותר מהאופרה "טורנדוט" ואולי בעולם האופרה בכלל. אריות, שירים אופראיים כמוה, יש לטנור לא מעט. אבל אין הרבה אריות בעולם האופרה שיש להן את הקסם שלה.
כי ל"נסון דורמה", שמה הרשמי של Nessun dorma באיטלקית, יש מילים נהדרות ומוסיקה מושלמת, לצד הרמוניות עשירות, תזמור מבריק ומלא גוונים, טווח קולי מרהיב וזמרה שהולכת עד הקצה וחוזרת בשלום מבלי לפספס ולהפסיק לרגש.
ואפרופו רגש, זה המון רגש. איטלקי, רומנטי, טוסקאני אם תרצו וקלאסי כל כך, במובן הכי אירופי של המילה. אופרה שהיא ממש לא בגרוש.
ג'אקומו פוצ'יני של אותה תקופה הוא מלחין אופרות איטלקי שהאופרות שלו עד היום הן מנכסי צאן הברזל של הרפרטואר האופראי העולמי. לצד ורדי ורוסיני, הוא מלחין מרכזי באופרה האיטלקית, ז'אנר מובחן שמככב עד היום בבימות האופרה בכל העולם.
על הנייר "טורנדוט" של פוצ'יני היא אופרה בארבע מערכות שמבוססת על מחזה מאת קרלו גוצי, עם עיבוד ללברית (המחזה האופראי) של ג'יוספה אדאמי ורנטו סימוני.
הלברית הזו, אגב, מבוססת על סיפור שהועלה לכתב במאה ה-12, על ידי חכים ג'מאל א-דין נזאמי, עוד אחד מגאוני האיסלאם הלא מוכרים מספיק שתרמו לאנושות לא מעט.
מרבית המוסיקה ב"טורנדוט" לא קלה להאזנה. היא ודאי לא נוגעת ללב כמו שמצפים ומקבלים בדרך כלל באופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. מוסיקה מבוססת על סולמות פנטטוניים, שבתקופה ההיא הייתה המאפיין המובלט של המוסיקה הסינית עבור חובבי מוסיקה באירופה.
אבל אז, מעט לפני סוף האופרה, מבליחה האריה הזו, "איש לא ישן". זו ההברקה של פוצ'יני. יש שם סצינה מותחת, כי הגיבור כלף, הנסיך המסתורי, חייב לפתור את שלוש החידות של המלכה הסינית טורנדוט (זה שמה). כישלון בתשובות יעלה לו בראשו.
לאחר שהטנור הנודע לוצ'אנו פאבארוטי ביצע אותה בטקס הפתיחה של מונדיאל 1990 ברומא, האריה זכתה לפרסום אדיר מחוץ לעולם של חובבי האופרה. משם היא זרמה לעולם הקולנוע, לפרסומות ולשלל התייחסויות, אבל בראש ובראשונה היא הביאה קהל חדש ומתעניין, לפחות לאופרה טורנדוט, אבל לא פעם כזה שגילה את הקסם האופראי ונשאר לעוד ממנו.
אבל ההפתעה של השם שלה, Nessun Dorma, הוא בכך שהוא הפך לקריאה בהפגנות באיטליה ולהאשטאג מוכר בפוסטים מחאתיים ברפובליקה האיטלקית. "אל יישן איש" הוא המקבילה, אם תרצו, ל"צאו מהמרפסת, המדינה קורסת" של ההפגנות החברתיות בישראל.
האריה Nessun Dorma, "אל יישן איש", בביצוע של זמר האופרה לוצ'יאנו פאבארוטי:
https://youtu.be/Q_hLh4qCqpg
עוד ביצוע נהדר של "נסון דורמה":
https://youtu.be/suj-2sbSFKs
מתמודד ריאליטי מנסה את כוחו באריה המקסימה מהאופרה "טורנדוט" מאת פוצ'יני:
https://youtu.be/dnp-8GrHOIk
וחזן יהודי שמתמודד עם האריה של פוצ'יני:
https://youtu.be/EPqMqXA1pbI
יש המכנים את אירועי מאי 1968 בצרפת (הם כונו שם Les Événements) "האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20". כיצד יכולים כמה סטודנטים לחולל מהומה שתהפוך לאירוע היסטורי מכה גלים?
אירועי מאי 1968 היו מהומות של סטודנטים ופועלים צרפתים שהובילו לשביתה כללית בצרפת. הם מחו נגד השלטון השמרני של הנשיא שארל דה-גול וביקשו לחולל מהפכה שתשנה את החברה הצרפתית השמרנית ותהפוך אותה לחברה חופשית, מתקדמת, שוויונית וליברלית.
המהפכה, שהושפעה מהגל העולמי של ילדי הפרחים ותרבות הנגד, קראה לשיוויון, שחרור מיני וזכויות אדם בצרפת. היא החלה במרץ עם קבוצה קטנה של פעילי שמאל וסטודנטים שפלשו לבניין של הנהלת אוניברסיטת נאנטר בפאריס והציגו דרישות לשינויים בשמרנות שאפיינה את הכללים באוניברסיטה.
בראש המהפכנים הצעירים עמד "דני האדום", צעיר יהודי ובן למשפחה שנמלטה ב-1933 עם עלית הנאצים. השלטונות הצרפתיים ידאגו בתוך ימים שתיאסר עליו הכניסה לצרפת, אבל זה לא יעזור לעצירת ההתרחשויות, שהפכו לכדור שלג.
עימות עם המשטרה רדף עימות והאוניברסיטה נסגרה. בינתיים הצטרפו לאות הזדהות סטודנטים מאוניברסיטת סורבון והמהומות התפשטו לרובע הלטיני כולו. מאות עצורים ומעל מאה פצועים הביאו גם להשבתת הסורבון. בימים הבאים הסטודנטים ישתלטו על הסורבון ויחלו לקרוא לה "האוניברסיטה של העם".
דומה שרק גיליוטינה חסרה שם. שוב ושוב החלו מהומות בערים נוספות ומאות פצועים נוספו למוחים. למאבק הצטרפו גם תלמידי תיכון מרחבי צרפת. כשגם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים הצטרפו למאבק והשביתו את צרפת כולה, הפכו העימותים למאבק לאומי.
הפגנה של מיליון איש, מסטודנטים ועד פועלים הבהירה שצרפת לא תחזור להיות כשהייתה ומספר השובתים יילך ויגדל עד שיגיע ל-10 מיליון פועלים וצרפת תושבת לחלוטין. צרפת הלכה לפי הקו ששירטטה אחת הכרזות שהונפו בהפגנות ובה נכתב "האושר שלך נקנה. גנוב אותו בחזרה!"
אבל בדיוק כמו שהחלה המהפכה, כך היא דעכה. זה קרה לאחר שאיגודי העובדים קיבלו מהממשלה העלאה של 7% בשכר הפועלים ושכר המינימום הועלה ב-30%.
הנשיא המבוגר דה גול, שלא יכל למהומות, יחזיק עוד שנה נוספת בשלטון. לאחר האירועים הוא הכריז על בחירות שבהן ניצח כהרגלו. העם הצרפתי הרי תמיד זכר לו תמיד את הנהגתו האמיצה נגד הנאצים. אבל סופו הפוליטי של המנהיג העייף והשמרן כבר היה על הקיר ובעקבות משאל-עם שבו לא התקבלה דעתו, הוא עזב את תפקידו והתפטר.
הנה סיפור המחאה של פריז 1968:
https://youtu.be/yxxvMZ_KoPA
צילומים של מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968:
https://youtu.be/YCtcD9CfMOI
תכנית חינוכית על מהומות הסטודנטים והמהפכה של 1968 (עברית):
https://youtu.be/VEui2VM5Oag?long=yes
ומתוך הפודקסט "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על אירועי מאי 1968 בצרפת (עברית):
https://youtu.be/fyRVI7nm4Y8?long=yes
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
המורד האלמוני (Tank Man) הוא כינויו של "איש הטנק", גבר סיני לא ידוע שעמד בשלהי שנות ה-80 בבייג'ינג, אל מול שיירת טנקים מאיימת של הצבא הסיני וסירב לזוז. ברגע של הפגנת אומץ לב, של מחאה לא אלימה אל מול הטנקים המאיימים לדרוס אותו, הפך האיש האלמוני לנציג נוסף ומצטיין של שיטת מחאה זו.
האיש האנונימי, מי שזכה מאז לכינוי "המורד האלמוני מכיכר טיין-אן-מן", קנה את עולמו בבוקר ה-5 ביוני, 1989. באותו יום, בהוראה מלמעלה, נכנסו הכוחות הסיניים, כשהם מצויידים בכלי נשק ובטנקים, אל תוך כיכר טיין-אן-מן, על מנת לדכא ולהפחיד את המפגינים דורשי הדמוקרטיה.
האירוע התרחש יום אחרי שממשלת סין החליטה להשתמש בכוח צבאי כנגד הפגנות שאירעו בבירה בייג'ינג ובכך לעצור את המחאות העממיות נגד המשטר הקומוניסטי.
האיש, שנשאר עד היום אנונימי, צולם כשהוא נעמד אל מול שיירת הטנקים ולא זז. הטנקים שאיימו לדרוס אותו בתחילה, נעצרו לאחר מכן במרחק קצר ממנו. נראה שבגופו הוא מצליח למנוע מהם את המשך התנועה.
בסרטון ששודר אז בכל תחנת טלוויזיה אפשרית בעולם החופשי, ראו כיצד הוא ניצב מול הטנקים, מנופף מולם בשתי שקיות, או שמא היו אלה תיקים, מטפס על הטנק, משוחח עם החייל או המפקד שגופו בולט ממנו, מתגרה בו או מעודד אותו שלא להפעיל כוח כנגד הסטודנטים והכי חשוב - נראה שהוא לא חושש מכוח הברזל הזה.
בשלב כלשהו וכדי שלא יידרס, משכו מפגינים אחרים מהקבוצה את המורד האלמוני מהמקום והוא נבלע בתוכם.
לבסוף הטנקים לא פגעו במפגינים.
את תמונת "איש הטנק" צילם ג'ף ויידנר (Jeff Widener) האמריקאי. הוא היה אחד מהעיתונאים והצלמים שהגיעו לסין בעקבות המחאות העממיות. הם התמקמו במלון בייג'ינג, הסמוך למחאות הרחוב הללו שבכיכר ושידרו את ההפגנות בשידור חי.
התמונה, שעתידה להפוך כמעט בין לילה לסמל עולמי של מחאה לא אלימה, תמונה של מעין "דוד מול גוליית" בגרסה מודרנית, הייתה רק אחת מעשרות תמונות שפורסמו בעולם, כמעט בזמן אמת, לצד סרטונים שהציגו בטלוויזיה את הצעיר הסיני האמיץ.
ויידנר, הצלם שצילם את התמונה הזו ותמונות רבות אחרות, מבין מיד שהשלטון הסיני ינסה להחרים את הפילם שבידיו, כמו את אלה שצילמו עיתונאים אחרים מסביבו. בפקחות רבה הוא ממהר לרדת ללובי המלון ומשחד את פקיד הקבלה, כדי שישמור לו על הפילם עם החומר העיתונאי הלוהט שמצולם בו.
התוצאה היא שעל אף שלא מעט צלמים צילמו את "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, התמונה של ויידנר היא זו שהתפרסמה בעולם כולו. בין לילה היא עתידה להפוך לסמל של מחאות הסטודנטים בסין ולכוח הבלתי סביר שמפעיל השלטון שם נגד אזרחיו. ההשפעה שלה על המאבק לדמוקרטיזציה של סין הייתה משמעותית מאוד.
ב-1998 הציב מגזין "TIME" את המורד האנונימי כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. חמש שנים אחר כך, ב-2003, הכתיר מגזין "Life" את התמונה כאחד ממאה הצילומים ששינו את העולם.
את המורד האלמוני, "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, מעולם לא הצליחו לזהות. היו השערות שונות, אבל אף אחת מהן לא אומתה. מפחד הממשל הסיני, מעטים העיזו לטעון בסין שהם המפגין האלמוני.
ואולי טוב שכך. כי "המפגין האלמוני" היה לסמל של אומה שלמה, אומה שמספרית היא האומה הגדולה בעולם, אומה שנשלטת בידי קבוצת שליטים האוחזת בה ביד ברזל.
#על התמונה
הצילום הזה חזק ביותר, כמעט בכל מרכיב שלו. אבל מה עושה אותו כל כך עוצמתי?
יש כמובן את הנושא, של איש בודד העומד אל מול שורת טנקים מאיימת. הקומפוזיציה של הצילום הקנתה לו נופך דרמטי מאוד. השקיות שבידיו מעבירות לצופה מסר של סתמיות, מסר שיש בו עוצמה ומסר - כל אדם, גם את או אתה, כולנו יכולים להיות גיבורים. ההחלטה שלא לעמוד מנגד היא החשובה ואותה כל אחד יכול להחליט מרצונו ובלי לחוש גיבור.
גם הזווית שממנה צולמה התמונה, לא רק מרחוק אלא גם מגבוה, מחזקת את האפקט של הטנקים הגדולים והמאיימים על האיש הקטן שמאתגר אותם לבדו, על אף האיום שהוא חש ללא ספק.
בעולם הצילום ידוע שאלכסונים בתמונות עובדים נהדר. אז הקו האלכסוני בקומפוזיציה של הצילום המיוחד הזה, משורת הטנקים וגם מההדגשה של הנתיבים שמסומנים על הכביש, האלכסון הזה מחזק את הדרמה והופך את ה"סיפור" למשמעותי עוד יותר. הטנקים נראים כמעט בתנועה. עוד רגע והם מוחצים את האיש האמיץ...
הנה סיפור הצילום של איש הטנק מהכיכר:
https://youtu.be/uNuAHZ1FKBc
הסיפור המרתק שלו:
https://youtu.be/SACHK-W4o1E
ועוד מעט על פרשת איש הטנק, המורד האלמוני מסין:
http://youtu.be/YeFzeNAHEhU
מי היו "ילדי הפרחים"?
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
מה הייתה מחאת הפסטה של רומא?
קראו לה מחאת הפסטה. זו שנת 1986 ורשת המזון המהיר מקדונלד'ס פותחת את הסניף השני שלה באיטליה והראשון ברומא.
זה היה בפיאצה די ספאניה, הכיכר הסמוכה למדרגות הספרדיות שבבירת ארץ המגף. כמה איטלקים פטריוטים יפגינו וינסו למנוע את כניסת ההמבורגר והפאסט פוד לארצם. ינסו לעצור את מה שתפסו כחילול קודש הקודשים של האוכל המסורתי שלהם והחלפתו בלחמניות מתוקות, עם קציצה ביניהם וצ'יפס עם קןקה קולה ליד.
היה זה רומאי בשם קרלו פטריני שהזמין את חבריו לעמוד מול השלט "טעם אחד לכל העולם", שהציבה הרשת בכיכר העתיקה שבלב רומא. סביבו התקבצו טבחים ותושבים, חבורה פטריוטית, סירי פסטה וכפות עץ בידיהם, חבורה פטריוטית, יש שיאמרו פטריוטית מדי, של איטלקים טובים.
הם הזדעזעו מהכניסה של הקציצה האמריקאית המשוטחת אל איטליה וראו בזה אירוע קשה לעיכול, תרתי משמע... מכירה של מזון מהיר בכיכר ברומא הרגישה להם כמו כיבוש אמריקאי של בירתם, כנעיצת הדגל של הג'אנק פוד בצלחת האיטלקית ואף תחילתה של השמדת החיך המקומי המסורתי.
הרי לפסטה המסורתית שלהם יש עומק של 600 סגנונות הכנה והיסטוריה בת אלפי שנים. לכל עיירה יש פסטה מוקפדת ומדויקת משלה, עם בישול, תיבול והכנה שונה לאותה מנה, שיוצרת לאיטליה מגוון עצום של סגנונות הכנה, מגוון שהוא ההיפך המוחלט מהמסר האמריקני של "טעם אחד לכל העולם".
האם יתנו להמבורגרים אמריקאים שטוחי טעם להחליפה במולדתם?
וכך עמדו רבים מתושבי העיר, מול סניף מקדונלד'ס בבירתה של ארץ המגף. מטרתם לעצור את מה שנתפס בעיניהם כהשחתת מקום, היסטוריה ותרבות. באירוע המחאה הם חילקו צלחות פסטה לעוברים ושבים וכולם אכלו פסטה, אל מול אוכלי ההמבורגר שבפנים, בניסיון להוכיח אותם, על החלפת סמלי מולדת קולינריים ב"פאסט פוד".
קרלו פטריני וחבריו עמדו והדגישו שלא יוותרו על הפסטה, כמרכיב מרכזי במסורת, בתרבות ובזיכרון של האיטלקים. הם הפגינו מול השלט "טעם אחד לכל העולם" את סירובם להיות כמו כל העולם ולהתנגד ל"כיבוש האמריקאי" שהקציצה האמריקאית מייצגת.
כשהסניף של מקדונלד'ס נפתח ומאות מקומות הישיבה אוישו בסועדי המבורגרים וצ'יפס, הם אכלו בחוץ פטוצ'יני ופנה, פסטה בצורת צינורות מחודדי קצוות ומספרים שהיו גם מי שהשליכו פסטה ומאפים מקומיים לעבר חלונות המסעדה והקשתות המוזהבות...
אבל זה לא עזר להם. ההפגנה הסתיימה והסועדים המשיכו, בפה מלא צ'יפס ולחמניה לסעוד.
באותו יום החליט פטריני שגם הוא יפתח במיזם נגד. מחאת הפסטה של רומא תוליד את תנועת הנגד - תנועת ה"סלואו פוד", תנועת המזון האיטי.
זו עתידה להיות תנועה חברתית עולמית, שתבוא כניגוד מוחלט לטרנד "המזון המהיר", אותו פאסט פוד אמריקאי שהשתלט על העולם, תיאבק בנזקי תעשיית המזון המהיר ותקפיד ותחנך לאוכל מקומי, השומר על טעמים מסורתיים, על הסביבה והחיך הלאומי של כל עם בעולם.
הנה הסיפור של מחאת הפסטה והקמת תנועת ההאטה:
https://youtu.be/AEmUoTEgVV8?t=44s
פרסומת "ביג מק אטאק" אופייניות ל-1986:
https://youtu.be/L2h2J5oHVoQ
ועד היום מקדונלד'ס מתפשטת, אפילו באתרים עתיקים:
https://youtu.be/XDhGE7tOLhQ
קראו לה מחאת הפסטה. זו שנת 1986 ורשת המזון המהיר מקדונלד'ס פותחת את הסניף השני שלה באיטליה והראשון ברומא.
זה היה בפיאצה די ספאניה, הכיכר הסמוכה למדרגות הספרדיות שבבירת ארץ המגף. כמה איטלקים פטריוטים יפגינו וינסו למנוע את כניסת ההמבורגר והפאסט פוד לארצם. ינסו לעצור את מה שתפסו כחילול קודש הקודשים של האוכל המסורתי שלהם והחלפתו בלחמניות מתוקות, עם קציצה ביניהם וצ'יפס עם קןקה קולה ליד.
היה זה רומאי בשם קרלו פטריני שהזמין את חבריו לעמוד מול השלט "טעם אחד לכל העולם", שהציבה הרשת בכיכר העתיקה שבלב רומא. סביבו התקבצו טבחים ותושבים, חבורה פטריוטית, סירי פסטה וכפות עץ בידיהם, חבורה פטריוטית, יש שיאמרו פטריוטית מדי, של איטלקים טובים.
הם הזדעזעו מהכניסה של הקציצה האמריקאית המשוטחת אל איטליה וראו בזה אירוע קשה לעיכול, תרתי משמע... מכירה של מזון מהיר בכיכר ברומא הרגישה להם כמו כיבוש אמריקאי של בירתם, כנעיצת הדגל של הג'אנק פוד בצלחת האיטלקית ואף תחילתה של השמדת החיך המקומי המסורתי.
הרי לפסטה המסורתית שלהם יש עומק של 600 סגנונות הכנה והיסטוריה בת אלפי שנים. לכל עיירה יש פסטה מוקפדת ומדויקת משלה, עם בישול, תיבול והכנה שונה לאותה מנה, שיוצרת לאיטליה מגוון עצום של סגנונות הכנה, מגוון שהוא ההיפך המוחלט מהמסר האמריקני של "טעם אחד לכל העולם".
האם יתנו להמבורגרים אמריקאים שטוחי טעם להחליפה במולדתם?
וכך עמדו רבים מתושבי העיר, מול סניף מקדונלד'ס בבירתה של ארץ המגף. מטרתם לעצור את מה שנתפס בעיניהם כהשחתת מקום, היסטוריה ותרבות. באירוע המחאה הם חילקו צלחות פסטה לעוברים ושבים וכולם אכלו פסטה, אל מול אוכלי ההמבורגר שבפנים, בניסיון להוכיח אותם, על החלפת סמלי מולדת קולינריים ב"פאסט פוד".
קרלו פטריני וחבריו עמדו והדגישו שלא יוותרו על הפסטה, כמרכיב מרכזי במסורת, בתרבות ובזיכרון של האיטלקים. הם הפגינו מול השלט "טעם אחד לכל העולם" את סירובם להיות כמו כל העולם ולהתנגד ל"כיבוש האמריקאי" שהקציצה האמריקאית מייצגת.
כשהסניף של מקדונלד'ס נפתח ומאות מקומות הישיבה אוישו בסועדי המבורגרים וצ'יפס, הם אכלו בחוץ פטוצ'יני ופנה, פסטה בצורת צינורות מחודדי קצוות ומספרים שהיו גם מי שהשליכו פסטה ומאפים מקומיים לעבר חלונות המסעדה והקשתות המוזהבות...
אבל זה לא עזר להם. ההפגנה הסתיימה והסועדים המשיכו, בפה מלא צ'יפס ולחמניה לסעוד.
באותו יום החליט פטריני שגם הוא יפתח במיזם נגד. מחאת הפסטה של רומא תוליד את תנועת הנגד - תנועת ה"סלואו פוד", תנועת המזון האיטי.
זו עתידה להיות תנועה חברתית עולמית, שתבוא כניגוד מוחלט לטרנד "המזון המהיר", אותו פאסט פוד אמריקאי שהשתלט על העולם, תיאבק בנזקי תעשיית המזון המהיר ותקפיד ותחנך לאוכל מקומי, השומר על טעמים מסורתיים, על הסביבה והחיך הלאומי של כל עם בעולם.
הנה הסיפור של מחאת הפסטה והקמת תנועת ההאטה:
https://youtu.be/AEmUoTEgVV8?t=44s
פרסומת "ביג מק אטאק" אופייניות ל-1986:
https://youtu.be/L2h2J5oHVoQ
ועד היום מקדונלד'ס מתפשטת, אפילו באתרים עתיקים:
https://youtu.be/XDhGE7tOLhQ
