איך הפך השיר "צבא של 7 מדינות" להמנון איצטדיונים?
השיר "Seven Nation Army" הוא אחד השירים המוכרים בעולם של היום. להקת The White Stripes היא שאחראית להצלחה הזו אבל אחראית להצלחתו מנגינה קצרה, 7 צלילים בלבד, שהפכה לאחד הריפים המוכרים ביותר בכל הזמנים.
סיפור השחר הזה מתחיל בפברואר 2003, כשהלהקה האמריקאית "הווייט סטרייפס" (The White Stripes) הוציאה שיר שנראה בהתחלה כמו עוד רוק פשוט, אבל עתיד להפוך תוך שנים אחדות לאחד ההמנונים המוכרים בעולם.
ג'ק וייט (Jack White) כתב את Seven Nation Army במהלך סיבוב הופעות בינואר 2002. הרעיון עלה בראשו בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק (באלאנס) במועדון קורנר (The Corner Hotel) במלבורן שבאוסטרליה. המילים נכתבו מתוך עצבנות ותסכול מתשומת הלב התקשורתית שהלהקה קיבלה.
שם השיר "Seven Nation Army" הוא למעשה איך שוייט ביטא בילדותו בטעות את השם Salvation Army, שמו של ארגון צדקה, בעברית "צבא הישע".
השיר יצא כסינגל הראשון מהאלבום Elephant. הריף הפותח, עם שבעת הצלילים הכבדים שכל העולם מכיר, הוא למעשה גיטרה רגילה שעברה דרך פדאל אפקט בשם DigiTech Whammy שהוריד את הצליל שלה באוקטבה. מה שנשמע כמו בס הוא טריק טכני פשוט. אגב, כשוייט ניגן את הריף לחברו לחדר בן סוונק (Ben Swank), הוא קיבל תגובה לפושרת: "אה, זה בסדר".
חוסר ההתלהבות מחברו דווקא דחף את וייט להמשיך לעבוד על השיר ולשכלל אותו. הווייט סטרייפס הייתה ידועה בצורת הופעה מינימליסטית עם שני חברים בלבד, וייט עצמו והמתופפת מג וייט (Meg White). הרעיון היה ליצור צליל מלא ועוצמתי עם המעט שהם.
אגב, נפתח סוגריים ונספר שהמינימליזם הזה קצת קשור לאובססיה של הלהקה למספר שלוש שלדעתם הביאה אותם ליצירתיות רבה. בעטיפות האלבומים שלה ובחומרי פרסום ופוסטרים השתמשה הלהקה בשלושה צבעים בלבד, חברת התקליטים שלהם נקראת "Third Man Records", אלבומם השלישי הוקלט בשלושה ימים ואורכו של שיר שג'ק ווייט כתב על לורטה לין הוא 3 דקות ו-33 שניות.
ןכך, עד האלבום שיבוא אחריו לא השתמשה להקת הרוק הזו בגיטרה בס. גם כשהיא תגדל בהמשך היא תקפיד על הרכב מינימליסטי ששומר במרכז את הגיטרה, תופים ושירה - שלושת המרכיבים העיקריים של הרוק.
ב-15 בפברואר 2006 קלאב ברוז' אירחה את א.ס. רומא (A.S. Roma) במשחק גביע אופ"א. רומא ניצחה 2-1, ועל הדרך שמעו האוהדים האיטלקים את המנגינה ולקחו אותה איתם הביתה. הקפטן פרנצ'סקו טוטי (Francesco Totti) אמר בראיון "מעולם לא שמעתי את השיר לפני כן, אבל לא יכולתי להוציא את הפו-פו-פו-פו-פו מהראש. זה נשמע פנטסטי והקהל מיד התחבר לזה לחלוטין. יצאתי מיד וקניתי אחד מהאלבומים של הלהקה."
ובאיטליה השיר הפך למפורסם בכינוי "שיר הפו פו פו" מכיוון שרוב האיטלקים לא ידעו את מילות השיר ופשוט שרו את המנגינה.
באותו קיץ, במונדיאל בגרמניה, נבחרת איטליה אימצה את השיר כהמנון לא רשמי שלה. כשזכתה באליפות העולם ב-9 ביולי 2006 מול צרפת, כ-10 מיליון איטלקים שרו את המנגינה ברחובות רומא. חברי הנבחרת אלסנדרו דל פיירו (Alessandro Del Piero) ומרקו מטרצי (Marco Materazzi) עלו על הבמה בהופעה של רולינג סטונס במילאנו והובילו את הקהל בשירת המנגינה. משם הוא התפשט והפך להמנון באיצטדיונים ברחבי העולם.
השיר צבר משמעות חדשה גם בהקשרים פוליטיים. בהפגנות רחוב חובת בבלגיה, תורכיה ומדינות נוספות, המפגינים שרו את המנגינה כביטוי של התנגדות ומאבק. בלבנון, המנגינה נשמעה בהפגנות המוניות ב-2019 נגד השלטון ובמחאה בישראל הוא קיבל את המילים "דמוקרטיה או מרד".
הפשטות של השיר והעוצמה שבו הפכו אותו לכלי ביטוי אוניברסלי, מעבר לשפה ותרבות. וייט עצמו הצהיר בראיונות שהוא מופתע מהתופעה אבל גם גאה. השיר שנולד מתסכול אישי שלו הפך לביטוי קולקטיבי של מיליונים, משיר אוהדים במגרשי כדורגל ועד למסר של מפגינים ברחובות. זו עוד דוגמה נדירה של איך יצירה מוסיקלית יכולה לחרוג מכוונות יוצריה, להפוך לכלי משותף של אנשים ברחבי העולם ועל הדרך לשיר עם, או אולי אפילו לשיר עולם.
השיר "Seven Nation Army" הוא אחד השירים המוכרים בעולם של היום. להקת The White Stripes היא שאחראית להצלחה הזו אבל אחראית להצלחתו מנגינה קצרה, 7 צלילים בלבד, שהפכה לאחד הריפים המוכרים ביותר בכל הזמנים.
סיפור השחר הזה מתחיל בפברואר 2003, כשהלהקה האמריקאית "הווייט סטרייפס" (The White Stripes) הוציאה שיר שנראה בהתחלה כמו עוד רוק פשוט, אבל עתיד להפוך תוך שנים אחדות לאחד ההמנונים המוכרים בעולם.
ג'ק וייט (Jack White) כתב את Seven Nation Army במהלך סיבוב הופעות בינואר 2002. הרעיון עלה בראשו בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק (באלאנס) במועדון קורנר (The Corner Hotel) במלבורן שבאוסטרליה. המילים נכתבו מתוך עצבנות ותסכול מתשומת הלב התקשורתית שהלהקה קיבלה.
שם השיר "Seven Nation Army" הוא למעשה איך שוייט ביטא בילדותו בטעות את השם Salvation Army, שמו של ארגון צדקה, בעברית "צבא הישע".
השיר יצא כסינגל הראשון מהאלבום Elephant. הריף הפותח, עם שבעת הצלילים הכבדים שכל העולם מכיר, הוא למעשה גיטרה רגילה שעברה דרך פדאל אפקט בשם DigiTech Whammy שהוריד את הצליל שלה באוקטבה. מה שנשמע כמו בס הוא טריק טכני פשוט. אגב, כשוייט ניגן את הריף לחברו לחדר בן סוונק (Ben Swank), הוא קיבל תגובה לפושרת: "אה, זה בסדר".
חוסר ההתלהבות מחברו דווקא דחף את וייט להמשיך לעבוד על השיר ולשכלל אותו. הווייט סטרייפס הייתה ידועה בצורת הופעה מינימליסטית עם שני חברים בלבד, וייט עצמו והמתופפת מג וייט (Meg White). הרעיון היה ליצור צליל מלא ועוצמתי עם המעט שהם.
אגב, נפתח סוגריים ונספר שהמינימליזם הזה קצת קשור לאובססיה של הלהקה למספר שלוש שלדעתם הביאה אותם ליצירתיות רבה. בעטיפות האלבומים שלה ובחומרי פרסום ופוסטרים השתמשה הלהקה בשלושה צבעים בלבד, חברת התקליטים שלהם נקראת "Third Man Records", אלבומם השלישי הוקלט בשלושה ימים ואורכו של שיר שג'ק ווייט כתב על לורטה לין הוא 3 דקות ו-33 שניות.
ןכך, עד האלבום שיבוא אחריו לא השתמשה להקת הרוק הזו בגיטרה בס. גם כשהיא תגדל בהמשך היא תקפיד על הרכב מינימליסטי ששומר במרכז את הגיטרה, תופים ושירה - שלושת המרכיבים העיקריים של הרוק.
מריף פשוט להמנון ספורט ומחאה
הזינוק האמיתי קרה באוקטובר 2003 באופן מקרי לחלוטין. אוהדי קלאב ברוז' (Club Brugge), קבוצת כדורגל בלגית, הגיעו למשחק ליגת האלופות מול א.צ. מילאן (A.C. Milan) במילאנו. לפני המשחק הם שתו בפאב והשיר השתלב בניגון שלהם. כשקבוצתם ניצחה בהפתעה 1-0, המנגינה חזרה איתם לבלגיה והפכה להמנון לא רשמי של הקבוצה.
ב-15 בפברואר 2006 קלאב ברוז' אירחה את א.ס. רומא (A.S. Roma) במשחק גביע אופ"א. רומא ניצחה 2-1, ועל הדרך שמעו האוהדים האיטלקים את המנגינה ולקחו אותה איתם הביתה. הקפטן פרנצ'סקו טוטי (Francesco Totti) אמר בראיון "מעולם לא שמעתי את השיר לפני כן, אבל לא יכולתי להוציא את הפו-פו-פו-פו-פו מהראש. זה נשמע פנטסטי והקהל מיד התחבר לזה לחלוטין. יצאתי מיד וקניתי אחד מהאלבומים של הלהקה."
ובאיטליה השיר הפך למפורסם בכינוי "שיר הפו פו פו" מכיוון שרוב האיטלקים לא ידעו את מילות השיר ופשוט שרו את המנגינה.
באותו קיץ, במונדיאל בגרמניה, נבחרת איטליה אימצה את השיר כהמנון לא רשמי שלה. כשזכתה באליפות העולם ב-9 ביולי 2006 מול צרפת, כ-10 מיליון איטלקים שרו את המנגינה ברחובות רומא. חברי הנבחרת אלסנדרו דל פיירו (Alessandro Del Piero) ומרקו מטרצי (Marco Materazzi) עלו על הבמה בהופעה של רולינג סטונס במילאנו והובילו את הקהל בשירת המנגינה. משם הוא התפשט והפך להמנון באיצטדיונים ברחבי העולם.
השיר צבר משמעות חדשה גם בהקשרים פוליטיים. בהפגנות רחוב חובת בבלגיה, תורכיה ומדינות נוספות, המפגינים שרו את המנגינה כביטוי של התנגדות ומאבק. בלבנון, המנגינה נשמעה בהפגנות המוניות ב-2019 נגד השלטון ובמחאה בישראל הוא קיבל את המילים "דמוקרטיה או מרד".
הפשטות של השיר והעוצמה שבו הפכו אותו לכלי ביטוי אוניברסלי, מעבר לשפה ותרבות. וייט עצמו הצהיר בראיונות שהוא מופתע מהתופעה אבל גם גאה. השיר שנולד מתסכול אישי שלו הפך לביטוי קולקטיבי של מיליונים, משיר אוהדים במגרשי כדורגל ועד למסר של מפגינים ברחובות. זו עוד דוגמה נדירה של איך יצירה מוסיקלית יכולה לחרוג מכוונות יוצריה, להפוך לכלי משותף של אנשים ברחבי העולם ועל הדרך לשיר עם, או אולי אפילו לשיר עולם.
קישורים מצורפים:
