שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה היה טייפ הסלילים?
טייפ סלילים (Reel-to-reel tape recorder) הוא רשמקול שהתבסס על סרט מגנטי המגולגל על שני סלילים ועובר בהקלטה וההשמעה מצד לצד. מדובר במכשיר המשמש להקלטת מוסיקה, קולות ודיבורים.
ההקלטות בו הוקלטו על גבי הסרט המגנטי וממנו גם הושמעו ההקלטות. רמקול או אוזניות שימשו להשמעת צלילי הרשמקול, או שאלה הועברו למגבר סטריאו ורמקולים מקצועיים.
ההקלטה הייתה בעזרת מיקרופון או בחיבור ישיר אל מכשיר חיצוני שממנו מופק הצליל, כמו פטיפון או רדיו.
שיא הפופולריות של טייפ הסלילים הייתה משנות ה-50 ואילך. הוא שימש אז להקלטות מקצועיות באולפנים, בעוד הקלטות ביתיות הוקלטו משנות ה-70 ואילך על גבי רשמקול עם קלטות שמע.
עד סוף שנות ה-80 השתמשו גם בעולם המחשוב ברשמקול סלילים, כדי לשמור ולאחזר דאטה, כלומר לשמור ולקרוא נתונים שנשמרו באופן מגנטי. רק עם פיתוח הכונן הקשיח הם הפסיקו לשמש למטרה זו. באותה תקופה הפכו רשמי-קול מבוססי סלילים לאחד מסימני ההיכר של חדרי המחשב הגדולים של העסקים והארגונים השונים.
הנה טייפ הסלילים:
https://youtu.be/_TARpAdIjRM
טייפ סלילים מנגן בימינו ג'אז מפעם:
https://youtu.be/5tQsO15o9gs
כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
הטייפ הראשון בהיסטוריה:
https://youtu.be/Xo9d-kUsuS0
והיום יש הרחבות לתוכנות הקלטה שמדמות טייפ סלילים:
https://youtu.be/u-6pD5qIWjc
איך מקליטים שיר?
לא ממש. במרבית השירים שאתם אוהבים לא הקליטו הזמרים והנגנים ביחד, בו זמנית. כמעט תמיד מתבצעת הקלטה של שיר באולפן כתהליך שבו מקליטים על סרט ההקלטה, בכל פעם ערוץ שירה או נגינה אחר. לאט לאט, הקלטה אחרי הקלטה, ערוץ ועוד ערוץ, בנו מהערוצים הנפרדים את השיר כולו.
קוראים לתהליך הזה "הקלטה בערוצים". כל תפקיד של כלי נגינה או קול ששר מוקלט בערוץ נפרד, כשהנגן או הזמר שומע את הערוצים הקודמים, שהוקלטו לפני כן.
אולפן ההקלטות המקצועי הוא לרוב חלל אטום לרעשים ואקוסטי, כלומר לא משנה את הצלילים שבו ומשאיר אותם צלילים ללא הדהוד או שינוי. עושים זאת באמצעות בידוד ושכבות שמדביקים על הקירות, מחומרים מיוחדים לאולפנים. כיום נגנים רבים מקליטים בביתם או בסטודיו שיצרו לעצמם.
הנה קטע מסרט שמראה איך שיר נולד:
http://youtu.be/7BxNeryN6WY
כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
להקת "קווין" באולפן ההקלטות:
https://youtu.be/-OGd4gplxQM
אולפני ההקלטות האגדיים "סאונד סיטי" שבקליפורניה:
https://youtu.be/HQoOfiLz1G4
כך מקליטים היום שיר בערוצים בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
סטיב לייסי שמקליט שירים שלמים על אייפון, בכל פעם הוא מקליט תפקיד אחר והתוצאה היא שכל השיר מנוגן ביחד, ממש כאילו שהוא להקה של ממש:
https://youtu.be/E6BxAtc5cd0
כך תוכלו היום להקליט שירים אונליין:
https://www.youtube.com/watch?v=Xzaa-1iysUk
כך מקליטים לייב, בו-זמנית בערוצים, על אייפד:
https://youtu.be/y8YBONgt2lA?long=yes
וכך מקליטים עם מחשב ותוכנת הקלטות:
https://youtu.be/lOAETrx2pXk?long=yes
מהם ערוצים בהקלטה?
במוסיקת הפופ נוהגים להקליט שירים בערוצים שונים. כל כלי מוקלט לערוץ נפרד וגם ערוצי השירה מפוצלים לערוצים שונים. הקלטה בערוצים מאפשרת שליטה מוחלטת בעוצמה ובאופי של כל מרכיב בשיר או בקטע המוסיקלי.
אחת התוצאות של ההקלטה בערוצים היא שהנגנים והזמרים יכולים להקליט בזמנים שונים, אפילו מבלי לפגוש אחד את השני. כל אחד שומע באוזניות את הערוצים שכבר הוקלטו ומוסיף את חלקו להקלטה.
ההקלטה בערוצים מתאפשרת רק כשיש ציוד הקלטה שמתאים לכך. כיום כל מחשב מאפשר הקלטה כזו, אבל פעם ציוד כזה היה יקר מאד ורק אולפנים גדולים, שהיה ברשותם טייפ סלילים להקלטה רב-ערוצית, יכולים היו להקליט ערוצים רבים. בהמשך הצטיידו המוסיקאים בטייפים של ארבעה ערוצים להקלטה ביתית. אלה היו מערכות הקלטה קומפקטיות שכונו 4-track ושאליהן הקליטו סקיצות של שירים.
הנה 4 ערוצים בקאבר לשיר All Along the Watchtower של ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/y1S5EQHvyMo
הצלחה בהפרדה של ערוץ השירה מהקלטה ביתית שהותיר לנון המת אפשרה הקלטה מקצועית של הביטלס איתו וקליפ בשילוב דמויות AI של שני הביטלס שהלכו לעולמם:
https://youtu.be/Opxhh9Oh3rg
כך הקליטו פעם ברשמקול בן 4 ערוצים - מה שנקרא Four Track:
https://youtu.be/fPFPGjhIUUo
הקלטה רב ערוצית באולפן אנלוגי, עם סרטי 24 ערוצי הקלטה:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
סרטון שמציג שיר ב-5 ערוצים, כל ערוץ בחלון משלו והזמר שר בשני ערוצים:
http://youtu.be/4qeA7CoCS8k?t=4s
וכך תוכלו גם אתם להקליט בערוצים מיד באמצעות תוכנת הענן Soundation:
https://youtu.be/uGcQinPzpg4?long=yes
מיהם אמני פולי בקולנוע?
אמני פולי (Foley) אחראים על עיטוף הסרט בקולות שונים שחשובים למה שרואה הצופה על המסך.
אלה מומחים ברמה מאד גבוהה של הכרת אינסוף הסאונדים שסרט צריך, הקלטה של הרעשים והצלילים השונים, לאו דווקא המוסיקה, בסינכרון מוחלט למה שקורה על המסך.
לכל צעד ולכל רעש הם מתאימים את הצליל. מדובר באנשי מקצוע בעלי הבנה מעולה של החומרים שנאספו על ידם במהלך השנים, למעין אוסף של קולות פוטנציאליין, שהם אמורים לספק לסרטים וההפקות שמעסיקות אותם.
זהו גם תחום יצירתי מאוד, כי לא פעם הם נתקלים באתגרי צלילים ורעשים חדשים או קשים מהרגיל, שלהם הם צריכים למצוא את הפקת הצליל והרעש הנכונים.
התחום נקרא על שם ג'ק פולי שבשנות ה-20 התחיל לעשות סאונדים כאלה לסרטים. הוא היה כל כך ידוע ומוצלח שכל התחום הזה קיבל את שמו.
הנה אמנות הפוליז:
https://youtu.be/UO3N_PRIgX0
אמני הפולי מציגים את המקצוע ומדגימים:
http://youtu.be/MHAIgJsMoXw
סרטון שמסביר היטב את תולדות אמנות הפולי ואיך היא נולדה:
http://youtu.be/AwBxNj_0B_Y
אמן פולי שעושה קולות לסימס ומשתמש בכלי הנשיפה שבגופו...
http://youtu.be/b8kIVMO8070?t=6s
ואמן פולי שמשתמש לצלילים בשמיכות, צעדים ועוד:
http://youtu.be/wx32-L9tJcE
מה היה הטייפ ריקורדר?
טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.
לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.
הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.
אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.
עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.
לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.
התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.
שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.
באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.
הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:
https://youtu.be/BikfrS3hwgM
טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/NRgtz2sS4iM
וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:
https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM
מהו הסיפור המופלא של רפסודיה בוהמית?
עד השיר הזה כמעט איש לא החשיב את להקת קווין הבריטית ללהקה חשובה או איכותית במיוחד. אבל אחרי שהוא התפרסם, היא הפכה כמעט בין לילה לאחת הלהקות המצליחות בתבל ואחת הטובות שבהן.
מדובר בשיר "רפסודיה בוהמית" (Bohemian Rhapsody) שיהפוך בעצמו לאגדה. הוא היה שיר מחוכם שנבנה קצת כמו אופרה שלמה, המושמעת בכמה דקות בודדות, אך משאירה את חובב הרוק והפופ בהלם.
"מה זה היה?" - הייתה התגובה הראשונה והשכיחה של רבים ששמעו אותו לראשונה בשנות ה-70.
ההלם לא היה רק מאיכות ומורכבות השירה והקולות. קווין עשתה בו הכל אחרת. הם היו להקה עם עקרונות ובאלבומים הראשונים שלהם, כולל "לילה באופרה" שבו הופיע השיר "רפסודיה בוהמית", הם לא השתמשו בסינתסייזרים כלל ואף ציינו זאת באלבומיהם. כן, הלהקה המוכשרת הזו לא רצתה לפגוע ביצירתיות שלה עם הציוד האלקטרוני הזה וחבריה הקפידו לציין את זה במפורש על העטיפה במילים "ללא סינטסייזרים".
כבוד עצום ניתן ללהקה, שלא השתמשה בסאונדים אלקטרוניים ובכלים חדשניים אלא רק בהכפלות של קולות חבריה ובשירת א-קפלה מופלאה כל כך בפתיחה. הפתיחה בוצעה כולה, בחמשת הקולות, על ידי פרדי מרקורי.
בכלל, ההמונים אהבו את המשהו החדש הזה. הקול של פרדי, הרצינות הספק פרודית, הסיפור המלודרמתי על החוטא שעומד בפני עונש אחרי שהרג אדם - הכל שם אמר שירה. היה לזה עומק של יצירת ענק, של אופרה - במובן הטוב של הצורה המוסיקלית הזו, אפילו בעיני חובבי רוק.
ואכן, השיר הזה זינק היישר לצמרות מצעדי המכירות. הוא שהה במקום הראשון 9 שבועות והפך ללהיט ענק. אורכו הלא-רגיל באותה תקופה העמיד אתגר נוסף בפני חברי הלהקה, מכיוון שתחנות הרדיו פשוט לא השמיעו שירים כה ארוכים. אבל גם בזה "הרפסודיה" שבר את השוק. בשבועות הראשונים לאחר צאתו של הסינגל עם השיר, לא יכולת לעבור בין תחנות הרדיו מבלי לשמוע כל הזמן, באחת מהן לפחות, את השיר ששינה את הכללים גם בזה.
גם הקליפ שלו, מראשוני הקליפים בעולם, היה חכם ומקורי. להזכירכם, זה עדיין לא עידן הקליפים. ה-MTV יגיע רק בסוף אותו עשור וכמעט איש לא יוצר אז קליפים מעניינים, או קליפים בכלל. בקליפ הזה קווין משתמשים בהכפלות צילום, שחיקו בכישרון את הכפלת הקולות שעובדת כל כך טוב בשיר המוקלט עצמו. הרפסודיה של קווין יצאה לדרך!
הנה "רפסודיה בוהמית" - השיר שבו פרצה להקת "קווין" היישר לפסגה:
http://youtu.be/fJ9rUzIMcZQ
ביצוע של השיר המרתק על גיטרת הולוויי:
https://youtu.be/V5pXSEzUry0
קדימון הסרט "רפסודיה בוהמית" מ-2018 על פרדי מרקורי והלהקה בשם זה:
https://youtu.be/mP0VHJYFOAU
קאבר נהדר של בחור עם פסנתר בלבד:
https://youtu.be/QkCxE2Lh458
ראו כמה משעשע לשמוע את השיר אחרי שעבר "גוגל תרגום" לשפה אחרת ובחזרה לאנגלית:
https://youtu.be/rwOH3YsraNs
והצד היהודי - בחנוכה...
https://youtu.be/9P30ckBf1wk
וסרט תיעודי על הרפסודיה, ניתוחים מוסיקליים שלה והתופעה שמאחוריה:
https://youtu.be/m4qYBqIieEk?long=yes
מה זה ליפ סינק שהפך את טיקטוק לדבר החם בעולם?
ליפ סינק או "ליפסינק" היא התאמה של תנועות השפתיים עם קול של שיר או דיבור וכדומה. כיום, משתמשים בליפ סינק רבים, כדי להעלות לאתרי וידאו כמו יוטיוב סרטונים שבהם הם "כאילו שרים" להיטי פופ מצליחים.
בהופעה חיה ובטלוויזיה משתמשים לעיתים בליפ סינק כדי להציג כאילו שרים, כשברקע מושמע פלייבק מלא, כולל השירה וה"זמרים" רק עושים תנועות שפתיים.
בהפקה של סרטים, ליפ סינק משמש לא פעם כדי להקליט באיכות טובה דיבורים שהוקלטו באיכות לא מספקת, או לדבב סרטים משפה זרה. גם דיבוב של דמויות בסרטי אנימציה דורש ליפ סינק.
בשנים האחרונות מצליחה בצורה מטורפת הרשת החברתית "טיקטוק" (TikTok), למעשה אפליקציית טיקטוק שהיא אבולוציה של אפליקציית "מיוזיקלי".
אם מיוזיקלי הביאה לסמארטפון את תופעת הליפ סינק, טיקטוק כבר מזמן אינה רק בעניין של ליפסינק. היא הפכה לתופעה חברתית של ילדים, בהמשך בני נוער ובשנות ה-20 של המאה החדשה גם פוליטיקאים והמון חברות מסחריות מתחזקים טיקטוק פעיל ומופרך, אבל יעיל בשיווק ותעמולה.
ואלה כבר מזמן לא רק סרטוני שטות וסטוריז שעולים לטיק טוק. אנשים רבים יוצרים בה תוכן בידורי ואינפורמטיבי. אפילו גוגל מרגיש את הזליגה ממנה אל טיקטוק. כי בזמן שכל חיפוש במאגר מפוצץ הפרסומות של גוגל מנפיק לא מעט אתרים שלא מנסים לעזור אלא לשווק ולמכור מוצרים, חיפוש בטיקטוק מוביל היום את המשתמשים לידע שנוצר על ידי בני אדם אמיתיים ובווידאו.
הנה שתי הראשונות בתולדות הליפסינק - פרימרמן ומייזל הישראליות שהצליחו בליפ סינק ל"היי" של ה"פיקסיז" ויצרו שיגעון עולמי:
http://youtu.be/-_CSo1gOd48
מופע שכולו ליפ סינק לשיר הודי ישן ויפה להפליא:
https://youtu.be/dGZb1kv5zW0
הרשת החברתית טיקטוק הפכה את הליפ סינק לטרנד עולמי מטורף (עברית):
https://youtu.be/ju-yW51YbsU
סרטון של כיתה שעושה ליפ סינק לשיר פופ, בצורה חיננית משהו:
https://youtu.be/UM0gO83sPqI?t=1m42s
וגם הפוך - יש תופעה שבה מלבישים דווקא שירה על קליפ קיים:
https://youtu.be/YjaZNYSt7o0?t=5s
איך פועל המיקרופון?
המיקרופון הוא אביזר שימושי בתעשיית הקול החדשה. זהו מוצר אלקטרוני חשוב ומשמעותי שהשפיע באופן עצום על תקשורת ההמונים, תעשיית המוסיקה, התרבות הפוליטית ועוד.
קולות שונים גורמים לתנודות שונות באוויר. התנודות הללו פוגעות בדיאפרגמה, שהוא מצע פלסטיק הנמצא מתחת לרשת המיקרופון. הדיאפרגמה הזו מניעה את הסליל הנע שמחובר אליה. הסליל הנע הזה מפעיל את המגנט שבמיקרופון.
כך, כשנשמע הקול של המדבר או מי ששר לתוכו, מופעל השדה המגנטי שלו ומרטיט את הסליל שמשפיע על המגנט. מהמגנט והסליל יוצאים כבלים שמעבירים את האותות החשמליים אל מגבר שיגביר את הקול, או אל מכשיר הקלטה כמו רשמקול או מחשב המצויד בתוכנת הקלטה דיגיטלית - כדי להקליט את הקול.
כך פועל המקרופון:
http://youtu.be/Mxp3eCCQyas?t=1m33s
למה שימשו תקליטוני ה-45 או הסינגלים?
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
טייפ סלילים (Reel-to-reel tape recorder) הוא רשמקול שהתבסס על סרט מגנטי המגולגל על שני סלילים ועובר בהקלטה וההשמעה מצד לצד. מדובר במכשיר המשמש להקלטת מוסיקה, קולות ודיבורים.
ההקלטות בו הוקלטו על גבי הסרט המגנטי וממנו גם הושמעו ההקלטות. רמקול או אוזניות שימשו להשמעת צלילי הרשמקול, או שאלה הועברו למגבר סטריאו ורמקולים מקצועיים.
ההקלטה הייתה בעזרת מיקרופון או בחיבור ישיר אל מכשיר חיצוני שממנו מופק הצליל, כמו פטיפון או רדיו.
שיא הפופולריות של טייפ הסלילים הייתה משנות ה-50 ואילך. הוא שימש אז להקלטות מקצועיות באולפנים, בעוד הקלטות ביתיות הוקלטו משנות ה-70 ואילך על גבי רשמקול עם קלטות שמע.
עד סוף שנות ה-80 השתמשו גם בעולם המחשוב ברשמקול סלילים, כדי לשמור ולאחזר דאטה, כלומר לשמור ולקרוא נתונים שנשמרו באופן מגנטי. רק עם פיתוח הכונן הקשיח הם הפסיקו לשמש למטרה זו. באותה תקופה הפכו רשמי-קול מבוססי סלילים לאחד מסימני ההיכר של חדרי המחשב הגדולים של העסקים והארגונים השונים.
הנה טייפ הסלילים:
https://youtu.be/_TARpAdIjRM
טייפ סלילים מנגן בימינו ג'אז מפעם:
https://youtu.be/5tQsO15o9gs
כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
הטייפ הראשון בהיסטוריה:
https://youtu.be/Xo9d-kUsuS0
והיום יש הרחבות לתוכנות הקלטה שמדמות טייפ סלילים:
https://youtu.be/u-6pD5qIWjc
לא ממש. במרבית השירים שאתם אוהבים לא הקליטו הזמרים והנגנים ביחד, בו זמנית. כמעט תמיד מתבצעת הקלטה של שיר באולפן כתהליך שבו מקליטים על סרט ההקלטה, בכל פעם ערוץ שירה או נגינה אחר. לאט לאט, הקלטה אחרי הקלטה, ערוץ ועוד ערוץ, בנו מהערוצים הנפרדים את השיר כולו.
קוראים לתהליך הזה "הקלטה בערוצים". כל תפקיד של כלי נגינה או קול ששר מוקלט בערוץ נפרד, כשהנגן או הזמר שומע את הערוצים הקודמים, שהוקלטו לפני כן.
אולפן ההקלטות המקצועי הוא לרוב חלל אטום לרעשים ואקוסטי, כלומר לא משנה את הצלילים שבו ומשאיר אותם צלילים ללא הדהוד או שינוי. עושים זאת באמצעות בידוד ושכבות שמדביקים על הקירות, מחומרים מיוחדים לאולפנים. כיום נגנים רבים מקליטים בביתם או בסטודיו שיצרו לעצמם.
הנה קטע מסרט שמראה איך שיר נולד:
http://youtu.be/7BxNeryN6WY
כך הקליטו בעבר על סרטי הקלטה באולפן - הנה 24 ערוצים:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
להקת "קווין" באולפן ההקלטות:
https://youtu.be/-OGd4gplxQM
אולפני ההקלטות האגדיים "סאונד סיטי" שבקליפורניה:
https://youtu.be/HQoOfiLz1G4
כך מקליטים היום שיר בערוצים בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
סטיב לייסי שמקליט שירים שלמים על אייפון, בכל פעם הוא מקליט תפקיד אחר והתוצאה היא שכל השיר מנוגן ביחד, ממש כאילו שהוא להקה של ממש:
https://youtu.be/E6BxAtc5cd0
כך תוכלו היום להקליט שירים אונליין:
https://www.youtube.com/watch?v=Xzaa-1iysUk
כך מקליטים לייב, בו-זמנית בערוצים, על אייפד:
https://youtu.be/y8YBONgt2lA?long=yes
וכך מקליטים עם מחשב ותוכנת הקלטות:
https://youtu.be/lOAETrx2pXk?long=yes
במוסיקת הפופ נוהגים להקליט שירים בערוצים שונים. כל כלי מוקלט לערוץ נפרד וגם ערוצי השירה מפוצלים לערוצים שונים. הקלטה בערוצים מאפשרת שליטה מוחלטת בעוצמה ובאופי של כל מרכיב בשיר או בקטע המוסיקלי.
אחת התוצאות של ההקלטה בערוצים היא שהנגנים והזמרים יכולים להקליט בזמנים שונים, אפילו מבלי לפגוש אחד את השני. כל אחד שומע באוזניות את הערוצים שכבר הוקלטו ומוסיף את חלקו להקלטה.
ההקלטה בערוצים מתאפשרת רק כשיש ציוד הקלטה שמתאים לכך. כיום כל מחשב מאפשר הקלטה כזו, אבל פעם ציוד כזה היה יקר מאד ורק אולפנים גדולים, שהיה ברשותם טייפ סלילים להקלטה רב-ערוצית, יכולים היו להקליט ערוצים רבים. בהמשך הצטיידו המוסיקאים בטייפים של ארבעה ערוצים להקלטה ביתית. אלה היו מערכות הקלטה קומפקטיות שכונו 4-track ושאליהן הקליטו סקיצות של שירים.
הנה 4 ערוצים בקאבר לשיר All Along the Watchtower של ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/y1S5EQHvyMo
הצלחה בהפרדה של ערוץ השירה מהקלטה ביתית שהותיר לנון המת אפשרה הקלטה מקצועית של הביטלס איתו וקליפ בשילוב דמויות AI של שני הביטלס שהלכו לעולמם:
https://youtu.be/Opxhh9Oh3rg
כך הקליטו פעם ברשמקול בן 4 ערוצים - מה שנקרא Four Track:
https://youtu.be/fPFPGjhIUUo
הקלטה רב ערוצית באולפן אנלוגי, עם סרטי 24 ערוצי הקלטה:
https://youtu.be/D5VHW1J5o0Q
סרטון שמציג שיר ב-5 ערוצים, כל ערוץ בחלון משלו והזמר שר בשני ערוצים:
http://youtu.be/4qeA7CoCS8k?t=4s
וכך תוכלו גם אתם להקליט בערוצים מיד באמצעות תוכנת הענן Soundation:
https://youtu.be/uGcQinPzpg4?long=yes
אמני פולי (Foley) אחראים על עיטוף הסרט בקולות שונים שחשובים למה שרואה הצופה על המסך.
אלה מומחים ברמה מאד גבוהה של הכרת אינסוף הסאונדים שסרט צריך, הקלטה של הרעשים והצלילים השונים, לאו דווקא המוסיקה, בסינכרון מוחלט למה שקורה על המסך.
לכל צעד ולכל רעש הם מתאימים את הצליל. מדובר באנשי מקצוע בעלי הבנה מעולה של החומרים שנאספו על ידם במהלך השנים, למעין אוסף של קולות פוטנציאליין, שהם אמורים לספק לסרטים וההפקות שמעסיקות אותם.
זהו גם תחום יצירתי מאוד, כי לא פעם הם נתקלים באתגרי צלילים ורעשים חדשים או קשים מהרגיל, שלהם הם צריכים למצוא את הפקת הצליל והרעש הנכונים.
התחום נקרא על שם ג'ק פולי שבשנות ה-20 התחיל לעשות סאונדים כאלה לסרטים. הוא היה כל כך ידוע ומוצלח שכל התחום הזה קיבל את שמו.
הנה אמנות הפוליז:
https://youtu.be/UO3N_PRIgX0
אמני הפולי מציגים את המקצוע ומדגימים:
http://youtu.be/MHAIgJsMoXw
סרטון שמסביר היטב את תולדות אמנות הפולי ואיך היא נולדה:
http://youtu.be/AwBxNj_0B_Y
אמן פולי שעושה קולות לסימס ומשתמש בכלי הנשיפה שבגופו...
http://youtu.be/b8kIVMO8070?t=6s
ואמן פולי שמשתמש לצלילים בשמיכות, צעדים ועוד:
http://youtu.be/wx32-L9tJcE
הקלטות
טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.
לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.
הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.
אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.
עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.
לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.
התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.
שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.
באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.
הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:
https://youtu.be/BikfrS3hwgM
טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/NRgtz2sS4iM
וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:
https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM
עד השיר הזה כמעט איש לא החשיב את להקת קווין הבריטית ללהקה חשובה או איכותית במיוחד. אבל אחרי שהוא התפרסם, היא הפכה כמעט בין לילה לאחת הלהקות המצליחות בתבל ואחת הטובות שבהן.
מדובר בשיר "רפסודיה בוהמית" (Bohemian Rhapsody) שיהפוך בעצמו לאגדה. הוא היה שיר מחוכם שנבנה קצת כמו אופרה שלמה, המושמעת בכמה דקות בודדות, אך משאירה את חובב הרוק והפופ בהלם.
"מה זה היה?" - הייתה התגובה הראשונה והשכיחה של רבים ששמעו אותו לראשונה בשנות ה-70.
ההלם לא היה רק מאיכות ומורכבות השירה והקולות. קווין עשתה בו הכל אחרת. הם היו להקה עם עקרונות ובאלבומים הראשונים שלהם, כולל "לילה באופרה" שבו הופיע השיר "רפסודיה בוהמית", הם לא השתמשו בסינתסייזרים כלל ואף ציינו זאת באלבומיהם. כן, הלהקה המוכשרת הזו לא רצתה לפגוע ביצירתיות שלה עם הציוד האלקטרוני הזה וחבריה הקפידו לציין את זה במפורש על העטיפה במילים "ללא סינטסייזרים".
כבוד עצום ניתן ללהקה, שלא השתמשה בסאונדים אלקטרוניים ובכלים חדשניים אלא רק בהכפלות של קולות חבריה ובשירת א-קפלה מופלאה כל כך בפתיחה. הפתיחה בוצעה כולה, בחמשת הקולות, על ידי פרדי מרקורי.
בכלל, ההמונים אהבו את המשהו החדש הזה. הקול של פרדי, הרצינות הספק פרודית, הסיפור המלודרמתי על החוטא שעומד בפני עונש אחרי שהרג אדם - הכל שם אמר שירה. היה לזה עומק של יצירת ענק, של אופרה - במובן הטוב של הצורה המוסיקלית הזו, אפילו בעיני חובבי רוק.
ואכן, השיר הזה זינק היישר לצמרות מצעדי המכירות. הוא שהה במקום הראשון 9 שבועות והפך ללהיט ענק. אורכו הלא-רגיל באותה תקופה העמיד אתגר נוסף בפני חברי הלהקה, מכיוון שתחנות הרדיו פשוט לא השמיעו שירים כה ארוכים. אבל גם בזה "הרפסודיה" שבר את השוק. בשבועות הראשונים לאחר צאתו של הסינגל עם השיר, לא יכולת לעבור בין תחנות הרדיו מבלי לשמוע כל הזמן, באחת מהן לפחות, את השיר ששינה את הכללים גם בזה.
גם הקליפ שלו, מראשוני הקליפים בעולם, היה חכם ומקורי. להזכירכם, זה עדיין לא עידן הקליפים. ה-MTV יגיע רק בסוף אותו עשור וכמעט איש לא יוצר אז קליפים מעניינים, או קליפים בכלל. בקליפ הזה קווין משתמשים בהכפלות צילום, שחיקו בכישרון את הכפלת הקולות שעובדת כל כך טוב בשיר המוקלט עצמו. הרפסודיה של קווין יצאה לדרך!
הנה "רפסודיה בוהמית" - השיר שבו פרצה להקת "קווין" היישר לפסגה:
http://youtu.be/fJ9rUzIMcZQ
ביצוע של השיר המרתק על גיטרת הולוויי:
https://youtu.be/V5pXSEzUry0
קדימון הסרט "רפסודיה בוהמית" מ-2018 על פרדי מרקורי והלהקה בשם זה:
https://youtu.be/mP0VHJYFOAU
קאבר נהדר של בחור עם פסנתר בלבד:
https://youtu.be/QkCxE2Lh458
ראו כמה משעשע לשמוע את השיר אחרי שעבר "גוגל תרגום" לשפה אחרת ובחזרה לאנגלית:
https://youtu.be/rwOH3YsraNs
והצד היהודי - בחנוכה...
https://youtu.be/9P30ckBf1wk
וסרט תיעודי על הרפסודיה, ניתוחים מוסיקליים שלה והתופעה שמאחוריה:
https://youtu.be/m4qYBqIieEk?long=yes
ליפ סינק או "ליפסינק" היא התאמה של תנועות השפתיים עם קול של שיר או דיבור וכדומה. כיום, משתמשים בליפ סינק רבים, כדי להעלות לאתרי וידאו כמו יוטיוב סרטונים שבהם הם "כאילו שרים" להיטי פופ מצליחים.
בהופעה חיה ובטלוויזיה משתמשים לעיתים בליפ סינק כדי להציג כאילו שרים, כשברקע מושמע פלייבק מלא, כולל השירה וה"זמרים" רק עושים תנועות שפתיים.
בהפקה של סרטים, ליפ סינק משמש לא פעם כדי להקליט באיכות טובה דיבורים שהוקלטו באיכות לא מספקת, או לדבב סרטים משפה זרה. גם דיבוב של דמויות בסרטי אנימציה דורש ליפ סינק.
בשנים האחרונות מצליחה בצורה מטורפת הרשת החברתית "טיקטוק" (TikTok), למעשה אפליקציית טיקטוק שהיא אבולוציה של אפליקציית "מיוזיקלי".
אם מיוזיקלי הביאה לסמארטפון את תופעת הליפ סינק, טיקטוק כבר מזמן אינה רק בעניין של ליפסינק. היא הפכה לתופעה חברתית של ילדים, בהמשך בני נוער ובשנות ה-20 של המאה החדשה גם פוליטיקאים והמון חברות מסחריות מתחזקים טיקטוק פעיל ומופרך, אבל יעיל בשיווק ותעמולה.
ואלה כבר מזמן לא רק סרטוני שטות וסטוריז שעולים לטיק טוק. אנשים רבים יוצרים בה תוכן בידורי ואינפורמטיבי. אפילו גוגל מרגיש את הזליגה ממנה אל טיקטוק. כי בזמן שכל חיפוש במאגר מפוצץ הפרסומות של גוגל מנפיק לא מעט אתרים שלא מנסים לעזור אלא לשווק ולמכור מוצרים, חיפוש בטיקטוק מוביל היום את המשתמשים לידע שנוצר על ידי בני אדם אמיתיים ובווידאו.
הנה שתי הראשונות בתולדות הליפסינק - פרימרמן ומייזל הישראליות שהצליחו בליפ סינק ל"היי" של ה"פיקסיז" ויצרו שיגעון עולמי:
http://youtu.be/-_CSo1gOd48
מופע שכולו ליפ סינק לשיר הודי ישן ויפה להפליא:
https://youtu.be/dGZb1kv5zW0
הרשת החברתית טיקטוק הפכה את הליפ סינק לטרנד עולמי מטורף (עברית):
https://youtu.be/ju-yW51YbsU
סרטון של כיתה שעושה ליפ סינק לשיר פופ, בצורה חיננית משהו:
https://youtu.be/UM0gO83sPqI?t=1m42s
וגם הפוך - יש תופעה שבה מלבישים דווקא שירה על קליפ קיים:
https://youtu.be/YjaZNYSt7o0?t=5s
המיקרופון הוא אביזר שימושי בתעשיית הקול החדשה. זהו מוצר אלקטרוני חשוב ומשמעותי שהשפיע באופן עצום על תקשורת ההמונים, תעשיית המוסיקה, התרבות הפוליטית ועוד.
קולות שונים גורמים לתנודות שונות באוויר. התנודות הללו פוגעות בדיאפרגמה, שהוא מצע פלסטיק הנמצא מתחת לרשת המיקרופון. הדיאפרגמה הזו מניעה את הסליל הנע שמחובר אליה. הסליל הנע הזה מפעיל את המגנט שבמיקרופון.
כך, כשנשמע הקול של המדבר או מי ששר לתוכו, מופעל השדה המגנטי שלו ומרטיט את הסליל שמשפיע על המגנט. מהמגנט והסליל יוצאים כבלים שמעבירים את האותות החשמליים אל מגבר שיגביר את הקול, או אל מכשיר הקלטה כמו רשמקול או מחשב המצויד בתוכנת הקלטה דיגיטלית - כדי להקליט את הקול.
כך פועל המקרופון:
http://youtu.be/Mxp3eCCQyas?t=1m33s
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
מהם סטריאו ומונו?
מאז ומתמיד שאפה האוזן האנושית לשמוע מוסיקה מוקלטת מכיוונים שונים בצורה המזכירה את השמיעה הטבעית שבה אנו מקבלים "תמונת צליל מרחבית".
המצאת ההקלטה המקורית יצרה את הקלטת ה"מונו", שפירושה הקלטה בערוץ אחד. זה היה הישג אדיר, אך חוויית ההאזנה להקלטות מונו הייתה פשוטה למדי ונשמעה לא-טבעית מספיק.
טכנולוגיית הסטריאו (Stereo) אפשרה להקליט ולהשמיע צלילים בשני ערוצים נפרדים. בניגוד להקלטת מונו בערוץ אחד, נעשתה הקלטת הסטריאו בעזרת שני מיקרופונים המרוחקים זה מזה ומקליטים ממש כמו ששומעות אוזניו של אדם.
בכך מאפשרת הקלטת סטריאו להשמיע את המוסיקה בשני רמקולים ולאפשר חווייה מציאותית יותר, שמאפשרת למאזין לחוש כאילו הוא נמצא במקום שבו המוסיקה מנוגנת. בכך שהמוסיקה מוקלטת ומושמעת בשני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), מצליחה טכנולוגיית הסטריאו לחקות את חוש השמיעה אצל האדם, כאילו הוא שומע את הדבר עצמו ולא הקלטה שלו.
הקלטת סטריאו הייתה שלב חשוב בהתאמת טכנולוגיית ההקלטה כך שתתאים למנגנון השמיעה האנושי, שבמרכזו שתי אוזניים. כל אוזן מקבלת "תמונת צליל" שונה מהשנייה והמוח משלב ביניהן ויוצר עומק. כך הפכה הקלטת הסטריאו את המוסיקה המושמעת לעשירה ומציאותית מאי-פעם. כך למשל הושמעו כלי הנגינה של תזמורת או להקה בדיוק כפי שהאוזן רגילה לשמוע בקונצרט או הופעה חיה - על פי מקומו של כל נגן וכלי על הבמה.
היסטורית, הטכנולוגיה של ההקלטה הסטריאופונית פותחה כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אבל רק בשנות ה-50 היא הוכנסה לשימוש בתעשיית המוסיקה. המפתחים, אלן דוואר בלומליין מחברת התקליטים EMI וארתור קלר מחברת מעבדות בל, שיפרו אותה לטכנולוגיה בשלה למכשירים מסחריים.
לפיכך, כשפותחה טכנולוגיית ההקלטה וההשמעה הסטראופונית (Stereophonic) המתקדמת יותר, בשנת 1957, היא הפכה לטכנולוגיה השלטת.
עם השנים פותחו גם ההקלטה הקוודרופונית, שהיא הקלטה ב-4 כיוונים והקלטה היקפית הנקראת 'סראונד', המזוהה בסימון 5.1 או 7.1, לפי מספר הערוצים - 6 או 8 בהתאמה.
הנה שיר של הביטלס שבו הגיטרה מתחילה באוזן אחת והבאס מוקלט לאוזן השניה:
https://youtu.be/usNsCeOV4GM
הסבר של הסטריאו משנות ה-50:
https://youtu.be/JBAArsCJGx0
הדגמה של הסטריאו בסרטון לבדיקת רמקולים:
https://youtu.be/6TWJaFD6R2s
האזינו למטוס שפותח את השיר "Back In The USSR" של הביטלס:
https://youtu.be/nS5_EQgbuLc
הדגמה של הסטריאו "החדשני" לציבור:
https://youtu.be/rqaMiDqE6QQ
חוויית הסטריאו הייתה מהממת. הקשיבו לה:
https://youtu.be/ZZYpPlpD3ow
מאז ומתמיד שאפה האוזן האנושית לשמוע מוסיקה מוקלטת מכיוונים שונים בצורה המזכירה את השמיעה הטבעית שבה אנו מקבלים "תמונת צליל מרחבית".
המצאת ההקלטה המקורית יצרה את הקלטת ה"מונו", שפירושה הקלטה בערוץ אחד. זה היה הישג אדיר, אך חוויית ההאזנה להקלטות מונו הייתה פשוטה למדי ונשמעה לא-טבעית מספיק.
טכנולוגיית הסטריאו (Stereo) אפשרה להקליט ולהשמיע צלילים בשני ערוצים נפרדים. בניגוד להקלטת מונו בערוץ אחד, נעשתה הקלטת הסטריאו בעזרת שני מיקרופונים המרוחקים זה מזה ומקליטים ממש כמו ששומעות אוזניו של אדם.
בכך מאפשרת הקלטת סטריאו להשמיע את המוסיקה בשני רמקולים ולאפשר חווייה מציאותית יותר, שמאפשרת למאזין לחוש כאילו הוא נמצא במקום שבו המוסיקה מנוגנת. בכך שהמוסיקה מוקלטת ומושמעת בשני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), מצליחה טכנולוגיית הסטריאו לחקות את חוש השמיעה אצל האדם, כאילו הוא שומע את הדבר עצמו ולא הקלטה שלו.
הקלטת סטריאו הייתה שלב חשוב בהתאמת טכנולוגיית ההקלטה כך שתתאים למנגנון השמיעה האנושי, שבמרכזו שתי אוזניים. כל אוזן מקבלת "תמונת צליל" שונה מהשנייה והמוח משלב ביניהן ויוצר עומק. כך הפכה הקלטת הסטריאו את המוסיקה המושמעת לעשירה ומציאותית מאי-פעם. כך למשל הושמעו כלי הנגינה של תזמורת או להקה בדיוק כפי שהאוזן רגילה לשמוע בקונצרט או הופעה חיה - על פי מקומו של כל נגן וכלי על הבמה.
היסטורית, הטכנולוגיה של ההקלטה הסטריאופונית פותחה כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אבל רק בשנות ה-50 היא הוכנסה לשימוש בתעשיית המוסיקה. המפתחים, אלן דוואר בלומליין מחברת התקליטים EMI וארתור קלר מחברת מעבדות בל, שיפרו אותה לטכנולוגיה בשלה למכשירים מסחריים.
לפיכך, כשפותחה טכנולוגיית ההקלטה וההשמעה הסטראופונית (Stereophonic) המתקדמת יותר, בשנת 1957, היא הפכה לטכנולוגיה השלטת.
עם השנים פותחו גם ההקלטה הקוודרופונית, שהיא הקלטה ב-4 כיוונים והקלטה היקפית הנקראת 'סראונד', המזוהה בסימון 5.1 או 7.1, לפי מספר הערוצים - 6 או 8 בהתאמה.
הנה שיר של הביטלס שבו הגיטרה מתחילה באוזן אחת והבאס מוקלט לאוזן השניה:
https://youtu.be/usNsCeOV4GM
הסבר של הסטריאו משנות ה-50:
https://youtu.be/JBAArsCJGx0
הדגמה של הסטריאו בסרטון לבדיקת רמקולים:
https://youtu.be/6TWJaFD6R2s
האזינו למטוס שפותח את השיר "Back In The USSR" של הביטלס:
https://youtu.be/nS5_EQgbuLc
הדגמה של הסטריאו "החדשני" לציבור:
https://youtu.be/rqaMiDqE6QQ
חוויית הסטריאו הייתה מהממת. הקשיבו לה:
https://youtu.be/ZZYpPlpD3ow
מה האפקט של האוטו טיון בשירה ולפופ בכלל?
ב-2014, כשהודלף לרשת ערוץ שירה אולפני וגולמי של בריטני ספירס, נדהמו מיליוני מעריצים לשמוע את השירה המזעזעת של אושיית הפופ של הניינטיז. התוצאה הסופית הייתה כמובן מתוקתקת וללא צל של זיוף. לזה אחראי אפקט האוטו טיון (auto tune) הדיגיטלי.
תכונתו המרכזית של האפקט היא היותו מחליף צלילים אוטומטי, המתקן את גובה הצליל המושר. האפקט מנתח בזמן אמת את גובה הצלילים של השירה המוקלטת ומתאים כל צליל באופן אוטומטי כך שיהיה מכוון לגובה הנכון. מדובר בכלי שימושי מאוד המסייע לזמרים שמתקשים לדייק בתווים הנכונים. בכוונון אוטומטי, האוטו טיון אפשר גם לזמרים מתחילים, חסרי ניסיון או "זייפנים כרוניים" להשיג שירה מקצועית למדי.
אפקט האוטו-טיון הוא סוג של כלי מבוסס תוכנה, המתקן זיופים בשירה, בהפעלה ידנית או אוטומטית. התוכנה פותחה עבור תעשיית המוזיקה, כדי שתתקן זיופים, כלומר תתקן את גובה הצלילים המושרים וכך תשפר את הקלטות הקול של זמרים. כוונון אוטומטי מאפשר לו לשנות את גובה הצליל של השירה, בכדי להשיג את הצלילים הרצויים, ללא זיופים.
את האוטוטיון רובנו לא מכירים. מרבית מי שאינם בתעשיית המוסיקה לא מכירים אותו, אבל כיום אין אולפן הקלטות בעולם שלא משתמש בו.
אבל איך זה קרה?
כשיצא האפקט לשוק, הוא נמכר בקושי ובעיקר למעט אולפני הקלטות. אבל השיר Believe בביצוע המטורף של הזמרת שר, מגדולות הזמרות המזדקנות של הסיקסטיז, חשף אותו לציבור, כשעל הדרך הוא מתחיל מיני מהפכה בעולם הפופ, כששהסאונד המתכתי יהפוך לאפקט של התקופה.
אותו סאונד ייוולד כמעט בטעות. הטכנאי של שר, תוך כדי משחק עם האוטו-טיון, סובב את הכפתור עד הסוף והקול שלה בערוץ השירה נשמע לפתע אחר וחסר תקדים. בעצה אחת עם שר הוא שילב את זה במיקס וההתלהבות של המפיקים נתנה את האישור להוציא את הסינגל עם השירה הזו.
כך נחשפו חובבי מוסיקה לאוטו-טיון לראשונה ב-Believe. אפילו המקצוענים שבהם לא הבינו בדיוק מה הם שומעים. איש לא הכיר אז את הצליל הרובוטי או העתידני שהיה לקול של שר והאפקט, תרתי משמע, היה מטורף. הסאונד החדש יקבל את הכינוי "אפקט שר".
אחרי שר וג'ניפר לופז, ששילבה אותו בלהיטה הגדול "If You Had My Love", הגיעו השמות הכי חמים בעולם ההיפ הופ. ראפרים כמו סנופ דוג, קניה ווסט וליל וויין היו מהראשונים לעשות איתו פלאים, היה גם טי פיין וכמובן JAY-Z וכולם מאמצים את האוטוטיון במהירות אדירה. בהיפ הופ הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמעבר ההדרגתי מראפ דיבורי למלודי יותר.
אם אפקטים כמו הטוקבוקס (Talkbox) והווקודר (Vocoder) הקנו לשירים תחושת רטרו, ה-Auto-Tune הפך את ערוץ השירה האוטוטיוני לכלי חובה בלהיטי פופ עתידני.
וכך יצא שטכנולוגיה שפותחה כדי לתקן זיופים בהקלטות קוליות, הפכה לכלי יצירתי עבור אמנים ווקאליים ואמצעי ליצירת אפקטים קוליים ייחודיים. הסתבר שמשחק עם הכפתורים שלו השיג שינויי צליל בשירה, שיכולים לנוע משיפורים עדינים מאוד לקולות רובוטיים במיוחד.
כיום, האפקט הזה כבר לא נחשב באולפנים למילה גסה וזמרים לא מנסים להסתיר שהשתמש בו בהקלטות. למעשה, הוא הפך למעין פוטושופ עצלני לזייפנים, או פילטר סטייל אינסטגרם לזמרים לא מנוסים או אפילו עצלים ובמקביל לחותם הסאונד הנוצץ של התקופה, חלק בלתי נפרד מהצליל העכשווי וסוג של סטנדרט עדכני לערוצי שירה באולפנים.
השימוש בו פשוט יחסית ואפשר להחיל אותו גם על שירה בזמן אמת, בהופעה חיה, וגם על שירה מוקלטת בשלב המיקס, באולפן. אמנים ומפיקים משתמשים בו כדי לתת מגע ייחודי לשירה וליצור צליל מקורי ואחר. זה מאפשר להם לחקור ז'אנרים שונים ולהתנסות בגווני שירה חדשים וחסרי תקדים ואה... על הדרך לתקן קלות גם את הזיופים שלהם.
כך משתמשים באוטו טיון פועל ומתקן את הזיופים לכל כוכבי הפופ:
https://youtu.be/HGiaAiIELME
הזמרת שר שהפכה את אוטו טיון ב-1998 לאפקט בהקלטה והכירה אותו לעולם כולו:
https://youtu.be/nZXRV4MezEw
בריטני ספירס בלי ועם אוטו טיון:
https://youtu.be/wXj_drMCudA
הטכנאי-מפיק של שר שהשתמש בהגזמת האוטו-טיון כאפקט:
https://youtu.be/ScxV4iozqnQ
הדרך בה אוטו טון פועל:
https://youtu.be/Aawg3-NzKR8
עלייתו והתייצבותו של האוטו טיון:
https://youtu.be/VFNKdXenbIw?long=yes
ותדירויות ותיקונן - כך עובד האוטו טיון פיזיקלית:
https://youtu.be/9OUgXFZ_WeY?long=yes
ב-2014, כשהודלף לרשת ערוץ שירה אולפני וגולמי של בריטני ספירס, נדהמו מיליוני מעריצים לשמוע את השירה המזעזעת של אושיית הפופ של הניינטיז. התוצאה הסופית הייתה כמובן מתוקתקת וללא צל של זיוף. לזה אחראי אפקט האוטו טיון (auto tune) הדיגיטלי.
תכונתו המרכזית של האפקט היא היותו מחליף צלילים אוטומטי, המתקן את גובה הצליל המושר. האפקט מנתח בזמן אמת את גובה הצלילים של השירה המוקלטת ומתאים כל צליל באופן אוטומטי כך שיהיה מכוון לגובה הנכון. מדובר בכלי שימושי מאוד המסייע לזמרים שמתקשים לדייק בתווים הנכונים. בכוונון אוטומטי, האוטו טיון אפשר גם לזמרים מתחילים, חסרי ניסיון או "זייפנים כרוניים" להשיג שירה מקצועית למדי.
אפקט האוטו-טיון הוא סוג של כלי מבוסס תוכנה, המתקן זיופים בשירה, בהפעלה ידנית או אוטומטית. התוכנה פותחה עבור תעשיית המוזיקה, כדי שתתקן זיופים, כלומר תתקן את גובה הצלילים המושרים וכך תשפר את הקלטות הקול של זמרים. כוונון אוטומטי מאפשר לו לשנות את גובה הצליל של השירה, בכדי להשיג את הצלילים הרצויים, ללא זיופים.
את האוטוטיון רובנו לא מכירים. מרבית מי שאינם בתעשיית המוסיקה לא מכירים אותו, אבל כיום אין אולפן הקלטות בעולם שלא משתמש בו.
אבל איך זה קרה?
כשיצא האפקט לשוק, הוא נמכר בקושי ובעיקר למעט אולפני הקלטות. אבל השיר Believe בביצוע המטורף של הזמרת שר, מגדולות הזמרות המזדקנות של הסיקסטיז, חשף אותו לציבור, כשעל הדרך הוא מתחיל מיני מהפכה בעולם הפופ, כששהסאונד המתכתי יהפוך לאפקט של התקופה.
אותו סאונד ייוולד כמעט בטעות. הטכנאי של שר, תוך כדי משחק עם האוטו-טיון, סובב את הכפתור עד הסוף והקול שלה בערוץ השירה נשמע לפתע אחר וחסר תקדים. בעצה אחת עם שר הוא שילב את זה במיקס וההתלהבות של המפיקים נתנה את האישור להוציא את הסינגל עם השירה הזו.
כך נחשפו חובבי מוסיקה לאוטו-טיון לראשונה ב-Believe. אפילו המקצוענים שבהם לא הבינו בדיוק מה הם שומעים. איש לא הכיר אז את הצליל הרובוטי או העתידני שהיה לקול של שר והאפקט, תרתי משמע, היה מטורף. הסאונד החדש יקבל את הכינוי "אפקט שר".
אחרי שר וג'ניפר לופז, ששילבה אותו בלהיטה הגדול "If You Had My Love", הגיעו השמות הכי חמים בעולם ההיפ הופ. ראפרים כמו סנופ דוג, קניה ווסט וליל וויין היו מהראשונים לעשות איתו פלאים, היה גם טי פיין וכמובן JAY-Z וכולם מאמצים את האוטוטיון במהירות אדירה. בהיפ הופ הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמעבר ההדרגתי מראפ דיבורי למלודי יותר.
אם אפקטים כמו הטוקבוקס (Talkbox) והווקודר (Vocoder) הקנו לשירים תחושת רטרו, ה-Auto-Tune הפך את ערוץ השירה האוטוטיוני לכלי חובה בלהיטי פופ עתידני.
וכך יצא שטכנולוגיה שפותחה כדי לתקן זיופים בהקלטות קוליות, הפכה לכלי יצירתי עבור אמנים ווקאליים ואמצעי ליצירת אפקטים קוליים ייחודיים. הסתבר שמשחק עם הכפתורים שלו השיג שינויי צליל בשירה, שיכולים לנוע משיפורים עדינים מאוד לקולות רובוטיים במיוחד.
כיום, האפקט הזה כבר לא נחשב באולפנים למילה גסה וזמרים לא מנסים להסתיר שהשתמש בו בהקלטות. למעשה, הוא הפך למעין פוטושופ עצלני לזייפנים, או פילטר סטייל אינסטגרם לזמרים לא מנוסים או אפילו עצלים ובמקביל לחותם הסאונד הנוצץ של התקופה, חלק בלתי נפרד מהצליל העכשווי וסוג של סטנדרט עדכני לערוצי שירה באולפנים.
השימוש בו פשוט יחסית ואפשר להחיל אותו גם על שירה בזמן אמת, בהופעה חיה, וגם על שירה מוקלטת בשלב המיקס, באולפן. אמנים ומפיקים משתמשים בו כדי לתת מגע ייחודי לשירה וליצור צליל מקורי ואחר. זה מאפשר להם לחקור ז'אנרים שונים ולהתנסות בגווני שירה חדשים וחסרי תקדים ואה... על הדרך לתקן קלות גם את הזיופים שלהם.
כך משתמשים באוטו טיון פועל ומתקן את הזיופים לכל כוכבי הפופ:
https://youtu.be/HGiaAiIELME
הזמרת שר שהפכה את אוטו טיון ב-1998 לאפקט בהקלטה והכירה אותו לעולם כולו:
https://youtu.be/nZXRV4MezEw
בריטני ספירס בלי ועם אוטו טיון:
https://youtu.be/wXj_drMCudA
הטכנאי-מפיק של שר שהשתמש בהגזמת האוטו-טיון כאפקט:
https://youtu.be/ScxV4iozqnQ
הדרך בה אוטו טון פועל:
https://youtu.be/Aawg3-NzKR8
עלייתו והתייצבותו של האוטו טיון:
https://youtu.be/VFNKdXenbIw?long=yes
ותדירויות ותיקונן - כך עובד האוטו טיון פיזיקלית:
https://youtu.be/9OUgXFZ_WeY?long=yes
כיצד הקליטו פעם בטייפ 4 ערוצים?
טייפ 4 ערוצים (Compact Cassette) היה פעם המכשיר הכי לוהט אצל מוסיקאים, בעיקר כמובן אצל מי שיצרו מוסיקה קלה, בז'אנרים כמו פופ, רוק וג'אז. זה היה טייפ קלטות אודיו, שייצרו אז חברות כמו Fostex ו-Tascam שניתן היה להקליט על הקלטת שהוכנסה אליו, 4 ערוצים של מוסיקה.
ה-"4 טראק", כמו שהוא כונה אז באנגלית, היה גרסה פשוטה של טייפ הסלילים האולפני, שבו נהגו אז להקליט ערוצים באולפן. יכולת להקליט לתוכו תפקידים שונים אל ערוצי הקלטה. ערוץ השירה, לצד ערוץ הגיטרה, ערוץ הבאס, התופים וכדומה. תמיד בזמן שהקלטת ערוץ חדש, שמעת באוזניות המחוברות אליו, את הערוצים שכבר הוקלטו קודם. ממש כמו באולפן, אבל באיכות בינונית. הסיבה ברורה - קלטות לא אפשרו איכות הקלטה שהתאפשרה אז בסלילים.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ עם 4 ערוצים להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית. הקלטה ב-4 ערוצים לא הייתה כל כך מפתיעה ונחותה, כי צריך לזכור שעשור לפני כן, בשנות ה-60, זו הייתה ההקלטה האולפנית המקובלת. למעשה, את מרבית תקליטיהם יצרו "הביטלס" ב-4 ערוצים בלבד. כבר אז, באמצעות טכניקה שנקראת "באונסינג" (Bounce), נהגו להקליט הרבה יותר תפקידים מאשר ה-4 שבקלטת. עשו זאת על ידי הקלטת 3 ערוצים ושילובם לרביעי, דריסתם והקלטה בהם שוב ואז שילובם עם המוקלט לערוץ ריק מהם וכך הלאה.
הנה טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/Lt8YpOG1e54
כך פעלה שיטת הבאונסינג בה הקליטו על 4 הערוצים יותר תפקידים:
https://youtu.be/cZanByojSCI
ממשיכי דרכו בימינו - 8 ערוצים עם שלל אפשרויות נוספות באותו כסף:
https://youtu.be/p_NZKPGClSo?end=3m51s
חלקם ממש זולים ונגישים היום:
https://youtu.be/qi9mZgZ3IiA
אפליקציות אייפד שנכנסו לעולם הזה:
https://youtu.be/D8jifGT4BCE
או זו שבכלל מדמה אולפן:
https://youtu.be/tws8bnVwv2o
וסרטון ארוך יותר על השימוש בו:
https://youtu.be/6d_MgPm8yYQ?long=yes
טייפ 4 ערוצים (Compact Cassette) היה פעם המכשיר הכי לוהט אצל מוסיקאים, בעיקר כמובן אצל מי שיצרו מוסיקה קלה, בז'אנרים כמו פופ, רוק וג'אז. זה היה טייפ קלטות אודיו, שייצרו אז חברות כמו Fostex ו-Tascam שניתן היה להקליט על הקלטת שהוכנסה אליו, 4 ערוצים של מוסיקה.
ה-"4 טראק", כמו שהוא כונה אז באנגלית, היה גרסה פשוטה של טייפ הסלילים האולפני, שבו נהגו אז להקליט ערוצים באולפן. יכולת להקליט לתוכו תפקידים שונים אל ערוצי הקלטה. ערוץ השירה, לצד ערוץ הגיטרה, ערוץ הבאס, התופים וכדומה. תמיד בזמן שהקלטת ערוץ חדש, שמעת באוזניות המחוברות אליו, את הערוצים שכבר הוקלטו קודם. ממש כמו באולפן, אבל באיכות בינונית. הסיבה ברורה - קלטות לא אפשרו איכות הקלטה שהתאפשרה אז בסלילים.
מוסיקאים השתמשו אז בטייפ עם 4 ערוצים להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית. הקלטה ב-4 ערוצים לא הייתה כל כך מפתיעה ונחותה, כי צריך לזכור שעשור לפני כן, בשנות ה-60, זו הייתה ההקלטה האולפנית המקובלת. למעשה, את מרבית תקליטיהם יצרו "הביטלס" ב-4 ערוצים בלבד. כבר אז, באמצעות טכניקה שנקראת "באונסינג" (Bounce), נהגו להקליט הרבה יותר תפקידים מאשר ה-4 שבקלטת. עשו זאת על ידי הקלטת 3 ערוצים ושילובם לרביעי, דריסתם והקלטה בהם שוב ואז שילובם עם המוקלט לערוץ ריק מהם וכך הלאה.
הנה טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:
https://youtu.be/Lt8YpOG1e54
כך פעלה שיטת הבאונסינג בה הקליטו על 4 הערוצים יותר תפקידים:
https://youtu.be/cZanByojSCI
ממשיכי דרכו בימינו - 8 ערוצים עם שלל אפשרויות נוספות באותו כסף:
https://youtu.be/p_NZKPGClSo?end=3m51s
חלקם ממש זולים ונגישים היום:
https://youtu.be/qi9mZgZ3IiA
אפליקציות אייפד שנכנסו לעולם הזה:
https://youtu.be/D8jifGT4BCE
או זו שבכלל מדמה אולפן:
https://youtu.be/tws8bnVwv2o
וסרטון ארוך יותר על השימוש בו:
https://youtu.be/6d_MgPm8yYQ?long=yes
איך פועל התקליט?
הכנת התקליט לוותה בחריטה על תקליט המאסטר, של גלי הקול שהוקלטו בו. השירים, הצלילים והקולות. נשמרו בצורת בליטות ושקעים בחריצים שבתקליט והם מייצגים את תנודות האוויר של גלי הקול המקוריים שנוצרו בהקלטה. רק המחט של הפטיפון (ולפניו הגרמופון) דרושה כדי לחלץ משם את גלי הקול בחזרה אל הרמקולים ולאוזנינו.
חריץ ארוך ולולייני, שנמשך מדפנות התקליט ועד למדבקה שבמרכזו, הכיל את ההרים והגאיות הזעירים, שמשקפים את רעידות האוויר מגלי הקול שעברו בו.
אם בתקליטי ה"מונו" היו בחריץ חריצים שתורגמו לצלילים, בתקליטי הסטריאו יש בכל חריץ שני צדדים, מעין שיפולים אלכסוניים שבין שניהם עוברת המחט. המחט הסטריאופונית קולטת את המידע משני הצדדים, כשבין שני צידיה יש הפרדה. וכך כל צד כזה מעביר להגברה את המידע הקולי של הצד שלו, מתוך שני ערוצי הסטריאו שהוקלטו.
מחט הפטיפון העוברת בחריץ, רוטטת בהתאם לשינויי הגבהים שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות, גלי קול חלשים במיוחד. כשהללו מוגברים בעזרת המגבר, הם מרטיטים את האוויר חזק ומשמיעים לנו מוסיקה, היישר לעור התוף הרגיש שבאוזנינו.
בגלל הטכניקה הזו היה התקליט כה רגיש לשריטות. כל שריטה זעירה גרמה לו לרעש, שכן היא גרמה למחט לקפוץ, כאילו היה מוקלט בו רעש חזק..
הנה האופן שבו עובדים התקליטים:
https://youtu.be/5OWEEFg6fTY
הגדלה מדהימה של המחט כשהיא נוסעת על חריצי התקליט:
http://youtu.be/GuCdsyCWmt8
ואם מחט זה כל הסיפור, אז אפשר לחבר למחט נייר מגולגל ולקבל פטיפון ביתי פשוט:
http://youtu.be/iQikPNOPSUc
הרצאת וידאו על פעולת התקליט:
https://youtu.be/eJFuRnolwWk
וכך מייצרים אותם:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
הכנת התקליט לוותה בחריטה על תקליט המאסטר, של גלי הקול שהוקלטו בו. השירים, הצלילים והקולות. נשמרו בצורת בליטות ושקעים בחריצים שבתקליט והם מייצגים את תנודות האוויר של גלי הקול המקוריים שנוצרו בהקלטה. רק המחט של הפטיפון (ולפניו הגרמופון) דרושה כדי לחלץ משם את גלי הקול בחזרה אל הרמקולים ולאוזנינו.
חריץ ארוך ולולייני, שנמשך מדפנות התקליט ועד למדבקה שבמרכזו, הכיל את ההרים והגאיות הזעירים, שמשקפים את רעידות האוויר מגלי הקול שעברו בו.
אם בתקליטי ה"מונו" היו בחריץ חריצים שתורגמו לצלילים, בתקליטי הסטריאו יש בכל חריץ שני צדדים, מעין שיפולים אלכסוניים שבין שניהם עוברת המחט. המחט הסטריאופונית קולטת את המידע משני הצדדים, כשבין שני צידיה יש הפרדה. וכך כל צד כזה מעביר להגברה את המידע הקולי של הצד שלו, מתוך שני ערוצי הסטריאו שהוקלטו.
מחט הפטיפון העוברת בחריץ, רוטטת בהתאם לשינויי הגבהים שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות, גלי קול חלשים במיוחד. כשהללו מוגברים בעזרת המגבר, הם מרטיטים את האוויר חזק ומשמיעים לנו מוסיקה, היישר לעור התוף הרגיש שבאוזנינו.
בגלל הטכניקה הזו היה התקליט כה רגיש לשריטות. כל שריטה זעירה גרמה לו לרעש, שכן היא גרמה למחט לקפוץ, כאילו היה מוקלט בו רעש חזק..
הנה האופן שבו עובדים התקליטים:
https://youtu.be/5OWEEFg6fTY
הגדלה מדהימה של המחט כשהיא נוסעת על חריצי התקליט:
http://youtu.be/GuCdsyCWmt8
ואם מחט זה כל הסיפור, אז אפשר לחבר למחט נייר מגולגל ולקבל פטיפון ביתי פשוט:
http://youtu.be/iQikPNOPSUc
הרצאת וידאו על פעולת התקליט:
https://youtu.be/eJFuRnolwWk
וכך מייצרים אותם:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
מה היה הבום-בוקס?
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
במה הצטיינה מערכת הסטריאו?
מערכת סטריאו (Stereo system) היא מכשיר משולב, או צירוף של כמה מכשירים להשמעת מוזיקה, כמו פטיפון, טייפ קלטות, טיונר רדיו, נגן תקליטורים וכדומה). כל אלה מוגברים על ידי מגבר סטריאופוני, שמגביר את עוצמת הקול שלהם ומעביר את הצליל לשני רמקולים או יותר, המשמיעים צליל סטריאופוני, כשהמוסיקה מושמעת בהם משני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), כלומר בסטריאו.
מערכות הסטריאו היו בשיאן בשנות ה-70 וה-80. החידוש בהן היה שהצלילים נשמעו לראשונה מכיוונים שונים והמאזינים יכולים היו לפתע לחוש כאילו הם נמצאים אל מול הנגנים עצמם. כלומר מערכות הסטריאו התהדרו אז ביכולת להאזין בבית למוסיקה סטראופונית (Stereophonic), באמצעות השמעת צליל בשני ערוצים נפרדים. אפשרות זו מחקה את השמיעה הפנורמית של האדם, כשהוא מאזין למוסיקה חיה. ראו בתגית "סטריאו".
בסוף שנות ה-70 יגיע הווקמן ויכניס את החידוש המסעיר הזה למכשיר קטן ונייד, שישנה את תרבות ההאזנה למוסיקה. אבל מערכות הסטריאו ישרדו עוד עשור שלם ולאיטן יתחילו להיעלם בשנות ה-90.
מאוחר יותר הן ישובו, מצוידות בחידושים שונים. שכן מערכות הסטריאו של ימינו יכולות להכיל גם כניסת AUX לערוצי שמע נוספים, כניסת מיקרופון, כניסת USB להשמעת מוסיקה בפורמט MP3 ופורמטים אחרים מדיסק און קי, אפשרות להתחברות ב-Bluetooth ועוד.
הנה פרסומת אמריקאית משנות ה-70:
https://youtu.be/oNk4IHdiGgA
מערכת סטריאו מודרנית בסגנון שנות ה-70:
https://youtu.be/Le3MJhNmvJg
מערכת סטריאו מודרנית עם טאבלט כמקור המוסיקה:
https://youtu.be/QhKybxM9ZSs
ומערכות משנות ה-70 שהתהדרו גם ב"נאמנות גבוהה" לסאונד המקורי - הנה פרסומת ל-High Fidelity:
https://youtu.be/7Y8j2TiIwag
מערכת סטריאו (Stereo system) היא מכשיר משולב, או צירוף של כמה מכשירים להשמעת מוזיקה, כמו פטיפון, טייפ קלטות, טיונר רדיו, נגן תקליטורים וכדומה). כל אלה מוגברים על ידי מגבר סטריאופוני, שמגביר את עוצמת הקול שלהם ומעביר את הצליל לשני רמקולים או יותר, המשמיעים צליל סטריאופוני, כשהמוסיקה מושמעת בהם משני ערוצים, ערוץ ימין (R) וערוץ שמאל (L), כלומר בסטריאו.
מערכות הסטריאו היו בשיאן בשנות ה-70 וה-80. החידוש בהן היה שהצלילים נשמעו לראשונה מכיוונים שונים והמאזינים יכולים היו לפתע לחוש כאילו הם נמצאים אל מול הנגנים עצמם. כלומר מערכות הסטריאו התהדרו אז ביכולת להאזין בבית למוסיקה סטראופונית (Stereophonic), באמצעות השמעת צליל בשני ערוצים נפרדים. אפשרות זו מחקה את השמיעה הפנורמית של האדם, כשהוא מאזין למוסיקה חיה. ראו בתגית "סטריאו".
בסוף שנות ה-70 יגיע הווקמן ויכניס את החידוש המסעיר הזה למכשיר קטן ונייד, שישנה את תרבות ההאזנה למוסיקה. אבל מערכות הסטריאו ישרדו עוד עשור שלם ולאיטן יתחילו להיעלם בשנות ה-90.
מאוחר יותר הן ישובו, מצוידות בחידושים שונים. שכן מערכות הסטריאו של ימינו יכולות להכיל גם כניסת AUX לערוצי שמע נוספים, כניסת מיקרופון, כניסת USB להשמעת מוסיקה בפורמט MP3 ופורמטים אחרים מדיסק און קי, אפשרות להתחברות ב-Bluetooth ועוד.
הנה פרסומת אמריקאית משנות ה-70:
https://youtu.be/oNk4IHdiGgA
מערכת סטריאו מודרנית בסגנון שנות ה-70:
https://youtu.be/Le3MJhNmvJg
מערכת סטריאו מודרנית עם טאבלט כמקור המוסיקה:
https://youtu.be/QhKybxM9ZSs
ומערכות משנות ה-70 שהתהדרו גם ב"נאמנות גבוהה" לסאונד המקורי - הנה פרסומת ל-High Fidelity:
https://youtu.be/7Y8j2TiIwag
מה היה המיני דיסק?
המינידיסק (MiniDisc) היה היורש מהניינטיז של הווקמן האנלוגי משנות ה-70, חלוץ המוסיקה הניידת. אבל הוא יכול לא רק להקליט ולהשמיע, אלא לעשות זאת באיכות מדהימה. איכות דיגיטלית.
היום זה מובן מאליו, אבל פעם הקלטה דיגיטלית הייתה דבר נחשק שדרש ציוד ברמה גבוהה ויקר להחריד. המינידיסק היא אמור להיות המהפכה של המוסיקה הדיגיטלית הניידת. לא מכשיר גדול ומציק כמו הדיסקמן אלא קטן וקומפקטי, מכשיר נייד עם יכולות של אולפן הקלטה.
זה היה מכשיר להקלטה דיגיטלית והשמעה של מוסיקה שהוקלטה דיגיטלית. באמצעותו ניתן היה להקליט ולהשמיע בתנועה, באוזניות, מוסיקה ואודיו באיכות גבוהה, לצד כל סוג אחר של סאונד, אבל תמיד דיגיטלי.
ה-MiniDisc, שיצא בשנת 1992, פותח על ידי חברת סוני, מי שהמציאה גם את הווקמן ואת הדיסקמן. דיגיטלי כמו דיסק אודיו וקטן כמו קלטת - למעשה הוא שילב בין הדיסק הקומפקטי הדיגיטלי ששלט בניינטיז ובין קלטת האודיו ששלטה בתחום עשור לפני כן, בעשור של האייטיז.
כשהוציאה אותו לשוק, סוני ציפתה ללהיט טכנולוגי נוסף. אך עם עלות גבוהה יחסית של המדיה שלו, הדיסקים הקטנטנים להקלטה והשמעה, לצד מגוון די קטן של מכשירים ומעט מאוד אלבומים שיצאו בפורמט שלו, הצלחתו של המכשיר הזה הייתה מצומצמת.
אם הייתה לו הצלחה היא התרכזה בקרב בעלי מקצוע, כמו מוסיקאים ומקצועני תחומים של הקלטות, ריקודים וכדומה.
האמת היא שיצאו לשוק כמה מאות אלבומי מוסיקה על גבי מינידיסקים. בכל זאת מדובר בחברת Sony, ענקית טכנולוגיה שגם החזיקה במניות של שחקניות גדולות מחברות התקליטים. אבל הם כמעט ולא נמכרו.
מנגד, מכשירי המינידיסק שמשו בעיקר להקלטה על ידי המשתמשים המתוחכמים. ממופעי לייב, חזרות של נגינה ושירה או להקלטה ממקורות חיצוניים ולצורך העתקים באיכות גבוהה של מוסיקה. למכשיר הזה הייתה עדנה בהקלטה, אבל נגינה של מוסיקה דיגיטלית? - פחות, כי באופק כבר נראה שחקן חדש ולא צפוי להשמעת מוסיקה - נגן ה-mp3 החסכוני והנייד אף יותר.
הנה המינידיסק:
https://youtu.be/lHwMWmTXziI
פרסומת למינידיסק של סוני:
https://youtu.be/KDCwCtZPpUw
ומיני דיסקים מעוצבים רבים:
https://youtu.be/DsKivtXEHmY
המינידיסק (MiniDisc) היה היורש מהניינטיז של הווקמן האנלוגי משנות ה-70, חלוץ המוסיקה הניידת. אבל הוא יכול לא רק להקליט ולהשמיע, אלא לעשות זאת באיכות מדהימה. איכות דיגיטלית.
היום זה מובן מאליו, אבל פעם הקלטה דיגיטלית הייתה דבר נחשק שדרש ציוד ברמה גבוהה ויקר להחריד. המינידיסק היא אמור להיות המהפכה של המוסיקה הדיגיטלית הניידת. לא מכשיר גדול ומציק כמו הדיסקמן אלא קטן וקומפקטי, מכשיר נייד עם יכולות של אולפן הקלטה.
זה היה מכשיר להקלטה דיגיטלית והשמעה של מוסיקה שהוקלטה דיגיטלית. באמצעותו ניתן היה להקליט ולהשמיע בתנועה, באוזניות, מוסיקה ואודיו באיכות גבוהה, לצד כל סוג אחר של סאונד, אבל תמיד דיגיטלי.
ה-MiniDisc, שיצא בשנת 1992, פותח על ידי חברת סוני, מי שהמציאה גם את הווקמן ואת הדיסקמן. דיגיטלי כמו דיסק אודיו וקטן כמו קלטת - למעשה הוא שילב בין הדיסק הקומפקטי הדיגיטלי ששלט בניינטיז ובין קלטת האודיו ששלטה בתחום עשור לפני כן, בעשור של האייטיז.
כשהוציאה אותו לשוק, סוני ציפתה ללהיט טכנולוגי נוסף. אך עם עלות גבוהה יחסית של המדיה שלו, הדיסקים הקטנטנים להקלטה והשמעה, לצד מגוון די קטן של מכשירים ומעט מאוד אלבומים שיצאו בפורמט שלו, הצלחתו של המכשיר הזה הייתה מצומצמת.
אם הייתה לו הצלחה היא התרכזה בקרב בעלי מקצוע, כמו מוסיקאים ומקצועני תחומים של הקלטות, ריקודים וכדומה.
האמת היא שיצאו לשוק כמה מאות אלבומי מוסיקה על גבי מינידיסקים. בכל זאת מדובר בחברת Sony, ענקית טכנולוגיה שגם החזיקה במניות של שחקניות גדולות מחברות התקליטים. אבל הם כמעט ולא נמכרו.
מנגד, מכשירי המינידיסק שמשו בעיקר להקלטה על ידי המשתמשים המתוחכמים. ממופעי לייב, חזרות של נגינה ושירה או להקלטה ממקורות חיצוניים ולצורך העתקים באיכות גבוהה של מוסיקה. למכשיר הזה הייתה עדנה בהקלטה, אבל נגינה של מוסיקה דיגיטלית? - פחות, כי באופק כבר נראה שחקן חדש ולא צפוי להשמעת מוסיקה - נגן ה-mp3 החסכוני והנייד אף יותר.
הנה המינידיסק:
https://youtu.be/lHwMWmTXziI
פרסומת למינידיסק של סוני:
https://youtu.be/KDCwCtZPpUw
ומיני דיסקים מעוצבים רבים:
https://youtu.be/DsKivtXEHmY
איך היו שומרים ומשתפים פעם מוסיקה?
פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.
הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.
בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.
את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.
די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.
הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.
הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".
בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.
הנה קלטת האודיו של פעם:
http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM
מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:
https://youtu.be/7To_S3Ne_yo
כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:
https://youtu.be/OtBHfxU2wmc
על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):
https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw
יש מי שרואים בקלטת גם את העתיד של המוסיקה:
https://youtu.be/pSBQC85ZLEE?long=yes
וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:
https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes
פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.
הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.
בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.
את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.
די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.
הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.
הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".
בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.
הנה קלטת האודיו של פעם:
http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM
מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:
https://youtu.be/7To_S3Ne_yo
כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:
https://youtu.be/OtBHfxU2wmc
על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):
https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw
יש מי שרואים בקלטת גם את העתיד של המוסיקה:
https://youtu.be/pSBQC85ZLEE?long=yes
וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:
https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes
