ליקר (Liqueur) הוא משקה אלכוהולי ומתוק שתובל בחומרים כמו פירות, שוקולד, דבש, תבלינים, אגוזים ושמנת.

הליקרים הם משקאות ריחניים וארומטיים המשמשים כמשקאות בפני עצמם, או כמרכיבים בקוקטיילים ובבישול ולעתים כמוסיפי טעם לשוקולדים, מקרונים וקינוחים שונים.

הליקר כמשקה עתיר אלכוהול הוא משקה חזק אך גם רב סוכר, מה שהופך אותו למתוק מאוד. בעולם הוא משמש רבות כאפריטיף, כלומר לשתיה לפני הארוחה - בכדי לעורר את התיאבון.

הפופולריות של הליקרים נובעת מהגיוון העצום של הטעמים האפשריים - מטעמים פירותיים ומתוקים ועד צמחיים ומרירים, כשכל טעם מספר סיפור תרבותי משלו.


#תולדות הליקר
לאחר מאות שנות היסטוריה של טעם ומסורת, ההערכה היא שהליקרים הראשונים הוכנו לקראת סוף ימי הביניים באיטליה ואם לדייק - החל מהמאה ה-13.

מי שיצרו אותם היו אז בעיקר נזירים. הם עשו שימוש באלכוהול בכדי לשמר צמחי מרפא שנדרשו לטיפולים בחולים ולא תמיד היו זמינים, אם בשל העונה ואם באזורים שבהם הם לא צמחו.

אותם ליקרים, אליקסירים עתיקים ששימשו בשיקויים ותרופות, יוצרו במנזרים של ימי הביניים והיו אז מרירים בטעמם.

בהמשך הוסיפו לליקרים סוכר וחומרי טעם שיהפכו אותם לטעימים ובצירוף האלכוהול גם אטרקטיביים לאוהבי המשקאות החריפים.


#ייצור הליקר
בניגוד לוויסקי או וודקה שמיוצרים באמצעות תסיסה וזיקוק, הליקר מיוצר בתהליך מיוחד של הוספת סוכר וחומרי טעם לאלכוהול מזוקק. הליקר תמיד ידרוש את השלב הנוסף של החדרת הארומות והמתיקות לבסיס האלכוהולי.

המאפיין הייחודי של הליקר הוא תכולת הסוכר הגבוהה שלו, המתחילה מ-100 גרם לליטר לפי חוק האיחוד האירופי, ותכולת אלכוהול מינימלית של 15%.

תהליך הייצור של הליקר מתחיל בבסיס של אלכוהול נייטרלי, לרוב ברמת 95 אחוז אלכוהול טהור. לבסיס זה מוסיפים מרכיבי טעם שונים כמו פירות (דוגמת רימונים, דובדנים ועוד), עשבי תיבול, פירות יבשים, שורשים, קליפות הדרים או תבלינים שונים.

השיטות להוצאת הטעמים כוללות הזללה שבה נשארים המרכיבים טבולים באלכוהול למשך שבועות, או בזיקוק נוסף עם חומרי הטעם.

רמת המתיקות שלו לא רק משפיעה על הטעם של הליקר, אלא גם על המרקם בו נוצרת תחושה צמיגה ועשירה בפה. כמו כן, הסוכר משמש כחומר משמר טבעי ומאפשר לליקרים להחזיק מעמד שנים רבות.


#סוגים
בעולם קיימים מאות סוגי ליקרים שונים. קואנטרו (Cointreau) וגראן מרנייה (Grand Marnier), למשל, מבוססים על תפוזים מזוקקים. אמרטו (Amaretto) מתבסס על שקדים מרים (ובעצם על גלעיני משמש), בייליס (Baileys) משלב קרם ויסקי אירי. ליקר קמבוזה (Kahlua) מציע טעמי קפה מקסיקניים ואמאררה או אמרולה (Amarula) מתבסס על קרם ופרי האמרולה מדרום אפריקה.

לימונצ'לו (Limoncello) מכינים בדרום איטליה מקליפות לימון. פרנג'ליקו (Frangelico) מעורב עם לוז איטלקי. סמבוקה (Sambuca) משמשת כליקר איטלקי חד בטעם אניס ושרטרז (Chartreuse) מכיל תערובת של 130 עשבי תיבול שונים.

ליקרים המתחילים בשם "קרם דה" (Crème de) כמו קרם דה מנת (Crème de Menthe) או קרם דה קסיס (Crème de Cassis), מחויבים לפי התקנות האירופיות לכלול מינימום של 250 גרם סוכר לליטר.


#דוגמאות
סיפורו של ליקר השרטרז, למשל, הוא אחד המעניינים בתחום הליקרים. המתכון לייצורו הגיע ב-1605 למנזר הגרנד-שרטרז שבצרפת, כאליקסיר רפואי. אך הכתב לא היה מובן ולקח מעל 100 שנים עד שהצליחו לפענחו.

רק ב-1737 הצליח נזיר בשם ז'רום מאובק (Jerome Maubec) לפענח את הכתב ולהפוך אותו למתכון מעשי. עד היום, רק 3 נזירים יודעים את המתכון המלא, כשהמרכיב היחיד הידוע עשוי מכ-130 צמחים שונים. אירוניה מעניינת היא שהנזירים מכינים את הליקר בדממה כמעט מוחלטת, אך הליקר שלהם הפך לכוכב הברים בעולם המשקאות המעורבים ולרבים מזכיר טעמו ה"מיושן" את שיקויי המרפא של ימי הביניים.

דוגמה נוספת לעולם המסקרן של הליקרים היא הגליאנו (Galliano), חביב המהגרים האיטלקים בארה"ב, ליקר עשבי תיבול איטלקי, הידוע במתיקותו ובבקבוקו הגבוה והאייקוני. הליקר הצהוב הזה נקרא על שם הגנרל האיטלקי ג'וזפה גליאנו ומכיל 80 עשבי תיבול. הגליאנו הפך למפורסם בזכות הקוקטייל הארווי וולבנגר (Harvey Wallbanger), שכלל אותו. הקוקטייל עצמו נקרא כך על שם גולש קליפורני שהיכה בקירות הבר לאחר שתייה מרובה שלו.

אנקדוטה מקסימה נוספת קשורה לסמבוקה (Sambuca), הליקר האיטלקי בטעם אניס. המסורת האיטלקית מחייבת להגיש אותו עם 3 פולי קפה שצפים על המשקה, המסמלים בריאות, אושר ושגשוג. התגלה בתחילת המאה ה-20 שבעל בר איטלקי חכם הוא שיצר את המסורת הזו, כדי לבדוק אם הלקוחות שלו שיכורים מדי - מי שלא הצליח לדלג על כל 3 הפולים בזמן השתייה, לא קיבל עוד משקה.

סיפור מרתק נוסף קשור לליקר הבוטני פנט ברנקה (Fernet-Branca). הליקר המר הזה, המכיל 27 עשבי תיבול, נוצר בשנת 1845 על ידי ברנרדינו ברנקה במילאנו. במהלך איסור האלכוהול בארצות הברית (1920-1933), פנט ברנקה נמכר כ"תרופה" בבתי מרקחת, מה שהפך אותו לליקר האיטלקי היחיד שהיה זמין אז באופן חוקי באמריקה.


הנה הליקר כתרופה של פעם ששודרגה בסוכר וטעמים:

https://youtu.be/H1ps5T_Aq2w


שיטה להכנת הליקר הביתי הקל ביותר מקליפות תפוז:

https://youtu.be/q_vb3goY8VM


ליקר בננה לבד ב-5 דקות:

https://youtu.be/3VaploBgWis


כך מכינים לבד את ליקר הקפה הפופולרי:

https://youtu.be/eQPCb3L0H5I


ליקר אפרסקים בבית:

https://youtu.be/pDoaBV78W0k


על תולדות הליקרים:

https://youtu.be/x0k250Q7RXg


מה מקור שמות הליקרים והמשקאות האחרים?

https://youtu.be/3Hf6r5FczHM?long=yes

זה סיפור מדהים על רעל מסוכן שהפך תרופה ובמאה ה-21 לתכשיר קוסמטיקה שמזריקים למיליוני נשים וגם גברים כדי להחליק קמטים.

בוטוקס (Botox) הוא שם המסחרי של רעלן הבוטולינום (Botulinum Toxin), חלבון שמייצר את חיידקי הקלוסטרידיום בוטולינום (Clostridium botulinum).

בטבע, הרעלן הזה אחראי לבוטוליזם (Botulism), הרעלת מזון חמורה שיכולה לשתק שרירים ובמינונים גבוהים אף להיות קטלנית.

הרפואה האסתטית גילתה ממש במקרה (ראו בהמשך) שבמינון זעיר ומבוקר הבוטולינום יכול לעשות פלאים, במקום הנכון להפחתת קמטי פנים, מקומות בהם רעלן הבוטולינום נחשב מצד אחד בטוח לשימוש ובו בזמן יעיל ליישומים קוסמטיים.

כשמזריקים בוטוקס לשרירי פנים, הוא חוסם את שחרור האצטילכולין (Acetylcholine), מוליך עצבי שמפעיל שרירים. התוצאה: השריר נרגע ומפסיק להתכווץ.

הקמטים שנוצרים מתנועות חוזרות ונשנות, כמו הרמת גבות, קימוט המצח ועצימת עיניים, נעלמים כי שריר שאינו מתכווץ אינו מתקמט.

הבוטוקס פועל בעיקר על קמטי הבעה, כלומר קמטים שנוצרים מתנועה, ולא על קמטים סטטיים הנגרמים מאובדן הגמישות של העור. לכן הוא אפקטיבי במיוחד בשליש העליון של הפנים, בין הגבות, במצח ובפינות העיניים, אך פחות יעיל בקמטי הלחיים או הסנטר.

ההשפעה בכל מקרה אינה מיידית. היא מתפתחת בתוך 3 עד 7 ימים, מגיעה לשיאה אחרי כשבועיים ומתפוגגת לרוב תוך 3 עד 6 חודשים, עד שהגוף מפתח קצוות עצביים חדשים שמחדשים את הקשר עם השריר.


#איך הבוטוקס התגלה?
הגילוי הקוסמטי של הבוטוקס נולד בשוגג ב-1987, כשרופאת העיניים הקנדית ג'ין קאראת'רס (Jean Carruthers) הזריקה לאחת ממטופלותיה בוטוקס לטיפול בעווית עפעפיים בלתי רצונית (Blepharospasm). בשלב מסוים המטופלת התפרצה ואמרה לקאראת'רס שהיא לא הזריקה לה את המצח, וכשהאחרונה שאלה מדוע היא ענתה לה: "כשאת מזריקה לי שם, הקמטים נעלמים".

באותו ערב חזרה ג'ין הביתה ואמרה לבעלה, הדרמטולוג אלסטר קאראת'רס (Alastair Carruthers): "אני חושבת שיש לי משהו למטופלים שלך עם קמטי ההבעה". למחרת שכנעה ג'ין את המזכירה שלה להיות הנבדקת הראשונה לשימוש הקוסמטי בבוטולינום טוקסין.

לאחר מכן נכנסה ג'ין עצמה לניסוי, כשאלסטר הזריק לה כדי להוכיח שהתהליך בטוח ואפקטיבי. מכאן נולד אחד הציטוטים המפורסמים ברפואה הקוסמטית: "לא היו לי קמוטי מצח מאז 1987".

אותו מחקר ראשון על הבוטוקס החל ב-1987 ולא פורסם עד 1992. לקח לבני הזוג 5 שנים למצוא 18 מטופלים שהסכימו להשתתף. בהמשך, כשהציגו את ממצאיהם בכינוס האגודה האמריקאית לניתוחי עור (American Society for Dermatologic Surgery) ב-1991, אמרו להם קולגות מהתחום שזה "רעיון מטורף שלא יגיע לשום מקום".

ב-2002 אישר ה-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) את הבוטוקס לשימוש קוסמטי. אלסטר קאראת'רס נפטר באוגוסט 2024 לאחר מחלה ממושכת. בימינו הזרקות בוטוקס הן מטיפולי האנטי-אייג'ינג הפופולריים ביותר בעולם.


הטיפול בבוטוקס:

https://youtu.be/UCLcnIlq8DM


יופי של בוטוקס (עברית):

https://youtu.be/RmLzrKBfg6M


על איסור הבוטוקס על צעירות (עברית):

https://youtu.be/S7U1RQzRL9A


בוטוקס מחליק קמטים גם לגברים (עברית):

https://youtu.be/G2xQH_NVUsE


וכך פועל רעלן הבוטולינום והבוטוקס:

https://youtu.be/78_ZAtHcsF0

שמיר (Dill) הוא צמח שגדל בדרום מערב ומרכז אסיה, כולל בישראל. שמם העממי של "שֶׁבֶת רֵיחָנִי" או "נירית הקמה", הוא צמח תבלין ירוק, בעל עלים דקיקים וטעם וריח מיוחד, חזק ודומיננטי, שכיום משתמשים בעיקר בעליו ובזרעים שלו.

זהו צמח ששימש מאז ימי הביניים המוקדמים כתרופה, וכבר במאה הראשונה לספירה כתב עליו ההרבליסט היווני דיוסקורידס. שמו הלועזי של השמיר, dill, נגזר מהמילה הנורדית "להרגעה", שרומזת על התכונות המרגיעות שלו לעיכול.

בימי-הביניים השמיר שימש כקמיע לגירוש שדים ורוחות, והוא נכלל בציד המכשפות. השבת הריחני שימש באותה תקופה לקסמים נגדן, כשמקבל היה לחשוב שהוא מבטל את הקסמים שלהן.

בוטנית, אף שהבוטניקאים חלקם קושרים אותו לאחישבת, התפיסה הרווחת היא ששמיר הוא מין יחיד במינו.


#גינון
השמיר הוא צמח עונתי ומלא ארומה, שגדל גם בתוך הבית. זה נצמח קייצי, חד-שנתי, בעל גבעול בודד ודק, עם עלים עדינים ודקים, באורך של 10–20 סנטימטרים ומעט עבים מעלי השומר, הדומים לחוטים גם הם.

יש לו פרחים קטנים ולבנים-צהבהבים, עם תפרחות קטנות בקוטר של 2–9 סנטימטר.

זרעיו של השמיר שטוחים בגוון סגלגל. אורכם של זרעי השמיר כחצי סנטימטר ועוביים 1 מילימטר. הזרעים הללו ישרים או מעוקלים קמעה ולאורכם קווים.

את השמיר ניתן לגדל בסוף האביב ממספר זרעים בכמה שלבי צמיחה. כל שדרושים לו הם אדמה מנוקזת היטב, עשירה בחומרים מזינים ולחות מספקת.

לשמיר, הצומח לגובה של 40–60 ס"מ עד מטר, בקצב צמיחה מהיר. עלים גזורים בצבע ירוק כהה, עם רכות ומראה אוורירי שאין דומה לו.


#מטבח
השמיר הוא צמח ריחני שבזכות טעמו הייחודי הוא משביח מאכלים, במיוחד כשמשתמשים בו בסמוך לקטיף.

השימוש הקולינרי בשמיר הוא מגוון למדי. בהכנת חמוצים, במיוחד מלפפונים כבושים, נוהגים לתחוב גם עלי שמיר לצנצנת. הם משביחים את הטעם.

הוא משמש לתיבול גבינות, רטבים ולבישול. במטבח מוסיפים העלים הטריים שלו טעם אניס עדין למרקים ולמנות דגים.

עלי השמיר מצוינים גם בסלטים, כגון סלט תירס, סלט מלפפונים, סלט סלק ועוד. כך גם בחמוצים וצ'אטני ובתבשילי ביצים או גבינה.

מלבד השימוש בהם כעשבי תיבול טריים וכתבלין טרי, עלי שמיר מיובשים מהווים גם הם תבלין ואף שגם השמיר משמש למאכל, אין לבלבל בינו לבין השומר.


#בריאות
בנוסף לצמח תבלין, השמיר הוא גם סוג של צמח מרפא. קולפפר אמר על השמיר שהזרעים שלו מחזקים את המוח.

הוא מרענן את הנשימה, נוגד עוויתות ולעיסה של עליו תסייע לתחושת רוגע והרגעה קלה.

לשמיר יכולת ויסות מסוימת של פעולות העיכול. ברפואה ההודית עושים שימוש בזרעיו הטחונים כדי לסייע לשלשול. לעיסה של זרעיו הטריים תמתיק את הנשימה.

ניתן להפיק ממנו שמן אתרי, שמופק בזיקוק באמצעות קיטור ומשמש בתעשיית התרופות.

כימית הוא עשיר בקרבון ולימונן, מכיל רכיבים אנטי דלקתיים ומועשר באשלגן.

תה צמחים מבוסס שמיר הוא דבר מצוין. בחליטה רגילה של עליו מצוינת לעיכול ומתאימה לילדים, החל מגיל 5. הוא יסייע כך לבעיות עיכול, בדגש על זמנים של לחץ וסטרס. חליטת עלי שמיר מצוינת גם להתכווצויות בבטן ולהקלה על עצירות.


הנה השמיר (עברית):

https://youtu.be/CQBEixREHZY


שימושיו הרפואיים של השמיר:

https://youtu.be/ie2vj8fpCkI


השמיר במטבח:

https://youtu.be/q3pjJPDmuHE


כך קוצרים את השמיר:

https://youtu.be/WBmC-ZY17Ss


ומתי קוצרים את עלי השמיר לשימוש:

https://youtu.be/ieJlj7zffnE


כך שומרים שמיר (עברית):

https://youtu.be/0L5hKQu2Dyw


והכל על השמיר:

https://youtu.be/bKbXlK4X1Tk?long=yes

הרוקח האמריקאי מאטלנטה, ג'ון סתית' פּמברטון, הוא הממציא של משקה הקוקה-קולה. ידוע שבחייו של פּמברטון שימש המשקה בעיקר למטרות רפואיות.

פּמברטון, שנפצע במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, חיפש תרופה להתמכרותו למורפין - סם שבו השתמשו להקלת הכאב לפצועים במלחמה. מקוקה, אגוז קולה וצמח הדמיאנה, יצר פמברטון משקה עתיר אלכוהול, שזכה לשם "יין קוקה צרפתי של פמברטון".

פמברטון החל לשווק את המשקה כתרופה יעילה נגד בעיות מעיים, קיבה וכליות והמרקחת הצליחה באופן יחסי, אם כי לא דווח על הצלחות רפואיות מזהירות שלה..

משנאסר האלכוהול באטלנטה, עם "חוקי היובש" בשנת 1885, נאלץ פמברטון להמציא את המשקה ללא אלכוהול וקרא לו על שם צמח הקוקה ואגוז הקולה - "קוקה קולה".

כמה שנים לאחר מכן רכש את העסק איש עסקים בשם אסה קנדלר, גאון שיווק שהפך את המשקה הסתמי של פמברטון להצלחה אדירה בארה"ב. לגבי שיווק משקה הקוקה-קולה בבקבוקים, היה קנדלר ספקני, אבל הוא הוכח כמחוכם ביותר והפך את המשקה לפופולארי בעולם כולו ולסמל של שיווק חכם ופורץ דרך.


הנה סרטון על המצאת הקוקה קולה:

http://youtu.be/Pdrr3ZxZUOc?t=33s


כך מייצרת החברה שמפיצה ליותר מדינות ממספר החברות באו"ם:

https://youtu.be/wMctmMin9vM


פרסומת משנת 1961 על מכירת קולה ב-57 מדינות בעולם:

http://youtu.be/FRvgzxlpxts


תולדות הקוקה-קולה:

https://youtu.be/jwCYxwkjw90


וסרט תיעודי על ההיסטוריה המלאה של הקוקה קולה:

https://youtu.be/ToYfRlEDY_E?long=yes

צמח ותבלין הֶל (Cardamom), הידוע גם כקרדמון, הוא אחד מהתבלינים המעניינים בשימושיו, מאז ימי קדם ועד היום.

תבלין ההל משמש לתיבול תה, קפה, תבשילים ומאפים. בזכות טעמו הארומטי והמורכב הוא נחשב בעיני רבים ל"מלך התבלינים". התבלין הזה מככב במזרח התיכון, במיוחד כתוספת לקפה הערבי.

הל הוא צמח תבלין ממשפחת הזנגביליים. הוא גדל בתרמילים ויש לו פריחה מרשימה. תרמילי ההל כוללים את הזרעים, שנמכרים שלמים או בתור הל טחון.

הצמח עצמו הוא צמח רב-שנתי, בעל פריחה מרשימה ועלים גדולים. החלק העיקרי שמשמש בו כתבלין הם הזרעים המיובשים או הקלויים שלו.

למעשה, קיימים בעולם 3 צמחי הל שונים: ההל הירוק, שגם מכונה "הל אמיתי", ההל השחור והל אפריקאי.


#היסטוריה
נראה שמקורו של ההל הוא בדרום הודו ובסרי לנקה, אך גידלו אותו גם בדרום מזרח אסיה ובגואטמלה. כבר בימי קדם, ההל היה תבלין "עובר לסוחר" שנסחר על ידי הנבטים. המצרים הקדמונים הם שכינו אותו כבר אז "מלך התבלינים".

היוונים עיסו ובישמו את עצמם בשמן ההל והורישו גם לרומאים את השימוש בו. הרומאים העריכו את סגולותיו של התבלין האקזוטי וייבאו כמויות אדירות של הל מהודו כבר במאה ה-1 לספירה. אפיקיוס המליץ על חליטות הל כתרופה למפריזים באכילה.

ביוון העתיקה הוא מוזכר כבר במאה ה-4 לספירה, כשהגיע אליה. בצפון אפריקה הוא תפס מקום חשוב בתערובת התבלינים המפורסמת "ראס אל חנות". שם גם שילבו השבטים הערבים את ההל עם הקפה שהגיע אז לאזור. הם נהגו להוסיף לפינג'אן תרמיל אחד או שניים של הל לספל הקפה המתוק. הצגת תרמילי ההל לעיני האורחים נחשבה אז לאות כבוד והערכה ודורות רבים נשמרת המסורת הזו.

בנוסף לשימושו כתבלין, ההל שימש גם כצמח מרפא. בתימן הוא שימש כתבלין לקפה ולבשר וכמרכיב חשוב בתבלין החוואיג' ולטיפול בגיהוק, בגזים ובדימום מהרחם.

בצרפת של ימי הביניים נהגו לתת לחיילים פצועים ומוחלשים יין בשם "היפוקראס". היה זה יין עם הל לתיבול והוא נקרא כך על שם היפוקראטס היווני, הרופא הראשון ושימש לחיזוק והחלמה.


#מטבח
לרובנו ההל הכי מוכר כתבלין שמוסיפים לקפה. ואכן, הוא משתלב במנות מתוקות ומלוחות ובמשקאות - בדגש על קפה עם הל.

בעוד שתבלינים אחרים מוגבלים לא פעם לשימושים מסוימים, ההל מצוי בתערובות תבלינים רבות, כמו גאראם מסאלה ותערובת החוויאג' - תערובת התבלינים של התימנים.

בחודשי הסתיו של כל שנה, רוכשים מקדשים רבים בהודו מאות טונות של הל, לקראת חג האורות ההינדואי, הוא פסטיבל הדיוואלי. הסיבה לכך הן עוגיות הלאדו, שנהוג לחלק למיליוני עולי הרגל. את העוגיות הללו מכינים מקמח חומוס, סירופ סוכר והמון הל - אחד התבלינים החשובים במטבח ההודי המסורתי.


#בריאות
כבר דורות שההל משמש ברפואה עממית בכל רחבי אסיה. במסורות העממיות ובעולם תרופות הסבתא מייחסים לו תכונות של חיטוי, מחטא, הרפיית שרירים וייבוש ליחה. הוא גם מאלחש, מכייח, מעורר תיאבון, נוגד עוויתות, מעורר את המערכת החיסונית, מקדם וסת נשית ועוד.

ברפואת צמחי המרפא העכשווית ההל מצוין למצבי עיכול לא תקינים ובכלל לסייע לעיכול ולהקטנת נפיחות (גזים, פלוצים). לא סתם הערבים מציעים קפה עם הל אחרי מנה של חומוס או פול. בנוסף לשיפור העיכול מיוחסים להל יתרונות בריאותיים נוספים, כמו איזון הסוכר בדם והפגת ריח רע מהפה.

חליטת תה עם הל תסייע בהצטננות, שיעול, שפעת ודלקת סינוסים. במהלך חודשי החורף בישול של כמה תרמילי הל בכוס חלב הם משקה ארומטי מרגיע לפני השינה.

בעיסוי ארומתרפי מסייע שמן הל בבעיות נשימה ובמחזור דם לקוי ומחזק את המערכת החיסונית.

בניגוד לצמחים כמו אניס שמתמקד בפעילות אנטי-מיקרוביאלית, הוא מפחית חומציות ונוגד כיבים.

כמו כן, ההל משמש לדחייה של נמלים.



הנה תבלין ההל:

https://youtu.be/C_eDHTdxgYE


כך מגדלים הל מזרעים רגילים (ללא מילים):

https://youtu.be/dkxwxCdnmv0


על היופי והעוצמה של ההל הטבעי, בגבעות ההל, של קראלה, דרום הודו:

https://youtu.be/GelSQU-RAuI


ומעט על תעשיית התבלינים של המזרח התיכון (עברית):

https://youtu.be/66qgh5u-yDg?t=9m22s