עולם התעשייה ידע לא מעט מאבקי פורמטים או סטנדרטים. מאדיסון נגד טסלה, על פורמט רשת החשמל האמריקאית ועד למאבקי מידות ומשקלות בין אימפריות ומעצמות תעשייתיות, לא פעם נאבקים כוחות חזקים על הכתבת התקן בשוק שלהם.

אחד העימותים המסחריים המעניינים של העידן המודרני היה מלחמת הפורמטים (Flared pants) או הסטנדרטים, של עולם הווידאו בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

המאבק התנהל בין פורמט קלטות ה-Betamax שפיתחה חברת Sony ובין קלטות ה-VHS של מתחריה. הספוילר בו נפתח כאן הוא שהפחות טוב משניהם ניצח. המעניין הוא כיצד זה קרה.

מלחמת הסטנדרטים בין ה-VHS ל-Betamax נולד לקראת סוף שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80' של המאה העשרים. אבל הוא נולד בשנת 1973, כשהוצג הדגם הראשון של קלטת הוידאו VHS, על ידי שני מהנדסים מחברת JVC. זה קרה ממש במקביל לפיתוח של חברת Sony מאותה שנה. סוני פיתחה אז אבטיפוס של קלטת וידאו משלה, שנקראה בטאמקס (Betamax).

אגב, מעניין לדעת שסוני היא גם זו שפיתחה במקור גם את ה-VHS. אבל היא העדיפה להתרכז בפורמט הנוסף שפיתחה, פורמט קלטות ה-BETAMAX. הוא נראה לה עדיף על פני ה-VHS הנחות ממנו באיכותו. כך החליטו בסוני למכור את הזכויות על פורמט ה-VHS לחברת JVC.

בתחילה נראה היה ששני סוגי הקלטות חיים, זה בצד זה, מבלי שהיה צורך דחוף להכריע מי ישלוט בשוק הווידאו הצעיר. אבל הכל השתנה כשמשרד התעשייה היפאני, זה שקובע לשני המפעלים המצליחים והיפאניים הללו, החליט שתעשיית האלקטרוניקה תצטרך להסכים על אחד מהפורמטים הללו.

חברת JVC, יצרנית ה-VHS בשלב ההוא, התארגנה במהירות, חתמה על הסכמים עם חברות סרטים ואיפשרה לחברות הענק המתחרות לייצר מכשירי וידאו VHS, שיחזקו את הפורמט שלה.

כך מצאה עצמה חברת Sony עומדת אל מול קבוצת חברות ענק יפאניות אחרות, כמו פנסוניק, מיצובישי, שארפ ואחרות, שכולן תמכו ב-VHS.

איך שוכנעו הללו להצטרף לפורמט הנחות, אתם שואלים? - ובכן, חברת סוני עשתה במקור טעות קטנה, שבהמשך תהפוך למשמעותית. המהנדסים שלה פספסו את הפרט הקטן שבדיעבד יקבע את תבוסתם. הפרט הזה היה שקלטת ה-Betamax הקומפקטית והנוחה לאיחסון לא יכולה לאחסן וידאו באורך של יותר משעה וחצי.

היצרנים האחרים הבינו את מה שסוני לא הבינה בזמן - מרבית סרטי הקולנוע לא יוכלו להישמר על קלטת וידאו אחת, אם זו תהיה בטאמקס. ה-VHS הגדולות והמסורבלות, לעומתן, החזיקו שעתיים ויותר של סרט וללא בעיות.

כולם העדיפו קלטות שיתאימו לצרכנים באורכן ולא קיבלו את הרעיון שסרט יישמר על יותר מקלטת אחת. סוני הימרה על הניידות, או במילים פשוטות קלטות קטנות יותר, בעוד JVC הימרה על משך הקלטה, גם אם המחיר הוא סירבול ואיכות פחותה. האחרונה ניצחה.

זה הכריע את המאבק ומכאן יהפוך לסטנדרט דווקא הפורמט המוגבל יותר, פורמט ה-VHS. בתוך שנים אחדות הוא הפך לפורמט הנפוץ ביותר בתחום הוידאו הביתי. קלטות ה-VHS ישלטו בשוק הביתי עד לתחילת שנות ה-2000, כשפורמט חדש, ה-DVD, יתחיל להיכנס לתחום של הווידאו הביתי.

איכשהו נאלץ משרד התעשייה היפני לוותר על הרעיון של פורמט אחד, אבל הקואליציה שגיבשה JVC כבר עשתה את שלה. סוני המשיכה אמנם לייצר את מערכות הבטאמקס, אבל אלה הופנו לשוק אחר.

סוני פנתה לרשתות הטלוויזיה ברחבי העולם והציעה את הפורמט שלה, לצרכי שידור. אצל אלה הייתה האיכות חשובה מאד והן החליטו לאמץ את פורמט ה-BETA של סוני, שעלה באיכותו על פורמט ה-VHS. כך יוולד פורמט חדש שיותאם לצרכי שידור. סוני קראה לו Betacam, שם שקרוב לפורמט ה-Betamax המובס בשוק הפרטי.

ואגב, אל תרחמו על חברת Sony. היא הרוויחה מהפורמט המקצועי, לפי מומחים בתחום, הרבה יותר כסף ממה שהייתה מרוויחה מהתמקדות בשוק הצרכני, זה של קלטות ה-Betamax.


הנה סיפורה של מלחמת הפורמטים בתחום הווידאו:

https://youtu.be/ddYZITaxlTQ


והשוואת איכות בין שני הפורמטים הללו:

https://youtu.be/_oJs8-I9WtA

פעם, כשהאינטרנט עוד לא היה קיים, ראינו סרטים בצורה קצת משונה. היו אז קלטות שעליהן היינו מקליטים סרטים ותכניות מהטלוויזיה.

אם רצינו לראות סרטים "מבוקשים" או "חדשים" היינו הולכים לספריית הוידאו המקומית ושוכרים את הקלטות עם הסרטים ל-24 שעות.

אחרי שראינו את הסרט, היינו חייבים להחזיר אותו לאחור ("להריץ אחורה"), אחרת היו קונסים אותנו בספריית הוידאו והקנס, ללא ספק, מרתיע.

אחר כך באו תקליטורי ה-DVD, קלטות הווידאו הלכו ונעלמו, אחריהם הגיע האינטרנט וכך הכל השתנה.


הנה ספריות הווידאו של פעם:

http://youtu.be/26eQ3QpNB6Q