יש שקוראים להם בחיבה "הביטלס של העיצוב" - הזוג צ'ארלס וריי איימס היו זוג מעצבים אגדי מאמצע המאה ה-20, שתכננו בתים, ספרים, צעצועים, בדים, מצלמות, סרטים ובראש ובראשונה ריהוט מודרני, שהפך לקלאסיקה בתולדות העיצוב. החברות הגדולות והמצליחות ביותר היו לקוחות של השניים והם לא פעם מצאו את עצמם מעצבים מטוסים לחברת בואינג ואפילו צוללות מסחריות. הזוג איימס פתרו בעיות עיצוביות למוצרים החשובים של זמנם ועשו זאת במקצוענות, אך גם בהרבה הומור.

כאמור, בראש ובראשונה נודעו בני הזוג איימס בזכות הכיסאות הרבים והחדשניים שעוצבו בסטודיו שלהם, כמו דגמי הלאונג' וה-DSW שעיצבו ונחשבים לאייקוניים ומצליחים עד היום, בכל רחבי העולם. יש להם תפקיד חשוב בשינוי החדשני והדמוקרטי שעבר עולם העיצוב, שינוי שבמהלכו הפך הכיסא מפריט יקר שיוצר בעבודת יד לרהיט שהופך בייצור המוני ותעשייתי. הם היו הראשונים ליצור כיסאות מפלסטיק ופיברגלס ואימצו חומרים וצורות חדשות בסגנון המודרניזם, שהם הפכו מהמובילים שבו.

אבל הזוג אימס גם עיצבו פתרונות למוצרים רבים, יצרו תערוכות מדע וסרטי מדע פופולארי, תכננו בית לעצמם, שנודע עד היום כבית מודרניסטי מוצלח במיוחד ויצרו גם ארט דיירקשן ותפאורות לסרטי קולנוע. הם שילבו היטב במוצרים שהם עיצבו בין תחכום לפשטות, בין שימושיות ורצינות לשובבות, ובין ניקיון ואסתטיקה לחמימות אנושית. הזוג הזה יצר עבודות מהחשובות ביותר במודרניזם העיצובי של המאה ה-20. יש שכינו אותם "הביטלס של עולם העיצוב"..


הנה קדימון של הסרט הדוקומנטרי "איימס: הארכיטקט והציירת", שנעשה על הזוג המצליח:

https://youtu.be/_YMzmuBBBzo


דגמי הריהוט המגוונים של הזוג איימס:

http://youtu.be/TBHozkkfb1Y


סיפורם של בני הזוג המעצבים והבית המופתי שתכננו לעצמם:

https://youtu.be/E5gyCqw8Vxk


חיקויים של כסא ה-DSW כפי שהוא נמכר היום:

https://youtu.be/xotoL87m76Q


כיום יוצאים הרבה כסאות בסגנון ה-DSW, אבל עם טוויסט - כגון זה שהפלסטיק עזב אותו:

http://youtu.be/ivswfCJtbnE


ושיחה ארוכה על כיסאות הפלסטיק הנצחיים שלהם:

https://youtu.be/Dxnxuw9Y4lU?long=yes

שביתת "מיטת השלום" היא חלק מהמיתולוגיה של ג'ון לנון ויוקו אונו.

אחד הדברים שקשרו בין ג'ון לנון ויוקו אונו הייתה העמדה הפוליטית הדומה שלהם. שניהם היו אנטי-ממסדיים ובעלי רעיונות ודעות חברתיים ופוליטיים. אבל מה שבלט במיוחד אז היה ההתנגדות המשותפת שלהם למלחמת וייטנאם. בתוך זמן קצר היו השניים לפעילי שלום מרכזיים ובמידה רבה למשפיעים ביותר בתנועת השלום של הסיקסטיז.

יוזמות השלום וההתנגדות שלהם למלחמה רדפו אחת את השניה, אבל דומה שהיוזמה הגדולה של השניים הייתה "מיטת השלום".

היוזמה הושקה קצת אחרי שג'ון ויוקו נישאו. זה היה ב-24 במרץ 1969 כשהזמין הזוג הטרי את התקשורת אל קמפיין השלום החדש שלו. הקמפיין נערך בסוויטה הנשיאותית של מלון הילטון בעיר אמסטרדם, המקום בו בילו את ירח הדבש שלהם. העיתונאים הגיעו בהמוניהם לחדר 902, ובמקום שערוריה או מידע סנסציוני בנוסח שהזוג סיפק תמיד, הם קיבלו את קמפיין "מחאה במיטה".

במשך שבוע שלם השניים פשוט ישבו במיטה, מכוסים בשמיכת פוך, מוקפים בשלטים עם מסרים של שלום ואהבה והרצו את רעיונות השלום שלהם לציבור ולעולם. כך הם העבירו מסרים של תקווה לשלום והתנגדות למלחמת וייטנאם.

לאחר שארצות הברית סירבה לאפשר להם להמשיך את הקמפיין בשטחה, בעיקר בשל מה שכונה "עבירות סמים", הם עברו למלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול בקנדה והמשיכו גם שם לארח עיתונאים למשך שבוע נוסף. שם גם הקליטו את אחד משירי השלום החשובים אי-פעם והשיר שיהפוך להמנון מתנגדי מלחמת וייטנאם "תנו צ'אנס לשלום" ("Give Peace a Chance").


הנה שביתת המיטה המפורסמת שלהם:

https://youtu.be/acb15JsCGSk


וג'ון ויוקו שרים במיטה "תנו צ'אנס לשלום" ומתייצבים בראש "מחנה השלום":

https://youtu.be/RUHdhxwyjjU

קראו לה # אווה בראון (Eva Braun) והיא הייתה אהובתו הסודית ולבסוף אשתו של אדולף היטלר (Adolf Hitler), המנהיג הנורא של גרמניה הנאצית. סיפור חייהם המשותף הוא חלק מאחד הפרקים האפלים בהיסטוריה של המאה ה-20.

בראון נולדה ב-1912 במינכן למשפחה מהמעמד הבינוני. היא פגשה את היטלר לראשונה ב-1929, כשעבדה כעוזרת וכמודל בסטודיו של הצלם היינריך הופמן (Heinrich Hoffmann), צלמו האישי של היטלר. באותה תקופה היא הייתה רק בת 17, בעוד היטלר היה כבר בן 40.

מערכת היחסים ביניהם התפתחה בחשאיות מוחלטת. היטלר, שכבר היה דמות פוליטית עולה, טיפח תדמית ציבורית של אדם הנשוי לאומה הגרמנית בלבד, ללא זמן או רצון לחיי משפחה. אווה בראון מעולם לא הופיעה לצדו באירועים ציבוריים ומרבית הגרמנים כלל לא ידעו על קיומה.

למרות היחס המרוחק של היטלר והבדידות הרבה שחוותה, בראון נשארה נאמנה לו. יש תיעוד שלפחות פעמיים היא ניסתה להתאבד, כנראה בניסיון למשוך את תשומת לבו. למרות היחסים הללו מצידו, היא המשיכה לחיות בצל עד שנותיו האחרונות של היטלר.

בחודש ינואר 1945, עם התקדמות המלחמה והתדרדרות מצבה של גרמניה, היטלר עבר להתגורר בבונקר בברלין. יחד איתו עברו לשם עשרות אנשי צוות, מזכירו האישי מרטין בורמן ושר התעמולה יוזף גבלס ביחד עם משפחתו.

פילגשו של היטלר, אווה בראון, הצטרפה אליו בבונקר חודש אחר-כך. ב-29 באפריל, כיממה וחצי לפני מותם, היטלר ובראון נישאו בטקס אזרחי קצר. כעבור יום, ב-30 באפריל 1945, מתאבדים השניים יחד, כאשר הצבא האדום מתקרב לבונקר. היטלר יורה בעצמו בעוד בראון בוחרת לבלוע רעל ציאניד.

גופותיהם של השניים נשרפו בחצר הבונקר, כפי שהורה היטלר, בניסיון למנוע מהסובייטים לתפוס את גופתו. ואכן, לא ניתן היה לזהות את הגופות.

כך הסתיימו חייה של אווה בראון, שהפכה יממה לפני מותה לאשתו של אחד האנשים השנואים בהיסטוריה.

האירוניה הטרגית של חייה היא שבראון, שכמהה להכרה ציבורית כאשת המנהיג, זכתה לה רק לאחר מותה, כשסיפור חייהם המשותף התגלה לעולם.


הנה קיצור סיפורה של אווה בראון (עברית):

https://youtu.be/E18NuRRJon4


הנישואין שהגיעו אחרי 14 שנה ויממה לפני ההתאבדות המשותפת:

https://youtu.be/hu2U17D__HA


ואווה עם היטלר וחברים בברגהוף:

https://youtu.be/dZBAcU3jxg0

לאונרד כהן כתב את השיר למי שהייתה אהובתו וההשראה לאחד משיריו הקלאסיים, הלהיט הענק, כמעט הראשון שלו, "So Marianne Long".

"היי שלום מריאן" (So long Marianne) נכתב למריאן איהלן יֶנסֶן, אישה נורבגית, שבשנות ה-60 המוקדמות הייתה בת זוגו של כהן.

את מריאן, שעתידה לככב בלהיט הידוע מאלבומו הראשון, ואולי הגדול ביותר של לאונרד, הוא פוגש ב-1960. זה קורה כשהוא מגיע לאי היווני הידרה. מריאן כבר חיה עם בנה באי, לאחר שהסופר הנורבגי אקסל ג'נסן, בעלה של מריאן, נוטש אותה ואת בנם הקטן באי.

לאונרד, מריאן והבן עוברים לחיות יחד ופוצחים במערכת יחסים עוצמתית, שנמשכה כמעט לאורך כל העשור ויוצאת מהאי הידרה, גם אל ניו יורק ומונטריאול. סיפור האהבה הזה מסתבר כמורכב למדי, אך משמעותי עבור כהן, במיוחד כשהוא בתקופה בה הוא עדיין רק משורר ולא מוסיקאי. יצירתו העתידית תושפע רבות מהתקופה הזו.

את השיר "היי שלום מריאן" נכתב ככל הנראה בסביבות שנת 1967, כאשר מערכת היחסים בין השניים החלה להתפרק. משתקפת בו כבר הפרידה המקרבת והרגשות המעורבים שלו בעניין סיום הקשר.

"So Marianne Long" עצמו הוא שיר פרידה רגשי ועמוק ובו תיאור של סוף מערכת היחסים בין השניים. לאורכו מעלה כהן זיכרונות מהזמן שלהם יחד ומדגים את המשמעות הרגשית שיש בעיניו לקשר ביניהם. המוטיב החוזר בו בפזמון הוא שהגיע הזמן לצחוק ולבכות ולצחוק על הכל.

השיר מעביר לכל אורכו תחושת עצב על סיום הקשר והאובדן, אך ניכר בכהן שהוא עדיין נמשך אליה ומדגיש את ההשפעה העמוקה של מריאן עליו וכיצד נגעה בו בעדינות ובעומק.

עוד ניכרת בשיר הכרת תודה מצדו של האייקון לעתיד, על האהבה שהייתה ביניהם. בשיר נשזרים רמזים למורכבות שבסיום הקשר הרומנטי בין השניים, נמהלים בו ביחד כאב, אהבה, זיכרונות והכרת תודה.

מריאן אחראית והייתה השראה לעוד שירים של לאונרד כהן, כולל שיר מופלא נוסף "Bird on a Wire". אבל "So Marianne Long" הוא יצירה אישית ורגשית במיוחד, שפותחת חלון של ממש לקשר העוצמתי והמרגש שנוצר בין לנרד כהן למריאן ואת ההשפעה שתהיה לו על חייו ויצירתו של הגאון היהודי מקנדה.

אגב, למרות הפרידה, לאונרד ומריאן די נשארו במשך השנים בקשר. בשנת 2016, כשנודע לו שמריאן גוססת, שלח לה לאונרד מכתב מלא ברגש, עם אהבתו והערכתו אליה, הוכחה ברורה לעומק ולמשמעות שהיו בעיניו גלומים בקשר שביניהם. כשנודע לו שהלכה לעולמה, הוא כתב לה בפוסט בפייסבוק: "דעי שאני כה קרוב מאחוריך. אם תשלחי את ידך, תוכלי להגיע אלי. היי שלום חברה ותיקה. אהבה אינסופית וניפגש לאורך הדרך".


השיר מאלבום הבכורה עם תמונות השניים מהתקופה של האי הידרה:

https://youtu.be/aLOnQmmmlkw


הופעה חיה בשנות ה-70:

https://youtu.be/-ACgCmBubb4


ביצוע מאוחר בתמונות:

https://youtu.be/lthdAiDOJAM


והופעה חיה לקראת סוף חייו:

https://youtu.be/DgEiDc1aXr0

הציור המפורסם "אמריקן גות'יק", שצויר על ידי גרנט ווד בשנת 1930, מתאר זוג אמריקאי "שמתאים לגור בבית כזה", כמו שאמר האמן. האישה בציור לבושה בסינר אופייני לארצות-הברית של המאה ה-19. שני בני הזוג מציגים את התפקידים המסורתיים של גברים ונשים בני אותה התקופה - הגבר אוחז בקילשון שמשמש לעבודת כפיים והאישה עקרת בית, עם פרחים ובלבוש ביתי. הם מצוירים על רקע בית דו-קומתי (קוטג') שעוצב בסגנון אדריכלי שנקרא "גותיקת הנגרים" והוא מתאפיין בין השאר בחלון עליון ומאורך, כמו זה שנראה בציור.

הציור הפך למוכר מאד והרבה מאד התייחסויות אמנותיות היו לו בתרבות הפופולרית של ארצות הברית. כמו כל יצירת אמנות גדולה, התנהלו עליו ויכוחים והוא זכה לשלל ביקורות. בעוד שהיו מבקרי אמנות שביקרו את הציור באמירה שהוא מעמיד את האיכרים האמריקאים באור עגום ומעט מיושן, אחרים ציינו שהוא מציג דווקא את הנחישות ויכולת העמידה שלהם.


על הציור "גותיקה אמריקנית" או אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/vk2GvyNmYD0


איך זכה הציור הזה לפרסום עולמי ולמעמד אייקוני:

https://youtu.be/Lf3ER5Ope_s


גירסאות ומחוות משעשעות שהכינו אנשים ליצירה אמריקן גות'יק:

http://youtu.be/PSpa_7nUsYU

מארי אנטואנט (Marie Antoinette) הייתה אשתו של לואי ה־16, מלך צרפת האחרון, זה שלפני המהפכה הצרפתית. היא הוצאה להורג בגיליוטינה במהלך אותה מהפכה. האשימו אותה שגילתה אדישות לגורל העם הצרפתי וחגגה חיי פאר, בזמן שהעם נאנק בקשיים כלכליים.

המלכה הזו למדה על בשרה את ערכו של מוניטין רע. היא התפרסמה בשל אמירה שיוחסה לה בטעות: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". האמת ההיסטורית, אגב, היא שהדברים הללו מעולם לא נאמרו על ידיה ושהיא דווקא חילקה לחם להמונים הרעבים, שצבאו על שערי הארמון. זה כמובן לא עזר לה והיא הוצאה להורג בגיליוטינה, לעיני אותם המונים, שבאו לחזות במותה של מלכתם.

אבל למה זה מה שקרה?

מארי אנטואנט נישאה בגיל 14 ליורש העצר הצרפתי, בנישואים פוליטיים בין בתי המלוכה האוסטרי והצרפתי. היא נולדה כארכידוכסית באוסטריה, ששמה מריה אנטוניה, בתה של קיסרית האוסטרית מריה תרזה.

לבקשתה, בנה לה בעלה לואי ה-16 כפר מדומה לצד ארמון ורסאי המפואר שלהם, הארמון המפואר באירופה. הכפר הפרטי שלה כלל בתים כפריים קטנים ששימשו ליצירת אשליה עבור המלכה, של חיי כפר שלווים. הכפר הידוע בשם "הכפר הקטן" או "כפר המלכה" (Petit hameau) ונתפס כעוד סימן לאטימות ולניתוק מהעם של זוג המלכים הזה. ההתנהגות הזו, גם אם לא הפכה אותה באמת לאויבת העם הצרפתי, הקנתה לה מוניטין שברבות הימים יביא אותה אל הגיליוטינה.

כשהתרחשה המהפכה הפכה מארי אנטואנט בעיני המהפכנים לסמל השחיתות השלטונית בצרפת. התדמיתה שלה הושחרה והיא נתפסה יותר ויותר כדמות מפלצתית, שרק אם יפטרו ממנה יבוא הקץ לסבל העם. מצבה ומצב בעלה רק החמיר עם ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית לאוסטריה, בה קיוו להתיישב ולנהל משם מאבק על המלוכה בצרפת.

לאחר תקופה בה המשיכו להחזיק אותם במאסר, הותזו ראשיהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט בגיליוטינה, כשהבינו המהפכנים שרק הוצאתם להורג תביא קץ לתקוות להחזיר את המלוכה לצרפת.


הנה סיפורה של מארי אנטואנט:

https://youtu.be/9ZHu4ni2OWA


על חייה (עברית):

https://youtu.be/u64_-SqCOM4


וסופם בהוצאתה להורג על ידי המהפכנים:

https://youtu.be/lB1eh5_Mwf0

בציור המפורסם משנת 1434 "נישואי הזוג ארנולפיני" מאת יאן ואן אייק מוצג זוג לבוש בהידור שניצב בטקס נישואיו. הציור הזה מפגין את שליטתו והבנתו המעמיקים של הצייר בהולכת האור והבנת התאורה הטבעית.

על אף שכנראה מדובר בדיוקן כפול של בני הזוג ולא בתיעוד של טקס הנישואין האמיתי, הוא נותן הרגשה של רגע מיוחד בחייהם. הם ניצבים בחדר אופייני של בני המעמד. הציור כל כך אמיתי (ריאליסטי) שהוא ממש מעניק הרגשה לצופה שהוא עד בטקס הנישואין. הדמויות ניצבות בחזית ופונות אל הצופה, הכאילו ניצב בטקס השבועה של הזוג. רמת הדיוק בפרטים, בלבוש ובאביזרים היא גבוהה, כמקובל אצל הציירים הריאליסטיים הגדולים. ישנו גם שימוש בסמלים רבים, כמו הנר שמסמל את אש האהבה של בני הזוג, הכלב שמסמל נאמנות, נעלי הבית שמייצגים את הביתיות. גם האישה אוחזת בבטנה, אולי סימן להריון ופוריות.

הצייר ואן אייק העיד על שצייר את הציור והעיד על הנישואין בחתימה שצייר בגוף הציור, מעל המראה העגולה שבמרכז: "יאן ואן אייק היה כאן, 1434". גם דמותו נשקפת במראה שמאחורי הזוג, לצד העד השני בנישואין. הכללת הדיוקן של האמן וחתימתו בגוף התמונה היא שינוי של ממש לעומת הנוהג בתקופה בה צויר הציור, ימי הביניים.

הציור נמצא היום ב"גלריה הלאומית" שבלונדון.


הנה סרטון על ציור נישואי הזוג ארנולפיני (עברית):

https://youtu.be/a-lG-sXxQeY


באנגלית על היצירה:

http://youtu.be/U38V_XwaRxM


תכנית חינוכית על יאן ואן אייק (עברית):

https://youtu.be/3tU24nO6QZk?long=yes


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/T15Kv6dtYO0?long=yes

עבודות האמנות של צמד האמנים הסביבתי "קריסטו", המורכב מהאמן הצרפתי ממקור בולגרי קריסטו יבשב (Christo Javacheff) ומבת זוגו ז'אן קלוד, הן מעניינות ביותר. אלה יצירות אמנות ענקיות מבד וחומרים דומים, עבודות שמוקמות לאורך מספר ימים.

במהלכן עוטפים בני הזוג כריסטו בניינים, אתרי טבע וחפצים באמצעות יריעות בד ענקיות שנקשרות מסביבם ומעליהם בחבלים. לאחר פרק זמן, שבו הם מסתירים או מכסים אותם, נחשפים שוב העצמים העטופים והיצירה אינה קיימת יותר. למעשה, היצירה היא לא העצם העטוף, אלא התהליך שכולל את ה"מופע" של ההקמה, התיעוד והפירוק שלו.

בני הזוג, שאגב נולדו בשתי יבשות שונות באותו יום בדיוק, החלו את הקריירה שלהם בעטיפת עצמים וחפצים קטנים בבדי פלסטיק, ביניהם רהיטים, זרי פרחים ושולחנות. השניים לא ניסו לתת מעולם משמעות לעבודתם האמנותית.

הם גורסים שעטיפת בנייני הענק המפורסמים נותנים נקודת מבט חדשה על נופי היום-יום שמקיפים אותנו ועל הקשר שבין מעשה ידי האדם לטבע שמסביבם. לטענתם, הבדים העוטפים בניינים מציתים את הדמיון האנושי ונוצרת סקרנות אצל המתבונן לגבי מה שמוסתר על ידם.

בנוסף הם מייצרים מוטיבים שונים בעצם העטוף, כמו משחקי אור, צל ונפח.

בין המבנים שנעטפו בידי כריסטו נמצאים הרייכסטאג הגרמני בברלין ב-1995 וגשר הפון נף שבפאריס.


הנה ז'אן קלוד מסביר כמה מהעבודות המרשימות שלהם:

https://youtu.be/oY-YVR4_aEc


"גדר הבד" באורך של חצי מייל שיצר הזוג בקליפורניה:

https://youtu.be/nBVpgN4JAsE


כך הם עטפו ב-1995 את הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני בברלין:

https://youtu.be/esiErDm62E4


"איים מוקפים" - עוד עבודה מופלאה של כריסטו:

https://youtu.be/UEecBz3CE7o


בסנטרל פארק בניו יורק הם בנו את "השערים":

https://youtu.be/DOqEX8P9cq0


הפרויקט הראשון של כריסטו, ללא אשתו שהלכה לעולמה, הוא "רציפים צפים" באגם באיטליה:

https://youtu.be/fJ20p1IXG4A


ומקרוב:

https://youtu.be/Le2yLan0o5Y

הם שניים מהרקדנים הגדולים בכל הזמנים. ג'ינג'ר ופרד (Ginger and Fred) היה הכינוי של צמד השחקנים הידועים פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הוא הביא לחיבור ביניהם את המיומנות בריקוד והיא - את הזוהר, רוח הנעורים והשובבות המעט קשוחה שלה.

החיבור ביניהם היה אחד הלהיטים התרבותיים בקולנוע של שיא תקופת המיוזיקלס, סוגת הסרטים המוזיקליים של שנות ה-30 של המאה ה-20.

הצמד נולד כשהשחקנית בת ה-19 ג'ינג'ר רוג'רס פגשה בפרד אסטר. היא הייתה רקדנית, שחקנית וזמרת במחזות זמר וסרטים מוזיקליים. הוא נשכר כדי להדריך את רקדני אחת ההפקות שבהן השתתפה.

מכאן החלה רוג'רס לרקוד עם פרד אסטר והשניים זכו להצלחה גדולה בארצות הברית של שנות ה-30. אלה היו שנות השפל הכלכלי של טרום מלחמת העולם השנייה. השניים עשו עשרה סרטים. הם ביצעו בהם סך הכל 33 ריקודים זוגיים, אבל הריקודים הללו הפכו לקלסיקה וצוטטו בהמשך בשלל סרטים ומחזות זמר.

בעתיד הוא יעיד על רוג'רס שיותר מתנועות הריקוד שלה, היה לה כישרון טבעי וחן, שאיפשרו לשניים להשתלב באופן מושלם. ההיילייט של ריקודיהם היו תנועות המשיכה-דחייה שחזרו בהם כמוטיב קבוע. אסטר הודה שלא הצליח לשחזר עם שחקניות אחרות, את קסם הריקודים שלו עם רוג'רס.

בדיעבד, השניים יצרו בסרטים הללו סוגת ריקודים ייחודית. בלטה בה ההשלמה ההדדית ביניהם.

החיבור בין ג'ינג'ר ופרד בין 1933 ל-1939, הפך למודל של שיתוף פעולה זוגי בקולנוע. היותם של השניים גם זוג בחייהם הפרטיים, הפכה את רוג'רס ואסטר למושא סיקור קבוע ולוהט של הצהובונים, עיתוני הרכילות.

למעשה, משחקי הרתיעה והמשיכה ביניהם, שהיו אחד הסממנים שאפיינו את קטעי הריקוד של השניים, שיקפו באופן מסוים גם את חייהם. בשנות ה-40 הם נפרדו ורוג'רס החלה לשחק לבדה ואף זכתה באוסקר.

אגב, כיום יש על שם השניים בניין משרדים בפראג שבצ'כיה. כינויו הרשמי של הבניין הוא "בית השיכור", אבל רבים קוראים לו "הבית הרוקד" או "ג'ינג'ר ופרד". יזם את הקמתו נשיא צ'כיה ואצלב האוול.


הנה צמד הרקדנים ג'ינג'ר ופרד:

http://youtu.be/MsS7B8nyw5Y?t=59s


ריקוד סווינג מהמם:

https://youtu.be/mxPgplMujzQ


ו"הבית הרוקד" בפראג, שמעוצב בדמותם וזכה לכינוי "ג'ינג'ר ופרד":

http://youtu.be/hlZA8bTvpiw

אתל ויוליוס רוזנברג (Julius Rosenberg) היו זוג יהודים אמריקאים, שבגדו בארה"ב בכך שמסרו לאויב מידע על תכניות הגרעין של ארה"ב. הזוג נעצר בשנת 1950, קיבל את הכינוי "מרגלי האטום" ונשפט על עבירה של ריגול למען ברית המועצות.

על מסירת סודות האטום לסובייטים הוצאו בני הזוג להורג בשנת 1953. משך שנים רבות הושמעו טענות על כך שלא בגדו ושהרשעתם ורדיפתם היו פרי של אנטישמיות ובשל היותם קומוניסטים.

עם זאת, משנפתחו הארכיונים של ברית המועצות, עם התמוטטות הקומוניזם, הסתבר שאכן היו מרגלים והעבירו מידע חשוב וסודי ביותר לשירותי הביון הסובייטיים, מידע שתרם רבות לפיתוח נשק ופצצות מתקדמות באותה תקופה.

נציין ששנים רבות לאחר הוצאתם להורג, הודה אחיה של אתל, דייוויד גרינגלאס - העד המרכזי נגדם, שבדה את אשמתה של אתל ורק יוליוס היה המרגל הפעיל מהשניים. לא ברור עד כמה אמינה עדות זו.


הנה סיפורם של יוליוס ואתל רוזנברג:

https://youtu.be/mxmsBePZwHY


דיווח חדשות על לכידת בני הזוג רוזנברג:

http://youtu.be/B33oE73tPUo


כך הם נתפסו בעקבות לכידת שרשרת של מרגלים:

https://youtu.be/Ptvwzd-q7c0


וסופם הקטלני של אתל ויוליוס רוזנברג:

https://youtu.be/iP56uHh-p5g

מה אם נאמר לכם שאחד המדענים הטובים בהיסטוריה היה בכלל אישה? ואם נוסיף שהאישה הזו זכתה בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים? - הופה, בנות... מתחילות להאמין בעצמנו? אז יאללה ללמוד!

קראו לה מארי קירי. עם בעלה, פייר קירי (Pierre and Marie Curie), גילו השניים ב-1898 את הרדיום (Radium), שנקרא בעברית "אורית". מדובר ביסוד כימי רדיואקטיבי, שהקרינה הרדיואקטיבית שלו היא פי מיליון מזו שפולט האורניום.

השניים גילו את הרדיום בעפרת אורניום, שממנה הפיקו את כל האורניום ואז גילו שהיא עדיין רדיואקטיבית. מכך הסיקו השניים שבעופרת האורניום עדיין יש יסוד רדיואקטיבי נוסף. זה היה הרדיום ואגב,עימו גילו בעופרה הזו עוד יסוד, שלו קראו פולוניום.

השניים זכו בפרס נובל ביחד. אחרי מותו של פייר בתאונת דרכים המשיכה מארי במחקר וזכתה בפרס נובל נוסף. בהמשך היא מתה בשל הקרינה הרבה שאליה נחשפה במעבדה. עד היום, אגב, יש קושי וחשש מקריאה של יומני המחקר המדעי המסקרנים שלה, בשל הרדיואקטיביות המסוכנת שבהם.

פיתוחים מדעיים רבים שנולדו עם השנים הושפעו מגילוי הרדיום והרדיו-אקטיביות של הזוג קירי. ניתן לומר שללא הגילויים של השניים, לא היו באות המון המצאות רפואיות. מנגד, יתכן שגם הפצצה הגרעינית לא הייתה באה לעולם, כך שלא כל מה שנולד כתוצאה מתגליות והמצאות שלהם היה אולי כל כך מוצלח.


הנה סיפורה של האישה היחידה שזכתה בשני פרסי נובל (מתורגם):

https://youtu.be/w6JFRi0Qm_s


פייר ומארי קירי והעבודה שהמשיכה לאחר מותו:

https://youtu.be/ZEV4KJBJvEg


על מארי קירי וגילוי הרדיום:

http://youtu.be/3KmJsKuJws4


והבה נכיר אותה, עם מעט הומור חינוכי (עברית):

https://youtu.be/VAxoXbC3H0A?long=yes