שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו חוש הטעם ומה בינו לבין חוש ריח?
כשאנו אוכלים, או טועמים מזון, אנו משתמשים בחוש הטעם שלנו, מערכת החישה הכימית שמאפשרת לנו לזהות תכונות שונות כמו הטעם של הביסים שאנו אוכלים או הלגימות שאנחנו ושותים.
האיבר העיקרי של חוש הטעם הוא כמובן הלשון, שעל פניה פזורות אלפי יחידות חישה זעירות שנקראות פקעיות טעם (Taste Buds). כל פקעית כזו מכילה קולטנים, או תאי קולטן ליתר דיוק, שמגיבים למולקולות כימיות שנמסות ברוק.
כבני אדם אנו חווים 5 טעמים בסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ, מר והטעם החמישי שנדרא אוממי (Umami) או אומאמי, שאפשר להכיר בתגית "אוממי". הטעמים השונים מספקים לנו מידע שונה על המזון. הטעם המתוק מאותת על קלוריות, מלוח על נוכחות מינרלים, מר על רעלנים אפשריים וכך הלאה.
הכירו את הטעמים השונים בתגית "טעמים".
#מהו הטעם?
חוש הטעם הוא אחד משלושת "חושי השוליים", החושים הפחות מפותחים אצל בני אדם. מה הכוונה? - ודאי שמתם לב שאנו כבני אדם מקדישים פחות תשומת לב לחוש הטעם, לחוש המישוש ולחוש הריח שלנו, לעומת תשומת הלב והשימוש הרב שאנו עושים בחושי הראייה והשמיעה.
מצד אחד, חשוב להבדיל בין חוש הריח, המזהה את המולקולות שמתנדפות לאוויר ומגיעות לתאי הריח שבאף, לבין חוש הטעם, המגיב למולקולות שנמסות בנוזל.
אך מסתבר שבזמן לעיסת המזון עולות מולקולות ריחניות, דרך הגרון אל האף מאחור ובתהליך שנקרא ריח רטרונאזלי (Retronasal Olfaction) אנו חווים את מה שבשפת היום יום נקרא "טעם", אך מבחינה מדעית הוא בעצם ריח.
מנגד, כשאנשים שונים אוכלים את אותו מזון בדיוק הם לא חווים בהכרח את אותו טעם. הסיבה לכך היא שמוחו של כל אחד מהם בונה באופן שונה את התמונה הריחנית שלו. זוהי מסקנתו המדהימה ומפתיעה לזמנה של גורדון שפרד (Gordon Shepherd), מדען שעסק בתחום המדעי שנקרא נוירו-גסטרונומיה (Neurogastronomy) וחקר בין השאר את אובדן חוש הטעם.
זה גם מתחזק מכך שבעוד יש רק 5 טעמים בסיסיים, האף שלנו מסוגל להבחין ביותר מטריליון ריחות שונים. ריבוי הטעמים שאנו חווים הוא אדיר ומכאן שזה לא הפה שיוצר את הטעם, אלא המוח.
איך זה קורה? - המדע מצא שכשאנו אוכלים או שותים, נפלטים ריחות מהפה ועוברים מנתיבי האוויר שבגרון אל האף ומגיעים אל המוח כמידע שנוצר בהרחה דרך האף. כלומר, בתופעה הפוכה ממה שמרגיש לנו בתור טעם, תפיסת הטעם שלנו מהפה נובעת דווקא מהריחות שנפלטים מהפה. במילים אחרות - המדע קובע שמה שאנו קוראים בשפת היום-יום "טעם" הוא בעצם ריח.
סימנים לכך אפשר לקבל מכך שבעת הצטננות, כשהאף סתום, מאבד האוכל את טעמו. כך קרה גם לחולי קורונה רבים בתקופת המגפה, שאיבדו הרבה מתחושת הטעם שלהם, כנראה בשל ירידה ביכולת או פגיעה מוחלטת ביכולת להריח.
זה גם ההסבר לכך שחולים שחוו אובדן או לפחות ירידה של חוש הריח מתארים לא פעם גם אובדן בחוש הטעם, אף שלא נפגעת היכולת לזהות את הטעמים הבסיסיים (כמו מתוק, מלוח, חמוץ, מר), בעזרת קולטני הטעם שבלשונם. מה שאבד להם זו ההשפעה של הריח על תחושת הטעם.
כלומר, חלק משמעותי ממה שאנו מגדירים כטעם, הוא בעצם יכולות חוש הריח שלנו. ומעניין היה שרבים ממי שחלו בקורונה בשנות המגיפה דווחו אחרי המחלה על תופעת לוואי של אובדן חוש הטעם והריח שלהם.
הנה סרטון על חוש הטעם (מתורגם):
https://youtu.be/mFm3yA1nslE
על חוש הטעם ובדיקה של הקשר בינו לבין חוש הריח (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
האם יכול להיות שחוש הטעם הוא בראש שלנו? (עברית)
https://youtu.be/a_3e1MTB8h0
הפגיעה בחושי הטעם והריח בקורונה, בשל הקשר המובהק שביניהם (עברית):
https://youtu.be/7JF4n4Ueqik
והקוסם חזי דין שמצליח לשחק עם חוש הטעם של אנשים (עברית):
https://youtu.be/KD2lf_PFHJc
מהו הטעם החמוץ ומה תפקידו בטבע ומטבח?
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון. הטעם הכי מפתיע באהדה אליו הוא הטעם החמוץ. גם אם יש פוליטיקאים המשתמשים במילה "חמוצים" כמילת גנאי, ציבור הצרכנים ואוהבי האוכל הטוב דווקא "מתים" על הטעם החמוץ.
ואכן, הטעם החמוץ () הוא אחד מחמשת הטעמים המוכרים בציבור, הטעמים הבסיסיים שחוש הטעם שלנו מזהה, לצד המתוק, המר, המלוח והאומאמי (ראו בתגית "אוממי").
לכל טעם יש את המקום שלו בלשון האנושית. אם את המליחות, למשל, רובנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, מעט מאחור אנו חשים את המתיקות, הטעם המר מורגש בקצה הפנימי צדדי שלה ובצידי הלשון לפניו מורגש הטעם החמוץ.
#איך אנו מזהים טעם חמוץ?
פיזיולוגית, הטעם החמוץ נגרם כתוצאה מנוכחות של חומצות - חומרים כימיים עם מולקולות המשחררות יוני מימן במגע עם מים. ככל שריכוז יוני המימן גבוה יותר, כך הטעם החמוץ עז יותר.
טעמו החמוץ של המזון מורגש בעיקר בצידי הלשון פנימה, אזור בו יש פקעיות טעם, מעין קולטנים הרגישים לחומצות. באמצעות תאי עצב שונים מעבירות פקעיות הטעם הללו את המידע למוח, שם מעובד המידע ואנו מבינים שהמזון או המשקה שבפינו הוא חמוץ.
#תפקידי הטעם החמוץ
החמיצות ממלאת בטבע תפקיד מכריע כמנגנון הגנה. פירות שאינם בשלים מכילים חומצות רבות המעניקות להם טעם חמוץ בולט. טעם כזה, המזוהה גם במזון מקולקל, מרתיע בעלי חיים מאכילת הפרי לפני הבשלת הזרעים והפצתם בזמן הנכון.
עם הבשלת הפרי, יורדת רמת החומציות ומתגבר הטעם המתוק שהופך את הפרי מושך יותר לאכילה. זו שיטה מצוינת שהתפתחה באבולוציה, המבטיחה את תפוצת הזרעים לאחר אכילת הפירות וההמשכיות של הצמח.
מעבר לתפקידה האבולוציוני, החמיצות היא גם מנגנון שימור טבעי. רבים מהחיידקים המזיקים אינם מסוגלים לשגשג בסביבה חומצית, מה שאגב איפשר לאדם לאורך ההיסטוריה להשתמש בטכניקות של שימור מזון, באמצעות החמצה או כבישה שלו.
החמיצות היא לא רק טעם אלא חוויה חושית מורכבת המשלבת תחושות של רעננות, חדות ולעתים אף כיווץ – אותה תחושה מוכרת כש"פנינו מתכווצות" מלימון חזק. תחושה זו, למרות היותה אינטנסיבית, ממשיכה למשוך אותנו שוב ושוב אל המאכלים החמוצים, אולי בשל האות שהיא מעבירה למוח על עושר תזונתי של ויטמין C והתחושה המרעננת שהיא מספקת.
#חמוצים במטבח
למעשה, כל החמוצים למיניהם, מהכרוב הכבוש (Sauerkraut), המלפפונים החמוצים, הגזר והכרובית המוחמצים ועד לקימצ'י (Kimchi) הקוריאני, אינג'רה אתיופית, סלגם טורקי ואפילו יוגורט - כולם תוצרים של תהליכי תסיסה לקטית, היוצרים סביבה חומצית שמעכבת התפתחות של חיידקים מזיקים. המעניין הוא שאת התסיסה הלקטית יוצרים חיידקים טובים, שמפרקים את הפחמימות והסוכרים במזונות ויוצרים את החומצה.
מקורות החמיצות במטבח מגוונים: החל מלימונים וליים, דרך חומץ לסוגיו ועד לרכיבים פחות מוכרים כמו סומאק (Sumac) במטבח המזרח-תיכוני או אמצ'ור (Amchur) - אבקת מנגו ירוק מיובש בנ עושים שימוש במטבח ההודי. רבים מהמטבחים האסיאתיים משתמשים בחומצה כרכיב מרכזי, כמו התמרינד (Tamarind) במטבח התאילנדי או חומץ האורז במטבחי יפן.
#תפקיד החמוצים בצלחת
במטבח, החמיצות היא כלי רב-עוצמה. היא מספקת איזון לטעמים אחרים, מדגישה טעמים עדינים, "חותכת" שומניות ומעוררת את בלוטות הרוק - תכונה שמגבירה את תחושת הרעב ומשפרת את חווית האכילה.
השף הבריטי המפורסם אסטון בלומנטל (Heston Blumenthal) גורס שהחומצה היא "סוד קולינרי" המסוגל להעצים טעמים ללא הוספת מלח.
הנה הטעם החמוץ מול האחרים על הלשון (עברית):
https://youtu.be/XVe-6LC1pAU
על מפת הטעמים וכיצד היא מייצגת תפיסות מוטעות במדע (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
להכין מלפפונים חמוצים שמוכנים תוך פחות משעה:
https://youtu.be/yOrMoN07n6k
ירקות מוחמצים ביתיים הם להיט זול וטעים:
https://youtu.be/4p9z-Y8dKFQ
הטעם החמוץ במטבח התאילנדי:
https://youtu.be/o8w2GC45TYk
ופרודיה על "מתוק מתוק" בחמיצות סאטירית (עברית):
https://youtu.be/b3yh4yR7-F0
איך אנו יודעים מה טעים לנו?
לרובנו, אחד החושים שהכי מובנים מאליהם הוא חוש הטעם. אבל אם תחשבו על זה רגע תזכרו מיד כמה הנאה מסב לנו הטעם. מאוכל טעים של אימא ועד המתוק של הממתקים - הטעם עושה לנו הרבה כיף.
כשהלשון שלנו נוגעת באוכל, היא נעזרת בפקעיות הטעם שעליה. פקעיות טעם הן מעין גבשושיות שעוזרות לנו לזהות טעמים שונים. ישנם 4 טעמים: מר, מתוק, מלוח וחמוץ. אגב, יש עוד טעם נוסף שהתגלה אחרי הארבעה הוותיקים - הכירו אותו בתגית "אוממי".
ולידיעת כולנו - חריף אינו טעם, אלא צריבה!
הנה חוש הטעם (עברית):
https://youtu.be/9iNZ10rr_rg
סרטון הסבר קצר על חוש הטעם (ללא מילים):
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
טעמים וטעימות ואיך עובד הטעם שלנו? (עברית)
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
אמן החושים נמרוד הראל מבצע תרגיל על חוש הטעם של אנשים (עברית):
http://youtu.be/a_3e1MTB8h0
"חפירה" משעשעת על חוש טעם וכוסברה (עברית):
https://youtu.be/AFJKvjfuTYI
והרצאה על חוש הטעם עם התנסות בטעמים (עברית):
https://youtu.be/xSzBnnYbP1U?long=yes
מהם הטעמים שאנו מכירים?
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף שהתגלה, טעם חמישי. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שמעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ורגע, מה עם הטעם החריף? - הפתעה. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כוויה, כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים ואזורי הלשון ומה לא מדויק בה ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
איך בנויה הלשון?
הלשון שלנו היא איבר שרירי שמאפשר לנו לחוש טעם. כ-10,000 פקעיות טעם מכסות את הלשון שלנו וקולטות מולקולות מהמזון שאנו אוכלים. למעשה הן קולטות מולקולות מנוזלים בלבד והרוק הוא שמסייע להיווצרות הנוזלים הללו ולהמסה של המזון המוצק שאיו אוכלים. פקעיות הטעם הללו שולחות מידע למוח וכך אנו חשים הנאה או לא נהנים מטעמו של האוכל שאכלנו.
בני אדם משתמשים בלשון גם לדיבור והפקת צלילים. ישנם עיצורים, צלילי דיבור, שהלשון הכרחית להפקתם. בעיצורים כמו ל, ט או נ, תפקיד הלשון הוא חשוב ביותר. זו ככל הנראה הסיבה שהמושג "לשון" הפך לשם של שפת הדיבור שלנו, כמו שיודעים ילדים הלומדים בבית הספר את מקצוע הלשון.
גם בעלי חיים עושים שימוש בלשון. חתול מנקים את פרוותם מלכלוך בעזרת לשונם. צפרדעים צדים חרקים בעזרת לשונם. במקום להזיע כמונו, כלבים משתמשים בלשון כדי להוריד את חום גופם, באידוי המים מהלשון. וכמובן התוכים, בעלי הלשון העבה, שיכולים בעזרתה להגות מילים.
אגב, סתם שתדעו, ביחס לגודלה, הלשון היא השריר החזק בגופנו!
הנה הלשון ותפקידיה:
http://youtu.be/0hwOL91cjwM?t=10s
כך הלשון מייצרת לנו את תחושת הטעם, אם כי מפת הטעמים היא לא בדיוק מה שחשבנו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הלשון אחראית לטעמים הנפלאים שאנו חווים:
https://youtu.be/C4rdqXXzPGU
באנגלית - איך הלשון פועלת?
https://youtu.be/fDWymCOIq4Q
הסבר נוסף:
http://youtu.be/KuP-Kj7MHes
איך התגלה ומהו טעם האוממי, הטעם החמישי?
זה קרה במלחמת העולם השנייה. צוותי האספקה שדאגו למזונם של החיילים האמריקאים הבינו מהחיילים שהם מעדיפים את מנות הקרב שהשאירו במנוסתם היפנים הבורחים.
כשחקרו מה עדיף במנות הקרב היפניות, על פני המנות האמריקאיות הם גילו חומר בשם "מונוסדיום גלוטומט" שמעצים את ההנאה מהאוכל. התגלית המרעישה הגיעה מהר מאד לתעשיית המזון האמריקאית שהשתמשה במונוסודיום גלוטומט כדי לשפר בזול את הטעם של המזון המתועש.
עם המחקר שהתקדם הסתבר שהתגלית המקורית היא של חוקר יפאני בשם קיקונה איקדה, שכבר במאה ה-19 הבין שיש מאכלים הכוללים טעם חדש, שלא נמנה על הטעמים המוכרים (מתוק, מלוח, חמוץ ומר). אחרי שחקר את החומצה הגלוטמית, הוא פיתח את החומר הזה, מונוסודיום גלוטמט, כדי שיעצים ויחזק את טעמם של תבשילים ומאכלים שונים.
אך רק בשנים האחרונות התגלה שמדובר בעצם בטעם חדש, טעם חמישי, אחרי הטעמים הוותיקים - מלוח, מר, מתוק וחמוץ. זה קרה בשנת 2003, כשמצאו החוקרים את הקולטנים שמזהים את הטעם החדש, בפקעיות הטעם שבלשון האנושית. אז קראו לטעם החדש, שמעניק לאוכל טעם עמוק, מודגש, עשיר ובשרני, בשם "אוּמָמִי" (Umami) הוא הוכר באופן רשמי כטעם החמישי שקיים.
ומה אם נאמר לכם שכולנו מזהים את האוממי בקלות. זה קורה כשאנו אוכלים אוכל חסר טעם, שחסר בו משהו שאיננו יודעים תמיד להגדיר מהו. מה שחסר בו הוא ה"אוממי" הזה. הרבה טבחים יודעים לייצר טעם אוממי, אבל אחרים, בעלי הכישרון הפחות מהם - פשוט לא יודעים.
פירוש המילה אוּמָמִי הוא ביפאנית "טעים" או "מתובל". יש מאכלים ומוצרי מזון שהם עשירים מטבעם בחומצה הגלוטמית. ביניהם ניתן למצוא צמחים כמו אספרגוס, פטריות, עלי דפנה, עגבניות, סלרי, אצות ורוטב סויה, כמו גם את הבשר הצלוי והגבינות המיושנות. בהרבה מאכלים שקל להתמכר אליהם יש אוממי, ביניהם קטשופ, שמנת מתוקה ועוד.
טעם האוממי נובע מחומצה הנקראת "חומצה גלוטמית". כשהחלבון המצוי במזון מתפרק, משתחררת החומצה הגלוטמית שבו ומעניקה לו את טעם האוממי. אם פעם הפיקו את המונוסודיום גלוטומט מאצות, כיום יודעים להפיקו מכל חלבון מפורק, כולל מחומרים כמו עמילן, קני-סוכר, סוכר תירס וסלק סוכר.
הנה סיפורו של טעם האוממי:
https://youtu.be/TkDYj7a8IAo
עוד על טעם האוממי (עברית):
https://youtu.be/GCBgi9k79Ng?t=7m10s&end=10m5s
הסבר בזק על הטעם החמישי:
https://youtu.be/tSECLr_7kVk
שף שמציג רוטב טבעוני אוממי:
https://youtu.be/BraJQrO8IqM
סרט תיעודי קצר על הטעם החמישי - האוממי:
https://youtu.be/W2xPOZPlxo4?long=yes
והסבר שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
האם אוכל טוב הוא טעים גם לילדים?
האם טעם הוא אישי או שדברים טעימים הם טעימים לכולם? - הרי בין המבוגרים יש תמימות דעים יחסית לגבי המאכלים הטובים.
גם בין הילדים יש ברוב המקרים תמימות דעים לגבי המאכלים האהובים. אבל ידוע שהטעם מתפתח עם הגיל ושמה שאהבת בילדות אינו מה שבהכרח תאהב כשתגדל וההיפך - דברים שכילד אינך סובל יהפכו למעדנים נחשקים כשתתבגר..
הנה סרטון שמראה איך ילדים מגיבים למאכלים נחשקים כמו קוויאר, פסטה עם דיו קלמארי וזהב:
http://youtu.be/uWgqfYdQ0GI
הנה תגובות של ילדים לקפה:
http://youtu.be/lWghct3iMT8
האם חריף הוא טעם ואיך כיף חריף?
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
מהם חמשת החושים שיש לאדם או לפחות המרכזיים שבהם?
חמשת החושים שהתרגלו לזהות אצלנו לאורך ההיסטוריה הם שמיעה, ראיה, טעם, ריח וחישה, מה שאנו מכנים לעתים חוש המישוש. הציג אותם לראשונה בימי יוון העתיקה הפילוסוף היווני אריסטו. החושים הללו הולכים איתנו דרך ארוכה, מאז אריסטו ויוון הקדומה, בעיקר כי אלה החושים הכי ברורים ושניתנים לקליטה מידית, אבל האם הם היחידים?
גם אם יש יותר, אנו מסכימים עליהם כרגע ובעתיד ודאי יוגדרו נוספים. בימינו מקובל לזהות חושים נוספים, כמו חוש שיווי המשקל, חוש הגוף בתנועה וחוש הגוף במרחב. בהגדרות ומיונים שונים הוצעו בין 9 ל-21 חושים אנושיים שונים. יש אפילו טענות שמדעני המוח הנלהבים כבר מצאו מעל 30 כאלה. כמובן שההגדרות הללו לא הסתיימו ומתקיימים עליהם דיונים מדעיים שונים.
כי בעצם מהו חוש? האם כל מה שאנו מסוגלים לעשות הוא חוש או שיש לנו יכולות המתבססות על כמה חושים, צירוף שלהם או יכולות אחרות שהאדם עדיין לא סיים להגדיר?
ללא ספק מערכת החישה האנושית מכינה לנו הפתעות ותגליות במעלה השנים. גילויים נוירולוגיים מצביעים בימינו על קיומם של עשרות חושים, בין 22 ל-33 אם להתייחס לטענתו של הפילוסוף הבריטי פרופסור בארי ס. סמית'.
הנה החושים שלנו וכיצד הם פועלים:
https://youtu.be/q1xNuU7gaAQ
חמשת החושים לילדים (עברית):
https://youtu.be/gp0MOEl0FSg
וסרטון על החושים שלנו - לילדים צעירים באנגלית קלה:
https://youtu.be/LQNqXnjJxH4
על הקשר המדהים והתגלית שתפתיע אתכם לגבי הקשר שבין שניים מהחושים החשובים שלנו (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
קליפ שמראה את חמשת החושים ומלמד שיר באנגלית על החושים:
http://youtu.be/z7pi9kv1dj0
ודבריו של הפילוסוף הבריטי פרופסור בארי ס. סמית' על עשרות החושים שבדיון בהווה:
https://youtu.be/zWdfpwCghIw
כשאנו אוכלים, או טועמים מזון, אנו משתמשים בחוש הטעם שלנו, מערכת החישה הכימית שמאפשרת לנו לזהות תכונות שונות כמו הטעם של הביסים שאנו אוכלים או הלגימות שאנחנו ושותים.
האיבר העיקרי של חוש הטעם הוא כמובן הלשון, שעל פניה פזורות אלפי יחידות חישה זעירות שנקראות פקעיות טעם (Taste Buds). כל פקעית כזו מכילה קולטנים, או תאי קולטן ליתר דיוק, שמגיבים למולקולות כימיות שנמסות ברוק.
כבני אדם אנו חווים 5 טעמים בסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ, מר והטעם החמישי שנדרא אוממי (Umami) או אומאמי, שאפשר להכיר בתגית "אוממי". הטעמים השונים מספקים לנו מידע שונה על המזון. הטעם המתוק מאותת על קלוריות, מלוח על נוכחות מינרלים, מר על רעלנים אפשריים וכך הלאה.
הכירו את הטעמים השונים בתגית "טעמים".
#מהו הטעם?
חוש הטעם הוא אחד משלושת "חושי השוליים", החושים הפחות מפותחים אצל בני אדם. מה הכוונה? - ודאי שמתם לב שאנו כבני אדם מקדישים פחות תשומת לב לחוש הטעם, לחוש המישוש ולחוש הריח שלנו, לעומת תשומת הלב והשימוש הרב שאנו עושים בחושי הראייה והשמיעה.
מצד אחד, חשוב להבדיל בין חוש הריח, המזהה את המולקולות שמתנדפות לאוויר ומגיעות לתאי הריח שבאף, לבין חוש הטעם, המגיב למולקולות שנמסות בנוזל.
אך מסתבר שבזמן לעיסת המזון עולות מולקולות ריחניות, דרך הגרון אל האף מאחור ובתהליך שנקרא ריח רטרונאזלי (Retronasal Olfaction) אנו חווים את מה שבשפת היום יום נקרא "טעם", אך מבחינה מדעית הוא בעצם ריח.
מנגד, כשאנשים שונים אוכלים את אותו מזון בדיוק הם לא חווים בהכרח את אותו טעם. הסיבה לכך היא שמוחו של כל אחד מהם בונה באופן שונה את התמונה הריחנית שלו. זוהי מסקנתו המדהימה ומפתיעה לזמנה של גורדון שפרד (Gordon Shepherd), מדען שעסק בתחום המדעי שנקרא נוירו-גסטרונומיה (Neurogastronomy) וחקר בין השאר את אובדן חוש הטעם.
זה גם מתחזק מכך שבעוד יש רק 5 טעמים בסיסיים, האף שלנו מסוגל להבחין ביותר מטריליון ריחות שונים. ריבוי הטעמים שאנו חווים הוא אדיר ומכאן שזה לא הפה שיוצר את הטעם, אלא המוח.
איך זה קורה? - המדע מצא שכשאנו אוכלים או שותים, נפלטים ריחות מהפה ועוברים מנתיבי האוויר שבגרון אל האף ומגיעים אל המוח כמידע שנוצר בהרחה דרך האף. כלומר, בתופעה הפוכה ממה שמרגיש לנו בתור טעם, תפיסת הטעם שלנו מהפה נובעת דווקא מהריחות שנפלטים מהפה. במילים אחרות - המדע קובע שמה שאנו קוראים בשפת היום-יום "טעם" הוא בעצם ריח.
סימנים לכך אפשר לקבל מכך שבעת הצטננות, כשהאף סתום, מאבד האוכל את טעמו. כך קרה גם לחולי קורונה רבים בתקופת המגפה, שאיבדו הרבה מתחושת הטעם שלהם, כנראה בשל ירידה ביכולת או פגיעה מוחלטת ביכולת להריח.
זה גם ההסבר לכך שחולים שחוו אובדן או לפחות ירידה של חוש הריח מתארים לא פעם גם אובדן בחוש הטעם, אף שלא נפגעת היכולת לזהות את הטעמים הבסיסיים (כמו מתוק, מלוח, חמוץ, מר), בעזרת קולטני הטעם שבלשונם. מה שאבד להם זו ההשפעה של הריח על תחושת הטעם.
כלומר, חלק משמעותי ממה שאנו מגדירים כטעם, הוא בעצם יכולות חוש הריח שלנו. ומעניין היה שרבים ממי שחלו בקורונה בשנות המגיפה דווחו אחרי המחלה על תופעת לוואי של אובדן חוש הטעם והריח שלהם.
הנה סרטון על חוש הטעם (מתורגם):
https://youtu.be/mFm3yA1nslE
על חוש הטעם ובדיקה של הקשר בינו לבין חוש הריח (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
האם יכול להיות שחוש הטעם הוא בראש שלנו? (עברית)
https://youtu.be/a_3e1MTB8h0
הפגיעה בחושי הטעם והריח בקורונה, בשל הקשר המובהק שביניהם (עברית):
https://youtu.be/7JF4n4Ueqik
והקוסם חזי דין שמצליח לשחק עם חוש הטעם של אנשים (עברית):
https://youtu.be/KD2lf_PFHJc
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון. הטעם הכי מפתיע באהדה אליו הוא הטעם החמוץ. גם אם יש פוליטיקאים המשתמשים במילה "חמוצים" כמילת גנאי, ציבור הצרכנים ואוהבי האוכל הטוב דווקא "מתים" על הטעם החמוץ.
ואכן, הטעם החמוץ () הוא אחד מחמשת הטעמים המוכרים בציבור, הטעמים הבסיסיים שחוש הטעם שלנו מזהה, לצד המתוק, המר, המלוח והאומאמי (ראו בתגית "אוממי").
לכל טעם יש את המקום שלו בלשון האנושית. אם את המליחות, למשל, רובנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, מעט מאחור אנו חשים את המתיקות, הטעם המר מורגש בקצה הפנימי צדדי שלה ובצידי הלשון לפניו מורגש הטעם החמוץ.
#איך אנו מזהים טעם חמוץ?
פיזיולוגית, הטעם החמוץ נגרם כתוצאה מנוכחות של חומצות - חומרים כימיים עם מולקולות המשחררות יוני מימן במגע עם מים. ככל שריכוז יוני המימן גבוה יותר, כך הטעם החמוץ עז יותר.
טעמו החמוץ של המזון מורגש בעיקר בצידי הלשון פנימה, אזור בו יש פקעיות טעם, מעין קולטנים הרגישים לחומצות. באמצעות תאי עצב שונים מעבירות פקעיות הטעם הללו את המידע למוח, שם מעובד המידע ואנו מבינים שהמזון או המשקה שבפינו הוא חמוץ.
#תפקידי הטעם החמוץ
החמיצות ממלאת בטבע תפקיד מכריע כמנגנון הגנה. פירות שאינם בשלים מכילים חומצות רבות המעניקות להם טעם חמוץ בולט. טעם כזה, המזוהה גם במזון מקולקל, מרתיע בעלי חיים מאכילת הפרי לפני הבשלת הזרעים והפצתם בזמן הנכון.
עם הבשלת הפרי, יורדת רמת החומציות ומתגבר הטעם המתוק שהופך את הפרי מושך יותר לאכילה. זו שיטה מצוינת שהתפתחה באבולוציה, המבטיחה את תפוצת הזרעים לאחר אכילת הפירות וההמשכיות של הצמח.
מעבר לתפקידה האבולוציוני, החמיצות היא גם מנגנון שימור טבעי. רבים מהחיידקים המזיקים אינם מסוגלים לשגשג בסביבה חומצית, מה שאגב איפשר לאדם לאורך ההיסטוריה להשתמש בטכניקות של שימור מזון, באמצעות החמצה או כבישה שלו.
החמיצות היא לא רק טעם אלא חוויה חושית מורכבת המשלבת תחושות של רעננות, חדות ולעתים אף כיווץ – אותה תחושה מוכרת כש"פנינו מתכווצות" מלימון חזק. תחושה זו, למרות היותה אינטנסיבית, ממשיכה למשוך אותנו שוב ושוב אל המאכלים החמוצים, אולי בשל האות שהיא מעבירה למוח על עושר תזונתי של ויטמין C והתחושה המרעננת שהיא מספקת.
#חמוצים במטבח
למעשה, כל החמוצים למיניהם, מהכרוב הכבוש (Sauerkraut), המלפפונים החמוצים, הגזר והכרובית המוחמצים ועד לקימצ'י (Kimchi) הקוריאני, אינג'רה אתיופית, סלגם טורקי ואפילו יוגורט - כולם תוצרים של תהליכי תסיסה לקטית, היוצרים סביבה חומצית שמעכבת התפתחות של חיידקים מזיקים. המעניין הוא שאת התסיסה הלקטית יוצרים חיידקים טובים, שמפרקים את הפחמימות והסוכרים במזונות ויוצרים את החומצה.
מקורות החמיצות במטבח מגוונים: החל מלימונים וליים, דרך חומץ לסוגיו ועד לרכיבים פחות מוכרים כמו סומאק (Sumac) במטבח המזרח-תיכוני או אמצ'ור (Amchur) - אבקת מנגו ירוק מיובש בנ עושים שימוש במטבח ההודי. רבים מהמטבחים האסיאתיים משתמשים בחומצה כרכיב מרכזי, כמו התמרינד (Tamarind) במטבח התאילנדי או חומץ האורז במטבחי יפן.
#תפקיד החמוצים בצלחת
במטבח, החמיצות היא כלי רב-עוצמה. היא מספקת איזון לטעמים אחרים, מדגישה טעמים עדינים, "חותכת" שומניות ומעוררת את בלוטות הרוק - תכונה שמגבירה את תחושת הרעב ומשפרת את חווית האכילה.
השף הבריטי המפורסם אסטון בלומנטל (Heston Blumenthal) גורס שהחומצה היא "סוד קולינרי" המסוגל להעצים טעמים ללא הוספת מלח.
הנה הטעם החמוץ מול האחרים על הלשון (עברית):
https://youtu.be/XVe-6LC1pAU
על מפת הטעמים וכיצד היא מייצגת תפיסות מוטעות במדע (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
להכין מלפפונים חמוצים שמוכנים תוך פחות משעה:
https://youtu.be/yOrMoN07n6k
ירקות מוחמצים ביתיים הם להיט זול וטעים:
https://youtu.be/4p9z-Y8dKFQ
הטעם החמוץ במטבח התאילנדי:
https://youtu.be/o8w2GC45TYk
ופרודיה על "מתוק מתוק" בחמיצות סאטירית (עברית):
https://youtu.be/b3yh4yR7-F0
לרובנו, אחד החושים שהכי מובנים מאליהם הוא חוש הטעם. אבל אם תחשבו על זה רגע תזכרו מיד כמה הנאה מסב לנו הטעם. מאוכל טעים של אימא ועד המתוק של הממתקים - הטעם עושה לנו הרבה כיף.
כשהלשון שלנו נוגעת באוכל, היא נעזרת בפקעיות הטעם שעליה. פקעיות טעם הן מעין גבשושיות שעוזרות לנו לזהות טעמים שונים. ישנם 4 טעמים: מר, מתוק, מלוח וחמוץ. אגב, יש עוד טעם נוסף שהתגלה אחרי הארבעה הוותיקים - הכירו אותו בתגית "אוממי".
ולידיעת כולנו - חריף אינו טעם, אלא צריבה!
הנה חוש הטעם (עברית):
https://youtu.be/9iNZ10rr_rg
סרטון הסבר קצר על חוש הטעם (ללא מילים):
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
טעמים וטעימות ואיך עובד הטעם שלנו? (עברית)
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
אמן החושים נמרוד הראל מבצע תרגיל על חוש הטעם של אנשים (עברית):
http://youtu.be/a_3e1MTB8h0
"חפירה" משעשעת על חוש טעם וכוסברה (עברית):
https://youtu.be/AFJKvjfuTYI
והרצאה על חוש הטעם עם התנסות בטעמים (עברית):
https://youtu.be/xSzBnnYbP1U?long=yes
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף שהתגלה, טעם חמישי. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שמעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ורגע, מה עם הטעם החריף? - הפתעה. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כוויה, כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים ואזורי הלשון ומה לא מדויק בה ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
חוש הטעם
הלשון שלנו היא איבר שרירי שמאפשר לנו לחוש טעם. כ-10,000 פקעיות טעם מכסות את הלשון שלנו וקולטות מולקולות מהמזון שאנו אוכלים. למעשה הן קולטות מולקולות מנוזלים בלבד והרוק הוא שמסייע להיווצרות הנוזלים הללו ולהמסה של המזון המוצק שאיו אוכלים. פקעיות הטעם הללו שולחות מידע למוח וכך אנו חשים הנאה או לא נהנים מטעמו של האוכל שאכלנו.
בני אדם משתמשים בלשון גם לדיבור והפקת צלילים. ישנם עיצורים, צלילי דיבור, שהלשון הכרחית להפקתם. בעיצורים כמו ל, ט או נ, תפקיד הלשון הוא חשוב ביותר. זו ככל הנראה הסיבה שהמושג "לשון" הפך לשם של שפת הדיבור שלנו, כמו שיודעים ילדים הלומדים בבית הספר את מקצוע הלשון.
גם בעלי חיים עושים שימוש בלשון. חתול מנקים את פרוותם מלכלוך בעזרת לשונם. צפרדעים צדים חרקים בעזרת לשונם. במקום להזיע כמונו, כלבים משתמשים בלשון כדי להוריד את חום גופם, באידוי המים מהלשון. וכמובן התוכים, בעלי הלשון העבה, שיכולים בעזרתה להגות מילים.
אגב, סתם שתדעו, ביחס לגודלה, הלשון היא השריר החזק בגופנו!
הנה הלשון ותפקידיה:
http://youtu.be/0hwOL91cjwM?t=10s
כך הלשון מייצרת לנו את תחושת הטעם, אם כי מפת הטעמים היא לא בדיוק מה שחשבנו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הלשון אחראית לטעמים הנפלאים שאנו חווים:
https://youtu.be/C4rdqXXzPGU
באנגלית - איך הלשון פועלת?
https://youtu.be/fDWymCOIq4Q
הסבר נוסף:
http://youtu.be/KuP-Kj7MHes
זה קרה במלחמת העולם השנייה. צוותי האספקה שדאגו למזונם של החיילים האמריקאים הבינו מהחיילים שהם מעדיפים את מנות הקרב שהשאירו במנוסתם היפנים הבורחים.
כשחקרו מה עדיף במנות הקרב היפניות, על פני המנות האמריקאיות הם גילו חומר בשם "מונוסדיום גלוטומט" שמעצים את ההנאה מהאוכל. התגלית המרעישה הגיעה מהר מאד לתעשיית המזון האמריקאית שהשתמשה במונוסודיום גלוטומט כדי לשפר בזול את הטעם של המזון המתועש.
עם המחקר שהתקדם הסתבר שהתגלית המקורית היא של חוקר יפאני בשם קיקונה איקדה, שכבר במאה ה-19 הבין שיש מאכלים הכוללים טעם חדש, שלא נמנה על הטעמים המוכרים (מתוק, מלוח, חמוץ ומר). אחרי שחקר את החומצה הגלוטמית, הוא פיתח את החומר הזה, מונוסודיום גלוטמט, כדי שיעצים ויחזק את טעמם של תבשילים ומאכלים שונים.
אך רק בשנים האחרונות התגלה שמדובר בעצם בטעם חדש, טעם חמישי, אחרי הטעמים הוותיקים - מלוח, מר, מתוק וחמוץ. זה קרה בשנת 2003, כשמצאו החוקרים את הקולטנים שמזהים את הטעם החדש, בפקעיות הטעם שבלשון האנושית. אז קראו לטעם החדש, שמעניק לאוכל טעם עמוק, מודגש, עשיר ובשרני, בשם "אוּמָמִי" (Umami) הוא הוכר באופן רשמי כטעם החמישי שקיים.
ומה אם נאמר לכם שכולנו מזהים את האוממי בקלות. זה קורה כשאנו אוכלים אוכל חסר טעם, שחסר בו משהו שאיננו יודעים תמיד להגדיר מהו. מה שחסר בו הוא ה"אוממי" הזה. הרבה טבחים יודעים לייצר טעם אוממי, אבל אחרים, בעלי הכישרון הפחות מהם - פשוט לא יודעים.
פירוש המילה אוּמָמִי הוא ביפאנית "טעים" או "מתובל". יש מאכלים ומוצרי מזון שהם עשירים מטבעם בחומצה הגלוטמית. ביניהם ניתן למצוא צמחים כמו אספרגוס, פטריות, עלי דפנה, עגבניות, סלרי, אצות ורוטב סויה, כמו גם את הבשר הצלוי והגבינות המיושנות. בהרבה מאכלים שקל להתמכר אליהם יש אוממי, ביניהם קטשופ, שמנת מתוקה ועוד.
טעם האוממי נובע מחומצה הנקראת "חומצה גלוטמית". כשהחלבון המצוי במזון מתפרק, משתחררת החומצה הגלוטמית שבו ומעניקה לו את טעם האוממי. אם פעם הפיקו את המונוסודיום גלוטומט מאצות, כיום יודעים להפיקו מכל חלבון מפורק, כולל מחומרים כמו עמילן, קני-סוכר, סוכר תירס וסלק סוכר.
הנה סיפורו של טעם האוממי:
https://youtu.be/TkDYj7a8IAo
עוד על טעם האוממי (עברית):
https://youtu.be/GCBgi9k79Ng?t=7m10s&end=10m5s
הסבר בזק על הטעם החמישי:
https://youtu.be/tSECLr_7kVk
שף שמציג רוטב טבעוני אוממי:
https://youtu.be/BraJQrO8IqM
סרט תיעודי קצר על הטעם החמישי - האוממי:
https://youtu.be/W2xPOZPlxo4?long=yes
והסבר שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):
https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes
האם טעם הוא אישי או שדברים טעימים הם טעימים לכולם? - הרי בין המבוגרים יש תמימות דעים יחסית לגבי המאכלים הטובים.
גם בין הילדים יש ברוב המקרים תמימות דעים לגבי המאכלים האהובים. אבל ידוע שהטעם מתפתח עם הגיל ושמה שאהבת בילדות אינו מה שבהכרח תאהב כשתגדל וההיפך - דברים שכילד אינך סובל יהפכו למעדנים נחשקים כשתתבגר..
הנה סרטון שמראה איך ילדים מגיבים למאכלים נחשקים כמו קוויאר, פסטה עם דיו קלמארי וזהב:
http://youtu.be/uWgqfYdQ0GI
הנה תגובות של ילדים לקפה:
http://youtu.be/lWghct3iMT8
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
חמשת החושים שהתרגלו לזהות אצלנו לאורך ההיסטוריה הם שמיעה, ראיה, טעם, ריח וחישה, מה שאנו מכנים לעתים חוש המישוש. הציג אותם לראשונה בימי יוון העתיקה הפילוסוף היווני אריסטו. החושים הללו הולכים איתנו דרך ארוכה, מאז אריסטו ויוון הקדומה, בעיקר כי אלה החושים הכי ברורים ושניתנים לקליטה מידית, אבל האם הם היחידים?
גם אם יש יותר, אנו מסכימים עליהם כרגע ובעתיד ודאי יוגדרו נוספים. בימינו מקובל לזהות חושים נוספים, כמו חוש שיווי המשקל, חוש הגוף בתנועה וחוש הגוף במרחב. בהגדרות ומיונים שונים הוצעו בין 9 ל-21 חושים אנושיים שונים. יש אפילו טענות שמדעני המוח הנלהבים כבר מצאו מעל 30 כאלה. כמובן שההגדרות הללו לא הסתיימו ומתקיימים עליהם דיונים מדעיים שונים.
כי בעצם מהו חוש? האם כל מה שאנו מסוגלים לעשות הוא חוש או שיש לנו יכולות המתבססות על כמה חושים, צירוף שלהם או יכולות אחרות שהאדם עדיין לא סיים להגדיר?
ללא ספק מערכת החישה האנושית מכינה לנו הפתעות ותגליות במעלה השנים. גילויים נוירולוגיים מצביעים בימינו על קיומם של עשרות חושים, בין 22 ל-33 אם להתייחס לטענתו של הפילוסוף הבריטי פרופסור בארי ס. סמית'.
הנה החושים שלנו וכיצד הם פועלים:
https://youtu.be/q1xNuU7gaAQ
חמשת החושים לילדים (עברית):
https://youtu.be/gp0MOEl0FSg
וסרטון על החושים שלנו - לילדים צעירים באנגלית קלה:
https://youtu.be/LQNqXnjJxH4
על הקשר המדהים והתגלית שתפתיע אתכם לגבי הקשר שבין שניים מהחושים החשובים שלנו (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
קליפ שמראה את חמשת החושים ומלמד שיר באנגלית על החושים:
http://youtu.be/z7pi9kv1dj0
ודבריו של הפילוסוף הבריטי פרופסור בארי ס. סמית' על עשרות החושים שבדיון בהווה:
https://youtu.be/zWdfpwCghIw
איך רוכשים טעם נרכש?
טעם נרכש (Acquired Taste) הוא טעם שמתחילים לאהוב רק אחרי שמתרגלים אליו. טעם נרכש זוכה להערכה רק ממי שנחשפו אליו כמה פעמים ולא ממי שלא ניסו אותו, או שהתרחקו ממנו.
בפשטות, טעם שלא טעים לך בפעמים הראשונות אולי, אבל אחרי כן הוא יתפוס אותך ויהיה טעים בהחלט, הוא ככל הנראה טעם נרכש.
בירה, יין, או קפה, למשל, הם טעמים נרכשים. כששותים אותם בפעם הראשונה הם ממש לא טעימים. רק אחרי שמנסים אותם כמה פעמים אפשר להתרגל אליהם ובהמשך גם לרצות לשתות עוד מהם ולאהוב את טעמם.
הנה הסבר על טעם נרכש:
https://youtu.be/TswVWhussKg
על מזון נא או חי כטעם נרכש:
https://youtu.be/SFYfF-OP0_M
וסוג נוסף של טעם נרכש, בדוריאן, פרי מסריח במיוחד שנחשב לפרי הטעים בעולם:
https://youtu.be/wg5SsMEtfhs
טעם נרכש (Acquired Taste) הוא טעם שמתחילים לאהוב רק אחרי שמתרגלים אליו. טעם נרכש זוכה להערכה רק ממי שנחשפו אליו כמה פעמים ולא ממי שלא ניסו אותו, או שהתרחקו ממנו.
בפשטות, טעם שלא טעים לך בפעמים הראשונות אולי, אבל אחרי כן הוא יתפוס אותך ויהיה טעים בהחלט, הוא ככל הנראה טעם נרכש.
בירה, יין, או קפה, למשל, הם טעמים נרכשים. כששותים אותם בפעם הראשונה הם ממש לא טעימים. רק אחרי שמנסים אותם כמה פעמים אפשר להתרגל אליהם ובהמשך גם לרצות לשתות עוד מהם ולאהוב את טעמם.
הנה הסבר על טעם נרכש:
https://youtu.be/TswVWhussKg
על מזון נא או חי כטעם נרכש:
https://youtu.be/SFYfF-OP0_M
וסוג נוסף של טעם נרכש, בדוריאן, פרי מסריח במיוחד שנחשב לפרי הטעים בעולם:
https://youtu.be/wg5SsMEtfhs
מאיפה בא הוואסאבי של היפנים?
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
