שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
איזה גלגל אופניים שינה את פני האמנות?
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
מהי יצירתו של מרסל דושאן "מעמד בקבוקים"?
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
מהו רדי מייד באמנות?
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער.
אם "גלגל האופניים" הרגיז את קהילת האמנות השמרנית היה זה "מתלה הבקבוקים" או "מתקן הבקבוקים" של דושאן שממש עורר רוגז. כי הגלגל עבר שינוי על ידי האמן, בעוד שמתקן הבקבוקים, מתקן שהכיל מקום לייבוש 50 בקבוקי יין לאחר שטיפה, 1912הוצג במוזיאון כיצירת אמנות בדיוק כפי שהוא נקנה בחנות כלבו, במחיר של דולרים בודדים.
בהמשך יהיו יצירות כאלה חלק מהאמנות המודרנית. מפחית הקמפל של אנדי וורהול ועד בועת האוויר של איב קליין - לא יחסרו יצירות רדי מייד ופופ ארט שיילקחו מהיום יום ויהפכו לאייקונים אמנותיים.
כי אמני רדי מייד השתמשו באמנות הזו כאמצעי להעברה של רעיונות. טענתם מאז דושאן היא שהאובייקט המזדמן הוא אמנות ולו מפני שאמן בעל רגישות מיוחדת הגיע למסקנה שניתן להעביר באמצעותו רעיון אסתטי חשוב. בכך, גורס אמן הרדי מייד באשר הוא, אמנות הרדי-מייד מאששת את עולם האמנות המסורתי.
הנה הסבר שנתן דושאן עצמו על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
מהו ומה היה השעון הדיגיטלי?
בשנות ה-70 של המאה העשרים הפכו השעונים הדיגיטליים לפופולאריים בכל העולם. השעון הדיגיטלי מורה את השעה באמצעות ספרות, המראות את השעה במקום המחוגים ששימשו בשעונים הרגילים, מאז המצאת השעון.
בשעון הדיגיטלי יש מערכת אלקטרונית שמודדת את הזמן, במקום המערכת המכנית שעשתה זאת בשעוני המחוגים. הספרות בשעון הדיגיטלי הוצגו בתחילה בעזרת מערכת מכנית שהרכיבה את הספרות מלוחיות מתכת.
במשך השנים החלו שעונים חדישים יותר להציג את הספרות באופן אלקטרוני ונורות לד הציגו את הספרות גם בחושך. זו תכונה שהפכה אותם למושלמים בתור שעונים מעוררים. לראשונה ניתן לראות את השעה המדויקת גם בחושך מוחלט וגם לכוון אותם בכל שעה והרבה לפני שעת ההשכמה.
כיום, שעונים דיגיטליים הם דבר נפוץ פחות והאמת ששעונים בכלל הפכו פחות פופולריים. הסיבה היא הסמארטפון ובעקבותיו השעון החכם, בהם החליפו אפליקציות משוכללות לא מעט מכשירים שבעבר עלו כסף רב.
הנה השעון הדיגיטלי המעורר הראשון של סוני משנת 1968:
https://youtu.be/7KmNC58Jl-8
דגם האור של השעון הדיגטלי משנת 1975:
https://youtu.be/ZDGll2MUSuk
שעון מכני מאלו שקדמו לשעונים הדיגיטליים של שנות ה-70:
https://youtu.be/ZZSAQ9wI43U
שעון דיגיטלי מעץ שקשה להבין כיצד הוא עובד:
https://youtu.be/8i8wWq4amO4
עוד שעון דיגיטלי חכם ומודרני שמגביר בהדרגה את התאורה:
https://youtu.be/l9dts8Zpqok
ולמתקשים לקום:
http://youtu.be/eyanSta5aPI
מהי אגרנות?
אגרנות (Hoarding) ידועה כצורך לשמור דברים ולא לזרוק עיתונים, בגדים, אוכל ועוד. מדובר באנשים שסתם אוגרים ומתקשים להיפרד מדברים, כי "אולי יום אחד נצטרך את זה".
אבל יש גם אגרנות כפייתית (Hoarding Disorder). הגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים, שלרוב חסרי כל שימוש או ערך ממשי.
האגרנות הכפייתית, בקצה העליון שלה, היא סוג של הפרעה נפשית, שעלולה לגרום לארגן הכפייתי לבעיות נקיון והגיינה ולהביא אותו עד להתבודדות ואפילו לדיכאון.
המדהים הוא שאחרי שנפרדו מדברים שאגרו, בדרך כלל אין לאגרנים תחושה של מועקה. למעשה, ההיפך הוא הנכון - ההקלה ושביעות הרצון שלהם גוברת. הנקיון והסדר שבים לחייהם.
#מזהים את עצמכם בתופעה ורוצים לשנות?
השינוי יכול להיות הרבה יותר קל ממה שנדמה, אבל כדאי שיהיה הדרגתי. בתחילה כדאי להיפטר מדברים שלא עשיתם בהם שימוש בשנתיים האחרונות.
#סיבות לאגרנות
יש כמה מרכיבים לאגירה והנה כמה מהם:
צבירת חפצים משמעותית ומילוי הבית או המרחב הפרטי בהם.
- פחד להשליך ולהפטר מחפצים שאין בהם שימוש.
- חשש מריקנות ומועקה נפשית.
- פגיעה בתפקוד האישי.
על תופעת האגרנות וחיי האגרנים (עברית):
https://youtu.be/MKq5bvUj_i8
הכל מתחיל מהקשר המיוחד שלנו עם חפצים ששייכים לנו (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
אגרנית בפעולה:
https://youtu.be/NY16aLaF_ZE
ותכנית טלוויזיה שבה עזרו לאגרנית אחרת - אבל האם היא באמת השתנתה?
https://youtu.be/pEpCE8klIDo
מה עושה ארט דיירקטור בקולנוע?
חפצים בקולנוע אומרים הרבה על הדמויות, על מי הן, מה הכנסתן, כוחן, התקופה והמקום שממנו באו וכמובן - הטעם שלהם בעיצוב. הם לא נבחרים במקרה כדי להקיף את הדמויות אלא בקפידה. גדולה.
מקצוע ה'ארט דיירקטור' (Art Director) בקולנוע הוא הקמת סטים לסרטים. ארט דיירקטור בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה והצילום הוא האדם אחראי על בחירה של האביזרים והאלמנטים שיצולמו, ארגונם וסידורם לקראת הצילום.
ארט דיירקטור הוא מעצב הסט והפריים בסצנה הקולנועית. לרוב מדובר באנשים בעלי גישה אמנותית וויזואלית מפותחת. הארט דיירקטור צריך לדעת לחקור כל תקופה או סיטואציה של מקום, זמן, תרבות וכדומה, מבחינת החפצים והמרכיבים שאפיינו אותם. זיהוי של הריהוט האופייני, כלי הרכב, החפצים, העיצוב - בכל אלה צריך לדייק על מנת לתת אמינות לסרט, התמונה או הסדרה המצולמים.
בסרטים גדולים ארט דירקטור עובד תחת הפרודקשן דיזיינר (Production Designer), ראש מחלקת הארט בסרט ומי שאחראי גם לבעלי מקצוע נוספים על הסט. הפרודקשן דיזיינר גם עובד עם הבמאי והמפיק על בחירת הלוקיישנים, כלומר המקומות בהם יצולמו הסצנות השונות.
שני ארט דיירקטורים מפתיעים בתולדות הקולנוע, היו צ'ארלס וריי איימס, מאבות העיצוב המודרני ומי שעסקו בעיצוב רהיטים מודרניסטיים שהפכו לאייקונים. השניים עסקו גם הם בתכנון תפאורות והקמה של סטים לסרטים.
הנה תפקיד הפרודקשן דיזיין או ארט דיירקשן בקולנוע:
http://youtu.be/pS47EXccx3I
אחד הנושאים למשל - כיסאות בסרטים:
https://youtu.be/FfGKNJ4mldE
או פרודקשן דיזיין, כמו בסרט "גרנד בודפשט":
http://youtu.be/m6rcTIKUdPk
ארט בסרט עלובי החיים:
http://youtu.be/K1pGPRDzx8A
יש גם ארט דיירקטור בעולם הפרסום:
http://youtu.be/PUWBWh9Vn80
וזה מה שהם עושים במשרד הפרסום (עברית):
http://youtu.be/J85xZgXSTF8
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער.
אם "גלגל האופניים" הרגיז את קהילת האמנות השמרנית היה זה "מתלה הבקבוקים" או "מתקן הבקבוקים" של דושאן שממש עורר רוגז. כי הגלגל עבר שינוי על ידי האמן, בעוד שמתקן הבקבוקים, מתקן שהכיל מקום לייבוש 50 בקבוקי יין לאחר שטיפה, 1912הוצג במוזיאון כיצירת אמנות בדיוק כפי שהוא נקנה בחנות כלבו, במחיר של דולרים בודדים.
בהמשך יהיו יצירות כאלה חלק מהאמנות המודרנית. מפחית הקמפל של אנדי וורהול ועד בועת האוויר של איב קליין - לא יחסרו יצירות רדי מייד ופופ ארט שיילקחו מהיום יום ויהפכו לאייקונים אמנותיים.
כי אמני רדי מייד השתמשו באמנות הזו כאמצעי להעברה של רעיונות. טענתם מאז דושאן היא שהאובייקט המזדמן הוא אמנות ולו מפני שאמן בעל רגישות מיוחדת הגיע למסקנה שניתן להעביר באמצעותו רעיון אסתטי חשוב. בכך, גורס אמן הרדי מייד באשר הוא, אמנות הרדי-מייד מאששת את עולם האמנות המסורתי.
הנה הסבר שנתן דושאן עצמו על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
חפצים
בשנות ה-70 של המאה העשרים הפכו השעונים הדיגיטליים לפופולאריים בכל העולם. השעון הדיגיטלי מורה את השעה באמצעות ספרות, המראות את השעה במקום המחוגים ששימשו בשעונים הרגילים, מאז המצאת השעון.
בשעון הדיגיטלי יש מערכת אלקטרונית שמודדת את הזמן, במקום המערכת המכנית שעשתה זאת בשעוני המחוגים. הספרות בשעון הדיגיטלי הוצגו בתחילה בעזרת מערכת מכנית שהרכיבה את הספרות מלוחיות מתכת.
במשך השנים החלו שעונים חדישים יותר להציג את הספרות באופן אלקטרוני ונורות לד הציגו את הספרות גם בחושך. זו תכונה שהפכה אותם למושלמים בתור שעונים מעוררים. לראשונה ניתן לראות את השעה המדויקת גם בחושך מוחלט וגם לכוון אותם בכל שעה והרבה לפני שעת ההשכמה.
כיום, שעונים דיגיטליים הם דבר נפוץ פחות והאמת ששעונים בכלל הפכו פחות פופולריים. הסיבה היא הסמארטפון ובעקבותיו השעון החכם, בהם החליפו אפליקציות משוכללות לא מעט מכשירים שבעבר עלו כסף רב.
הנה השעון הדיגיטלי המעורר הראשון של סוני משנת 1968:
https://youtu.be/7KmNC58Jl-8
דגם האור של השעון הדיגטלי משנת 1975:
https://youtu.be/ZDGll2MUSuk
שעון מכני מאלו שקדמו לשעונים הדיגיטליים של שנות ה-70:
https://youtu.be/ZZSAQ9wI43U
שעון דיגיטלי מעץ שקשה להבין כיצד הוא עובד:
https://youtu.be/8i8wWq4amO4
עוד שעון דיגיטלי חכם ומודרני שמגביר בהדרגה את התאורה:
https://youtu.be/l9dts8Zpqok
ולמתקשים לקום:
http://youtu.be/eyanSta5aPI
אגרנות (Hoarding) ידועה כצורך לשמור דברים ולא לזרוק עיתונים, בגדים, אוכל ועוד. מדובר באנשים שסתם אוגרים ומתקשים להיפרד מדברים, כי "אולי יום אחד נצטרך את זה".
אבל יש גם אגרנות כפייתית (Hoarding Disorder). הגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים, שלרוב חסרי כל שימוש או ערך ממשי.
האגרנות הכפייתית, בקצה העליון שלה, היא סוג של הפרעה נפשית, שעלולה לגרום לארגן הכפייתי לבעיות נקיון והגיינה ולהביא אותו עד להתבודדות ואפילו לדיכאון.
המדהים הוא שאחרי שנפרדו מדברים שאגרו, בדרך כלל אין לאגרנים תחושה של מועקה. למעשה, ההיפך הוא הנכון - ההקלה ושביעות הרצון שלהם גוברת. הנקיון והסדר שבים לחייהם.
#מזהים את עצמכם בתופעה ורוצים לשנות?
השינוי יכול להיות הרבה יותר קל ממה שנדמה, אבל כדאי שיהיה הדרגתי. בתחילה כדאי להיפטר מדברים שלא עשיתם בהם שימוש בשנתיים האחרונות.
#סיבות לאגרנות
יש כמה מרכיבים לאגירה והנה כמה מהם:
צבירת חפצים משמעותית ומילוי הבית או המרחב הפרטי בהם.
- פחד להשליך ולהפטר מחפצים שאין בהם שימוש.
- חשש מריקנות ומועקה נפשית.
- פגיעה בתפקוד האישי.
על תופעת האגרנות וחיי האגרנים (עברית):
https://youtu.be/MKq5bvUj_i8
הכל מתחיל מהקשר המיוחד שלנו עם חפצים ששייכים לנו (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
אגרנית בפעולה:
https://youtu.be/NY16aLaF_ZE
ותכנית טלוויזיה שבה עזרו לאגרנית אחרת - אבל האם היא באמת השתנתה?
https://youtu.be/pEpCE8klIDo
חפצים בקולנוע אומרים הרבה על הדמויות, על מי הן, מה הכנסתן, כוחן, התקופה והמקום שממנו באו וכמובן - הטעם שלהם בעיצוב. הם לא נבחרים במקרה כדי להקיף את הדמויות אלא בקפידה. גדולה.
מקצוע ה'ארט דיירקטור' (Art Director) בקולנוע הוא הקמת סטים לסרטים. ארט דיירקטור בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה והצילום הוא האדם אחראי על בחירה של האביזרים והאלמנטים שיצולמו, ארגונם וסידורם לקראת הצילום.
ארט דיירקטור הוא מעצב הסט והפריים בסצנה הקולנועית. לרוב מדובר באנשים בעלי גישה אמנותית וויזואלית מפותחת. הארט דיירקטור צריך לדעת לחקור כל תקופה או סיטואציה של מקום, זמן, תרבות וכדומה, מבחינת החפצים והמרכיבים שאפיינו אותם. זיהוי של הריהוט האופייני, כלי הרכב, החפצים, העיצוב - בכל אלה צריך לדייק על מנת לתת אמינות לסרט, התמונה או הסדרה המצולמים.
בסרטים גדולים ארט דירקטור עובד תחת הפרודקשן דיזיינר (Production Designer), ראש מחלקת הארט בסרט ומי שאחראי גם לבעלי מקצוע נוספים על הסט. הפרודקשן דיזיינר גם עובד עם הבמאי והמפיק על בחירת הלוקיישנים, כלומר המקומות בהם יצולמו הסצנות השונות.
שני ארט דיירקטורים מפתיעים בתולדות הקולנוע, היו צ'ארלס וריי איימס, מאבות העיצוב המודרני ומי שעסקו בעיצוב רהיטים מודרניסטיים שהפכו לאייקונים. השניים עסקו גם הם בתכנון תפאורות והקמה של סטים לסרטים.
הנה תפקיד הפרודקשן דיזיין או ארט דיירקשן בקולנוע:
http://youtu.be/pS47EXccx3I
אחד הנושאים למשל - כיסאות בסרטים:
https://youtu.be/FfGKNJ4mldE
או פרודקשן דיזיין, כמו בסרט "גרנד בודפשט":
http://youtu.be/m6rcTIKUdPk
ארט בסרט עלובי החיים:
http://youtu.be/K1pGPRDzx8A
יש גם ארט דיירקטור בעולם הפרסום:
http://youtu.be/PUWBWh9Vn80
וזה מה שהם עושים במשרד הפרסום (עברית):
http://youtu.be/J85xZgXSTF8
