שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך טימותי לירי סימם את אמריקה?
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
מה היה הקיץ של אהבה?
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מתי העולם הפך שייך לצעירים?
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
טימותי לירי
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
