מה כונה "הקיץ של אהבה"?
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
