בכל תרבות, בכל יבשת, בכל תקופה היסטורית, בני אדם הרגישו צורך עמוק לסמן את הרגעים שבהם מישהו חוצה סף. הילד שהופך לאיש, הבחור שהופך ללוחם, האישה שנכנסת לאימהות.

לכך נועד טקס המעבר (Rite of passage). זהו אירוע טקסי המסמן את המעבר של אדם משלב אחד בחייו לשלב אחר.

דוגמאות נוספות לטקסי מעבר בחיים כוללות את טקסי סיום הלימודים, התפתחות דתית והכי מוכרים הם טקסי ההתבגרות. יש גם טקסים המציינים מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר, אחרים מציינים מעבר ממעמד של רווק למעמד של נשוי, או מכזה של אדם פרטי למעמד של איש ציבור.

טקסי מעבר נחשבים משמעותיים מבחינה חברתית, מכיוון שהם מחזקים ערכים ומסורות חברתיות, תוך הנחיית אנשים והובלה שלהם דרך שינויים משמעותיים בחייהם.

גם המשמעות התרבותית או הרוחנית של אירועים כאלה היא רבה והם ומסייעים לאדם להתקדם, למלא תפקידים חברתיים ולזכות במינויים חדשים במעלה הקריירה והחברה.

ראו טקסי מעבר בעולם בתגית "טקסי מעבר".


#הצד האנתרופולוגי
הנקודות של טקסי המעבר אינן רק ביולוגיות, הן חברתיות, רגשיות, רוחניות. האנתרופולוג וחוקר הפולקלור ארנולד ואן ז'נפ (Arnold van Gennep), שפעל בצרפת, היה הראשון שניסח זאת ב-1909 בספרו "טקסי המעבר" (Les Rites de Passage).

בספרו הוא מסביר שכל מעבר מורכב מ-3 שלבים. הפרידה מהמצב הישן, תקופת סף שבה האדם אינו כאן ולא שם ואז שילוב מחדש בתפקיד החדש.

הנקודה המרתקת היא שהמבנה הזה חוזר על עצמו בתרבויות שונות שלא ידעו זו על קיומה של זו.

אצל שבט הסאמביה (Sambia) מפפואה גינאה החדשה, בנים בגיל 7 עד 10 מופרדים מאמותיהם ועוברים שנות חניכה קפדניות בין הגברים. הטקס כולל התנסויות פיזיות קשות שמטרתן להוכיח שהילד השיל את "הנשיות" שספג מגידולו בידי אימו. רק לאחר שנים ולאחר שלבים נוספים, הצעיר מוכר כגבר מלא.

האנתרופולוג גילברט הרדט (Gilbert Herdt) חקר את הסאמביה בשנות ה-70 ותיעד עד כמה עמוקה ההשקעה התרבותית שמכניסות חברות אלה לסימון המעברים הללו. כשהרדט הגיע לראשונה לכפר, בני השבט היו מנותקים כל כך מהעולם החיצון שרבים מהם לא ראו מעולם אדם לבן. הוא נאלץ לשהות שם חודשים עד שאפשרו לו לצפות בטקסים.

בקרב שבט הלקוטה (Lakota), ילידי הערבות של צפון אמריקה, מעבר לבגרות כלל ניסיון קשה של בידוד בטבע, שבו הצעיר צם, שוהה לבד ומחכה לחזון מנחה שיגלה לו את "שמו הפנימי" ואת ייעודו. טקס זה, הקרוי Hanbleceya, ולרוב מתורגם כ-"Vision Quest", נחשב לאחד מטקסי המעבר המרשימים ביבשת. השיבה בחזרה לכפר לאחר מכן היא חגיגה שכל הקהילה משתתפת בה.

ביפן, יום הבגרות (ה-Seijin-no-Hi), הוא חג לאומי המתקיים מדי שנה ביום שני השני של ינואר. החוק היפני הוריד ב-2022 את גיל הבגרות הרשמי מ-20 ל-18, אך טקס ה-Seijin Shiki נמשך ברוב הרשויות המקומיות לבני 20, שכן זהו הגיל שבו מותרת שתיית אלכוהול ועישון.

הנשים בטקס היפני הזה לובשות קימונו מסורתי, הגברים לובשים חליפה או בגדים יפניים קלאסיים, ואחר כך ממשיכים לחגוג עם המשפחה. מדובר ביום שבו המדינה עצמה אומרת לאזרח הצעיר: "מעכשיו אתה אחד מאיתנו, מבוגר." חגיגות הצעירים שלאחר הטקס נודעו לשמצה קלה: בשנת 2000 שיבשו צעירים בעיר נאהא (Naha) שבאוקינאווה את הטקס הרשמי עצמו בצעקות ובזיקוקין, וגרמו לידוענים ולפקידים בכירים לברוח מהבמה.

בקרב שבט הסטרה-מאווה (Sateré-Mawé) מברזיל, ילדים עוברים טקס ייחודי שבו ידיהם מוכנסות לכפפה ממולאת בנמלי קליע (bullet ants), שעקיצתן מדורגת כאחת הכואבות ביותר בעולם החרקים על פי סולם שמידט (Schmidt Sting Pain Index). הכפפות נלבשות 10 דקות והטקס חוזר שוב ושוב לאורך חודשים לפני שהצעיר מוכר כלוחם. בשפת השבט קוראים לנמלה "tocandira", ואנשי השבט מתייחסים אל הכאב לא כעונש אלא כמורה.

קצת קשה לקבול על כך שבגרות בתרבות המערבית היא מסובכת. מה שמשותף לכולם אינו הכאב או האתגר. זו ההכרה. הקהילה רואה את המעבר, מאשרת אותו, נותנת לו שם. בכך הופכת את הרגע מאישי לקולקטיבי, מגדולה אישית לחוזה חברתי. אדם לא פשוט "גדל" אלא מוכרז כגדול. ההבדל, כפי שמראים אלפי שנות תרבות אנושית, הוא כל ההבדל.


#שלבי טקס המעבר
לטקסי מעבר בחברה האנושית יש 3 שלבים:

ניתוק או בידוד - שלב הפרידה ממי שאינם שותפים למעבר, כשמתנתקים מהמעמד החברתי הקודם. לדוגמה: כבר לא ילד.

עמידה על הסף - שלב ביניים בו עושה המעבר מתנתק ממעמדו החברתי הקודם, אך מנגד עדיין אינו חלק מהמעמד החברתי החדש. בדוגמה: עדיין לא מבוגר.

שילוב - השלב בו מתקבלים למעמד החדש על ידי השותפים למעמד זה ונכנסים אליו לתמיד. בדוגמה: אני בוגר ומבוגר.


הנה ההסבר של טקס מעבר:

https://youtu.be/nezILcHZIYY


טקס מעבר לנערה בניו מקסיקו (עברית)

https://youtu.be/5B3Abpv0ysM


אמריקאי שמסייע לקיים טקסי מעבר:

https://youtu.be/zm-211WsqnY


וטקס המעבר היהודי בר מצווה (עברית):

https://youtu.be/_SG9HIijEW8

טקס ההתבגרות בשבט ההאמר, כמו בשבטים אחרים, מאפשר לצעיר המתבגר להשתייך לחברת הגברים הבוגרים ולהתחיל לצאת עימם לצייד, לקבל זכויות של גבר ולהינשא לאישה מהשבט.

המטלה של המתבגרים הנכנסים בעול ההתבגרות בשבט ההאמר היא לרוץ על שורת שוורים, כשהם עירומים כביום היוולדם. זה אולי נשמע פשוט אבל זה מאד קשה. מה עוד שהם צריכים לעמוד במשימה 4 פעמים וכל נפילה מחייבת אותם להתחיל מההתחלה.


הנה הדגמה מוסברת של הטקס וטקס ההצלפה בבנות:

https://youtu.be/2Kk0gMPpFmQ


ועוד מטקס ההתבגרות של צעירי שבט ההאמר (עברית):

http://youtu.be/DyhO0EaPUl4

הייתם מאמינים שצלקות יכולות להיות דבר נחשק אצל אנשים בתרבויות שונות? הייתם חושבים שמישהו ירצה שיפצעו אותו וישאירו לו צלקות בכל הגוף והוא ייצא מרוצה? הייתם מקבלים טקס שכזה במקום בר-מצווה ו"תודה להורי שהביאוני עד הלום"?

ובכן, בהחלט. מסתבר שמנהג צילוק הגוף (Scarification) משמש כטקס התבגרות בחברות שבטיות שונות בעולם. למשל אצל בני השבטים שבפפואה גינאה החדשה, כמו שבטים בנהר הספיק (Sepik river tribes), שבט קנגאנאמן, או בשבטים ביבשת אפריקה.

בשבטים הללו משמש טקס יצירת הצלקות בגוף הצעיר, חלק משמעותי בטקס החניכה של הנערים שהופכים לגברים. זהו הטקס המקביל לטכסי חניכה רבים, המתרחשים ברחבי העולם. הזכרנו את בר המצווה היהודי, המילה המוסלמית, טקס נמלת הקליע בדרום אמריקה ועוד מגוון של טקסי חניכה שונים ומשונים.

כך או כך, בשבטים הללו הצילוק הוא רק חלק קטן מטקס התבגרות שנמשך שבועות, טקס שכולל השפלה פומבית של הצעירים ולא מעט כאבים. בטקס הצילוק יש תפקיד משמעותי מאד לזקני השבט, שהם באופן מסורתי מי שאחראים על שימור, קיום והעברת המסורת בשבט מדור לדור.

בעזרת סכיני גילוח, הזקנים חותכים לצעירים את עורם ויוצרים חתכים בגופם. מחוספס ומלא בחריצים זה המראה המקובל כאן לגבר. החתכים מדמים את מראה עורו של התנין, כשהאמונה השבטית היא שהתנין ירחיק את הילד שבגופו ויהפוך את הצעיר לגבר בוגר ומוכן למשימות של הגברים.


הנה טקס התבגרות עם צלקות - בפפואה גינאה החדשה:

https://youtu.be/1AZWfAidOzY


וגם בקנגאנאמן שבפפואה גינאה החדשה:

https://youtu.be/vFZvJMlXsuY


צילוק הגוף מתרחש בקרב שבטים רבים באפריקה:

https://youtu.be/Lfhot7tQcWs


וטקס חניכה שכרוך בהקזת דם מהאף והלשון, דם שנשאר מהאם שהולידה את הנערים:

https://youtu.be/7hQEJIaciRM

כמו בכל טקס חניכה בעולם, גם בכפר של שבט הסטרה-מאווה מהג'ונגלים של האמזונאס צריך הצעיר להוכיח שהוא ראוי להשתייך לעולם הגברים. בדרכו להפוך לגבר לוחם, חייב כל נער בשבט לעבור טקס חניכה.

צעירי השבט הזה עוברים את אחד מטקסי החניכה הקשים והכואבים ביותר בעולם. בטקס הם מכניסים את ידיהם לתוך כפפות שבתוכן מאות נמלי-קליע. בשבטים ובכפרים המבודדים שבאמזונאס סוגדים לנמלים הללו. הכאב שגורמת עקיצתן הוא איום ונחשב לגדול ביותר שגורם חרק כלשהו בעולם. על הנער להשאיר את ידו בתוך הכפפה לפחות 10 דקות ומבלי להתלונן. אחרי שהוא חוטף מאות עקיצות בידיו ולא פעם מאבד את הכרתו, מסתיים הטקס.

את טקס החניכה הזה עורכים לכל צעיר בשבט, לא פחות מ-20 פעם. הצעיר עובר את הטקס תוך ריקוד עם הגברים הבוגרים של השבט.

נמלים אלה מכונות "נמלת ה-24 שעות". הכינוי משקף את משך הזמן שלוקח לארס שלהן להתפוגג. ואכן, בשל הארס הרב והכאב העצום נכנסים רבים מהנערים לתרדמת של מספר ימים אחרי הטקס וחלקם אף מתים.

ותיקי השבט מסבירים שמי ששרדו את 20 הטקסים הקשים הללו מתחסנים מפני מחלות וארס של בעלי החיים בג'ונגלים. לפיכך, רק הם ראויים להיקרא בשבט הזה גברים ומוכנים לתפקידם כציידים ולוחמים ושורדים ביערות המסוכנים הללו.


הנה טקס החניכה של נערי האמזונאס:

http://youtu.be/ZGIZ-zUvotM


אדם מערבי שהחליט לבחון אם זה באמת כואב:

http://youtu.be/it0V7xv9qu0


וחוקר שבוחן את טקס החניכה המצמרר של נמלת המוות באופן מדעי - על עצמו:

http://youtu.be/VarqiOM4-Fg

מבחן האומץ של הנערים באיי ונואטו (Vanuatu) שבדרום מערב האוקיינוס השקט, משלב קפיצה מפחידה לתהום לעבודת האלים, עם טקס חניכה למתבגרים.

אנשי הכפר נוהגים לספר אגדה על אישה שברחה מבעלה האלים. הלה היה נוהג להכות את אשתו לאחר ששתה את המשקה הנרקוטי המסורתי, הקאווה. כשהאישה קצה בהשפלה ובסבל היא ברחה ממנו אל הג'ונגל, בכוונה שלא לשוב. הוא רדף אחריה, ובמעבה הג'ונגל כמעט והשיג אותה, אך היא טיפסה אל ראש עץ קוקוס. כשהבעל הזועם טיפס על העץ והחל להתקרב אליה, היא קשרה עצמה במהירות אל שריגי הליאנה הארוכים שאותם קשרה בקצה השני לצמרת העץ. כשהבעל כמעט והגיע אליה היא קפצה מראש העץ וצללה לעבר האדמה. גם הוא קפץ בעקבותיה ובעוד הוא מתרסק אל האדמה ומת, היא עצמה ניצלה, בזכות שריגי הליאנה שבלמו את פגיעתה באדמה.

מאז קופצים כך נערי המקום. הקפיצה אצל נערי ונואטו היא חלק מטקס של עבודת אלילים וטקס ההתבגרות שלהם. זה קורה תמיד בעונת קציר שורשי הים. הקפיצה דורשת הרבה אומץ ומסתיימת בדרך כלל בנגיעה קלה באדמה. הנערים שמים את מבטחם בשריגי עץ הליאנה שהוכנו יום קודם לכן, לקראת הטקס. הם קופצים ממגדל עצים שנבנה לקראת הטקס. ממש כמו האישה האמיצה מהאגדה, גם לרגליהם נקשרים שני השריגים הטריים, שתפקידם הוא לעצור את הקופצים בזמן ולמנוע מראשם פגיעה קטלנית באדמה. הם מוכרחים להיות טריים, כי שריג יבש עלול לאבד מגמישותו או מחוזקו ולהביא למותו של הקופץ.

למטה עומדים אנשי הכפר ושרים בקולות רועמים, לאות עידוד לנערים הקופצים. קריאות העידוד והשירה החזקה הם חלק מהטקס הרעשני והאמיתי הזה. כל הילידים בלבושם המקובל - הגברים כשרק אריג עלי קוקוס על חלציהם, הנשים בחזה חשוף, כולם מזמרים ונכנסים לטראנס והתלהבות לא רגילים.

כנהוג בחברה הפטריארכלית, שבה שולטים הגברים, רק נערים קופצים. נשים ונערות לא מורשות לקפוץ בטקס או בכל צורה אחרת.

אם זה מזכיר לכם קפיצות באנג'י, אז זה לא במקרה. מכאן נולדו קפיצות הבאנג'י שתיירים ומטיילים בכל העולם כל כך אוהבים.


הנה קפיצות ההתבגרות בטקסי החניכה של נערי איי ונואטו:

https://youtu.be/l0Mq6rCfYtU


קפיצות באנג'י כטקס התבגרות באי פנטקוסט:

https://youtu.be/d6hXnYW_2ac


ואיי ונואטו עצמם:

https://youtu.be/rDyazmUQX0E

בר מצווה (Bar Mitzvah) היא טקס התבגרות יהודי, או טקס מעבר, שבו הופך הנער מילד לגבר בוגר. כשהנער היהודי מגיע לגיל 13, עורכים לו את טקס בר-המצווה. בטקס זה, שאופיו דתי, מצטרף הנער בדת היהודית אל קהילת המאמינים הבוגרים.

במהלך הטקס יש את "העלייה לתורה". כשעולה הנער לתורה בפעם הראשונה, הוא בעצם קורא בתורה לפני קהל המתפללים. זוהי קריאה של ה"מפטיר" - הקטע האחרון של פרשת השבוע. את ה"מפטיר" הוא קורא בעליה לתורה מתוך ספר התורה שהוצא מארון הקודש שבבית הכנסת, כשאחריו הוא קורא את ה"הפטרה" - קטע מספרי הנביאים שקשור לפרשה.

אביו של הנער מברך בסוף בר-המצווה ואומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". בכך מצהיר האב שעד עתה הוא שהיה האחראי למעשי בנו, ואילו מעתה אחראי הנער עצמו למעשיו ולמילוי המצוות.

טקס המעבר מילד לגבר - הושלם. מבחינה דתית, חלים עליו מכאן ואילך, חובות וזכויות של מבוגר. על פי היהדות, עליו להניח תפילין כל יום, הוא יכול להשלים "מניין" - כלומר להיות אחד מחבורה של 10 גברים מתפללים ועוד.

בתרבות המודרנית, עושים בר מצווה גם נערים שאינם דתיים. בכך הם מכבדים את המורשת היהודית ומצהירים על השתייכותם לעם ולחברה היהודית, על אף היותם חילונים. בר המצווה בטקסים כאלו, היא יותר טקס התבגרות ושינוי סטטוס חברתי, מאשר התקבלות לקהילת המאמינים.

פירוש המילים בר מצווה הוא "בן מצוות", כלומר מישהו שמחוייב במצוות.


הנה סיפורו של טקס בר המצווה (עברית):

https://youtu.be/_SG9HIijEW8


בר מצווה לנערי ונערות תגלית:

https://youtu.be/cFAAZ5lIxno


הסבר באנגלית:

https://youtu.be/vnRCtuKOr_A


כמובן שיש גם בת מצווה לבנות:

https://youtu.be/tEBnpxhb0rc


רגע, תזכירו לי למה חוגגים בת מצווה? (עברית)

https://youtu.be/dgGjKff6uZo


שיר נחמד על ההכנות לבת מצווש (עברית):

https://youtu.be/oka7SsnEKSo


אפשר לצחוק עליה קצת? (עברית):

https://youtu.be/6XdOrRIr2aU


או למות מצחוק? (עברית)

https://youtu.be/AmRXZIxCYN8

הסיור הגדול (The Grand Tour), או המסע הגדול, היה מסע חינוכי פופולרי, סיור תיירותי ארוך ומנהג אצולה בקרב בני המעמד הגבוה במאה ה-18 וה-19, שהתחיל בפריז, משם לאיטליה, דרום אירופה ולא פעם גם למזרח התיכון ולעתים נדירות בארצות הברית.

לסיור הזה, טקס מעבר לא רשמי אבל סופר יוקרתי, שיכלול את האתרים התרבותיים העיקריים של אירופה, יצאו בעיקר בני אצילים וצעירים ממשפחות עשירות בתקופה הוויקטוריאנית.

במאה ה-19, מאה שנה לפני שתיירות וטיולים בעולם יהפכו לפופולריים ורווחים בכל שדרות הציבור, יכולים היו רק המבוססים שבצעירים לצאת לטיול של שנתיים שלוש, ארוך ויקר.


#מטרות המסע הגדול
המסע או הסיור הגדול נועד מבחינה חברתית לחשוף את המטיילים לתרבות הקלאסית ולהיסטוריה של העולם, לפתח טעם אמנותי ואת הכישורים החברתיים והלימודיים שלהם.

הטיול סבב סביב מקומות שונים וידועים, בגדר אתרי החובה למטיילים והמסיירים בסיור הגדול הזה. היו בו אפילו שורשים קדומים וספרותיים של "מסע הגיבור" ולא מעט מהמטיילים אף ינציחו בספרים ויומנים את תגליותיהם מהסיור הגדול שעשו.

היסטורית החל הסיור הגדול עוד באמצע המאה ה-18. לשיאו הוא הגיע במאה ה-19, כשהפך לפופולרי במיוחד בקרב בני האצולה והבורגנות. בתקופה בה נולדים עשירים חדשים, בניגוד למשפחות האצולה המסורתיות, רבים מהמטיילים כך והוריהם ראו במסע היקר והממושך אמצעי להפגין את מעמדם החברתי והתרבותי הנבדל מה"עמך".

השפעתו של הסיור הגדול על החברה האירופית הייתה משמעותית. במיוחד הוא עזר להפיץ את הידע על תרבויות ותקופות אחרות, על היסטוריה, אמנות ופילוסופיה.


#גם היום
באופן מסוים, הסיור הגדול נמשך עד היום. אם זה בטיול הגדול של צעירים מכל העולם, שעובדים לפניו כדי לממן אותו. או בטיול אחרי הצבא של משוחררי ישראל מצה"ל, רגע לפני שהם נכנסים למרוץ החיים - של הרשמה ולימודים גבוהים, עבודה, זוגיות, משכנתא, משפחה וכמובן - משבר גיל הארבעים...

כאז גם היום, המסע הגדול היה ונשאר חוויה מעצבת עבור רבים מהמטיילים הצעירים. הוא סיפק להם הזדמנות להתבגר מעט, אך גם ללמוד על תרבויות אחרות ולהעשיר את השכלתם והיכרותם עם העולם. המסע גם סייע להם לפתח כישורים חברתיים ולימודיים, שהיו ונשארו חשובים להצלחה בחיים הבוגרים של כל אדם.


#מה כלל הסיור הגדול?
המסע החל בדרך כלל באיטליה, בה ביקרו המטיילים הצעירים באתרים ההיסטוריים דוגמת רומא, ונציה ופירנצה. הם נהנו וחוו את האמנות והתרבות האיטלקית, הן החזותית, עם ציורים ופסלים) והן את המוזיקה הקלאסית, האופרה והתיאטרון.

משם המשיכו המטיילים ההיסטוריים הצעירים ליוון. כאן הם פקדו אתרים היסטוריים כמו האקרופוליס, חורבות אתונה העתיקה, כף סוניון ועוד. בהם הם למדו והעשירו את ידיעותיהם על ההיסטוריה והתרבות היוונית הקלאסית.

המסע כלל לא פעם גם ביקור במצרים, בה פקדו המטיילים את המוזיאון הבריטי בקהיר ואת הפירמידה הגדולה של גיזה והספינקס המפורסם. הם למדו על התרבות וההיסטוריה של מצרים העתיקה.

לא פעם הסתיים המסע בירושלים, העיר הקדושה לשלושת הדתות האברהמיות. כאן ביקרו המטיילים באתרים היסטוריים כמו הר הבית, הכותל המערבי והרובעים של העיר העתיקה.


הנה הסיור הגדול של המאה ה-18 וה-19 בתקופה הווקטוריאנית:

https://youtu.be/kGu4eQ65h60


הסבר על הסיור הגדול:

https://youtu.be/BF3SJ6qkCJc


ושחזור עדכני של צעירה אירופית את הגרנד טור:

https://youtu.be/Loaylp03CsI

צלקות פנים שבטיות (Tribal Marks) על פניהם של בני ובנות שבטים שונים באפריקה, הן תופעה מעניינת. הצלקות והסימנים שעל פניהם, מבחינים בין הגברים של השבטים השונים. הסימנים הללו גם מבדילים בינם לבין הנשים, שלעיתים הן מצולקות, אך אלו צלקות אופייניות לנשים. כמו בשבטים שונים, גם צילוק הפנים של בני שבט הדינקה שבדרום סודאן, הוא חלק מטקס התבגרות, שבו הופכים הנערים לגברים.

צילוק פניהם של הגברים בשבט הדינקה (Dinka tribe) נראה לרוב כשלושה קווים מקבילים לאורך המצח. אצל הגברים של השבט זהו סימן לגבורה ואומץ. בסביבות גיל ההתבגרות "זוכים" המתבגרים לחריטה על פניהם וזהו הסימן הברור של בני השבט לכך שהם נכנסים לעולם הגברים. מעתה הם ישאו בעול ההגנה והציד ויטלו חלק באחריות על יתר בני השבט.

במהלך טקס החניכה וההתבגרות, מצלקים את פניו של הנער המתבגר. כשמכשף השבט מניח את הסכין החם על פניהם, לא מעיזים נערי השבט לבכות. כל רתיעה, צעקה, יבבה או סימן של פחד, יגרמו לאובדן שמם הטוב והם ייחשבו לפחדנים.

יש לומר שצילוק פנים אינו יחודי לשבט הזה. שבטים רבים נוספים, באפריקה ובעולם, משתמשים בצלקות כמודל יופי, בטקסי חניכה והתבגרות ולמטרות פולחן.


הנה בני שבטים שמצלקים כך:

https://youtu.be/2YWMyGebhXY


היופי הוא מהצלקות, אבל מהכרס שלהם הם הרבה פחות מתרגשים:

https://youtu.be/aDRMnX7UpLs


יתכן שהצילוק קשור בעובדה שבני הדינקה הם מגדלי בקר מצטיינים?

https://youtu.be/lt-tTVoj_D8


הנה שבט נוסף בבנין שבמערב אפריקה שגם הוא מצלק את גופו:

https://youtu.be/1vvb16VyVEY


ובכל זאת - סרט תיעודי על בני השבט המופלא הזה:

https://youtu.be/erNAdYoqaFo?long=yes

את אנשי כת האיימיש אפשר לראות כסוג של "חרדים נוצריים". אנשי הכת, שמרבית יישוביה נמצאים במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, חיים כמו בעבר.

בני האיימיש נוסעים בכרכרות, לא נוהגים באלימות, מעמידים את המשפחה והקהילה במרכז חייהם ומקפידים להתנתק כמעט לחלוטין מהעולם המודרני.

האיימיש דוגלים בהפרדה בין דת למדינה. אורח חייהם מכוון למנהגי הכת ומדגיש את ערכי המשפחה והקהילה. קוד ההתנהגות שלהם מעודד ערכים של צניעות, סובלנות, אי-אלימות והתנתקות מהעולם שמסביב.

אבל אחד הדברים המעניינים במנהגים של האיימיש הוא טקס המעבר של הצעירים לעולם הבוגר והאופן שבו הם בוחרים להמשיך או לחדול להיות איימיש.

איך זה עובד?

בטרם ייכנסו לעולם המבוגרים, מציע להם שלב המעבר של צעירי האיימיש תהליך מרתק של בחירה. זה קורה בתקופת המעבר שבין ילדות לבגרות ונקרא "רומשפרינגה" (Rumspringa), מושג שפירושו בשפת האיימיש, שפה גרמנית-פנסילבנית שמקורותיה בגרמנית "התרוצצות".

בשלב הזה מותר לצעירים כמעט הכל. ברגע אחד הם נחשפים וחווים את כל מנעמי העולם המודרני. מסיבות, ביקורים בקניון, נהיגה, עישון, יציאה לבילויים עם חברים וחברות, מדורות לאורך כל הלילה, אלכוהול וכמובן ענייני בנים ובנות.

בתקופה הזו, שהאמריקאים הוגים כ-"רומספרינגה", רבים מהם מתנסים גם בסמים קלים, בשלל החוויות של בני הנוער המודרניים ובחיים שהם מסיבה שלא נגמרת.

כשהתקופה הזו מסתיימת, גומרים מרבית הצעירים את מסע ההתנסות של ה"רומשפרינגה" כשהם עייפים לגמרי. אז מגיע שלב הבחירה. ההחלטה הדרמטית של חייהם: האם להמשיך, כלומר לשוב ולהיות איימיש לכל דבר, כמו הוריהם והדורות שלפניהם, או לשנות את אורח חייהם ולעזוב.

חלק אדיר, מעל 80% מהם, משוחררים מהציניות של הנוער הרגיל ובוחרים לשוב אל חיק הקהילה. בכך הם נוטשים לתמיד את המודרניות ואת החיים המתירניים שאליהם נחשפו.

מי שבשלב הזה בוחרים לפרוש מהאיימיש, לא מוחרמים. הם לא יהיו בכת אך יוכלו בעתיד להיות בקשר עם משפחתם. אבל הסובלנות שמגלה הכת כלפיהם היא רק בעת הזו בחייהם. בעתיד לא יזכו הפורשים מהכת לכזה יחס.

כי המצב הוא שונה לגבי מי שמחליטים להישאר בתום ה"רומשפרינגה" באיימיש ובשלב מסוים בהמשך חייהם פורשים מהכת. הבוגרים הפורשים הללו יוחרמו ויהיו מנודים לנצח מהמשפחה שלהם ומכל חברי כת האיימיש.


הנה הרומשפרינגה של צעירי האיימיש:

https://youtu.be/n518iLqRekM


כתבת טלוויזיה על תקופת הרומשפרינגה:

https://youtu.be/skn_rRdDHnA


התרוצצות הרומשפרינגה מנוגדת לחלוטין לאורח חייהם של בני האמיש:

https://youtu.be/x00Tl7FxEf8


קדימון, טריילר לסרט "רומשפרינגה" על מה שעובר על איימיש צעיר בברלין (מתורגם):

https://youtu.be/5a8IhVpAeck


אבל הרומשפרינגה היא שלב בחיים המאפשר לצעירים בחירה אמיתית:

https://youtu.be/5lKlBPdgA_E


וסרט תיעודי על תקופת המעבר של ה"רומשפרינגה":

https://youtu.be/-l0eZxCsRiU?long=yes

בני שבט המסאי (Maasai people) מטנזניה שבאפריקה הם מהשבטים הקדומים של אפריקה. המסאים, כמו שבטים נוספים באפריקה, ידועים כלוחמים אמיצים וחסרי פחד.

המסאי חיים לפי המסורת שלהם, בכפרים פשוטים ובבקתות עשויות בוץ וגללי בקר מחוזקים בעץ. מרבית הכלכלה שלהם מתבססת על צאן ובקר. אבל בצד זה הם גם מתפרנסים מאירוח תיירים, הבאים להכירם ולצפות בתרבות המיוחדת שלהם.

כי מה שממש מעניין בבני המסאי הוא הריקוד המסורתי שלהם. המסאים ידועים בלבוש האדום שלהם ובריקוד הקפיצות הייחודי שלהם.

עבור הגברים הצעירים של המסאים, הריקוד הזה הוא חלק מרכזי בטקס ההתבגרות שלהם, טקס מעבר מקובל בשבט. באמצעות הקפיצות הגבוהות של הריקוד, הכוללות זינוקים באוויר, מעמידה ישרה, מפגינים הצעירים הלהוטים להראות את גבריותם, את הזריזות והכוח הפיזי שלהם.


הנה ריקוד הקפיצות של המסאים:

http://youtu.be/CMQO4D7EdzA


מסאים מחזרים בריקוד:

https://youtu.be/nY-EXKzaLqc


ריקוד החיזור של הלוחמים המסאים. מי שקופץ גבוה זוכה בכלה:

http://youtu.be/ljPmDXs3cP0


והמוסיקה השבטית:

https://youtu.be/ufOoNQZXIAM

הטיול הגדול, תרמילאים, מוצ'ילרים, בק פק, גסטהאוז ועוד כל מיני מילות מפתח מגרות, מפעילות אצל רבים מאיתנו את האסוציאציות המתאימות.

לטייל בעולם, עם תרמיל על הגב ותגליות יומיומיות של אנשים, צורות חיים ומראות חדשים. כל זה מייצג חופש מוחלט, רשות לעשות ככל העולה על רוחנו ולעצור את מרוץ החיים האוטומטי. זה נעשה לטובת בחירה יומיומית וחופשית, שתלויה רק בנו. זה גם טיול למקומות רחוקים, שמוצא את מה שהכי קרוב ונוכח בחיינו - את עצמנו, כפי שאנחנו במקומות הכי עמוקים שבנו.

בחוץ לארץ נפוצה התרמילאות בגיל שאחרי סיום התיכון. צעירים ישראלים, לעומת זאת, נוהגים לצאת אליו לאחר שחרורם מצה"ל, במה שמכונה אצלנו "הטיול הגדול", או "טיול אחרי צבא", טיול שיש בו סוג של תגובת נגד ושחרור, תרתי משמע, מהלחץ והמשמעת של המסגרת הצבאית.

תרמילאים נקראים כך כי הם מטיילים עם תרמיל הגב, מה שבדרום אמריקה נקרא "מוצ'ילרו".

מנהג טיולי התרמיל נולד בשנות ה-70 והתגבר משמעותית מאז הניינטיז, שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל שורשיו הרבה יותר מוקדמים וקשורים בסיור הגדול, אותו מסע תיירותי גדול, שעשו צעירים מבתים עשירים במאה ה-19, סביב האתרים התרבותיים העיקריים של אירופה.

כאז כן היום, זהו סוג של תיירות המתמקד במסע עצמאי ובדרך כלל ארוך, ברחבי העולם. הוא נמשך בדרך כלל חודשים אחדים, אך יש המאריכים גם לטיולים של שנה ויותר.

טיול כזה מתאפיין בדרך כלל בשיתוף חברתי עם תרמילאים אחרים, לא פעם גם לינה בחדרים משותפים ובניהול חסכוני של המשאבים האישיים.

היעדים הנפוצים בטיולי תרמיל הם מדינות דרום אמריקה, הודו, נפאל, דרום-מזרח אסיה ניו זילנד, אוסטרליה ומזרח אסיה.

תרמילאים ברחבי העולם, הם בדרך כלל צעירים, סטודנטים, או בוגרים לקראת הגיל השלישי. בארץ הם בדרך כלל צעירים שהשתחררו מצה"ל, אך יש לא פעם גם סטודנטים, צעירים לפני השירות הצבאי או אנשים שלקחו חופשה ארוכה מעבודתם.

אצלנו הטיול הוא סוג של טקס מעבר, בו משלימים צעירים את תהליך ההתבגרות הישראלי, במסלול החיים האופייני של בית ספר–צבא–הטיול הגדול–השכלה גבוהה וקריירה תעסוקתית.


#המאפיינים הבולטים של התרמילאות
טיול ארוך ולמספר יעדים - תרמילאים נוסעים למשך זמן רב ונודדים ממקום למקום, מארץ לארץ. בהודו למשל, התרמילאים הישראלים קוראים למסלול המסורתי שלהם "שביל החומוס", איך לא?

עם תרמיל על הגב - ה"בק פק" המפורסם הוא חלק מהז'אנר. שום תרמליאי שמכבד את עצמו לא יטייל עם מזוודה.

לינה באכסניות - פה ושם אפילו בבתי המקומיים אבל מילות המפתח ללינה בטיול הן הוסטלים וגסטהאוזים. אלה מקומות בהם אתה נחשף לתרמילאים מכל העולם, מתחבר, לומד, מקבל פרופורציות, טיפים, יוצר חברויות וחוויות.

תחבורה ציבורית זולה - תרמילאים משתמשים בתחבורה ציבורית או בטרמפים. זול, נגיש, חווייתי ומתחבר למקומיים.

מתחברים למקומיים - לתרמילאים עניין בהיכרות מעמיקה ובהתערות בקרב המקומיים, למידה מהם, חוויות קהילתיות וטקסים ובעיקרון - שהות בתוכם.



הנה מונטאז' של טיול של שתי תרמילאיות:

https://youtu.be/AmSvfz-o79M


בישראל יש ממש לחץ לצאת אל הטיול הגדול (עברית):

https://youtu.be/_WaBV0g_6aQ


ממראות הטיול הגדול בדרום אמריקה:

https://youtu.be/s4KCeAQIYeM


תרמילאים שעלו בטראק אל העיר מאצ'ו פיצ'ו:

https://youtu.be/78Ouaj0iLUk


יש גם דברים מפחידים בטיול הגדול (עברית):

https://youtu.be/cIWcP332GkY


ומחשבות יפות ומנוסחות על הטיול הגדול ומשמעותו אל מול חיי היום יום של עכברי המירוץ שאנחנו (עברית):

https://youtu.be/ywkFeTH35hw

בְּרִית מִילָה (Brit milah) היא טקס יהודי שבו מסירים את העורלה לתינוק הנולד.

על-פי המצווה היהודית, אם אין סיבה רפואית להימנע מכך, יש לערוך את המילה כשהתינוק הוא בן 8 ימים.

לרוב נערכת הבְּרִית לתינוק במסגרת טקס חגיגי. בברית מסירים לו את העורלה שמסביב לאיבר מינו.

מי שעושה את המעשה, כלומר מל את הנימול, נקרא מוהל. זהו אדם שיש לו רשיון לכך ומכיוון שמדובר בסוג של ניתוח, הוא חייב לבצע את ברית המילה על פי קריטריונים רפואיים מוגדרים ומחייבים.

בברית מילה חייבים גם נערים או גברים בוגרים, העוברים את תהליך הגיור והופכים יהודים. ביהדות יש חובה למול כל זכר, ללא יוצא מן הכלל וזה כולל את מי שמתגיירים והופכים יהודים. הדת היהודית והמקרא רואים בכל מי שלא נימול "ערל".

אגב, חמור עוד יותר ביהדות הדתית הוא יהודי שלא נימול בכוונה, על אף יהדותו. זו הסיבה שהוא מקבל את הכינוי "כרת".

הסיבה לחשיבות המצווה של המילה היא שהיא בעצם המצווה הראשונה שאלוהים ציווה על אברהם ועל צאצאיו. לפי היהדות היא זו שהכי מסמלת את הברית שבין עם ישראל לאלוהיו.

אגב, מילה כמעשה גופני וטקסי אינה מנהג שהוא בלעדי ליהדות. המילה נהוגה אצל עמים ושבטים רבים ברחבי העולם. אך אצלם היא נהוגה בדרך כלל כטקס התבגרות, בו מוכיח הנער העובר את המילה, שהוא ראוי להיכנס לעולם המבוגרים ולהיחשב לגבר.


הנה ברית המילה היהודית (עברית):

https://youtu.be/gpIHCqV3gHE


כך מסבירים בעולם את המנהג של ברית המילה (מתורגם):

https://youtu.be/jNaBl3dBg1o


יש המתנגדים לברית המילה (עברית):

https://youtu.be/fWNZky9hkrI


היהדות לא לבד - גם בשבט הסוסה שבדרום אפריקה מלים את הנערים הבוגרים:

https://youtu.be/Zw-124t993c


מותר גם לחייך על הולדת המנהג היהודי של ברית המילה (עברית):

https://youtu.be/SSsf6X_e1yE


או על זה שצריך לחתוך (עברית):

https://youtu.be/80YGRoWPmuU


ויש גם מי שמפקפקים במנהג הזה (עברית):

https://youtu.be/QScUNpJLWkU?long=yes

השבטים בעולם מרביתם חיים ביישוב של קבע. אחרים הם שבטי נוודים, כמו שהיו פעם הבדואים.

הגברים של השבט הם לרוב הכוח המגן שלו. הם חמושים בכלי נשק פשוטים, כמו קשת, חנית או רומח, באפריקה לפחות. הלוחמים האפריקאים נוטים, אולי פחות מבעבר, להיות אמיצים. בתקופת סחר העבדים, החשש של סוחרי העבדים מהם היה גדול.

הריקודים והשירה של אנשי השבטים נועדו לציין שמחות והצלחה בציד ובחקלאות. הם מתפללים ליבול טוב בשדות ולגשם מספיק, לחתונה וללידה. הריקוד הוא דרך לתקשר עם כוחות עליונים שיוכלו לסייע במקרים הללו. לצעירי המסאי למשל, משמש ריקוד הקפיצות לתחרות מי יזכה בנערה. המנצח הוא הקופץ לגובה הרב ביותר.

אבל הריקוד מהווה אצל בני השבטים גם את אחת מצורות הבידור והחגיגה הכי פופולריות. הוא לא מחייב כמעט דבר, מלבד קצב ורצון לרקוד. לצעירים הוא משמש גם דרך לחיזור.

את ערכי השבט, הידע והתרבות שלו לומדים בני השבטים ומעבירים מדור לדור. הם עושים זאת באמצעות אגדות, סיפורים ושירים. כל אלה מושמעים לצעירים ולילדים, שלומדים אותם מהוריהם. כשיתבגרו, הם יספרו וישירו בתורם לבניהם ובנותיהם והדברים יעברו הלאה. בצורה כזו מועברים גם הכללים והערכים המקודשים לשבט ולכבוד המשפחה.

על הרפואה בשבט אחראי לרוב ה"שאמאן", הכינוי של איש הדת, רופא האליל ומרפא השבטים במקומות רבים בעולם.

הלימודים בשבטים הם חלק מאמצעי המעבר מילדות לבגרות. אבל את המעבר הזה מילד לבוגר או לבוגרת, מסמלים טקסים מיוחדים. בטקסים הללו, הנקראים "טקסי מעבר", עוברים המתבגרים בשבט ממעמד של ילד למעמד של גבר.

לאותם טקסים קוראים האנתרופולוגים, חוקרי התרבויות, לעתים גם "טקסי התבגרות", או "טקסי חניכה". בטקסים הללו צריכים צעירי השבטים לעמוד במשימה קשה כלשהי (בכל שבט דברים שונים), או חוויה כואבת, כשאת בגרותם הם מוכיחים בהפגנת אומץ, לצד כוח סבל, תוך איפוק ונשיכת שפתיים.

הכירו שבטים שכאלה בתגית "שבטים בעולם".


טקסי השבטים הם בסיס להרבה טקסים ופולחנים בעולם, גם בעולם המודרני:

https://youtu.be/kyX746A66GY


הנה החיים בשבט האמר בדרום אתיופיה:

https://youtu.be/2Kk0gMPpFmQ


ריקוד ושירה שבטיים בשבט שבאפריקה:

https://youtu.be/coCeJllwLRw


בהרבה שבטים קעקועים הם חלק מטקסי מעבר:

https://youtu.be/81JPj8BqBBQ


שבטי האינדיאנים לפני מאה שנה כפי שצולמו אז (עברית):

https://youtu.be/ytUc-A4LFqg


והסוד האפל של תינוקות ה"מינגי" המקוללים הממיטים צרות על השבט (עברית - לא לילדים):

https://youtu.be/JYXgNlFSHgg

הליכה על גחלים (Firewalking) מוכרת במקומות רבים בעולם. במנהג זה חגים גברים ונשים, צעירים וקשישים לצלילי מוסיקה רועשת סביב האש ולהגיע לדיסוציאיה, מצב בו הם שם בגופם אבל ראשם וליבם "טסים" למקום אחר, כי ממש ברגע השיא המשתתפים מתחילים לרוץ על גבי הגחלים הרוחשות.

ההליכה הטקסית על גחלים היא אחד הטקסים המפחידים ומרתקים בעולם והם נפוצים יחסית.


#איך זה התחיל?
האירוע המתועד הראשון מסוג זה התרחש בהודו, בסביבות המאה ה-12 לפני הספירה. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי מקור הטקס. הנחה רווחת היא שמקורו ההיסטורי הוא בשורשים פגאניים, כלומר של עבודת אלילים. יתכן שמקור המנהג הוא בפולחן של אל היין היווני דיוניסוס.

בשנת 1200 לפני הספירה, בהודו של עידן הברזל, שני כוהנים ברהמינים (Brahmin) ניגשו לגחלים הלוהטות ועשו דבר שנראה בלתי אפשרי - הם הלכו עליהן. זה לא היה טקס דתי באותו מעמד, אלא תחרות על מי יילך הכי רחוק על האש וייחשב למנצח. מכל מקום, זהו התיעוד הכתוב הקדום ביותר של הליכה על גחלים ומאז הפרקטיקה לא פסקה.


#הפיזיקה של הליכת הגחלים
מה קורה פיזיקלית? - פרופסור דיוויד וילי (David Willey) מאוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh) מסביר שגחלים מוליכות חום בצורה גרועה ביותר וכף הרגל אינה נוגעת בגחל מספיק זמן כדי לסבול כוויות. זאת בתנאי שממשיכים ללכת בקצב יציב. כי מי שעוצר נשרף ומי שרץ גם הוא נשרף, כי הרגל שוקעת עמוק יותר לתוך הגחלים.


#איך צועדים כך בעולם?
הליכה על גחלים נהוגה בעולם במקומות רבים ובכל אחד מהם מסיבותיו שלו. הליכה כזו מתועדת בכל קצות העולם - מהודו, יפן, סין וספרד, יוון, בולגריה, פיג'י, תאילנד, סרי לנקה, ניו זילנד ועוד.

הבושמנים במדבר הקלהארי, למשל, עורכים הליכות על גחלים מאז ימי קדם, כשהשימוש באש אצל הבושמנים הוא באופן כללי כגורם מטהר בטקסים שלהם.

דרך שבטים שונים באיי פיג'י, או בטקסים דתיים של מאמיני הכנסייה האורתודוקסית המזרחית של יוון ובולגריה וגם אצל המוסלמים השיעים בעשוראא, ההולכים על גחלים בקינה על מותו של חוסיין נכדו של מוחמד.

פקירים הודים ההולכים על גחלים וההודים של דת ההינדו בזמן פסטיבלי הטימיטי (Thimithi), גם בדרום אסיה וגם בתפוצות שלהם בדרום אפריקה, מלזיה וסינגפור.

ביוון, תראקיה ומקדוניה מתקיים מדי שנה ב-21 במאי טקס ה"אנאסטנריה" (Anastenaria). לפי האגדה, מקורו באיקונות קדושות שחילצו המקומיים מכנסייה בוערת ושלא נשרפו. צאצאי אותם מצילים נשבעו לצעוד מדי שנה על האש לכבוד הקיסר קונסטנטין (Emperor Constantine) ואמו הלנה (Helen) בטקס שנמשך ברציפות כבר מעל 700 שנה.

בפיג'י, שבט הסאוואו (Sawau) מהאי בקה (Beqa) צועד על אבנים לוהטות. לפי האגדה השבטית, אחד מאבות השבט הציל רוח-מים לכודה, ובתמורה קיבל את ה"כוח" לצעוד על אש ללא פגיעה, כוח שעובר מדור לדור.

ובעוד הכנסייה היוונית האורתודוקסית אסרה על כמריה להשתתף בטקסי האנסטנריה. הגחלים ממשיכות להאיר בכפרים, במקדשים ובאולמות גדולים.

עוד דוגמה אפשר למצוא בספרד, בכפר סן פדרו מנריקה, בו נישאות שלוש נערות על גב שלושה בחורים צעירים תוך כדי הליכה על גחלים. זה קורה מדי ערב בחג יוחנן הקדוש - בטקס שנמשך מאות שנים ברציפות.

הולכי גחלים הם גם חלק מהבודהיסטים והטאוסיטים ביפן, לצד שבטים בפולינזיה וילדות בבאלי המוקפות בטקסים, בידי רוחות מיטיבות.

אפילו במערב הטרנד הזה תפס, למשל בסמינרים לניהול ולהתפתחות עצמית. הגורו האמריקאי טוני רובינס (Tony Robbins) ואלן לואיס הם בין הידוענים שמעבירים סמינרים כאלה בהצלחה רבה. בשנות ה-80, רובינס הפך את הפרקטיקה לאטרקציה תאגידית וכדרך להתגבר על פחד פסיכולוגי. חברות כמו קוקה קולה (Coca-Cola), מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google) אימצו אותה מאז כאימון גיבוש.


הנה מנהג ההליכה על הגחלים של נזירים במקדש מריאמן בסינגפור:

https://youtu.be/xbULBv8NDwQ


הולכים על גחלים בטקס האנסטנריה בצפון יוון:

https://youtu.be/AYVqHEqOh0M


הולכים על גחלים בהודו:

https://youtu.be/vWyYyqCiW8E


בפיג'י הולכים כמעט על האש:

https://youtu.be/BHMwYpm2edc


הולכי גחלים בסרי לנקה (הגדילו למסך מלא):

https://youtu.be/CGNnGgvTzsY


מה האמת שמאחורי הליכות גחלים:

https://youtu.be/1W7FahK7DO4


פרסומת שממחישה אותה כטקס מעבר:

https://youtu.be/efHhVKG_cLY


מה קורה כשלא יודעים לכוון את החום?

https://youtu.be/LfYtHbmI-NI


הליכה ישראלית על גחלים (עברית):

https://youtu.be/YgQewz6p8XA?long=yes

מילת נשים (Female genital mutilation) היא אחד המנהגים הקשים בתרבות העולמית ונחשבת לאחת הפגיעות הקשות בזכויות אדם בעולם המודרני.

מדובר בנוהג תרבותי עתיק יומין שכולל הסרה חלקית או מלאה של איברי המין החיצוניים של נערות צעירות, בדרך כלל בין גיל הינקות לגיל 15. ההליך מתבצע לרוב בתנאים לא סטריליים, ללא הרדמה, ולעתים קרובות על ידי מבצעות מסורתיות שאינן בעלות הכשרה רפואית.

ארגון הבריאות העולמי מעריך שיותר מ-250 מיליון נשים וילדות חיות כיום עם השלכות המילה, כשמדי שנה נוספות בסביבות 3 מיליון נערות העוברות את ההליך.

למרות מאמצים בינלאומיים למגר אותו, מתקיים עדיין הנוהג של "האראם קי בוטי" (Haraam Ki Boti), המכונה במערב Female Genital Mutilation (בקיצור FGM), במדינות רבות באפריקה ובחלקים מהמזרח התיכון ואסיה.

המדינות בהן התופעה נפוצה במיוחד כוללות את סומליה, גינאה, ג'יבוטי, מצרים וסודן, מעריכים שאחוזי הנשים שעברו מילת נשים נעים בין 87% ל-98% מהאוכלוסייה הנשית. עם זאת, חשוב לציין שהתופעה קיימת, באופן מסוים, גם בקהילות מהגרים במדינות המערב.

הסיבות לביצוע המילה מגוונות ומשתנות בין תרבויות שונות. בחלק מהקהילות היא נתפסת כטקס מעבר הכרחי לבגרות ונשיות. בקהילות אחרות היא נחשבת לאמצעי לשליטה במיניות האישה ולשמירה על צניעותה. אף כי אין דת גדולה המחייבת את הנוהג באופן רשמי, המנהג מקושר למסורות דתיות מסוימות וחלק מהקהילות מאמינות שזהו צו דתי.

ההשלכות הבריאותיות של מילת נשים הן חמורות ומסכנות חיים. המילה עלולה לגרום לכאבים כרוניים, זיהומים חוזרים, סיבוכים בלידה, דימומים קשים ואף מוות. נוסף לכך, הטראומה הנפשית מלווה את הנשים שנים רבות ומשפיעה על חייהן באופן משמעותי.

בעשורים האחרונים גובר המאבק העולמי נגד התופעה. ארגונים בינלאומיים, ממשלות וארגוני זכויות אדם פועלים להעלאת המודעות ולחקיקת חוקים האוסרים את הנוהג. מדינות רבות כבר אסרו את הפרקטיקה בחוק, אך האכיפה עדיין מהווה אתגר משמעותי, במיוחד באזורים כפריים ומרוחקים.

השינוי המשמעותי ביותר מתרחש דרך חינוך והעצמת קהילות מקומיות. תכניות המתמקדות בהסברה על הסיכונים הבריאותיים, לצד דיון פתוח על זכויות נשים וילדות, מצליחות בהדרגה לשנות תפיסות מסורתיות ולהוביל קהילות שלמות להפסקת הנוהג.


הנה עניין מילת הנשים:

https://youtu.be/sIwQLgHHOZQ


הנה הפרטים על נוהג המילה לנשים:

https://youtu.be/WJwP6C5q6Qg


ועדות של אישה שעברה FGM:

https://youtu.be/UKT1MX-RnmU