שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היו "ילדי הפרחים"?
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
מה היה הקיץ של אהבה?
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מהי תרבות הנגד ולמה מתפתחות תרבויות נגד?
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מה מיוחד באלבום סרג'נט פפר?
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
מה לביטלס בשידור הלוויין העולמי הראשון?
מתי העולם הפך שייך לצעירים?
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...
ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...
אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.
הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.
אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.
בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.
הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:
https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM
תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":
https://youtu.be/bch1_Ep5M1s
הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:
https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c
מצגת וידאו של תמונות התקופה:
https://youtu.be/7I0vkKy504U
תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:
https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes
ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
ילדי הפרחים
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
מתי התקיים שידור הלוויין הראשון לכל העולם?
איך החל הלוויין לשדר לכל העולם?
קראו לו ארתור סי קלארק והאו פרסם באוקטובר 1945 במגזין הבריטי "עולם האלחוט” מאמר על "ממסרים מחוץ לכדור הארץ". קלארק תיאר בו רעיון לגבי לוויינים מלאכותיים שישמשו להעברת אותות רדיו. זה היה האות להמצאת לוויין התקשורת. בשנות ה-60 החלו לווייני תקשורת להישלח לחלל. לוויין התקשורת הפעיל הראשון ששימש לתמסורת ישירה של שידורים היה “טלסטאר” (Telstar).
שידור הלוויין הראשון התקיים בתאריך ה-25 ביוני 1967. במהלכו שודרה תכנית הטלוויזיה הראשונה בהיסטוריה ל-26 מדינות 400 מליון צופים. לתכנית של ה-BBC קראו "Our World” והיא הציגה שירים וקטעים שהעבירו מדינות שונות להפקה. במהלך השידור ההיסטורי שודר השיר “All You Need Is Love” (בעברית "אהבה היא כל מה שאתם צריכים”) שנכתב במיוחד לתכנית ובוצע על ידי הלהקה הפופולארית ביותר בעולם באותם ימים, הביטלס. הלחין אותו ג'ון לנון, אבל כרגיל אצל הביטלס, הוא נרשם על שם לנון ומקרטני. המסר שבחרו הביטלס להעביר לעולם נבחר בקפידה והותאם לדור “ילדי הפרחים” ולימים שבהם התנהלה מלחמה קרה ומלחמה חמה בוייטנאם.
השיר שכולל לווי תזמורתי לכל אורכו נפתח בהמנון צרפת, "לה מארסֵיֶיז”. לאחר מכן מצטרפים לתזמורת שמלווה אותו בחגיגיות ובכובד לא אופייני חברי הלהקה. הביטלס שראו באירוע לא פחות גם אירוע בריטי לאומי, הזמינו להשתתף בשיר זמרים ומוסיקאים בריטיים חשובים באותה התקופה (במקרה גם חבריהם הטובים) והללו מצטרפים לשירת הפזמונים החוזרים. בין ענקי הרוק והזמרים שמשתתפים ביחד עם הביטלס היו מיק ג’אגר וקית’ ריצ'רדס מה”אבנים המתגלגלות”, ענק הגיטרה אריק קלפטון, הזמרת מריאן פיית'פול, השחקנית והסופרת ג'יין אשר ועוד.
הנה קטע מהשיר All You Need Is Love בשידור הלוויין הראשון:
https://youtu.be/t5ze_e4R9QY
וביצוע מקסים לשיר מהסרט המקסים "מעבר ליקום", שמבוסס על שירי הביטלס:
https://youtu.be/10TDlUVGwMk
איך החל הלוויין לשדר לכל העולם?
קראו לו ארתור סי קלארק והאו פרסם באוקטובר 1945 במגזין הבריטי "עולם האלחוט” מאמר על "ממסרים מחוץ לכדור הארץ". קלארק תיאר בו רעיון לגבי לוויינים מלאכותיים שישמשו להעברת אותות רדיו. זה היה האות להמצאת לוויין התקשורת. בשנות ה-60 החלו לווייני תקשורת להישלח לחלל. לוויין התקשורת הפעיל הראשון ששימש לתמסורת ישירה של שידורים היה “טלסטאר” (Telstar).
שידור הלוויין הראשון התקיים בתאריך ה-25 ביוני 1967. במהלכו שודרה תכנית הטלוויזיה הראשונה בהיסטוריה ל-26 מדינות 400 מליון צופים. לתכנית של ה-BBC קראו "Our World” והיא הציגה שירים וקטעים שהעבירו מדינות שונות להפקה. במהלך השידור ההיסטורי שודר השיר “All You Need Is Love” (בעברית "אהבה היא כל מה שאתם צריכים”) שנכתב במיוחד לתכנית ובוצע על ידי הלהקה הפופולארית ביותר בעולם באותם ימים, הביטלס. הלחין אותו ג'ון לנון, אבל כרגיל אצל הביטלס, הוא נרשם על שם לנון ומקרטני. המסר שבחרו הביטלס להעביר לעולם נבחר בקפידה והותאם לדור “ילדי הפרחים” ולימים שבהם התנהלה מלחמה קרה ומלחמה חמה בוייטנאם.
השיר שכולל לווי תזמורתי לכל אורכו נפתח בהמנון צרפת, "לה מארסֵיֶיז”. לאחר מכן מצטרפים לתזמורת שמלווה אותו בחגיגיות ובכובד לא אופייני חברי הלהקה. הביטלס שראו באירוע לא פחות גם אירוע בריטי לאומי, הזמינו להשתתף בשיר זמרים ומוסיקאים בריטיים חשובים באותה התקופה (במקרה גם חבריהם הטובים) והללו מצטרפים לשירת הפזמונים החוזרים. בין ענקי הרוק והזמרים שמשתתפים ביחד עם הביטלס היו מיק ג’אגר וקית’ ריצ'רדס מה”אבנים המתגלגלות”, ענק הגיטרה אריק קלפטון, הזמרת מריאן פיית'פול, השחקנית והסופרת ג'יין אשר ועוד.
הנה קטע מהשיר All You Need Is Love בשידור הלוויין הראשון:
https://youtu.be/t5ze_e4R9QY
וביצוע מקסים לשיר מהסרט המקסים "מעבר ליקום", שמבוסס על שירי הביטלס:
https://youtu.be/10TDlUVGwMk
צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.
בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.
בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.
בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.
אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.
בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.
ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.
שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.
בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.
אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...
הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
גם הפרסומות מכוונות לצעירים:
https://youtu.be/g0VJkUkeN0U
יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:
https://youtu.be/Se7CbVmFWGw
כמה צעירים מיוחדים במינם:
https://youtu.be/-fC9rdruL4g
אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):
https://youtu.be/PgzBvU_VdUc
כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):
https://youtu.be/IztaZCS_-vY
ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):
https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes
מהם מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן של שנות ה-70?
מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן (Flared pants או Bell-bottoms) היו מכנסיים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פעמון (Bell-bottoms) ובצרפתית מכנסי פיל (pattes d'elephant).
המכנסיים המתרחבים נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בתמונות וסרטים רבים מהתקופה ניתן לראות היפים והיפיות דקיקות במכנסי פדלפון, כשהם רוקדים במופעי רוק והפגנות מחאה או שרים שירי חופש בהתלהבות.
בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה והם כונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה-70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאז שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן החטוב.
מאז עשה הפָּדֶלֶפוֹן כמה קאמבקים קטנים. בשנת 2008 הוא התקמבק ונשים יפות כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים. גם ב-2001 נרשמה התלהבות חוזרת בעולם וכן הלאה, בגל רטרו לסוונטיז שעובר כאן שנים האחרונות.
מקור המילה "פָּדֶלֶפוֹן" הוא מצרפתית שבה pattes d'éléphant פירושו "רגלי פיל". זאת על שום צורתם, המתרחבת בחלק התחתון כמו רגליו של הפיל. ואגב, "מכנסי פיל", הכינוי שהודבק לעתים לפדלופון, הלכו כמעט תמיד בשילוב עם נעלי פלטפורמה גבוהות, עוד פריט חובה בסוונטיז.
הנה הסיפור של מכנסי הפדלפון (עברית):
https://youtu.be/6bRDU_luB7M
מכנסי הפדלפון כחלק מאופנת הסוונטיז:
https://youtu.be/lUr3QyZ9Un4
ג'ון טראבולטה הטווסי בסרט "שיגעון המוסיקה" - ריקודים במכנסי סן טרופז:
https://youtu.be/lMZ9_yrCIqU
הדור הצעיר לובש אותם:
https://youtu.be/zCUQVhs3RNM
מכנסי פעמון של ימינו:
ותמיר אהרוני בפדלפון הפופולרי עם קול וקליפ מופלאים:
https://youtu.be/JmU85spsz0s
מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן (Flared pants או Bell-bottoms) היו מכנסיים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פעמון (Bell-bottoms) ובצרפתית מכנסי פיל (pattes d'elephant).
המכנסיים המתרחבים נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בתמונות וסרטים רבים מהתקופה ניתן לראות היפים והיפיות דקיקות במכנסי פדלפון, כשהם רוקדים במופעי רוק והפגנות מחאה או שרים שירי חופש בהתלהבות.
בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה והם כונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה-70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאז שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן החטוב.
מאז עשה הפָּדֶלֶפוֹן כמה קאמבקים קטנים. בשנת 2008 הוא התקמבק ונשים יפות כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים. גם ב-2001 נרשמה התלהבות חוזרת בעולם וכן הלאה, בגל רטרו לסוונטיז שעובר כאן שנים האחרונות.
מקור המילה "פָּדֶלֶפוֹן" הוא מצרפתית שבה pattes d'éléphant פירושו "רגלי פיל". זאת על שום צורתם, המתרחבת בחלק התחתון כמו רגליו של הפיל. ואגב, "מכנסי פיל", הכינוי שהודבק לעתים לפדלופון, הלכו כמעט תמיד בשילוב עם נעלי פלטפורמה גבוהות, עוד פריט חובה בסוונטיז.
הנה הסיפור של מכנסי הפדלפון (עברית):
https://youtu.be/6bRDU_luB7M
מכנסי הפדלפון כחלק מאופנת הסוונטיז:
https://youtu.be/lUr3QyZ9Un4
ג'ון טראבולטה הטווסי בסרט "שיגעון המוסיקה" - ריקודים במכנסי סן טרופז:
https://youtu.be/lMZ9_yrCIqU
הדור הצעיר לובש אותם:
https://youtu.be/zCUQVhs3RNM
מכנסי פעמון של ימינו:
ותמיר אהרוני בפדלפון הפופולרי עם קול וקליפ מופלאים:
https://youtu.be/JmU85spsz0s
מהו זרם התודעה?
זרם התודעה (Stream of consciousness) הוא כתיבה ספרותית של שטף ההרהורים והמחשבות העוברים בראשה של דמות, כייצוג של הנפש, באופן חופשי וסובייקטיבי, ללא היגיון, תיקונים או סימני פיסוק ובניסוח אסוציאיבי, חסר מעצורים ולאו דווקא תקני.
ספרים כמו "זכרון דברים" של יעקב שבתאי נכתבו בשיטת זרם התודעה וכך מוצגות מחשבות הסבתא בספרו של א. ב. יהושע "המאהב".
זרם התודעה משמש כבסיס לטכניקת כתיבה חופשית, יצירתית ומאווררת מחשבות. כך ממליצה למשל כוהנת כתיבה בשם ג'וליה קמרון על כתיבת "דפי בוקר". אלו הם דפי יומן, שבהם נכתבים טקסטים יומיים כ"זרם תודעה". הכותבים רושמים בהם את כל מה שנמצא ועולה בראשו, ללא עריכה. פשוט נותנים לדברים לצאת, כמי נהר זורמים, משוחררים מביקורת, שיפוט או צנזורה עצמיים, הישר אל הנייר.
באופן מסוים גם בעולם המוסיקה, במיוחד בסגנונות המשתמשים באילתור, יש שימוש בזרם תודעה. הנגנים מפיקים "סיפור מוסיקלי" מיידי, מאולתר, שנבנה מהאסוציאציות והרעיונות העולים בראשם בזמן-אמת. קשר מעניין לזרם התודעה יש גם לפסיכדליה של שנות ה-60 ולמוסיקה של אמנים רבים ו"ילדי הפרחים", כשה-LSD שהיה כה חביב עליהם וחומרים משני-תודעה נוספים, הביאו לשינויים בתודעתם ובזרם המחשבות והיצירה שלהם.
המונח נולד בספרו של ויליאם ג'יימס "עקרונות הפסיכולוגיה".
הנה סרטון אנימציה שנוצר בזרם התודעה:
https://youtu.be/JOIGwvRNqYU
זרם תודעה ויזואלי בווידאו:
https://youtu.be/9ma2Rg-VpS4
כך כותבים בעזרת הטכניקה של "זרם התודעה":
https://youtu.be/2scdO4M9FN8
יש מי שפיתחו כלים כדי לשדר אונליין את "זרם התודעה":
https://youtu.be/We-NlhYybTs
ראיון זרם-תודעה שאין בו נושא, גבולות, או כיוון:
https://youtu.be/EuUD7pzFcr4
ובכלל מהי התודעה:
https://youtu.be/jReX7qKU2yc
זרם התודעה (Stream of consciousness) הוא כתיבה ספרותית של שטף ההרהורים והמחשבות העוברים בראשה של דמות, כייצוג של הנפש, באופן חופשי וסובייקטיבי, ללא היגיון, תיקונים או סימני פיסוק ובניסוח אסוציאיבי, חסר מעצורים ולאו דווקא תקני.
ספרים כמו "זכרון דברים" של יעקב שבתאי נכתבו בשיטת זרם התודעה וכך מוצגות מחשבות הסבתא בספרו של א. ב. יהושע "המאהב".
זרם התודעה משמש כבסיס לטכניקת כתיבה חופשית, יצירתית ומאווררת מחשבות. כך ממליצה למשל כוהנת כתיבה בשם ג'וליה קמרון על כתיבת "דפי בוקר". אלו הם דפי יומן, שבהם נכתבים טקסטים יומיים כ"זרם תודעה". הכותבים רושמים בהם את כל מה שנמצא ועולה בראשו, ללא עריכה. פשוט נותנים לדברים לצאת, כמי נהר זורמים, משוחררים מביקורת, שיפוט או צנזורה עצמיים, הישר אל הנייר.
באופן מסוים גם בעולם המוסיקה, במיוחד בסגנונות המשתמשים באילתור, יש שימוש בזרם תודעה. הנגנים מפיקים "סיפור מוסיקלי" מיידי, מאולתר, שנבנה מהאסוציאציות והרעיונות העולים בראשם בזמן-אמת. קשר מעניין לזרם התודעה יש גם לפסיכדליה של שנות ה-60 ולמוסיקה של אמנים רבים ו"ילדי הפרחים", כשה-LSD שהיה כה חביב עליהם וחומרים משני-תודעה נוספים, הביאו לשינויים בתודעתם ובזרם המחשבות והיצירה שלהם.
המונח נולד בספרו של ויליאם ג'יימס "עקרונות הפסיכולוגיה".
הנה סרטון אנימציה שנוצר בזרם התודעה:
https://youtu.be/JOIGwvRNqYU
זרם תודעה ויזואלי בווידאו:
https://youtu.be/9ma2Rg-VpS4
כך כותבים בעזרת הטכניקה של "זרם התודעה":
https://youtu.be/2scdO4M9FN8
יש מי שפיתחו כלים כדי לשדר אונליין את "זרם התודעה":
https://youtu.be/We-NlhYybTs
ראיון זרם-תודעה שאין בו נושא, גבולות, או כיוון:
https://youtu.be/EuUD7pzFcr4
ובכלל מהי התודעה:
https://youtu.be/jReX7qKU2yc
איך טימותי לירי סימם את אמריקה?
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
מהן חולצות הבאטיק של ילדי הפרחים?
בטיק, באטיק, או "טאי דאי" (Tie dye) הם כינוייה של טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. חולצות עם בטיק היו מסמלי הסיקסטיז, חביבות ההיפים וילדי הפרחים של שנות השישים.
בבטיק משתמשים במקומות שונים בעולם, אך לא ברור היכן נולדה אמנות זו. האי ג'אווה שבאינדונזיה הוא אחד המקומות הבולטים בעבודות הבטיק שעושים בו. בתרבות המקומית של אינדונזיה הבאטיק הוא חלק בלתי נפרד ועם הזמן הוא הפך לסמל התרבותי והמסחרי שלה.
הקלות הרבה שבה ניתן היה להכין אותן, המחיר הזול והמרכיבים של השימוש החוזר - כל אלו הפכו את החולצות הצביעות בבית מסתם בגד, לבגד עם רעיון. הצבעים המגוונים והמשוגעים של חולצות ובגדי הטאי דאי הפכו את הדפסי הבאטיק הללו לאחד מסמלי חופש המאפיינים את שנות ה-60.
עד היום מציעה אמנות הבטיק יופי של פעילויות DIY לדור הצעיר, בקייטנות, בחוגי היצירה ועוד. בצביעת בטיק קושרים את הבגד או מורחים שעווה מותכת על הבד, לפני שטובלים אותו בצבע. הצבע נדבק בכל מקום חשוף על פני הבגד וכשמתירים את החבל או ממוססים את השעווה מתגלים אזורים לא צבועים על הבד, בדוגמאות מרהיבות, מופשטות ואפילו פסיכדליות. אם משלבים כמה צבעים שונים, בסדרה של סיבובי צביעה וייבוש, מתקבלים בגדים צבעוניים ומרהיבים אף יותר.
גם אם היום פחות רואים אותן, חולצות הבטיק הצבועות בטכניקת הקשירה או השעווה והצביעה, אלה שקיבלו בעברית את הכינוי "בטיק", היו פעם להיט ענק. כיום הבאטיק הוא לא פעם כבר בד מודפס, התופס מקום של נוסטלגיה ואמירה אישית באופנת העיצוב.
כך ככל הנראה המציאו ההיפים את הטאי דאי:
https://youtu.be/EsQ63m4hLN0
מדריך להכנת באטיק טאי דאי (עברית):
https://youtu.be/I7QIWx_Ssj0
אשה שהקימה עם בעלה עסק לייצור חולצות בטיק:
https://youtu.be/KlpE-QJ03Q8
טכניקות שונות לצביעת חולצה בשיטת טאי דאי:
https://youtu.be/J-6esY0pppM
טיפים לצביעה כזו:
https://youtu.be/sm6qYaz_H_U
צביעה במגוון צבעים:
https://youtu.be/PbjWkiQ5DtI
וסרט על ההיפים שבאים לפגוש את הגרייטפול דד ואת עצמם הצעירים בחולצות טאי דאי:
https://youtu.be/QbwwoqQQh-8
בטיק, באטיק, או "טאי דאי" (Tie dye) הם כינוייה של טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. חולצות עם בטיק היו מסמלי הסיקסטיז, חביבות ההיפים וילדי הפרחים של שנות השישים.
בבטיק משתמשים במקומות שונים בעולם, אך לא ברור היכן נולדה אמנות זו. האי ג'אווה שבאינדונזיה הוא אחד המקומות הבולטים בעבודות הבטיק שעושים בו. בתרבות המקומית של אינדונזיה הבאטיק הוא חלק בלתי נפרד ועם הזמן הוא הפך לסמל התרבותי והמסחרי שלה.
הקלות הרבה שבה ניתן היה להכין אותן, המחיר הזול והמרכיבים של השימוש החוזר - כל אלו הפכו את החולצות הצביעות בבית מסתם בגד, לבגד עם רעיון. הצבעים המגוונים והמשוגעים של חולצות ובגדי הטאי דאי הפכו את הדפסי הבאטיק הללו לאחד מסמלי חופש המאפיינים את שנות ה-60.
עד היום מציעה אמנות הבטיק יופי של פעילויות DIY לדור הצעיר, בקייטנות, בחוגי היצירה ועוד. בצביעת בטיק קושרים את הבגד או מורחים שעווה מותכת על הבד, לפני שטובלים אותו בצבע. הצבע נדבק בכל מקום חשוף על פני הבגד וכשמתירים את החבל או ממוססים את השעווה מתגלים אזורים לא צבועים על הבד, בדוגמאות מרהיבות, מופשטות ואפילו פסיכדליות. אם משלבים כמה צבעים שונים, בסדרה של סיבובי צביעה וייבוש, מתקבלים בגדים צבעוניים ומרהיבים אף יותר.
גם אם היום פחות רואים אותן, חולצות הבטיק הצבועות בטכניקת הקשירה או השעווה והצביעה, אלה שקיבלו בעברית את הכינוי "בטיק", היו פעם להיט ענק. כיום הבאטיק הוא לא פעם כבר בד מודפס, התופס מקום של נוסטלגיה ואמירה אישית באופנת העיצוב.
כך ככל הנראה המציאו ההיפים את הטאי דאי:
https://youtu.be/EsQ63m4hLN0
מדריך להכנת באטיק טאי דאי (עברית):
https://youtu.be/I7QIWx_Ssj0
אשה שהקימה עם בעלה עסק לייצור חולצות בטיק:
https://youtu.be/KlpE-QJ03Q8
טכניקות שונות לצביעת חולצה בשיטת טאי דאי:
https://youtu.be/J-6esY0pppM
טיפים לצביעה כזו:
https://youtu.be/sm6qYaz_H_U
צביעה במגוון צבעים:
https://youtu.be/PbjWkiQ5DtI
וסרט על ההיפים שבאים לפגוש את הגרייטפול דד ואת עצמם הצעירים בחולצות טאי דאי:
https://youtu.be/QbwwoqQQh-8
איך שוב חוזר הזקן?
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
מהו המחזמר "שיער" שהיה לסמל?
"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.
המחזמר, שהפך פולחן, הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה מניו-יורק, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.
הם מוחים נגד מלחמת וייטנאם אבל הם עדיין קצת ילדים וכשהם מסתבכים הם ממהרים להורים, כדי לקבל עזרה.
כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. אבל זה לא מנע מהם להיבלע במטוסי התובלה הצבאיים שלקחו אותם אל החזית.
המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.
ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת מחזמר הקאלט והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.
הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה (עברית):
https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s
השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":
https://youtu.be/fhNrqc6yvTU
השיר "אקווריוס":
https://youtu.be/Cb8luHdpR84
ברגר שר באנגלית "יש לי חיים" על שולחן האוכל היוקרתי:
https://youtu.be/ivyuT_VY3_E
קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות (עברית):
https://youtu.be/K-U1K_1UTLE
וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול הצעירים (עברית):
https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
"שיער" הוא שמו של מחזמר רוק מהפכני ושובר מוסכמות משנות ה-60, שתאר את עולמם של הצעירים ההיפים באמריקה ואת האהבות והסערות הרגשיות שהם חוו אז, לצד הביקורת החברתית הנוקבת שלהם על החברה של המבוגרים ומרד הנעורים כנגד מה שנתפס בעיניהם כרקוב.
המחזמר, שהפך פולחן, הועלה לראשונה בסוף שנות ה-60, ממש בזמן שמהפכת ה"היפים" התרחשה בארצות הברית והחלה להתפשט בעולם המערבי. העלילה התרכזה בחבורת היפים שוחרי שלום ואהבה מניו-יורק, בימים שלפני גיוסו של קלוד מנהיגם לצבא ולמלחמה בוויטנאם.
הם מוחים נגד מלחמת וייטנאם אבל הם עדיין קצת ילדים וכשהם מסתבכים הם ממהרים להורים, כדי לקבל עזרה.
כשעלה "שיער" לראשונה בשנת 1967, זה היה שיא תקופת ההיפים, שכונו "ילדי הפרחים". צעירים אלה, שהאמינו בשלום, פתיחות, שוויון, חופש ואהבה חופשית, ראו במלחמה בוייטנאם דוגמה למה שרקוב בחברה האמריקנית. אבל זה לא מנע מהם להיבלע במטוסי התובלה הצבאיים שלקחו אותם אל החזית.
המחזמר היטיב לשרטט את הלבטים שלהם בחיפוש דרך חדשה לעצמם, תוך התמודדות עם המציאות שמסביבם ועם מערכת היחסים שבין הפרט לקבוצה.
ב-1979, כ-12 שנה מאוחר יותר, הביא סרטו של הבמאי מילוש פורמן "שיער", את עלילת מחזמר הקאלט והשירים מתוכו אל האקרנים. הסרט, שהציג בדיעבד את "ילדי הפרחים", אותם היפים מורדים של שנות ה-60, הפיץ בכל העולם את הרעיונות של המחזמר ונתן ביטוי לשאיפה של צעירים לעולם טוב וצודק יותר, עולם של אהבה וללא מלחמות.
הנה סיפור המחזמר דרך ההפקה הישראלית האחרונה (עברית):
https://youtu.be/y_h22_O0uZQ?t=26s&end=3m11s
השיר "תנו לשמש יד" מתוך המחזמר "שיער":
https://youtu.be/fhNrqc6yvTU
השיר "אקווריוס":
https://youtu.be/Cb8luHdpR84
ברגר שר באנגלית "יש לי חיים" על שולחן האוכל היוקרתי:
https://youtu.be/ivyuT_VY3_E
קדימון מהמחזמר "שיער" כפי שהוצג בישראל בשנים האחרונות (עברית):
https://youtu.be/K-U1K_1UTLE
וקטעים מהביצוע של "שיער" בישראל של שנות ה-70, בין השאר עם צביקה פיק ומרגול הצעירים (עברית):
https://youtu.be/MXtSMLUGICk?t=5m42s
מהו הוואן שהוא קראוון?
הפולקסווגן קליפורניה (Volkswagen California) הוא כלי רכב שיכול להתחרות בקלות בקרוואנים הנגררים שמשמשים לטיולי משפחות וזוגות.
מדובר ברכב לא גדול שיש בו גם את הניידות וגם את היכולת להפוך בתוך דקות לבית. הוא נולד כגילגול מודרני של המכוניות המסחריות של פולקסווגן שהוסבו בשנות ה-60 לסוג של בתים ניידים בארצות הברית.
למעשה, הטרנספורטר של פולקסווגן הפך לאייקון מוטורי בזכות ילדי הפרחים שנסעו איתו בשנות ה-60 ברחבי קליפורניה, בדרכם לפסטיבלים ואירועים של שלום ואהבה. אחריהם באו חובבי הטיולים שהפכו אותו לדו-שימושי. הם התאימו אותו לטיולים ומסעות ויצאו איתו לטייל בעולם.
רק אז זיהו אנשי חברת פולקסווגן הזדמנות והוציאו דגם יעודי לטיולים, שכלל גג מתרומם ויועד לחובבי הקמפינג ומסעות. הם קראו לו "פולקסווגן קמפר" - משהו כמו "פולקסווגן לאוהבי קמפינג"...
מאז יצאו דורות של הטרנספורטר, שהקליפורניה היא הבולטת מהן. מעל 100 אלף מכוניות קליפורניה נמכרו ברבות השנים.
כיום ה"קליפורניה" היא כלי רכב חכם ומשוכלל, המצויד במיטב החידושים. ביניהם גג מתרומם הידראולי, מושבי הנהג שמסתובבים על צירם ומאפשרים "לפתוח שולחן" מתקפל שבנוי בו, יש בו מכלול ארונות מובנה בדופן, מטבחון עם כיור, כיריים, מקרר וארבע מיטות למטיילים. בקליפורניה תאורה פנימית גם לקומה העליונה, שקעי חשמל, מתלי מגבות ותאים שימושיים לאכסון.
פרגולה נשלפת בחוץ ושולחן עם שני כסאות מתקפלים מאפשרים קפה בחוץ, כמו גם וילונות הצללה המאפשרים לנוח בצהריים..
אגב, המחיר שלה כ-450 אלף שקלים.
הנה מכונית הקליפורניה המודרנית והחשמלית:
https://youtu.be/bqThP_xz7aA
השורשים שלה ברכבי הג'ורק של ההיפים בשנות ה-60:
https://youtu.be/UJeSMJOoE0M
מה שמכילה מכונית השינה פולקסווגן קליפורניה:
https://youtu.be/JMtI1YfFKrI
יש שגדלות פי 2 כמעט:
https://youtu.be/GIG9P0lB1iA
יש גם מתחרים מעולים למכונית הקמפינג האולטימטיבית:
https://youtu.be/PDY-H22wVes
וילות ניידות של ממש:
https://youtu.be/vpd7_OGLlcA
ויש מי שיוקר המחיה הביא אותם ממש לחיות על גלגלים (עברית):
https://youtu.be/BWneJm0ntrA?long=yes
הפולקסווגן קליפורניה (Volkswagen California) הוא כלי רכב שיכול להתחרות בקלות בקרוואנים הנגררים שמשמשים לטיולי משפחות וזוגות.
מדובר ברכב לא גדול שיש בו גם את הניידות וגם את היכולת להפוך בתוך דקות לבית. הוא נולד כגילגול מודרני של המכוניות המסחריות של פולקסווגן שהוסבו בשנות ה-60 לסוג של בתים ניידים בארצות הברית.
למעשה, הטרנספורטר של פולקסווגן הפך לאייקון מוטורי בזכות ילדי הפרחים שנסעו איתו בשנות ה-60 ברחבי קליפורניה, בדרכם לפסטיבלים ואירועים של שלום ואהבה. אחריהם באו חובבי הטיולים שהפכו אותו לדו-שימושי. הם התאימו אותו לטיולים ומסעות ויצאו איתו לטייל בעולם.
רק אז זיהו אנשי חברת פולקסווגן הזדמנות והוציאו דגם יעודי לטיולים, שכלל גג מתרומם ויועד לחובבי הקמפינג ומסעות. הם קראו לו "פולקסווגן קמפר" - משהו כמו "פולקסווגן לאוהבי קמפינג"...
מאז יצאו דורות של הטרנספורטר, שהקליפורניה היא הבולטת מהן. מעל 100 אלף מכוניות קליפורניה נמכרו ברבות השנים.
כיום ה"קליפורניה" היא כלי רכב חכם ומשוכלל, המצויד במיטב החידושים. ביניהם גג מתרומם הידראולי, מושבי הנהג שמסתובבים על צירם ומאפשרים "לפתוח שולחן" מתקפל שבנוי בו, יש בו מכלול ארונות מובנה בדופן, מטבחון עם כיור, כיריים, מקרר וארבע מיטות למטיילים. בקליפורניה תאורה פנימית גם לקומה העליונה, שקעי חשמל, מתלי מגבות ותאים שימושיים לאכסון.
פרגולה נשלפת בחוץ ושולחן עם שני כסאות מתקפלים מאפשרים קפה בחוץ, כמו גם וילונות הצללה המאפשרים לנוח בצהריים..
אגב, המחיר שלה כ-450 אלף שקלים.
הנה מכונית הקליפורניה המודרנית והחשמלית:
https://youtu.be/bqThP_xz7aA
השורשים שלה ברכבי הג'ורק של ההיפים בשנות ה-60:
https://youtu.be/UJeSMJOoE0M
מה שמכילה מכונית השינה פולקסווגן קליפורניה:
https://youtu.be/JMtI1YfFKrI
יש שגדלות פי 2 כמעט:
https://youtu.be/GIG9P0lB1iA
יש גם מתחרים מעולים למכונית הקמפינג האולטימטיבית:
https://youtu.be/PDY-H22wVes
וילות ניידות של ממש:
https://youtu.be/vpd7_OGLlcA
ויש מי שיוקר המחיה הביא אותם ממש לחיות על גלגלים (עברית):
https://youtu.be/BWneJm0ntrA?long=yes
כיצד צ'ארלס מנסון נכשל במוסיקה והקים כת רצחנית?
תודות לסמים ולגזענות, זכתה בסוף שנות השישים אמריקה בשטן שכולו שלה, מלאך מוות שעיניו מזרות אימה ומעשיו איומים. קראו לו צ'ארלס מנסון והוא היה מנהיג כת "משפחת מנסון", שרצחה בסוף שנות ה-60 לא פחות מ-9 בני אדם ובו בזמן רצחה את רוח ההיפים, האהבה ודור הפרחים.
הסיפור שלו מתחיל בילדות קשה ובתנאי משפחה איומים. מי שהיה תינוק לא רצוי לאם אלכוהוליסטית בת 16, הפך פושע כבר בגיל צעיר. בבגרותו, הוא נכלא כמה פעמים ובשלב מסוים אף רצה להישאר בכלא, כי חש שזה המקום שבו הוא לפחות קיבל יחס כלשהו.
כשיצא מהכלא, באמריקה ההיפית של סוף שנות ה-60, הוא הגיע לסן פרנסיסקו. זה היה ב-1967 כשהוא הקים קומונה של 20 צעירות היפיות, שנסחפו אחריו אל "קיץ של אהבה". בהדרגה נוספו לקומונה שלו גם גברים, שהעריצו את אישיותו.
הוא חלם להפוך לזמר, אבל עכשיו הוא הפך לגורו של קומונת ילדי פרחים, צעירה ומלאת חיים. מצויד בידע שרכש בכלא, על דת הסיינטולוגיה ועל קבוצה דתית בשם "כנסיית התהליך", שסגדה למשיח ולשטן, מנסון הפך את קבוצת המאמינות שלו למשפחה, שהוא העומד בראשה. הם הסתובבו באוטובוס ישן שעוצב בשלל צבעים, כמקובל אצל ההיפים. הם חיו בשיתוף מלא, כולל הכל - מזון, כסף, מין ואהבה.
אבל בהדרגה הלכו מעשיו ומעשי המאמינים הצעירים והמסונוורים שלו והחמירו. מנסון הגזען ראה חזיונות אפוקליפטיים והאמין שאוטוטו צפויה מלחמת גזעים בארה"ב. הוא חש שהשחורים של אמריקה עומדים לטבוח בתושבים הלבנים ולהשתלט על אמריקה. בהוראתו של מנסון, נערכה "משפחת מנסון" ליום הדין המתקרב, ביצירת אלבום מוסיקלי שמטרתו לשנות את האנושות. מנסון גם אגר נשק ותכנן להתחבא עם "בני המשפחה" במקלט שהכינו במדבר, כך שלאחר המלחמה, שבה ישמידו השחורים את הלבנים, תוכל משפחת מנסון לשלוט בעולם, כי השחורים ש"אינם בנויים לשלוט" יבקשו מהם לעשות זאת...
באביב 1968 התחבר מנסון עם דניס וילסון מה"הביץ' בויז" ווילסון שילם את ההוצאות של ה"משפחה" ואף עזר לו להקליט שניים משיריו. אבל מהר מאד גילו הוא והמפיק שלו , טרי מלצ'ר, עם מי הם הסתבכו וניתקו איתו את הקשר. הניתוק הזה יעלה לאמריקה ביוקר...
וכך הגיעו לשורת מעשי רצח מהאכזריים והקשים בתולדות אמריקה. בחודש אוגוסט 1969 קיבלו כמה מבני "משפחת מנסון" הוראות ברורות מהמנהיג לרצוח את טרי מלצ'ר, המפיק שניתק את קשריו עם מנסון. הם לא ידעו שהוא מכר את ביתו לבמאי הקולנוע רומן פולנסקי, שהיה באותה עת בחו"ל. בבית הם רצחו 5 אנשים, באכזריות בלתי נתפסת, ביניהם אשתו ההרה של הבמאי, השחקנית שרון טייט. כשחזרו הרוצחים, כעס מנסון על שההתקפה הייתה מלוכלכת מדי ולקח אותם למחרת ל"חוויה מתקנת" בבית של זוג אקראי בלוס אנג'לס, לנו ורוזמרי לה ביאנקה, שנרצחו באופן חולני ואכזרי לא פחות.
למשטרה לא היה קצה חוט, אבל סוזאן אטקינס, אחת מה"בנות", סיפרה למישהי על הרציחות והמשטרה עצרה את כל המעורבים ואת מנסון, שלא השתתף אבל היה השולח. במשפט מנסון לא התרגש ונשא נאומים על משנתו המעוותת. מי שהיה לאחד מסמלי הרוע הכי גדולים שידעה אמריקה מאז ומתמיד, גם הוסיף קעקוע של צלב קרס על מצחו והדגיש בכך את השתייכותו לעולם השטני שמחוץ לחברת בני-האנוש.
בסופו של המשפט הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, נפסק גזר דין מוות על כל הנאשמים, אך שנה לאחר מכן בוטל עונש המוות בקליפורניה והעונש הומר במאסר עולם. הוא יבלה את כל חייו בכלא. אגב, זה לא הפריע לו להתראיין המון פעמים ולהטיף מתוך הכלא לגזענות ולשנאה, להפוך לאסיר הכי אהוד בארה"ב, לקבל יותר מכתבים מכל אסיר אחר אי-פעם ולהתחתן עם צעירונת בת 28. רק באמריקה!
הנה סיפורו של הרוצח הסדרתי שמעולם לא רצח במו ידיו:
https://youtu.be/kM1PBeImyOw
כך שכנע מנסון את מאמיניו לעשות כרצונו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
על המסר "הלטר סקלטר", בתרגום חופשי "בלגן" או "תוהו ובוהו":
https://youtu.be/5TtQqbuLxrc
מתוך סרט על בנות החבורה הרצחנית:
https://youtu.be/zMXnAcdv1OI
שתיים מחבורתו מעידות אחרי שנים על האירועים שעברו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
כמה עובדות על מנסון:
https://youtu.be/lQqcVeu5mHc
וסרט תיעודי על חבורת מנסון והפשעים האיומים שעשו:
https://youtu.be/v4qZB2ytq10?long=yes
תודות לסמים ולגזענות, זכתה בסוף שנות השישים אמריקה בשטן שכולו שלה, מלאך מוות שעיניו מזרות אימה ומעשיו איומים. קראו לו צ'ארלס מנסון והוא היה מנהיג כת "משפחת מנסון", שרצחה בסוף שנות ה-60 לא פחות מ-9 בני אדם ובו בזמן רצחה את רוח ההיפים, האהבה ודור הפרחים.
הסיפור שלו מתחיל בילדות קשה ובתנאי משפחה איומים. מי שהיה תינוק לא רצוי לאם אלכוהוליסטית בת 16, הפך פושע כבר בגיל צעיר. בבגרותו, הוא נכלא כמה פעמים ובשלב מסוים אף רצה להישאר בכלא, כי חש שזה המקום שבו הוא לפחות קיבל יחס כלשהו.
כשיצא מהכלא, באמריקה ההיפית של סוף שנות ה-60, הוא הגיע לסן פרנסיסקו. זה היה ב-1967 כשהוא הקים קומונה של 20 צעירות היפיות, שנסחפו אחריו אל "קיץ של אהבה". בהדרגה נוספו לקומונה שלו גם גברים, שהעריצו את אישיותו.
הוא חלם להפוך לזמר, אבל עכשיו הוא הפך לגורו של קומונת ילדי פרחים, צעירה ומלאת חיים. מצויד בידע שרכש בכלא, על דת הסיינטולוגיה ועל קבוצה דתית בשם "כנסיית התהליך", שסגדה למשיח ולשטן, מנסון הפך את קבוצת המאמינות שלו למשפחה, שהוא העומד בראשה. הם הסתובבו באוטובוס ישן שעוצב בשלל צבעים, כמקובל אצל ההיפים. הם חיו בשיתוף מלא, כולל הכל - מזון, כסף, מין ואהבה.
אבל בהדרגה הלכו מעשיו ומעשי המאמינים הצעירים והמסונוורים שלו והחמירו. מנסון הגזען ראה חזיונות אפוקליפטיים והאמין שאוטוטו צפויה מלחמת גזעים בארה"ב. הוא חש שהשחורים של אמריקה עומדים לטבוח בתושבים הלבנים ולהשתלט על אמריקה. בהוראתו של מנסון, נערכה "משפחת מנסון" ליום הדין המתקרב, ביצירת אלבום מוסיקלי שמטרתו לשנות את האנושות. מנסון גם אגר נשק ותכנן להתחבא עם "בני המשפחה" במקלט שהכינו במדבר, כך שלאחר המלחמה, שבה ישמידו השחורים את הלבנים, תוכל משפחת מנסון לשלוט בעולם, כי השחורים ש"אינם בנויים לשלוט" יבקשו מהם לעשות זאת...
באביב 1968 התחבר מנסון עם דניס וילסון מה"הביץ' בויז" ווילסון שילם את ההוצאות של ה"משפחה" ואף עזר לו להקליט שניים משיריו. אבל מהר מאד גילו הוא והמפיק שלו , טרי מלצ'ר, עם מי הם הסתבכו וניתקו איתו את הקשר. הניתוק הזה יעלה לאמריקה ביוקר...
וכך הגיעו לשורת מעשי רצח מהאכזריים והקשים בתולדות אמריקה. בחודש אוגוסט 1969 קיבלו כמה מבני "משפחת מנסון" הוראות ברורות מהמנהיג לרצוח את טרי מלצ'ר, המפיק שניתק את קשריו עם מנסון. הם לא ידעו שהוא מכר את ביתו לבמאי הקולנוע רומן פולנסקי, שהיה באותה עת בחו"ל. בבית הם רצחו 5 אנשים, באכזריות בלתי נתפסת, ביניהם אשתו ההרה של הבמאי, השחקנית שרון טייט. כשחזרו הרוצחים, כעס מנסון על שההתקפה הייתה מלוכלכת מדי ולקח אותם למחרת ל"חוויה מתקנת" בבית של זוג אקראי בלוס אנג'לס, לנו ורוזמרי לה ביאנקה, שנרצחו באופן חולני ואכזרי לא פחות.
למשטרה לא היה קצה חוט, אבל סוזאן אטקינס, אחת מה"בנות", סיפרה למישהי על הרציחות והמשטרה עצרה את כל המעורבים ואת מנסון, שלא השתתף אבל היה השולח. במשפט מנסון לא התרגש ונשא נאומים על משנתו המעוותת. מי שהיה לאחד מסמלי הרוע הכי גדולים שידעה אמריקה מאז ומתמיד, גם הוסיף קעקוע של צלב קרס על מצחו והדגיש בכך את השתייכותו לעולם השטני שמחוץ לחברת בני-האנוש.
בסופו של המשפט הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, נפסק גזר דין מוות על כל הנאשמים, אך שנה לאחר מכן בוטל עונש המוות בקליפורניה והעונש הומר במאסר עולם. הוא יבלה את כל חייו בכלא. אגב, זה לא הפריע לו להתראיין המון פעמים ולהטיף מתוך הכלא לגזענות ולשנאה, להפוך לאסיר הכי אהוד בארה"ב, לקבל יותר מכתבים מכל אסיר אחר אי-פעם ולהתחתן עם צעירונת בת 28. רק באמריקה!
הנה סיפורו של הרוצח הסדרתי שמעולם לא רצח במו ידיו:
https://youtu.be/kM1PBeImyOw
כך שכנע מנסון את מאמיניו לעשות כרצונו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
על המסר "הלטר סקלטר", בתרגום חופשי "בלגן" או "תוהו ובוהו":
https://youtu.be/5TtQqbuLxrc
מתוך סרט על בנות החבורה הרצחנית:
https://youtu.be/zMXnAcdv1OI
שתיים מחבורתו מעידות אחרי שנים על האירועים שעברו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
כמה עובדות על מנסון:
https://youtu.be/lQqcVeu5mHc
וסרט תיעודי על חבורת מנסון והפשעים האיומים שעשו:
https://youtu.be/v4qZB2ytq10?long=yes
