שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה תרם לתרבות האמן מאן ריי?
האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.
כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.
טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.
עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.
ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.
אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.
הנה סרטון על מאן ריי:
http://youtu.be/AeSq3mlYytE
סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:
http://youtu.be/mmg6oFat0XU
וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:
https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes
מהו החפץ המיועד להריסה?
יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.
אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.
הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":
http://youtu.be/37YoeO6RgWQ
סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:
http://youtu.be/T6XxyKpOltk
וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:
http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ
מהו הכינור של אינגרס?
"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.
בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.
התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".
בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.
הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":
http://youtu.be/eCZxv0TnUBE
למה לי מילר הצטלמה באמבטיה של היטלר?
כשהחלה מלחמת העולם השנייה, בהתחלה לא נתנו לה לסקר את המלחמה, כי היא אישה. כשהמלחמה הסתיימה היא כבר נחשבה לכתבת המלחמה המרתקת ביותר וצילומיה מאותה תקופה הפכו אותה לאגדה.
אליזבת "לי" מילר, או ליידי פנרוז מנישואין, לא הייתה מראש צלמת. בניו יורק של שנות ה-20, החלה האמריקאית היפה את הקריירה שלה כדוגמנית אופנה בכלל. משם היא עברה לבירת האופנה התמידית פריז, שם היא המשיכה לדגמן ולצד זה החלה גם להתנסות בצילום, בדגש על אמנות ואופנה.
צילום הרחצה שלה באמבטיה של היטלר (Lee Miller in Hitler's Bath) הוא אחד הסמלים האייקונים של הניצחון על היטלר ועל גרמניה הנאצית ומהדימויים המפורסמים של התקופה.
בשלום, במלחמה, באמנות ובאופנה - בסופו של דבר לי מילר נחשבת לאחת הצלמות המעניינות, העמוקות והאמיצות של המאה ה-20.
#חייה
היא נולדה ב-23 באפריל 1907 בפוקיפסי שבמדינת ניו יורק. בתחילה היא כאמור התפרסמה כדוגמנית אופנה וכעברה לפריז היא שימשה כמוזה של הצלם הסוריאליסטי הנודע מאן ריי (Man Ray), כתלמידתו וכאהובתו. די מהר מילר מתחילה לפתח טכניקות צילום חדשניות ונחשבה לחלוצה בתחום, כולל רעיון שהיא וריי, הרבה אחרי שנפרדו, המשיכו לנהל ויכוח מי המציא אותו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה היא שהתה בלונדון עם בן זוגה האציל וכשהחלו ההפצצות הקשות על העיר היא מצאה עבודה במגזין האופנה הבריטי ווג. בשלב מסוים היא מבקשת לסקר את המלחמה בשטחי הקרב עבור ווג ולאחר הסתייגויות של המערכת, בשל היותה אישה, היא מקבלת אישור לכך ויוצאת לשטחי הקרב בצרפת. בתחילה היא מסקרת רק את העורף של הצבא, אך בהדרגה היא מתגברת על ההתנגדות השובניסטית של המפקדים, להימצאה בשדות הקרב. היא מקבלת אישור חסר-תקדים לצלם את הלוחמה בשדה הקרב ובהדרגה היא מוכיחה את עצמה והופכת מצלמת גם לכתבת מלחמה מוערכת, שהקוראים אהבו לקרוא.
כצלמת וכתבת עיתונות מתעדת מילר את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פריז ואת מראות הזוועה שראתה במחנות ההשמדה של הנאצים ובמחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד כששוחררו. רבים מצילומי הזוועה שהיא צילמה במחנות הנציחו ראשונים את זוועות השואה, אך לא פורסמו בזמן אמת, מחשש ש"ילחיצו את הקוראים"...
#הרחצה באמבטיה של היטלר
ללא ספק המפורסמת מכל תמונותיה היא הצילום בו תיעדה מילר את עצמה, כשהיא רוחצת באמבטיה של היטלר. הצילום נוצר כקריצה אירונית שהביא הניצחון על הרייך השלישי.
תחילתו ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של אדולף היטלר בבונקר שלו בברלין. באותו יום מילר מגיעה למינכן, יחד עם עמיתה וחברה הטוב, צלם המגזין "לייף", דיוויד שרמן (David E. Scherman). השניים פורצים לדירתו הפרטית של היטלר ברחוב פרינצרגנטנפלאץ 16 במינכן ומחליטים ליצור צילום סמלי בעל משמעות פוליטית.
מילר ביימה בקפידה את הסצנה - הציבה על שפת האמבטיה דיוקן של היטלר, פסל קטן של אישה חשופה על השידה ואת מגפיה הצבאיים עם הבוץ ממחנה דכאו שביקרה באותו יום היא הניחה על שטיחון האמבטיה הנקי.
בצילום, שעתיד להפוך לסמלו של ניצחון בעלות הברית על הנאציזם, ישבה מילר עירומה באמבטיה, כשהיא מביטה מעבר לכתפה ובכך יוצרת ניגוד דרמטי בין היופי האנושי לבין זוועות המשטר שהתמוטט. הצילום מבטא את ההשפלה הסמלית של היטלר ואת שיבת החיים הנורמליים למקומות שבהם שלט הטרור שהוא הביא על העולם.
ביוני 1945 פרסם ה"ווג" האמריקאי כתבה של מילר, עם תמונות שצילמה במלחמה ותחת הכותרת "האמינו". אלה היו אותן תמונות "קשוחות" שהווג הבריטי סירב לפרסם זמן קצר לפני כן.
מילר נישאה ב-1947 לאמן הבריטי רולנד פנרוז (Roland Penrose) והם חיו חיי עושר. לאחר המלחמה היא המשיכה לעבוד בצילום למשך מספר שנים. אך בסופו של דבר היא נטשה את הצילום כמקצוע והפכה לטבחית גורמה. הפעם היא התפרסמה בבישול אוכל בצבעים מוזרים - תרנגולת ירוקה, ספגטי כחול וכרובית סגולה - שוב הגישה הסוריאליסטית שאפיינה את צילומיה האמנותיים, בצירוף היצירתיות האופיינית לה וששימשה אותה גם במטבח.
לאחר מותה בחוות פארלי ב-21 ביולי 1977 התגלו בעליית הגג של ביתה יותר מ-60 אלף תמונות ונגטיבים של עבודותיה. התמונות כללו צילומים סוריאליסטיים, מערכות אופנה של ווג, צילומי פוטו-ג'ורנליזם ממלחמת העולם השנייה ודיוקנאות של דמויות חשובות מהמאה ה-20. חלקם הגדול לא התפרסמו לפני כן.
בנה אנתוני גילה ופרסם את עבודתה החדשנית, כתב ספר על חייה ופועלה והשיב לה את הכבוד הראוי כאמנית עצמאית ולא רק כמוזה של אחרים.
כיום, נחשבת לי מילר לאחת מכתבות המלחמה הגדולות במאה ה-20. תצלומיה ממחנות הריכוז הם מהצילומים החשובים ביותר שתיעדו את השואה. לאחר מותה, הקימה משפחתה ארכיון על שמה ובנה ונכדתה המשיכו להנציח את פועלה והמורשת של הכתבת והצלמת המוערכת ביותר של זמנה.
הנה סקירה על התמונה הידועה של לי מילר:
https://youtu.be/kKE1vK19jx4
התמונה המפורסמת היא רק הדובדבן שלה:
https://youtu.be/PgEYNFam98Q
קיצור סיפורה:
https://youtu.be/Q1d8ETTWinE
קדימון סרט הקולנוע על רגעיה הגדולים של מילר:
https://youtu.be/DmFYkiUAAA8
צילומיה מאותם ימים של מלחמת העולם השנייה:
https://youtu.be/8TT0vurcI3s
נכדתה מספרת בפירוט על חייה:
https://youtu.be/pZ17yAbew58?long=yes
וסיפורה המלא של לי מילר:
https://youtu.be/gx32m8-lmh8?long=yes
מה זה דאדא ורעיון האנטי-אמנות?
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
על המקור לסגנון הדאדא:
https://youtu.be/zSkwtCDYVSU
דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.
כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.
טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.
עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.
ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.
אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.
הנה סרטון על מאן ריי:
http://youtu.be/AeSq3mlYytE
סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:
http://youtu.be/mmg6oFat0XU
וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:
https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes
יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.
אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.
הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":
http://youtu.be/37YoeO6RgWQ
סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:
http://youtu.be/T6XxyKpOltk
וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:
http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ
"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.
בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.
התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".
בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.
הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":
http://youtu.be/eCZxv0TnUBE
כשהחלה מלחמת העולם השנייה, בהתחלה לא נתנו לה לסקר את המלחמה, כי היא אישה. כשהמלחמה הסתיימה היא כבר נחשבה לכתבת המלחמה המרתקת ביותר וצילומיה מאותה תקופה הפכו אותה לאגדה.
אליזבת "לי" מילר, או ליידי פנרוז מנישואין, לא הייתה מראש צלמת. בניו יורק של שנות ה-20, החלה האמריקאית היפה את הקריירה שלה כדוגמנית אופנה בכלל. משם היא עברה לבירת האופנה התמידית פריז, שם היא המשיכה לדגמן ולצד זה החלה גם להתנסות בצילום, בדגש על אמנות ואופנה.
צילום הרחצה שלה באמבטיה של היטלר (Lee Miller in Hitler's Bath) הוא אחד הסמלים האייקונים של הניצחון על היטלר ועל גרמניה הנאצית ומהדימויים המפורסמים של התקופה.
בשלום, במלחמה, באמנות ובאופנה - בסופו של דבר לי מילר נחשבת לאחת הצלמות המעניינות, העמוקות והאמיצות של המאה ה-20.
#חייה
היא נולדה ב-23 באפריל 1907 בפוקיפסי שבמדינת ניו יורק. בתחילה היא כאמור התפרסמה כדוגמנית אופנה וכעברה לפריז היא שימשה כמוזה של הצלם הסוריאליסטי הנודע מאן ריי (Man Ray), כתלמידתו וכאהובתו. די מהר מילר מתחילה לפתח טכניקות צילום חדשניות ונחשבה לחלוצה בתחום, כולל רעיון שהיא וריי, הרבה אחרי שנפרדו, המשיכו לנהל ויכוח מי המציא אותו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה היא שהתה בלונדון עם בן זוגה האציל וכשהחלו ההפצצות הקשות על העיר היא מצאה עבודה במגזין האופנה הבריטי ווג. בשלב מסוים היא מבקשת לסקר את המלחמה בשטחי הקרב עבור ווג ולאחר הסתייגויות של המערכת, בשל היותה אישה, היא מקבלת אישור לכך ויוצאת לשטחי הקרב בצרפת. בתחילה היא מסקרת רק את העורף של הצבא, אך בהדרגה היא מתגברת על ההתנגדות השובניסטית של המפקדים, להימצאה בשדות הקרב. היא מקבלת אישור חסר-תקדים לצלם את הלוחמה בשדה הקרב ובהדרגה היא מוכיחה את עצמה והופכת מצלמת גם לכתבת מלחמה מוערכת, שהקוראים אהבו לקרוא.
כצלמת וכתבת עיתונות מתעדת מילר את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פריז ואת מראות הזוועה שראתה במחנות ההשמדה של הנאצים ובמחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד כששוחררו. רבים מצילומי הזוועה שהיא צילמה במחנות הנציחו ראשונים את זוועות השואה, אך לא פורסמו בזמן אמת, מחשש ש"ילחיצו את הקוראים"...
#הרחצה באמבטיה של היטלר
ללא ספק המפורסמת מכל תמונותיה היא הצילום בו תיעדה מילר את עצמה, כשהיא רוחצת באמבטיה של היטלר. הצילום נוצר כקריצה אירונית שהביא הניצחון על הרייך השלישי.
תחילתו ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של אדולף היטלר בבונקר שלו בברלין. באותו יום מילר מגיעה למינכן, יחד עם עמיתה וחברה הטוב, צלם המגזין "לייף", דיוויד שרמן (David E. Scherman). השניים פורצים לדירתו הפרטית של היטלר ברחוב פרינצרגנטנפלאץ 16 במינכן ומחליטים ליצור צילום סמלי בעל משמעות פוליטית.
מילר ביימה בקפידה את הסצנה - הציבה על שפת האמבטיה דיוקן של היטלר, פסל קטן של אישה חשופה על השידה ואת מגפיה הצבאיים עם הבוץ ממחנה דכאו שביקרה באותו יום היא הניחה על שטיחון האמבטיה הנקי.
בצילום, שעתיד להפוך לסמלו של ניצחון בעלות הברית על הנאציזם, ישבה מילר עירומה באמבטיה, כשהיא מביטה מעבר לכתפה ובכך יוצרת ניגוד דרמטי בין היופי האנושי לבין זוועות המשטר שהתמוטט. הצילום מבטא את ההשפלה הסמלית של היטלר ואת שיבת החיים הנורמליים למקומות שבהם שלט הטרור שהוא הביא על העולם.
ביוני 1945 פרסם ה"ווג" האמריקאי כתבה של מילר, עם תמונות שצילמה במלחמה ותחת הכותרת "האמינו". אלה היו אותן תמונות "קשוחות" שהווג הבריטי סירב לפרסם זמן קצר לפני כן.
מילר נישאה ב-1947 לאמן הבריטי רולנד פנרוז (Roland Penrose) והם חיו חיי עושר. לאחר המלחמה היא המשיכה לעבוד בצילום למשך מספר שנים. אך בסופו של דבר היא נטשה את הצילום כמקצוע והפכה לטבחית גורמה. הפעם היא התפרסמה בבישול אוכל בצבעים מוזרים - תרנגולת ירוקה, ספגטי כחול וכרובית סגולה - שוב הגישה הסוריאליסטית שאפיינה את צילומיה האמנותיים, בצירוף היצירתיות האופיינית לה וששימשה אותה גם במטבח.
לאחר מותה בחוות פארלי ב-21 ביולי 1977 התגלו בעליית הגג של ביתה יותר מ-60 אלף תמונות ונגטיבים של עבודותיה. התמונות כללו צילומים סוריאליסטיים, מערכות אופנה של ווג, צילומי פוטו-ג'ורנליזם ממלחמת העולם השנייה ודיוקנאות של דמויות חשובות מהמאה ה-20. חלקם הגדול לא התפרסמו לפני כן.
בנה אנתוני גילה ופרסם את עבודתה החדשנית, כתב ספר על חייה ופועלה והשיב לה את הכבוד הראוי כאמנית עצמאית ולא רק כמוזה של אחרים.
כיום, נחשבת לי מילר לאחת מכתבות המלחמה הגדולות במאה ה-20. תצלומיה ממחנות הריכוז הם מהצילומים החשובים ביותר שתיעדו את השואה. לאחר מותה, הקימה משפחתה ארכיון על שמה ובנה ונכדתה המשיכו להנציח את פועלה והמורשת של הכתבת והצלמת המוערכת ביותר של זמנה.
הנה סקירה על התמונה הידועה של לי מילר:
https://youtu.be/kKE1vK19jx4
התמונה המפורסמת היא רק הדובדבן שלה:
https://youtu.be/PgEYNFam98Q
קיצור סיפורה:
https://youtu.be/Q1d8ETTWinE
קדימון סרט הקולנוע על רגעיה הגדולים של מילר:
https://youtu.be/DmFYkiUAAA8
צילומיה מאותם ימים של מלחמת העולם השנייה:
https://youtu.be/8TT0vurcI3s
נכדתה מספרת בפירוט על חייה:
https://youtu.be/pZ17yAbew58?long=yes
וסיפורה המלא של לי מילר:
https://youtu.be/gx32m8-lmh8?long=yes
מאן ריי
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
על המקור לסגנון הדאדא:
https://youtu.be/zSkwtCDYVSU
דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
