שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נולד "הוא לא כבד הוא אחי"?
השיר "הוא לא כבד הוא אחי" (He Ain't Heavy, He's My Brother) הוא בלדת פופ יפהפייה שהקליטו להקת "ההוליס" ב-1969 והפכה מאז לאגדה.
אמנים רבים הקליטו במהלך השנים גרסאות כיסוי לשיר והוא הפך לקלסיקת פופ הקשורה קשר עמוק לשלהי הסיקסטיז ולאווירת השלום וההיפיז של התקופה.
השיר, שכתבו בובי סקוט ובוב ראסל, זכה לא רק לביצועים וגרסאות אלא גם הפך בארצות הברית לאחד מסמלי מלחמת וייטנאם.
אבל מעניין אם הוא בכלל קשור בה.
כי לגבי מקור השם והסיפור שמאחוריו יש כמה סברות. יש המזכירים מאמר בשם "תעצומות הנפש" שפורסם בשנת 1918. הופיע בו סיפור על ילדה סקוטית שנשאה על כתפיה ילד גדול, ילד במידותיה שלה. כשאמרו לה שהוא נראה כבד היא ענתה "הוא לא כבד, הוא אח שלי".
אחרים מציינים ש-6 שנים אחר כך התפרסם בעיתון של ארגון למען נוער ממדינת אינדיאנה מאמר שכותרתו "הוא אינו כבד, הוא אחי". אולי זה היה המאמר בו נתקל האב אדוארד פלאנגן, כומר שייסד ארגון סיוע לנערים בנברסקה בשם "Boys Town", ארגון לא למטרות רווח שסיפק בית לילדים יתומים, שעברו התעללות והזנחה.
במאמר היה איור של נער הנושא את אחיו על כתפיו בעיתון ומתחתיו הכתובת "הוא אינו כבד, הוא אחי". פלנגן ביקש ואישרו לו להשתמש באיור מהמאמר כסמל הארגון, עם המשפט שהוא התאים לצרכים הארגון ואולי גם האגו הפרטי שלו "הוא לא כבד אבי, הוא אחי".
הגרסה הכי מוכרת באמריקה היא לגבי מלחמת וייטנאם. סופר בה על חייל התקרב עם היחידה שלו אל עיירה וייטנאמית אחרי שהופגזה. הוא ראה לפניו נער צעיר היוצא מתוך הריסות העיירה, כשעל כתפיו גופתו של נער אחר. לשאלת אחד החיילים אם הגופה לא כבדה לו ענה הנער "הוא אינו כבד, הוא אחי".
גרסה "וייטנאמית" אחרת הייתה שדובר בכלל בחייל שנשא שעל כתפו את חברו לנשק שנפצע.
מכל מקום, ריבוי הגרסאות רק מעיד על עוצמתו הרגשית של השיר שהיה לאחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת וייטנאם, אבל ההשראה לכתיבתו הגיעה דווקא מ... סקוטלנד.
כי לפי הסיפור המקורי כנראה שהיה זה רק עובר אורח סקוטי שהציע עזרה לנער צעיר שנשא את אחיו הנכה על גבו. הנער, שעשה כך את דרכו לבית החולים הסמוך, רק ענה לו: "הוא לא כבד, הוא אחי".
כך נוצרות אגדות, גם אם לא אורבניות. מאז, בכל מקרה, הפך השיר להמנון פופולרי המשמש ארגונים ומטרות צדקה שונות. ביניהם נמצאים אותו ארגון הבנים המקורי של האב פלאנגן, כמו גם האגודה לניוון שרירים בארצות הברית והאולימפיאדה המיוחדת.
הנה הביצוע המקורי של השיר "הוא לא כבד הוא אחי":
https://youtu.be/Si7gu9yGz64
ביצוע מרגש של "קולקטיב הצדק" עם אמנים מפורסמים:
https://youtu.be/Ye4cELYLzJM
"הוא לא כבד הוא אחי" בביצוע ההוליז בשנת 1975:
https://youtu.be/Jl5vi9ir49g
ומילות השיר He Ain't Heavy, He's My Brother:
https://youtu.be/fBI9i3HlFVE
למה התזמורת המשיכה לנגן על הסיפון כשהטיטאניק טבעה?
האם שמעתם על התזמורת שהמשיכה לנגן בעוד אניית הפאר טיטאניק שוקעת במימי האוקיינוס האטלנטי? - מדובר באחד המיתוסים המדהימים בתולדות המוסיקה ולמרבה הפלא - הוא גם לגמרי נכון.
יש אין ספור סיפורים אנושיים וכואבים שמלווים את סיפור טביעתה של האנייה שמותגה בתור "האנייה שלא יכולה לטבוע" וטבעה בהפלגת הבכורה שלה כשהתנגשה בקרחון בדרכה לניו יורק.
לא מעט אנשים ניצלו מהטביעה הנוראה הזו, אך הרבה יותר, 1,517 מתים, טבעו באסון הזה של הפלגת הבכורה באונייה הגדולה ביותר שנבנתה אי-פעם.
אבל דמיינו רגע את האונייה העצומה הזו, כשהשעה היא 2 בבוקר, שעתיים ו-20 דקות אחרי הפגיעה בקרחון הקטלני ודקות אחדות לפני טביעתה המוחלטת של האנייה הגדולה בהיסטוריה. אלה הרגעים האחרונים של נוסעי האוניה, במה שעתיד להיות אסון הספנות הגדול ביותר. סירות ההצלה האחרונות שנותרו באנייה מורדות למטה, למים.
הן מספיקות לפחות ממחצית מהנוסעים.
ההיסטריה על הסיפון היא אדירה. אנשים צועקים, מנסים לזכות במקום בסירות ההצלה ומרביתם לא מצליחים. בזמן שהנוסעים נכנסים לפאניקה וקציני האוניה מנסים לארגן פינוי מסודר, ליד גרם המדרגות המרכזי שעל הסיפון מנגנת לה תזמורת בת 8 נגנים לנוסעים ההיסטריים. הם מנגנים מוסיקה רגועה ולא עוצרים את הנגינה גם כאשר ברור להם שהספינה אכן עומדת לטבוע.
וואלאס הארטלי (Wallace Hartley), מנהל ומנצח התזמורת בן ה-33, היה כנר מנוסה שהגיע מקולן (Colne) שבלנקשייר. רק יום לפני היציאה הועבר מהמאוריטניה (Mauretania) לטיטאניק כדי לנהל את התזמורת שלה. החלטה זו גזרה את גורלו ואת גורל שבעת הנגנים שעבדו תחתיו.
במשך כשעה וחצי אחרי הפגיעה בקרחון, ממשיכים הנגנים לנגן בשלווה סטואית מנגינות מהרפרטואר הרגיל של אניות הנוסעים. הם מנגנים ואלסים נעימים, מנגינות פופולריות ושירים עממיים ומוכרים. הנוסעים שהצליחו להינצל מהטיטאניק העידו שהשיר האחרון שניגנה התזמורת היה הפזמון הנוצרי והסמלי כל כך לרגעים הללו "קרוב יותר אליך, אלוהיי" (Nearer My God to Thee).
הנגנים פעלו לפי הכללים המקצועיים של תזמורות האניות באותה תקופה. תפקידם היה לספק בידור לנוסעים בארוחות החגיגיות ובערבי הריקודים, אבל גם לשמור על אווירה רגועה ונעימה בכל עת. גם כאשר החלה ה"אוניה שלעולם לא תטבע" לטבוע, המשיכה התזמורת של האוניה "טיטאניק" לעבוד כרגיל ולנגן לפי החוזה עד שהאוניה שקעה במהירות במים והגיע הזמן לסיומו של הקונצרט העצוב והטרגי.
וכך טבעה סופית האנייה הגדולה בהיסטוריה עד אז והכי גדולה שטבעה אי-פעם. היא עשתה זאת עם אלפי נוסעים ולצליליה האחרונים של התזמורת הכי אמיצה בהיסטוריה.
#סוף דבר
כל 8 הנגנים מתו בטרגדיה. רק שלוש מגופותיהם נמצאו מאוחר יותר. גופתו של הארטלי תתגלה שבועיים לאחר מכן, כשהוא לבוש במלואו ותיק התווים שלו קשור אליו, יחד עימו היה הכינור שהוא קיבל מארוסתו ועליו הקדשה ממנה.
הכינור הזה נעלם די מהר והתגלה שנים רבות אחר-כך. הסתבר שמישהו גנב אותו והעביר אותו לידיה של ארוסתו של המנצח. היא הורישה אותו ושנים רבות אחר כך הוא התגלה בעליית גג על ידי אחד מצאצאי המשפחה.
מומחים העריכו את שוויו אז במקסימום 300 אלף אך במכירה הפומבית נמכר הכינור הישן בבריטניה ב-900 אלף לירות שטרלינג. המומחים קבעו אז שעל אף היות הכינור שבור למחצה ובו שני מיתרים בלבד, הכלי ששרד את הטביעה ההיסטורית שבר שיא עולם במחיר בו נמכר.
הארטלי עצמו נקבר בעיר הולדתו בהשתתפות למעלה מ-20,000 אנשים שמילאו את רחובות העיר. לאחר מותם של אנשי התזמורת התברר פרט טרגי נוסף - לא חברת הספנות ולא סוכנות המוסיקה ביטחו את הנגנים. מסתבר שכל צד טען שזו אחריותו של השני.
בשנת 1997, תועד הקונצרט האחרון של הארטלי ונגניו באחת הסצנות המרגשות מתוך הסרט עטור האוסקרים "טיטאניק".
הנה קברו של וואלס וסיפורו:
https://youtu.be/5CZQEo3DiEU?t=43s
הכינור בתצוגה, לצלילי השיר האחרון שנוגן לפני טביעתה של הטיטאניק:
https://youtu.be/bqP80wP4Wwk
כך נראתה התזמורת המנגנת בעת טביעת האנייה, לפי הסרט:
https://youtu.be/U41txhi2nfY
שרידי האנייה כפי שאותרו 75 שנה אחר-כך:
https://youtu.be/D6Doii9g9IE
כיצד נולד השיר "מי באש" של לאונרד כהן?
השיר הזה הוא סמל. הוא אחד השירים הקלאסיים של המשורר והזמר לאונרד כהן והוא גם שיר יפה להפליא. מינימליסטי וצנוע, אבל ענק ברגש ובתוכן, השיר הזה, "מי באש" (Who by Fire), הוא גם חידה.
לא כולם יודעים שכהן כתב אותו אחרי החוויות הלא פשוטות שעבר בשנת 1973, במדינת ישראל בה שבה במהלך מלחמת יום הכיפורים.
באותה תקופה חי לאונרד עם בת זוגו הקנדית סוזן אלרוד, אם ילדיו, אבל לא אותה סוזאן שהייתה מושא שירו הידוע "סוזאן". כך או כך, סדקים ניבעו בהדרגה באהבתם של השניים. במקביל פרצה אז בארץ מלחמת יום הכיפורים והזמר הצעיר, מתחבט בעתיד יחסיו עם בת זוגו ואולי מתלבט האם להמשיך בחייו לבדו, מחליט לבוא לישראל.
לאונרד, זמר שהספיק להוציא שני אלבומים שבארה"ב לא זכו להצלחה גדולה, לא היה כל כך מודע לכך שבאירופה הוא להיט ובישראל עוד יותר. הוא שוטט כמה ימים בתל אביב ולא כל כך זיהו אותו. אבל כשישב בקפה "פינתי" התל אביבי, זיהה אותו הזמר אושיק לוי, שישב שם עם כמה מוזיקאים נוספים, ביניהם אילנה רובינא ומתי כספי. הם החלו לדבר, הידידות החלה ללבלב ובימים הבאים שכנעו אותו כספי ורובינא להצטרף אליהם להופעות בחזית, לפני חיילי צה"ל.
כך יצא שבמהלך המלחמה שהה לאונרד בישראל במשך חודשיים. הוא נתן עשרות הופעות בפני החיילים במוצבים ובילה זמן רב עם החיילים. כאבי המלחמה האיומה, סיפורי הקרב, החברים שנהרגו, הקרבות הקשים - כל אלה לא נעלמו ממנו.
ההשפעה של החוויות בארץ ובקווים הותירה חותם בלאונרד כהן. היא השפיעה משמעותית על נפשו והרגש היהודי של הזמר הקנדי, שהיה לא רק אמן רגיש, אלא גם מי שהיה נכדו של רב ואדם בעל עומק רוחני גדול.
וכך נכתב Who by Fire. בכתיבתו העדינה והרגישה ניסח כהן בשיר את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו כאן. במילותיו מוצגות בכל הכאב, האימה והיופי חוויות התקופה הכואבת. הוא שילב את מוראות המלחמה והכאב ששרר בישראל המופתעת, ממלחמה איומה ולא צפויה, עם מילים ומחשבות מהיום הקדוש בשנה היהודית.
כי חשוב לדעת - השיר שפותח במילים "מי באש ומי במים" התבסס וקיבל השראה מהפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף" - חלק מהתפילה היהודית הנאמרת בראש השנה וביום כיפור. גם בתפילה הזו וגם בשיר מונים את סוגי העונש והמוות שמובטח לחוטא, על חטאיו במהלך השנה ואם לא כיפר עליהם ביום הכיפורים - מי באש (כנראה בשריפה), מי במים (בטביעה) וכן הלאה.
שנה לאחר מכן יצא השיר "Who By Fire", כחלק מהאלבום המרשים "New Skin for the old Ceremony". הוא לא היה השיר היחיד שהגיע מאותם ימי מלחמה, אבל רבים התפעלו אז מהחיבור העדין והחכם כל כך שעשה המשורר המדויק כל כך, בין מסורת עתיקה למודרניות כואבת. האש שבאמצעותה חיבר המשורר המזמר בין מוראות המלחמה המסוכנת בתולדות מדינת ישראל הצעירה ובין התפילה והמסורת היהדות, הפכה לאגדה.
הנה השיר בהופעה חיה:
https://youtu.be/j2T274bXIxU
"מי באש" עם המילים, מתוך אלבום הבכורה של לאונרד כהן:
https://youtu.be/bntot9LAY08
ועיבוד עם אלמנטים מזרחיים, בהמשך השנים:
https://youtu.be/EgMaBreDuF4
איך איחדה לילי מרלן אויבים במלחמה?
האם שמעתם על השיר שגרם לחיילים משני צידי המתרס לשיר אותו במלחמת העולם השניה?
זהו שיר שנכתב בידי חייל גרמני עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא עוסק בנערתו של חייל, לילי מרלן שמה, הממתינה לו מתחת לפנס, עם הישלחו לחזית. הוא גם מדבר על געגועיו העזים של החייל לנערתו שממשיכה להמתין.
השיר הולחן והוקלט בגרמניה בתור "הנערה מתחת לפנס". לאלה אנדרסון, זמרת שוודית שהופיעה במועדוני ברלין, שרה אותו כל ערב, אבל איש לא חשב שהשיר הקטן והנוגה יעשה היסטוריה.
"לילי מרלן" היה נשאר ודאי בזכרונם של מעטים ולא זוכה לכבוד כלשהו, אלמלא רצה הגורל ובמהלך מלחמת העולם השנייה כבש הצבא הגרמני את בלגרד והתקליט עם השיר הזה היה אחד היחידים מהתקליטים שהביאו עימם הגרמנים ושרדו את הלוחמה.
די מהר גם הנכבשים החלו להשמיע אותו בשידורים לחיילים והשיר התחבב גם עליהם מאד.
תוך זמן קצר אהבו והכירו אותו חיילי הצדדים השונים למלחמה בתור "לילי מרלן" - שמה של גיבורת השיר. לא כל הנאצים אהבו את השיר והם אסרו על השמעתו ברדיו בתחילה, אך המפקד הנערץ הגנרל פלדמרשל ארווין רומל התלהב ממנו והורה לשלבו בתחנת השידור של הצבא הגרמני בחזית צפון אפריקה. בהדרגה הוא הפך לשיר המושמע ביותר בכל החזיתות.
כשגם הבריטים החלו לשדר את הגרסה שלהם באנגלית, הפך השיר הגרמני לפופולרי ביותר משני עברי החזית, במהלך המלחמה הארוכה. גם המסר היה כל-כך קרוב לליבו של כל חייל. הרי זה שיר המבטא געגועים לבית ולאהובה שמחכה לו שם.
אבל גם הלחן הנוגע והביצועים הנוגים של זמרות כמו מרלן דיטריך, לאלה אנדרסן ולוסי מלר הבריטית - כל אלה הפכו את השיר להמנון כמיהה לסיום המלחמה ולשיבה הביתה. זה היה כאילו זמרות בכל הצדדים התאחדו לתמוך בכאב הלוחמים ובגעגועים שלהם הביתה.
השיר הוקלט בגירסאות אין-ספור. הייתה אפילו חברת תקליטים שהגדילה והוציאה את אחד האלבומים המשונים בהיסטוריה, אלבום בו מוקלטות 195 גרסאות של השיר הזה, על גבי 7 דיסקים.
הנה השיר "לילי מרלן" בביצוע מרלן דיטריך:
http://youtu.be/ml_ueR763S8
פניה היפות של דיטריך בשיר הנודע:
https://youtu.be/2jlT_Jb2efU
והביצוע של לאלה אנדרסן לשיר "לילי מרלן":
https://youtu.be/8btnYYDbkqQ
איפה התרחשה מהפכת הציפורנים?
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
איפה נולדה 'ירושלים של זהב'?
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי.
הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר ורק היא - היא שהופכת לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
מה בין בטהובן למלחמת העולם השנייה?
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן לא יכול היה לדעת שהמוטיב המפורסם מהסימפוניה החמישית שלו יהפוך לסמל הניצחון על ארצו, מאות שנים אחרי מותו. זה קרה כששירות השידור הבריטי ה-BBC נהג לפתוח בו את מהדורות החדשות שלו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הסיבה ששירות השידור בחר באות מוסיקלי שלקוח מתוך יצירת מופת של בן העם הגרמני דווקא, היא מעניינת מאד. היא אמנם קשורה גם לכך שהמלחין כתב את הסימפוניה הזו בתקופה שבה היה נחוש לנצח מכות גורל קשות שניחתו עליו מכל עבר, אבל לא פחות מכיוון שהמספר 5 בסימון הלטיני מסומן באות V ולכן נבחרה האות V להיות מיוצגת בקוד מורס על ידי שלוש נקודות וקו – בדיוק כמו המוטיב הדרמטי "דה-דה-דה-דאם" שפותח את הסימפוניה המפורסמת הזו. כך סייע מורס, ממציא השפה, לאלחוטנים לזכור את האותיות השונות.
וכך היה מוטיב 4 הצלילים 'קצר-קצר-קצר-ארוך' גם לקוד האלחוטנים בשפת מורס לאות האנגלית "V". אות זו ייצגה במלחמה את המילה "Victory", שפירושה "ניצחון". לכן היה המוטיב פתיח מושלם למהדורות החדשות לחיילים ולאזרחים של בנות הברית באנגלית. גם אישיותו של בטהובן, אולי המוסיקאי החופשי הידוע ביותר בתקופתו, שלא היו לו אדונים ומממנים והוא לא עבד עבור אף-אחד, אלא יצר כיוצר חופשי, מתוך השראה ורצון ליצור ולא כדי לספק מוסיקה למזמינים.
ויקטורי — נקודה, נקודה, נקודה, קו - היה לסמל הניצחון על הנאצים. כולם זיהו את המוטיב והזדהו איתו. כך הפך מלחין גרמני ליוצר הסמל של הניצחון על גרמניה.
הנה המחשה של האות וי בשפת מורס:
http://youtu.be/X0HrbCbfwlg
המוטיב ברדיו הבריטי:
http://youtu.be/ZZi_6FUbo-Q
המוטיב הזה שחוזר בכל הסימפוניה החמישית שלו:
http://youtu.be/Lldd9UOw9iY
וכך הוא נשמע ונראה:
https://youtu.be/rRgXUFnfKIY
מה הסיפור של שיר המחאה המצמרר "פרי מוזר"?
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב-1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר 'פרי מוזר', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
מה הסיפור של "Life on Mars" של דיוויד בואי?
השיר "חיים על מאדים" (Life on Mars) של דיוויד בואי, שיצא בשנת 1971 באלבום "האנקי דורי" (Hunky Dory), הוא לא רק שיר אלא סיפור מסע מוסיקלי ורגשי. זהו שיר שנולד מתוך אכזבה ודחייה, אך הפך לאחת מיצירותיו הגדולות והמוכרות ביותר של בואי.
הסיפור מתחיל בשנת 1967, כשבואי, אז עדיין לא כוכב גדול, מקבל הזדמנות לכתוב מילים באנגלית לשיר צרפתי שנועד לפרנק סינטרה. הוא אכן כותב גרסה בשם "אפילו טיפש לומד לאהוב" (Even a Fool Learns to Love), אך הגרסה שלו נדחתה. בסופו של דבר, פול אנקה יכתוב את הגרסה המפורסמת "בדרכי" (My Way).
בואי המאוכזב מחליט לכתוב גרסה משלו, מעין "הדרך שלי", אבל על מאדים...
בואי לא כותב רק שיר, אלא יוצר עולם שלם. השיר שלו מתאר נערה צעירה המתמודדת עם עולם המדיה והתרבות הפופולרית באופן ביקורתי ומלא דמיון. הגאון משלב בין סגנונות פופ ושנסון צרפתי, עם עיבוד מיתרים מרהיב של מיק רונסון (Mick Ronson) ונגינת פסנתר וירטואוזית של ריק וייקמן (Rick Wakeman), הקלידן המיומן של להקת "יס" (Yes) הפרוגרסיבית.
ההשראה לשיר של בואי לא הגיעה רק מהדחייה הראשונית, אלא גם מהחוויות האישיות של בואי, מההתעוררות התרבותית של שנות ה-60 ומההשפעות הקולנועיות של הסרט "2001: אודיסאה בחלל". הסרט, שעסק בשאלות קיומיות ובמסתורין של היקום, נטע בבואי השראה ליצור שיר עם דימויים סוריאליסטיים ומסתוריים. במארס הוא משתמש, בכוכב מאדים, כסמל לבריחה מהמציאות ולחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.
למרות שבתחילה "האנקי דורי" לא זוכה להצלחה גדולה כאלבום, עם הזמן "חיים על מאדים" הפך לאחד השירים האהובים ביותר של בואי. בעקבות ההצלחה של האלבום "זיגי סטארדאסט" (Ziggy Stardust), השיר שוחרר כסינגל ב-1973, שנתיים אחרי הוצאת האלבום המקורי, שכלל אותו.
הפעם בואי מצלם קליפ לשיר כשהוא לבוש באיפור כבד וחליפה טורקיז, מה שתורם לאווירה הביזארית והייחודית של השיר.
מעניין לציין שב-2016 הוקלטה גרסה מחודשת של השיר, עבור הסדרה הבריטית "חיים על מאדים", מה שהחזיר את השיר למודעות הציבורית והציג אותו לדור חדש של מאזינים.
"חיים על מאדים" הוא אחד השירים הראשונים שהפגינו את הכישרון הייחודי של דיוויד בואי, עם השילוב הגאוני שיהפוך לסמלו המסחרי, בין מוסיקה, טקסט ודימויים, וייצר לו שרשרת מרהיבה של יצירות אמנות על-זמניות, שיישארו שנים רבות אחרי מותו.
הנה סיפורו של "שיר הנקמה" בפרנק סינטרה:
https://youtu.be/dd-b8GbOPKg
השיר "Life on Mars" במקור:
https://youtu.be/ft3b1-Cm-0M
הופעה בשנת 2000:
https://youtu.be/sJB24LVx6fw
בואי מספר בראיון על ההשראה שקיבל מהשיר הצרפתי שיהפוך ל-My Way:
https://youtu.be/-u-zMJbDjsQ
קאבר נפלא של גייל אן דורסי:
https://youtu.be/bspAwTq0VfE
וסיפורו המלא של "Life on Mars" עם עדויות של ריק וייקמן ואחרים:
https://youtu.be/J3kpelU_HXc?long=yes
השיר "הוא לא כבד הוא אחי" (He Ain't Heavy, He's My Brother) הוא בלדת פופ יפהפייה שהקליטו להקת "ההוליס" ב-1969 והפכה מאז לאגדה.
אמנים רבים הקליטו במהלך השנים גרסאות כיסוי לשיר והוא הפך לקלסיקת פופ הקשורה קשר עמוק לשלהי הסיקסטיז ולאווירת השלום וההיפיז של התקופה.
השיר, שכתבו בובי סקוט ובוב ראסל, זכה לא רק לביצועים וגרסאות אלא גם הפך בארצות הברית לאחד מסמלי מלחמת וייטנאם.
אבל מעניין אם הוא בכלל קשור בה.
כי לגבי מקור השם והסיפור שמאחוריו יש כמה סברות. יש המזכירים מאמר בשם "תעצומות הנפש" שפורסם בשנת 1918. הופיע בו סיפור על ילדה סקוטית שנשאה על כתפיה ילד גדול, ילד במידותיה שלה. כשאמרו לה שהוא נראה כבד היא ענתה "הוא לא כבד, הוא אח שלי".
אחרים מציינים ש-6 שנים אחר כך התפרסם בעיתון של ארגון למען נוער ממדינת אינדיאנה מאמר שכותרתו "הוא אינו כבד, הוא אחי". אולי זה היה המאמר בו נתקל האב אדוארד פלאנגן, כומר שייסד ארגון סיוע לנערים בנברסקה בשם "Boys Town", ארגון לא למטרות רווח שסיפק בית לילדים יתומים, שעברו התעללות והזנחה.
במאמר היה איור של נער הנושא את אחיו על כתפיו בעיתון ומתחתיו הכתובת "הוא אינו כבד, הוא אחי". פלנגן ביקש ואישרו לו להשתמש באיור מהמאמר כסמל הארגון, עם המשפט שהוא התאים לצרכים הארגון ואולי גם האגו הפרטי שלו "הוא לא כבד אבי, הוא אחי".
הגרסה הכי מוכרת באמריקה היא לגבי מלחמת וייטנאם. סופר בה על חייל התקרב עם היחידה שלו אל עיירה וייטנאמית אחרי שהופגזה. הוא ראה לפניו נער צעיר היוצא מתוך הריסות העיירה, כשעל כתפיו גופתו של נער אחר. לשאלת אחד החיילים אם הגופה לא כבדה לו ענה הנער "הוא אינו כבד, הוא אחי".
גרסה "וייטנאמית" אחרת הייתה שדובר בכלל בחייל שנשא שעל כתפו את חברו לנשק שנפצע.
מכל מקום, ריבוי הגרסאות רק מעיד על עוצמתו הרגשית של השיר שהיה לאחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת וייטנאם, אבל ההשראה לכתיבתו הגיעה דווקא מ... סקוטלנד.
כי לפי הסיפור המקורי כנראה שהיה זה רק עובר אורח סקוטי שהציע עזרה לנער צעיר שנשא את אחיו הנכה על גבו. הנער, שעשה כך את דרכו לבית החולים הסמוך, רק ענה לו: "הוא לא כבד, הוא אחי".
כך נוצרות אגדות, גם אם לא אורבניות. מאז, בכל מקרה, הפך השיר להמנון פופולרי המשמש ארגונים ומטרות צדקה שונות. ביניהם נמצאים אותו ארגון הבנים המקורי של האב פלאנגן, כמו גם האגודה לניוון שרירים בארצות הברית והאולימפיאדה המיוחדת.
הנה הביצוע המקורי של השיר "הוא לא כבד הוא אחי":
https://youtu.be/Si7gu9yGz64
ביצוע מרגש של "קולקטיב הצדק" עם אמנים מפורסמים:
https://youtu.be/Ye4cELYLzJM
"הוא לא כבד הוא אחי" בביצוע ההוליז בשנת 1975:
https://youtu.be/Jl5vi9ir49g
ומילות השיר He Ain't Heavy, He's My Brother:
https://youtu.be/fBI9i3HlFVE
האם שמעתם על התזמורת שהמשיכה לנגן בעוד אניית הפאר טיטאניק שוקעת במימי האוקיינוס האטלנטי? - מדובר באחד המיתוסים המדהימים בתולדות המוסיקה ולמרבה הפלא - הוא גם לגמרי נכון.
יש אין ספור סיפורים אנושיים וכואבים שמלווים את סיפור טביעתה של האנייה שמותגה בתור "האנייה שלא יכולה לטבוע" וטבעה בהפלגת הבכורה שלה כשהתנגשה בקרחון בדרכה לניו יורק.
לא מעט אנשים ניצלו מהטביעה הנוראה הזו, אך הרבה יותר, 1,517 מתים, טבעו באסון הזה של הפלגת הבכורה באונייה הגדולה ביותר שנבנתה אי-פעם.
אבל דמיינו רגע את האונייה העצומה הזו, כשהשעה היא 2 בבוקר, שעתיים ו-20 דקות אחרי הפגיעה בקרחון הקטלני ודקות אחדות לפני טביעתה המוחלטת של האנייה הגדולה בהיסטוריה. אלה הרגעים האחרונים של נוסעי האוניה, במה שעתיד להיות אסון הספנות הגדול ביותר. סירות ההצלה האחרונות שנותרו באנייה מורדות למטה, למים.
הן מספיקות לפחות ממחצית מהנוסעים.
ההיסטריה על הסיפון היא אדירה. אנשים צועקים, מנסים לזכות במקום בסירות ההצלה ומרביתם לא מצליחים. בזמן שהנוסעים נכנסים לפאניקה וקציני האוניה מנסים לארגן פינוי מסודר, ליד גרם המדרגות המרכזי שעל הסיפון מנגנת לה תזמורת בת 8 נגנים לנוסעים ההיסטריים. הם מנגנים מוסיקה רגועה ולא עוצרים את הנגינה גם כאשר ברור להם שהספינה אכן עומדת לטבוע.
וואלאס הארטלי (Wallace Hartley), מנהל ומנצח התזמורת בן ה-33, היה כנר מנוסה שהגיע מקולן (Colne) שבלנקשייר. רק יום לפני היציאה הועבר מהמאוריטניה (Mauretania) לטיטאניק כדי לנהל את התזמורת שלה. החלטה זו גזרה את גורלו ואת גורל שבעת הנגנים שעבדו תחתיו.
במשך כשעה וחצי אחרי הפגיעה בקרחון, ממשיכים הנגנים לנגן בשלווה סטואית מנגינות מהרפרטואר הרגיל של אניות הנוסעים. הם מנגנים ואלסים נעימים, מנגינות פופולריות ושירים עממיים ומוכרים. הנוסעים שהצליחו להינצל מהטיטאניק העידו שהשיר האחרון שניגנה התזמורת היה הפזמון הנוצרי והסמלי כל כך לרגעים הללו "קרוב יותר אליך, אלוהיי" (Nearer My God to Thee).
הנגנים פעלו לפי הכללים המקצועיים של תזמורות האניות באותה תקופה. תפקידם היה לספק בידור לנוסעים בארוחות החגיגיות ובערבי הריקודים, אבל גם לשמור על אווירה רגועה ונעימה בכל עת. גם כאשר החלה ה"אוניה שלעולם לא תטבע" לטבוע, המשיכה התזמורת של האוניה "טיטאניק" לעבוד כרגיל ולנגן לפי החוזה עד שהאוניה שקעה במהירות במים והגיע הזמן לסיומו של הקונצרט העצוב והטרגי.
וכך טבעה סופית האנייה הגדולה בהיסטוריה עד אז והכי גדולה שטבעה אי-פעם. היא עשתה זאת עם אלפי נוסעים ולצליליה האחרונים של התזמורת הכי אמיצה בהיסטוריה.
#סוף דבר
כל 8 הנגנים מתו בטרגדיה. רק שלוש מגופותיהם נמצאו מאוחר יותר. גופתו של הארטלי תתגלה שבועיים לאחר מכן, כשהוא לבוש במלואו ותיק התווים שלו קשור אליו, יחד עימו היה הכינור שהוא קיבל מארוסתו ועליו הקדשה ממנה.
הכינור הזה נעלם די מהר והתגלה שנים רבות אחר-כך. הסתבר שמישהו גנב אותו והעביר אותו לידיה של ארוסתו של המנצח. היא הורישה אותו ושנים רבות אחר כך הוא התגלה בעליית גג על ידי אחד מצאצאי המשפחה.
מומחים העריכו את שוויו אז במקסימום 300 אלף אך במכירה הפומבית נמכר הכינור הישן בבריטניה ב-900 אלף לירות שטרלינג. המומחים קבעו אז שעל אף היות הכינור שבור למחצה ובו שני מיתרים בלבד, הכלי ששרד את הטביעה ההיסטורית שבר שיא עולם במחיר בו נמכר.
הארטלי עצמו נקבר בעיר הולדתו בהשתתפות למעלה מ-20,000 אנשים שמילאו את רחובות העיר. לאחר מותם של אנשי התזמורת התברר פרט טרגי נוסף - לא חברת הספנות ולא סוכנות המוסיקה ביטחו את הנגנים. מסתבר שכל צד טען שזו אחריותו של השני.
בשנת 1997, תועד הקונצרט האחרון של הארטלי ונגניו באחת הסצנות המרגשות מתוך הסרט עטור האוסקרים "טיטאניק".
הנה קברו של וואלס וסיפורו:
https://youtu.be/5CZQEo3DiEU?t=43s
הכינור בתצוגה, לצלילי השיר האחרון שנוגן לפני טביעתה של הטיטאניק:
https://youtu.be/bqP80wP4Wwk
כך נראתה התזמורת המנגנת בעת טביעת האנייה, לפי הסרט:
https://youtu.be/U41txhi2nfY
שרידי האנייה כפי שאותרו 75 שנה אחר-כך:
https://youtu.be/D6Doii9g9IE
השיר הזה הוא סמל. הוא אחד השירים הקלאסיים של המשורר והזמר לאונרד כהן והוא גם שיר יפה להפליא. מינימליסטי וצנוע, אבל ענק ברגש ובתוכן, השיר הזה, "מי באש" (Who by Fire), הוא גם חידה.
לא כולם יודעים שכהן כתב אותו אחרי החוויות הלא פשוטות שעבר בשנת 1973, במדינת ישראל בה שבה במהלך מלחמת יום הכיפורים.
באותה תקופה חי לאונרד עם בת זוגו הקנדית סוזן אלרוד, אם ילדיו, אבל לא אותה סוזאן שהייתה מושא שירו הידוע "סוזאן". כך או כך, סדקים ניבעו בהדרגה באהבתם של השניים. במקביל פרצה אז בארץ מלחמת יום הכיפורים והזמר הצעיר, מתחבט בעתיד יחסיו עם בת זוגו ואולי מתלבט האם להמשיך בחייו לבדו, מחליט לבוא לישראל.
לאונרד, זמר שהספיק להוציא שני אלבומים שבארה"ב לא זכו להצלחה גדולה, לא היה כל כך מודע לכך שבאירופה הוא להיט ובישראל עוד יותר. הוא שוטט כמה ימים בתל אביב ולא כל כך זיהו אותו. אבל כשישב בקפה "פינתי" התל אביבי, זיהה אותו הזמר אושיק לוי, שישב שם עם כמה מוזיקאים נוספים, ביניהם אילנה רובינא ומתי כספי. הם החלו לדבר, הידידות החלה ללבלב ובימים הבאים שכנעו אותו כספי ורובינא להצטרף אליהם להופעות בחזית, לפני חיילי צה"ל.
כך יצא שבמהלך המלחמה שהה לאונרד בישראל במשך חודשיים. הוא נתן עשרות הופעות בפני החיילים במוצבים ובילה זמן רב עם החיילים. כאבי המלחמה האיומה, סיפורי הקרב, החברים שנהרגו, הקרבות הקשים - כל אלה לא נעלמו ממנו.
ההשפעה של החוויות בארץ ובקווים הותירה חותם בלאונרד כהן. היא השפיעה משמעותית על נפשו והרגש היהודי של הזמר הקנדי, שהיה לא רק אמן רגיש, אלא גם מי שהיה נכדו של רב ואדם בעל עומק רוחני גדול.
וכך נכתב Who by Fire. בכתיבתו העדינה והרגישה ניסח כהן בשיר את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו כאן. במילותיו מוצגות בכל הכאב, האימה והיופי חוויות התקופה הכואבת. הוא שילב את מוראות המלחמה והכאב ששרר בישראל המופתעת, ממלחמה איומה ולא צפויה, עם מילים ומחשבות מהיום הקדוש בשנה היהודית.
כי חשוב לדעת - השיר שפותח במילים "מי באש ומי במים" התבסס וקיבל השראה מהפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף" - חלק מהתפילה היהודית הנאמרת בראש השנה וביום כיפור. גם בתפילה הזו וגם בשיר מונים את סוגי העונש והמוות שמובטח לחוטא, על חטאיו במהלך השנה ואם לא כיפר עליהם ביום הכיפורים - מי באש (כנראה בשריפה), מי במים (בטביעה) וכן הלאה.
שנה לאחר מכן יצא השיר "Who By Fire", כחלק מהאלבום המרשים "New Skin for the old Ceremony". הוא לא היה השיר היחיד שהגיע מאותם ימי מלחמה, אבל רבים התפעלו אז מהחיבור העדין והחכם כל כך שעשה המשורר המדויק כל כך, בין מסורת עתיקה למודרניות כואבת. האש שבאמצעותה חיבר המשורר המזמר בין מוראות המלחמה המסוכנת בתולדות מדינת ישראל הצעירה ובין התפילה והמסורת היהדות, הפכה לאגדה.
הנה השיר בהופעה חיה:
https://youtu.be/j2T274bXIxU
"מי באש" עם המילים, מתוך אלבום הבכורה של לאונרד כהן:
https://youtu.be/bntot9LAY08
ועיבוד עם אלמנטים מזרחיים, בהמשך השנים:
https://youtu.be/EgMaBreDuF4
האם שמעתם על השיר שגרם לחיילים משני צידי המתרס לשיר אותו במלחמת העולם השניה?
זהו שיר שנכתב בידי חייל גרמני עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא עוסק בנערתו של חייל, לילי מרלן שמה, הממתינה לו מתחת לפנס, עם הישלחו לחזית. הוא גם מדבר על געגועיו העזים של החייל לנערתו שממשיכה להמתין.
השיר הולחן והוקלט בגרמניה בתור "הנערה מתחת לפנס". לאלה אנדרסון, זמרת שוודית שהופיעה במועדוני ברלין, שרה אותו כל ערב, אבל איש לא חשב שהשיר הקטן והנוגה יעשה היסטוריה.
"לילי מרלן" היה נשאר ודאי בזכרונם של מעטים ולא זוכה לכבוד כלשהו, אלמלא רצה הגורל ובמהלך מלחמת העולם השנייה כבש הצבא הגרמני את בלגרד והתקליט עם השיר הזה היה אחד היחידים מהתקליטים שהביאו עימם הגרמנים ושרדו את הלוחמה.
די מהר גם הנכבשים החלו להשמיע אותו בשידורים לחיילים והשיר התחבב גם עליהם מאד.
תוך זמן קצר אהבו והכירו אותו חיילי הצדדים השונים למלחמה בתור "לילי מרלן" - שמה של גיבורת השיר. לא כל הנאצים אהבו את השיר והם אסרו על השמעתו ברדיו בתחילה, אך המפקד הנערץ הגנרל פלדמרשל ארווין רומל התלהב ממנו והורה לשלבו בתחנת השידור של הצבא הגרמני בחזית צפון אפריקה. בהדרגה הוא הפך לשיר המושמע ביותר בכל החזיתות.
כשגם הבריטים החלו לשדר את הגרסה שלהם באנגלית, הפך השיר הגרמני לפופולרי ביותר משני עברי החזית, במהלך המלחמה הארוכה. גם המסר היה כל-כך קרוב לליבו של כל חייל. הרי זה שיר המבטא געגועים לבית ולאהובה שמחכה לו שם.
אבל גם הלחן הנוגע והביצועים הנוגים של זמרות כמו מרלן דיטריך, לאלה אנדרסן ולוסי מלר הבריטית - כל אלה הפכו את השיר להמנון כמיהה לסיום המלחמה ולשיבה הביתה. זה היה כאילו זמרות בכל הצדדים התאחדו לתמוך בכאב הלוחמים ובגעגועים שלהם הביתה.
השיר הוקלט בגירסאות אין-ספור. הייתה אפילו חברת תקליטים שהגדילה והוציאה את אחד האלבומים המשונים בהיסטוריה, אלבום בו מוקלטות 195 גרסאות של השיר הזה, על גבי 7 דיסקים.
הנה השיר "לילי מרלן" בביצוע מרלן דיטריך:
http://youtu.be/ml_ueR763S8
פניה היפות של דיטריך בשיר הנודע:
https://youtu.be/2jlT_Jb2efU
והביצוע של לאלה אנדרסן לשיר "לילי מרלן":
https://youtu.be/8btnYYDbkqQ
מוסיקה והיסטוריה
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי.
הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר ורק היא - היא שהופכת לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
המלחין הנודע לודוויג ואן בטהובן לא יכול היה לדעת שהמוטיב המפורסם מהסימפוניה החמישית שלו יהפוך לסמל הניצחון על ארצו, מאות שנים אחרי מותו. זה קרה כששירות השידור הבריטי ה-BBC נהג לפתוח בו את מהדורות החדשות שלו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הסיבה ששירות השידור בחר באות מוסיקלי שלקוח מתוך יצירת מופת של בן העם הגרמני דווקא, היא מעניינת מאד. היא אמנם קשורה גם לכך שהמלחין כתב את הסימפוניה הזו בתקופה שבה היה נחוש לנצח מכות גורל קשות שניחתו עליו מכל עבר, אבל לא פחות מכיוון שהמספר 5 בסימון הלטיני מסומן באות V ולכן נבחרה האות V להיות מיוצגת בקוד מורס על ידי שלוש נקודות וקו – בדיוק כמו המוטיב הדרמטי "דה-דה-דה-דאם" שפותח את הסימפוניה המפורסמת הזו. כך סייע מורס, ממציא השפה, לאלחוטנים לזכור את האותיות השונות.
וכך היה מוטיב 4 הצלילים 'קצר-קצר-קצר-ארוך' גם לקוד האלחוטנים בשפת מורס לאות האנגלית "V". אות זו ייצגה במלחמה את המילה "Victory", שפירושה "ניצחון". לכן היה המוטיב פתיח מושלם למהדורות החדשות לחיילים ולאזרחים של בנות הברית באנגלית. גם אישיותו של בטהובן, אולי המוסיקאי החופשי הידוע ביותר בתקופתו, שלא היו לו אדונים ומממנים והוא לא עבד עבור אף-אחד, אלא יצר כיוצר חופשי, מתוך השראה ורצון ליצור ולא כדי לספק מוסיקה למזמינים.
ויקטורי — נקודה, נקודה, נקודה, קו - היה לסמל הניצחון על הנאצים. כולם זיהו את המוטיב והזדהו איתו. כך הפך מלחין גרמני ליוצר הסמל של הניצחון על גרמניה.
הנה המחשה של האות וי בשפת מורס:
http://youtu.be/X0HrbCbfwlg
המוטיב ברדיו הבריטי:
http://youtu.be/ZZi_6FUbo-Q
המוטיב הזה שחוזר בכל הסימפוניה החמישית שלו:
http://youtu.be/Lldd9UOw9iY
וכך הוא נשמע ונראה:
https://youtu.be/rRgXUFnfKIY
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב-1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר 'פרי מוזר', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
השיר "חיים על מאדים" (Life on Mars) של דיוויד בואי, שיצא בשנת 1971 באלבום "האנקי דורי" (Hunky Dory), הוא לא רק שיר אלא סיפור מסע מוסיקלי ורגשי. זהו שיר שנולד מתוך אכזבה ודחייה, אך הפך לאחת מיצירותיו הגדולות והמוכרות ביותר של בואי.
הסיפור מתחיל בשנת 1967, כשבואי, אז עדיין לא כוכב גדול, מקבל הזדמנות לכתוב מילים באנגלית לשיר צרפתי שנועד לפרנק סינטרה. הוא אכן כותב גרסה בשם "אפילו טיפש לומד לאהוב" (Even a Fool Learns to Love), אך הגרסה שלו נדחתה. בסופו של דבר, פול אנקה יכתוב את הגרסה המפורסמת "בדרכי" (My Way).
בואי המאוכזב מחליט לכתוב גרסה משלו, מעין "הדרך שלי", אבל על מאדים...
בואי לא כותב רק שיר, אלא יוצר עולם שלם. השיר שלו מתאר נערה צעירה המתמודדת עם עולם המדיה והתרבות הפופולרית באופן ביקורתי ומלא דמיון. הגאון משלב בין סגנונות פופ ושנסון צרפתי, עם עיבוד מיתרים מרהיב של מיק רונסון (Mick Ronson) ונגינת פסנתר וירטואוזית של ריק וייקמן (Rick Wakeman), הקלידן המיומן של להקת "יס" (Yes) הפרוגרסיבית.
ההשראה לשיר של בואי לא הגיעה רק מהדחייה הראשונית, אלא גם מהחוויות האישיות של בואי, מההתעוררות התרבותית של שנות ה-60 ומההשפעות הקולנועיות של הסרט "2001: אודיסאה בחלל". הסרט, שעסק בשאלות קיומיות ובמסתורין של היקום, נטע בבואי השראה ליצור שיר עם דימויים סוריאליסטיים ומסתוריים. במארס הוא משתמש, בכוכב מאדים, כסמל לבריחה מהמציאות ולחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר.
למרות שבתחילה "האנקי דורי" לא זוכה להצלחה גדולה כאלבום, עם הזמן "חיים על מאדים" הפך לאחד השירים האהובים ביותר של בואי. בעקבות ההצלחה של האלבום "זיגי סטארדאסט" (Ziggy Stardust), השיר שוחרר כסינגל ב-1973, שנתיים אחרי הוצאת האלבום המקורי, שכלל אותו.
הפעם בואי מצלם קליפ לשיר כשהוא לבוש באיפור כבד וחליפה טורקיז, מה שתורם לאווירה הביזארית והייחודית של השיר.
מעניין לציין שב-2016 הוקלטה גרסה מחודשת של השיר, עבור הסדרה הבריטית "חיים על מאדים", מה שהחזיר את השיר למודעות הציבורית והציג אותו לדור חדש של מאזינים.
"חיים על מאדים" הוא אחד השירים הראשונים שהפגינו את הכישרון הייחודי של דיוויד בואי, עם השילוב הגאוני שיהפוך לסמלו המסחרי, בין מוסיקה, טקסט ודימויים, וייצר לו שרשרת מרהיבה של יצירות אמנות על-זמניות, שיישארו שנים רבות אחרי מותו.
הנה סיפורו של "שיר הנקמה" בפרנק סינטרה:
https://youtu.be/dd-b8GbOPKg
השיר "Life on Mars" במקור:
https://youtu.be/ft3b1-Cm-0M
הופעה בשנת 2000:
https://youtu.be/sJB24LVx6fw
בואי מספר בראיון על ההשראה שקיבל מהשיר הצרפתי שיהפוך ל-My Way:
https://youtu.be/-u-zMJbDjsQ
קאבר נפלא של גייל אן דורסי:
https://youtu.be/bspAwTq0VfE
וסיפורו המלא של "Life on Mars" עם עדויות של ריק וייקמן ואחרים:
https://youtu.be/J3kpelU_HXc?long=yes
להיכן נעלם "החייל שלי"?
לא רבים מכירים את "חייל שלי", השיר האבוד שכמעט ולא מושמע ברדיו ועוד פחות, אם בכלל, בטלוויזיה בישראל... השיר המקסים נכתב והולחן על ידי יובל חבצלת, מי שהיה האקורדיוניסט האגדי של להקת הנח"ל. הוא הקדיש אותו לראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, לאחר שהאחרון שקע בתרדמת.
אך כמו ראש הממשלה, גם השיר שקע בתרדמת וכמעט ולא הושמע. ההתעלמות ממנו הייתה בולטת ואפילו בוטה. אפשר היה לנסות ולייחס את העובדה שלא משמיעים אותו לכעס על המנהיג הימני ש"בגד" בערוב ימיו במחנה הפוליטי שהוא היה ממנהיגיו הבולטים.
אולי הסיבה היא שאיש מהמעורבים ביצירתו לא היה מקושר לבראנז'ה, לא היה בעניינים או לא מהמפורסמים והמקושרים, אבל זו עובדה שכמעט ולא תשמעו אותו גם היום במדיה הישראלית.
מצד שני עד לא מזמן הוא גם לא היה ביוטיוב או בפייסבוק, או בכל זירה אינטרנטית עוקפת רדיו או טלוויזיה בישראל. המקום היחיד שבו הוא הושמע באורח קבע הייתה התכנית של הנפלאה של דודו אלהרר בגלי צה"ל, שהופסקה גם היא בשלב מסוים. את השיר נהג דודו אלהרר להשמיע כמעט מדי שבוע, אבל איכשהו הוא היה כמעט היחיד.
כיום השיר מושמע בחטף, אולי לרגע קט ולעתים רחוקות, בעיקר ביום הזיכרון. לצערנו זה נעשה כמעט תמיד ללא קרדיטים או סימני כלשהם למחבריו או המבצעים שלו כשאז הוא ממהר ליפול שוב לתהום הנשייה.
כך או כך, האנציקלופדיה "אאוריקה" רוצה לשנות את המציאות המשונה הזו. מדובר בשיר "חייל שלי" שכתב והלחין אותו חבצלת. ביצעה אותו ילדה בת 12, הזמרת אנה אקהרד. עכשיו הוא גם ברשת, עם קליפ משונה ולא מכבד וחבל שכך, אבל הוא מרגש ומולחן למופת ואתם חייבים להכירו.
תודה לדודו אלהרר שסייע לנו לאתר אותו.
הנה השיר שלא נודע - "חייל שלי":
https://youtu.be/ukh-b9y9DhU
לא רבים מכירים את "חייל שלי", השיר האבוד שכמעט ולא מושמע ברדיו ועוד פחות, אם בכלל, בטלוויזיה בישראל... השיר המקסים נכתב והולחן על ידי יובל חבצלת, מי שהיה האקורדיוניסט האגדי של להקת הנח"ל. הוא הקדיש אותו לראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, לאחר שהאחרון שקע בתרדמת.
אך כמו ראש הממשלה, גם השיר שקע בתרדמת וכמעט ולא הושמע. ההתעלמות ממנו הייתה בולטת ואפילו בוטה. אפשר היה לנסות ולייחס את העובדה שלא משמיעים אותו לכעס על המנהיג הימני ש"בגד" בערוב ימיו במחנה הפוליטי שהוא היה ממנהיגיו הבולטים.
אולי הסיבה היא שאיש מהמעורבים ביצירתו לא היה מקושר לבראנז'ה, לא היה בעניינים או לא מהמפורסמים והמקושרים, אבל זו עובדה שכמעט ולא תשמעו אותו גם היום במדיה הישראלית.
מצד שני עד לא מזמן הוא גם לא היה ביוטיוב או בפייסבוק, או בכל זירה אינטרנטית עוקפת רדיו או טלוויזיה בישראל. המקום היחיד שבו הוא הושמע באורח קבע הייתה התכנית של הנפלאה של דודו אלהרר בגלי צה"ל, שהופסקה גם היא בשלב מסוים. את השיר נהג דודו אלהרר להשמיע כמעט מדי שבוע, אבל איכשהו הוא היה כמעט היחיד.
כיום השיר מושמע בחטף, אולי לרגע קט ולעתים רחוקות, בעיקר ביום הזיכרון. לצערנו זה נעשה כמעט תמיד ללא קרדיטים או סימני כלשהם למחבריו או המבצעים שלו כשאז הוא ממהר ליפול שוב לתהום הנשייה.
כך או כך, האנציקלופדיה "אאוריקה" רוצה לשנות את המציאות המשונה הזו. מדובר בשיר "חייל שלי" שכתב והלחין אותו חבצלת. ביצעה אותו ילדה בת 12, הזמרת אנה אקהרד. עכשיו הוא גם ברשת, עם קליפ משונה ולא מכבד וחבל שכך, אבל הוא מרגש ומולחן למופת ואתם חייבים להכירו.
תודה לדודו אלהרר שסייע לנו לאתר אותו.
הנה השיר שלא נודע - "חייל שלי":
https://youtu.be/ukh-b9y9DhU
מהן 41 היריות שהרגו את אמאדו דיאלו?
"האם זה אקדח? האם זה סכין? האם זה ארנק? אלה חייך - זה לא סוד חבר, אתה עלול למות רק מפני שאתה חי בעור האמריקני שלך" - שר הזמר האמריקאי ברוס ספרינגסטין בשיר "עור אמריקאי", או כמו שכולם מכנים "41 יריות". את השיר הוא כתב על הריגת בחור שחור בידי שוטרים, בניו יורק סיטי בשנת 1999.
41 היריות הגורליות הללו לא נורו כלפי מפיונר מסוכן, או רוצח אלים. הן נורו לעבר בחור רגיל בשם אמאדו דיאלו (Amadou Diallo). כל פשעו היה שחזותו תאמה לזו של מבוקש שהמשטרה חיפשה זמן רב והשוטרים הגיעו לביתו לאחר שאספו מידע שהחשיד אותו.
אמאדו שהיה מהגר שחור, נורה על ידי ארבעה שוטרים בכניסה לביתו. השוטרים טענו במשפט שסברו שהוא שולח את ידו לאקדח, בעוד שהוא שלח את היד אל ארנקו. אז הם ירו בו 41 יריות. לא פחות.
רבים גינו במהלך המשפט את הקלות שבה נוהגים שוטרים להפעיל אלימות כלפי חשודים שחורים באמריקה. המחמירים רואים בהריגה הזו, כמו במקרים דומים לא מעטים לאורך השנים, סוג של משפט שדה או הוצאה להורג, בחסות הלא-אדיבה של הגזענות הלבנה באמריקה.
כשהסתיים המשפט בזיכויים של השוטרים שירו באמאדו דיאלו, פרצו הפגנות ענק בניו-יורק והולידו מחאה גדולה. הרצח של דיאלו נגרם לדברי המוחים רק בשל צבע עורו.
את השיר, שאומר בסוף ש"אתה עלול למות רק משום שאתה חי בעור האמריקאי שלך", כתב ספרינגסטין, היוצר הכי חברתי באמריקה, בכדי להעלות את הבעיה החברתית שהשחורים של אמריקה צועקים כבר חצי מאה ללא הפסקה. ספרינסטין ועוד רבים כמוהו באמריקה, לאו דווקא שחורים, מסכימים שגזענות וסטריאוטיפים מובילים לכך שהאצבע של השוטרים על ההדק נוטה להיות קלה יותר, כשמדובר בגברים שחורים.
הנה סיפורו של אמאדו דיאלו:
https://youtu.be/jVDblWOBZGA
שירו המצמרר של ברוס ספרינגסטין על 41 היריות הללו:
https://youtu.be/aQMqWAiWPMs
מצגת וידאו עם תמונות של הברוטאליות והגזענות נגד שחורים באמריקה:
https://youtu.be/zKk5NpH3Hl0
וגם כאן:
https://youtu.be/nghqjBwZTiE
"האם זה אקדח? האם זה סכין? האם זה ארנק? אלה חייך - זה לא סוד חבר, אתה עלול למות רק מפני שאתה חי בעור האמריקני שלך" - שר הזמר האמריקאי ברוס ספרינגסטין בשיר "עור אמריקאי", או כמו שכולם מכנים "41 יריות". את השיר הוא כתב על הריגת בחור שחור בידי שוטרים, בניו יורק סיטי בשנת 1999.
41 היריות הגורליות הללו לא נורו כלפי מפיונר מסוכן, או רוצח אלים. הן נורו לעבר בחור רגיל בשם אמאדו דיאלו (Amadou Diallo). כל פשעו היה שחזותו תאמה לזו של מבוקש שהמשטרה חיפשה זמן רב והשוטרים הגיעו לביתו לאחר שאספו מידע שהחשיד אותו.
אמאדו שהיה מהגר שחור, נורה על ידי ארבעה שוטרים בכניסה לביתו. השוטרים טענו במשפט שסברו שהוא שולח את ידו לאקדח, בעוד שהוא שלח את היד אל ארנקו. אז הם ירו בו 41 יריות. לא פחות.
רבים גינו במהלך המשפט את הקלות שבה נוהגים שוטרים להפעיל אלימות כלפי חשודים שחורים באמריקה. המחמירים רואים בהריגה הזו, כמו במקרים דומים לא מעטים לאורך השנים, סוג של משפט שדה או הוצאה להורג, בחסות הלא-אדיבה של הגזענות הלבנה באמריקה.
כשהסתיים המשפט בזיכויים של השוטרים שירו באמאדו דיאלו, פרצו הפגנות ענק בניו-יורק והולידו מחאה גדולה. הרצח של דיאלו נגרם לדברי המוחים רק בשל צבע עורו.
את השיר, שאומר בסוף ש"אתה עלול למות רק משום שאתה חי בעור האמריקאי שלך", כתב ספרינגסטין, היוצר הכי חברתי באמריקה, בכדי להעלות את הבעיה החברתית שהשחורים של אמריקה צועקים כבר חצי מאה ללא הפסקה. ספרינסטין ועוד רבים כמוהו באמריקה, לאו דווקא שחורים, מסכימים שגזענות וסטריאוטיפים מובילים לכך שהאצבע של השוטרים על ההדק נוטה להיות קלה יותר, כשמדובר בגברים שחורים.
הנה סיפורו של אמאדו דיאלו:
https://youtu.be/jVDblWOBZGA
שירו המצמרר של ברוס ספרינגסטין על 41 היריות הללו:
https://youtu.be/aQMqWAiWPMs
מצגת וידאו עם תמונות של הברוטאליות והגזענות נגד שחורים באמריקה:
https://youtu.be/zKk5NpH3Hl0
וגם כאן:
https://youtu.be/nghqjBwZTiE
מהו שיר הניווט לעבד הבורח?
סיפורו של שיר העבדים באמריקה "Follow the drinking gourd" או בעברית "עקוב אחר מצקת הדלעת", הוא מרתק ומרגש במיוחד.
כי השיר הזה הוא בעצם מדריך עם הנחיות לעבד הנמלט מהעבדות. המוטיב החוזר הוא "עקוב אחרי מצקת הדלעת, האיש הזקן מחכה לשאת אותך לחופש - עקוב אחר מצקת הדלעת."
הסיפור הוא על מחתרת ה-" The Underground Railroad" שנהגה לסייע לעבדים שחורים לברוח מהעבדות במדינות הדרום אל החופש שבמדינות הצפון.
חבר מחתרת שכונה "ג'ו רגל-העץ" (Peg Leg Joe) העלה רעיון מבריק. הוא הסתובב במטעי העבדים ונהג ללמד אותם את השיר שהוא חיבר, שיר שהוא בין מפה לצופן מוסיקלי, עם מילים שהן למעשה הוראות ניווט, שיסייעו לעבד הנמלט למצוא את הדרך אל החופש.
הרעיון חכם מאוד בפרספקטיבה היסטורית. כי עבור העבדים, שלא ידעו קרוא וכתוב, היה השיר דרך טובה לשנן ולזכור את ההוראות, לזהות ולמצוא את הדרך לחופש. בניגוד להם, בעלי האחוזות הלבנים לא הכירו את הכינוי "מצקת הדלעת", שהם נתנו לכלי המזיגה שלהם ועוד פחות הבינו מהי "מצקת הדלעת" שאליה התכוונו העבדים.
כי "מצקת הדלעת" הייתה בעצם שם קוד לקבוצת הכוכבים המכונה היום "העגלה הגדולה" או "הדובה הגדולה" (the Big Dipper). הקו שמחבר את שני הכוכבים הקדמיים שלה, ממש מצביע לכיוון כוכב הצפון. לכן, אם העבד הבורח מהדרום יברח לאורך פסי הרכבת לכיוון "מצקת הדלעת" וכוכב הצפון שמעליה, הוא יגיע למדינות הצפון, מקום בו הוא יהיה לאדם חופשי.
בתי השיר מציינים סימני דרך שיסייעו לדרך בכיוון החירות. אם זה לברוח בתחילת החורף, כשהשלו הראשון מגיע בנדידה דרומה ואם זה לברוח לאורך נהר הטומביגבי (Tombigbee) שמסתיים בין שתי גבעות, לידו ימצאו העבדים עצים מתים שעליהם סימני כיוון שהשאיר להם ג'ו. בהמשך יהיה נהר גדול והוא ככל הנראה נהר טנסי ואחריו סוף סוף נהר אוהיו, הגבול הדרומי של מדינות הצפון ושאותו יש לחצות.
יתכן ש"האיש הזקן" המוזכר בשיר הוא חבר מחתרת שייקח אותם צפונה, או שמדובר בהמשך בנשיא לינקולן, הנשיא שהנהיג את הצפון, שחרר את העבדים במדינות הצפון לחופשי ונלחם כדי לעשות זאת בכל חלקי ארצות הברית.
אז מהסיפור המופלא שסייע לעבדים לצאת לחופשי קחו גם אתם את המדריך שלנו לאושר -המשיכו תמיד "לעקוב אחר מצקת הדלעת".
הנה שיר ההדרכה לעבד הבורח:
https://youtu.be/9H8NwpHEjIM
הוראות הניווט שמסבירות לעבד את נקודות הציון בדרך לחופש:
https://youtu.be/CAcZ6leUbDA
עם מילות השיר:
https://youtu.be/pw6N_eTZP2U
ובגרסה ל-4 קולות עם מודעה על עבדים בורחים:
https://youtu.be/b2vsf77OTdc
סיפורו של שיר העבדים באמריקה "Follow the drinking gourd" או בעברית "עקוב אחר מצקת הדלעת", הוא מרתק ומרגש במיוחד.
כי השיר הזה הוא בעצם מדריך עם הנחיות לעבד הנמלט מהעבדות. המוטיב החוזר הוא "עקוב אחרי מצקת הדלעת, האיש הזקן מחכה לשאת אותך לחופש - עקוב אחר מצקת הדלעת."
הסיפור הוא על מחתרת ה-" The Underground Railroad" שנהגה לסייע לעבדים שחורים לברוח מהעבדות במדינות הדרום אל החופש שבמדינות הצפון.
חבר מחתרת שכונה "ג'ו רגל-העץ" (Peg Leg Joe) העלה רעיון מבריק. הוא הסתובב במטעי העבדים ונהג ללמד אותם את השיר שהוא חיבר, שיר שהוא בין מפה לצופן מוסיקלי, עם מילים שהן למעשה הוראות ניווט, שיסייעו לעבד הנמלט למצוא את הדרך אל החופש.
הרעיון חכם מאוד בפרספקטיבה היסטורית. כי עבור העבדים, שלא ידעו קרוא וכתוב, היה השיר דרך טובה לשנן ולזכור את ההוראות, לזהות ולמצוא את הדרך לחופש. בניגוד להם, בעלי האחוזות הלבנים לא הכירו את הכינוי "מצקת הדלעת", שהם נתנו לכלי המזיגה שלהם ועוד פחות הבינו מהי "מצקת הדלעת" שאליה התכוונו העבדים.
כי "מצקת הדלעת" הייתה בעצם שם קוד לקבוצת הכוכבים המכונה היום "העגלה הגדולה" או "הדובה הגדולה" (the Big Dipper). הקו שמחבר את שני הכוכבים הקדמיים שלה, ממש מצביע לכיוון כוכב הצפון. לכן, אם העבד הבורח מהדרום יברח לאורך פסי הרכבת לכיוון "מצקת הדלעת" וכוכב הצפון שמעליה, הוא יגיע למדינות הצפון, מקום בו הוא יהיה לאדם חופשי.
בתי השיר מציינים סימני דרך שיסייעו לדרך בכיוון החירות. אם זה לברוח בתחילת החורף, כשהשלו הראשון מגיע בנדידה דרומה ואם זה לברוח לאורך נהר הטומביגבי (Tombigbee) שמסתיים בין שתי גבעות, לידו ימצאו העבדים עצים מתים שעליהם סימני כיוון שהשאיר להם ג'ו. בהמשך יהיה נהר גדול והוא ככל הנראה נהר טנסי ואחריו סוף סוף נהר אוהיו, הגבול הדרומי של מדינות הצפון ושאותו יש לחצות.
יתכן ש"האיש הזקן" המוזכר בשיר הוא חבר מחתרת שייקח אותם צפונה, או שמדובר בהמשך בנשיא לינקולן, הנשיא שהנהיג את הצפון, שחרר את העבדים במדינות הצפון לחופשי ונלחם כדי לעשות זאת בכל חלקי ארצות הברית.
אז מהסיפור המופלא שסייע לעבדים לצאת לחופשי קחו גם אתם את המדריך שלנו לאושר -המשיכו תמיד "לעקוב אחר מצקת הדלעת".
הנה שיר ההדרכה לעבד הבורח:
https://youtu.be/9H8NwpHEjIM
הוראות הניווט שמסבירות לעבד את נקודות הציון בדרך לחופש:
https://youtu.be/CAcZ6leUbDA
עם מילות השיר:
https://youtu.be/pw6N_eTZP2U
ובגרסה ל-4 קולות עם מודעה על עבדים בורחים:
https://youtu.be/b2vsf77OTdc
איך הפך המנון העצב הפרטי להספד לאומי?
אביב גפן, כוכב הרוק הישראלי של שנות ה-90 קיבל קשה מאד את מותו של חברו הקרוב ניר שפינר. הם תמכו זה בזה במהלך שנות התבגרות קשות, מדכאות ומתסכלות ולאביב זו הייתה אבידה גדולה. את "לבכות לך" כתב אביב לאחר שניר נהרג בתאונת דרכים, שהתרחשה בשעות הלילה, כשרכב חצה קו הפרדה לבן והתנגש ברכב בו נסע, בעת שחזר מהעבודה כטכנאי תאורה.
כשאביב השמיע את השיר לאריק איינשטיין, האחרון התרגש. התחושה אצל גפן הייתה שאיינשטיין יבצע את השיר באופן הולם, אך נוצר מתח ביניהם, כשאיינשטיין ביקש לבצע גרסה מינורית ועדינה יותר מזו שכתב אביב. לבסוף יצא השיר המרוכך, הופיע באלבום "יש בי אהבה" ב-1995 וזוהה עם אריק איינשטיין.
וכמו נביא לערב אחד, לערב מותו של ראש הממשלה יצחק רבין מגיע אביב כדי להזדהות. רגע לפני שהוא עולה לבמה הוא מחליט לשיר את "לבכות לך", על אף שאין שום קשר בין האירוע לנושא השיר המקונן והעצוב כל כך. הוא מבצע אותו בגירסתו המינורית, זו שאריק התעקש עליה בזמנו, ומקדישו ל"אנשים שכבר לא יראו את השלום". כמה דקות אחר כך הוא מתחבק עם רבין ורעייתו וזמן קצר לאחר שהוא ירד במדרגות, הוא שמע את היריות שהרגו את ראש הממשלה.
מיד בימים שלאחר מכן הפך השיר ששר אביב כמה דקות לפני הרצח ונכתב בעצם לחברו ניר, לשיר שמזוהה עם רבין ומבכה את השלום שנגוז.
מבולבלים? - זה רק מראה שלשירים יש חיים משל עצמם. שיר פרטי ואישי שנכתב לחבר, הופך ברגע לשיר לאומי, עם מאות ביצועים, פרסום עולמי ונדמה שאין טכס אזכרה או קליפ זיכרון שלא משמיע אותו.
הנה רבין ואביב נפגשים דקות אחרי שביצע את השיר בעצרת הרצח:
http://youtu.be/4f3LDSbtmog
אביב מופיע באזכרה לרבין:
https://youtu.be/_1z7fdTEK3Q
וגדולת הזמר הפורטוגלי, מרצדס סוסה האגדית, שרה אותו:
http://youtu.be/ZLwz9xLq6jo
אביב גפן, כוכב הרוק הישראלי של שנות ה-90 קיבל קשה מאד את מותו של חברו הקרוב ניר שפינר. הם תמכו זה בזה במהלך שנות התבגרות קשות, מדכאות ומתסכלות ולאביב זו הייתה אבידה גדולה. את "לבכות לך" כתב אביב לאחר שניר נהרג בתאונת דרכים, שהתרחשה בשעות הלילה, כשרכב חצה קו הפרדה לבן והתנגש ברכב בו נסע, בעת שחזר מהעבודה כטכנאי תאורה.
כשאביב השמיע את השיר לאריק איינשטיין, האחרון התרגש. התחושה אצל גפן הייתה שאיינשטיין יבצע את השיר באופן הולם, אך נוצר מתח ביניהם, כשאיינשטיין ביקש לבצע גרסה מינורית ועדינה יותר מזו שכתב אביב. לבסוף יצא השיר המרוכך, הופיע באלבום "יש בי אהבה" ב-1995 וזוהה עם אריק איינשטיין.
וכמו נביא לערב אחד, לערב מותו של ראש הממשלה יצחק רבין מגיע אביב כדי להזדהות. רגע לפני שהוא עולה לבמה הוא מחליט לשיר את "לבכות לך", על אף שאין שום קשר בין האירוע לנושא השיר המקונן והעצוב כל כך. הוא מבצע אותו בגירסתו המינורית, זו שאריק התעקש עליה בזמנו, ומקדישו ל"אנשים שכבר לא יראו את השלום". כמה דקות אחר כך הוא מתחבק עם רבין ורעייתו וזמן קצר לאחר שהוא ירד במדרגות, הוא שמע את היריות שהרגו את ראש הממשלה.
מיד בימים שלאחר מכן הפך השיר ששר אביב כמה דקות לפני הרצח ונכתב בעצם לחברו ניר, לשיר שמזוהה עם רבין ומבכה את השלום שנגוז.
מבולבלים? - זה רק מראה שלשירים יש חיים משל עצמם. שיר פרטי ואישי שנכתב לחבר, הופך ברגע לשיר לאומי, עם מאות ביצועים, פרסום עולמי ונדמה שאין טכס אזכרה או קליפ זיכרון שלא משמיע אותו.
הנה רבין ואביב נפגשים דקות אחרי שביצע את השיר בעצרת הרצח:
http://youtu.be/4f3LDSbtmog
אביב מופיע באזכרה לרבין:
https://youtu.be/_1z7fdTEK3Q
וגדולת הזמר הפורטוגלי, מרצדס סוסה האגדית, שרה אותו:
http://youtu.be/ZLwz9xLq6jo
מה תרמה ג'ון באאז למאבק במלחמת וייטנאם?
מיהי ג'ון באאז?
הזמרת ג'ון באאז (Joan Baez) הייתה דמות מרכזית בתנועות המחאה והאקטיביזם החברתי בארצות הברית בשנות ה-60. כמעט ברגע אחד, היא הפכה לסמל המאבק למען זכויות אזרח ושלום, כששרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome), לצידו של מרטין לותר קינג.
אבל באאז גם השתתפה במחאות נגד המלחמה בווייטנאם והייתה מעורבת בתנועות האנטי-מלחמתיות של אותו עשור. כזמרת פולק מובילה וסמל תרבותי, קולה וביטוייה האמנותיים סייעו להעביר לקהל רחב את המסר האנטי-מלחמתי. התרומה של פעילותה ונוכחותה הבולטת בתנועות המחאה הייתה ברורה ומשמעותית מאוד לעיצוב דעת הקהל האמריקאית באותה תקופה ולהגברת המודעות הציבורית למחיריה הקשים של המלחמה הרחוקה שניהל הצב האמריקאי בווייטנאם.
הנה ג'ון באאז עם "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:
https://youtu.be/7akuOFp-ET8
דונה דונה:
https://youtu.be/j1zBEWyBJb0
ושרה ביצוע שלה ללהיט ענק מהסיקסטיז:
https://youtu.be/rD80eZ6Gxz0
הזמרת ג'ון באאז (Joan Baez) הייתה דמות מרכזית בתנועות המחאה והאקטיביזם החברתי בארצות הברית בשנות ה-60. כמעט ברגע אחד, היא הפכה לסמל המאבק למען זכויות אזרח ושלום, כששרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome), לצידו של מרטין לותר קינג.
אבל באאז גם השתתפה במחאות נגד המלחמה בווייטנאם והייתה מעורבת בתנועות האנטי-מלחמתיות של אותו עשור. כזמרת פולק מובילה וסמל תרבותי, קולה וביטוייה האמנותיים סייעו להעביר לקהל רחב את המסר האנטי-מלחמתי. התרומה של פעילותה ונוכחותה הבולטת בתנועות המחאה הייתה ברורה ומשמעותית מאוד לעיצוב דעת הקהל האמריקאית באותה תקופה ולהגברת המודעות הציבורית למחיריה הקשים של המלחמה הרחוקה שניהל הצב האמריקאי בווייטנאם.
הנה ג'ון באאז עם "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:
https://youtu.be/7akuOFp-ET8
דונה דונה:
https://youtu.be/j1zBEWyBJb0
ושרה ביצוע שלה ללהיט ענק מהסיקסטיז:
https://youtu.be/rD80eZ6Gxz0
מי היה אסיר העולם ששוחרר בזכות שיר?
בר באמריקה. עת הארץ מוטלות גופות של שלושה אנשים. פטי ולנטיין יורדת במדרגות לרינת הבר ונדהמת למראה התמונה הברוטלית. מי רצח אותם?
ולמה?
רובין קרטר היה מתאגרף מצוין שיכול היה בקלות להיות אלוף העולם. אבל הוא הורשע ברצח הזה שמעולם לא ביצע. הוא ישב במשך 20 שנה בכלא על מעשה שלא היה אפילו מעורב בו.
בעת שישב בכלא, בשנות ה-70, פרסם הזמר הנערץ בוב דילן שיר מחאה ארוך ומפורט בשם "הוריקן", על סיפורו של המתאגרף שכונה בכינוי הזה וכמילות השיר "יושב בכלא על משהו שלא עשה".
את השיר מיקם דילן בתחילתו של אלבום מעולה שלו והפך אותו ללהיט ענק במצעד הפזמונים האמריקאי. וכשדילן כותב שיר על מישהו או על משהו, כל העולם מאזין. הוא עורר התעניינות עצומה במתאגרף השחור לשעבר שריצה שנות מאסר ארוכות בכלא.
השיר הארוך והקשה להאזנה הצליח לגרום למפורסמים רבים להצטרף למאבקו למשפט חוזר למתאגרף האומלל. גם במשפט זה הורשע, אך המאבק הציבורי נמשך. במשפט שלישי, דבר שלכשעצמו מתרחש באמריקה לעיתים רחוקות, אם בכלל, סוף סוף זכה קרטר למשפט צדק וזוכה לחלוטין מהפשע.
בנוסף לזיכוי, עשה השופט מעשה חשוב. הוא גינה קשות את הגזענות שעמדה בבסיס ההרשעות הקודמות.
התוצאה הייתה מדהימה לא פחות מהסיפור הלא יאומן שסיפרנו עד עכשיו. רובין קרטר, בחור שחור וחסר השכלה, משוחרר מהכלא אחרי 20 שנות מאסר על לא עוול בכפיו, התיישב ללמוד משפטים. הוא הפך לעורך דין בקנדה.
בוב דילן, אייקון ולוחם חברתי לאורך כל הקריירה שלו, לא חזר מעולם לשיר בהופעות את השיר שכתב עליו. הוא את העבודה שלו למען הצדק עשה.
הנה השיר של דילן עם תמונות מפרשת "הוריקן":
https://youtu.be/CCDo9Ms8qPg
על מסע ההופעות ב-1975 שהמשיך את המסע לזיכויו של קרטר (מתורגם):
https://youtu.be/yhp99E-XLwY
גירסת כיסוי לשיר "הוריקן" שחולל סערה:
http://youtu.be/INWM1_wJhuw
קדימון מהסרט "ההוריקן" על סיפורו של רובין הוריקן קארטר:
http://youtu.be/xLGdTAseMGM
קרבות אגרוף של רובין קרטר מהקריירה שנקטעה:
https://youtu.be/_wSUVM4ABvc
אחרי ששוחרר ולמד משפטים - עורך דין רובין קארטר נואם לפני קהל:
http://youtu.be/nhKew1z2UcY
וסרט תיעודי על פרשת רובין קרטר הוריקן:
https://youtu.be/YYHiRtgo3dA?long=yes
בר באמריקה. עת הארץ מוטלות גופות של שלושה אנשים. פטי ולנטיין יורדת במדרגות לרינת הבר ונדהמת למראה התמונה הברוטלית. מי רצח אותם?
ולמה?
רובין קרטר היה מתאגרף מצוין שיכול היה בקלות להיות אלוף העולם. אבל הוא הורשע ברצח הזה שמעולם לא ביצע. הוא ישב במשך 20 שנה בכלא על מעשה שלא היה אפילו מעורב בו.
בעת שישב בכלא, בשנות ה-70, פרסם הזמר הנערץ בוב דילן שיר מחאה ארוך ומפורט בשם "הוריקן", על סיפורו של המתאגרף שכונה בכינוי הזה וכמילות השיר "יושב בכלא על משהו שלא עשה".
את השיר מיקם דילן בתחילתו של אלבום מעולה שלו והפך אותו ללהיט ענק במצעד הפזמונים האמריקאי. וכשדילן כותב שיר על מישהו או על משהו, כל העולם מאזין. הוא עורר התעניינות עצומה במתאגרף השחור לשעבר שריצה שנות מאסר ארוכות בכלא.
השיר הארוך והקשה להאזנה הצליח לגרום למפורסמים רבים להצטרף למאבקו למשפט חוזר למתאגרף האומלל. גם במשפט זה הורשע, אך המאבק הציבורי נמשך. במשפט שלישי, דבר שלכשעצמו מתרחש באמריקה לעיתים רחוקות, אם בכלל, סוף סוף זכה קרטר למשפט צדק וזוכה לחלוטין מהפשע.
בנוסף לזיכוי, עשה השופט מעשה חשוב. הוא גינה קשות את הגזענות שעמדה בבסיס ההרשעות הקודמות.
התוצאה הייתה מדהימה לא פחות מהסיפור הלא יאומן שסיפרנו עד עכשיו. רובין קרטר, בחור שחור וחסר השכלה, משוחרר מהכלא אחרי 20 שנות מאסר על לא עוול בכפיו, התיישב ללמוד משפטים. הוא הפך לעורך דין בקנדה.
בוב דילן, אייקון ולוחם חברתי לאורך כל הקריירה שלו, לא חזר מעולם לשיר בהופעות את השיר שכתב עליו. הוא את העבודה שלו למען הצדק עשה.
הנה השיר של דילן עם תמונות מפרשת "הוריקן":
https://youtu.be/CCDo9Ms8qPg
על מסע ההופעות ב-1975 שהמשיך את המסע לזיכויו של קרטר (מתורגם):
https://youtu.be/yhp99E-XLwY
גירסת כיסוי לשיר "הוריקן" שחולל סערה:
http://youtu.be/INWM1_wJhuw
קדימון מהסרט "ההוריקן" על סיפורו של רובין הוריקן קארטר:
http://youtu.be/xLGdTAseMGM
קרבות אגרוף של רובין קרטר מהקריירה שנקטעה:
https://youtu.be/_wSUVM4ABvc
אחרי ששוחרר ולמד משפטים - עורך דין רובין קארטר נואם לפני קהל:
http://youtu.be/nhKew1z2UcY
וסרט תיעודי על פרשת רובין קרטר הוריקן:
https://youtu.be/YYHiRtgo3dA?long=yes
איך סם קוּק ממשיך לחיות דרך המנון השינוי שלו?
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
איך סייע דיוויד בואי להפלת חומת ברלין?
זה היה במהלך 3 שנותיו של בואי בברלין, החל מ-1976, כשהגיע לעיר במטרה להיגמל מהתמכרות לסמים קשים ולהניע את היצירתיות שלו מחדש. הוא החל להקליט באולפני האנזה שבשכונת קרויצברג, ביחד עם המפיק טוני ויסקונטי.
את השיר 'Heroes' בואי כתב על זוג אוהבים דמיוני, שכל אחד מהם חי בצד אחר של חומת ברלין, זו שהפרידה בין מזרח ברלין הקומוניסטית והמסוגרת, למערב ברלין הדמוקרטית וחופשית.
הרעיון, אגב, בא לו מזוג אוהבים שהוא ראה, מתנשקים ליד החומה. אלא שהזוג הזה היה מצידה החופשי של חומת ברלין.
השיר הוקלט כחלק מאלבום באותו שם, שהקליט בואי עם איגי פופ והמוסיקאי בריאן אינו, לשעבר מלהקת רוקסי מיוזיק. גם האלבום הזה הפך להיט ענק ושלושת האלבומים שיצר בואי בהשראת ברלין ושניים ממש בה, הפכו לאלבומים מצליחים שלו ולפסגת היצירה של הגאון הבריטי.
בשנות ה-80 הוא חזר להופיע בעיר שוב. הקהל הגרמני אהב אותו מאד והסתבר לא פעם שגם מי שחיו בצד המזרחי של החומה נהגו להאזין לרדיו של גרמניה המערבית והעריצו אותו מאד. בהופעה שלו בשנת 1987 הם נצמדו לחומה בצידה המזרחי והאזינו לכולה מהצד השני.
ההופעה הזו איפשרה לבואי להתחבר שוב לאנטי שלו לחומה ולשלילת החופש של אזרחי גרמניה המזרחית. לקראת השיר 'Heroes' הוא ביקש מאנשי הסאונד שלו לסובב חצי מהרמקולים לכיוון החומה והמעריצים שמעבר לה הריעו לו.
מה שיקרה מעכשיו הפך לאגדה.
בפסטיבל השתתפו אמנים ולהקות נוספים, כולל "יוריתמיקס" ו"ג'נסיס" אבל לכולם היה ברור שבואי הוא הכוכב האמיתי והכמעט מקומי בעיר. בצד השני התקבצו כבר מעל 10,000 ממעריציו במזרח ברלין והתרכזו בסמוך לחומה, אך גם עשרות מטרים בודדים מהרייכטסאג שבצד הקומוניסטי של ברלין.
המזרח גרמנים רצו להאזין להופעה של מי שהכירו בעיקר מהרדיו, כי לקנות את תקליטי פופ אסור היה במזרח גרמניה. מבחינת הזמר הוא מופיע מול 140 אלף איש בעיר בה הוא התגורר עשור לפני כן, במשך שנתיים וחצי.
שיא ההופעה הגיע רגע לפני שהחל השיר "Heroes" המספר על אותו זוג אוהבים משני צידי החומה שחצתה את העיר לשניים. דיוויד בואי ביקש מהצוות הטכני שיסובב חצי מהרמקולים לצד המזרחי, כדי שגם המעריצים שהוא שמע שהתגודדו שם יוכלו לשמוע היטב.
בצד המזרחי ניסו שוטרי השטאזי לפנות את ההמונים ובכך יינתן אות הפתיחה לשלושה ימים של מחאה ופרעות כלפי המפגינים. אבל את החדשות באותם ימים יפתח השיר 'Heroes' ברקע המראות של קהל עצום - משני צדי החומה - ששר אותו עם הזמר.
אז ברור שלא דיוויד בואי הוא האחראי למחאה שניצניה כאן יובילו לנפילת החומה בנובמבר 1989. אבל תרומתו לאווירה שתוביל את המחאה הזו הייתה סמלית וממשית גם יחד. היא גם תהיה לעוד פרק בסיפור של היחסים רבי התהפוכות שבין הכוכב הבריטי לעיר המרתקת, בירת גרמניה לשעבר ובעתיד - ברלין.
לאחר מותו של בואי ב-2016, צייץ שר החוץ הגרמני "להתראות דיוויד בואי, אתה עכשיו חלק מה-'Heroes' ותודה על חלקך בהפלת החומה!"
הנה השיר Heroes וחומת ברלין שנותרה:
https://youtu.be/L6y8M7ZDZBk
בהופעה ב-1987:
https://youtu.be/FdykmbbaZI8
דיווחים בטלוויזיה הגרמנית על המהומות:
https://youtu.be/O_jsVWQG77o
על יחסי דיוויד בואי והעיר ברלין (עברית):
https://youtu.be/JNuqO7zf21w
בואי מספר בראיון על השנים הללו:
https://youtu.be/wU6nqIBs8Kw
וטוני ויסקונטי שמבקר באולפן הברלינאי ומספר על הקלטת האלבום, בצל החומה:
https://youtu.be/V9ROgbefCKA
זה היה במהלך 3 שנותיו של בואי בברלין, החל מ-1976, כשהגיע לעיר במטרה להיגמל מהתמכרות לסמים קשים ולהניע את היצירתיות שלו מחדש. הוא החל להקליט באולפני האנזה שבשכונת קרויצברג, ביחד עם המפיק טוני ויסקונטי.
את השיר 'Heroes' בואי כתב על זוג אוהבים דמיוני, שכל אחד מהם חי בצד אחר של חומת ברלין, זו שהפרידה בין מזרח ברלין הקומוניסטית והמסוגרת, למערב ברלין הדמוקרטית וחופשית.
הרעיון, אגב, בא לו מזוג אוהבים שהוא ראה, מתנשקים ליד החומה. אלא שהזוג הזה היה מצידה החופשי של חומת ברלין.
השיר הוקלט כחלק מאלבום באותו שם, שהקליט בואי עם איגי פופ והמוסיקאי בריאן אינו, לשעבר מלהקת רוקסי מיוזיק. גם האלבום הזה הפך להיט ענק ושלושת האלבומים שיצר בואי בהשראת ברלין ושניים ממש בה, הפכו לאלבומים מצליחים שלו ולפסגת היצירה של הגאון הבריטי.
בשנות ה-80 הוא חזר להופיע בעיר שוב. הקהל הגרמני אהב אותו מאד והסתבר לא פעם שגם מי שחיו בצד המזרחי של החומה נהגו להאזין לרדיו של גרמניה המערבית והעריצו אותו מאד. בהופעה שלו בשנת 1987 הם נצמדו לחומה בצידה המזרחי והאזינו לכולה מהצד השני.
ההופעה הזו איפשרה לבואי להתחבר שוב לאנטי שלו לחומה ולשלילת החופש של אזרחי גרמניה המזרחית. לקראת השיר 'Heroes' הוא ביקש מאנשי הסאונד שלו לסובב חצי מהרמקולים לכיוון החומה והמעריצים שמעבר לה הריעו לו.
מה שיקרה מעכשיו הפך לאגדה.
בפסטיבל השתתפו אמנים ולהקות נוספים, כולל "יוריתמיקס" ו"ג'נסיס" אבל לכולם היה ברור שבואי הוא הכוכב האמיתי והכמעט מקומי בעיר. בצד השני התקבצו כבר מעל 10,000 ממעריציו במזרח ברלין והתרכזו בסמוך לחומה, אך גם עשרות מטרים בודדים מהרייכטסאג שבצד הקומוניסטי של ברלין.
המזרח גרמנים רצו להאזין להופעה של מי שהכירו בעיקר מהרדיו, כי לקנות את תקליטי פופ אסור היה במזרח גרמניה. מבחינת הזמר הוא מופיע מול 140 אלף איש בעיר בה הוא התגורר עשור לפני כן, במשך שנתיים וחצי.
שיא ההופעה הגיע רגע לפני שהחל השיר "Heroes" המספר על אותו זוג אוהבים משני צידי החומה שחצתה את העיר לשניים. דיוויד בואי ביקש מהצוות הטכני שיסובב חצי מהרמקולים לצד המזרחי, כדי שגם המעריצים שהוא שמע שהתגודדו שם יוכלו לשמוע היטב.
בצד המזרחי ניסו שוטרי השטאזי לפנות את ההמונים ובכך יינתן אות הפתיחה לשלושה ימים של מחאה ופרעות כלפי המפגינים. אבל את החדשות באותם ימים יפתח השיר 'Heroes' ברקע המראות של קהל עצום - משני צדי החומה - ששר אותו עם הזמר.
אז ברור שלא דיוויד בואי הוא האחראי למחאה שניצניה כאן יובילו לנפילת החומה בנובמבר 1989. אבל תרומתו לאווירה שתוביל את המחאה הזו הייתה סמלית וממשית גם יחד. היא גם תהיה לעוד פרק בסיפור של היחסים רבי התהפוכות שבין הכוכב הבריטי לעיר המרתקת, בירת גרמניה לשעבר ובעתיד - ברלין.
לאחר מותו של בואי ב-2016, צייץ שר החוץ הגרמני "להתראות דיוויד בואי, אתה עכשיו חלק מה-'Heroes' ותודה על חלקך בהפלת החומה!"
הנה השיר Heroes וחומת ברלין שנותרה:
https://youtu.be/L6y8M7ZDZBk
בהופעה ב-1987:
https://youtu.be/FdykmbbaZI8
דיווחים בטלוויזיה הגרמנית על המהומות:
https://youtu.be/O_jsVWQG77o
על יחסי דיוויד בואי והעיר ברלין (עברית):
https://youtu.be/JNuqO7zf21w
בואי מספר בראיון על השנים הללו:
https://youtu.be/wU6nqIBs8Kw
וטוני ויסקונטי שמבקר באולפן הברלינאי ומספר על הקלטת האלבום, בצל החומה:
https://youtu.be/V9ROgbefCKA
