ברומא העתיקה היו הבתולות הווסטליות (Vestal Virgins) הכוהנות של אלת האש והאח, האלה וסטה. בשנים מ-509 לפני הספירה ועד שנת 394 לספירה הן שימשו כאחראיות על שמירת הבערה המתמדת של האש הקדושה, אש התמיד הבוערת במקדש וסטה ושלום האימפריה כולה תלויה בבערתה המתמדת.

פולחן האש ברומי מעיד על החשיבות העצומה שרחשו עוד מימי קדם לאש. עוד בפרהיסטוריה הייתה האש מרכיב חשוב שהיה צורך לשמור עליה בוערת תמיד. מבחינה טקסית, לפחות אצל הרומים, זה לא השתנה מעולם.

תפקידן של הכוהנות הווסטליות היה לשמור את האש הקדושה בוערת תמיד. הבתולות היו נשים מושלמות, ללא מום או פגם. כבר בגילאי 6 עד 10 הן נבחרו. תמיד מקרב תושבי איטליה שמלידה היו אזרחים חופשיים.

בתחילה הן נבחרו רק ממשפחות האצולה, אך המחסור בבנות איכותיות הכניס למעגל גם את בנותיהן של עבדים משוחררים.

הן נדרו נדר פרישות, לכן לא קיימו לעולם כל מגע עם גבר ולא הקימו משפחה במשך 30 שנות הכהונה שלהן ככוהנות. בעשור הראשון הן היו חניכות ולמדו את תפקידיהן במקדש. בעשור שאחריו שימשו ככוהנות ובעשור השלישי היו החונכות של הבתולות החדשות והצעירות. כבתולה הבכירה שימשה הבתולה הוותיקה ביותר מכולן.


הנה סיפורן של הבתולות הווסטליות (מתורגם):

https://youtu.be/ER0Cu0KQFqM


ובשיר המפורסם "בהיר יותר מחיוורון" הן מוזכרות כ-16 בתולות וסטליות:

https://youtu.be/WvU8tvonSuE

שמתם לב שרבים נוהגים להניח אבן קטנה על קבר או מצבה, בסוף הביקור בבית הקברות?

מנהג הנחת האבן על גבי המצבה הוא נוהג יהודי קדום, בעוד בני דתות אחרות אינם מניחים בימינו אבנים, אלא פרחים.

אבל מאיפה המנהג היהודי? מדוע אנו, היהודים, נוהגים לשים אבנים על הקברים, בתום טקס הלוויה או בסוף ביקור בבית עלמין?

בפרהיסטוריה, בהיעדר בתי קברות, קברו אנשים בטבע. זו תקופה שבה אין מצבות ורק גלי אבנים מציינים את הקברים. אז נועדו האבנים לציין נקודת קבר ומנהג הנחת האבן על ידי הקרובים סייע למעשה לבניית גל האבנים שכיסה את המת.

דתות רבות, כולל היהדות, אימצו מנהגים אליליים, דברים שעובדי אלילים נהגו לעשות כחלק מהפולחן, ונתנו להם משמעות דתית חדשה. כך הפך גם מנהג קדמוני ושימושי זה, של הנחת אבן על הקבר, למנהג יהודי.

ואכן, לדת היהודית יש הסברים שונים למנהג היהודי של אבן על הקבר. ההסבר המרכזי הוא שבימי הביניים נמשך מנהג הנחת האבנים על המצבות - "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".

כלומר האבן, בשפה פשוטה, נועדה לכבד את המת.

אבל איך לכבד? במה מכבדת אבן את הקבור מתחתיה? - הנימוק הוא שהנחת האבנים על קברו של אדם מביאה לכך שאחרים יודעים שאת הקבר הזה פקדו לאחרונה אנשים. וכשאנשים מבחינים באבנים רבות, יביא הדבר לכך שהם יבינו שזהו קבר שמרבים הבאים לפקוד אותו. הדבר, לפי הרבנים, עתיד לעורר את סקרנות האנשים ויביא אותם להתעניין מי קבור בו ויתכן שאולי ירצו לפקוד את הקבר בעצמם. כלומר האבן מכבדת את הנפטר ומפארת את שמו של האדם שנטמן בקבר שמתחתיה.

אגב, הנחת פרחים על גבי הקבר היא פסולה לפי היהדות, או לפחות לא מקובלת. הסיבה היא שהנפטר לא יכול ליהנות מיופיים של פרחי נוי על קברו והעולם הגשמי שהם מייצגים בעיני החיים, יהיה חסר משמעות עבורו.


הנה קברו עמוס האבנים של אוסקר שינדלר:

https://youtu.be/m0oAfsLLVcg


היהדות גורסת בדרך כלל שהאבן נועדה להפגין זיכרון ואי שכחה של המת:

https://youtu.be/yCf73v0LvCk


עוד מהסברי הרבנים היהודיים:

https://youtu.be/nyFMRlTo9yQ


לפני אלפיים שנה טמנו את המתים העשירים במערות קבורה וגלוסקמאות, שהם ארונות אבן (עברית):

https://youtu.be/u6rTbJATHVI


וסצנת הסיום המרגשת, עם הנחת האבנים המרגשת על הקבר בסרט "רשימת שינדלר":

https://youtu.be/BFP4dDheqHY

האם יש דרך לתקשר עם המתים? האם ניתן לשוחח עם נשמות מהעולם הבא? - רבים מאמינים שכן.

סיאנס (בצרפתית séance) הוא טקס שבו המשתתפים מנסים להעלות נשמה של אדם שמת ולתקשר איתו. הטקס הוא עניין מיסטי ומערב בני אדם עם כוחות על-טבעיים.

בעברית נקרא הסיאנס "העלאה באוב". יוצרים בו קשר עם נשמות של אנשים מתים, בדרך כלל מי שאחד הנוכחים הכיר, תוך ניסיון לקבל מהם מסר או הכוונה. לעתים הכוונה היא סתם ליצור קשר עם רוחות, מתוך סקרנות או שעשוע.

הדעות על הסיאנס מתחלקות בין מי שרואים בו הפרעה למנוחתן של הרוחות והנשמות והכנסת רוע ואנרגיות שליליות אל הבית של הסיאנס. אחרים רואים בטקס דרך לגיטימית לתקשר עם אנשים יקרים, כשמה שחשוב הוא רק לנהוג ברוחות בכבוד.

במרכז הסיאנס, בחדר חשוך, מתכנסים הנוכחים סביב שולחן. עליו מונח לוח עם אותיות האלפבית ומספרים, מ-1 עד 10. כוס הפוכה משמשת לסמן, אות אחרי אות, את המסרים מהרוחות. אלה הם בדרך כלל אבא, סבא, או חבר של מישהו מהנוכחים.

היהדות, בכדי לא להפריע את מנוחת המתים, אוסרת על קיום של סיאנס. שהרי בתורה כתוב "לא תדרוש את המתים". גם לילדים ובני נוער לא מומלץ לעשות זאת. אבל בכל מקרה, מומחים טוענים שבכדי להימנע ממצבים "מסוכנים" או להגיע לעימות עם הרוחות, את הטקס צריך לנהל רק איש מקצוע.

מקור המונח בא מצרפתית ופירושו "מושב", או "ישיבה".


הנה סיפורו של ה"סיאנס" (עברית):

https://youtu.be/g6YDICaPuA4


ואפילו בטלוויזיה ניסו לעשות פעם סיאנס (עברית):

https://youtu.be/jjcchQwhoDM

חרקירי, סֶפּוּקוּ או הרקירי (Harakiri) היא מעשה התאבדות יפאנית בחיתוך הבטן. החרקירי היה נהוג בעבר ונולד כחלק מקוד הכבוד של הסמוראים, הלוחמים היפאנים הגדולים. ניתן לומר שחרקירי הוא אמצעי ענישה עצמית, שבאמצעותו נוטל הסמוראי אחריות על מעשיו וכשלונו.

הסמוראים נהגו בעבר לשים קץ לחייהם, אחרי פגיעה בכבודם שנבעה מכישלון כבד או תבוסה מאכזבת. בפעולת החרקירי נטל אחריות הסמוראי ושם קץ לחייו, על ידי פתיחת בטנו וריטוש קרביו. פעמים רבות הוא ביקש לפני המעשה מעוזרו או מחבר לערוף את ראשו לאחר מכן, בכדי להימנע מגסיסה ממושכת וסבל מיותר.

זה היה קוד כבוד אכזרי וקשה, אבל במקרה של תבוסה או כישלון מחפיר הסמוראי לא ראה דרך אחרת. כי אצל הסמוראים, מי שעשה חרקירי זכה להערכה רבה והחזיר בכך את כבודו, שנפגע בשל התבוסה או הפציעה הקשה.

כיום המנהג הקשה הזה כמעט ואינו נעשה ביפאן. אחד האחרונים שעשו זאת היה האדמירל היפאני וראש הצי היפאני המובס במלחמת העולם השנייה. לאחר תבוסת יפאן במלחמה רבים ממפקדי הצבא הרגישו מושפלים ומובסים והתקשו להביט בפני אחרים בעיניים. עם זאת, רובם התגברו, השלימו עם התבוסה והמשיכו בחייהם. רק מעטים עשו זאת. זה היה ביטוי מסוים לכך שהחברה היפאנית בשלה להפוך לחברה מודרנית ומתקדמת.

כיום משמש הביטוי "חרקירי" לתיאור של מעשה שתוצאותיו הרסניות למבצע, מעין התאבדות עסקית, חברתית, מעמדית וכדומה.


לצערנו לא מצאנו סרטונים על מנהג החרקירי.

בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.

כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.

המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).

המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.

אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?

כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.

המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.

על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.

כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.

אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.


הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:

https://youtu.be/hLUOmbrzNUk


מקוננות באי סרדיניה:

https://youtu.be/kJUQxelrZX4


המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:

https://youtu.be/E5u2ntuK8no


מקוננות בלוויה בסיציליה:

https://youtu.be/8VevOqMPP5Y


בקניה יש גם מקוננים גברים:

https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y


ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":

https://youtu.be/Itta6IJg4rs

אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.

זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.

בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.

זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.

למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.

ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.

טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.


הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:

https://youtu.be/2TK7WoDByw8


כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:

https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s


וכך זה נראה מרחוק יותר:

https://youtu.be/8_7akAT7ImE


הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:

https://youtu.be/3kqu9BaW6gs


ומתקיים גם במקומות אחרים:

https://youtu.be/wQ9x9V25_yM


כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:

https://youtu.be/dfdHozuO7Q8

נישואין, או נישואים, הוא אחד מהמנהגים הוותיקים של האדם התרבותי. בנישואים ממסדים בני זוג את הקשר ביניהם ומכריזים על עצמם באופן רשמי ומחייב כזוג. ברוב התרבויות נהוג להינשא לפני שמביאים לעולם ילדים, אם כי הזמנים כיום משתנים וזוגות רבים בעולם לא רואים צורך להנשא בכדי לחיות ביחד.

הנישואים מכתיבים מערכת של זכויות וחובות בין בני הזוג, שאותה קובעת התרבות בה הם חיים. בכל תרבות נהוגים קשרים שונים בין בני הזוג, כשתרבות מודרנית תשאף לשוויון בין הגבר לאישה ותרבויות מסורתיות מגדירים זכויות וחובות שונים לכל אחד מהם. כל תרבות קובעת גם כיצד מבטלים את הנישואים, או כיצד מתגרשים בני זוג זה מזה, אם אינם רוצים להמשיך ולחיות ביחד.


הנה מקורו של מנהג הנישואין והמרחק ההיסטורי שהוא עבר (מתורגם):

http://youtu.be/ZZZ6QB5TSfk


למה אנחנו עושים כל כך הרבה מאמצים להינשא:

https://youtu.be/kp4FLeY6F9g


על השידוכים והנישואין בזמנים שההורים סיכמו ביניהם על החתונה (עברית):

https://youtu.be/CxzsrruI334


חתונה חילונית של ימינו (עברית):

https://youtu.be/cZBqqTSAqgw?t=38s


ואגב, מי אנחנו זה לזו (עברית):

https://youtu.be/pb3kI31I7Mg


אבל בסוף - זוגיות זו עבודה ומשא ומתן מכבד שיכול גם לשעשע (עברית):

https://youtu.be/lOszT20fKyA

הפירוש של "ממנטו מורי" (Memento Mori) הוא "זכור כי אתה עתיד למות" או "זכור את יום מותך". מטרת המשפט הייתה התזכורת של הכנסייה הנוצרית למאמינים, שגם בשיא הההצלחה והקריירה, אורב המוות וניצב מאחוריך.

לאזהרה הזו יש שורשים קדומים הרבה יותר. מספרים שבשלהי המאה השניה לספירה נהגו הגנרלים הרומיים לצעוד בתהלוכות ניצחון, כשבעקבותיהם צועד עבד שמלמל באוזניהם שוב ושוב את המשפט "צפה לאחור וזכור שהנך אך ורק בן-אדם". המוסר והצניעות, מסתבר, היו תכונות חשובות כבר מימי קדם.

גם לאורך תקופת הרנסאנס משתמשים ברעיון או במוטו של "ממנטו מורי". לזה משמש סמל הגולגולת, המופיע ביצירות אמנות רבות בדרך כלל כמסמל את המוות שיש לזכור, ה"ואניטאס", ציורי הריקנות הדוממים ואת ההמלצה לחיות חיים ללא חטא.

למשל בציור המופלא של הולביין, "השגרירים", מופיעים סמלים של השמיים והארץ, אך גם של העולם התחתון, זה של המוות. שם יש את הסמל שעל כובעו של השגריר השמאלי, למשל. הסמל דמוי גולגולת וביחד עם מיתר הלאוטה (כלי הנגינה) הקרוע, שניהם מזכירים שלא חיים לנצח.

אבל בציור יש עוד משהו. מסתתרת בו אשלייה אופטית בת חצי מילניום (500 שנה). מדובר בגולגולת מעוותת שמופיעה בתחתית התמונה ושניתן להבין מהי רק במבט על הציור מהצד. זה מה שנקרא "צורה אנאמורפית", כזו שניתן לראות רק כשעומדים בזווית לתמונה.

מה שמסמלת הגולגולת הנסתרת הזו, כמו הסמלים שהוזכרו קודם, זה את המוות, שכדאי לזכור אותו, את ה"ממנטו מורי".


הנה הסבר של רעיון הממנטו מורי והצניעות האנושית הנחוצה אל מול המוות:

https://youtu.be/Q7riwDPlEAM


פרשנות עכשווית למושג (עברית):

https://youtu.be/ySSnsmiBZN0


חנות הממנטו מורי שמוקדשת לדברים מפחידים:

http://youtu.be/fax_ql2PVvA


עוד חנות-מוזיאון כזה בבורנמות:

http://youtu.be/iLXWca2Zxzg


על הסמלים של הווניטאס בציורים:

https://youtu.be/xUpwenYB5eE?long=yes

צינג מינג (Qingming), או פסטיבל ניקוי הקברים, הוא חג שחוגגים בסין פעם בשנה, בכל חודש אפריל. בחג מנציחים הסינים בדרך משונה מעט וחולקים כבוד לאבותיהם המתים. לאחר שהם מנקים את קבריהם, הם מתיישבים לארוחה עליזה ליד הקברים. הם מניחים על הקברים ומראים לקבורים את המאכלים שהכינו.

בסיום הארוחה מטילים החוגגים קוביות אדומות שמעידות האם האבות הקדמונים סיימו גם הם לאכול. הם גם שורפים מעט כסף, כדי שלא ייחסר בעולם הבא..


הנה סרטון אנימציה שמסביר מהו פסטיבל צינג מינג - פסטיבל ניקוי הקברים:

http://youtu.be/wTeoWgKc9b4


יום הזיכרון למתים:

https://youtu.be/f0PIjYMg_fQ


ועוד הסבר על שורשי הפסטיבל:

https://youtu.be/4gfpF4620-w

תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.

המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.

למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.

ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.

פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.

תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.


הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:

https://youtu.be/oF29vcZNMQY


הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:

http://youtu.be/mYytf471Tf8


תמונות מוות ויקטוריאניות:

https://youtu.be/6p9mZFcYhqo


וכך העמידו את המתים לצילום:

https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs

תפילות (Prayer) הן הדרך שבה פונים המאמינים לאל או לאלילים שלהם. התפילה יכולה להיות חלק מפולחן טקסי, בטקס דתי כמו התפילה היהודית בבית הכנסת או המיסה בכנסייה נוצרית, אך היא יכולה להתבצע גם בפנייה ישירה ואישית של האדם לאלוהיו.

בדתות השונות יש תפילות במועדים קבועים ויש תפילות ברגעי הצורך. התפילות הקבועות מתקיימות בדרך כלל במקדשי הדת, דוגמת בית הכנסת היהודי, המסגד המוסלמי, הכנסייה הנוצרית ומקדשי השינטו שביפאן. תפילה קבועה כזו יכולה להיות בקבוצה, כמו ב"מניין" היהודי.

אבל אדם יכול גם ליזום תפילה בעצמו, בכל מקום שבו הוא נמצא. חוץ מתפילה קבועה שבה מחויב המאמין הדתי בשעות קבועות, יכול אדם מאמין לבקש עזרה מאלוהיו או להודות לו על הטוב שבו זכה, כשהוא פונה אליו בתפילה אישית ופרטית. תפילות כאלה יכולות לשמש את המאמין גם כדי לבקש הדרכה מהאל, להתוודות על חטאים שעשה או לבקש סליחה על מחשבות שחשב. לעתים יש בתפילה הבעה של תודה לאל, הבעה של רגשות ועוד.

לכל דת יש שיטות תפילה משלה. יש תפילות במזמורים, כמו הפיוט היהודי, שירי הגוספל הנוצריים וכדומה. בדתות המזרח כמו הבודהיזם יש שימוש במילה חוזרת הנקראת מנטרה. יש דתות המשתמשות במילים מאגיות ועוד.


הנה תפילה של יהודים חרדים:

https://youtu.be/WIXqdZguaaY


מוסלמים מתפללים במסגד:

https://youtu.be/gBex_C1SsEE


תפילה נוצרית במיסת חג המולד:

https://youtu.be/hkaqL1yti0U


הסבר התפילה לילדים (עברית):

https://youtu.be/YCv2KD-ZJuk


ותפילה עתיקה ונואשת של עבד מצרי קדום (מתורגם):

https://youtu.be/8eotO2Orpao

פסטיבל הפנסים של תאילנד נקרא "יי פנג" (Yee Peng lantern festival) הוא פסטיבל שמתקיים בצפון תאילנד. הוא ממשיך מסורת בת מאות ואלפי שנים ובה מפריחים אל השמיים אלף פנסי נייר ויותר.

הפנסים המרחפים הללו מהללים את הבודהה ומביאים מזל, שכן לפי המסורת לוקחים עימם הפנסים העולים אל השמיים את הקשיים והצרות של השולחים אותם למעלה.

יש בפסטיבל גם תהלוכות פנסים קסומות ומלוות במוסיקה עממית ושיט של רפסודות הנקראות קרטונג, בתאילנדית "צף".

הרפסודות העשויות מעלי בננה, מוארות בפנסים מסורתיים ושטות בדממה חגיגית על פני המים.

אגב, באזורים אחרים בתאילנד לא נוהגים לשלוח פנסים אל על, אלא להניח על פני הנהרות ואגמי המים נרות דולקים בכלים דמויי פרח לוטוס.


הנה מעט ממראות פסטיבל הפנסים המרחפים של תאילנד:

https://youtu.be/RFcGvmFtR-s


הטקס של הפסטיבל:

https://youtu.be/Yr5-SnhlmTA


הפרחת פנסי נייר לשמיים בחג הפנסים בתאילנד:

https://youtu.be/Q-q-Lojqtow


מתארגנים ומפריחים מנורות נייר באוויר בתאילנד:

https://youtu.be/O1Hjoujji10


וממזרח אסיה יצא הפסטיבל הזה למקומות שונים בעולם - כמו פירנצה שבאיטליה (4K):

https://youtu.be/MuZ-0LaMdag