מה זה טקס מעבר?
בכל תרבות, בכל יבשת, בכל תקופה היסטורית, בני אדם הרגישו צורך עמוק לסמן את הרגעים שבהם מישהו חוצה סף. הילד שהופך לאיש, הבחור שהופך ללוחם, האישה שנכנסת לאימהות.
לכך נועד טקס המעבר (Rite of passage). זהו אירוע טקסי המסמן את המעבר של אדם משלב אחד בחייו לשלב אחר.
דוגמאות נוספות לטקסי מעבר בחיים כוללות את טקסי סיום הלימודים, התפתחות דתית והכי מוכרים הם טקסי ההתבגרות. יש גם טקסים המציינים מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר, אחרים מציינים מעבר ממעמד של רווק למעמד של נשוי, או מכזה של אדם פרטי למעמד של איש ציבור.
טקסי מעבר נחשבים משמעותיים מבחינה חברתית, מכיוון שהם מחזקים ערכים ומסורות חברתיות, תוך הנחיית אנשים והובלה שלהם דרך שינויים משמעותיים בחייהם.
גם המשמעות התרבותית או הרוחנית של אירועים כאלה היא רבה והם ומסייעים לאדם להתקדם, למלא תפקידים חברתיים ולזכות במינויים חדשים במעלה הקריירה והחברה.
ראו טקסי מעבר בעולם בתגית טקסי מעבר.
בספרו הוא מסביר שכל מעבר מורכב מ-3 שלבים. הפרידה מהמצב הישן, תקופת סף שבה האדם אינו כאן ולא שם ואז שילוב מחדש בתפקיד החדש.
הנקודה המרתקת היא שהמבנה הזה חוזר על עצמו בתרבויות שונות שלא ידעו זו על קיומה של זו.
אצל שבט הסאמביה (Sambia) מפפואה גינאה החדשה, בנים בגיל 7 עד 10 מופרדים מאמותיהם ועוברים שנות חניכה קפדניות בין הגברים. הטקס כולל התנסויות פיזיות קשות שמטרתן להוכיח שהילד השיל את "הנשיות" שספג מגידולו בידי אימו. רק לאחר שנים ולאחר שלבים נוספים, הצעיר מוכר כגבר מלא.
האנתרופולוג גילברט הרדט (Gilbert Herdt) חקר את הסאמביה בשנות ה-70 ותיעד עד כמה עמוקה ההשקעה התרבותית שמכניסות חברות אלה לסימון המעברים הללו. כשהרדט הגיע לראשונה לכפר, בני השבט היו מנותקים כל כך מהעולם החיצון שרבים מהם לא ראו מעולם אדם לבן. הוא נאלץ לשהות שם חודשים עד שאפשרו לו לצפות בטקסים.
בקרב שבט הלקוטה (Lakota), ילידי הערבות של צפון אמריקה, מעבר לבגרות כלל ניסיון קשה של בידוד בטבע, שבו הצעיר צם, שוהה לבד ומחכה לחזון מנחה שיגלה לו את "שמו הפנימי" ואת ייעודו. טקס זה, הקרוי Hanbleceya, ולרוב מתורגם כ-"Vision Quest", נחשב לאחד מטקסי המעבר המרשימים ביבשת. השיבה בחזרה לכפר לאחר מכן היא חגיגה שכל הקהילה משתתפת בה.
ביפן, יום הבגרות (ה-Seijin-no-Hi), הוא חג לאומי המתקיים מדי שנה ביום שני השני של ינואר. החוק היפני הוריד ב-2022 את גיל הבגרות הרשמי מ-20 ל-18, אך טקס ה-Seijin Shiki נמשך ברוב הרשויות המקומיות לבני 20, שכן זהו הגיל שבו מותרת שתיית אלכוהול ועישון.
הנשים בטקס היפני הזה לובשות קימונו מסורתי, הגברים לובשים חליפה או בגדים יפניים קלאסיים, ואחר כך ממשיכים לחגוג עם המשפחה. מדובר ביום שבו המדינה עצמה אומרת לאזרח הצעיר: "מעכשיו אתה אחד מאיתנו, מבוגר." חגיגות הצעירים שלאחר הטקס נודעו לשמצה קלה: בשנת 2000 שיבשו צעירים בעיר נאהא (Naha) שבאוקינאווה את הטקס הרשמי עצמו בצעקות ובזיקוקין, וגרמו לידוענים ולפקידים בכירים לברוח מהבמה.
בקרב שבט הסטרה-מאווה (Sateré-Mawé) מברזיל, ילדים עוברים טקס ייחודי שבו ידיהם מוכנסות לכפפה ממולאת בנמלי קליע (bullet ants), שעקיצתן מדורגת כאחת הכואבות ביותר בעולם החרקים על פי סולם שמידט (Schmidt Sting Pain Index). הכפפות נלבשות 10 דקות והטקס חוזר שוב ושוב לאורך חודשים לפני שהצעיר מוכר כלוחם. בשפת השבט קוראים לנמלה "tocandira", ואנשי השבט מתייחסים אל הכאב לא כעונש אלא כמורה.
קצת קשה לקבול על כך שבגרות בתרבות המערבית היא מסובכת. מה שמשותף לכולם אינו הכאב או האתגר. זו ההכרה. הקהילה רואה את המעבר, מאשרת אותו, נותנת לו שם. בכך הופכת את הרגע מאישי לקולקטיבי, מגדולה אישית לחוזה חברתי. אדם לא פשוט "גדל" אלא מוכרז כגדול. ההבדל, כפי שמראים אלפי שנות תרבות אנושית, הוא כל ההבדל.
ניתוק או בידוד - שלב הפרידה ממי שאינם שותפים למעבר, כשמתנתקים מהמעמד החברתי הקודם. לדוגמה: כבר לא ילד.
עמידה על הסף - שלב ביניים בו עושה המעבר מתנתק ממעמדו החברתי הקודם, אך מנגד עדיין אינו חלק מהמעמד החברתי החדש. בדוגמה: עדיין לא מבוגר.
שילוב - השלב בו מתקבלים למעמד החדש על ידי השותפים למעמד זה ונכנסים אליו לתמיד. בדוגמה: אני בוגר ומבוגר.
בכל תרבות, בכל יבשת, בכל תקופה היסטורית, בני אדם הרגישו צורך עמוק לסמן את הרגעים שבהם מישהו חוצה סף. הילד שהופך לאיש, הבחור שהופך ללוחם, האישה שנכנסת לאימהות.
לכך נועד טקס המעבר (Rite of passage). זהו אירוע טקסי המסמן את המעבר של אדם משלב אחד בחייו לשלב אחר.
דוגמאות נוספות לטקסי מעבר בחיים כוללות את טקסי סיום הלימודים, התפתחות דתית והכי מוכרים הם טקסי ההתבגרות. יש גם טקסים המציינים מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר, אחרים מציינים מעבר ממעמד של רווק למעמד של נשוי, או מכזה של אדם פרטי למעמד של איש ציבור.
טקסי מעבר נחשבים משמעותיים מבחינה חברתית, מכיוון שהם מחזקים ערכים ומסורות חברתיות, תוך הנחיית אנשים והובלה שלהם דרך שינויים משמעותיים בחייהם.
גם המשמעות התרבותית או הרוחנית של אירועים כאלה היא רבה והם ומסייעים לאדם להתקדם, למלא תפקידים חברתיים ולזכות במינויים חדשים במעלה הקריירה והחברה.
ראו טקסי מעבר בעולם בתגית טקסי מעבר.
הצד האנתרופולוגי
הנקודות של טקסי המעבר אינן רק ביולוגיות, הן חברתיות, רגשיות, רוחניות. האנתרופולוג וחוקר הפולקלור ארנולד ואן ז'נפ (Arnold van Gennep), שפעל בצרפת, היה הראשון שניסח זאת ב-1909 בספרו "טקסי המעבר" (Les Rites de Passage).
בספרו הוא מסביר שכל מעבר מורכב מ-3 שלבים. הפרידה מהמצב הישן, תקופת סף שבה האדם אינו כאן ולא שם ואז שילוב מחדש בתפקיד החדש.
הנקודה המרתקת היא שהמבנה הזה חוזר על עצמו בתרבויות שונות שלא ידעו זו על קיומה של זו.
אצל שבט הסאמביה (Sambia) מפפואה גינאה החדשה, בנים בגיל 7 עד 10 מופרדים מאמותיהם ועוברים שנות חניכה קפדניות בין הגברים. הטקס כולל התנסויות פיזיות קשות שמטרתן להוכיח שהילד השיל את "הנשיות" שספג מגידולו בידי אימו. רק לאחר שנים ולאחר שלבים נוספים, הצעיר מוכר כגבר מלא.
האנתרופולוג גילברט הרדט (Gilbert Herdt) חקר את הסאמביה בשנות ה-70 ותיעד עד כמה עמוקה ההשקעה התרבותית שמכניסות חברות אלה לסימון המעברים הללו. כשהרדט הגיע לראשונה לכפר, בני השבט היו מנותקים כל כך מהעולם החיצון שרבים מהם לא ראו מעולם אדם לבן. הוא נאלץ לשהות שם חודשים עד שאפשרו לו לצפות בטקסים.
בקרב שבט הלקוטה (Lakota), ילידי הערבות של צפון אמריקה, מעבר לבגרות כלל ניסיון קשה של בידוד בטבע, שבו הצעיר צם, שוהה לבד ומחכה לחזון מנחה שיגלה לו את "שמו הפנימי" ואת ייעודו. טקס זה, הקרוי Hanbleceya, ולרוב מתורגם כ-"Vision Quest", נחשב לאחד מטקסי המעבר המרשימים ביבשת. השיבה בחזרה לכפר לאחר מכן היא חגיגה שכל הקהילה משתתפת בה.
ביפן, יום הבגרות (ה-Seijin-no-Hi), הוא חג לאומי המתקיים מדי שנה ביום שני השני של ינואר. החוק היפני הוריד ב-2022 את גיל הבגרות הרשמי מ-20 ל-18, אך טקס ה-Seijin Shiki נמשך ברוב הרשויות המקומיות לבני 20, שכן זהו הגיל שבו מותרת שתיית אלכוהול ועישון.
הנשים בטקס היפני הזה לובשות קימונו מסורתי, הגברים לובשים חליפה או בגדים יפניים קלאסיים, ואחר כך ממשיכים לחגוג עם המשפחה. מדובר ביום שבו המדינה עצמה אומרת לאזרח הצעיר: "מעכשיו אתה אחד מאיתנו, מבוגר." חגיגות הצעירים שלאחר הטקס נודעו לשמצה קלה: בשנת 2000 שיבשו צעירים בעיר נאהא (Naha) שבאוקינאווה את הטקס הרשמי עצמו בצעקות ובזיקוקין, וגרמו לידוענים ולפקידים בכירים לברוח מהבמה.
בקרב שבט הסטרה-מאווה (Sateré-Mawé) מברזיל, ילדים עוברים טקס ייחודי שבו ידיהם מוכנסות לכפפה ממולאת בנמלי קליע (bullet ants), שעקיצתן מדורגת כאחת הכואבות ביותר בעולם החרקים על פי סולם שמידט (Schmidt Sting Pain Index). הכפפות נלבשות 10 דקות והטקס חוזר שוב ושוב לאורך חודשים לפני שהצעיר מוכר כלוחם. בשפת השבט קוראים לנמלה "tocandira", ואנשי השבט מתייחסים אל הכאב לא כעונש אלא כמורה.
קצת קשה לקבול על כך שבגרות בתרבות המערבית היא מסובכת. מה שמשותף לכולם אינו הכאב או האתגר. זו ההכרה. הקהילה רואה את המעבר, מאשרת אותו, נותנת לו שם. בכך הופכת את הרגע מאישי לקולקטיבי, מגדולה אישית לחוזה חברתי. אדם לא פשוט "גדל" אלא מוכרז כגדול. ההבדל, כפי שמראים אלפי שנות תרבות אנושית, הוא כל ההבדל.
שלבי טקס המעבר
לטקסי מעבר בחברה האנושית יש 3 שלבים:
ניתוק או בידוד - שלב הפרידה ממי שאינם שותפים למעבר, כשמתנתקים מהמעמד החברתי הקודם. לדוגמה: כבר לא ילד.
עמידה על הסף - שלב ביניים בו עושה המעבר מתנתק ממעמדו החברתי הקודם, אך מנגד עדיין אינו חלק מהמעמד החברתי החדש. בדוגמה: עדיין לא מבוגר.
שילוב - השלב בו מתקבלים למעמד החדש על ידי השותפים למעמד זה ונכנסים אליו לתמיד. בדוגמה: אני בוגר ומבוגר.
