שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נשכחה הפסלת הגאונית קאמי קלודל?
המקרה של הפסלת קאמי קלודל (Camille Claudel) הוא ללא ספק מהעצובים בהיסטוריה של האמנות. קלודל, נערה כפרית שהתגלתה בגיל צעיר מאד כעילוי בפיסול, התקבלה ללימודי אמנות ולמדה באחד המוסדות המכובדים בצרפת. שם היא הכירה את אוגוסט רודן, האלוהים של הפסלים הצרפתיים באותה תקופה ומגדולי הפיסול בכלל. היא הפכה לאהובתו ובמקביל הייתה לפסלת מוכשרת בזכות עצמה.
פסלת מוכשרת? - בגיל 18 נחשבה קלודל ללא פחות מגאונה. היא פעלה בתחום שהיה עד אז נחלתם של גברים בלבד והפגינה רמה כה גבוהה שלא מעט חשדו שעבודותיה הן העתקות של רודן עצמו. אך האמת כנראה מעט שונה. הפסלים שיצרה הציגו יכולות גבוהות מאד של תיאור אנושי, שהיו דומים ברמתם רק למאסטר והמאהב שלה. אמרו שהיא למדה ממנו המון, אך יש רבים שסבורים שבמקביל הוא למד ממנה לא פחות, אולי אף יותר משלמדה ממנו. הוא נעזר בה כשוליה שלו, פיסל המון פסלים בדמותה ואף אימץ מפסליה שלה, חתם עליהם בעצמו והציגם כיצירותיו. לא פחות.
במקביל להצלחתה האמנותית המרשימה, היא חיה בזוגיות עם אחד הגברים הנערצים בפאריס של סוף המאה ותחילת המאה ה-20. רודן הכרזימטי והנערץ אהב אותה והיא אהבה אותו, אהבה מטורפת ומלאה יופי. היא כמעט ושכחה שבבית מחכה לו רעייתו האוהבת לא פחות. אך לאחר 15 שנים של אהבה גדולה לרודן הנשוי, הוא שב לאשתו וקלודל ננטשה על ידו. בודדה, עניה ומתוסכלת, היא הלכה ושקעה למרה שחורה ואיבדה את צלילות דעתה.
היא מצאה את עצמה בודדה ודחויה על ידי משפחתה, שראתה בושה בבת המוכשרת, שלא הקימה משפחה ובילתה את מיטב שנותיה עם גבר נשוי. מצבה הנפשי של מי שיכולה הייתה להפוך לאחת מגדולי האמנות בכל הזמנים הלך והדרדר. היא ניתצה רבים מפסליה המעולים ובהדרגה איבדה את שפיותה. בשלב מסוים לא נותרה לבני משפחתה ברירה והם חתמו על אשפוזה בבית חולים לחולי נפש. היא שהתה בו למשך עשרות שנים, עד יום מותה.
עם הזמן תלך ותישכח הפסלת הצרפתיה שהשתגעה מאהבה. יחלפו שנים ארוכות עד שתתגלה ותוכר גאוניותה של קאמי קלודל, הרבה אחרי מותה. בהדרגה הושב לה כבודה האבוד.
פסליה של קלודל מוצבים היום במוזיאונים החשובים בצרפת. ביניהם, למרבה האירוניה, חלקם מוצגים במוזיאון רודן, שהאמן עצמו הציב בו את פסליו, לאחר שתרם אותם למדינתו.
אז זהו סיפורה של אחת מהפסלות והאמניות הגדולות בהיסטוריה, שנפלה קורבן למקרה מצער של אהבה, אכזבה, שיגעון ומוות.
הנה מצגת וידאו של חייה ועבודותיה של קמיל קלודל:
http://youtu.be/yqgbu02jdp0
סיפורו של פסל שלה לדוגמה והקשרים בינה לבין רודן:
https://youtu.be/szEoLQMotHw
קדימון של סרט מ-1988 שהוקדש לקאמי קלודל:
https://youtu.be/TCkCl3E_5I8
קליפ עם קטעים מהסרט, שמראים את תסכולה של קלודל אל מול רודן:
https://youtu.be/0KdpaQVkGjQ
ואוגוסט רודן בסרטון מ-1915, שנתיים לפני מותו:
http://youtu.be/OcGTqxsIUjM
איך נמנע פרס נובל ממגלת הפולסרים?
ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) היא אסטרופיזיקאית צפון-אירית שגילתה את קיומם של הפולסרים. פרס הנובל לפיזיקה שהוענק ב-1974, ניתן רק למנטור שלה ולשותפו, בעוד שהיא עצמה, כמי שגילתה את התגלית החשובה כל כך, נושלה מההכרה בתגלית ולא זכתה להימנות על מקבלי הפרס.
זה התחיל באוגוסט 1967, כשסטודנטית צעירה לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' בדקה ערימות של נתוני רדיו מטלסקופ ענק שעזרה לבנות. ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) הבחינה במשהו מוזר - אות רדיו חלש שחזר על עצמו בדיוק כל שנייה ושליש. האות היה כל כך מדויק שהצוות חשב ברצינות שמא הם קולטים שידור של חייזרים. הם אפילו כינו אותו "LGM-1" על שם האנשים הירוקים הקטנים (Little Green Men).
בל ברנל, שנולדה ב-1943 בבלפסט שבצפון אירלנד, למדה פיזיקה בעיר גלזגו ועברה לאוניברסיטת קיימברידג' למחקר מתקדם. שם היא עבדה תחת פרופסור אנתוני הוויש (Antony Hewish) על פרויקט המחקר לחיפוש קווזרים (Quasars) באמצעות טלסקופ רדיו חדש.
את הטלסקופ, שכלל מעל ל-2,000 אנטנות, ג'וסלין עצמה עזרה לבנות ומיקמה בעצמה רבות מהאנטנות באדמה, תוך שהיא מחברת כבלים רבים במשך חודשים.
הקווזרים שהיא חיפשה הם מקורות רדיו דמויי כוכבים שבתחילה נראו דרך הטלסקופ כמו כוכבים רגילים, אך פלטו כמויות עצומות של קרינת רדיו. מדובר במרכזים פעילים של גלקסיות עתיקות, עם חורים שחורים ענקיים ועוצמתיים במיוחד, שבולעים כל חומר, בקצב מטורף. כשהחומר הזה נופל לתוך החור השחור, הוא מתחמם לטמפרטורות קיצוניות ופולט אור עז בכל התדרים האפשריים.
המעניין הוא שבזמן שהיא חיפשה קווזרים רחוקים, הנמצאים במרחק של מיליארדי שנות אור מכדור הארץ, היא גילתה דווקא את הפולסרים, הקרובים הרבה יותר.
חשוב להבין כי שני סוגי האובייקטים הללו, הכל כך שונים זה מזה, מייצגים שני קצוות מנוגדים של הפיזיקה הקוסמית - בעוד שהקווזר הוא תוצר של מוות כוכבי מקומי, בגלקסיות שככל הנראה כבר לא קיימות, הפולסר הוא ביטוי לכוחות עצומים במרכזי גלקסיות צעירות המתקיימות כיום.
כשגילתה את האותות המסתוריים, בל ברנל עבדה בקפדנות לגלות מקורם. היא גילתה עוד אותות דומים במקומות אחרים בשמיים ובכך הוכיחה שמדובר בתופעה טבעית חדשה לחלוטין - פולסרים. אלה הם כוכבי נויטרונים, שרידי כוכבים מסיביים שעברו התפוצצות סופרנובה, כוכבים שמסתובבים במהירות בלתי נתפסת ופולטים קרני רדיו מקטביהם המגנטיים.
אגב, הם זכו לשם "פולסרים" מכיוון שכשהקרן פוגעת בכדור הארץ אנו קולטים בעצם פולסים, מעין יחידות "דופק" של קרינה.
מכל מקום, הגילוי הזה היה פורץ דרך. פולסרים הפכו לכלי חיוני לחקר היקום, הם משמשים כשעונים קוסמיים מדויקים ביותר ואף עוזרים לאשר תיאוריות של איינשטיין על גלי כבידה.
אבל כשהוענק פרס נובל לפיזיקה ב-1974 על הגילוי, הוא ניתן לאנתוני הוויש ולמרטין ריילה (Martin Ryle) ולא לג'וסלין בל ברנל, מי שגילתה אותם. ההחלטה עוררה סערה בקהילה המדעית. רבים ראו בכך דוגמה קלסית ל"אפקט מתילדה" (Matilda Effect) - תופעה מרגיזה בה מתעלמים מחלקן של מדעניות בתגליות מדעיות, או מייחסים תגליות כאלה לגברים בלבד.
אגב, בל ברנל עצמה התייחסה לכך בקור רוח וגרסה שלדעתה פרסי נובל מיועדים למנחים בכירים ולא לסטודנטים כמוה. למרות העוול, היא המשיכה בקריירה מבריקה, הפכה לפרופסורית מכובדת וב-2008 נבחרה לנשיאה הראשונה של המכון המלכותי לאסטרונומיה (Royal Astronomical Society).
ב-2018 היא זכתה בסכום של 3 מיליון דולר, פרס הפיזיקה המיוחד של קרן ברייקת'רו (Special Breakthrough Prize in Fundamental Physics).. את כל כספי הפרס היא תרמה להקמת קרן מלגות לעידוד נשים וקבוצות מיעוט במדע.
כיום נחשבת בל ברנל לאחת האסטרונומיות החשובות בהיסטוריה. הפולסרים שגילתה המשיכו לחשוף את סודות היקום, מהגישה הישירה הראשונה לכוכבי נויטרונים ועד לזיהוי מערכות כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש.
סיפורה של ברנל מזכיר שגילויים מדעיים גדולים יכולים לבוא מכל מקום, אפילו מסטודנטית צעירה שהבחינה בפרט קטן ומוזר בתוך הרים של נתונים והיטיבה להבינו, במקום בו נכשלו חוקרים ותיקים ומנוסים.
הנה סיפורה של ג'וסלין בל ברנל:
https://youtu.be/hac-D6_u9kY
חיפשה קווזרים וגילתה פולסרים - על תגליתה המדהימה:
https://youtu.be/z_3zNw91MSY
זהו הפולסר - בהסבר מפיה:
https://youtu.be/F0AAgqt0g9U
על פרס הנובל הלא צודק - דווקא למי שפקפקו בהתחלה בתגלית:
https://youtu.be/ac2bTJ_pcvQ
והיא מספרת את חייה:
https://youtu.be/NDW9zKqvPJI?long=yes
איך אישה שמתה מצילה מיליוני בני אדם בעולם?
יש מחלות טובות? ומחלת סרטן טובה? כנראה שרובנו נאמר שלא, אבל אם מסתכלים על האנושות כולה יתכן שהייתה אחת כזו לפחות.
קראו לה הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks) והמדענים הכירו אותה בתור HeLa. האישה האלמונית הזו היא מקרה מרתק של מחלה סרטנית שהפכה לברכה למדע הרפואה ושל אישה שבמותה היא נתנה חיים למיליוני בני אדם.
אבל הכל מתחיל במוות עצוב של אישה אפרו-אמריקאית שבשנות ה-50 חלתה בסרטן צוואר הרחם. במהלך הטיפולים נלקחו שתי דגימות מצוואר הרחם שלה, רקמה אחת בריאה והשנייה סרטנית. הדגימות, שנלקחו ללא רשותה וידיעתה והועברו לג'ורג' אוטו גיי (Otto Gey), רופא וחוקר סרטן שעבד במעבדה באותו בית חולים.
די מהר גיי הבחין שהתאים מהרקמה הסרטנית של הנרייטה גם משתכפלים בקצב מטורף וגם מצליחים לשרוד זמן רב במבחנה. זה היה נדיר, בהשוואה לתאים שגודלו עד אז בתנאי מעבדה ושרדו רק ימים ספורים, מה שלא אפשר מספיק זמן לביצוע של הבדיקות המדעיות הנדרשות על אותו מדגם של תאים.
במילים פשוטות, גיי הבין שנפלו לידיו תאים שמתחלקים במבחנה שוב ושוב ומבלי למות. הוא האמין שניתן להגדירם, לפחות מבחינה פונקציונלית, או שימושית, כ"תאים בני אלמוות".
וכך, לאחר מותה של לאקס ב-1951 החל המדען בר-המזל להפיץ בין עמיתיו המדענים עוד ועוד תאים ששוכפלו מאותן רקמות ושימשו כל כך טוב לצרכי המחקר הרפואי-מדעי.
תאי לאקס, הידועים בתור HeLa, הפכו מאז לכלי מחקר יקרי ערך ולמושג מדעי של ממש. מאותם ימים שתורבתו במעבדתו של אוטו גיי, הם לא מפסיקים לשמש במחקרים מדעיים רבים ומסייעים לריפוי וחיסון בשלל תחומי רפואה.
דוגמאות? - פיתוח חיסון למחלת הפוליו, טיפולים כימותרפיים, טיפולים נגד איידס, מיפוי גנים, הפריה חוץ גופית ועוד - קשה לתאר או להגזים בהשפעה העצומה של התאים הללו, של HeLa, על עולם הרפואה.
מצער לדעת שסיפורה של הנרייטה לווה גם בלא מעט ניצול וחוסר צדק. משפחתה גילתה על השימוש בתאיה רק עשרים שנה לאחר מותה. הגילוי היה מזעזע עבורם ולא מפני שלא שמחו על התרופות והטיפולים שנולדו מהם. העניין היה שהמשפחה מעולם לא קיבלה פיצוי או אפילו הכרה להנרייטה המנוחה, על תרומתה למדע. בני המשפחה חיו בעוני ולמרבה האירוניה התקשו לרכוש תרופות שפותחו באמצעות תאי אימם.
הרי תאי HeLa היו כלי מחקר רב עוצמה, וסייעו בפיתוח מגוון רחב של תרופות וטכנולוגיות רפואיות שהצילו המונים. חיסון הפוליו, למשל, הציל מיליוני ילדים משיתוק. טיפולים כימותרפיים סייעו לטיפול בסרטן ולהחלמה של מיליונים, קוקטייל התרופות כנגד מחלת האיידס מנע מרבים מוות וסבל רב וכדומה. והיו גם מיפוי הגנים לפיתוח טיפולים גנטיים, ההפריה החוץ-גופית ואפילו החיסון נגד נגיף הפפילומה, שהקטין ב-70% את מחלת סרטן צוואר הרחם - אותה מחלה שממנה הנרייטה עצמה הלכה לעולמה.
רבים מדברים על כך שהמקרה של הנרייטה לאקס הוא חלק מעניין ארוך שנים של שימוש בגופם של אפרו-אמריקאים ללא הסכמתם למחקר רפואי ומדע. זה מתרחש מאז ימי העבדות, כולל מחקר העגבת הידוע לשמצה בטסקיגי - זה היה חלק מתרבות שלא ממש כיבדה את היותם של השחורים בני אנוש.
למרות המחלוקת האתית סביב קצירת התאים של לאקס, מדענים ממשיכים להשתמש בקו התאים HeLa בכל העולם. עד היום ממשיכים התאים הללו לחיות ולהתרבות במעבדות בכל פינות העולם.
הערכות מצביעות על כך שייתכן שגודל במעבדה יותר מ-20 טון של תאים אלה מאז שנות ה-50, והם היו מעורבים ביותר מ-90 אלף מחקרים!
בארצות הברית, ארץ הולדתה של לאקס, היא מעולם לא זכתה לכבוד. במדינות אחרות, לעומת זאת, היא כן זכתה לשבח. לרגל 70 שנה למותה בשנת 2021, הנרייטה לאקס הונצחה בפסל שניצב בבית המלוכה ברויאל פורט בבריסטול, אנגליה.
סיפורה של הנרייטה לאקס העלה שאלות אתיות חשובות בנוגע לזכויות חולים ושימוש ברקמות למטרות מחקר. לא מעט בזכותה, קיימת כיום מודעות גבוהה מבעבר לחשיבות של קבלת ההסכמה לשימוש כזה ונתינת כבוד לזכויות החולים. סיפורה של הנרייטה משמש בהחלט כתזכורת חשובה לצורך בהגנה על זכויות אלה.
בסמוך לבית הקברות בו היא נטמנה, ניצב כיום שלט לזכרה של לאקס. במותה הצילה האישה הפשוטה, שלא ידעה דבר על כך, המון חיים.
הנה סיפור התאים של הנרייטה (מתורגם):
https://youtu.be/22lGbAVWhro
סיפורה של לקס באנגלית
https://youtu.be/T3kR2dMCfOM
על הנרייטה לקס:
https://youtu.be/Paoc-szujKs
וההקשר הרחב של תרומתה בלא ידיעתה למדע ולרפואה (מתורגם):
https://youtu.be/JQVmkDUkZT4?long=yes
מיהי ליזה מייטנר שהפסידה נובל בגלל היטלר?
האגדה מספרת שאלברט איינשטיין כינה אותה "מארי קירי הגרמנית". אחרים קראו לה "האם של פצצת האטום", רבים רואים בה את מי שגילוי הביקוע הגרעיני שלה תרם תרומה מכרעת לשמירה על העולם ממפלצת הפשיזם וכל מי שמספר עליה אומר שהיטלר אחראי לכך שהיא לא זכתה בפרס נובל שהיה כל כך מגיע לה.
קראו לה לִיזֶה מַיְיטְנֶר (Lise Meitner).
והיא לא רק עוד שם באנציקלופדיה המדעית - היא הסיפור של המדע היהודי בתקופת השואה.
הפיזיקאית האוסטרית-יהודייה ליזה מייטנר נולדה ב-7 בנובמבר 1878 בעיר וינה, למשפחה יהודית עשירה ומסודרת. בבגרותה היא חוללה מהפכה בהבנת הגרעין האטומי, רק כדי להיתקל בקיר בטון של אנטישמיות וסקסיזם שימנע ממנה לקבל הכרה הולמת.
כבר בגיל 23, מייטנר הייתה האישה השנייה שזכתה לקבל דוקטורט מאוניברסיטת וינה. זה היה ב-1906 והיא התמחתה בפיזיקה רדיואקטיבית ולאחר שקיבלה את התואר היא עברה לברלין, כדי לעבוד עם הפיזיקאי מקס פלאנק והכימאי אוטו האן (Otto Hahn), בשיתוף פעולה שעתיד להימשך עשרות שנים.
כאשר האן וחבריו לצוות גילו שורה של יסודות כבדים חדשים בהפצצה של אורניום, מייטנר הייתה היחידה שהצליחה להסביר את התהליך המדעי.
מהמכתבים שהחליפו ביניהם מייטנר והאן נשמרו עולה שהוא האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. הייתה זו מייטנר שהבינה לראשונה שגרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר ועלול להפוך לכוח בלתי נתפס.
במאמר מדעי שפרסמה עם אחיינה אוטו פריש (Otto Frisch) בינואר 1939, היא הייתה הראשונה שתיארה והמציאה את המונח "ביקוע גרעיני". זו תהיה פריצת דרך במחקר הגרעין שבהמשך תיחשב למדהימה ותוביל לפיתוח של כורים גרעיניים ובסופו של דבר גם לפצצת האטום.
אך בשלב הזה ולאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נאלצה מייטנר היהודייה לברוח מברלין ומגרמניה ההולכת ונסחפת לשנאת יהודים. בגלותה בשוודיה היא ממשיכה את המחקר שלה. בהתכתבות מול אוטו האן היא מסייעת להם וכמי שזיהתה את תהליך הביקוע הגרעיני (שעמיתיה הגברים לא פיצחו אותו) היא ממשיכה להיות שותפה מלאה לתגלית האדירה של ביקוע הגרעין.
אבל כאן יגיע הפרק האפל בחייה.
בשנת 1944, זוכים שותפיה הגבריים, המדענים האן ושטרסמן, בפרס נובל בכימיה, עבור גילוי הביקוע הגרעיני. מייטנר, לעומת זאת, לא נכללת בפרס. זה אירוע מוזר ומרתיח שמביא לכך שמאז מתנהלת מחלוקת על ההחלטה הזו, כשמבקריה טוענים שהיא מדגימה את אחת הדוגמאות הגרועות ביותר לגזענות וסקסיזם בוועדת נובל.
שנבין, מייטנר, שנחשבת לאחת החלוצות של הפקת אנרגיה מתהליכים גרעיניים, הייתה מועמדת לפרס נובל 49 פעמים: 19 מועמדויות היו לה בכימיה ו-30 פעם בפיזיקה.
כשהוזמנה להצטרף בפרויקט מנהטן, הפרויקט המפורסם שבו פיתחו מדעני גרעין את פצצות האטום, היא סירבה בהחלטיות והכריזה: "לא אעשה שום דבר עם פצצה!" - כי מייטנר הייתה פציפיסטית והיא בחרה לשמור על עקרונותיה, אף שהמחקר שלה הוא שסיפק את הבסיס המדעי לנשק ההרסני ביותר שיצר האדם.
מייטנר נפטרה ב-1968 בקיימברידג', ובשנים שעברו אחרי מותה קראו על שמה את היסוד הכימי 109 בטבלה המחזורית - את המייטנריום (Meitnerium). זה היה פרס ניחומים קטן למדענית גדולה, שהתקשורת האמריקאית תיארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה".
הנה קיצור סיפורה של המדענית היהודיה שברחה והפסידה את פרס נובל:
https://youtu.be/k7CXHMe0hzg
מסרט קצר על מייטנר:
https://youtu.be/D-OnLEXl3aA
קשרי המשפחה של מייטנר:
https://youtu.be/WZTGTUCQiV8
היסוד שקרוי על שמה (עברית):
https://youtu.be/tIZd-wULzYQ
סיפורה בציורים:
https://youtu.be/uZZFG58G_jE?long=yes
וסרט תיעודי ארוך ומקיף על האישה שתרמה להצלת העולם (עברית):
https://youtu.be/ZfQ2hjZ7LYo?long=yes
מנושלים
המקרה של הפסלת קאמי קלודל (Camille Claudel) הוא ללא ספק מהעצובים בהיסטוריה של האמנות. קלודל, נערה כפרית שהתגלתה בגיל צעיר מאד כעילוי בפיסול, התקבלה ללימודי אמנות ולמדה באחד המוסדות המכובדים בצרפת. שם היא הכירה את אוגוסט רודן, האלוהים של הפסלים הצרפתיים באותה תקופה ומגדולי הפיסול בכלל. היא הפכה לאהובתו ובמקביל הייתה לפסלת מוכשרת בזכות עצמה.
פסלת מוכשרת? - בגיל 18 נחשבה קלודל ללא פחות מגאונה. היא פעלה בתחום שהיה עד אז נחלתם של גברים בלבד והפגינה רמה כה גבוהה שלא מעט חשדו שעבודותיה הן העתקות של רודן עצמו. אך האמת כנראה מעט שונה. הפסלים שיצרה הציגו יכולות גבוהות מאד של תיאור אנושי, שהיו דומים ברמתם רק למאסטר והמאהב שלה. אמרו שהיא למדה ממנו המון, אך יש רבים שסבורים שבמקביל הוא למד ממנה לא פחות, אולי אף יותר משלמדה ממנו. הוא נעזר בה כשוליה שלו, פיסל המון פסלים בדמותה ואף אימץ מפסליה שלה, חתם עליהם בעצמו והציגם כיצירותיו. לא פחות.
במקביל להצלחתה האמנותית המרשימה, היא חיה בזוגיות עם אחד הגברים הנערצים בפאריס של סוף המאה ותחילת המאה ה-20. רודן הכרזימטי והנערץ אהב אותה והיא אהבה אותו, אהבה מטורפת ומלאה יופי. היא כמעט ושכחה שבבית מחכה לו רעייתו האוהבת לא פחות. אך לאחר 15 שנים של אהבה גדולה לרודן הנשוי, הוא שב לאשתו וקלודל ננטשה על ידו. בודדה, עניה ומתוסכלת, היא הלכה ושקעה למרה שחורה ואיבדה את צלילות דעתה.
היא מצאה את עצמה בודדה ודחויה על ידי משפחתה, שראתה בושה בבת המוכשרת, שלא הקימה משפחה ובילתה את מיטב שנותיה עם גבר נשוי. מצבה הנפשי של מי שיכולה הייתה להפוך לאחת מגדולי האמנות בכל הזמנים הלך והדרדר. היא ניתצה רבים מפסליה המעולים ובהדרגה איבדה את שפיותה. בשלב מסוים לא נותרה לבני משפחתה ברירה והם חתמו על אשפוזה בבית חולים לחולי נפש. היא שהתה בו למשך עשרות שנים, עד יום מותה.
עם הזמן תלך ותישכח הפסלת הצרפתיה שהשתגעה מאהבה. יחלפו שנים ארוכות עד שתתגלה ותוכר גאוניותה של קאמי קלודל, הרבה אחרי מותה. בהדרגה הושב לה כבודה האבוד.
פסליה של קלודל מוצבים היום במוזיאונים החשובים בצרפת. ביניהם, למרבה האירוניה, חלקם מוצגים במוזיאון רודן, שהאמן עצמו הציב בו את פסליו, לאחר שתרם אותם למדינתו.
אז זהו סיפורה של אחת מהפסלות והאמניות הגדולות בהיסטוריה, שנפלה קורבן למקרה מצער של אהבה, אכזבה, שיגעון ומוות.
הנה מצגת וידאו של חייה ועבודותיה של קמיל קלודל:
http://youtu.be/yqgbu02jdp0
סיפורו של פסל שלה לדוגמה והקשרים בינה לבין רודן:
https://youtu.be/szEoLQMotHw
קדימון של סרט מ-1988 שהוקדש לקאמי קלודל:
https://youtu.be/TCkCl3E_5I8
קליפ עם קטעים מהסרט, שמראים את תסכולה של קלודל אל מול רודן:
https://youtu.be/0KdpaQVkGjQ
ואוגוסט רודן בסרטון מ-1915, שנתיים לפני מותו:
http://youtu.be/OcGTqxsIUjM
ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) היא אסטרופיזיקאית צפון-אירית שגילתה את קיומם של הפולסרים. פרס הנובל לפיזיקה שהוענק ב-1974, ניתן רק למנטור שלה ולשותפו, בעוד שהיא עצמה, כמי שגילתה את התגלית החשובה כל כך, נושלה מההכרה בתגלית ולא זכתה להימנות על מקבלי הפרס.
זה התחיל באוגוסט 1967, כשסטודנטית צעירה לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' בדקה ערימות של נתוני רדיו מטלסקופ ענק שעזרה לבנות. ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) הבחינה במשהו מוזר - אות רדיו חלש שחזר על עצמו בדיוק כל שנייה ושליש. האות היה כל כך מדויק שהצוות חשב ברצינות שמא הם קולטים שידור של חייזרים. הם אפילו כינו אותו "LGM-1" על שם האנשים הירוקים הקטנים (Little Green Men).
בל ברנל, שנולדה ב-1943 בבלפסט שבצפון אירלנד, למדה פיזיקה בעיר גלזגו ועברה לאוניברסיטת קיימברידג' למחקר מתקדם. שם היא עבדה תחת פרופסור אנתוני הוויש (Antony Hewish) על פרויקט המחקר לחיפוש קווזרים (Quasars) באמצעות טלסקופ רדיו חדש.
את הטלסקופ, שכלל מעל ל-2,000 אנטנות, ג'וסלין עצמה עזרה לבנות ומיקמה בעצמה רבות מהאנטנות באדמה, תוך שהיא מחברת כבלים רבים במשך חודשים.
הקווזרים שהיא חיפשה הם מקורות רדיו דמויי כוכבים שבתחילה נראו דרך הטלסקופ כמו כוכבים רגילים, אך פלטו כמויות עצומות של קרינת רדיו. מדובר במרכזים פעילים של גלקסיות עתיקות, עם חורים שחורים ענקיים ועוצמתיים במיוחד, שבולעים כל חומר, בקצב מטורף. כשהחומר הזה נופל לתוך החור השחור, הוא מתחמם לטמפרטורות קיצוניות ופולט אור עז בכל התדרים האפשריים.
המעניין הוא שבזמן שהיא חיפשה קווזרים רחוקים, הנמצאים במרחק של מיליארדי שנות אור מכדור הארץ, היא גילתה דווקא את הפולסרים, הקרובים הרבה יותר.
חשוב להבין כי שני סוגי האובייקטים הללו, הכל כך שונים זה מזה, מייצגים שני קצוות מנוגדים של הפיזיקה הקוסמית - בעוד שהקווזר הוא תוצר של מוות כוכבי מקומי, בגלקסיות שככל הנראה כבר לא קיימות, הפולסר הוא ביטוי לכוחות עצומים במרכזי גלקסיות צעירות המתקיימות כיום.
כשגילתה את האותות המסתוריים, בל ברנל עבדה בקפדנות לגלות מקורם. היא גילתה עוד אותות דומים במקומות אחרים בשמיים ובכך הוכיחה שמדובר בתופעה טבעית חדשה לחלוטין - פולסרים. אלה הם כוכבי נויטרונים, שרידי כוכבים מסיביים שעברו התפוצצות סופרנובה, כוכבים שמסתובבים במהירות בלתי נתפסת ופולטים קרני רדיו מקטביהם המגנטיים.
אגב, הם זכו לשם "פולסרים" מכיוון שכשהקרן פוגעת בכדור הארץ אנו קולטים בעצם פולסים, מעין יחידות "דופק" של קרינה.
מכל מקום, הגילוי הזה היה פורץ דרך. פולסרים הפכו לכלי חיוני לחקר היקום, הם משמשים כשעונים קוסמיים מדויקים ביותר ואף עוזרים לאשר תיאוריות של איינשטיין על גלי כבידה.
אבל כשהוענק פרס נובל לפיזיקה ב-1974 על הגילוי, הוא ניתן לאנתוני הוויש ולמרטין ריילה (Martin Ryle) ולא לג'וסלין בל ברנל, מי שגילתה אותם. ההחלטה עוררה סערה בקהילה המדעית. רבים ראו בכך דוגמה קלסית ל"אפקט מתילדה" (Matilda Effect) - תופעה מרגיזה בה מתעלמים מחלקן של מדעניות בתגליות מדעיות, או מייחסים תגליות כאלה לגברים בלבד.
אגב, בל ברנל עצמה התייחסה לכך בקור רוח וגרסה שלדעתה פרסי נובל מיועדים למנחים בכירים ולא לסטודנטים כמוה. למרות העוול, היא המשיכה בקריירה מבריקה, הפכה לפרופסורית מכובדת וב-2008 נבחרה לנשיאה הראשונה של המכון המלכותי לאסטרונומיה (Royal Astronomical Society).
ב-2018 היא זכתה בסכום של 3 מיליון דולר, פרס הפיזיקה המיוחד של קרן ברייקת'רו (Special Breakthrough Prize in Fundamental Physics).. את כל כספי הפרס היא תרמה להקמת קרן מלגות לעידוד נשים וקבוצות מיעוט במדע.
כיום נחשבת בל ברנל לאחת האסטרונומיות החשובות בהיסטוריה. הפולסרים שגילתה המשיכו לחשוף את סודות היקום, מהגישה הישירה הראשונה לכוכבי נויטרונים ועד לזיהוי מערכות כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש.
סיפורה של ברנל מזכיר שגילויים מדעיים גדולים יכולים לבוא מכל מקום, אפילו מסטודנטית צעירה שהבחינה בפרט קטן ומוזר בתוך הרים של נתונים והיטיבה להבינו, במקום בו נכשלו חוקרים ותיקים ומנוסים.
הנה סיפורה של ג'וסלין בל ברנל:
https://youtu.be/hac-D6_u9kY
חיפשה קווזרים וגילתה פולסרים - על תגליתה המדהימה:
https://youtu.be/z_3zNw91MSY
זהו הפולסר - בהסבר מפיה:
https://youtu.be/F0AAgqt0g9U
על פרס הנובל הלא צודק - דווקא למי שפקפקו בהתחלה בתגלית:
https://youtu.be/ac2bTJ_pcvQ
והיא מספרת את חייה:
https://youtu.be/NDW9zKqvPJI?long=yes
יש מחלות טובות? ומחלת סרטן טובה? כנראה שרובנו נאמר שלא, אבל אם מסתכלים על האנושות כולה יתכן שהייתה אחת כזו לפחות.
קראו לה הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks) והמדענים הכירו אותה בתור HeLa. האישה האלמונית הזו היא מקרה מרתק של מחלה סרטנית שהפכה לברכה למדע הרפואה ושל אישה שבמותה היא נתנה חיים למיליוני בני אדם.
אבל הכל מתחיל במוות עצוב של אישה אפרו-אמריקאית שבשנות ה-50 חלתה בסרטן צוואר הרחם. במהלך הטיפולים נלקחו שתי דגימות מצוואר הרחם שלה, רקמה אחת בריאה והשנייה סרטנית. הדגימות, שנלקחו ללא רשותה וידיעתה והועברו לג'ורג' אוטו גיי (Otto Gey), רופא וחוקר סרטן שעבד במעבדה באותו בית חולים.
די מהר גיי הבחין שהתאים מהרקמה הסרטנית של הנרייטה גם משתכפלים בקצב מטורף וגם מצליחים לשרוד זמן רב במבחנה. זה היה נדיר, בהשוואה לתאים שגודלו עד אז בתנאי מעבדה ושרדו רק ימים ספורים, מה שלא אפשר מספיק זמן לביצוע של הבדיקות המדעיות הנדרשות על אותו מדגם של תאים.
במילים פשוטות, גיי הבין שנפלו לידיו תאים שמתחלקים במבחנה שוב ושוב ומבלי למות. הוא האמין שניתן להגדירם, לפחות מבחינה פונקציונלית, או שימושית, כ"תאים בני אלמוות".
וכך, לאחר מותה של לאקס ב-1951 החל המדען בר-המזל להפיץ בין עמיתיו המדענים עוד ועוד תאים ששוכפלו מאותן רקמות ושימשו כל כך טוב לצרכי המחקר הרפואי-מדעי.
תאי לאקס, הידועים בתור HeLa, הפכו מאז לכלי מחקר יקרי ערך ולמושג מדעי של ממש. מאותם ימים שתורבתו במעבדתו של אוטו גיי, הם לא מפסיקים לשמש במחקרים מדעיים רבים ומסייעים לריפוי וחיסון בשלל תחומי רפואה.
דוגמאות? - פיתוח חיסון למחלת הפוליו, טיפולים כימותרפיים, טיפולים נגד איידס, מיפוי גנים, הפריה חוץ גופית ועוד - קשה לתאר או להגזים בהשפעה העצומה של התאים הללו, של HeLa, על עולם הרפואה.
מצער לדעת שסיפורה של הנרייטה לווה גם בלא מעט ניצול וחוסר צדק. משפחתה גילתה על השימוש בתאיה רק עשרים שנה לאחר מותה. הגילוי היה מזעזע עבורם ולא מפני שלא שמחו על התרופות והטיפולים שנולדו מהם. העניין היה שהמשפחה מעולם לא קיבלה פיצוי או אפילו הכרה להנרייטה המנוחה, על תרומתה למדע. בני המשפחה חיו בעוני ולמרבה האירוניה התקשו לרכוש תרופות שפותחו באמצעות תאי אימם.
הרי תאי HeLa היו כלי מחקר רב עוצמה, וסייעו בפיתוח מגוון רחב של תרופות וטכנולוגיות רפואיות שהצילו המונים. חיסון הפוליו, למשל, הציל מיליוני ילדים משיתוק. טיפולים כימותרפיים סייעו לטיפול בסרטן ולהחלמה של מיליונים, קוקטייל התרופות כנגד מחלת האיידס מנע מרבים מוות וסבל רב וכדומה. והיו גם מיפוי הגנים לפיתוח טיפולים גנטיים, ההפריה החוץ-גופית ואפילו החיסון נגד נגיף הפפילומה, שהקטין ב-70% את מחלת סרטן צוואר הרחם - אותה מחלה שממנה הנרייטה עצמה הלכה לעולמה.
רבים מדברים על כך שהמקרה של הנרייטה לאקס הוא חלק מעניין ארוך שנים של שימוש בגופם של אפרו-אמריקאים ללא הסכמתם למחקר רפואי ומדע. זה מתרחש מאז ימי העבדות, כולל מחקר העגבת הידוע לשמצה בטסקיגי - זה היה חלק מתרבות שלא ממש כיבדה את היותם של השחורים בני אנוש.
למרות המחלוקת האתית סביב קצירת התאים של לאקס, מדענים ממשיכים להשתמש בקו התאים HeLa בכל העולם. עד היום ממשיכים התאים הללו לחיות ולהתרבות במעבדות בכל פינות העולם.
הערכות מצביעות על כך שייתכן שגודל במעבדה יותר מ-20 טון של תאים אלה מאז שנות ה-50, והם היו מעורבים ביותר מ-90 אלף מחקרים!
בארצות הברית, ארץ הולדתה של לאקס, היא מעולם לא זכתה לכבוד. במדינות אחרות, לעומת זאת, היא כן זכתה לשבח. לרגל 70 שנה למותה בשנת 2021, הנרייטה לאקס הונצחה בפסל שניצב בבית המלוכה ברויאל פורט בבריסטול, אנגליה.
סיפורה של הנרייטה לאקס העלה שאלות אתיות חשובות בנוגע לזכויות חולים ושימוש ברקמות למטרות מחקר. לא מעט בזכותה, קיימת כיום מודעות גבוהה מבעבר לחשיבות של קבלת ההסכמה לשימוש כזה ונתינת כבוד לזכויות החולים. סיפורה של הנרייטה משמש בהחלט כתזכורת חשובה לצורך בהגנה על זכויות אלה.
בסמוך לבית הקברות בו היא נטמנה, ניצב כיום שלט לזכרה של לאקס. במותה הצילה האישה הפשוטה, שלא ידעה דבר על כך, המון חיים.
הנה סיפור התאים של הנרייטה (מתורגם):
https://youtu.be/22lGbAVWhro
סיפורה של לקס באנגלית
https://youtu.be/T3kR2dMCfOM
על הנרייטה לקס:
https://youtu.be/Paoc-szujKs
וההקשר הרחב של תרומתה בלא ידיעתה למדע ולרפואה (מתורגם):
https://youtu.be/JQVmkDUkZT4?long=yes
האגדה מספרת שאלברט איינשטיין כינה אותה "מארי קירי הגרמנית". אחרים קראו לה "האם של פצצת האטום", רבים רואים בה את מי שגילוי הביקוע הגרעיני שלה תרם תרומה מכרעת לשמירה על העולם ממפלצת הפשיזם וכל מי שמספר עליה אומר שהיטלר אחראי לכך שהיא לא זכתה בפרס נובל שהיה כל כך מגיע לה.
קראו לה לִיזֶה מַיְיטְנֶר (Lise Meitner).
והיא לא רק עוד שם באנציקלופדיה המדעית - היא הסיפור של המדע היהודי בתקופת השואה.
הפיזיקאית האוסטרית-יהודייה ליזה מייטנר נולדה ב-7 בנובמבר 1878 בעיר וינה, למשפחה יהודית עשירה ומסודרת. בבגרותה היא חוללה מהפכה בהבנת הגרעין האטומי, רק כדי להיתקל בקיר בטון של אנטישמיות וסקסיזם שימנע ממנה לקבל הכרה הולמת.
כבר בגיל 23, מייטנר הייתה האישה השנייה שזכתה לקבל דוקטורט מאוניברסיטת וינה. זה היה ב-1906 והיא התמחתה בפיזיקה רדיואקטיבית ולאחר שקיבלה את התואר היא עברה לברלין, כדי לעבוד עם הפיזיקאי מקס פלאנק והכימאי אוטו האן (Otto Hahn), בשיתוף פעולה שעתיד להימשך עשרות שנים.
כאשר האן וחבריו לצוות גילו שורה של יסודות כבדים חדשים בהפצצה של אורניום, מייטנר הייתה היחידה שהצליחה להסביר את התהליך המדעי.
מהמכתבים שהחליפו ביניהם מייטנר והאן נשמרו עולה שהוא האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. הייתה זו מייטנר שהבינה לראשונה שגרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר ועלול להפוך לכוח בלתי נתפס.
במאמר מדעי שפרסמה עם אחיינה אוטו פריש (Otto Frisch) בינואר 1939, היא הייתה הראשונה שתיארה והמציאה את המונח "ביקוע גרעיני". זו תהיה פריצת דרך במחקר הגרעין שבהמשך תיחשב למדהימה ותוביל לפיתוח של כורים גרעיניים ובסופו של דבר גם לפצצת האטום.
אך בשלב הזה ולאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נאלצה מייטנר היהודייה לברוח מברלין ומגרמניה ההולכת ונסחפת לשנאת יהודים. בגלותה בשוודיה היא ממשיכה את המחקר שלה. בהתכתבות מול אוטו האן היא מסייעת להם וכמי שזיהתה את תהליך הביקוע הגרעיני (שעמיתיה הגברים לא פיצחו אותו) היא ממשיכה להיות שותפה מלאה לתגלית האדירה של ביקוע הגרעין.
אבל כאן יגיע הפרק האפל בחייה.
בשנת 1944, זוכים שותפיה הגבריים, המדענים האן ושטרסמן, בפרס נובל בכימיה, עבור גילוי הביקוע הגרעיני. מייטנר, לעומת זאת, לא נכללת בפרס. זה אירוע מוזר ומרתיח שמביא לכך שמאז מתנהלת מחלוקת על ההחלטה הזו, כשמבקריה טוענים שהיא מדגימה את אחת הדוגמאות הגרועות ביותר לגזענות וסקסיזם בוועדת נובל.
שנבין, מייטנר, שנחשבת לאחת החלוצות של הפקת אנרגיה מתהליכים גרעיניים, הייתה מועמדת לפרס נובל 49 פעמים: 19 מועמדויות היו לה בכימיה ו-30 פעם בפיזיקה.
כשהוזמנה להצטרף בפרויקט מנהטן, הפרויקט המפורסם שבו פיתחו מדעני גרעין את פצצות האטום, היא סירבה בהחלטיות והכריזה: "לא אעשה שום דבר עם פצצה!" - כי מייטנר הייתה פציפיסטית והיא בחרה לשמור על עקרונותיה, אף שהמחקר שלה הוא שסיפק את הבסיס המדעי לנשק ההרסני ביותר שיצר האדם.
מייטנר נפטרה ב-1968 בקיימברידג', ובשנים שעברו אחרי מותה קראו על שמה את היסוד הכימי 109 בטבלה המחזורית - את המייטנריום (Meitnerium). זה היה פרס ניחומים קטן למדענית גדולה, שהתקשורת האמריקאית תיארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה".
הנה קיצור סיפורה של המדענית היהודיה שברחה והפסידה את פרס נובל:
https://youtu.be/k7CXHMe0hzg
מסרט קצר על מייטנר:
https://youtu.be/D-OnLEXl3aA
קשרי המשפחה של מייטנר:
https://youtu.be/WZTGTUCQiV8
היסוד שקרוי על שמה (עברית):
https://youtu.be/tIZd-wULzYQ
סיפורה בציורים:
https://youtu.be/uZZFG58G_jE?long=yes
וסרט תיעודי ארוך ומקיף על האישה שתרמה להצלת העולם (עברית):
https://youtu.be/ZfQ2hjZ7LYo?long=yes
