פיאנולה, או פלייר פיאנו (Player Piano), הוא פסנתר ממוכן, פסנתר המנגן בעצמו, ללא פסנתרן, על פי העיקרון של תיבת הנגינה.

למעשה מופעלים קלידי הפיאנולה על ידי סרט נייר מנוקב שנע באופן מכני בין שני גלילים ומייצר נגינה בפסנתר המכני.

הפיאנולה הומצא בסוף המאה ה-19 ככלי נגינה מכני שיכול היה לנגן ממש כאילו הנגן ישב ופרט על קלידיו. הסוד בפיאנולה היה גלום בסרטי הנייר המנוקבים והארוכים, שנשמרו מגולגלים בגליל. הרצת גליל כזה בפיאנולה, הורתה לפסנתר המכני כיצד ומה לנגן.

באמצעות הפיאנולה נשמרו על פיאנו רולס ביצועים גדולים של פסנתרנים ומלחינים חשובים מהמאה ה-19, ביניהם ראוול ודביסי.

בתקופת השיא שלה הייתה הפיאנולה כלי פופולארי בבתי קפה יוקרתיים ובאולמות נשפים באירופה ובאמריקה. עם הזמן ושכלול שיטות ההקלטה היא הפכה למיושנת ויצאה כמעט לחלוטין מכלל שימוש. כיום משתמשים בה בעיקר כגימיק בידורי או במוזיאונים מוסיקליים.


#איך זה עבד?
בפסנתרים ללא פסנתרן הללו, הסתובב כל הזמן התוף שבתוכם, מעין גליל עם זיזי מתכת שנלחצו באמצעות גלילי נייר מנוקבים. כך החליפו הנקבים את האצבעות המנגנות, פורטות על הקלידים ויצרו הקשה על מיתרי הפסנתר באמצעות אותם זיזים, הקשה מכנית שבאה במקום אצבעותיהם של הנגנים האנושיים.

סרטי הנגינה של הפיאנולה נקראו פיאנו רולס (Piano Roll). הם נוצרו על ידי "הקלטת" נגינה אמיתית של יצירה לאורך סרט הנייר. בעצם ההקלטה הייתה שימור של רצף פעולות הקלידים שנוגנו ביצירה, בצורה של נקבים מסודרים על סרט הנייר. הם שאפשרו לחזור ולשמוע את המוסיקה שוב ושוב.

הטכנולוגיה של הפסנתר המיכני הייתה דומה לזו של מכונת הנגינה, אם כי נראתה הפוך. אם בתיבת נגינה בולטים זיזים קטנים מהגליל המסתובב, בסרט של הפיאנולה היו דווקא נקבים וחריצים. בהכנסת סרט הנייר, הפיאנו רול, אל תיבת הפיאנולה הפעיל כל נקב קליד מסוים.


הנה תולדות הפסנתר המנגן וייצור של סרטי הנגינה שלו:

https://youtu.be/uL9NudhhSQE


הפעלת סרט הנייר המשחזרת את נגינת הפסנתרן בקטע הרגטיים הידוע "הבדרן":

https://youtu.be/07krQ661fok


פעולת הפיאנולה, פלייר פיאנו:

https://youtu.be/hpOiSMX1ybw


סליל מנגן של פיאנו רול:

https://youtu.be/2Mh-Wj8TK6w


ובעידן המחשב ותוכנות הסקוונסר, הוחזר הפיאנו רול ומתאר על המסך את צלילי המוסיקה שהוקלטה:

https://youtu.be/EB4s3I-rat4

אוֹרְקֶסְטְריוֹן (Orchestrion) היה כלי נגינה מכני בצורת ארון גדול, הנשמע כמו תזמורת שלמה ומאחסן בתוכו כלי נגינה אמיתיים אך ממוכנים ומנגנים בעצמם.

האורקסטריון הומצא ב-1851, בעיר דרזדן שבגרמניה. הוא היה חלק מטרנד טכנולוגי של התקופה, שכוון להמצאה, בנייה ויצירה של תזמורות ננסיות, מעין גרסאות שאפתניות במיוחד של תיבות הנגינה.

בתוך האורקסטריון מוקמו כלי נגינה אוטומטיים, בעיקר כלי מיתר כמו כינור וכלי נשיפה דוגמת אבוב או קלרינט, שחוברו למפוח שנשף אל תוכם וזיזים קטנים לחצו בהם על המנענעים.

לא פעם שולב בתוך האורקסטריון גם פסנתר מתוכנת או אקורדיון, שליוו את הכלים הסולניים הללו והפיקו עיבוד עם צליל מלא ועשיר יותר. מעת לעת כלל האורקסטריון גם תופים וכלי הקשה.

דוגמאות ותיקות יותר למכונות נגינה שכאלה היו גם הפּאנְהַרְמוֹניקוֹן, שפותח בעיר וינה ב-1805.

טכנולוגיה מאוחרת יותר, בה הוחלפו כלי הנגינה הממוכנים בתקליטים, הייתה של הג'וקבוקס (Jukebox), שיומצא בתחילת המאה ה-20 בשווייץ. הוא יאפשר ללקוחות ברים ומסעדות לשלשל מטבע, לבחור שיר לנגינה ולהשמיע אותו במקום. ראו בתגית "ג'וקבוקס".


הנה הסבר על אורקסטריון פשוט בן שני כלים שנבנה ב-1914:

https://youtu.be/xs0mP2cOmJs


מיני תזמורת בארון:

https://youtu.be/wyeWMPjQ12Q?t=43s


אורקסטריון עם גלילי ניקוב ליצירות שונות ואקורדיון מוביל:

https://youtu.be/Qbsk_8K9XkE?t=17s


"שיר אשיר בגשם" במוזיאון ה"ספילקלוק":

https://youtu.be/3eBdKztfSHk


מוזיק-אאוטומט, תיבת נגינה ענקית ומשוכללת:

https://youtu.be/h68mHPzeHu4


אורקסטריון באנג'ו בתשלום:

https://youtu.be/e9ixxcbXkjM


ואורקסטריון מודגם, עם 17 כלי נגינה המותקנים בתוכו:

https://youtu.be/5UpriHcn_xs?long=yes

הפונוגרף (Phonograph) היה מכשיר ההקלטה הראשון בהיסטוריה. הוא היה המכשיר הראשון שהביא את המוסיקה להמונים.

ההקלטות נעשו בו באמצעים מכניים. הזמר שר אל המיקרופון, והפונוגרף הקליט ישירות אל תקליט שנחרטו בו החריצים במקום.

מרבית מכשירי הפונוגרף הם מתחילת המאה ה-20, אבל את הפונוגרף המציא תומאס אדיסון בשנת 1877. הוא הראשון שמצא דרך להקליט ולשמר את קולו המוקלט על גבי גליל מתכת.

הוא הקליט קול על ידי חיבור של שפופרת דיבור (מיקרופון) אל מחט דקה, שרעדה על פי הדיבור וחרתה על הגליל קווים משתנים. כשרצו להאזין להקלטה פשוט סובבו את הגליל והפונוגרף השמיע את הצלילים שהוקלטו, דרך המחט העדינה שהייתה מחוברת לרמקול.

שיר הילדים המפורסם "למרי יש טלה קטן" היה הראשון שהוקלט כך.

לפני שהחל להפיץ את הפונוגרף, אדיסון עוד הספיק להוסיף כמה שכלולים, כמו שופר גדול שחובר אל הרמקול כדי לחזק את עוצמת הקול, שעווה החליפה את הבדיל שעל הגליל והמנואלה, אותה ידית שסובבה את הגליל, הוחלפה בקפיץ.

אבל זמן לא רב אחר-כך, יצא לשוק הגרמופון שפותח בידי ממציא יהודי גאון בשם אמיל ברלינר. הגרמופון אמנם דמה לפונוגרף, אך הוא עלה עליו כמעט בכל דבר. את הגליל המסורבל החליף התקליט, שהיה מעין דסקית רחבה ושטוחה. התקליט היה הרבה יותר זול לייצור המוני והוא החליף במהירות את הגליל והפונוגרף של אדיסון.


הנה הפונוגרף המקורי של אדיסון מ-1877:

https://youtu.be/KRnTFiXkNFw


צליליו של פונוגרף עתיק:

https://youtu.be/pJsBmOZuuq4


הנה תולדות הפונוגרף מסוף המאה ה-19:

https://youtu.be/Wmg0BD_rR6Y


כך ניתן היה להקליט איתו:

https://youtu.be/wRTgl0qx6wE


בעליו הגאה של פונוגרף עתיק:

https://youtu.be/hECqrKxV1h8


וסרטון תיעודי על המצאת ופיתוח הפונוגרף, ששינה את המוסיקה לעד:

https://youtu.be/dXSJ8CYnMHA?long=yes

הפָּטֵיפוֹן (Phonograph) הוא מכשיר שמנגן תקליטים, מעין דיסקים של פעם. בתקליטים היו חריצים שהמחט שהייתה מותקנת על ראש הפטיפון ניגנה מהם את המוסיקה שהוקלטה על התקליטים במפעל התקליטים. בכל פעם שהתקליט היה נשרט או ניזוק הוא היה מרעיש או ממש קופץ ואז היו שומעים שוב ושוב את אותו קטע..

הרבה אנשים שאהבו תקליטים מתגעגעים לרעש המיוחד שלהם ולצליל של המוסיקה מהתקליט. הם אומרים שהמוסיקה נשמעת הרבה פחות טוב בהקלטות הדיגיטליות של היום.

בשנים האחרונות יש עדנה לפטיפונים. במיוחד באירופה התקליטים חוזרים ונמכרים והרבה אנשים קונים שוב פטיפון, עם היצע של לא מעט מכשירי רטרו חדישים במראה ישן, בהם ניתן להאזין לתקליטים חדשים וישנים גם יחד.


הנה תולדות הפטיפון:

https://youtu.be/3edSllehm78


כך שמו תקליט לנגינה בפטיפון:

http://youtu.be/IL4tWBj1JLk


פטיפון של ימינו:

http://youtu.be/nC8EdW88xFE


RokBlok הוא המצאה של פטיפון ש"נוסע כל התקליט":

https://youtu.be/5Tfhs-pujQk


והאם פטפונים זולים שגם נראים טוב הם אכן טובים?

https://youtu.be/06wBwVkw9xU

הדיסקים, נגני האייפוד וה-mp של ימינו חייבים תודה לפונוגרף של אדיסון. אבל את הגרמופון ייצר לראשונה מישהו אחר.. הפונוגרף לא היה המכשיר הראשון שאיפשר להקליט קולות ולהשמיעם שוב. הוא היה הבסיס לתקליטים שעליהם הוקלטו שירים, דיבורים ונאומים. התקליטים הללו נמכרו לאנשים שקנו פונוגרף כדי להשמיעם בביתם שוב ושוב.

רבים חושבים שתומאס אלווה אדיסון הוא שהמציא גם את הגרמופון. זו טעות. הגרמופון, נגן תקליטים שטוחים, היה מכשיר אחר מהפונוגרף של אדיסון. ממציא יהודי בשם אמיל ברלינר, הוא שיצר את מכשיר הגרמופון שניגן את התקליטים השטוחים הראשונים.

ברלינר נולד בגרמניה והיגר לארצות הברית בגיל 19. הממציא היהודי המוכשר הקים את חברת גרמופון האמריקאית ובגאונות עסקית בלתי נתפשת הצליח לגרום לכל העולם לקרוא לכל המכשירים מסוג זה "גרמופונים".

הוא גם הקים עם אחיו שנשאר בגרמניה את חברת "דויטשה גרמופון". זו הייתה החברה הראשונה בעולם שייצרה תקליטים. היא נחשבת עד היום לאחת מחברות התקליטים הטובות בעולם.

התקליטים השטוחים של ברלינר, כמו הגרמופון שלו, התחרו שנים רבות בפונוגרף שהמציא וייצר תומאס אדיסון. ברלינר ניצח ואדיסון עבר גם הוא לייצר תקליטים שטוחים. ברלינר נחשב עד היום לאבי תעשיית התקליטים המודרנית.

אז את הגרמופון לא אדיסון המציא, אלא מישהו אחר, צנוע ומוכר הרבה פחות, אבל מוכשר מאד גם הוא.


הנה ההקלטה הראשונה בהיסטוריה על תקליט של גרמופון:

http://youtu.be/uu9b_h6DLxM


תקליט שמושמע על גרמופון של ברלינר משנת 1898:

http://youtu.be/c6fkaUNv85E


זה נגן המוסיקה הפופולרי הראשון בשורה ארוכה:

https://youtu.be/bcKgzIvqsIk


ומה מקומו של הגרמופון באבולוציה שבין אדיסון לקומפקט דיסק:

https://youtu.be/_Tx6TYnPat8?long=yes

ג'וקבוקס (Jukebox). באמריקה של שנות ה-50 לא יכולת שלא למצוא אחד כזה בכל בר או דיינר אמריקאי שכיבד את עצמו. הוא היה האמצעי שבו שמעת הכי הרבה מהרוקנ'רול שלך באותם ימים.

הג'וקבוקס, ששימש לבידור במקומות ציבוריים של אותם ימים, היה מכשיר מואר, צבעוני, אטרקטיבי ומעוצב, שמוקם בדרך כלל ליד קיר המקום או במרכזו של דיינר.

אורחי המקום נהגו לגשת אליו, לשלשל רבע דולר (a dime), לבחור להיט או שיר מהמאגר שבתוכו ולהאזין לו ביחד עם שאר הנוכחים.


#איך פעל הג'וקבוקס?
בתוך המכשיר אוחסנו כמה עשרות תקליטים או תקליטונים, שיוחלפו עם השנים בדיסקים, תקליטורים ובהמשך גם בקבצים דיגיטליים.

המכשיר היה חצי אוטומטי. לאחר התשלום והבחירה של השיר בידי המשתמש, הניח מנגנון אוטומטי את התקליט על הפטיפון הפנימי שבתוכו וניגן אותו.


#תולדות הג'וקבוקס
הראשונות לנגן מוסיקה באמצעות מטבעות
היו פסנתרים ממוכנים ותיבות נגינה במאה ה-19. הפלא אז היה גדול, כשכמה מטבעות אפשרו לשמוע מוסיקה, כאילו יש נגן במקום.

המצאת הגרמופון נתנה את האות למעבר לתקליטים. בשנת 1890 המציא לואיס ארנולד את הפטיפון הראשון שעבד באמצעות מטבעות.

כ-30 שנה אחר כך ממציא הוברט ניבלאק פטנט להחלפת תקליטים אוטומטית ובשנת 1927 הושק הג'וקבוקס הראשון לציבור.

המכשיר, שאפשר לבחור תקליטים בתשלום, מוקם בבתי עסק וזוכה להצלחה מסוימת. אבל "השפל הגדול" ובהמשך גם מלחמת העולם השנייה, לא הופכים אותו לחלק מהתרבות האמריקאית. כסף, באותם ימים, הלך לדברים אחרים.

בשנות ה-50 הופך הג'וקבוקס לדבר האמיתי. לפתע יכול היה כל אחד לשמוע, תמורת תשלום זעום, את השירים שהוא אוהב. כל להיטי הרוק אנד רול שיצאו בתקליטונים אוחסנו במכונה והושמעו ללא הפסק.

מיקמו אותם אז בדיירים של אמריקה, במסעדות מזון מהיר ובברים קטנים. בעידן של רדיו מפוצץ בפרסומות יכולת לשמוע בלי הפרעה את הלהיט החדש, להשמיעו לחברים ואפילו לרקוד אותו.

אז גם יכולים היו בעלי המכונות לקבל מידע על הפופולריות של השירים במכונות והם נהגו להחליף את השירים והתקליטים הפחות פופולריים בחדשים ופופולריים הרבה יותר.

בשנות ה-70, עם מערכות הסטריאו הביתיות והמצאת הווקמן (Walkman), חלה ירידה מסוימת בנכונות של אנשים לשלם עבור השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים. אבל דיינרים עדיין החזיקו במסורת הישנה והמכניסה

לקראת סוף המילניום, כשהאינטרנט תופס וההורדות מתרבות עודכן הג'וקבוקס והפך דיגיטלי גם הוא. אלפי קבצי שירים באיכות גבוהה אוחסנו בו עתה בקלות והתעדכנו בלהיטים החדשים כמעט בזמן אמת.

אבל נגני המוסיקה הדיגיטליים ואיתם שירותי הסטרימינג הם שסיימו סופית את עידן הג'וקבוקס.


הנה הג'וקבוקס של פעם שולף תקליטון שבחרת ומנגן:

https://youtu.be/RHuGWiTQ6Fg


מכשיר מ-1957:

https://youtu.be/V-Cc8wjI134


מתחילת שנות ה-60, כלומר 1961:

https://youtu.be/OtzS-6GtfGg


כך פעל הג'וקבוקס של הדיסקים מהניינטיז:

https://youtu.be/0TjGWsFEVQI


דיסקים, AUX ומה לא - ג'וקבוקס רטרו של ימינו:

https://youtu.be/TMrQPQQi0LE


האב הקדמון של הג'וקבוקס היה ודאי המקלדת עם הנייר המנוקב:

https://youtu.be/ADDcetK6-nY


וג'וקבוקס מ-1947 ששופץ והוחזר לחיים:

https://youtu.be/mVfbzWoQPLM?long=yes

טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.

לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.

הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.

אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.

עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.

לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.

התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.

שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.

באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.


הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:

https://youtu.be/BikfrS3hwgM


טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/NRgtz2sS4iM


וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:

https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM

טייפ 4 ערוצים (Compact Cassette) היה פעם המכשיר הכי לוהט אצל מוסיקאים, בעיקר כמובן אצל מי שיצרו מוסיקה קלה, בז'אנרים כמו פופ, רוק וג'אז. זה היה טייפ קלטות אודיו, שייצרו אז חברות כמו Fostex ו-Tascam שניתן היה להקליט על הקלטת שהוכנסה אליו, 4 ערוצים של מוסיקה.

ה-"4 טראק", כמו שהוא כונה אז באנגלית, היה גרסה פשוטה של טייפ הסלילים האולפני, שבו נהגו אז להקליט ערוצים באולפן. יכולת להקליט לתוכו תפקידים שונים אל ערוצי הקלטה. ערוץ השירה, לצד ערוץ הגיטרה, ערוץ הבאס, התופים וכדומה. תמיד בזמן שהקלטת ערוץ חדש, שמעת באוזניות המחוברות אליו, את הערוצים שכבר הוקלטו קודם. ממש כמו באולפן, אבל באיכות בינונית. הסיבה ברורה - קלטות לא אפשרו איכות הקלטה שהתאפשרה אז בסלילים.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ עם 4 ערוצים להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית. הקלטה ב-4 ערוצים לא הייתה כל כך מפתיעה ונחותה, כי צריך לזכור שעשור לפני כן, בשנות ה-60, זו הייתה ההקלטה האולפנית המקובלת. למעשה, את מרבית תקליטיהם יצרו "הביטלס" ב-4 ערוצים בלבד. כבר אז, באמצעות טכניקה שנקראת "באונסינג" (Bounce), נהגו להקליט הרבה יותר תפקידים מאשר ה-4 שבקלטת. עשו זאת על ידי הקלטת 3 ערוצים ושילובם לרביעי, דריסתם והקלטה בהם שוב ואז שילובם עם המוקלט לערוץ ריק מהם וכך הלאה.


הנה טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/Lt8YpOG1e54


כך פעלה שיטת הבאונסינג בה הקליטו על 4 הערוצים יותר תפקידים:

https://youtu.be/cZanByojSCI


ממשיכי דרכו בימינו - 8 ערוצים עם שלל אפשרויות נוספות באותו כסף:

https://youtu.be/p_NZKPGClSo?end=3m51s


חלקם ממש זולים ונגישים היום:

https://youtu.be/qi9mZgZ3IiA


אפליקציות אייפד שנכנסו לעולם הזה:

https://youtu.be/D8jifGT4BCE


או זו שבכלל מדמה אולפן:

https://youtu.be/tws8bnVwv2o


וסרטון ארוך יותר על השימוש בו:

https://youtu.be/6d_MgPm8yYQ?long=yes

השנה היא 1979 וחברת האלקטרוניקה Sony פורצת לשוק עם מכשיר חדשני ומדהים, שחולל סערה מיידית. זה היה הווקמן (TPS-L2 Walkman) - מכשיר להאזנה אישית לקלטות מוסיקה, שאפשר לאנשים להאזין למוסיקה באוזניות אישיות. החברה הדגישה את הפרטיות והניידות, ביחד עם איכות צליל ומחיר זול.

מתכנן המכשיר היה נובוטושי קיהרה, המהנדס של חטיבת האודיו של החברה. אבל הוגה הרעיון והממציא של הווקמן היה דווקא מנכ"ל החברה אקיו מוריטה, מי שהיה "הסטיב ג'ובס" הראשון, ממציא ויזם מוכשר וממייסדי חברת "סוני", שרצה לשמוע אופרות במהלך טיסותיו הארוכות והתכופות.

שתי חטיבות שונות בחברת סוני עבדו על שני פיתוחים במקביל, מבלי לדעת זו על הפרויקט של זו. אחת פיתחה את הווקמן, בעוד שהשנייה פיתחה אוזניות קומפקטיות וקלות במיוחד. כשהושלמו הפיתוחים, איחדו בחברה את שניהם והתקבל המכשיר שעתיד לחולל סערה ומהפכה בהרגלי האזנה למוסיקה.

הדגם הראשון של הווקמן היה TPS-L2. הוא צוייד בשני חיבורי אוזניות ופעל על שתי סוללות קטנות וזולות. גם המכשיר לא היה יקר כל כך, לפחות לא כמו שצפוי מדגם ראשון וחדשני של מערכת להאזנה איכותית למוסיקה ועוד אחד שניתן לקחת לכל מקום.

מכשיר הווקמן חולל סערה של ממש. הוא הפך את הקלטות למוצר המוסיקה החם ביותר ולראשונה בהיסטוריה ירדו מכירות התקליטים, שבמשך 100 שנה עד אז, עלו כל הזמן. בהמשך, הוא עתיד להפוך ל"דיסקמן" שיפתח מוריטה בסוני ולנגני ה-mp3 העתידיים.

ואגב, המהפכה הייתה לא פחות בגלל מה שלא היה בווקמן - הוא היה מכשיר המוסיקה הראשון שיוצר להאזנה, אך לא צוייד ברמקולים. למבוגרים, אגב, הייתה לא מעט ביקורת על כך שהמכשיר מבודד את הצעירים זה מזה ואנשים מסתגרים עם המוסיקה שלהם ומתנתקים בעזרתו מהעולם. מצד שני, סוף סוף הם זכו לקצת שקט מהרוק הכבד שהמתבגרים שלהם כל כך אוהבים...


הנה הסיפור המופלא של הווקמן:

http://youtu.be/XBRmq3sYePM


כתבת טלוויזיה מאותם ימים:

https://youtu.be/GL5k9oTWqBw


מוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=23s&end=3m58s


הווקמן המקורי:

http://youtu.be/Q2D8cqOslwk


פרסומת לדור השני של הווקמן:

https://youtu.be/7lipckhgG5g


כך ניתן היה להפוך אותו למערכת סטריאו - מחברים למגבר עם רמקולים ומאזינים:

http://youtu.be/E3CEFpI_0G4


עם האוזניות שלו:

http://youtu.be/1PND7G_JBQU


הקנאה במי שהחזיק במכשיר הקסם הזה אז:

http://youtu.be/hhVNqeo3LeE


כך עושים היכרות לילדים של היום עם הווקמן והקסטות, הקלטות שלו:

http://youtu.be/Q_nBd8GbrtY


ושיר של קט סטיבנס "אבא ובן":

https://youtu.be/XS3sOS2tl64

הקומפקט דיסק שהומצא על ידי החברות סוני ופיליפס הוא טכנולוגיה אופטית שמשמשת לאיחסון של נתונים באופן דיגיטלי. גודלו הקטן של התקליטור ביחס לתקליט היווה את הסוד של הקומפקטיות שלו.

השלב הבא באימוץ הדיסקים המוסיקליים הללו היה מתבקש. חברת סוני, שפיתחה בעבר את הווקמן, יצרה סביב הדיסק מכשיר נייד בשם דיסקמן (Discman). זה היה נגן מוסיקה נייד שניגן תקליטורים מוסיקליים בדרכים. באוטובוס וברכבת, בטיולים, בכיתה ובעבודה - אנשים האזינו לדיסקים שלהם בעזרתו גם מחוץ לבית.

הדיסקמן הותאם כמובן למידות הדיסק ועל אף שהוא היה גדול משמעותית מהווקמן, שהתבסס על הקלטות הקומפקטיות, איכות הצליל הגבוהה של הדיסקים פיצתה על הסירבול המסוים שבנשיאתו.


הנה ההיסטוריה של הדיסקמן, כחלק ממוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=2m37s&end=3m12s


דיסקמן שהוא קטן יותר מהדיסק...

http://youtu.be/AowJGns66_4


ופרסומת משנות ה-90 לדיסקמן:

http://youtu.be/Fu30o36lZxo

אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.

ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.

עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.

היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.

כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.

זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.

כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.

היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.

כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.

אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...


הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:

https://youtu.be/duC1PUVuN1Y


באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:

https://youtu.be/EDZg5kLcvzE


בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:

https://youtu.be/mCUg114fvLc


המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:

https://youtu.be/tFDqBe87JmQ


מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:

https://youtu.be/-4-1eUjgG60


יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:

https://youtu.be/nMyst56BgSM


בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:

https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY


וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:

https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes

המינידיסק (MiniDisc) היה היורש מהניינטיז של הווקמן האנלוגי משנות ה-70, חלוץ המוסיקה הניידת. אבל הוא יכול לא רק להקליט ולהשמיע, אלא לעשות זאת באיכות מדהימה. איכות דיגיטלית.

היום זה מובן מאליו, אבל פעם הקלטה דיגיטלית הייתה דבר נחשק שדרש ציוד ברמה גבוהה ויקר להחריד. המינידיסק היא אמור להיות המהפכה של המוסיקה הדיגיטלית הניידת. לא מכשיר גדול ומציק כמו הדיסקמן אלא קטן וקומפקטי, מכשיר נייד עם יכולות של אולפן הקלטה.

זה היה מכשיר להקלטה דיגיטלית והשמעה של מוסיקה שהוקלטה דיגיטלית. באמצעותו ניתן היה להקליט ולהשמיע בתנועה, באוזניות, מוסיקה ואודיו באיכות גבוהה, לצד כל סוג אחר של סאונד, אבל תמיד דיגיטלי.

ה-MiniDisc, שיצא בשנת 1992, פותח על ידי חברת סוני, מי שהמציאה גם את הווקמן ואת הדיסקמן. דיגיטלי כמו דיסק אודיו וקטן כמו קלטת - למעשה הוא שילב בין הדיסק הקומפקטי הדיגיטלי ששלט בניינטיז ובין קלטת האודיו ששלטה בתחום עשור לפני כן, בעשור של האייטיז.

כשהוציאה אותו לשוק, סוני ציפתה ללהיט טכנולוגי נוסף. אך עם עלות גבוהה יחסית של המדיה שלו, הדיסקים הקטנטנים להקלטה והשמעה, לצד מגוון די קטן של מכשירים ומעט מאוד אלבומים שיצאו בפורמט שלו, הצלחתו של המכשיר הזה הייתה מצומצמת.

אם הייתה לו הצלחה היא התרכזה בקרב בעלי מקצוע, כמו מוסיקאים ומקצועני תחומים של הקלטות, ריקודים וכדומה.

האמת היא שיצאו לשוק כמה מאות אלבומי מוסיקה על גבי מינידיסקים. בכל זאת מדובר בחברת Sony, ענקית טכנולוגיה שגם החזיקה במניות של שחקניות גדולות מחברות התקליטים. אבל הם כמעט ולא נמכרו.

מנגד, מכשירי המינידיסק שמשו בעיקר להקלטה על ידי המשתמשים המתוחכמים. ממופעי לייב, חזרות של נגינה ושירה או להקלטה ממקורות חיצוניים ולצורך העתקים באיכות גבוהה של מוסיקה. למכשיר הזה הייתה עדנה בהקלטה, אבל נגינה של מוסיקה דיגיטלית? - פחות, כי באופק כבר נראה שחקן חדש ולא צפוי להשמעת מוסיקה - נגן ה-mp3 החסכוני והנייד אף יותר.


הנה המינידיסק:

https://youtu.be/lHwMWmTXziI


פרסומת למינידיסק של סוני:

https://youtu.be/KDCwCtZPpUw


ומיני דיסקים מעוצבים רבים:

https://youtu.be/DsKivtXEHmY

מבין הפיתוחים וההמצאות שליוו את דור המידע, נראה שהמצאת ה-mp3 היא המשמחת ביותר לאדם הפשוט. אמנם חוויית השיטוט והבחירה בחנויות התקליטים והדיסקים כמעט ונעלמה, אבל המוסיקה מעולם לא הייתה כה זמינה לכל כך הרבה אנשים. האם זה טוב? - כנראה שכן, על אף שכמו בכל מהפכה, יש גם כאן מי ששילמו עליה ביוקר ויש מי שנאלצו לשנות הרגלים עסקיים ואחרים.

הכל התחיל בשנות ה-80 של המאה הקודמת. צוות חוקרים במכון המחקר פראונהופר שבגרמניה, בראשות מהנדס אלקטרוניקה ומתמטיקאי גרמני בשם קרלהיינץ ברנדנבורג, מצא דרך ליצור אלגוריתם דחיסה שיכווץ קבצי קול לכ-1/12 מהגודל שלהם. זו הייתה מהפכה של ממש, בה הם הצליחו להרחיק את כל הצלילים שאינם בתדרים שבתחום השמע האנושי (בין 1000 ל-5000 הרץ), בידיעה שמרבית מה שהוציאו ממילא לא נשמע לאוזן אנושית. הבדלים קטנים בין צלילים קרובים וצלילים בעוצמה נמוכה יחסית הוקרבו למען מיזעור הקובץ.

קרלהיינץ וחבריו הציעו את הפורמט שפיתחו לתקן ה-MPEG, לצורך כיווץ קול בתעשיית הקולנוע, שם חיפשו פתרונות להפצת סרטים על גבי תקליטורים קומפקטיים אך מוגבלים בנפח המידע שניתן לשמור עליהם. אבל התעשייה בחרה בפורמט אחר והגרמנים נאלצו לחפש במקום אחר.

המקום הזה הלך ותפס אז. קראו לו WWW, האינטרנט בשבילכם, והוא בדיוק פרץ לעולם. אנשי המכון החליטו לקרוא לקובץ שלהם mp3 ולהציעו ליצרני תוכנות המרת צליל ונגני מוסיקה למחשב. לראשונים הציעו להוסיף תמורת תשלום פורמט כיווץ מדהים של שירים, שיהפוך את התוכנות שלהם ללהיטים בקופה. מיצרני תוכנות נגינת אודיו הם אפילו לא ביקשו תשלום, רק הציעו שהתוכנות שלהם יוכלו לנגן קבצי mp3.

התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. עשרות תוכנות המרה אפשרו למשתמשים להמיר מוסיקה לקבצי mp3 וצעירים מכל העולם החלו להמיר אוספים שלמים לקובץ החדש והקומפקטי, שתפס כה מעט על הכונן שלהם.

הצעירים הללו, שבעתיד יוגדרו כדור ה-Y, החלו לשלוח ולשתף שירים אחד עם השני במייל או בהעתקה מכונן לכונן. מכל עבר החלו לצוץ ברשת אתרים להורדת שירים בפורמט החדש. תוכנות נגן כמו winamp ניגנו את השירים ונשמעו מצויין. הן גם אפשרו לנגן פלייליסט, מושג חדש שנוצר ויחליף בהדרגה את האלבום. היתרון הנוסף שהוכנס לקובץ ה-mp3 היה שניתן היה לנגן אותו, תוך כדי ההורדה. המשמעות הייתה שבאינטרנט האיטי של אז, ההמתנה עד שיירד כל הקובץ נחסכה וזה היה פשוט כיף..

ואז המסיבה התפוצצה. האקר שפרץ תוכנת המרות הפיץ את האלגוריתם של הדחיסה ברשת ולשוק התווספו מאות תוכנות חינמיות להמרה ל-mp3. מה שהיה נהר הפך לנחשול וצונאמי של קבצי מוסיקה ושירים, שכמוהו לא הכיר העולם. עתה נוצרו גם תוכנות חינמיות לשיתוף קבצים, כמו נאפסטר, קאזאה ואימיול והעולם לא הפסיק להוריד ולשתף את השירים שפעם קנה בכסף רב. הצירוף 'זכויות יוצרים' החל להשמע כמו מונח מעולם המשפט הקדום והצעירים של היום כבר לא מתעניינים במוצרים מהעבר "הרחוק", כמו דיסקים... המהפכה הושלמה!


הנה סיפורו של ה-mp3:

http://youtu.be/jCO9LV-D5f4?t=15s


והסבר שימושי על היתרונות של הקובץ:

http://youtu.be/g5n3lKNJiTc

האייפוד (iPod) לא היה נגן ה-mp3 הראשון בעולם. הוא אפילו לא היה הטוב שבהם, או הזול, או המתוחכם, הקטן או המלהיב. הוא פשוט היה נגן mp3 של חברת אפל ובשנת 2001 הוא החל לא פחות ממהפכה.

זה החל כשחברת המחשבים הצומחת מחדש, חברת אפל, הוציאה באיחור את נגן המוסיקה שלה. בשוק כבר היו רבים כאלה, חלקם מצוינים. ועדיין אפל עשתה את מה שהיא תמיד ידעה לעשות.

האייפוד היה נגן מוסיקה מעוצב למשעי, עם איכות צליל מעולה ומסך טקסט שגלגל ניווט מכני שימש לגלול בו את רשימת השירים והתיקיות. בצידי הגלגל היו כפתורי ההפעלה, לנגינת השירים.

האייפוד היה נוח להפעלה והיה בו מקום ליותר מ-1,000 שירים. זה לא קרה סתם, אלא בשילוב המצוין של כונן קשיח קטנטן וחדשני, עם "עיצוב אפלי" ואיכות צליל נהדרת.

אבל אפל עשתה עוד מעשה גאוני. סטיב ג'ובס והמעצב הראשי שלו, ג'ונתן אייבס, שני אלופים בהבנת השיווק והמיתוג, החליטו על צבעו הלבן של האייפוד, צבע של טוהר וניקיון. סטיב ג'ובס, המינימליסט וחובב הזן, ביחד עם ג'ונתן אייבס, המעצב שהוכיח את גאוניותו בעיצוב מחשב ה-iMac, הפליאו להצמיד לאייפוד גם אוזניות בצבע לבן.

מה העניין, אתם ודאי שואלים. ובכן, בתקופה שבה כל יצרן קוריאני או יפאני שיווק נגני mp3, לא בלט אף נגן לטובה. כולם היו טובים פחות או יותר, אבל היו טמונים בכיס והאוזניות שלהם היו לרוב שחורות.

כמו האיימק, המחשב המעוצב שהוציאו שנים ספורות לפני כן ושבלט מול כל המחשבים צבועי הקרם והמשעממים, בלטו לפתע לעיני כולם האוזניות המעוצבות, עם החוט הלבן של האייפוד. הלבן של האוזניות הבליט את המשתמש בהם כבעלים גאה של אייפוד וכמי ששוחר איכות ויוקרה.

למה יוקרה, מיינד יו? - כי האייפוד היה יקר.

אבל כולם רצו אותו ולרבים מהם היה מספיק כסף כדי לקנות את המכשיר הנחשק, הטכנולוגי והמתומחר בהתאם.

האייפוד, מיותר לציין, הפך להיט היסטרי. בארצות הברית השתמשו בו מעל 60% מבעלי הנגנים וגם בשאר העולם רכשו אותו כמו לחמניות חמות. בדור השני שלו הגיע גלגל המגע. אחר כך למדה אפל לשלב בגלגל המגע גם לחיצה ובדור הרביעי נכנסו הכפתורים לתוך הגלגל עצמו. המינימליזם האהוב כל כך על ג'ובס הושלם.

כשהוצג ה"אייפוד פוטו" הסתבר שהאייפוד הפך גם לאלבום תמונות אישי וה"אייפוד וידאו" שאחריו, אייפוד מהדור החמישי, החל לנגן גם סרטוני וידאו.

שלמות. לא פחות.

על הדרך הצליחה אפל לעשות מהפכה גם בהרגלי ההורדה. אם כל הנגנים אפשרו לנגן קבצי מוסיקה שרובם היו לא חוקיים, מהורדות באיכות נמוכה מהרשת או המרות של דיסקים שנעשו בבית, אפל פתחה את חנות המוסיקה המקוונת שלה, iTunes, שבניגוד לכל התחזיות הפכה ללהיט היסטרי.

הנוחות בה ניתן היה לקנות שיר במחיר של דולר ולקבלו מיידית, באיכות שמע מעולה ובלי חיפושים או המתנה, "פיתתה" רבים מבעלי האייפוד לרכוש מוסיקה באופן חוקי.

העולם, מיותר לציין, הופתע. הסתבר שאנשים כן מוכנים לשלם על מוסיקה להורדה, אם רק נותנים להם לעשות את זה בנוחות, במהירות, בסטייל ובמחיר הוגן. אחת ההברקות של אפל הייתה שהם אפשרו לרכוש שירים בודדים ולא דרשו שהמשתמש יקנה אלבום שלם בשביל לשמוע שיר אהוב אחד. שינוי קטן זה, אגב, עתיד לשנות את הרגלי ההאזנה של הדורות הבאים וליצור מודל עסקי מטורף לתעשיית הסטרימינג שתצמח ממנו. שירים בודדים, פלייליסטים שיוצרים משתמשים או ידוענים - כל אלה יחליפו את האלבומים, שהפכו לזיכרון מתקופות אחרות.

והייתה גם סדרת האייפוד נאנו, של מכשירים זעירים וזולים יחסית למוצרי אפל. אלה אפשרו לכולם ליהנות מהתפוח האיכותי של ג'ובס.

ועדיין, דומה שההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מהאייפון, הטלפון הסלולארי של אפל שיצא מעט אחר כך ושינה גם את האייפוד. כי כשאפל ראתה את ההצלחה האדירה של מסך המגע באייפון וההתנפלות על האפליקציות שלו, היא החליטה שמה שטוב לטלפון החכם יהיה טוב גם לנגני המוסיקה שלה.

התוצאה המשעשעת הייתה שהאייפון, שהוצג בהכרזה עליו כ"טלפון סלולארי משולב אייפוד", הפך להשראה לאייפוד טאץ', נגן משוכלל עם ממשק מולטי-טאץ' כמו של האייפון, שאפשר היה להתקין בו אפליקציות, לשלוח מיילים, לשמוע מוסיקה, לצפות בסרטונים ואפילו לגלוש באינטרנט.

הכל היה בו, מלבד שיחות טלפון. כי הלכו גלגל הניווט והתפריטים עם הספריות, נעלמו רשימת האמנים והשירים ברשימה - הטאץ' הציע פשוט אייפון, ללא הטלפון.


הנה סיפורו של האייפוד:

http://youtu.be/z3G45_GnNco


האבולוציה של האייפוד:

http://youtu.be/kVX-Ko1NLAc


וכל דגמי האייפוד לדורותיהם:

http://youtu.be/YtD3pLDBcuQ

סטרימינג (Streaming), או "הזרמת מדיה", היא טכנולוגיית אינטרנט שבה מעבירים מדיה דיגיטלית, כמו מוסיקה, רדיו או וידאו, באופן רציף ומתמשך. המשתמש נהנה מהמדיה בזמן אמת, כשהיא משוגרת אליו דרך האינטרנט והוא לא נאלץ להמתין עד שתרד כולה למכשיר שלו ורק אז יוכל ליהנות ממנה (כך היו הדברים בעבר).

בימים שהמחשב הפך למוקד בידור מרכזי והטלפון הנייד שלנו הפך לכל כך הרבה יותר מטלפון, סטרימינג היא אחת התופעות החזקות ביותר בטכנולוגיה הבידורית המודרנית. שירותים כמו "ספוטיפיי" (Spotify) ו"אפל מיוזיק" (Apple music) מספקים שירים בהזרמה, מהשרתים שלהם לאוזניות שלכם. הצעירים של ימינו, דור ה-X אם תרצו, אפילו לא יודעים מהם קבצי mp3.

הרעיון הפשוט בסטרימינג הוא שמרגע שהמשתמשים "התחברו" לספק המדיה, תוכן כמו מוסיקה וסרטים מועברים אליהם באופן שוטף וכמעט ללא המתנה. בדרך זו מאפשר הסטרימינג התגברות על עומסי העברת המידע ברשת האינטרנט תוך האזנה קלה ורציפה למוסיקה מהענן, צפייה בשידורים חיים באינטרנט ובסרטים ממאגרים מקוונים.

יכולות נהדרות אלה גם עודדו את הפרסונליזציה של שירותים כאלה, שלומדים כיום את המשתמשים וממליצים להם על אמנים, שירים וסגנונות מוסיקליים, למשל, שהם עשויים לאהוב. בכך הם מגבירים את הנאמנות לשירות, את השימוש בו וההמלצות עליו לחברים.

בסטרימינג משתמשים גם שירותי הווידאו, הסרטים וסדרות כמו יוטיוב (YouTube), או "נטפליקס" (Netflix), שנוהגים להזרים סרטונים וסרטים, גם באיכות גבוהה מאד - לטלוויזיות החכמות שבבית, למחשבים ולסמארטפונים בתנועה.

בשידור תוכן בסטרימינג, הוא מושמע או מוצג למשתמש, עוד בטרם הסתיים תהליך ההעברה של כל המידע המרכיב אותו. כלומר, כבר בזמן הזרמת התוכן דרך האינטרנט יכול המשתמש לשמוע או לצפות בחלק שכבר הספיק להגיע למחשבו או אל הטלפון שלו עד אותו הרגע.

השיטה לבצע זאת היא ב"הזרמת" המדיה בחלקים ולא בבת-אחת. במקום שהמשתמש יקבל את כל השיר למשל, ורק אז יתחיל להאזין לו, מועבר אליו חלק קטן מהשיר והוא מתחיל להתנגן, כשבזמן שהוא שומע את החלק שכבר אצלו, מוזרם אליו החלק הבא. כך מושמעים ברצף כל חלקי השיר, כיחידה אחת. כך בדיוק מנוגנים גם סרטים בסטרימינג, כשבכל שלב עוברים חלקים מהסרט (כמה אלפי פריימים), במקביל לצפייה בו.


הנה שוק הסטרימינג המודרני שבמרכזו נטפליקס (עברית):

https://youtu.be/aeeFnx0nzDI


הסבר על הסטרימינג ויתרונותיו:

https://youtu.be/UpbfcI7Zbqw


ספוטיפיי - שירות הסטרימינג המוסיקלי המוביל כיום (עברית):

https://youtu.be/tI7Wsj-NhVg?t=19s


והסטרימינג של המוזיקה הוא שהמליך סופית את הסינגל על פני האלבום (עברית):

https://youtu.be/pREu6urcI8k