שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מספרים גלגולי השיר מיסטי בלו?
לאורך השנים, היה השיר "מיסטי בלו" (Misty Blue) אחד השירים האהובים של אמריקה. כמעט בכל עשור הוא הבליח ונצנץ, בביצוע מרגש וחדש שהביא לו דור מעריצים נוסף.
"רק המחשבה עליך הופכת את כל עולמי לכחול ערפילי". מיסטי בלו, שמדבר על אהבה וחרטה אבודה, הצליח לגעת בנפש הרומנטית של דורות אמריקאים ורומנטיקנים בעולם. מי לא חווה פעם פרידה כזו? למי אין את המישהו או המישהי האלה שגורמים לגעגוע ותחושת חרטה?
השיר הזה מתחיל בסיקסטיז, בכמה זמרי קאנטרי אמריקאים, המשיך בזמרת בלוז נהדרת שביצעה אותו בסגנון ה-"Soul" וממשיך מאז בשלל קאברים טובים יותר ופחות לביצוע שלה.
את השיר "Misty Blue" כתב בוב מונטגומרי, מי שזכה להיות שותף לכתיבת שירים עם אגדת הרוק המוקדם באדי הולי. הולי נהרג בתאונת מטוס בסוף שנות ה-50 ונוגע כמי שהיה הסינגר סונגרייטר הראשון, אמן הרוק שהתעקש לבצע שירים שהוא כתב והלחין.
מונטגומרי שבמקור כתב את "מיסטי בלו" לזמר אחר, מסר אותו לזמרת הקאנטרי ווילמה ברג'ס. היא הקליטה אותו בשנת 1966 וזכתה איתו להצלחה גדולה.
שנה אחר כך, הקליט את "מיסטי בלו" הזמר אדי ארנולד. גם הביצוע שלו וגם זה שקדם לו, הביצוע של ברג'ס, נכללו בין 5 להיטי הקאנטרי הגדולים של אמריקה.
עוד עשור ומקליטה אותו זמרת הנשמה והבלוז דורותי מור. אבל כאן משתנה מנגינת השיר. אצל מור הוא הפך לשיר נשמה מרגש וכואב מאוד. בגרסה הזו הגיע "מיסטי בלו" ל-Top 10 של הרבה מצעדי מכירות והשמעות ברדיו.
לאחר הביצוע המצליח של דורות'י מור, הקליטו לא מעט אמנים את "Misty Blue" ובשלל סגנונות. אחת מהן הייתה אמנית הקאנטרי בילי ג'ו ספירס. בסגנון הג'אז נתנה זמרת הג'אז אטה ג'יימס ביצוע מעולה משלה. ללא ספק הפך "מיסטי בלו" לסטנדרט במוסיקת הבלוז והקאנטרי באמריקה ולאחד מהשירים האלה שמצליחים לחזור ולרגש כל החיים.
הנה מיסטי בלו של זמרת הסול דורותי מור:
https://youtu.be/2Zj3ISRpKrk
אבל זה מתחיל בווילמה ברג'ס ב-1966:
https://youtu.be/zbiAlu2tpHI
אדי ארנולד, שנה אחר כך, גם הוא בגרסת קאנטרי:
https://youtu.be/41tisyzFe7I
עשור אחר כך, בילי ג'ו ספירס, בלחן המקורי:
https://youtu.be/GDsVwcwClkU
ג'ולס הולנד עם תזמורת, בלו בניינטיז:
https://youtu.be/eQ4qTBMwQnI
קאבר מהשנים האחרונות של גרסת הסול-בלוז:
https://youtu.be/bc9q-dNmGYU
זמרת הג'אז אטה ג'יימס בביצוע שלה:
https://youtu.be/fuo2KXZPQ2E
ודורותי מור אחרי הרבה שנים:
https://youtu.be/_TBdgQcLvDo
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מהי מוסיקת הטריפ הופ?
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
איך הפכה שאדיי לאייקון עולמי?
הזמרת הבריטית-קנייתית שַׁאדֵיי (Sade), או שַׁאדֵה, הפכה מנערה צעירה עם כישרון עצום לאחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביותר בעולם המוסיקה המודרני.
הלן פולאשאדיי אדו (Helen Folasade Adu), הידועה בשם הבמה שאדיי, בנתה קריירה מוסיקלית יוצאת דופן שמאופיינת בהצלחה מסחרית עצומה מחד ובהעדפה מובהקת לפרטיות ולחיים שקטים מאידך.
יש לה את הדרך הייחודית שבה היא ניהלה את הקריירה שלה, עם הפסקות ארוכות בין אלבומים והימנעות מחשיפה תקשורתית מיותרת. הדרך הזו היא שהפכה אותה לתופעה נדירה בתעשיית המוסיקה, בה רוב האמנים שואפים לנוכחות מתמדת במרחב הציבורי.
#שורשיה והשנים המוקדמות
הלן פולאשאדיי אדו נולדה ב-16 בינואר 1959 באיבאדן, מדינת אויו בניגריה. שמה האמצעי, פולאשאדיי, פירושו "מוכתרת בעושר" בשפת היורובה. הוריה היו אדביסי אדו (Adebisi Adu), מרצה ניגרי לכלכלה ממוצא יורובה מאיקרה-אקיטי, ואן הייז (Anne Hayes), אחות מחוז אנגלית. השניים נפגשו בלונדון, התחתנו ב-1955 ועברו לניגריה.
כאשר הייתה שאדיי בת ארבע, הוריה נפרדו. אימה חזרה לאנגליה עם שאדיי ואחיה הבכור, באנג'י (Banji), כדי לגור עם הסבים מצד האם ליד קולצ'סטר, אסקס. בגיל 11, שאדיי עברה עם אמה ואחיה להולנד-און-סי באסקס. תקופת הילדות באנגליה הייתה מכוננת עבורה, שכן במהלך שנות ההתבגרות היא פיתחה את הקול שלה והאזינה לאמנים כמו ריי צ'ארלס (Ray Charles), בילי הולידיי (Billie Holiday), אל גרין (Al Green), אריתה פרנקלין (Aretha Franklin) ונינה סימון (Nina Simone).
בגיל 18 ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון קלקטון ובמכללת קולצ'סטר, היא עברה ללונדון ולמדה עיצוב אופנה בבית הספר לאמנות סיינט מרטין. בתקופת הלימודים התפתחו החוש העיצובי והאסתטיקה הייחודיים שלה, שישלבו מאוחר יותר בין עיצוב אופנה מתוחכם לבין נוכחות בימתית ממגנטת. במקביל ללימודים, היא עבדה כדוגמנית במשרה חלקית וחיפשה את דרכה בעולם המוסיקה.
#הדרך למוסיקה ותחילת הקריירה
המסע המוסיקלי של שאדיי מתחיל בשנת 1980, כאשר היא מתחילה לשיר קולות בלהקת Fאנק לטיני בשם "אריבה" (Arriva). הלהקה תבצע מאוחר יותר את השיר "Smooth Operator", שיהפוך ללהיט הראשון של שאדיי בארצות הברית. השיר נכתב במקור יחד עם חבר הלהקה ריי סנט ג'ון (Ray St. John). לאחר שנה עם הלהקה, שאדיי מצטרפת ללהקה אחרת, הפעם להקת Fאנק בת שמונה חברים בשם Pride כזמרת רקע.
התפנית מגיעה כשביצוע הסולו שלה לשיר "Smooth Operator" מושכים את תשומת ליבן של חברות התקליטים. ב-1983, שאדיי וחברה ללהקה סטיוארט מתיומן (Stuart Matthewman) נפרדים מ-Pride, ביחד עם הקלידן אנדרו הייל (Andrew Hale), הבסיסט פול דנמן (Paul Denman) והמתופף פול קוק (Paul Cook), כדי להקים את הלהקה של שאדיי.
עד להופעה הראשונה שלה במועדון Heaven בלונדון, היא הופכת כה פופולרית שאלף איש נשארים בחוץ, מחוסר מקום. במאי 1983, שאדיי נותנת את ההופעה הראשונה שלה בארצות הברית במועדון Danceteria בניו יורק.
ב-18 באוקטובר 1983, שאדיי אדו חתמה עם Epic Records, ושאר חברי הלהקה חתמו ב-1984. החתימה על חוזה התקליטים סימנה את תחילתה של קריירה מרתקת בנוף המוסיקה הבריטית והבינלאומית.
#הצלחה בינלאומית
לאחר חתימת חוזה התקליטים, הלהקה מקליטה את אלבום הבכורה שלה, "Diamond Life", באולפן The Power Plant בלונדון. האלבום, שיוצא ביולי 1984, מגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, נמכר ביותר מ-1.2 מיליון עותקים בבריטניה וזוכה בפרס Brit לאלבום הבריטי הטוב ביותר ב-1985.
ההצלחה הבינלאומית של "Diamond Life" היא מדהימה. האלבום מגיע למקום הראשון במספר מדינות ולעשרת הראשונים בארה"ב, שם הוא נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים. המכירות הבינלאומיות של האלבום עלו על 6 מיליון עותקים, והוא הופך לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר של שנות השמונים ולאלבום הבכורה הנמכר ביותר אי-פעם של זמרת בריטית.
ההצלחה המסחרית לא הייתה מקרית. שאדיי פיתחה סגנון מוסיקלי ייחודי שיסודותיו ברית'ם אנד בלוז ובמוסיקת נשמה בעיבוד רך, עם נגיעות של ג'אז ומקצבים לטיניים ואפריקאיים. הסגנון הזה, בשילוב עם נוכחותה הכריזמטית והאלגנטית, יוצרים נישה מוסיקלית חדשה שמשפיעה על דור שלם של אמנים.
#התפתחות מוסיקלית והצלחה מתמשכת
בעקבות ההצלחה המשמעותית של האלבום הראשון, שאדיי המשיכה לבנות את הקריירה שלה בזהירות ובמחשבה רבה. ביולי 1985, שאדיי היא בין המבצעים בקונצרט הצדקה Live Aid באצטדיון וומבלי, ובנובמבר 1985 הלהקה מוציאה את האלבום השני שלה, "Promise". האלבום ממשיך את קו ההצלחה ומחזק את מעמדה כאמנית חשובה בסצנה הבינלאומית.
בשנת 1986, היא תופיע בסרט "Absolute Beginners". עד 1992 הלהקה מוציאה את האלבום השלישי ("Stronger Than Pride") והרביעי ("Love Deluxe"), כשכל אחד מהם הללו הוסיף למגוון המוסיקלי של שאדיי, תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה.
אולם משנת 1996, לאחר לידת הילד הראשון, הלהקה מפסיקה לפעול. כך יתחיל דפוס שיאפיין את שאדיי בשנים הבאות - תקופות פעילות אינטנסיבית מתחלפות עם תקופות של נסיגה מהחיים הציבוריים. היא מנהלת מעורבות סלקטיבית בתעשיית המוסיקה.
#חזרות מדודות ופרטיות
הלהקה תתאחד מחדש ב-1999, ובשנת 2000 ייצא האלבום "Lovers Rock", הראשון שלה בשמונה שנים. האלבום, שקצת חרג מהסגנון המעט ג'אזי של האלבומים הקודמים, הוכיח שגם לאחר הפסקה ארוכה, שאדיי עדיין מסוגלת ליצור מוסיקה רלוונטית ומרגשת.
ב-2010, יוצא "Soldier of Love", האלבום השישי שלה והלהקה עורכת סיבוב הופעות עולמי. מאז שסיבוב ההופעות הזה הסתיים ב-2011, הלהקה הוציאה רק שני שירים: "Flower of the Universe" לפסקול הסרט "A Wrinkle in Time" של דיסני, ו-"The Big Unknown", חלק מהפסקול לסרט "Widows" של סטיב מקווין.
זו בחירה מודעת של שאדיי בקריירה משולבת בחיים שקטים. בשנת 2005, שאדיי עוברת לאזור הכפרי הבריטי, שם היא שיפצה בית הרוס. מאז היא ממעטת בראיונות ובוחרת לנהל חיים פרטיים הרחק מהזרקורים.
#הכרה והשפעה
עד היום, שאדיי מכרה למעלה מ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. הישגיה המוסיקליים זוכים להכרה רחבה. היא מונתה לקצינת מסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2002 עבור שירותיה למוסיקה, ואמרה שהפרס שלה הוא "מחווה נהדרת אלי ואל כל הנשים השחורות באנגליה". היא קודמה למפקדת אותו מסדר (CBE) בהכרת הכבוד ליום הולדת 2017, גם עבור שירותיה למוסיקה.
ב-1986, היא הפכה לאמנית הראשונה ילידת ניגריה שזכתה בפרס גראמי כאשר זכתה בפרס לאמן חדש הטוב ביותר. ב-2023, שאדיי הוזמנה להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים וב-2024 היא הפכה למועמדת לכניסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
ההשפעה של שאדיי על אמנים אחרים בולטת במיוחד. הזמרת המנוחה עליה (Aaliyah) אמרה שהיא מעריצה את שאדיי כי "היא נשארת נאמנה לסגנון שלה לא משנה מה... היא אמנית מדהימה, מבצעת מדהימה... ואני פשוט אוהבת אותה".
הזמרת האמריקנית בראנדי (Brandy) ציינה את שאדיי כאחת מההשפעות הווקליות העיקריות שלה. אפילו זמרי הבי מטאל כמו גרג פוצ'יאטו (Greg Puciato) וצ'ינו מורנו (Chino Moreno) ראו בה השראה.
בעידן שבו מרבית האמנים שואפים לנוכחות מתמדת ברשתות החברתיות ובמדיה, שאדיי בחרה בדרך הפוכה. היא הוכיחה שאפשר לשמור על מעמד של אייקון מוסיקלי גם מבלי לחשוף כל פרט מחייה האישיים או לייצר תוכן באופן קבוע.
להיטה הראשון והגדול - Smooth operator עם סולו גיטרה באס איקוני:
https://youtu.be/ZAt-mGg5W8U
דואגת למטדור שלה בשיר "פחד":
https://youtu.be/LraRPul335A
"האם זה לא פשע?" בלייב אייד המפורסם ב-1985:
https://youtu.be/bFgv8Jq4xN0
כך אמנית גדולה מציגה את חברי להקתה:
https://youtu.be/O7tmYY_0SgA
ענק ההיפ הופ טופאק מארח אותה ואת איזבל שלה בהיפ הופ:
https://youtu.be/I1yHc7AZ93I
והקליפ של ג'זאבל האיקוני והמקורי עם קולה המדהים, הסקסופון טנור והפנדר רודס:
https://youtu.be/rcfaCT8FR7U
"הטאבו המתוק ביותר" שלה:
https://youtu.be/T2u2eqerRks
וסרט תיעודי על החיים והקריירה של שאדיי:
https://youtu.be/CBs_sDNjlfk?long=yes
מהו סיפורו העצוב של מרווין גיי האגדי?
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לשכונתה של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס כבר לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון בלהיט העל-זמני שלה "I put a spell on you":
https://youtu.be/WCjzNfJLHa0
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
לאורך השנים, היה השיר "מיסטי בלו" (Misty Blue) אחד השירים האהובים של אמריקה. כמעט בכל עשור הוא הבליח ונצנץ, בביצוע מרגש וחדש שהביא לו דור מעריצים נוסף.
"רק המחשבה עליך הופכת את כל עולמי לכחול ערפילי". מיסטי בלו, שמדבר על אהבה וחרטה אבודה, הצליח לגעת בנפש הרומנטית של דורות אמריקאים ורומנטיקנים בעולם. מי לא חווה פעם פרידה כזו? למי אין את המישהו או המישהי האלה שגורמים לגעגוע ותחושת חרטה?
השיר הזה מתחיל בסיקסטיז, בכמה זמרי קאנטרי אמריקאים, המשיך בזמרת בלוז נהדרת שביצעה אותו בסגנון ה-"Soul" וממשיך מאז בשלל קאברים טובים יותר ופחות לביצוע שלה.
את השיר "Misty Blue" כתב בוב מונטגומרי, מי שזכה להיות שותף לכתיבת שירים עם אגדת הרוק המוקדם באדי הולי. הולי נהרג בתאונת מטוס בסוף שנות ה-50 ונוגע כמי שהיה הסינגר סונגרייטר הראשון, אמן הרוק שהתעקש לבצע שירים שהוא כתב והלחין.
מונטגומרי שבמקור כתב את "מיסטי בלו" לזמר אחר, מסר אותו לזמרת הקאנטרי ווילמה ברג'ס. היא הקליטה אותו בשנת 1966 וזכתה איתו להצלחה גדולה.
שנה אחר כך, הקליט את "מיסטי בלו" הזמר אדי ארנולד. גם הביצוע שלו וגם זה שקדם לו, הביצוע של ברג'ס, נכללו בין 5 להיטי הקאנטרי הגדולים של אמריקה.
עוד עשור ומקליטה אותו זמרת הנשמה והבלוז דורותי מור. אבל כאן משתנה מנגינת השיר. אצל מור הוא הפך לשיר נשמה מרגש וכואב מאוד. בגרסה הזו הגיע "מיסטי בלו" ל-Top 10 של הרבה מצעדי מכירות והשמעות ברדיו.
לאחר הביצוע המצליח של דורות'י מור, הקליטו לא מעט אמנים את "Misty Blue" ובשלל סגנונות. אחת מהן הייתה אמנית הקאנטרי בילי ג'ו ספירס. בסגנון הג'אז נתנה זמרת הג'אז אטה ג'יימס ביצוע מעולה משלה. ללא ספק הפך "מיסטי בלו" לסטנדרט במוסיקת הבלוז והקאנטרי באמריקה ולאחד מהשירים האלה שמצליחים לחזור ולרגש כל החיים.
הנה מיסטי בלו של זמרת הסול דורותי מור:
https://youtu.be/2Zj3ISRpKrk
אבל זה מתחיל בווילמה ברג'ס ב-1966:
https://youtu.be/zbiAlu2tpHI
אדי ארנולד, שנה אחר כך, גם הוא בגרסת קאנטרי:
https://youtu.be/41tisyzFe7I
עשור אחר כך, בילי ג'ו ספירס, בלחן המקורי:
https://youtu.be/GDsVwcwClkU
ג'ולס הולנד עם תזמורת, בלו בניינטיז:
https://youtu.be/eQ4qTBMwQnI
קאבר מהשנים האחרונות של גרסת הסול-בלוז:
https://youtu.be/bc9q-dNmGYU
זמרת הג'אז אטה ג'יימס בביצוע שלה:
https://youtu.be/fuo2KXZPQ2E
ודורותי מור אחרי הרבה שנים:
https://youtu.be/_TBdgQcLvDo
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
הזמרת הבריטית-קנייתית שַׁאדֵיי (Sade), או שַׁאדֵה, הפכה מנערה צעירה עם כישרון עצום לאחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביותר בעולם המוסיקה המודרני.
הלן פולאשאדיי אדו (Helen Folasade Adu), הידועה בשם הבמה שאדיי, בנתה קריירה מוסיקלית יוצאת דופן שמאופיינת בהצלחה מסחרית עצומה מחד ובהעדפה מובהקת לפרטיות ולחיים שקטים מאידך.
יש לה את הדרך הייחודית שבה היא ניהלה את הקריירה שלה, עם הפסקות ארוכות בין אלבומים והימנעות מחשיפה תקשורתית מיותרת. הדרך הזו היא שהפכה אותה לתופעה נדירה בתעשיית המוסיקה, בה רוב האמנים שואפים לנוכחות מתמדת במרחב הציבורי.
#שורשיה והשנים המוקדמות
הלן פולאשאדיי אדו נולדה ב-16 בינואר 1959 באיבאדן, מדינת אויו בניגריה. שמה האמצעי, פולאשאדיי, פירושו "מוכתרת בעושר" בשפת היורובה. הוריה היו אדביסי אדו (Adebisi Adu), מרצה ניגרי לכלכלה ממוצא יורובה מאיקרה-אקיטי, ואן הייז (Anne Hayes), אחות מחוז אנגלית. השניים נפגשו בלונדון, התחתנו ב-1955 ועברו לניגריה.
כאשר הייתה שאדיי בת ארבע, הוריה נפרדו. אימה חזרה לאנגליה עם שאדיי ואחיה הבכור, באנג'י (Banji), כדי לגור עם הסבים מצד האם ליד קולצ'סטר, אסקס. בגיל 11, שאדיי עברה עם אמה ואחיה להולנד-און-סי באסקס. תקופת הילדות באנגליה הייתה מכוננת עבורה, שכן במהלך שנות ההתבגרות היא פיתחה את הקול שלה והאזינה לאמנים כמו ריי צ'ארלס (Ray Charles), בילי הולידיי (Billie Holiday), אל גרין (Al Green), אריתה פרנקלין (Aretha Franklin) ונינה סימון (Nina Simone).
בגיל 18 ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון קלקטון ובמכללת קולצ'סטר, היא עברה ללונדון ולמדה עיצוב אופנה בבית הספר לאמנות סיינט מרטין. בתקופת הלימודים התפתחו החוש העיצובי והאסתטיקה הייחודיים שלה, שישלבו מאוחר יותר בין עיצוב אופנה מתוחכם לבין נוכחות בימתית ממגנטת. במקביל ללימודים, היא עבדה כדוגמנית במשרה חלקית וחיפשה את דרכה בעולם המוסיקה.
#הדרך למוסיקה ותחילת הקריירה
המסע המוסיקלי של שאדיי מתחיל בשנת 1980, כאשר היא מתחילה לשיר קולות בלהקת Fאנק לטיני בשם "אריבה" (Arriva). הלהקה תבצע מאוחר יותר את השיר "Smooth Operator", שיהפוך ללהיט הראשון של שאדיי בארצות הברית. השיר נכתב במקור יחד עם חבר הלהקה ריי סנט ג'ון (Ray St. John). לאחר שנה עם הלהקה, שאדיי מצטרפת ללהקה אחרת, הפעם להקת Fאנק בת שמונה חברים בשם Pride כזמרת רקע.
התפנית מגיעה כשביצוע הסולו שלה לשיר "Smooth Operator" מושכים את תשומת ליבן של חברות התקליטים. ב-1983, שאדיי וחברה ללהקה סטיוארט מתיומן (Stuart Matthewman) נפרדים מ-Pride, ביחד עם הקלידן אנדרו הייל (Andrew Hale), הבסיסט פול דנמן (Paul Denman) והמתופף פול קוק (Paul Cook), כדי להקים את הלהקה של שאדיי.
עד להופעה הראשונה שלה במועדון Heaven בלונדון, היא הופכת כה פופולרית שאלף איש נשארים בחוץ, מחוסר מקום. במאי 1983, שאדיי נותנת את ההופעה הראשונה שלה בארצות הברית במועדון Danceteria בניו יורק.
ב-18 באוקטובר 1983, שאדיי אדו חתמה עם Epic Records, ושאר חברי הלהקה חתמו ב-1984. החתימה על חוזה התקליטים סימנה את תחילתה של קריירה מרתקת בנוף המוסיקה הבריטית והבינלאומית.
#הצלחה בינלאומית
לאחר חתימת חוזה התקליטים, הלהקה מקליטה את אלבום הבכורה שלה, "Diamond Life", באולפן The Power Plant בלונדון. האלבום, שיוצא ביולי 1984, מגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, נמכר ביותר מ-1.2 מיליון עותקים בבריטניה וזוכה בפרס Brit לאלבום הבריטי הטוב ביותר ב-1985.
ההצלחה הבינלאומית של "Diamond Life" היא מדהימה. האלבום מגיע למקום הראשון במספר מדינות ולעשרת הראשונים בארה"ב, שם הוא נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים. המכירות הבינלאומיות של האלבום עלו על 6 מיליון עותקים, והוא הופך לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר של שנות השמונים ולאלבום הבכורה הנמכר ביותר אי-פעם של זמרת בריטית.
ההצלחה המסחרית לא הייתה מקרית. שאדיי פיתחה סגנון מוסיקלי ייחודי שיסודותיו ברית'ם אנד בלוז ובמוסיקת נשמה בעיבוד רך, עם נגיעות של ג'אז ומקצבים לטיניים ואפריקאיים. הסגנון הזה, בשילוב עם נוכחותה הכריזמטית והאלגנטית, יוצרים נישה מוסיקלית חדשה שמשפיעה על דור שלם של אמנים.
#התפתחות מוסיקלית והצלחה מתמשכת
בעקבות ההצלחה המשמעותית של האלבום הראשון, שאדיי המשיכה לבנות את הקריירה שלה בזהירות ובמחשבה רבה. ביולי 1985, שאדיי היא בין המבצעים בקונצרט הצדקה Live Aid באצטדיון וומבלי, ובנובמבר 1985 הלהקה מוציאה את האלבום השני שלה, "Promise". האלבום ממשיך את קו ההצלחה ומחזק את מעמדה כאמנית חשובה בסצנה הבינלאומית.
בשנת 1986, היא תופיע בסרט "Absolute Beginners". עד 1992 הלהקה מוציאה את האלבום השלישי ("Stronger Than Pride") והרביעי ("Love Deluxe"), כשכל אחד מהם הללו הוסיף למגוון המוסיקלי של שאדיי, תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה.
אולם משנת 1996, לאחר לידת הילד הראשון, הלהקה מפסיקה לפעול. כך יתחיל דפוס שיאפיין את שאדיי בשנים הבאות - תקופות פעילות אינטנסיבית מתחלפות עם תקופות של נסיגה מהחיים הציבוריים. היא מנהלת מעורבות סלקטיבית בתעשיית המוסיקה.
#חזרות מדודות ופרטיות
הלהקה תתאחד מחדש ב-1999, ובשנת 2000 ייצא האלבום "Lovers Rock", הראשון שלה בשמונה שנים. האלבום, שקצת חרג מהסגנון המעט ג'אזי של האלבומים הקודמים, הוכיח שגם לאחר הפסקה ארוכה, שאדיי עדיין מסוגלת ליצור מוסיקה רלוונטית ומרגשת.
ב-2010, יוצא "Soldier of Love", האלבום השישי שלה והלהקה עורכת סיבוב הופעות עולמי. מאז שסיבוב ההופעות הזה הסתיים ב-2011, הלהקה הוציאה רק שני שירים: "Flower of the Universe" לפסקול הסרט "A Wrinkle in Time" של דיסני, ו-"The Big Unknown", חלק מהפסקול לסרט "Widows" של סטיב מקווין.
זו בחירה מודעת של שאדיי בקריירה משולבת בחיים שקטים. בשנת 2005, שאדיי עוברת לאזור הכפרי הבריטי, שם היא שיפצה בית הרוס. מאז היא ממעטת בראיונות ובוחרת לנהל חיים פרטיים הרחק מהזרקורים.
#הכרה והשפעה
עד היום, שאדיי מכרה למעלה מ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. הישגיה המוסיקליים זוכים להכרה רחבה. היא מונתה לקצינת מסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2002 עבור שירותיה למוסיקה, ואמרה שהפרס שלה הוא "מחווה נהדרת אלי ואל כל הנשים השחורות באנגליה". היא קודמה למפקדת אותו מסדר (CBE) בהכרת הכבוד ליום הולדת 2017, גם עבור שירותיה למוסיקה.
ב-1986, היא הפכה לאמנית הראשונה ילידת ניגריה שזכתה בפרס גראמי כאשר זכתה בפרס לאמן חדש הטוב ביותר. ב-2023, שאדיי הוזמנה להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים וב-2024 היא הפכה למועמדת לכניסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
ההשפעה של שאדיי על אמנים אחרים בולטת במיוחד. הזמרת המנוחה עליה (Aaliyah) אמרה שהיא מעריצה את שאדיי כי "היא נשארת נאמנה לסגנון שלה לא משנה מה... היא אמנית מדהימה, מבצעת מדהימה... ואני פשוט אוהבת אותה".
הזמרת האמריקנית בראנדי (Brandy) ציינה את שאדיי כאחת מההשפעות הווקליות העיקריות שלה. אפילו זמרי הבי מטאל כמו גרג פוצ'יאטו (Greg Puciato) וצ'ינו מורנו (Chino Moreno) ראו בה השראה.
בעידן שבו מרבית האמנים שואפים לנוכחות מתמדת ברשתות החברתיות ובמדיה, שאדיי בחרה בדרך הפוכה. היא הוכיחה שאפשר לשמור על מעמד של אייקון מוסיקלי גם מבלי לחשוף כל פרט מחייה האישיים או לייצר תוכן באופן קבוע.
להיטה הראשון והגדול - Smooth operator עם סולו גיטרה באס איקוני:
https://youtu.be/ZAt-mGg5W8U
דואגת למטדור שלה בשיר "פחד":
https://youtu.be/LraRPul335A
"האם זה לא פשע?" בלייב אייד המפורסם ב-1985:
https://youtu.be/bFgv8Jq4xN0
כך אמנית גדולה מציגה את חברי להקתה:
https://youtu.be/O7tmYY_0SgA
ענק ההיפ הופ טופאק מארח אותה ואת איזבל שלה בהיפ הופ:
https://youtu.be/I1yHc7AZ93I
והקליפ של ג'זאבל האיקוני והמקורי עם קולה המדהים, הסקסופון טנור והפנדר רודס:
https://youtu.be/rcfaCT8FR7U
"הטאבו המתוק ביותר" שלה:
https://youtu.be/T2u2eqerRks
וסרט תיעודי על החיים והקריירה של שאדיי:
https://youtu.be/CBs_sDNjlfk?long=yes
סול
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לשכונתה של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס כבר לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון בלהיט העל-זמני שלה "I put a spell on you":
https://youtu.be/WCjzNfJLHa0
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
