שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מספרים גלגולי השיר מיסטי בלו?
לאורך השנים, היה השיר "מיסטי בלו" (Misty Blue) אחד השירים האהובים של אמריקה. כמעט בכל עשור הוא הבליח ונצנץ, בביצוע מרגש וחדש שהביא לו דור מעריצים נוסף.
"רק המחשבה עליך הופכת את כל עולמי לכחול ערפילי". מיסטי בלו, שמדבר על אהבה וחרטה אבודה, הצליח לגעת בנפש הרומנטית של דורות אמריקאים ורומנטיקנים בעולם. מי לא חווה פעם פרידה כזו? למי אין את המישהו או המישהי האלה שגורמים לגעגוע ותחושת חרטה?
השיר הזה מתחיל בסיקסטיז, בכמה זמרי קאנטרי אמריקאים, המשיך בזמרת בלוז נהדרת שביצעה אותו בסגנון ה-"Soul" וממשיך מאז בשלל קאברים טובים יותר ופחות לביצוע שלה.
את השיר "Misty Blue" כתב בוב מונטגומרי, מי שזכה להיות שותף לכתיבת שירים עם אגדת הרוק המוקדם באדי הולי. הולי נהרג בתאונת מטוס בסוף שנות ה-50 ונוגע כמי שהיה הסינגר סונגרייטר הראשון, אמן הרוק שהתעקש לבצע שירים שהוא כתב והלחין.
מונטגומרי שבמקור כתב את "מיסטי בלו" לזמר אחר, מסר אותו לזמרת הקאנטרי ווילמה ברג'ס. היא הקליטה אותו בשנת 1966 וזכתה איתו להצלחה גדולה.
שנה אחר כך, הקליט את "מיסטי בלו" הזמר אדי ארנולד. גם הביצוע שלו וגם זה שקדם לו, הביצוע של ברג'ס, נכללו בין 5 להיטי הקאנטרי הגדולים של אמריקה.
עוד עשור ומקליטה אותו זמרת הנשמה והבלוז דורותי מור. אבל כאן משתנה מנגינת השיר. אצל מור הוא הפך לשיר נשמה מרגש וכואב מאוד. בגרסה הזו הגיע "מיסטי בלו" ל-Top 10 של הרבה מצעדי מכירות והשמעות ברדיו.
לאחר הביצוע המצליח של דורות'י מור, הקליטו לא מעט אמנים את "Misty Blue" ובשלל סגנונות. אחת מהן הייתה אמנית הקאנטרי בילי ג'ו ספירס. בסגנון הג'אז נתנה זמרת הג'אז אטה ג'יימס ביצוע מעולה משלה. ללא ספק הפך "מיסטי בלו" לסטנדרט במוסיקת הבלוז והקאנטרי באמריקה ולאחד מהשירים האלה שמצליחים לחזור ולרגש כל החיים.
הנה מיסטי בלו של זמרת הסול דורותי מור:
https://youtu.be/2Zj3ISRpKrk
אבל זה מתחיל בווילמה ברג'ס ב-1966:
https://youtu.be/zbiAlu2tpHI
אדי ארנולד, שנה אחר כך, גם הוא בגרסת קאנטרי:
https://youtu.be/41tisyzFe7I
עשור אחר כך, בילי ג'ו ספירס, בלחן המקורי:
https://youtu.be/GDsVwcwClkU
ג'ולס הולנד עם תזמורת, בלו בניינטיז:
https://youtu.be/eQ4qTBMwQnI
קאבר מהשנים האחרונות של גרסת הסול-בלוז:
https://youtu.be/bc9q-dNmGYU
זמרת הג'אז אטה ג'יימס בביצוע שלה:
https://youtu.be/fuo2KXZPQ2E
ודורותי מור אחרי הרבה שנים:
https://youtu.be/_TBdgQcLvDo
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מהי מוסיקת הטריפ הופ?
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
מהו סיפורו העצוב של מרווין גיי האגדי?
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
לאורך השנים, היה השיר "מיסטי בלו" (Misty Blue) אחד השירים האהובים של אמריקה. כמעט בכל עשור הוא הבליח ונצנץ, בביצוע מרגש וחדש שהביא לו דור מעריצים נוסף.
"רק המחשבה עליך הופכת את כל עולמי לכחול ערפילי". מיסטי בלו, שמדבר על אהבה וחרטה אבודה, הצליח לגעת בנפש הרומנטית של דורות אמריקאים ורומנטיקנים בעולם. מי לא חווה פעם פרידה כזו? למי אין את המישהו או המישהי האלה שגורמים לגעגוע ותחושת חרטה?
השיר הזה מתחיל בסיקסטיז, בכמה זמרי קאנטרי אמריקאים, המשיך בזמרת בלוז נהדרת שביצעה אותו בסגנון ה-"Soul" וממשיך מאז בשלל קאברים טובים יותר ופחות לביצוע שלה.
את השיר "Misty Blue" כתב בוב מונטגומרי, מי שזכה להיות שותף לכתיבת שירים עם אגדת הרוק המוקדם באדי הולי. הולי נהרג בתאונת מטוס בסוף שנות ה-50 ונוגע כמי שהיה הסינגר סונגרייטר הראשון, אמן הרוק שהתעקש לבצע שירים שהוא כתב והלחין.
מונטגומרי שבמקור כתב את "מיסטי בלו" לזמר אחר, מסר אותו לזמרת הקאנטרי ווילמה ברג'ס. היא הקליטה אותו בשנת 1966 וזכתה איתו להצלחה גדולה.
שנה אחר כך, הקליט את "מיסטי בלו" הזמר אדי ארנולד. גם הביצוע שלו וגם זה שקדם לו, הביצוע של ברג'ס, נכללו בין 5 להיטי הקאנטרי הגדולים של אמריקה.
עוד עשור ומקליטה אותו זמרת הנשמה והבלוז דורותי מור. אבל כאן משתנה מנגינת השיר. אצל מור הוא הפך לשיר נשמה מרגש וכואב מאוד. בגרסה הזו הגיע "מיסטי בלו" ל-Top 10 של הרבה מצעדי מכירות והשמעות ברדיו.
לאחר הביצוע המצליח של דורות'י מור, הקליטו לא מעט אמנים את "Misty Blue" ובשלל סגנונות. אחת מהן הייתה אמנית הקאנטרי בילי ג'ו ספירס. בסגנון הג'אז נתנה זמרת הג'אז אטה ג'יימס ביצוע מעולה משלה. ללא ספק הפך "מיסטי בלו" לסטנדרט במוסיקת הבלוז והקאנטרי באמריקה ולאחד מהשירים האלה שמצליחים לחזור ולרגש כל החיים.
הנה מיסטי בלו של זמרת הסול דורותי מור:
https://youtu.be/2Zj3ISRpKrk
אבל זה מתחיל בווילמה ברג'ס ב-1966:
https://youtu.be/zbiAlu2tpHI
אדי ארנולד, שנה אחר כך, גם הוא בגרסת קאנטרי:
https://youtu.be/41tisyzFe7I
עשור אחר כך, בילי ג'ו ספירס, בלחן המקורי:
https://youtu.be/GDsVwcwClkU
ג'ולס הולנד עם תזמורת, בלו בניינטיז:
https://youtu.be/eQ4qTBMwQnI
קאבר מהשנים האחרונות של גרסת הסול-בלוז:
https://youtu.be/bc9q-dNmGYU
זמרת הג'אז אטה ג'יימס בביצוע שלה:
https://youtu.be/fuo2KXZPQ2E
ודורותי מור אחרי הרבה שנים:
https://youtu.be/_TBdgQcLvDo
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
סול
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
