שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה.
לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה ובאינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
זה מה שהפסיכדליה עושה למוחנו:
https://youtu.be/pKR-jvGlkNg
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
איך טימותי לירי סימם את אמריקה?
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
מהו סם האופיום שמחליף אצל המסומם את האנדורפין?
אופיום (Opium) הוא סם טבעי שמופק מהשרף היבש שמפיקים מפרח הפרג המרדים. האופיום מספק תחליף כימי להפרשה הטבעית של האנדורפין.
האנדורפין הוא סם האושר והעונג הטבעי שהגוף מייצר בעצמו, בנסיבות ובתנאים הנכונים, כשאנו מאושרים. הכירו אותו בתגית "אנדורפין".
האופיום הוא חומר כהה ודביק, בעל ריח חזק ומריר. צורכים אותו בכמה דרכים - באמצעות עישון, בליעה או הזרקה.
הוא מכיל מספר חומרים פעילים שמשפיעים על המוח והגוף. החומרים העיקריים שנמצאים בו הם מורפין (Morphine) וקודאין (Codeine), שניהם משככי כאבים חזקים מאוד.
השפעות האופיום כוללות תחושת אופוריה, רגיעה והקלה על כאבים, אך תוצאתו היא התמכרות קשה ומהירה, לצד סיכוני בריאות רציניים.
#היסטוריה
באזור המזרחי של הסהר הפורה האופיום היה בשימוש כבר לפני אלפי שנים. בטבלטים שומריים עתיקים, מסביבות שנת 4000 ועד 3400 לפני הספירה, הפרג המרדים כונה "צמח האושר".
במסמך הקדום ביותר על המוח שנמצא שם תוארו היטב ההשפעות של צמח האופיום על שינוי התודעה של מי שצורכים אותו. כבר אז הבינו שיש בצמח הזה השפעה על המוח ומשהו שמשנה את החשיבה האנושית.
הפרעונים והמצרים הקדמונים גידלו את האופיום לצרכים פולחניים בסביבות 1500 לפני הספירה. בקפריסין יצרו ושווקו לכל המזרח התיכון כלי חרס שהארכיאולוגים מכנים "בילביל". כדי לרמז על תכולתם יצרו אותם בצורת פרג הפוך. בשבר פכית שנחפר בתל אל-עג'ול נמצאו שרידי אופיום וזו הייתה התגלית האמפירית היחידה לשרידי אופיום בלבנט, כינויו העתיק של המזרח התיכון.
גם היוונים והרומאים השתמשו באופיום כתרופה ובהודו הוא שימש את המהרג'ות. אבל הסיפור המעניין באמת מתחיל באסיה לפני מאות בודדות.
במיוחד בסין, בין המאות ה-18 וה-19, הפך האופיום לבעיה חברתית עצומה. האימפריה הבריטית סחרה בו בכמויות אדירות והביאה אותו לסין, מה שהוביל למלחמות האופיום (Opium Wars) בין סין לבריטניה, סדרת סכסוכים צבאיים שנבעו מהמסחר בסם.
במערב, האופיום היה נפוץ בצורת תרופות שונות במאה ה-19. שנים רבות הייתה הלאודנום (Laudanum), תמיסת אופיום באלכוהול, תרופה פופולרית לכל מיני מחלות - מכאב שיניים ועד שיעול. רבים לא הבינו את הסכנות והתמכרו לאופיום מבלי לדעת.
#שימושים
היסטורית, לאופיום היו שימושים רפואיים רבים. הוא שימש כמשכך כאבים, אמצעי טיפול בשלשולים, להרגעה ואפילו להרדמת חולים לפני ניתוחים. במאה ה-19 האופיום היה פשוט חלק מהרפואה היומיומית.
עישון אופיום היה פעם נפוץ מאוד, במיוחד באסיה ועדיין קיים באזורים מסוימים בעולם. כיום, האופיום עצמו כמעט ולא נמצא בשימוש רפואי, אבל הנגזרות שלו - מורפין, קודאין והרואין (Heroin) - עדיין משמשות ברפואה או נמצאות בשימוש לרעה כסמים.
מורפיום וקודאין הם משככי כאבים מוכרים ולגיטימיים בבתי חולים, אבל תחת פיקוח הדוק מאוד.
השימוש הלא חוקי באופיום ובנגזרותיו נפוץ כיום בעיקר לצורכי הנאה, אך יוצר התמכרות איומה והרסנית, נוטלת חיים והורסת את המכורים ולא פעם את משפחותיהם.
#השפעות וסכנות
כשמישהו צורך אופיום, ההשפעה המיידית היא תחושת רוגע ואופוריה - שלווה עמוקה שמלווה בתחושה טובה. הכאב נעלם, הדאגות מתפוגגות, והעולם נראה ורוד יותר. זה בדיוק מה שגורם לאנשים להתמכר.
אבל מעבר לתחושה הטובה הזמנית, יש השפעות מסוכנות: האטה בנשימה, ירידה בלחץ הדם, עצירות חמורה, בחילות, הקאות, בלבול, וישנוניות. במינון גבוה, האופיום יכול לגרום לדיכוי נשימתי, כשהגוף מפסיק לנשום - מה שמוביל למוות.
ההתמכרות לאופיום היא אחת החזקות והמהירות ביותר. הגוף מפתח סבילות מהר, מה שאומר שצריך יותר ויותר מהחומר כדי להשיג את אותה השפעה. כשאדם מכור מנסה להפסיק, הוא חווה תסמיני גמילה קשים: כאבי שרירים חזקים, בחילות, הקאות, שלשולים, הזעות, חרדה קיצונית ורעד.
#מחקרים
עצוב לגלות שעל אף סיכוני הבריאות החמורים, המחלות והמוות שהם גורמים, השימוש באופיואידים, כולל אופיום והירואין, נמצא במגמת עלייה בעולם. לאור העלייה בשימוש באופיום ובחומרים שכוללים אותו למטרות רפואיות ולא רפואיות, מומחי בריאות מזהירים ממנו ומעודדים את חקר השלכות הבריאות הארוכות של שימוש באופיום ואופיואידים, אותם חומרים שמכילים אותו.
במחקר שנערך באיראן, למשל, מצאו שצריכת אופיום מגבירה ב-86% את הסיכון לתמותה. גם אם הסיכון ממנו גבוה גם אצל מי שלא עישנו טבק מעולם, הקשר החזק ביותר נמצא למוות ממחלות כמו אסתמה, שחפת ומחלת ריאות חסימתית כרונית.
עוד נמצא במחקר קשר מובהק של פי 1.81, בין השימוש באופיום למוות ממחלות לב וכלי דם. סיכון מוגבר של פי 1.61 נמצא גם בין צריכת אופיום למחלת הסרטן.
במחקר אחר אותרה הגברה משמעותית של הסיכון לסרטן הכבד בשל שימוש באופיום, כשצורכי אופיום מעל 21 שנים היו בסיכון של פי 11.66 לפתח סרטן כבד.
#מפורסמים
האופיום ונגזרותיו גבו מחיר כבד גם מאנשים מפורסמים. אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), הסופר והמשורר האמריקאי הידוע, השתמש בלאודנום והתמכרות זו תרמה למותו המסתורי בגיל 40.
ג'ון קיטס (John Keats), משורר אנגלי מוכשר, מת בגיל 25 משחפת, אבל התמכרותו ללאודנום החמירה את מצבו והאיצה את סופו.
בעידן המודרני יותר, הזמר קורט קוביין (Kurt Cobain) התמודד עם התמכרות להרואין, נגזרת סינתטית של אופיום, התמכרות שהשפיעה על חייו, יצירתו ולבסוף תרמה למותו הטרגי בגיל 27.
השחקן האמריקאי פיליפ סימור הופמן (Philip Seymour Hoffman) מת ממנת יתר של הרואין ב-2014, אחרי שנים של ניקיון. זה מראה איך ההתמכרות לאופיאטים יכולה לחזור גם אחרי שנים של התגברות.
#סוף דבר
אופיום הוא סם שלאורך ההיסטוריה תפס מקום משמעותי בתרבות האנושית - מרפואה מסורתית ועד מלחמות בינלאומיות. למרות ההשפעה המרגיעה הזמנית, המחיר שהוא גובה גבוה מדי: התמכרות קשה, נזק בריאותי, ולעתים קרובות - חיים שהולכים לאיבוד.
מה שחשוב להבין זה שמאחורי האופיום והאופיאטים המודרניים עומד משבר אמיתי. רק בארה"ב, משבר האופיואידים (Opioid Crisis) גרם למותם של מאות אלפי אנשים בעשורים האחרונים. זו לא סתם סטטיסטיקה - אלה חיים שלמים, משפחות שנהרסו, וקהילות שסובלות.
כיום יש אלטרנטיבות בטוחות יותר לטיפול בכאב ותמיכה למי שכבר מתמודד עם התמכרות. הצעד הראשון הוא פשוט להכיר בסכנות האמיתיות של החומר הזה ולפעול להבראה בלעדיו.
הנה האופיום וההיסטוריה הקשה שלו:
https://youtu.be/2AFUPv7DRxs
סמים הם עסק טוב - פחות למי שמכור (עברית):
https://youtu.be/MswRUBy92UQ
פעם עשו עליו מלחמות:
https://youtu.be/f32MPPBJOjU
הזיות אופיום בסרטון אנימציה:
https://youtu.be/5K9PYiLJCH8
מסתבר שאופיום זה עניין עתיק (עברית):
https://youtu.be/-6sq-5sKDZk
וסרטון תיעודי על האופיום והאופיאטים (מתורגם):
https://youtu.be/V0CdS128-q4?long=yes
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מה היה הדבר המופלא בפסטיבל וודסטוק?
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה.
לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה ובאינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
זה מה שהפסיכדליה עושה למוחנו:
https://youtu.be/pKR-jvGlkNg
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הוא מכונה "נביא ה-LSD" והוא שינה את החיים לדור שלם של צעירים. זה קרה בשלבים שכולם היו מרופדים בהמון סמים ורוקנרול.
קראו לו טימותי לירי (Timothy Leary) והוא ידע שהוא מחזיק בידיו תפוח אדמה לוהט. לפסיכולוג וחוקר הסמים שיהפוך בתוך שנים אחדות לכוהן הגדול של האסיד ולאחד המרכזיים בתרבות הנגד של אמריקה, הייתה סיסמה שאמרה "הטילו ספק בסמכות וחישבו עבור עצמכם". הוא אכן חשב פתוח, שונה ולגמרי אחרת, אבל נראה שגם הוא לא שיער שדור שלם יושפע ממנו כך.
הכל החל כשלירי הטיף בשנות ה-60 לשימוש ב-LSD כדי לשנות התנהגות. הסיסמה שלו הייתה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). היא השפיעה על דור שלם של צעירים ובתוך זמן קצר הוא הצליח לשנות את התודעה האמריקאית באופן כה עמוק, עד שהשפעתו נמשכת עד היום.
כשרון לא חסר למי שכבר בגיל 30 השלים דוקטורט בפסיכולוגיה. מצד אחד, הביאה אותו הגישה הספקנית, שלא לומר הדווקאית שלו, לאינסוף הסתבכויות בדרך שעבר. אבל מנגד, נחשבו פרסומיו המדעיים כבר מהתחלה לחדשניים ופורצי-דרך.
את הבעיטה הראשונה לעבר ההיסטוריה יקבל מי שיהיה אבי המהפכה הפסיכדלית בביקור במקסיקו. ב-1957 הוא טעם שם לראשונה פטריית הזיה בשם פסילוציבין ויעיד שבתוך 4 שעות הוא למד על התודעה האנושית יותר ממה שלמד ב-15 שנים באוניברסיטה.. כשהוא נפעם מבשורת ה-LSD, שב לירי לאוניברסיטת הארוורד. הוא יזם ניסוי עם סטודנטים מצטיינים ובו בחן את ההשפעות ההתנהגותיות של סמי הזיה שונים על החשיבה והתודעה האנושית. די מהר סחפו החוויות הרוחניות שחוו בניסויים הללו את קבוצת הסטודנטים הצעירים והפכו למרכז חייהם, על חשבון הלימודים כמובן.
כשפוטר לירי מהארוורד הוא הקים ארגון להפצת סמים וחומרים משני-תודעה, שפעל ממקסיקו. אך לאחר שגורש משם, אימצו אותו שני יורשים עשירים, שנתנו לו מימון ואחוזה במדינת ניו יורק, בה המשיך את ניסוייו בעיצוב התודעה. די מהר הפכה אחוזת מילבורק למוקד עליה לרגל לחסידי לירי וה-LSD, לאו דווקא בסדר הזה... בין מעריציו נמנו מפורסמים כמו ג'ון לנון והמשורר אלן גינסברג. המקום הפך במהירות למרכז האסיד של ארצות הברית. אלפי צעירים שהתמכרו לאסיד ראו בו סוג של בית מקדש.
אבל כשתמו שנות ה-60 וילדי הפרחים הלכו ונעלמו, הלך לירי והסתבך. הוא נכלא ונמלט, ברח מארצות הברית, הוסגר, נכנס שוב לכלא והפך, לאחר ששוחרר, למוקצה בחברה האמריקאית. עם השנים הוא התמתן ונזהר שלא לדבר על סמים. המחשב האישי הפך בעיניו לתחליף החדש ולסם של העתיד. נראה שאפילו הוא לא שיער עד כמה הוא יצדק וכמה ממכר הוא יהפוך..
לקראת מותו מסרטן הערמונית, באמצע שנות ה-90, לירי כתב ספר שבו התייחס אל המוות המתקרב כאל שיאם של החיים. כמו תמיד הוא ראה את הכל הפוך.
הנה סיפורו של טימותי לירי:
https://youtu.be/pGv2Xz2nCII
כשהביטלס נכנסים לשם ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
והניסויים שעשה עם ראם דס והתחילו את הכל:
https://youtu.be/iUPpypqWNgM
אופיום (Opium) הוא סם טבעי שמופק מהשרף היבש שמפיקים מפרח הפרג המרדים. האופיום מספק תחליף כימי להפרשה הטבעית של האנדורפין.
האנדורפין הוא סם האושר והעונג הטבעי שהגוף מייצר בעצמו, בנסיבות ובתנאים הנכונים, כשאנו מאושרים. הכירו אותו בתגית "אנדורפין".
האופיום הוא חומר כהה ודביק, בעל ריח חזק ומריר. צורכים אותו בכמה דרכים - באמצעות עישון, בליעה או הזרקה.
הוא מכיל מספר חומרים פעילים שמשפיעים על המוח והגוף. החומרים העיקריים שנמצאים בו הם מורפין (Morphine) וקודאין (Codeine), שניהם משככי כאבים חזקים מאוד.
השפעות האופיום כוללות תחושת אופוריה, רגיעה והקלה על כאבים, אך תוצאתו היא התמכרות קשה ומהירה, לצד סיכוני בריאות רציניים.
#היסטוריה
באזור המזרחי של הסהר הפורה האופיום היה בשימוש כבר לפני אלפי שנים. בטבלטים שומריים עתיקים, מסביבות שנת 4000 ועד 3400 לפני הספירה, הפרג המרדים כונה "צמח האושר".
במסמך הקדום ביותר על המוח שנמצא שם תוארו היטב ההשפעות של צמח האופיום על שינוי התודעה של מי שצורכים אותו. כבר אז הבינו שיש בצמח הזה השפעה על המוח ומשהו שמשנה את החשיבה האנושית.
הפרעונים והמצרים הקדמונים גידלו את האופיום לצרכים פולחניים בסביבות 1500 לפני הספירה. בקפריסין יצרו ושווקו לכל המזרח התיכון כלי חרס שהארכיאולוגים מכנים "בילביל". כדי לרמז על תכולתם יצרו אותם בצורת פרג הפוך. בשבר פכית שנחפר בתל אל-עג'ול נמצאו שרידי אופיום וזו הייתה התגלית האמפירית היחידה לשרידי אופיום בלבנט, כינויו העתיק של המזרח התיכון.
גם היוונים והרומאים השתמשו באופיום כתרופה ובהודו הוא שימש את המהרג'ות. אבל הסיפור המעניין באמת מתחיל באסיה לפני מאות בודדות.
במיוחד בסין, בין המאות ה-18 וה-19, הפך האופיום לבעיה חברתית עצומה. האימפריה הבריטית סחרה בו בכמויות אדירות והביאה אותו לסין, מה שהוביל למלחמות האופיום (Opium Wars) בין סין לבריטניה, סדרת סכסוכים צבאיים שנבעו מהמסחר בסם.
במערב, האופיום היה נפוץ בצורת תרופות שונות במאה ה-19. שנים רבות הייתה הלאודנום (Laudanum), תמיסת אופיום באלכוהול, תרופה פופולרית לכל מיני מחלות - מכאב שיניים ועד שיעול. רבים לא הבינו את הסכנות והתמכרו לאופיום מבלי לדעת.
#שימושים
היסטורית, לאופיום היו שימושים רפואיים רבים. הוא שימש כמשכך כאבים, אמצעי טיפול בשלשולים, להרגעה ואפילו להרדמת חולים לפני ניתוחים. במאה ה-19 האופיום היה פשוט חלק מהרפואה היומיומית.
עישון אופיום היה פעם נפוץ מאוד, במיוחד באסיה ועדיין קיים באזורים מסוימים בעולם. כיום, האופיום עצמו כמעט ולא נמצא בשימוש רפואי, אבל הנגזרות שלו - מורפין, קודאין והרואין (Heroin) - עדיין משמשות ברפואה או נמצאות בשימוש לרעה כסמים.
מורפיום וקודאין הם משככי כאבים מוכרים ולגיטימיים בבתי חולים, אבל תחת פיקוח הדוק מאוד.
השימוש הלא חוקי באופיום ובנגזרותיו נפוץ כיום בעיקר לצורכי הנאה, אך יוצר התמכרות איומה והרסנית, נוטלת חיים והורסת את המכורים ולא פעם את משפחותיהם.
#השפעות וסכנות
כשמישהו צורך אופיום, ההשפעה המיידית היא תחושת רוגע ואופוריה - שלווה עמוקה שמלווה בתחושה טובה. הכאב נעלם, הדאגות מתפוגגות, והעולם נראה ורוד יותר. זה בדיוק מה שגורם לאנשים להתמכר.
אבל מעבר לתחושה הטובה הזמנית, יש השפעות מסוכנות: האטה בנשימה, ירידה בלחץ הדם, עצירות חמורה, בחילות, הקאות, בלבול, וישנוניות. במינון גבוה, האופיום יכול לגרום לדיכוי נשימתי, כשהגוף מפסיק לנשום - מה שמוביל למוות.
ההתמכרות לאופיום היא אחת החזקות והמהירות ביותר. הגוף מפתח סבילות מהר, מה שאומר שצריך יותר ויותר מהחומר כדי להשיג את אותה השפעה. כשאדם מכור מנסה להפסיק, הוא חווה תסמיני גמילה קשים: כאבי שרירים חזקים, בחילות, הקאות, שלשולים, הזעות, חרדה קיצונית ורעד.
#מחקרים
עצוב לגלות שעל אף סיכוני הבריאות החמורים, המחלות והמוות שהם גורמים, השימוש באופיואידים, כולל אופיום והירואין, נמצא במגמת עלייה בעולם. לאור העלייה בשימוש באופיום ובחומרים שכוללים אותו למטרות רפואיות ולא רפואיות, מומחי בריאות מזהירים ממנו ומעודדים את חקר השלכות הבריאות הארוכות של שימוש באופיום ואופיואידים, אותם חומרים שמכילים אותו.
במחקר שנערך באיראן, למשל, מצאו שצריכת אופיום מגבירה ב-86% את הסיכון לתמותה. גם אם הסיכון ממנו גבוה גם אצל מי שלא עישנו טבק מעולם, הקשר החזק ביותר נמצא למוות ממחלות כמו אסתמה, שחפת ומחלת ריאות חסימתית כרונית.
עוד נמצא במחקר קשר מובהק של פי 1.81, בין השימוש באופיום למוות ממחלות לב וכלי דם. סיכון מוגבר של פי 1.61 נמצא גם בין צריכת אופיום למחלת הסרטן.
במחקר אחר אותרה הגברה משמעותית של הסיכון לסרטן הכבד בשל שימוש באופיום, כשצורכי אופיום מעל 21 שנים היו בסיכון של פי 11.66 לפתח סרטן כבד.
#מפורסמים
האופיום ונגזרותיו גבו מחיר כבד גם מאנשים מפורסמים. אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), הסופר והמשורר האמריקאי הידוע, השתמש בלאודנום והתמכרות זו תרמה למותו המסתורי בגיל 40.
ג'ון קיטס (John Keats), משורר אנגלי מוכשר, מת בגיל 25 משחפת, אבל התמכרותו ללאודנום החמירה את מצבו והאיצה את סופו.
בעידן המודרני יותר, הזמר קורט קוביין (Kurt Cobain) התמודד עם התמכרות להרואין, נגזרת סינתטית של אופיום, התמכרות שהשפיעה על חייו, יצירתו ולבסוף תרמה למותו הטרגי בגיל 27.
השחקן האמריקאי פיליפ סימור הופמן (Philip Seymour Hoffman) מת ממנת יתר של הרואין ב-2014, אחרי שנים של ניקיון. זה מראה איך ההתמכרות לאופיאטים יכולה לחזור גם אחרי שנים של התגברות.
#סוף דבר
אופיום הוא סם שלאורך ההיסטוריה תפס מקום משמעותי בתרבות האנושית - מרפואה מסורתית ועד מלחמות בינלאומיות. למרות ההשפעה המרגיעה הזמנית, המחיר שהוא גובה גבוה מדי: התמכרות קשה, נזק בריאותי, ולעתים קרובות - חיים שהולכים לאיבוד.
מה שחשוב להבין זה שמאחורי האופיום והאופיאטים המודרניים עומד משבר אמיתי. רק בארה"ב, משבר האופיואידים (Opioid Crisis) גרם למותם של מאות אלפי אנשים בעשורים האחרונים. זו לא סתם סטטיסטיקה - אלה חיים שלמים, משפחות שנהרסו, וקהילות שסובלות.
כיום יש אלטרנטיבות בטוחות יותר לטיפול בכאב ותמיכה למי שכבר מתמודד עם התמכרות. הצעד הראשון הוא פשוט להכיר בסכנות האמיתיות של החומר הזה ולפעול להבראה בלעדיו.
הנה האופיום וההיסטוריה הקשה שלו:
https://youtu.be/2AFUPv7DRxs
סמים הם עסק טוב - פחות למי שמכור (עברית):
https://youtu.be/MswRUBy92UQ
פעם עשו עליו מלחמות:
https://youtu.be/f32MPPBJOjU
הזיות אופיום בסרטון אנימציה:
https://youtu.be/5K9PYiLJCH8
מסתבר שאופיום זה עניין עתיק (עברית):
https://youtu.be/-6sq-5sKDZk
וסרטון תיעודי על האופיום והאופיאטים (מתורגם):
https://youtu.be/V0CdS128-q4?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
סמי הזיה
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
