בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"

ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.

וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.

זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.

מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.

אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.

המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.

את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.

בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.

וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.

בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.

דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.

אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...

כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.


הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:

https://youtu.be/Wyx053CNMag


תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:

https://youtu.be/Vv98-4eOJbU


לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:

https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc


ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":

https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc


להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:

https://youtu.be/fHTdrPL22-Y


שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:

https://youtu.be/HKdsRWhyH30


סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:

https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes


וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:

https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes

אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.

הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".

אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...

בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.


הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":

https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s


ועל גג בניו-יורק ב-1968:

https://youtu.be/vuwMEiNg3B8


והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":

https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw

"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.

בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.

לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.

"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.

ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.

בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.

תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".


הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s


וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0

זמר הפולק טים הרדין (Tim Hardin) מת באותו חודש שבו נרצח ג'ון לנון. דצמבר 1980 לקח איתו מהעולם שניים מהקולות והמוחות המוזיקליים הטובים והאהובים של מוסיקת הפופ.

אחד נרצח על ידי מטורף שקינא בהצלחתו ואחד נסחף לסמים קשים, שהלכו ומשכו אותו למטה.

אבל מי היה טים הרדין?

טוב, אז חייבים לומר זאת - הוא החל כזמר בלוז לא מוצלח מדי באזור גריניץ' וילג' ורק כששינה את הסגנון לפולק החל באמת להצליח.

כי טים הרדין היה קודם כל כותב ומלחין מצוין. כמה מצוין? - עד כדי כך טוב שכמות הקאברים שעשו לשיריו ממש עם הופעתם באלבומים שלו הייתה אדירה.

מדובר בטובים והמצליחים שבאמני התקופה, שמיחזרו את שיריו באלבומיהם והפכו אותם ללהיטי ענק, כמעט מרגע שיצאו לראשונה בביצועו.

הוא עצמו שר בקול מעט חולמני ולדור שלם הוא היה מעין זמר אישי, צנוע ומדויק. בסצנת הפולק האמריקאית של שנות ה-60 הרדין הבריק כסינגר סונגרייטר מוצלח ובהופעה שלו בפסטיבל וודסטוק הוא כבש הרבה לבבות בביצועים מרגשים של בלדות מקסימות שדומה היה אז שרק הוא יודע לכתוב.

בעוד אמנים רבים הופכים את שיריו ללהיטי ענק הולך טים הרדין ומתפרסם כזמר נוגה, קדורני משהו. רוד סטיוארט הופך את "Reason To Believe" שלו ללהיט עולמי בגרסת כיסוי צרודה. בהמשך יבואו עוד. ג'וני קאש ובובי דארין הם רק ההתחלה של סדרת אמנים ש"מקאברים" את שירו "If I Were A Carpenter" והופכים אותו להמנון של דור שמדמיין מול אהובתו "אם אני הייתי נגר ואת האישה שלי..."

ויהיו עוד אגדות רוק שיחדשו אותו, ביניהם ניל יאנג, רוברט פלנט סולן לד זפלין, סטיבי וונדר ומי לא.

אפילו אריק איינשטיין, מלך הזמר העברי הצעיר של התקופה, מעריץ אותו ומקליט משיריו.

אבל במקביל להצלחה קרה להרדין מה שקרה להרבה כוכבים בתקופתו. הוא הולך ושוקע בסמים קשים. ההרואין הלך שלט בו. הוא מפתח פחד במה וחרדת קהל ובאופן כללי קצת מתחרפן. בהופעה שלו בישראל, אם להדגים זאת, איבד הקהל את הסבלנות כשהרדין ישב על הבמה במשך 3/4 שעה וכיוון את הגיטרה. כשהביעו אנשים בקהל מורת רוח האמן נפגע וצרח עליהם בכעס.

וכך מסיים טים הרדין את שנות ה-70 כשהוא מדוכא ומכור להרואין. בבית בלוס אנג'לס, רק שבועיים אחרי רצח ג'ון לנון, ב-29 בדצמבר 1980, הוא הולך לעולמו. העולם שאיבד שבועיים לפני כן אגדת רוק חסרת תקדים, ברצח סתמי ומבעית, כמעט ולא שם לב לכך.


הנה טים הרדין בלהיטו הראשון "Reason To Believe":

https://youtu.be/ECUpOxFnUK4


עוד אחד מלהיטיו הגדולים - "How Can We Hang On To A Dream":

https://youtu.be/0UGKPOsBKQQ


גרסת אינטרנט מחוברת לקטעים מסרט (מתורגם):

https://youtu.be/PD6nrhMB73E


בפסטיבל וודסטוק - אם הייתי נגר ("If I Were A Carpenter"):

https://youtu.be/sJy6Ds39PBo


בובי דארין וטיבי וונדר באותו שיר:

https://youtu.be/6IzhJxdebrc


סיבה להאמין - קאבר של אריק איינשטיין לאותו השיר:

https://youtu.be/RWOE_lmCf5o


וכשניל יאנג מבצע אותו זה כבר ממש מדהים:

https://youtu.be/axQDOwzoUZ8?t=1m05s

הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.

כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.

כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.

את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.

בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.

מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו

מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'".

אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.


הנה הקריירה של ניל יאנג:

https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y


ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:

https://youtu.be/n2MtEsrcTTs


עם "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" בוודסטוק:



את כמו הוריקן, "Like A Hurricane" עמוס הדיסטורשן:

https://youtu.be/qmKrcOB7udA


"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:

https://youtu.be/TnAgc1kgvLc


ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:

https://youtu.be/LQ123T3zD2k

ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.

ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"

מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.

כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.

לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.

עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.


הנה סיפורה של להקת "המי":

https://youtu.be/s0iQRqS1nNE


השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):

https://youtu.be/qN5zw04WxCc


"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:

https://youtu.be/h6qb_voOxHw


"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:

https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE


בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":

https://youtu.be/MomyaekDrdA


"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":

https://youtu.be/H_r_dWenKhk


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes

אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.

שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.

אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.

בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.

אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.

ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.

אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.

גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.

בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.

אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.

מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת ​​הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.

גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.


השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:

https://youtu.be/MfjPjQvXdcg


הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:

https://youtu.be/LQ123T3zD2k


"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:

https://youtu.be/Xb3fZmkzy84


אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:

https://youtu.be/o_cHvtPB2dY


אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:

https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU

ג'ימי הנדריקס נודע כגדול הגיטריסטים בעולם הרוק וכמי שהוביל את עולם הגיטרה הבלוזית למקומות חדשניים ופורצי דרך. הטכניקה והמוסיקליות שלו נחשבים בעיני מרבית הגיטריסטים הגדולים בעולם, לגדולים ופורצי דרך. בהיותו איטר יד ימין, כלומר שמאלי, הוא ניגן בגיטרה הפוכה. זה הכריח אותו ללמד את עצמו כיצד לעשות דברים בצורה הפוכה לאחרים. הוא בעיקר לימד את עצמו לנגן בגיטרה כי לא למד באופן מסודר אצל מורה. בתוך כך הוא סיגל לעצמו אופי של חוקר גיטרה וצליל וחקר את הגיטרה לכל הכיוונים ובמגוון אפשרויות.

הנדריקס גילה המון דברים שמוסיקאים אחרים לא הבינו לפניו. הוא הבין טוב מאחרים את האפשרויות המדהימות והצליל המיוחד של הדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה ממגבר שמכוון חזק מדי. כשהוא הגזים אותו הדיסטורשן שלו הפך לצליל של הנדריקס. בהמשך הוא גם הראשון שהחל להשתמש בהופעותיו בפידבק, אותה שריקה מרגיזה שכולם שמעו ונרתעו, אותו צליל מצמרר של המשוב האקוסטי, שאצל כל הנגנים האחרים היה איום ופגם במוסיקה ואצלו הפך בשבילו לחומר יצירה מוסיקלי בנגינת הדיסטורשן והפייזר שכל כך אפיינו אותו.

באופן מפתיע, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, ומוזיקאי מחונן, הוא מעולם לא למד לקרוא תווים. דבר זה התבטא היטב בסגנון הנגינה שלו שהתאפיין בחופשיות רבה, באלתור ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית. אריק ברדן סולן להקת "החיות", אמר עליו שהוא "לקח את הבלוז למאדים".

גם כמפיק תקליטים, ג'ימי הנדריקס היה חלוץ, שהבין לפני אחרים עד כמה הקלטות האולפן יכולות לפתח ולהרחיב את הרעיונות המוסיקליים שלו כיוצר. הוא הרבה לחקור את עולם ההקלטות ואת האפקטים לגיטרה שהחלו להיכנס והיה מהמוסיקאים הראשונים שהקליטו הקלטות סטריאופוניות.


הנה ג'ימי הנדריקס מופיע בפסטיבל וודסטוק:

https://www.youtube.com/watch?v=_PVjcIO4MT4


הרעש של הפידבק שהפך אצל הנדריקס לצליל במוסיקת הרוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0


חובבי הרוק גילו גיטריסט חדש בלונדון 1966, כשהוא בא לנגן עם "אלוהים של הגיטרה" אריק קלפטון, והשאיר אותו פעור פה:

http://youtu.be/6t4qXH_YaBs


שוב ב וודסטוק, הנדריקס מדגים את יכולות אילוף הפידבק שלו:

https://youtu.be/KfGyylmR-aI


ודעתם של הגיטריסטים הגדולים על הנדריקס והחדשנות שלו:

http://youtu.be/pYJ7tvQFnow

צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.

בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.

בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.

בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.

אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.

בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.

ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.

שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.

בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.

אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...


הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


גם הפרסומות מכוונות לצעירים:

https://youtu.be/g0VJkUkeN0U


יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:

https://youtu.be/Se7CbVmFWGw


כמה צעירים מיוחדים במינם:

https://youtu.be/-fC9rdruL4g


אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):

https://youtu.be/PgzBvU_VdUc


כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):

https://youtu.be/IztaZCS_-vY


ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):

https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes

מלכת הפולק של הסיקסטיז. היא הייתה שם, במוקד של אחת התקופות המרגשות בתולדות אמריקה. מי שנתנה את קולה לאירגוני זכויות אזרח ותנועות אנטי-מלחמתיות בשנות ה-60, השתתפה גם בפסטיבל וודסטוק, כנראה היחידה במופיעים שלא הייתה זמרת רוק.

זמרת שירי העם ג'ון באאז (Joan Baez) היא אחת מהדמויות החשובות בשירת המחאה של שנות ה-60. דמותה, כשהיא שרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome) ליד מרטין לותר קינג, הפכה לסמל ההתגייסות של הצעירים למאבק לזכויות האזרח, למען השלום והאהבה של אמריקה לעולם טוב יותר ולערכים הנעלים שבהם בחרו.

שנים אחר כך היא כתבה על בוב דילן, בן הזוג שלה בשנות ה-60, את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust). באאז חשה תסכול על שהאייקון שהיא עצמה שרה וחידשה רבים משיריו, מעולם לא העריך את כתיבתה ואהבתה כראוי. בעוד שהיא שיתפה את דילן בהופעותיה, הוא מעולם לא החזיר לה טובה ולא נהג אפילו להזמין אותה לשלו.

באאז מעולם לא נחה בתרומתה למאבקים למען השלום, נגד המלחמה ולמען כל מטרה נשגבת. ב-2005 היא עוד הופיעה מול מפגינים נגד המלחמה בעיראק, בסמוך לחווה של הנשיא בוש בטקסס.


הנה ג'ון באאז בשנות ה-60:

https://youtu.be/nM39QUiAsoM


ג'ואן באאז, שרה את השיר "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:

https://youtu.be/7akuOFp-ET8


בהשראתו של מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח:

https://youtu.be/dJoWrLQWrEc


הופעה עם הזמרת הגדולה מרצדס סוסה:

https://youtu.be/wze9r6JvXEY


ועל בוב דילן, אהובה לשעבר, היא כתבה שיר מלא כאב, על שזלזל בה ובכשרונה:

https://youtu.be/dcaZi_G3xVs

הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.

מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.

ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!

בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.

חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.

הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.

אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.

לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.

זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.


השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:

https://youtu.be/Ag58k2elaYs


"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:

https://youtu.be/ENz1uyheA8g


"Paint It Black" של הרולינג סטונז:

https://youtu.be/O4irXQhgMqg


"Eight Miles High" של הבירדס:

https://youtu.be/2ymkBEhdHBE


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):

https://youtu.be/QB8NuvDML2I


ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes

להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.

ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.

הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.

ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...

ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"

מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.

גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".


הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:

https://youtu.be/iCRwt__7KUc


מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:

https://youtu.be/3C0ylT-HWjs


וסרט תיעודי על הלהקה:

https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes

שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.

בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.

הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.

הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.

הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.

אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.


אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":

https://youtu.be/J1cDECkN2xg


שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:

https://youtu.be/rMbATaj7Il8


סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:

https://youtu.be/RXBAgAxn1x4


ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:

https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM

היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.

כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.

כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!

אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.

וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.

ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.

מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.

עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.

באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.

שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.

שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.

אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.

בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.

כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.

בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.

הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.

וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.

ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.

יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.

המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.


הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:

https://youtu.be/GM5A-uLRYao


עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:

https://youtu.be/mZmiefQ5y4U


ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:

https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c


והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":

https://youtu.be/7uG2gYE5KOs

בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:

https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes