» «
פסטיבל וודסטוק
מה קרה בפסטיבל וודסטוק?



בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"

ואכן, פסטיבל וודסטוק, אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.

וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות הפרוצות על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי ילדי הפרחים", כינוי שידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.

המופלא בוודסטוק היו המשתתפים שבו כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראה מבוגר אחד, אלא רק צעירים. בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.

וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק. בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו. ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו, בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות.


הנה פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:

https://youtu.be/Wyx053CNMag


הנה עלילות הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:

https://youtu.be/Vv98-4eOJbU


לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:

https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc


ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":

https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc


סנטנה סחף במקצבים לטיניים וגיטרה מדויקת:

https://youtu.be/AqZceAQSJvc


להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:

https://youtu.be/fHTdrPL22-Y


שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:

https://youtu.be/HKdsRWhyH30


והנה סרט תיעודי על ההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:

https://youtu.be/PQMIIdiStpc


המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, חתם את הפסטיבל בנגינת ההמנון האמריקאי בדיסטורשן סמלי:

https://youtu.be/TKAwPA14Ni4


וסרט תיעודי קצר על הפסטיבל הכי מפורסם של הסיקסטיז:

https://youtu.be/r7iiD8ZlyRY?long=yes
ג'פרסון איירפליין
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?



אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.

הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".

אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...

בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.


הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":

https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s


ועל גג בניו-יורק ב-1968:

https://youtu.be/vuwMEiNg3B8


והנה ביצוע של "ארנב לבן" ב-1975:

https://youtu.be/RdoLcgxvf98


הנה קטע ארוך מהופעה של "מטוסו של ג'פרסון" ב-1970:

https://youtu.be/mY1k9AWVI3A
המי
מי הייתה להקת המי?



ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.

ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"

מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.

כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.

לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.

עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.


הנה סיפורה של להקת "המי":

https://youtu.be/s0iQRqS1nNE


השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):

https://youtu.be/qN5zw04WxCc


"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:

https://youtu.be/h6qb_voOxHw


"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:

https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE


בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":

https://youtu.be/MomyaekDrdA


"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":

https://youtu.be/H_r_dWenKhk


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
ילדי הפרחים
מי היו "ילדי הפרחים"?



"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים. בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.

לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער. "ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם. ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים. בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.

תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".


הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז:

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


וחדשות מהעבר על ילדי הפרחים והקול שלהם:

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0

פסטיבל וודסטוק

פידבק
איך הפך הרעש מהמגבר למוסיקה?



ג'ימי הנדריקס נודע כגדול הגיטריסטים בעולם הרוק וכמי שהוביל את עולם הגיטרה הבלוזית למקומות חדשניים ופורצי דרך. הטכניקה והמוסיקליות שלו נחשבים בעיני מרבית הגיטריסטים הגדולים בעולם, לגדולים ופורצי דרך. בהיותו איטר יד ימין, כלומר שמאלי, הוא ניגן בגיטרה הפוכה. זה הכריח אותו ללמד את עצמו כיצד לעשות דברים בצורה הפוכה לאחרים. הוא בעיקר לימד את עצמו לנגן בגיטרה כי לא למד באופן מסודר אצל מורה. בתוך כך הוא סיגל לעצמו אופי של חוקר גיטרה וצליל וחקר את הגיטרה לכל הכיוונים ובמגוון אפשרויות.

הנדריקס גילה המון דברים שמוסיקאים אחרים לא הבינו לפניו. הוא הבין טוב מאחרים את האפשרויות המדהימות והצליל המיוחד של הדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה ממגבר שמכוון חזק מדי. כשהוא הגזים אותו הדיסטורשן שלו הפך לצליל של הנדריקס. בהמשך הוא גם הראשון שהחל להשתמש בהופעותיו בפידבק, אותה שריקה מרגיזה שכולם שמעו ונרתעו, אותו צליל מצמרר של המשוב האקוסטי, שאצל כל הנגנים האחרים היה איום ופגם במוסיקה ואצלו הפך בשבילו לחומר יצירה מוסיקלי בנגינת הדיסטורשן והפייזר שכל כך אפיינו אותו.

באופן מפתיע, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, ומוזיקאי מחונן, הוא מעולם לא למד לקרוא תווים. דבר זה התבטא היטב בסגנון הנגינה שלו שהתאפיין בחופשיות רבה, באלתור ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית. אריק ברדן סולן להקת "החיות", אמר עליו שהוא "לקח את הבלוז למאדים".

גם כמפיק תקליטים, ג'ימי הנדריקס היה חלוץ, שהבין לפני אחרים עד כמה הקלטות האולפן יכולות לפתח ולהרחיב את הרעיונות המוסיקליים שלו כיוצר. הוא הרבה לחקור את עולם ההקלטות ואת האפקטים לגיטרה שהחלו להיכנס והיה מהמוסיקאים הראשונים שהקליטו הקלטות סטריאופוניות.


הנה ג'ימי הנדריקס מופיע בפסטיבל וודסטוק:

https://www.youtube.com/watch?v=_PVjcIO4MT4


הנה הרעש של הפידבק שהפך אצל הנדריקס לצליל במוסיקת הרוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0


חובבי הרוק גילו גיטריסט חדש בלונדון 1966, כשהוא בא לנגן עם "אלוהים של הגיטרה" אריק קלפטון, והשאיר אותו פעור פה:

http://youtu.be/6t4qXH_YaBs


שוב בוודסטוק מדגים את יכולות אילוף הפידבק שלו:

https://youtu.be/KfGyylmR-aI


דעתם של הגיטריסטים הגדולים על הנדריקס והחדשנות שלו:

http://youtu.be/pYJ7tvQFnow
ג'ואן באאז
כיצד הפכה ג'ואן באאז לכוהנת השלום של הפולק?



היא הייתה שם, במוקד של אחת התקופות המרגשות בתולדות אמריקה. מי שנתנה את קולה לאירגוני זכויות אזרח ותנועות אנטי-מלחמתיות בשנות ה-60, השתתפה גם בפסטיבל וודסטוק, כנראה היחידה במופיעים שלא הייתה זמרת רוק.

זמרת שירי העם ג'ון באאז (Joan Baez) היא אחת מהדמויות החשובות בשירת המחאה של שנות ה-60. דמותה, כשהיא שרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome) ליד מרטין לותר קינג, הפכה לסמל ההתגייסות של הצעירים למאבק לזכויות האזרח, למען השלום והאהבה של אמריקה לעולם טוב יותר ולערכים הנעלים שבהם בחרו.

שנים אחר כך היא כתבה על בוב דילן, בן הזוג שלה בשנות ה-60, את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust). באאז חשה תסכול על שהאייקון שהיא עצמה שרה וחידשה רבים משיריו, מעולם לא העריך את כתיבתה ואהבתה כראוי. בעוד שהיא שיתפה את דילן בהופעותיה, הוא מעולם לא החזיר לה טובה ולא נהג אפילו להזמין אותה לשלו.

באאז מעולם לא נחה בתרומתה למאבקים למען השלום, נגד המלחמה ולמען כל מטרה נשגבת. ב-2005 היא עוד הופיעה מול מפגינים נגד המלחמה בעיראק, בסמוך לחווה של הנשיא בוש בטקסס.


הנה ג'ון באאז בשנות ה-60:

https://youtu.be/nM39QUiAsoM


ג'ואן באאז, שרה את השיר "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:

https://youtu.be/7akuOFp-ET8


בהשראתו של מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח:

https://youtu.be/dJoWrLQWrEc


הופעה עם הזמרת הגדולה מרצדס סוסה:

https://youtu.be/wze9r6JvXEY


על בוב דילן, אהובה לשעבר, היא כתבה שיר מלא כאב, על שזלזל בה ובכשרונה:

https://youtu.be/dcaZi_G3xVs


בהמשך היא אמצה שירים נגד מלחמה גם מעולם הרוק:

https://youtu.be/5NGqbWGGC4U


וסרט תיעודי על הפעילה החברתית והזמרת החשובה הזו:

https://youtu.be/hQRAGIZybiA?long=yes
פסיכדליה
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?



הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית. יצרו אותה אמני רוק כמו הביטלס, גרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.

חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.

הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.

אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד...

לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.

זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.


השיר "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:

https://youtu.be/Ag58k2elaYs


"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר":

https://youtu.be/RMJhKxPONBg


"Paint It Black" של הרולינג סטונז:

https://youtu.be/O4irXQhgMqg


ו-"Eight Miles High" של הבירדס:

https://youtu.be/2ymkBEhdHBE


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


והנה 10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
אדם בעקבות גורלו
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?



שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider). זה היה סרט דל-תקציב מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60. הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.

הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.

הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.

אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.


הנה קדימון לסדרה תיעודית שחקרה את הערכים של "אדם בעקבות גורלו":

https://youtu.be/NPelralbKHo


שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:

https://youtu.be/rMbATaj7Il8


סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:

https://youtu.be/RXBAgAxn1x4


ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:

https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM


העולם שייך לצעירים
מתי העולם הפך שייך לצעירים?



צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.

בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.

בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.

בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.

אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.

בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.

ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.

שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.

בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.

אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...


הנה "קיץ האהבה" שתרם לכיבוש העולם על ידי הצעירים:

https://youtu.be/UeSRKf9iA7E


גם הפרסומות מכוונות לצעירים:

https://youtu.be/g0VJkUkeN0U


הנה יזמות צעירות שיזמו דברים גדולים:

https://youtu.be/Se7CbVmFWGw


כמה צעירים מיוחדים במינם:

https://youtu.be/-fC9rdruL4g


אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים:

https://youtu.be/PgzBvU_VdUc


ככה בנק מחזר אחרי הצעירים:

https://youtu.be/IztaZCS_-vY


ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים:

https://youtu.be/8hPCiXlZfKo


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.