הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.

מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.

ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!

בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.

חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.

הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.

אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.

לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.

זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.


השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:

https://youtu.be/Ag58k2elaYs


"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:

https://youtu.be/ENz1uyheA8g


"Paint It Black" של הרולינג סטונז:

https://youtu.be/O4irXQhgMqg


"Eight Miles High" של הבירדס:

https://youtu.be/2ymkBEhdHBE


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):

https://youtu.be/QB8NuvDML2I


ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes

הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.

זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.

באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.

רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.

זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.

ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.

מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.


הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:

https://youtu.be/9vuqI2v2IRs


האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:

https://youtu.be/JfPbeTd2PW0


עם פרקטלים פסיכדליים:

https://youtu.be/bIDzktFkgdA


אנימציה פסיכדלית:

https://youtu.be/w6K0iDsu0TM


סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:

https://youtu.be/X95CTasDKdg


ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:

https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes

"דמיין את עצמך בסירה בנהר עם עצי מנדרינה ושמי מרמלדה. מישהי קוראת לך, אתה עונה די לאט, ילדה עם עיני קליידוסקופ..." - כך נפתח "לוסי ברקיע היהלומים" (Lucy in the sky with diamonds), ללא ספק אחד השירים המפורסמים והאהובים ביותר בתולדות הרוק.

לוסי אודונל בת ה-4, שבהשראתה נכתב "לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, היתה החברה הטובה בגן של ג'וליאן, בנו של ג'ון לנון. כשהוא הראה לאביו את הציור שצייר אותה, כשהיא מרחפת בין היהלומים בשמיים. ג'ון תיקן אותו שאלו כוכבים אבל הוא תיקן את האב והבהיר לו שמדובר ביהלומים.

אז לא, השיר הזה הוא לא על אל-אס-די, לפחות על פי ג'ון לנון. אף על פי כן אסרו תחנות רדיו רבות, כולל הבי-בי-סי, על השמעת השיר. את הסיפור הנפוץ כל כך שעשה לו אז כנפיים, על כך שהשיר מתאר טריפ אל-אס-די, אי אפשר היה לעצור כבר. כולם הרי ידעו כבר שהסם הפסיכדלי נקרא בראשי התיבות של שם השיר כולו. גם ראיון שנתן פעם פול מקרטני אישר את הגרסה של האל-אס-די, אם כי הייתה תקופה שפול וג'ון כל כך כעסו שהם אמרו תמיד ההיפך זה מזה...

בראיון עימה אמרה לוסי פעם ש"בתחילה חשבתי שאני נראית בציור כמו חייזר, אבל כיום אני מאושרת שיכולתי לשמש השראה לדבר כזה. שאני באמת לוסי בשמים עם יהלומים".

ג'וליאן לנון, בנו של ג'ון, שמר על קשר רופף עם חברת ילדותו ורק בהיותם מבוגרים הם חידשו את הקשר מרחוק. את הציור המפורסם עצמו, לא מוצאים עד היום. לוסי אודונל עצמה נפטרה בגיל 40 ממחלת הזאבת. היא הספיקה לחוות את הפיכת השיר שנכתב עליה ללהיט ענק ולסמל של תקופה, אבל עלתה לשמיים די מהר בעצמה.


הנה השיר "לוסי ברקיע היהלומים" בריקוד של "קרקס השמש":

https://youtu.be/qVaxVV5XtHg


לנון מסביר שהשיר הוא על הציור של בנו ולא על אל אס די:

https://youtu.be/umF60jXiYBI


אנימציה מקסימה על נעימת "לוסי בשמי היהלומים":

https://youtu.be/kIB7a7f_keQ


אנימציית AI פסיכדלית לשיר המפורסם:

https://youtu.be/f3GfUKJBUYA


ולוסי זכתה גם שאת שמה יקבל מאובן מפורסם של אישה קדומה, אולי היא אם האנושות:

https://youtu.be/U5U-Pe-qjok

בטיק, באטיק, או "טאי דאי" (Tie dye) הם כינוייה של טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. חולצות עם בטיק היו מסמלי הסיקסטיז, חביבות ההיפים וילדי הפרחים של שנות השישים.

בבטיק משתמשים במקומות שונים בעולם, אך לא ברור היכן נולדה אמנות זו. האי ג'אווה שבאינדונזיה הוא אחד המקומות הבולטים בעבודות הבטיק שעושים בו. בתרבות המקומית של אינדונזיה הבאטיק הוא חלק בלתי נפרד ועם הזמן הוא הפך לסמל התרבותי והמסחרי שלה.

הקלות הרבה שבה ניתן היה להכין אותן, המחיר הזול והמרכיבים של השימוש החוזר - כל אלו הפכו את החולצות הצביעות בבית מסתם בגד, לבגד עם רעיון. הצבעים המגוונים והמשוגעים של חולצות ובגדי הטאי דאי הפכו את הדפסי הבאטיק הללו לאחד מסמלי חופש המאפיינים את שנות ה-60.

עד היום מציעה אמנות הבטיק יופי של פעילויות DIY לדור הצעיר, בקייטנות, בחוגי היצירה ועוד. בצביעת בטיק קושרים את הבגד או מורחים שעווה מותכת על הבד, לפני שטובלים אותו בצבע. הצבע נדבק בכל מקום חשוף על פני הבגד וכשמתירים את החבל או ממוססים את השעווה מתגלים אזורים לא צבועים על הבד, בדוגמאות מרהיבות, מופשטות ואפילו פסיכדליות. אם משלבים כמה צבעים שונים, בסדרה של סיבובי צביעה וייבוש, מתקבלים בגדים צבעוניים ומרהיבים אף יותר.

גם אם היום פחות רואים אותן, חולצות הבטיק הצבועות בטכניקת הקשירה או השעווה והצביעה, אלה שקיבלו בעברית את הכינוי "בטיק", היו פעם להיט ענק. כיום הבאטיק הוא לא פעם כבר בד מודפס, התופס מקום של נוסטלגיה ואמירה אישית באופנת העיצוב.


כך ככל הנראה המציאו ההיפים את הטאי דאי:

https://youtu.be/EsQ63m4hLN0


מדריך להכנת באטיק טאי דאי (עברית):

https://youtu.be/I7QIWx_Ssj0


אשה שהקימה עם בעלה עסק לייצור חולצות בטיק:

https://youtu.be/KlpE-QJ03Q8


טכניקות שונות לצביעת חולצה בשיטת טאי דאי:

https://youtu.be/J-6esY0pppM


טיפים לצביעה כזו:

https://youtu.be/sm6qYaz_H_U


צביעה במגוון צבעים:

https://youtu.be/PbjWkiQ5DtI


וסרט על ההיפים שבאים לפגוש את הגרייטפול דד ואת עצמם הצעירים בחולצות טאי דאי:

https://youtu.be/QbwwoqQQh-8

במוסיקה האלקטרונית יש ז'אנר אחד שהסתבך. סמים, משטרה ומעצרים לא זרים לסגנון הזה, שכבר משמו, טראנס, ניתן להבין שהוא מהפנט אנשים ומכניס אותם למצב תודעתי שונה. הוא נתפס כאנטי-ממסדי, מרדן ושובר גבולות. צעירים אהבו אותו, אך ההורים שלהם פחות. הוא כיכב במסיבות "רייב", אותן מסיבות טבע שבהן רקדו, לעתים מעל 10 שעות ברציפות ואף ימים שלמים, באווירה של חופש, מוסיקה, טבע, אווירה ואוויר צח. עד כדי כך זוהה הטראנס עם המסיבות הללו שהן כונו לא פעם "מסיבות טראנס".

טראנס (Trance) הוא סגנון במוסיקה האלקטרונית, שהתפתח באנגליה ובמערב אירופה במהלך שנות ה-90 והתפשט ברחבי העולם. זהו זרם במוזיקת הדאנס האלקטרונית שמתאפיין בקצב מהיר של 125-150 פעימות לדקה, עם הרבה לופים (חזרה על משפט מוסיקלי שוב ושוב) מהפנטים ומשפטי סינטסייזר מלודיים שיוצרים מתח הולך וגובר ושוברים אותו בשיא.

הטראנס קיבל את שמו מהחזרה המרובה במוסיקה, שמשפיעה באופן היפנוטי ומכניסה למצב המזכיר טראנס. השימוש הרב בצלילים אלקטרוניים שמופקים מסינטסייזרים, סמפלרים ומכונות תופים מעניק לו צליל שמוגדר על ידי רבים כפסיכדלי, שמיימי, חייזרי ומכניס את השומעים והרוקדים למצב זה. במקור הטראנס לא הכיל שירה אנושית ורק כשהתפתח הז'אנר התפתח, החלו המוסיקאים להוסיף פה ושם גם שירה.


הנה מוסיקת טראנס:

http://youtu.be/at50X0bIbBw


הצמד הישראלי אסטרל פורג'קשן מככב בסצנה כבר הרבה שנים:

https://youtu.be/RFjCoIN0j6A


סקאזי, עוד יוצר ודי ג'יי ישראלי שהוא מהמובילים במסיבות המוניות בעולם:

http://youtu.be/PIL2ttBqTsM


Infected Mushroom, גם הם צמד ישראלי מצליח, בטראנס הפסיכדלי:

https://youtu.be/FxiXYxOvQMw


ומסיבת טראנס:

http://youtu.be/l6Wj1RyELQA

כשלהקת The Verve המופלאה הוציאה את מה שיהיה להיט ענקי שלה, הבלדה החותכת בבשר החי של הלב "The Drugs Don't Work", רבים חשבו שהוא מתייחס לבעיית ההתמכרות לסמים של ריצ'רד אשקרופט, סולן הלהקה וכותב השירים שלה.

למעשה, הסברה הרווחת בקרב המעריצים הייתה שהשיר הוא מעין שיר אהבה בו פיצה הזמר את זוגתו קייט ראדלי, בעצמה מוסיקאית ומי שזכורה כקלידנית של להקת "ספיריטואלייזד". כי רבים פירשו את הטקסט כמתייחס ליחסים בין השניים, שנשלטו על ידי ההתמכרות שלו לסמים.

אבל השיר נכתב בכלל על משהו אחר. הדראגס, שנתפסו בטעות כסמים, הן התרופות וטיפולי הכימותרפיה שניתנו לאביו החולה, בהתמודדות שלו כנגד מחלת הסרטן, מאבק שהסתיים במותו הטראגי של האב מהמחלה.

אז מי שבטעות חשבו ש-The Drugs Don't Work הוא שיר על התמכרות לסמים, יידעו עכשיו שזה לא העניין. להיפך, זוהי בלדה כואבת ומעין קינה שאשקרופט, הזמר והיוצר המופלא של הלהקה, כתב על מות אביו והסבל שקדם לו, עם התרופות הרבות שקיבל.


הנה The Drugs Don't Work של הוורב:

https://youtu.be/ToQ0n3itoII


בלייב:

https://youtu.be/eCIq8ROY_Zk


ובהופעה ב-MTV:

https://youtu.be/ZmdXB9qt3LY

בשנות ה-70 הייתה ללא ספק פינק פלויד (Pink Floyd) להקת הרוק המצליחה בעולם. במיוחד נודעה הלהקה בטקסטים העמוקים והפילוסופיים שלה, בהופעות הענק התיאטרליות שנתנה, באלבומי הקונספט המשובחים ובתמונות האייקוניות שנבחרו להופיע על העטיפות שלהם.

אך את פסגת הצלחתם חייבים חברי הלהקה למוסיקה המרתקת שלהם, ששילבה סגנונות שונים לסגנון שאופייני רק ללהקה, סגנון שהפך לסמלה של הלהקה. המוסיקה של הפינק פלויד שילבה בין הרוק הפסיכדלי, שהלהקה יצרה במיוחד באלבומיה הראשונים, לבין רוק מתקדם, עם השפעות של בלוז וקורטוב של רוק כבד. היה במוסיקה שלהם שילוב מבריק בין מוסיקה איכותית לפופ, מוסיקה שמצד אחד הייתה מורכבת ועמוקה, אך מנגד דיברה אל ההמונים והפכה לפופולארית ביותר.

פינק פלויד, שנבחרה לא אחת ללהקה הטובה בכל הזמנים, היא להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה עצומה בשני העשורים שאחרי כן. ההשפעה של פינק פלויד על עולם הרוק והמוסיקה האלקטרונית היא עצומה ונמשכת עד היום.

רגע הפריצה להצלחה העולמית שלה היה האלבום "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon). הוא בא בסוף התקופה הראשונה של פינק פלויד, לאחר שהלהקה החליפה את סיד בארט, מנהיגה הקודם, שסבל ממחלת נפש והלך והסתגר בעולמו הפסיכדלי, שתודלק בכמויות סמים ענקיות.

האלבום הזה שינה את גורלה של "פינק פלויד". בזכותו היא הפכה מלהקת רוק פסיכדלי, מוערכת אך בעלת הצלחה מסחרית שולית למדי, להרכב-על שיצר רוק מתקדם ומדויק, עם מכירות של אלבומים במיליוני עותקים והצלחה מסחררת בת מאות שבועות במצעדי מכירות התקליטים. בעקבותיו תבוא שרשרת אלבומים משובחים, שהעלו את הלהקה למעמד כמעט מיתי.

מי שהפך אז למנהיג הלהקה והדמות הבולטת ביצירת המוסיקה שלה היה הבאסיסט שלה רוג'ר ווטרס. לצדו הפכה הלהקה למכונה מסונכרנת של נגינה מצוינת ומוסיקת רוק מתקדם פורץ דרך. זה היה רוק של סינתיסייזרים, אותן מקלדות אלקטרוניות שהלכו והשתכללו אז והפכו את הרוק לגדול מהחיים - מוסיקה חזקה, עם סאונד קלאסי, כמעט סימפוני. על כל זה התיישבו הגיטרה של דייב גילמור, שהפיקה סולואים בלתי נשכחים וריפים מדויקים וצובטי-לב, לצד שילובים ווקאליים של קולות אורחים ותפורים להפליא וצלילים מוקלטים, במיטב המסורת שנולדה עשור לפני כן ב-Pet Sounds של הביץ' בויז.

מקומה של פינק פלויד בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם במיוחד, היה מובטח. הסתבר שהמאסטרפיס הראשון, "הצד האפל של הירח", ששהה 741 שבועות בראש מצעדי המכירות, היה רק האות לשרשרת אלבומים מהמשובחים והחשובים בתולדות הרוק. היו בהם אלבום פרידה מסיד בארט בשם "הלוואי שהיית כאן" והאלבום הגדול והכפול, יצירת קונספט מורכבת ועמוקה בשם "החומה" (The Wall), שיא יצירתי שיסמן את פסגת היצירה של ווטרס אך יפרק את הלהקה ממנו ויסמן את תחילת דעיכתה, שתימשך עוד עשור נוסף.

שם הלהקה, שככל הנראה נהגה על ידי המנהיג המקורי שלה סיד בארט, הוא חיבור בין שמותיהם של אמני הבלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.


הנה סיפורה של פינק פלויד:

https://youtu.be/awbJ2suLneQ


בהופעה:

https://youtu.be/73UMWoXRbjg


דייב גילמור בביצוע עכשווי:

https://youtu.be/_1jL8A20H_k


הנה עשרה מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/lSJ5KGyocOE


קטע מהסרט "החומה" שמבוסס על אלבומם המוצלח The Wall:

https://youtu.be/YR5ApYxkU-U


ואחרי שרוג'ר ווטרס עזב, דייב גילמור מנהיג את הלהקה:

https://youtu.be/Fk0V_GGa2XM


סרט תיעודי על הלהקה:

https://youtu.be/W6TLg6bkKvo?long=yes


וההופעה האחרונה - איחוד ב-2005 להופעה אחת:

https://youtu.be/2K7TU1Hh_3U?long=yes

זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.

רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.

בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.

למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.

הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.

הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.

כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.

סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.

האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.

כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.

גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.

אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.

הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.

מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.

ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.

בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.

הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.

הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.

מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.

חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.

לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.


הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:

https://youtu.be/xm2R7lNybGM


הופעתו המקורית:

https://youtu.be/jMOynjuAPvM


הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":

https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o


חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:

https://youtu.be/uKCMSWbC9VY


"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:

https://youtu.be/ahn_fVEF9e8


שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:

https://youtu.be/5tEYuJH_d-U


הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:

https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes


והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):

https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes

שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.

רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.

באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.

מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.

והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.

המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.

בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.

בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.

נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.

העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".


הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):

https://youtu.be/h92Bt8zrHNU


ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:

https://youtu.be/FJgwGxY37OE


כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:

https://youtu.be/C4pJru-L_GQ


עשור של שינויים באופנת הצעירים:

https://youtu.be/8-iNPIIsRYo


להיט ענק מהתקופה (מתורגם):

https://youtu.be/HJcoeIVJSU8


אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:

https://youtu.be/X9gEzDcO4-0


וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:

https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes

זרם התודעה (Stream of consciousness) הוא כתיבה ספרותית של שטף ההרהורים והמחשבות העוברים בראשה של דמות, כייצוג של הנפש, באופן חופשי וסובייקטיבי, ללא היגיון, תיקונים או סימני פיסוק ובניסוח אסוציאיבי, חסר מעצורים ולאו דווקא תקני.

ספרים כמו "זכרון דברים" של יעקב שבתאי נכתבו בשיטת זרם התודעה וכך מוצגות מחשבות הסבתא בספרו של א. ב. יהושע "המאהב".

זרם התודעה משמש כבסיס לטכניקת כתיבה חופשית, יצירתית ומאווררת מחשבות. כך ממליצה למשל כוהנת כתיבה בשם ג'וליה קמרון על כתיבת "דפי בוקר". אלו הם דפי יומן, שבהם נכתבים טקסטים יומיים כ"זרם תודעה". הכותבים רושמים בהם את כל מה שנמצא ועולה בראשו, ללא עריכה. פשוט נותנים לדברים לצאת, כמי נהר זורמים, משוחררים מביקורת, שיפוט או צנזורה עצמיים, הישר אל הנייר.

באופן מסוים גם בעולם המוסיקה, במיוחד בסגנונות המשתמשים באילתור, יש שימוש בזרם תודעה. הנגנים מפיקים "סיפור מוסיקלי" מיידי, מאולתר, שנבנה מהאסוציאציות והרעיונות העולים בראשם בזמן-אמת. קשר מעניין לזרם התודעה יש גם לפסיכדליה של שנות ה-60 ולמוסיקה של אמנים רבים ו"ילדי הפרחים", כשה-LSD שהיה כה חביב עליהם וחומרים משני-תודעה נוספים, הביאו לשינויים בתודעתם ובזרם המחשבות והיצירה שלהם.

המונח נולד בספרו של ויליאם ג'יימס "עקרונות הפסיכולוגיה".


הנה סרטון אנימציה שנוצר בזרם התודעה:

https://youtu.be/JOIGwvRNqYU


זרם תודעה ויזואלי בווידאו:

https://youtu.be/9ma2Rg-VpS4


כך כותבים בעזרת הטכניקה של "זרם התודעה":

https://youtu.be/2scdO4M9FN8


יש מי שפיתחו כלים כדי לשדר אונליין את "זרם התודעה":

https://youtu.be/We-NlhYybTs


ראיון זרם-תודעה שאין בו נושא, גבולות, או כיוון:

https://youtu.be/EuUD7pzFcr4


ובכלל מהי התודעה:

https://youtu.be/jReX7qKU2yc

ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.

אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.

הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.

ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.

כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.


הנה סיפורם של ההיפים:

https://youtu.be/R5aM6VriJLg


תרבות ההיפים:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":

https://youtu.be/TKZVUtvjBdM


ההיפים בעיניים מחויכות:

https://youtu.be/9OrSRMaWgFw


וסרט תיעודי על ההיפים:

https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes

לנו יש את פסח, אבל להודים יש את "פסטיבל ההולי", חג הצבעים ההודי, שנקרא "חג ההולי" או ה"הוליקה".

בהיותו מסורת הינדית עתיקה, ההולי הוא מהחגים המטריפים של הודו, חג האביב שלהם, שהוא כולו בסימן צבעים.

החג הזה הוא גם חג האהבה של הודו, שכן הוא עומד בסימן סיפור האהבה המיתולוגי בין קרישנה וראדה, אהובתו מהמיתולוגיה ההודית.

זה מתחיל ביום שאחרי ליל הירח המלא של חודש מרץ. אז חוגגים מאמיני דת ההינדו והסיקים את הפרידה מהחורף ואת תחילתו של האביב.

החוגגים משפריצים צבעים אחד על השני ודומה שביום הזה מותרים כל הדברים האסורים: החוגגים שותים חלב עם סם מריחואנה וחוגגים זה לצד זה בלי הבדלי מעמד. צריך להבין שזה יוצא דופן בהחלט, שכן בהודו יש הפרדה ברורה בין הקאסטות השונות, המעמדות ההודים. בחג ההולי לא מפסיקים לשיר ולרקוד לאל קרישנה, כשאין מחיצות בין ההודים.

אבל ההולי הוא כבר מזמן לא סתם חג הודי. כשפסטיבל ההולי מגיע מוכיחים תושבי הודו שהם יודעים לצאת מהשאנטי או העוני והדלות ולהרים חגיגת צבעים שניתזים באוויר, באבקות צבעוניות מכל כיוון ובכל גוון. הרחובות מתמלאים בקרבות צבע, מסיבות ענק עטופי צבעי גוף ומוסיקה מחרישת אוזניים, כיכרות הערים נצבעים בכל צבעי הקשת והחגיגות לא נגמרות, בהילולה מלאת התלהבות וצבע שנמשכת ימים שלמים.

גם נפאל, שכנתה של הודו, עורכת חגיגות דומות בחג הצבעים ומהודו התפשטו חגיגות הצבע למקומות רבים בעולם, הן בשל העובדה שהאוכלוסייה ההינדואית חוגגת אותו בכל מקום שבו היא נמצאת, כולל בפקיסטן, מלזיה, סרי לנקה, סורינם ומאוריציוס והן משום שבמדינות מערביות כמו ארצות הברית ואנגליה, הוא מהווה חלק מטרנד מהנה של הכפר הגלובלי שפוגש את מתרפקי תרבות ההיפים והפסיכדלי. הצבעים הנהדרים והמגוונים כל כך רק מוסיקה לאסתטיקה הידועה של הפסיכדליה.


הנה סרטון של פסטיבל הצבעים של ההולי (עברית):

https://youtu.be/8Wj818YYD6k


עוד מחג הצבעים בהודו:

https://youtu.be/zqsRFAJVN9c


גם התיירים בהודו נהנים בחג הצבעים:

http://youtu.be/Hh-o5g4tLVE


הכפרים מתמלאים בצבע:

https://youtu.be/AbFIkJ8KFZ8


הדודל שהקדישו לו בגוגל:

https://youtu.be/LgFf42Krh4c


והנה מצגת תמונות של החג:

http://youtu.be/i4atKTpZ1aA

אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.

הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".

אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...

בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.


הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":

https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s


ועל גג בניו-יורק ב-1968:

https://youtu.be/vuwMEiNg3B8


והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":

https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw

בשנת 1968, בשיא הצלחתם, עשו חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, את "צוללת צהובה" (Yellow Submarine). זה היה סרט אנימציה מצויר שנוצר בהשראת שיר בשם זה, שהוקלט לראשונה באלבום "Revolver" של הלהקה.

הסרט התבסס על שירי "הביטלס", בו כיכבו הדמויות המאוירות של חבריה. לקראת סופו של הסרט, בידיעה שזה מה שיביא את המעריצים בהמוניהם לבתי הקולנוע, הוצגה גם סצנה אחת מצולמת ולא מאוירת, של הלהקה בהופעה. הסרט הציג אנימציות מרתקות ואפילו חדשניות לזמנן והיה צבעוני ומעט פסיכדלי אפילו, בהתאם לרוח התקופה.

במקביל לסרט יצא גם אלבום בשם זה, עם פסקול הסרט. הם הוסיפו לו 4 שירים נוספים, שלא נכללו בסרט. בצידו השני של התקליט נכללה גם המוסיקה מהסרט, שנכתבה ותוזמרה על ידי ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי של החיפושיות.


הנה קדימון הסרט "צוללת צהובה":

https://youtu.be/vefJAtG-ZKI


שיר הנושא צוללת צהובה עם האנימציה המקורית והנפלאה:

https://youtu.be/m2uTFF_3MaA


וניסיון משעשע בתמימותו המעריצה (עברית):

https://youtu.be/BfNhlz29GWM

פִידְבֶּק (Feedback) במוסיקה, בעברית "משוב אקוסטי", הוא הצליל הצורם שנוצר כשהמיקרופון קרוב לרמקול המחובר לאותו מעגל חשמלי שלו.

משוב אקוסטי נוצר כשהרמקול משדר את מה שהמיקרופון קולט לאחר הגברה. למעשה בכל פעם הולך ומתחזק האות המקורי, כי בכל פעם הוא מוגבר, מושמע מהרמקול ונקלט על ידי המיקרופון שוב, מוגבר, מושמע ונקלט וכן הלאה...

התוצאה האקוסטית היא מעין שריקה בתדר גבוה, שריקה שהיא חדה וחזקה, או לחילופין המהום בתדר נמוך ההולך ומתגבר. זו התוצאה האקוסטית של הלופ הבלתי נגמר של צליל ראשוני, שהולך ומוגבר שוב ושוב, במעגל ללא סוף.

פידבק כזה נוצר לא פעם גם כשמאזינים מתקשרים לאולפן רדיו ומדברים בשידור, אך לא מנמיכים את עוצמת מקלט הרדיו הביתי שלהם. בצורה כזו נוצר המעגל שהצגנו קודם -
כשהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין מהרמקול של מקלט הרדיו שלו.

הדיסטורשן בגיטרה חשמלית מאפשר להגיע לפידבק בקלות וגיטריסטים יודעים לנצל אותו כדי לחזק את האפקט של הדיסטורשן במוסיקת רוק. הצליל המעוות של הגיטרה עם הדיסטורשן, כשהוא יוצא ממגבר חזק, נותן פידבק. כשמסובבים את הגיטרה לזוויות שונות ניתן להוציא מהפידבק את הצלילים העיליים, שחבויים בו. גאון הגיטרה ג'ימי הנדריקס, היה הראשון שעמד על האפשרויות הפסיכדליות של נגינה בשילוב הפידבק ויצר כך את הסאונד האופייני והמיוחד כל כך שלו - סאונד שחובבי הרוק מתגעגעים אליו עד היום.


הנה הסבר כיצד הרעש של הפידבק משמש גיטריסטים לנגינה:

http://youtu.be/luURyH9fzhk


וג'ימי הנדריקס שהיה הראשון לנצל את הפידבק כמוסיקת רוק:

http://youtu.be/53JpbrxM7O0

היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.

כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.

כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!

אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.

וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.

ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.

מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.

עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.

באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.

שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.

שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.

אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.

בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.

כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.

בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.

הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.

וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.

ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.

יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.

המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.


הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:

https://youtu.be/GM5A-uLRYao


עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:

https://youtu.be/mZmiefQ5y4U


ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:

https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c


והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":

https://youtu.be/7uG2gYE5KOs