שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך לימדו את ישראל לא לקטוף פרחי בר?
אלה שנות המדינה הראשונות. בארץ נקטפים אינספור פרחים ללא רחם. התרבות בה קוטפים פרחים לשבת, או בטיול בטבע הייתה מושרשת ושכיחה. משפחות שלמות נהגו לטייל בטבע ולקטוף פרחי בר כרצונם.
אחרי שבישראל של שנות ה-60 זה היה הנוהג של לקטוף פרחים ולהוביל לסכנת הכחדה של פרחי בר שונים, הונהג אז חוק להגנת הטבע, שאסר קטיפת פרחי בר.
אחד השירים האהובים והמוכרים בין שירי נעמי שמר הוא השיר “ואלס להגנת הצומח", שבמקור ביצעה להקת הנח"ל. מורים, גננות ואנשי חינוך נוהגים לשיר אותו לילדי הכיתות הנמוכות כשהם יוצאים איתם לטבע ומחנכים לאהוב אותו ואת הסביבה.
רבים מייחסים את השיר לחוק ולאותו קמפיין נגד קטיפת פרחי בר שיזם בשנת 1964 איש הטבע החבר הכנסת הפעלתני בנושא זה, מר עזריה אלון.
האם זה החוק שמוזכר בשיר בתור “הַחֹוק שֶׁאוֹמֵר - כָּאן אָסוּר לִקְטֹף!”
אז האמת היא שלא לטבע מתייחס השיר. לא מדובר בו על הטבע ועל פרחים, אלא על טבע האדם ובנות צעירות שלעתים מוטרדות ממנו.
כי בפועל השיר התמים הזה תיאר את תופעת ההטרדות המיניות שהתקיימו בשנות ה-60 כנגד נערות וחיילות בישראל.
מה שעושה השיר הוא לספר את הדברים מפיה של חיילת המספרת למאזינים שחוקים רבים מגינים על פרחים וחיות הבר, אך אין שום חוק או מניעה של הטרדות מיניות כלפי בנות.
במילים פשוטות, הצעירה המזמרת בעצם מתלוננת על כך שהיא חשופה להטרדות, ועוד יותר. והגאונות שבשיר היא בכך שהוא מותח ביקורת עמוקה על הגבר המחוקק והמבוגר, אך עושה זאת באמצעות תיאורי עלים וגבעולים, לצד פרחים וקטיפתם ולא בצורה ישירה וברורה על בנות ופגיעות מיניות.
מה שנעמי שמר עושה בשיר הוא להצביע על הפער שבין ההגנה החד משמעית שניתנת לטבע, בדמות פרחים וחיות בר, לעומת חוסר ההגנה המוחלט כלפי נשים שנפגעות בנושאי הטרדה מינית.
בשיר, בשנים הבאות בשנים שלאחר מכן, השיר זכה לפרשנויות נוספות יוקלט בגרסאות "קאבר" ובביצועים שונים, מטיחה המשוררת ביקורת חברתית חד-משמעית ותובעת להגן על נשים מפני הטרדות מיניות.
הניגוד שבין שמירת הפרחים לאפס ההגנה על נשים צעירות, הוא מה שחורה לה ומהווה את הסיבה לכתיבת השיר.
בסופו של דבר, יעברו עוד 30 שנה ממועד יציאת השיר, עד שיחוקקו ב-1998 את החוק למניעת הטרדות מיניות.
הנה סיפורו של הקמפיין להפסקת קטיף פרחי הבר בישראל (עברית):
https://youtu.be/o4VrWZ5mBWU
עוזי פז מספר (עברית):
https://youtu.be/qQFvtDvfQK8
ולס להגנת הצומח - השיר המפורסם של נעמי שמר (עברית):
https://youtu.be/sNDBlJdh2PE
ההקלטה הראשונה של השיר בביצוע "האחיות שמר ב-1967:
https://youtu.be/e4cc_kptHk8
ביצוע יפה ועכשווי של ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין:
https://www.youtube.com/watch?v=lWMeXgux9uQ
נעמי שמר עם להקת הנח"ל, והסולנית ירדנה ארזי בחזרות:
https://youtu.be/00a8dnVXUQo?long=yes
ופרק "שיר אחד" על הוואלס להגנת הצומח:
https://youtu.be/C3Pu8UCOkNI?long=yes
איפה צומחת הרקפת וכיצד נולד השיר עליה?
רקפת (Cyclamen) היא אחד הצמחים החינניים שפורחים באזורנו. לפרח שלה יש צבע ורוד-סגול, יפה להפליא ויש לה עלים מקסימים בצורת לב, מה שהופך אותה למתנה רומנטית להפליא.
הרקפת ידועה כפרח המרכין את ראשו, כשעלי הכותרת שלה פונים כלפי מעלה. על שום הפרח שלה, הרוכן כלפי מטה, הרקפת נדמית לא פעם לסמל של ענווה.
הרקפת פורחת בחורף. בטבע גדלה הרקפת בעיקר בצל סלעים, נחבאת מתחת להם, תופעה שאין לה הסבר מלא. יש חוקרים הסבורים שזהו אמצעי הסתגלות של הרקפות, כנגד נזקים מבעלי חיים כמו החולד או הדרבן.
מה שמזכיר את השיר שמתחיל במילים "מתחת לסלע צומחת לפלא, רקפת נחמדת מאוד". כתב אותו המשורר לוין קיפניס, לאחר ששהה במטולה בשנות ה-20. הוא זכה אז שבת-שבע גרודניאנסקי, אחת הנערות המקומיות, תיקח אותו בשבילים ותראה לו את הדרך הנסתרת אל מפל התנור. בדרך היא הראתה לו גם פרחים רבים, כולל הפרח הקסום. לנערה הוא הקדיש את השיר ואת השורות:
"יצאה עם הרוח, בת שבע לשוח
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך
ופיה אך זמר ושיר."
בתום עונת הפריחה של הרקפות, הן מתייבשות. הזרעים נופלים מהגבעול וכך נטמנים הזרעים באדמה, לרקפות שיפרחו בשנה הבאה.
הנה הרקפת:
https://youtu.be/JTT728A4U40
השיר היפה כמו הפרח:
https://youtu.be/jSyIEPBUsZo
ויש מי שמגדלים אותן בבית:
https://youtu.be/KtdQGVD5gT8
למה נר הלילה פורח לפנות ערב?
נר הלילה (Evening primroses) לסוגיו הוא צמח פשוט, עם עלים וגבעולים שעירים וכסופים, המשתרע על הקרקע. יש לו פרח שנפתח דווקא לקראת בוא הערב, עת השמש עושה את דרכה אל מאחורי האופק.
מחזה יפה הוא לפנות ערב, כשפרחי נר הלילה נראים למחוק כשהם הולכים ונפתחים לצהוב מרהיב, של פרחים גדולים ומרשימים המתעוררים לפריחה דווקא כשכולם מתכוננים לשנת הלילה, מחיות ועד בני אדם.
מכאן בא שמם בעברית "נר הלילה".
צפייה לפנות ערב בפרח, הנפתח מהר יחסית, היא מראה מרתק. נר הלילה הוא אחד הפרחים הנדירים שבהם ניתן לראות את שלבי פתיחת הפרח בתוך חצי שעה בלבד וליהנות מסוג של "הילוך מהיר" אבל בעצם טבעי של פתיחת הפרחים.
נר הלילה, הצמח "הבליין" שפעיל דווקא בלילה, הוא עולה חדש לארץ. בתנ"ך, במשנה ובתלמוד אין לו זכר. כך גם לא במחקרים ורשימות של חוקרים ומטיילים קדומים שטיילו בארץ ישראל בעבר ודיווחו על רבים מהפרחים כאן.
יש סברה שנר הלילה הגיע לכאן מארצות-הברית בסביבות המאה ה-19. אולי היו אלה ספנים שהביאו אותו, ייתכן אף שלא בכוונה. מכל מקום, הצמח השתרש באדמת הארץ והאבולוציה הביאה אותו אל קרבת הים, לאזורים שמעל חופי הים התיכון.
#אבולוציה
נר הלילה גדל על קרקעות החול, הכורכר והחמרה הסמוכים לים. המעניין הוא שהאבולוציה סייעה לו להפוך עמיד מאוד בפני הרסס המלוח של מי הים והרוחות החזקות הנושבות ממנו. כך הוא השתלט עם הזמן על הגבעות הסמוכות לים, בית גידול קשוח שמעט מאוד צמחים יכולים להתקיים בו.
אבל איך זה קרה בעצם? איך האבולוציה משנה צמח?
לא צמח אחד אלא דורות של הצמחים הולכים ומסתגלים. כי כמו בעולם בעלי החיים, גם בעולם הצמחים מתקיימת כל הזמן תחרות. במקרה של הצמחים זו תחרות על מאביקים.
כל צמח נאלץ להתחרות עם שאר הצמחים על הציפורים, הדבורים או החרקים שיהיו המאביקים שלו. אם לא יאביקו אותו, הוא לא יתרבה ובמשך הזמן הוא ייכחד.
אז נר הלילה החופי, במקום להתחרות עם המוני צמחים על חרקי היום בתור המאביקים שלו, הוא "בחר" לפרוח דווקא בלילה.
אור הלילה, שנובע מאורם העמום של הירח והכוכבים, מסייע בתאורה שמראה לרפרפים את הדרך אל הפרח. הם נהנים מהצוף והצמח מופרה "בתמורה".
אבולוציונית זה קרה כשבמשך הזמן נכחדו הצמחים מסוג זה שפרחו ביום, בעוד אלו שאור הלילה הספיק להם והביא אליהם מאביקי לילה, המשיכו ופרחו דווקא בלילה ועם הזמן התרבו ושרדו.
אגב, זה יכול היה להיות נהדר לעוד הרבה דורות, אלמלא האדם. כי בעשורים האחרונים יש הרבה בנייה, תאורה מלאכותית וגורמים מודרניים נוספים שהשתלטו על אזור חופי הים. בכך הביא הפיתוח המואץ והשימוש הרב שעושה האדם בחופי הים וסביבתם להקטנה של כמות המאביקים בסביבות החוף ולעצירה של ההתרבות הטבעית של נר הלילה החופי.
הנה נר הלילה (עברית):
https://youtu.be/Yr1ZPGQaWsI
נר הלילה נפתח - בהילוך מהיר:
https://youtu.be/_OHdfJQF5ss
הסבר על נר הלילה באנגלית:
https://youtu.be/VHFM9n4UZOE
מאיפה הגיעה החמנית?
החמנית (Sunflower) היא פרח שיצא אל העולם לאחר שגילו את אמריקה. לראשונה גודלה החמנית על ידי האינדיאנים שבצפון אמריקה. הם השתמשו בחמניות להפקת שמן ולצורכי מאכל. אי שם במאה ה־17, לאחר שהקונקיסטדורים השתלטו על "העולם החדש", אמריקה, הם הביאו את החמניות לאירופה והן הופצו ביבשת הישנה כצמחי נוי ומאכל.
בעולם מגדלים חמניות בשביל גרעינים ושמן. לשמן מגדלים אותן בין השאר בדרום וצפון אמריקה, בספרד, מזרח אירופה, בדרום אפריקה, באוסטרליה ובטורקיה.
לגרעינים מגדלים את החמניות גם בישראל ובאזור הים התיכון, בטורקיה ובספרד. הגרעינים השחורים, גרעיני החמניה, הפכו ממש להיט בישראל.
הנה החמנית ותולדותיה:
http://youtu.be/cmL4ExTuVSE?t=30s
גרעיני החמניה הם לוהטים בארץ, במיוחד גרעיני עפולה הנודעים:
https://youtu.be/zRXRdRvz-3U
הנה שדה עם כמעט חצי מיליון חמניות:
http://youtu.be/Rbnd0pRSlCA
וסיפור קל באנגלית על החמנית הגדלה והולכת:
http://youtu.be/-_9cET_o3a8
איך החצב מבשר את בוא הסתיו?
פריחתו של החצב מבשרת את בוא הסתיו. החצב, ליתר דיוק החצב המצוי (Maritime squill), הוא צמח רב-שנתי ובעל עמוד תפרחת גבוה ויפה. החצב פורח בסוף הקיץ, לגובה העולה על מטר.
סוד היכולת לפרוח בקיץ הלוהט נעוץ בבצלו הגדול. הבצל שלו מאפשר לחצב לגבור על היובש והחום, בעזרת מים וחומרי מזון שנאגרו בו בשנה הקודמת. פריחתו מתרחשת בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר
מקור שמו של החצב הוא מיכולתו "לחצוב" בסלע בגדילתו. יש ביהדות הדורשים שמקור השם הוא מבקיעת החצבים מבצליהם בסביבות ט"ו באב, אמצע חודש אב, ומכאן הצירוף "חצי-אב", חצב.
החצב מקשה על מי שמנסים לעקור אותו. בימי קדם השתמשו בו לסימון של גבולות בין שדות ונחלאות. יהושע בן נון, אומר מדרש יהודי, סימן באמצעות חצבים את הגבול בין נחלות השבטים. הרעיון היה שלא יוכלו בני שבט אחד לנסות ולקחת שטחים השייכים לשבט אחר, על ידי עקירת או הזזת צמחי הגבול. בניגוד לצמחים אחרים, החצב לא מאפשר זאת, או לפחות מערים קושי רב.
החצב מגן על עצמו מאכילת העלים החורפיים והבצל שלו, בעזרת חומרי רעל צורבים. הוא גדל לבדו, שכן אינו דורש דישון או השקייה.
הנה חצב מצוי מקרוב:
https://youtu.be/EvD24CRffcg
פעם הוא סימן גבולות, כסוג של גדר נראית לחלקות אדמה:
https://youtu.be/uOUEJR8k5hk
קסם החצב בשיר:
https://youtu.be/1SJ45ErJOgM
ומצגת וידאו של החצבים:
https://youtu.be/zskeoxSU5K8
מה בין פרגים לסמים וזיכרון?
פרחי הפרג (Papaveraceae או poppy) הם מהמסקרנים והמבלבלים שיש. מצד אחד הם נפוצים מאוד ואפשר לראות אותם במקומות רבים בטבע ומנגד רבים יודעים שמהם מייצרים סמים ושאסור לגדל אותם.
אז מה הסיפור עם פרגים וסמים? - ראשית, בין מרבית הפרגים לבין סמים אין דבר וחצי דבר. רק פרג תרבותי (Poppy), המכונה גם פרג האופיום או פרג מרדים, רק הוא קשור בסמים. את שמו, "פרג האופיום", הוא קיבל מהשרף שלו שהוא המרכיב שאנו מכירים כחלקו העיקרי של סם האופיום.
האפקט של הצמח קשור בהשפעתו על מנגנון טבעי שקיים בגופנו ובגופם של בעלי חיים, כי הגוף עצמו מפריש חומרים המכונים אנדורפינים ומסייעים לשיכוך כאבים כשאנו חווים חבלה או פציעה. גם המורפין מהצמח נקשר לקולטנים שכבר פעילים במערכת העצבים שלנו, כשהשם אנדורפינים מבטא את היותם מורפינים עצמיים או פנימיים.
הפרג התרבותי גדל בדרך כלל באזורים ממוזגים. מוצאו מאגן הים התיכון וממנו הוא התפשט עם הזמן לאזורים אחרים. את החומרים הללו מייצרים הצמחים הללו כדי למנוע את אכילתם על ידי בעלי חיים. השימוש בהם כתרופות וסמים הוא בכמות מזערית, כשידוע שכמות גדולה ולו גם במעט יותר, תביא למותו של הצורך מהם.
ואגב, יש חוקרים שמזהים את הפרג עם ה"ראש" או "רוש" הנזכרים 10 פעמים במקרא, למשל בספר ירמיהו ח' י"ד. במקרא הוא מתואר כצמח מר או רעיל שמסמל רשע וצער.
#כימיה
הפרג מייצר חומרים פעילים בשם אלקלואידים (Alkaloids), בהם מורפין (Morphine), קודאין (Codeine), תבאין (Thebaine) ופפאברין (Papaverine). חומרים אלה נמצאים בחלב הלבן הנוזל מהכמוסה הלא בשלה של הצמח לאחר חריטה, המכונה אופיום (Opium).
האופיום משפיע על מערכת העצבים המרכזית דרך קשירה לקולטנים ספציפיים במוח הנקראים קולטני אופיואידים (Opioid receptors), שמעורבים בתהליכי ויסות כאב, מצב רוח וזיכרון.
השפעתו המפורסמת ביותר של האופיום היא שיכוך כאבים, אך למעשה הוא משפיע גם על הזיכרון. מחקרים מראים שחומרים אופיואידיים עלולים לפגוע בזיכרון לטווח קצר ולשבש תהליכי למידה. המורפין, למשל, משפיע על אזורים במוח האחראים על עיבוד זיכרונות, כמו ההיפוקמפוס (Hippocampus) והאמיגדלה (Amygdala).
אמנם הצמח פיתח את החומרים הללו כמנגנון הגנה מפני חרקים ובעלי חיים אוכלי צמחים, אך די אירוני שמה שנועד להרחיק יצורים אחרים הפך למוקד משיכה דווקא, עבור המין האנושי.
#חקלאות
חקלאות הפרג בעולם המודרני היא תעשייה מפוקחת בקפידה. מדינות כמו טורקיה, אוסטרליה, הודו ואפגניסטן מובילות בגידול פרג חוקי למטרות רפואיות. למעשה, כ-40 אחוז מהפרג החוקי בעולם מגודל באי טסמניה (Tasmania) שבאוסטרליה, תחת פיקוח הדוק. החקלאים שמגדלים אותו נדרשים לרישיונות מיוחדים והתהליך כולל בדיקות קפדניות של הקרקע, המים וזהות המגדלים.
לצד החקלאות החוקית, קיים שוק שחור משגשג של גידול פרג לייצור הרואין (Heroin) וסמים אחרים. אפגניסטן היא האחראית בעשורים האחרונים לחלק ניכר מהאופיום הלא חוקי בעולם, עם אחוזי ייצור המשתנים משנה לשנה, דבר שמשפיע על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי במדינה.
#היסטוריה
תכונותיו הרפואיות של האופיום ידועות כבר מהעת העתיקה, כשהשומרים והמצרים השתמשו בו לטיפול בכאבים ומחלות שונות. על חרסים שומריים, המתוארכים לאלף ה-4 לפני הספירה, התגלו תיאורים ראשונים של הפרג המרדים.
בכתבי רפואה ממצרים העתיקה הוא מוזכר וכך גם השימוש בו, כשבקברי פרעונים נמצאו לא פעם חפצי אמנות בצורת הלקטי פרגים.
שרידי זרעים ולקטים מהתקופה הנאוליתית נמצאו באתרים שונים במרכז יבשת אירופה ומערבה, אך משערים שהביות שלו במזרח התיכון יבוא מאוחר יותר. ועדיין, גם אם מוצאו בסביבות אגן הים התיכון, משם הוא עתיד להתפשט לאזורים אחרים.
מכל מקום, ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו במזרח הקרוב הראו שבתקופת המקרא היה צמח הפרג ידוע במרחבי ארץ ישראל.
את הפרג התרבותי יש המזהים עם ה"ראש" או ה"רוש" שמוזכר כ-10 פעמים במקרא (ירמיהו ח' י"ד ועוד). מאותם פסוקי המקרא עולה שבהיותו צמח מר או רעיל, הוא מסמל את הרשע והצער.
מעניין שחיזוק משמעותי לטענת הקשר והזיהוי בין הפרג וה"רוש" מהווה שמו של אחד ממיני הפרג חסרי התכונות הנרקוטיות דווקא, שנקרא גם בימינו, בתרבות היוונית, בשם "רוש" (Rhoeas).
בתרבות היוונית הפרג התרבותי מוזכר אצל הסיודוס, כבר במאה ה-8 לפני הספירה, לצד אזכורים ב"איליאדה" של הומרוס. אך בכתבי הרפואה מגלים אותו רק החל מהמאה הרביעית לפנה"ס. על השימוש בלחלוחית הפרג לטיפול רפואי המליץ גם היפוקרטס (Hippocrates), אבי הרפואה המערבית.
#חקלאות
האופיום הוא חלב צמח הפרג, כלומר השרף שמופרש מזרעי צמח הפרג ונוצר לאחר שהופרה הפרח היפה ונשרו עלי הכותרת שלו.
יצרנית האופיום השלישית בגודלה בעולם היא מקסיקו. בגררו, השנייה בעונייה במקסיקו, מגודלת מחצית מהכמות המיוצרת בה במדינה.
רבים מחברי הקהילות החקלאיות שנולדו במקום פנו לגדל פרג כאמצעי הישרדות. כלכלת הסמים, של ילידי המקום שפנו לחקלאות פרג כאמצעי הישרדות, שינתה לגמרי את המבנה החברתי.
הנה הפרגים המשמשים את תעשיית הסמים (עברית):
https://youtu.be/MswRUBy92UQ
פרחי הפרג:
https://youtu.be/oe0z50NIYW8
כך שותלים את הזרעים שלהם:
https://youtu.be/a6R32cP23N0
מגדלים אותם בגינות?
https://youtu.be/TfwubZKX6S0
במאה האחרונה הפרגים הפכו סמל לנופלים במלחמות:
https://youtu.be/AGCHk5_2skY
שדה דמים שהפך לשדה פרגים (עברית):
https://youtu.be/LlLLqSOnLr0
מגדלי פרגים לייצור הירואין באפגניסטן:
https://youtu.be/5xmeH_EdPRA
האם אוזני המן יכשילו בבדיקת סמים (עברית):
https://youtu.be/LTMU_HNhE-I
מה סוד ריחם של פרחי היסמין?
יַסְמִין (Jasmine) הוא אחד הפרחים הנפוצים ועם זאת האהובים בעולם. מהמזרח הרחוק ועד לאמריקה, ניתן למצוא בעולם כ-200 מינים של הצמח עם הריח המשכר, שאהוב כל כך על נשים ומוצא את דרכו אל שערן. במקומות שונים בעולם הפך יסמין לשם נפוץ לבנות.
היסמין הוא צמח בר, שכיום רבים ממיניו בויתו והפכו לצמחי נוי. צמחי היסמין הם שיחים שיכולים להופיע בצורות של שיח זקוף, שיח מטפס או שיח שרוע למחצה. עם צבע עלי כותרת לבן, צהוב או אדום - היסמין הוא גם פרח רומנטי, שנפוץ מאד בארצות הים התיכון.
פרחי היסמין, בעלי הניחוח העז, הם מהמרכיבים העיקריים בבשמים. מהם מופק "יסמינון", שהוא החומר הכימי הריחני ממנו מייצרים את הבשמים. היסמין הוא החומר העיקרי שבתוך הבושם המפורסם בעולם, הבושם הוותיק שאנל 5. את פרחי היסמין לייצור הבושם קוטפים בשדות היסמין שליד גראס, עיר הנחשבת לבירת הבשמים של דרום צרפת.
במקומות שונים בעולם משמש היסמין גם כצמח מרפא. בין השאר משתמשים בו להכנת תה להורדת חום, לטיפול בפצעים ובאזור עיראק ופרס טיפלו באמצעותו להקלת הנשימה ולדרכי הנשימה.
הנה ריחם הנפלא של פרחי יסמין:
https://youtu.be/Ht7T1cXcKcE
בהודו יוצרים מהם מחרוזות פרחים לקישוט הראש:
https://youtu.be/gDqyw8GexmA
ויסמין ערבי:
https://youtu.be/1i-xVpHdJQo
מהו פרח מקור החסידה?
מַקּוֹר החֲסִידָה (Erodium) הוא סוג של צמח, בעל 90 מינים, שלפרחיו, הוורודים בדרך כלל, יש מצעית פרי ארוכה ומחודדת, שמזכירה מקור של חסידה. המעניין בו נעוץ בעובדה שהוא משתמש בשיטת הפצה מיוחדת של זרעיו.
כשמבשיל הפרי של מקור החסידה, מתנתקים אותם "מקורי-חסידה" ומסתלסלים, בדומה למחוגי שעון. לכל מקור צמודה קפסולה שהיא למעשה עלה שחלה שעוטף את הזרע. הם מתנתקים מהצמח ונופלים אל האדמה. עכשיו מתחיל הקסם. הסלסול של מקור החסידה המדומה, מביא לטמינתה של הקפסולה הזעירה באדמה או בחריצים בקרקע. כך הולכים הזרעים ונשתלים באדמה. הם עוד יפרחו. הפצת הזרעים הצליחה!
נסו למצוא מקורי-חסידה כאלה באביב ולתקוע אותם על דש החולצה או על הסווטשירט שלכם. שימו לב כיצד המקור מסתובב כמו מחוג של שעון, ומטמין את עצמו בחולצה שלכם. יחידת ההפצה של צמח מקור החסידה כל כך יעילה, שהיא מסתלסלת אפילו על חולצות ומנסה לטמון בהן את זרעיה.
הנה מקור החסידה:
https://youtu.be/VSFquH4QpF0?t=30s
כמו על האדמה, כך מסתלסל המקור של החסידה ומתברג על הבגדים:
https://youtu.be/qoo8yFVrtKM
ראו כמה דומה מקור החסידה למקור החסידה:
https://youtu.be/FUXrYBAiOcs
מהן הכלניות ולמה נעלבו החיילים הבריטים?
אלה שנות המדינה הראשונות. בארץ נקטפים אינספור פרחים ללא רחם. התרבות בה קוטפים פרחים לשבת, או בטיול בטבע הייתה מושרשת ושכיחה. משפחות שלמות נהגו לטייל בטבע ולקטוף פרחי בר כרצונם.
אחרי שבישראל של שנות ה-60 זה היה הנוהג של לקטוף פרחים ולהוביל לסכנת הכחדה של פרחי בר שונים, הונהג אז חוק להגנת הטבע, שאסר קטיפת פרחי בר.
אחד השירים האהובים והמוכרים בין שירי נעמי שמר הוא השיר “ואלס להגנת הצומח", שבמקור ביצעה להקת הנח"ל. מורים, גננות ואנשי חינוך נוהגים לשיר אותו לילדי הכיתות הנמוכות כשהם יוצאים איתם לטבע ומחנכים לאהוב אותו ואת הסביבה.
רבים מייחסים את השיר לחוק ולאותו קמפיין נגד קטיפת פרחי בר שיזם בשנת 1964 איש הטבע החבר הכנסת הפעלתני בנושא זה, מר עזריה אלון.
האם זה החוק שמוזכר בשיר בתור “הַחֹוק שֶׁאוֹמֵר - כָּאן אָסוּר לִקְטֹף!”
אז האמת היא שלא לטבע מתייחס השיר. לא מדובר בו על הטבע ועל פרחים, אלא על טבע האדם ובנות צעירות שלעתים מוטרדות ממנו.
כי בפועל השיר התמים הזה תיאר את תופעת ההטרדות המיניות שהתקיימו בשנות ה-60 כנגד נערות וחיילות בישראל.
מה שעושה השיר הוא לספר את הדברים מפיה של חיילת המספרת למאזינים שחוקים רבים מגינים על פרחים וחיות הבר, אך אין שום חוק או מניעה של הטרדות מיניות כלפי בנות.
במילים פשוטות, הצעירה המזמרת בעצם מתלוננת על כך שהיא חשופה להטרדות, ועוד יותר. והגאונות שבשיר היא בכך שהוא מותח ביקורת עמוקה על הגבר המחוקק והמבוגר, אך עושה זאת באמצעות תיאורי עלים וגבעולים, לצד פרחים וקטיפתם ולא בצורה ישירה וברורה על בנות ופגיעות מיניות.
מה שנעמי שמר עושה בשיר הוא להצביע על הפער שבין ההגנה החד משמעית שניתנת לטבע, בדמות פרחים וחיות בר, לעומת חוסר ההגנה המוחלט כלפי נשים שנפגעות בנושאי הטרדה מינית.
בשיר, בשנים הבאות בשנים שלאחר מכן, השיר זכה לפרשנויות נוספות יוקלט בגרסאות "קאבר" ובביצועים שונים, מטיחה המשוררת ביקורת חברתית חד-משמעית ותובעת להגן על נשים מפני הטרדות מיניות.
הניגוד שבין שמירת הפרחים לאפס ההגנה על נשים צעירות, הוא מה שחורה לה ומהווה את הסיבה לכתיבת השיר.
בסופו של דבר, יעברו עוד 30 שנה ממועד יציאת השיר, עד שיחוקקו ב-1998 את החוק למניעת הטרדות מיניות.
הנה סיפורו של הקמפיין להפסקת קטיף פרחי הבר בישראל (עברית):
https://youtu.be/o4VrWZ5mBWU
עוזי פז מספר (עברית):
https://youtu.be/qQFvtDvfQK8
ולס להגנת הצומח - השיר המפורסם של נעמי שמר (עברית):
https://youtu.be/sNDBlJdh2PE
ההקלטה הראשונה של השיר בביצוע "האחיות שמר ב-1967:
https://youtu.be/e4cc_kptHk8
ביצוע יפה ועכשווי של ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין:
https://www.youtube.com/watch?v=lWMeXgux9uQ
נעמי שמר עם להקת הנח"ל, והסולנית ירדנה ארזי בחזרות:
https://youtu.be/00a8dnVXUQo?long=yes
ופרק "שיר אחד" על הוואלס להגנת הצומח:
https://youtu.be/C3Pu8UCOkNI?long=yes
רקפת (Cyclamen) היא אחד הצמחים החינניים שפורחים באזורנו. לפרח שלה יש צבע ורוד-סגול, יפה להפליא ויש לה עלים מקסימים בצורת לב, מה שהופך אותה למתנה רומנטית להפליא.
הרקפת ידועה כפרח המרכין את ראשו, כשעלי הכותרת שלה פונים כלפי מעלה. על שום הפרח שלה, הרוכן כלפי מטה, הרקפת נדמית לא פעם לסמל של ענווה.
הרקפת פורחת בחורף. בטבע גדלה הרקפת בעיקר בצל סלעים, נחבאת מתחת להם, תופעה שאין לה הסבר מלא. יש חוקרים הסבורים שזהו אמצעי הסתגלות של הרקפות, כנגד נזקים מבעלי חיים כמו החולד או הדרבן.
מה שמזכיר את השיר שמתחיל במילים "מתחת לסלע צומחת לפלא, רקפת נחמדת מאוד". כתב אותו המשורר לוין קיפניס, לאחר ששהה במטולה בשנות ה-20. הוא זכה אז שבת-שבע גרודניאנסקי, אחת הנערות המקומיות, תיקח אותו בשבילים ותראה לו את הדרך הנסתרת אל מפל התנור. בדרך היא הראתה לו גם פרחים רבים, כולל הפרח הקסום. לנערה הוא הקדיש את השיר ואת השורות:
"יצאה עם הרוח, בת שבע לשוח
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך
ופיה אך זמר ושיר."
בתום עונת הפריחה של הרקפות, הן מתייבשות. הזרעים נופלים מהגבעול וכך נטמנים הזרעים באדמה, לרקפות שיפרחו בשנה הבאה.
הנה הרקפת:
https://youtu.be/JTT728A4U40
השיר היפה כמו הפרח:
https://youtu.be/jSyIEPBUsZo
ויש מי שמגדלים אותן בבית:
https://youtu.be/KtdQGVD5gT8
נר הלילה (Evening primroses) לסוגיו הוא צמח פשוט, עם עלים וגבעולים שעירים וכסופים, המשתרע על הקרקע. יש לו פרח שנפתח דווקא לקראת בוא הערב, עת השמש עושה את דרכה אל מאחורי האופק.
מחזה יפה הוא לפנות ערב, כשפרחי נר הלילה נראים למחוק כשהם הולכים ונפתחים לצהוב מרהיב, של פרחים גדולים ומרשימים המתעוררים לפריחה דווקא כשכולם מתכוננים לשנת הלילה, מחיות ועד בני אדם.
מכאן בא שמם בעברית "נר הלילה".
צפייה לפנות ערב בפרח, הנפתח מהר יחסית, היא מראה מרתק. נר הלילה הוא אחד הפרחים הנדירים שבהם ניתן לראות את שלבי פתיחת הפרח בתוך חצי שעה בלבד וליהנות מסוג של "הילוך מהיר" אבל בעצם טבעי של פתיחת הפרחים.
נר הלילה, הצמח "הבליין" שפעיל דווקא בלילה, הוא עולה חדש לארץ. בתנ"ך, במשנה ובתלמוד אין לו זכר. כך גם לא במחקרים ורשימות של חוקרים ומטיילים קדומים שטיילו בארץ ישראל בעבר ודיווחו על רבים מהפרחים כאן.
יש סברה שנר הלילה הגיע לכאן מארצות-הברית בסביבות המאה ה-19. אולי היו אלה ספנים שהביאו אותו, ייתכן אף שלא בכוונה. מכל מקום, הצמח השתרש באדמת הארץ והאבולוציה הביאה אותו אל קרבת הים, לאזורים שמעל חופי הים התיכון.
#אבולוציה
נר הלילה גדל על קרקעות החול, הכורכר והחמרה הסמוכים לים. המעניין הוא שהאבולוציה סייעה לו להפוך עמיד מאוד בפני הרסס המלוח של מי הים והרוחות החזקות הנושבות ממנו. כך הוא השתלט עם הזמן על הגבעות הסמוכות לים, בית גידול קשוח שמעט מאוד צמחים יכולים להתקיים בו.
אבל איך זה קרה בעצם? איך האבולוציה משנה צמח?
לא צמח אחד אלא דורות של הצמחים הולכים ומסתגלים. כי כמו בעולם בעלי החיים, גם בעולם הצמחים מתקיימת כל הזמן תחרות. במקרה של הצמחים זו תחרות על מאביקים.
כל צמח נאלץ להתחרות עם שאר הצמחים על הציפורים, הדבורים או החרקים שיהיו המאביקים שלו. אם לא יאביקו אותו, הוא לא יתרבה ובמשך הזמן הוא ייכחד.
אז נר הלילה החופי, במקום להתחרות עם המוני צמחים על חרקי היום בתור המאביקים שלו, הוא "בחר" לפרוח דווקא בלילה.
אור הלילה, שנובע מאורם העמום של הירח והכוכבים, מסייע בתאורה שמראה לרפרפים את הדרך אל הפרח. הם נהנים מהצוף והצמח מופרה "בתמורה".
אבולוציונית זה קרה כשבמשך הזמן נכחדו הצמחים מסוג זה שפרחו ביום, בעוד אלו שאור הלילה הספיק להם והביא אליהם מאביקי לילה, המשיכו ופרחו דווקא בלילה ועם הזמן התרבו ושרדו.
אגב, זה יכול היה להיות נהדר לעוד הרבה דורות, אלמלא האדם. כי בעשורים האחרונים יש הרבה בנייה, תאורה מלאכותית וגורמים מודרניים נוספים שהשתלטו על אזור חופי הים. בכך הביא הפיתוח המואץ והשימוש הרב שעושה האדם בחופי הים וסביבתם להקטנה של כמות המאביקים בסביבות החוף ולעצירה של ההתרבות הטבעית של נר הלילה החופי.
הנה נר הלילה (עברית):
https://youtu.be/Yr1ZPGQaWsI
נר הלילה נפתח - בהילוך מהיר:
https://youtu.be/_OHdfJQF5ss
הסבר על נר הלילה באנגלית:
https://youtu.be/VHFM9n4UZOE
החמנית (Sunflower) היא פרח שיצא אל העולם לאחר שגילו את אמריקה. לראשונה גודלה החמנית על ידי האינדיאנים שבצפון אמריקה. הם השתמשו בחמניות להפקת שמן ולצורכי מאכל. אי שם במאה ה־17, לאחר שהקונקיסטדורים השתלטו על "העולם החדש", אמריקה, הם הביאו את החמניות לאירופה והן הופצו ביבשת הישנה כצמחי נוי ומאכל.
בעולם מגדלים חמניות בשביל גרעינים ושמן. לשמן מגדלים אותן בין השאר בדרום וצפון אמריקה, בספרד, מזרח אירופה, בדרום אפריקה, באוסטרליה ובטורקיה.
לגרעינים מגדלים את החמניות גם בישראל ובאזור הים התיכון, בטורקיה ובספרד. הגרעינים השחורים, גרעיני החמניה, הפכו ממש להיט בישראל.
הנה החמנית ותולדותיה:
http://youtu.be/cmL4ExTuVSE?t=30s
גרעיני החמניה הם לוהטים בארץ, במיוחד גרעיני עפולה הנודעים:
https://youtu.be/zRXRdRvz-3U
הנה שדה עם כמעט חצי מיליון חמניות:
http://youtu.be/Rbnd0pRSlCA
וסיפור קל באנגלית על החמנית הגדלה והולכת:
http://youtu.be/-_9cET_o3a8
פרחי ישראל
פריחתו של החצב מבשרת את בוא הסתיו. החצב, ליתר דיוק החצב המצוי (Maritime squill), הוא צמח רב-שנתי ובעל עמוד תפרחת גבוה ויפה. החצב פורח בסוף הקיץ, לגובה העולה על מטר.
סוד היכולת לפרוח בקיץ הלוהט נעוץ בבצלו הגדול. הבצל שלו מאפשר לחצב לגבור על היובש והחום, בעזרת מים וחומרי מזון שנאגרו בו בשנה הקודמת. פריחתו מתרחשת בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר
מקור שמו של החצב הוא מיכולתו "לחצוב" בסלע בגדילתו. יש ביהדות הדורשים שמקור השם הוא מבקיעת החצבים מבצליהם בסביבות ט"ו באב, אמצע חודש אב, ומכאן הצירוף "חצי-אב", חצב.
החצב מקשה על מי שמנסים לעקור אותו. בימי קדם השתמשו בו לסימון של גבולות בין שדות ונחלאות. יהושע בן נון, אומר מדרש יהודי, סימן באמצעות חצבים את הגבול בין נחלות השבטים. הרעיון היה שלא יוכלו בני שבט אחד לנסות ולקחת שטחים השייכים לשבט אחר, על ידי עקירת או הזזת צמחי הגבול. בניגוד לצמחים אחרים, החצב לא מאפשר זאת, או לפחות מערים קושי רב.
החצב מגן על עצמו מאכילת העלים החורפיים והבצל שלו, בעזרת חומרי רעל צורבים. הוא גדל לבדו, שכן אינו דורש דישון או השקייה.
הנה חצב מצוי מקרוב:
https://youtu.be/EvD24CRffcg
פעם הוא סימן גבולות, כסוג של גדר נראית לחלקות אדמה:
https://youtu.be/uOUEJR8k5hk
קסם החצב בשיר:
https://youtu.be/1SJ45ErJOgM
ומצגת וידאו של החצבים:
https://youtu.be/zskeoxSU5K8
פרחי הפרג (Papaveraceae או poppy) הם מהמסקרנים והמבלבלים שיש. מצד אחד הם נפוצים מאוד ואפשר לראות אותם במקומות רבים בטבע ומנגד רבים יודעים שמהם מייצרים סמים ושאסור לגדל אותם.
אז מה הסיפור עם פרגים וסמים? - ראשית, בין מרבית הפרגים לבין סמים אין דבר וחצי דבר. רק פרג תרבותי (Poppy), המכונה גם פרג האופיום או פרג מרדים, רק הוא קשור בסמים. את שמו, "פרג האופיום", הוא קיבל מהשרף שלו שהוא המרכיב שאנו מכירים כחלקו העיקרי של סם האופיום.
האפקט של הצמח קשור בהשפעתו על מנגנון טבעי שקיים בגופנו ובגופם של בעלי חיים, כי הגוף עצמו מפריש חומרים המכונים אנדורפינים ומסייעים לשיכוך כאבים כשאנו חווים חבלה או פציעה. גם המורפין מהצמח נקשר לקולטנים שכבר פעילים במערכת העצבים שלנו, כשהשם אנדורפינים מבטא את היותם מורפינים עצמיים או פנימיים.
הפרג התרבותי גדל בדרך כלל באזורים ממוזגים. מוצאו מאגן הים התיכון וממנו הוא התפשט עם הזמן לאזורים אחרים. את החומרים הללו מייצרים הצמחים הללו כדי למנוע את אכילתם על ידי בעלי חיים. השימוש בהם כתרופות וסמים הוא בכמות מזערית, כשידוע שכמות גדולה ולו גם במעט יותר, תביא למותו של הצורך מהם.
ואגב, יש חוקרים שמזהים את הפרג עם ה"ראש" או "רוש" הנזכרים 10 פעמים במקרא, למשל בספר ירמיהו ח' י"ד. במקרא הוא מתואר כצמח מר או רעיל שמסמל רשע וצער.
#כימיה
הפרג מייצר חומרים פעילים בשם אלקלואידים (Alkaloids), בהם מורפין (Morphine), קודאין (Codeine), תבאין (Thebaine) ופפאברין (Papaverine). חומרים אלה נמצאים בחלב הלבן הנוזל מהכמוסה הלא בשלה של הצמח לאחר חריטה, המכונה אופיום (Opium).
האופיום משפיע על מערכת העצבים המרכזית דרך קשירה לקולטנים ספציפיים במוח הנקראים קולטני אופיואידים (Opioid receptors), שמעורבים בתהליכי ויסות כאב, מצב רוח וזיכרון.
השפעתו המפורסמת ביותר של האופיום היא שיכוך כאבים, אך למעשה הוא משפיע גם על הזיכרון. מחקרים מראים שחומרים אופיואידיים עלולים לפגוע בזיכרון לטווח קצר ולשבש תהליכי למידה. המורפין, למשל, משפיע על אזורים במוח האחראים על עיבוד זיכרונות, כמו ההיפוקמפוס (Hippocampus) והאמיגדלה (Amygdala).
אמנם הצמח פיתח את החומרים הללו כמנגנון הגנה מפני חרקים ובעלי חיים אוכלי צמחים, אך די אירוני שמה שנועד להרחיק יצורים אחרים הפך למוקד משיכה דווקא, עבור המין האנושי.
#חקלאות
חקלאות הפרג בעולם המודרני היא תעשייה מפוקחת בקפידה. מדינות כמו טורקיה, אוסטרליה, הודו ואפגניסטן מובילות בגידול פרג חוקי למטרות רפואיות. למעשה, כ-40 אחוז מהפרג החוקי בעולם מגודל באי טסמניה (Tasmania) שבאוסטרליה, תחת פיקוח הדוק. החקלאים שמגדלים אותו נדרשים לרישיונות מיוחדים והתהליך כולל בדיקות קפדניות של הקרקע, המים וזהות המגדלים.
לצד החקלאות החוקית, קיים שוק שחור משגשג של גידול פרג לייצור הרואין (Heroin) וסמים אחרים. אפגניסטן היא האחראית בעשורים האחרונים לחלק ניכר מהאופיום הלא חוקי בעולם, עם אחוזי ייצור המשתנים משנה לשנה, דבר שמשפיע על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי במדינה.
#היסטוריה
תכונותיו הרפואיות של האופיום ידועות כבר מהעת העתיקה, כשהשומרים והמצרים השתמשו בו לטיפול בכאבים ומחלות שונות. על חרסים שומריים, המתוארכים לאלף ה-4 לפני הספירה, התגלו תיאורים ראשונים של הפרג המרדים.
בכתבי רפואה ממצרים העתיקה הוא מוזכר וכך גם השימוש בו, כשבקברי פרעונים נמצאו לא פעם חפצי אמנות בצורת הלקטי פרגים.
שרידי זרעים ולקטים מהתקופה הנאוליתית נמצאו באתרים שונים במרכז יבשת אירופה ומערבה, אך משערים שהביות שלו במזרח התיכון יבוא מאוחר יותר. ועדיין, גם אם מוצאו בסביבות אגן הים התיכון, משם הוא עתיד להתפשט לאזורים אחרים.
מכל מקום, ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו במזרח הקרוב הראו שבתקופת המקרא היה צמח הפרג ידוע במרחבי ארץ ישראל.
את הפרג התרבותי יש המזהים עם ה"ראש" או ה"רוש" שמוזכר כ-10 פעמים במקרא (ירמיהו ח' י"ד ועוד). מאותם פסוקי המקרא עולה שבהיותו צמח מר או רעיל, הוא מסמל את הרשע והצער.
מעניין שחיזוק משמעותי לטענת הקשר והזיהוי בין הפרג וה"רוש" מהווה שמו של אחד ממיני הפרג חסרי התכונות הנרקוטיות דווקא, שנקרא גם בימינו, בתרבות היוונית, בשם "רוש" (Rhoeas).
בתרבות היוונית הפרג התרבותי מוזכר אצל הסיודוס, כבר במאה ה-8 לפני הספירה, לצד אזכורים ב"איליאדה" של הומרוס. אך בכתבי הרפואה מגלים אותו רק החל מהמאה הרביעית לפנה"ס. על השימוש בלחלוחית הפרג לטיפול רפואי המליץ גם היפוקרטס (Hippocrates), אבי הרפואה המערבית.
#חקלאות
האופיום הוא חלב צמח הפרג, כלומר השרף שמופרש מזרעי צמח הפרג ונוצר לאחר שהופרה הפרח היפה ונשרו עלי הכותרת שלו.
יצרנית האופיום השלישית בגודלה בעולם היא מקסיקו. בגררו, השנייה בעונייה במקסיקו, מגודלת מחצית מהכמות המיוצרת בה במדינה.
רבים מחברי הקהילות החקלאיות שנולדו במקום פנו לגדל פרג כאמצעי הישרדות. כלכלת הסמים, של ילידי המקום שפנו לחקלאות פרג כאמצעי הישרדות, שינתה לגמרי את המבנה החברתי.
הנה הפרגים המשמשים את תעשיית הסמים (עברית):
https://youtu.be/MswRUBy92UQ
פרחי הפרג:
https://youtu.be/oe0z50NIYW8
כך שותלים את הזרעים שלהם:
https://youtu.be/a6R32cP23N0
מגדלים אותם בגינות?
https://youtu.be/TfwubZKX6S0
במאה האחרונה הפרגים הפכו סמל לנופלים במלחמות:
https://youtu.be/AGCHk5_2skY
שדה דמים שהפך לשדה פרגים (עברית):
https://youtu.be/LlLLqSOnLr0
מגדלי פרגים לייצור הירואין באפגניסטן:
https://youtu.be/5xmeH_EdPRA
האם אוזני המן יכשילו בבדיקת סמים (עברית):
https://youtu.be/LTMU_HNhE-I
יַסְמִין (Jasmine) הוא אחד הפרחים הנפוצים ועם זאת האהובים בעולם. מהמזרח הרחוק ועד לאמריקה, ניתן למצוא בעולם כ-200 מינים של הצמח עם הריח המשכר, שאהוב כל כך על נשים ומוצא את דרכו אל שערן. במקומות שונים בעולם הפך יסמין לשם נפוץ לבנות.
היסמין הוא צמח בר, שכיום רבים ממיניו בויתו והפכו לצמחי נוי. צמחי היסמין הם שיחים שיכולים להופיע בצורות של שיח זקוף, שיח מטפס או שיח שרוע למחצה. עם צבע עלי כותרת לבן, צהוב או אדום - היסמין הוא גם פרח רומנטי, שנפוץ מאד בארצות הים התיכון.
פרחי היסמין, בעלי הניחוח העז, הם מהמרכיבים העיקריים בבשמים. מהם מופק "יסמינון", שהוא החומר הכימי הריחני ממנו מייצרים את הבשמים. היסמין הוא החומר העיקרי שבתוך הבושם המפורסם בעולם, הבושם הוותיק שאנל 5. את פרחי היסמין לייצור הבושם קוטפים בשדות היסמין שליד גראס, עיר הנחשבת לבירת הבשמים של דרום צרפת.
במקומות שונים בעולם משמש היסמין גם כצמח מרפא. בין השאר משתמשים בו להכנת תה להורדת חום, לטיפול בפצעים ובאזור עיראק ופרס טיפלו באמצעותו להקלת הנשימה ולדרכי הנשימה.
הנה ריחם הנפלא של פרחי יסמין:
https://youtu.be/Ht7T1cXcKcE
בהודו יוצרים מהם מחרוזות פרחים לקישוט הראש:
https://youtu.be/gDqyw8GexmA
ויסמין ערבי:
https://youtu.be/1i-xVpHdJQo
מַקּוֹר החֲסִידָה (Erodium) הוא סוג של צמח, בעל 90 מינים, שלפרחיו, הוורודים בדרך כלל, יש מצעית פרי ארוכה ומחודדת, שמזכירה מקור של חסידה. המעניין בו נעוץ בעובדה שהוא משתמש בשיטת הפצה מיוחדת של זרעיו.
כשמבשיל הפרי של מקור החסידה, מתנתקים אותם "מקורי-חסידה" ומסתלסלים, בדומה למחוגי שעון. לכל מקור צמודה קפסולה שהיא למעשה עלה שחלה שעוטף את הזרע. הם מתנתקים מהצמח ונופלים אל האדמה. עכשיו מתחיל הקסם. הסלסול של מקור החסידה המדומה, מביא לטמינתה של הקפסולה הזעירה באדמה או בחריצים בקרקע. כך הולכים הזרעים ונשתלים באדמה. הם עוד יפרחו. הפצת הזרעים הצליחה!
נסו למצוא מקורי-חסידה כאלה באביב ולתקוע אותם על דש החולצה או על הסווטשירט שלכם. שימו לב כיצד המקור מסתובב כמו מחוג של שעון, ומטמין את עצמו בחולצה שלכם. יחידת ההפצה של צמח מקור החסידה כל כך יעילה, שהיא מסתלסלת אפילו על חולצות ומנסה לטמון בהן את זרעיה.
הנה מקור החסידה:
https://youtu.be/VSFquH4QpF0?t=30s
כמו על האדמה, כך מסתלסל המקור של החסידה ומתברג על הבגדים:
https://youtu.be/qoo8yFVrtKM
ראו כמה דומה מקור החסידה למקור החסידה:
https://youtu.be/FUXrYBAiOcs
מה בין החיילים הבריטים לפרח הכלנית?
הכלנית (Anemone), אותו פרח אדום ומרהיב שהוא הראשון לפרוח בחורף, בין דצמבר למרץ. שמו המלא כלנית מצוייה. מדובר ללא ספק בכוכב של החורף הישראלי.
הפרח הזה הוא גם פרח שחי ונע, ממש מול עיני המתבונן. מדובר בפרח שאפשר לראות בשדה, כשהוא נוטה, ממש מתנועע, לכיוןן השמש. הוא גם נפתח ונסגר בשינויי מזג האוויר.
מי שרוצה להבדיל בינה לבין הנורית והפרג הדומים לה, יוכל לזהותה בעזרת הטבעת הלבנה שלה, המתרחבת לאחר ההאבקה.
#אבל מה הסיפור עם החיילים הבריטיים שנעלבו ממנה?
השיר "כלניות" הפך ללהיט המזוהה ביותר עם הזמרת שושנה דמארי ורבים מכירים אותו רק בביצועה. הוא נולד בשנת 1945, בתכנית השנייה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", תיאטרון צעיר ובידורי שהוקם בידי האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין, מי שרצה לשלב בידור ושירים קלילים ברוח שטות, מוסיקה ואווירה טובה.
ככל שהתקרב מועד הבכורה של המופע הרגיש ואלין שחסר בו שיר המרכזי, להיט שעליו יקום המופע ויביא את הקהל. הוא פנה אל נתן אלתרמן, משורר שכתב גם פזמונים מצוינים. אלתרמן נזכר שכתב פעם פזמון על הכלניות היפות והאדומות.
ואלין קיבל את הטקסט בשמחה. הוא כבר הבין משהו שיכול לצמוח מעניין כלשהו אבל לא גילה לאלתרמן. את ההלחנה הוא הטיל על פסנתרן צעיר וביישן, שהתפרנס בעיקר בתור פסנתרן ומנצח של תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" בתל אביב. קראו לו משה וילנסקי ומדי פעם הוא השלים הכנסה בהלחנת פזמונים.
שושנה דמארי משתתפת בתפקיד משני בהצגה. היא זמרת מתחילה, בת 20 וללא הצלחות מרשימות בעבר. היא לא ממש מתלהבת מהשיר ומוכנה לשיר אותו רק אחרי שוואלין פוקד עליה לעשות זאת.
מה שוואלין כבר ידע, אבל מסביבו אף אחד לא הבין, זה שהשיר מזמין שערוריה ופרסום חינמי...
באותה תקופה הגיעו להיות מוצבים בארץ-ישראל חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי. מדובר על חיילי חטיבת הצנחנים הבריטיים, שנלחמו באומץ ובהצלחה בחיילי הצבא הנאצי ועכשיו הגיעו להילחם, או לפחות לשמור, מפני לוחמי המחתרות היהודיות.
כמו כל הצנחנים הבריטים, גם הם חבשו כומתות צנחנים אדומות. בשל צבע הכומתות שלהם, נהגו ילדי היישוב לכנות אותם בכינוי הלעגני "כלניות".
המילים הקלילות של אלתרמן והלחן הנהדר שהלחין משה וילנסקי, בהשראת שיר פולני מוכר, היו חלק מהצלחת ההצגה המסחררת. אבל השיר "כלניות" היה משהו אחר.
בחזרה הגנרלית נותר הקהל אדיש לשיר הזה. התחושה הייתה שהוא "לא מספק את הסחורה". הוא לא הלהיט שיביא קהל. אבל ברירה לא הייתה וכאמור, בהצגת הבכורה למחרת, דמארי הוכרחה לבצע אותו.
וכאן באה תפנית בעלילה. כשהביצוע בבכורה של "כלניות" הסתיים, התלהב הקהל באולם בצורה שאפילו ואלין, שועל הצגות ופופולריות מנוסה, לא צפה. קירות האולם רעדו מתרועות ומחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. ארבע פעמים החזיר הקהל את שושנה דמארי ל"השתחווייה" ולא ויתר לה - עד שביצעה שוב את "כלניות".
בימים שאחרי, הפכה ההצגה ללהיט ענק, או "שלאגר" כמו שנהגו לומר אז. אבל במקביל קרה עוד משהו.
השיר החל להתנגן ברדיו. די מהר כולם שרו אותו והוא נישא בפי כל. אבל הוא החל לצאת משליטה וקיבל גם תפקיד של שיר מחאה נגד חיילי הצבא הבריטי. ילדי היישוב, בכל פעם שראו חייל בריטי עם כומתה אדומה, נהגו לשיר לו בלעג "כלניות אדמדמות אדמוניות ".
אחרי שקיבלו הסבר על פשר השירה של הילדים, נעלבו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית כל כך, עד שבאחת מהצגות המופע הם כיתרו את התיאטרון ונכנסו לאולם, כשהם חובשים כומתות אדומות כמובן, רק כדי להפסיקה בכוח.
ואלין נעצר והובל בתוך משוריין בריטי, כשהוא אזוק, היישר למעצר ברמלה. רק לאחר שחבר משפטן התערב ושחרר אותו, בוטל גם האיסור על השמעת "כלניות" והתיאטרון חזר להעלות את השלאגר שלו.
מאז, הפך "כלניות" לנכס צאן ברזל. הוא אחד השירים הלאומיים והמושמעים בימי העצמאות והזיכרון. הרומנטיקה השתלבה עם הקול האלמותי של דמארי ועם הסיפור של ימי המנדט הבריטי, שלפני קום המדינה.
כך שירים עושים היסטוריה. בקריצה ובאהבה ליופי ולמנגינה.
הנה הכלנית (עברית):
https://youtu.be/OVJcSZL-Vgs
היא ואחיותיה (עברית):
https://youtu.be/sI5Ffy6G-3g
"כלניות" של שושנה דמארי והחיילים הבריטיים הנעלבים (עברית):
https://youtu.be/3-ttXz_IbRo
וסיפורו של השלטון הבריטי בארץ ישראל (עברית):
https://youtu.be/JEtd0TJvPZc?long=yes
הכלנית (Anemone), אותו פרח אדום ומרהיב שהוא הראשון לפרוח בחורף, בין דצמבר למרץ. שמו המלא כלנית מצוייה. מדובר ללא ספק בכוכב של החורף הישראלי.
הפרח הזה הוא גם פרח שחי ונע, ממש מול עיני המתבונן. מדובר בפרח שאפשר לראות בשדה, כשהוא נוטה, ממש מתנועע, לכיוןן השמש. הוא גם נפתח ונסגר בשינויי מזג האוויר.
מי שרוצה להבדיל בינה לבין הנורית והפרג הדומים לה, יוכל לזהותה בעזרת הטבעת הלבנה שלה, המתרחבת לאחר ההאבקה.
#אבל מה הסיפור עם החיילים הבריטיים שנעלבו ממנה?
השיר "כלניות" הפך ללהיט המזוהה ביותר עם הזמרת שושנה דמארי ורבים מכירים אותו רק בביצועה. הוא נולד בשנת 1945, בתכנית השנייה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", תיאטרון צעיר ובידורי שהוקם בידי האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין, מי שרצה לשלב בידור ושירים קלילים ברוח שטות, מוסיקה ואווירה טובה.
ככל שהתקרב מועד הבכורה של המופע הרגיש ואלין שחסר בו שיר המרכזי, להיט שעליו יקום המופע ויביא את הקהל. הוא פנה אל נתן אלתרמן, משורר שכתב גם פזמונים מצוינים. אלתרמן נזכר שכתב פעם פזמון על הכלניות היפות והאדומות.
ואלין קיבל את הטקסט בשמחה. הוא כבר הבין משהו שיכול לצמוח מעניין כלשהו אבל לא גילה לאלתרמן. את ההלחנה הוא הטיל על פסנתרן צעיר וביישן, שהתפרנס בעיקר בתור פסנתרן ומנצח של תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" בתל אביב. קראו לו משה וילנסקי ומדי פעם הוא השלים הכנסה בהלחנת פזמונים.
שושנה דמארי משתתפת בתפקיד משני בהצגה. היא זמרת מתחילה, בת 20 וללא הצלחות מרשימות בעבר. היא לא ממש מתלהבת מהשיר ומוכנה לשיר אותו רק אחרי שוואלין פוקד עליה לעשות זאת.
מה שוואלין כבר ידע, אבל מסביבו אף אחד לא הבין, זה שהשיר מזמין שערוריה ופרסום חינמי...
באותה תקופה הגיעו להיות מוצבים בארץ-ישראל חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי. מדובר על חיילי חטיבת הצנחנים הבריטיים, שנלחמו באומץ ובהצלחה בחיילי הצבא הנאצי ועכשיו הגיעו להילחם, או לפחות לשמור, מפני לוחמי המחתרות היהודיות.
כמו כל הצנחנים הבריטים, גם הם חבשו כומתות צנחנים אדומות. בשל צבע הכומתות שלהם, נהגו ילדי היישוב לכנות אותם בכינוי הלעגני "כלניות".
המילים הקלילות של אלתרמן והלחן הנהדר שהלחין משה וילנסקי, בהשראת שיר פולני מוכר, היו חלק מהצלחת ההצגה המסחררת. אבל השיר "כלניות" היה משהו אחר.
בחזרה הגנרלית נותר הקהל אדיש לשיר הזה. התחושה הייתה שהוא "לא מספק את הסחורה". הוא לא הלהיט שיביא קהל. אבל ברירה לא הייתה וכאמור, בהצגת הבכורה למחרת, דמארי הוכרחה לבצע אותו.
וכאן באה תפנית בעלילה. כשהביצוע בבכורה של "כלניות" הסתיים, התלהב הקהל באולם בצורה שאפילו ואלין, שועל הצגות ופופולריות מנוסה, לא צפה. קירות האולם רעדו מתרועות ומחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. ארבע פעמים החזיר הקהל את שושנה דמארי ל"השתחווייה" ולא ויתר לה - עד שביצעה שוב את "כלניות".
בימים שאחרי, הפכה ההצגה ללהיט ענק, או "שלאגר" כמו שנהגו לומר אז. אבל במקביל קרה עוד משהו.
השיר החל להתנגן ברדיו. די מהר כולם שרו אותו והוא נישא בפי כל. אבל הוא החל לצאת משליטה וקיבל גם תפקיד של שיר מחאה נגד חיילי הצבא הבריטי. ילדי היישוב, בכל פעם שראו חייל בריטי עם כומתה אדומה, נהגו לשיר לו בלעג "כלניות אדמדמות אדמוניות ".
אחרי שקיבלו הסבר על פשר השירה של הילדים, נעלבו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית כל כך, עד שבאחת מהצגות המופע הם כיתרו את התיאטרון ונכנסו לאולם, כשהם חובשים כומתות אדומות כמובן, רק כדי להפסיקה בכוח.
ואלין נעצר והובל בתוך משוריין בריטי, כשהוא אזוק, היישר למעצר ברמלה. רק לאחר שחבר משפטן התערב ושחרר אותו, בוטל גם האיסור על השמעת "כלניות" והתיאטרון חזר להעלות את השלאגר שלו.
מאז, הפך "כלניות" לנכס צאן ברזל. הוא אחד השירים הלאומיים והמושמעים בימי העצמאות והזיכרון. הרומנטיקה השתלבה עם הקול האלמותי של דמארי ועם הסיפור של ימי המנדט הבריטי, שלפני קום המדינה.
כך שירים עושים היסטוריה. בקריצה ובאהבה ליופי ולמנגינה.
הנה הכלנית (עברית):
https://youtu.be/OVJcSZL-Vgs
היא ואחיותיה (עברית):
https://youtu.be/sI5Ffy6G-3g
"כלניות" של שושנה דמארי והחיילים הבריטיים הנעלבים (עברית):
https://youtu.be/3-ttXz_IbRo
וסיפורו של השלטון הבריטי בארץ ישראל (עברית):
https://youtu.be/JEtd0TJvPZc?long=yes
מה הופך את הכרכום המרהיב לפרח הכשפים?
הכרכום (Crocus Flowers) הוא צמח נהדר, יפה להפליא, סוג רב-שנתי במשפחת האירוסיים, עם פרח בצורת גביע שכמו יוצא מצינור ארוך.
יש לכרכום מגוון מינים. את הזעפרן, התבלין היקר ביותר בעולם, מפיקים מעלי הפרי של מין הכרכום סאטיווס (Crocus sativus). לא להתבלבל עם תבלין הכורכום הצהוב, שמפיקים מצמח אחר.
שמו המדעי נגזר מהתואר הלטיני שלו, crocatus, שמשמעותו צהוב-כתום.
פרחי הקרוקוס, כפי שהכרכומים נקראים באנגלית, הם מרובי צבעים ובמזרח התיכון פורחים לרוב בסתיו ובתחילת החורף. צבעיהם סגולים, ורודים ומרהיבים, אך יש נהדרים גם בגווני צהוב, לבן או ארגמן.
לפרחיו בדרך כלל 3 אבקנים ואת הבשומת המיוחדת שלו מפיקים מצלקות הפרח, לאחר שקוטפים ומייבשים אותן בעדינות. עליו שלמים, צרים, ארוכים וישרים, כשבאמצע יש להם קו בהיר או לגמרי לבן.
תפוצת הכרכום היא באזורי האלפים התחתיים, חופי דרום ומרכז אירופה, צפון אפריקה, במזרח התיכון ובמרכז אסיה עד למערב סין.
#כרכום וכשפים
בתנ"ך מוזכר הכרכום כצמח בושם (שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד), אך הוא זכה שנים רבות לכבוד מיוחד אצל המכשפים והמכשפות דווקא. לפי המסורת השתמשו בו גם לקטורת סמים.
במיתולוגיה היוונית מסופר שבמקור הכרכום צמח ממספר טיפות של שיקוי קסמים שרקחה המכשפה מדיאה, בניסיון לסייע ליאסון הקשיש ולהשיב לו את כוח הנעורים שאבד לו בזקנתו.
עדויות מימי הביניים מספרות על נזירות במערב אירופה שגידלו בגינות המנזר כרכום תרבותי. לפי הכתובים הן נכנסו לטראנס של אקסטזה דתית, לאחר שהן אכלו ממנו כמות נדיבה.
ואכן, כבר באנציקלופדיה עתיקה שהוקדשה ל"צמחי כשפים" הופיעה השורה המעידה על "מִשְׁרֶה כרכום... שנשתה בכדי לחזות את העתיד".
ההסבר המדעי המוצלח ביותר לכך ניתן לאחר מאות שנים, בעידן המודרני. הוא הגיע עם ממצאים מדעיים שהעידו על השפעות הלוצינוגניות שגרם הכרכום, כלומר להזיות שנגרמו ממנו.
אכילה של כמות מסוימת מהפרח, לפי המחקר, עלולה להביא לחזיונות ולכניסה למצב היפנוטי. מכך ניתן ללמוד טוב יותר את הקשר רב-השנים שבין הכרכום למכשפות ההוזות ולנזירות השרויות באקסטזה דתית.
הנה הכרכום צומח מזרעים - סרטון קפיצות זמן (ללא מילים):
https://youtu.be/a0Hj2L20CgY
הדרכה לגידול כרכום:
https://youtu.be/PGJn_oa6vLw
לשתול בעציץ:
https://youtu.be/vHQcWwSgbWQ
הגינון של הכרכומים:
https://youtu.be/V7AEX84eA20
ועל פרחים וכישוף:
https://youtu.be/77Ee68PfuJc?long=yes
הכרכום (Crocus Flowers) הוא צמח נהדר, יפה להפליא, סוג רב-שנתי במשפחת האירוסיים, עם פרח בצורת גביע שכמו יוצא מצינור ארוך.
יש לכרכום מגוון מינים. את הזעפרן, התבלין היקר ביותר בעולם, מפיקים מעלי הפרי של מין הכרכום סאטיווס (Crocus sativus). לא להתבלבל עם תבלין הכורכום הצהוב, שמפיקים מצמח אחר.
שמו המדעי נגזר מהתואר הלטיני שלו, crocatus, שמשמעותו צהוב-כתום.
פרחי הקרוקוס, כפי שהכרכומים נקראים באנגלית, הם מרובי צבעים ובמזרח התיכון פורחים לרוב בסתיו ובתחילת החורף. צבעיהם סגולים, ורודים ומרהיבים, אך יש נהדרים גם בגווני צהוב, לבן או ארגמן.
לפרחיו בדרך כלל 3 אבקנים ואת הבשומת המיוחדת שלו מפיקים מצלקות הפרח, לאחר שקוטפים ומייבשים אותן בעדינות. עליו שלמים, צרים, ארוכים וישרים, כשבאמצע יש להם קו בהיר או לגמרי לבן.
תפוצת הכרכום היא באזורי האלפים התחתיים, חופי דרום ומרכז אירופה, צפון אפריקה, במזרח התיכון ובמרכז אסיה עד למערב סין.
#כרכום וכשפים
בתנ"ך מוזכר הכרכום כצמח בושם (שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד), אך הוא זכה שנים רבות לכבוד מיוחד אצל המכשפים והמכשפות דווקא. לפי המסורת השתמשו בו גם לקטורת סמים.
במיתולוגיה היוונית מסופר שבמקור הכרכום צמח ממספר טיפות של שיקוי קסמים שרקחה המכשפה מדיאה, בניסיון לסייע ליאסון הקשיש ולהשיב לו את כוח הנעורים שאבד לו בזקנתו.
עדויות מימי הביניים מספרות על נזירות במערב אירופה שגידלו בגינות המנזר כרכום תרבותי. לפי הכתובים הן נכנסו לטראנס של אקסטזה דתית, לאחר שהן אכלו ממנו כמות נדיבה.
ואכן, כבר באנציקלופדיה עתיקה שהוקדשה ל"צמחי כשפים" הופיעה השורה המעידה על "מִשְׁרֶה כרכום... שנשתה בכדי לחזות את העתיד".
ההסבר המדעי המוצלח ביותר לכך ניתן לאחר מאות שנים, בעידן המודרני. הוא הגיע עם ממצאים מדעיים שהעידו על השפעות הלוצינוגניות שגרם הכרכום, כלומר להזיות שנגרמו ממנו.
אכילה של כמות מסוימת מהפרח, לפי המחקר, עלולה להביא לחזיונות ולכניסה למצב היפנוטי. מכך ניתן ללמוד טוב יותר את הקשר רב-השנים שבין הכרכום למכשפות ההוזות ולנזירות השרויות באקסטזה דתית.
הנה הכרכום צומח מזרעים - סרטון קפיצות זמן (ללא מילים):
https://youtu.be/a0Hj2L20CgY
הדרכה לגידול כרכום:
https://youtu.be/PGJn_oa6vLw
לשתול בעציץ:
https://youtu.be/vHQcWwSgbWQ
הגינון של הכרכומים:
https://youtu.be/V7AEX84eA20
ועל פרחים וכישוף:
https://youtu.be/77Ee68PfuJc?long=yes
מי מפיץ זרעים בכדור המתגלגל ברוח?
האם נסעתם פעם בנגב או בערבה וראיתם גוש קוצים עגול שמתגלגל כשהרוח מעיפה אותו במדבר? - סביר להניח שראיתם "צמח גלגל". אבל מהו צמח הגלגל?
יש צמחים שמפיצים את הזרעים שלהם, על ידי הרוח שמגלגלת את הצמח השלם והיבש ברחבי הסביבה. אלו הם "צמחי-גלגל". בעזרת עלים גדולים המשמשים לו מפרשים, "צמח הגלגל" מתגלגל, עד שהוא נעצר על ידי מכשול, כמו גדר או מבנה בשטח. שם נופלים זרעיו ובבוא הזמן הם נובטים. צמחים אלה ניתן למצוא בדרך כלל בנוף שטוח, שאין בו מכשולים, דוגמת ערבות ומדבריות שונים. כאלה הם לדוגמה שושנת יריחו ומלחית אשלגנית.
גם עכובית הגלגל (Tumble Thistle) היא צמח גלגל. המבנה שלה כדורי וכשהוא מתייבש, הוא מתגלגל כולו ברוח וכך מפיץ את זרעיו לכל עבר. הגלגול שלו עובד מצוין בזכות העובדה שהשלד הכדורי שלו הוא לא רק קל-משקל, אלא גם נעזר בעליו הגדולים והקשים המשמשים לו מעין מפרשים המסיעים אותו ברוח.
שלושת הצמחים הללו הם דוגמאות מעולות של "צמחי-גלגל", צמחים שכולם, כיחידה אחת, מתגלגלים ברוח ומפיצים את זרעיהם. זה מנגנון ההפצה שלהם, כשבצמחים אלו יחידת התפוצה היא הצמח השלם, אבל רק החלק שלו שמעל לקרקע. השורשים של "צמח-הגלגל" יישארו באדמה גם לעונות הבאות.
הנה דוגמה של הפצת הגלגל בצמח שושנת יריחו:
http://youtu.be/XsgHYfulv2g
אין קשר למחלה שנקראת בארץ שושנת יריחו:
https://youtu.be/fZbX9CLscCE?long=yes
האם נסעתם פעם בנגב או בערבה וראיתם גוש קוצים עגול שמתגלגל כשהרוח מעיפה אותו במדבר? - סביר להניח שראיתם "צמח גלגל". אבל מהו צמח הגלגל?
יש צמחים שמפיצים את הזרעים שלהם, על ידי הרוח שמגלגלת את הצמח השלם והיבש ברחבי הסביבה. אלו הם "צמחי-גלגל". בעזרת עלים גדולים המשמשים לו מפרשים, "צמח הגלגל" מתגלגל, עד שהוא נעצר על ידי מכשול, כמו גדר או מבנה בשטח. שם נופלים זרעיו ובבוא הזמן הם נובטים. צמחים אלה ניתן למצוא בדרך כלל בנוף שטוח, שאין בו מכשולים, דוגמת ערבות ומדבריות שונים. כאלה הם לדוגמה שושנת יריחו ומלחית אשלגנית.
גם עכובית הגלגל (Tumble Thistle) היא צמח גלגל. המבנה שלה כדורי וכשהוא מתייבש, הוא מתגלגל כולו ברוח וכך מפיץ את זרעיו לכל עבר. הגלגול שלו עובד מצוין בזכות העובדה שהשלד הכדורי שלו הוא לא רק קל-משקל, אלא גם נעזר בעליו הגדולים והקשים המשמשים לו מעין מפרשים המסיעים אותו ברוח.
שלושת הצמחים הללו הם דוגמאות מעולות של "צמחי-גלגל", צמחים שכולם, כיחידה אחת, מתגלגלים ברוח ומפיצים את זרעיהם. זה מנגנון ההפצה שלהם, כשבצמחים אלו יחידת התפוצה היא הצמח השלם, אבל רק החלק שלו שמעל לקרקע. השורשים של "צמח-הגלגל" יישארו באדמה גם לעונות הבאות.
הנה דוגמה של הפצת הגלגל בצמח שושנת יריחו:
http://youtu.be/XsgHYfulv2g
אין קשר למחלה שנקראת בארץ שושנת יריחו:
https://youtu.be/fZbX9CLscCE?long=yes
איך הצמחים מפיצים זרעים?
בכדי להתרבות, הצמחים מפיצים את הזרעים שלהם לכל עבר. יש להם דרכים משונות להפיץ את הזרעים, אבל מסתבר שדרכי הפצה מגוונות יכולות לעבוד היטב. הנה הן:
הפצה עצמית - צמחים שונים משחררים את זרעיהם בפיצוץ התרמיל (אפון הבר), או בכוח סילון נוזלי (ירוקת החמור) שמנתק מהצמח וכדומה. דוגמאות נוספות של מפיצים עצמיים, בעלי מנגנונים לפיזור עצמי של הזרעים, הם הלוטוס, הפרג, החמצה והתורמוס.
הפצה באמצעות הרוח - יש צמחים שזרעיהם קלים ונעזרים ברוח כדי להפיצם לכל עבר. השיטה המוכרת ביותר היא הסביון או השינן הרפואי. יש להם פרח שנראה כמו זקן של סבא לבן. משבי הרוח מעיפים את השערות הלבנות שלו לכל עבר. מפיצים נוספים בשיטה זו הם טיון דביק, מרור הגינות ופתילת המדבר. יש צמחים, כמו עכובית הגלגל, שבכוח הרוח מתגלגלים על הקרקע עם כל גופם וכך מפיצים את זרעיהם לאורך מסלול הגלגול שאליו הרוח נושאת אותם. למכנף הנאה ולאדר יש פירות שמופצים בזכות הכנף שלהם, המעיפה אותם ברוח.
הפצה באמצעות המים - צמחים שזרעיהם מסוגלים לצוף במים ולהגיע הרחק, מפיצים כך את זרעיהם לחופים אחרים, לאורך נהרות ולעתים גם לאיים ויבשות רחוקות. כך למשל הקוקוס, שהפרי שלו צף על פני המים למרחקים, כמו גם חבצלת החוף, בעלת הזרעים המצופים בשכבת שעם או הסירה הקוצנית.
הפצה על ידי בעלי חיים - יש 3 שיטות להפצה בעזרת בעלי חיים:
פרי מדהים - צמחים בעלי פרי טעים, ועסיסי, שמושך בצבעיו ציפורים ובעלי חיים שונים ולאחר שאלו אוכלים אותו, זרעיו אינם מתעכלים בקיבתם והם מפרישים אותם לאדמה. מהזרעים הללו יצמחו צמחים חדשים, כמו הפטל, הדובדבן ואלת המסטיק. זוהי הפצה תוך-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים בגופו של בעל חיים.
הדבקה של זרעים - צמחים שזרעיהם נדבקים לגופם של בעלי חיים בשיטות שונות, כמו האבקה והדבקה. קוצים, זיפים וחומרי הדבקה שונים, מסייעים לצמחים כמו השוש הקירח, לכיד הנחלים והדטורה להפיץ את עצמם. זוהי הפצה חוץ-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים מחוץ לגופו של בעל החיים המפיץ.
אגירת זרעים - צמחים שמתבססים על אגירת זרעיהם על ידי מכרסמים או נמלים. הללו אוגרים את הזרעים לצורך אכילה, אבל מאבדים חלק בדרך וכך הם נובטים, או שהזרעים שנאגרו נובטים במקום שבו נאגרו. גם זוהי הפצה חוץ-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים מחוץ לגופו של בעל החיים המפיץ.
הנה הדרכים שבהן מפיצים צמחים את הזרעים שלהם:
https://youtu.be/BV8uNz5iwGU
הסבר של דרכי הפצת זרעים:
https://youtu.be/6hcjxaBz8mw
פרי הקוקוס שט על פני המים:
https://youtu.be/1yluKrLxnrs
ושיר דרכי ההפצה המדהים באנגלית:
https://youtu.be/3CCOWHa-qfc
בכדי להתרבות, הצמחים מפיצים את הזרעים שלהם לכל עבר. יש להם דרכים משונות להפיץ את הזרעים, אבל מסתבר שדרכי הפצה מגוונות יכולות לעבוד היטב. הנה הן:
הפצה עצמית - צמחים שונים משחררים את זרעיהם בפיצוץ התרמיל (אפון הבר), או בכוח סילון נוזלי (ירוקת החמור) שמנתק מהצמח וכדומה. דוגמאות נוספות של מפיצים עצמיים, בעלי מנגנונים לפיזור עצמי של הזרעים, הם הלוטוס, הפרג, החמצה והתורמוס.
הפצה באמצעות הרוח - יש צמחים שזרעיהם קלים ונעזרים ברוח כדי להפיצם לכל עבר. השיטה המוכרת ביותר היא הסביון או השינן הרפואי. יש להם פרח שנראה כמו זקן של סבא לבן. משבי הרוח מעיפים את השערות הלבנות שלו לכל עבר. מפיצים נוספים בשיטה זו הם טיון דביק, מרור הגינות ופתילת המדבר. יש צמחים, כמו עכובית הגלגל, שבכוח הרוח מתגלגלים על הקרקע עם כל גופם וכך מפיצים את זרעיהם לאורך מסלול הגלגול שאליו הרוח נושאת אותם. למכנף הנאה ולאדר יש פירות שמופצים בזכות הכנף שלהם, המעיפה אותם ברוח.
הפצה באמצעות המים - צמחים שזרעיהם מסוגלים לצוף במים ולהגיע הרחק, מפיצים כך את זרעיהם לחופים אחרים, לאורך נהרות ולעתים גם לאיים ויבשות רחוקות. כך למשל הקוקוס, שהפרי שלו צף על פני המים למרחקים, כמו גם חבצלת החוף, בעלת הזרעים המצופים בשכבת שעם או הסירה הקוצנית.
הפצה על ידי בעלי חיים - יש 3 שיטות להפצה בעזרת בעלי חיים:
פרי מדהים - צמחים בעלי פרי טעים, ועסיסי, שמושך בצבעיו ציפורים ובעלי חיים שונים ולאחר שאלו אוכלים אותו, זרעיו אינם מתעכלים בקיבתם והם מפרישים אותם לאדמה. מהזרעים הללו יצמחו צמחים חדשים, כמו הפטל, הדובדבן ואלת המסטיק. זוהי הפצה תוך-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים בגופו של בעל חיים.
הדבקה של זרעים - צמחים שזרעיהם נדבקים לגופם של בעלי חיים בשיטות שונות, כמו האבקה והדבקה. קוצים, זיפים וחומרי הדבקה שונים, מסייעים לצמחים כמו השוש הקירח, לכיד הנחלים והדטורה להפיץ את עצמם. זוהי הפצה חוץ-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים מחוץ לגופו של בעל החיים המפיץ.
אגירת זרעים - צמחים שמתבססים על אגירת זרעיהם על ידי מכרסמים או נמלים. הללו אוגרים את הזרעים לצורך אכילה, אבל מאבדים חלק בדרך וכך הם נובטים, או שהזרעים שנאגרו נובטים במקום שבו נאגרו. גם זוהי הפצה חוץ-גופית, שפירושה שהזרעים מופצים מחוץ לגופו של בעל החיים המפיץ.
הנה הדרכים שבהן מפיצים צמחים את הזרעים שלהם:
https://youtu.be/BV8uNz5iwGU
הסבר של דרכי הפצת זרעים:
https://youtu.be/6hcjxaBz8mw
פרי הקוקוס שט על פני המים:
https://youtu.be/1yluKrLxnrs
ושיר דרכי ההפצה המדהים באנגלית:
https://youtu.be/3CCOWHa-qfc
