אפילו באינטרנט, ממלכת הדברים המוזרים שהופכים טרנדיים להפליא, מהווה סדרת האינטרנט הפופולארית Will it blend תופעה תרבותית יוצאת דופן. בסדרה זו סרטונים ויראליים רבים שבהם מושלכים אל תוך בלנדר מגוון פריטים, ממכשירים חדשים ויקרים להפליא שהופכים לאבקה אפורה ועד לעצמים משונים אחרים. הכל הולך בבלנדר הזה...

המרכיבים הקומיים שהתפתחו סביב טקס הטחינה של מכשירים יקרים ונחשקים בבלנדר הפכו את הסרטונים הללו לנצפים במיוחד ומיליוני צפיות נרשמות לכל סרטון כזה. אבל נראה שההתרגשות שמוצאים הגולשים בסרטונים הללו היא קצת כמו זו שמתעוררת אצל רבים בצפייה בסרטוני זוועה או סרטי אימה בטלוויזיה. כשאדם מתיישב לראות את המכשירים הנחשקים כל כך, כשהם נטחנים עד דק בבלנדר הביתי, הוא צופה בפחד הגדול שלו, שיינזק המכשיר היקר שקנה או שקיבל מההורים, מבלי להיפגע...

לבלנדטק, חברה אמריקאית שמייצרת את הבלנדרים החזקים והעמידים ביותר בשוק, נמאס לשווק בסרטונים משעממים שאף אחד לא צופה בהם. ג'ורג' רייט, מנהל השיווק של החברה, ראה שוב ושוב את מייסד החברה והמנכ"ל שלה, טום דיקסון, בוחן את עמידות הבלנדרים שלו בניסיונות לבחון כיצד הם פועלים על חומרים שונים. יום אחד הוא הציע לדיקסון להעלות סרטונים שלו בחלוק מעבדה ומשקפי מגן, כשהוא טוחן חפצים, לא לפני שהוא שואל "האם זה ייטחן?"

דיקסון אפילו לא ידע אז מהו יוטיוב. האיש הוא אמנם ממציא גאון שהצליח לפתוח ולרשום פטנט על הבלנדרים החזקים ביותר, אבל גיק של אינטרנט הוא ממש לא היה. בכל זאת הוא הסכים לרעיון המוזר... הם העלו את הסרטון הראשון, שבו השליך דיקסון לבלנדר כמה כדורי גולף וטחן אותם. בסרטון הזה צפו מעל 7 מיליון אנשים!

והתוצאה הפכה להצלחה עצומה. כולם רצו לראות את הסרטון המשונה שבו טוחן דיקסון חפצים בבלנדרים שהוא מוכר. עשרות מיליוני צפיות צברה חברת "בלנדטק" בסרטונים נוספים ומכירות הבלנדרים שלה עלו בחדות. עוד ועוד חפצים נחשקים ונחשקים מאד נטחנו בבלנדרים שלה, ביניהם כל דגם של אייפון שיצא, אייפד יקר, אינסוף גאדג'טים ומכשירים, צעצועים ומוצרים מותרות, כלי בית, עטים וכל דבר הזוי אחר שעלה במוחם. דיקסון הוזמן על ידי יצרנים לטחון את מוצריהם והתארח שוב ושוב בתכניות טלוויזיה שהפכו אותו לכוכב.

לעסקים זה עשה דברים מדהימים. המכירות גאו ועלו ומוצרי בלנדטק נמכרים כיום בכל העולם. מהחברה שהייתה שווה 20 מיליון דולר, היא הפכה לחברה של חצי מיליארד. מאות מיליארדי צפיות נרשמו לסרטונים שלה.


הנה סרטון בסדרת האינטרנט הפופולרית Will it blend:

http://youtu.be/lBUJcD6Ws6s


גיבור הסדרה מספר על הדרך שעשתה:

http://youtu.be/hHIqUkogY7g


קדימון לסרט שעשו על ההצלחה הזו:

http://youtu.be/oMHCfZ9mxQE


טום דיקסון מנסה להסביר את התופעה המדהימה שיצר:

http://youtu.be/lK1ZKT9PB_8


הסרטון שעלה ב-2007 כשנטחן מכשיר האייפון הראשון בתוך בלנדר:

https://youtu.be/qg1ckCkm8YI


וטחינה בבלנדר מוקדשת גם לדברים מוזרים יותר כמו שלד וגולגולת:

http://youtu.be/AsTZm7QtY84

דניס הופ (Dennis Hope) הוא ברנש אמריקאי חריף ואיש עסקים ממולח. בשנת 1967 נחקקה "אמנת החל החיצון" ע"י האו"ם, שקבעה ששום ממשלה אינה יכולה לטעון לבעלות על קרקע מחוץ לכדור הארץ. הופ היה האדם היצירתי היחיד ששם לב למשמעות האמיתית של ההחלטה. הוא החליט שמכיוון שזהו המצב המשפטי של מערכת השמש, אין לו עצמו מניעה חוקית לטעון לבעלות על קרקעות מחוץ לכדור הארץ. הוא החליט להצהיר שהוא הבעלים החוקי של כל כוכבי הלכת והירחים שבמערכת השמש.

הופ גילה שחוק אמריקאי מאמצע המאה ה-19 מאפשר לו לטעון שהקרקע שלו, מכיוון שאינה רשומה על שמו של אף אדם או גורם אחר. הוא מיהר לשלוח מכתבים לעצרת האו"ם ולממשלות ארצות הברית ורוסיה. הללו לא השיבו למכתביו והוא ראה בעובדה ששום גוף רשמי לא התנגד לטענתו זו אישור לטענותיו.

החוק ההוא אמנם בוטל מאז אבל דניס הופ נהנה ממנו. מבחינתו הוא נוהג כחוק כשהוא מוכר קרקעות בעשרות מיליוני דולרים לציבור הרחב. סיסמתו הייתה ונשארה "הבטח את מקומך על הירח".

לא מעט משפטנים מומחים טוענים שדניס הופ ניצל פרצה משפטית באופן חוקי. לדבריהם סביר שגופים ממשלתיים יעדיפו בעתיד לשלם למי שרכשו קרקעות על הירח ולפצותם ולא להיאבק בהם ולהסתכן בהכרעה של בית המשפט נגדם.

אגב, גם ישראלים רכשו קרקעות על הירח. מגמה זו נוצרה משפרסמה נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, את תכניתה להקים בסיס מאויש על הירח עד שנת 2020. יזמים ישראלים מיהרו להפוך למשווקים של הקרקעות על הירח, מטעמו של הופ. הם מכרו חלקות בשטח של 4 דונמים ב-250 שקלים. תביעות ייצוגיות גדולות שהוגשו נגדם מאוחר יותר הביאה לסגירת המיזם בישראל.


הנה סיפור השיווק של קרקעות על הירח:

https://youtu.be/_QJH1qLjZQY


מצגת על מכירת קרקעות הירח:

https://youtu.be/5jBB6r6SeaA


מי הבעלים של הירח?

https://youtu.be/8Vx6Le4XTHU


וסרט תיעודי על האיש שעשה מיליונים ממכירת שטחים על הירח:

https://youtu.be/-3ytjci6GoY?long=yes

בשנת 1982, דיטריך מאטשיץ (Dietrich Mateschitz), מנהל שיווק אוסטרי שעבד בחברת משחות השיניים הגרמנית בלנדקס (Blendax), הגיע לתאילנד עם ג'ט לג קשה.

בדרך מנמל התעופה של בנגקוק אל מרכז העיר הוא קנה בקבוק קראטינג דאנג (Krating Daeng), משקה אנרגיה מקומי שהיה פופולרי בקרב נהגי משאיות ופועלי מפעלים. "כוס אחת, הג'ט לג נעלם", סיפר לאחר מכן. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל לשוק המערבי.

ב-1984 הקים מאטשיץ את חברת רד בול (Red Bull GmbH) בשותפות עם בעל המשקה התאילנדי צ'אלאו יוביטיה (Chaleo Yoovidhya). כל אחד מהם השקיע 500,000 דולר ממחסכונותיו האישיים וקיבל 49% מהחברה, כאשר ה-2 אחוזים הנותרים הועברו לבנו של יוביטיה.

ב-1987 הושק המשקה לראשונה באוסטריה, עם שינויי פורמולה שהתאימו לחיך האירופאי: פחות מתוק ויותר מוגז.
הבעיה הייתה שאיש לא קנה אותו. הבדיקות בשוק כשלו, הרשויות האוסטריות נהגו בחשדנות וכמה מדינות אירופאיות אף אסרו את המשקה בשל תכולת הקפאין והטאורין.

מאטשיץ בחר שלא להתגונן. הוא אפשר לשמועות להתפשט, כולל הסיפור המוזר שהטאורין מופק מכדורי פר. כמובן שהשמועה הייתה שקרית לחלוטין, אבל היא הפכה לפרסום חינמי שלא ניתן לקנות בשום כסף.

הצעד הגאוני האמיתי הגיע ב-1994, עם ההשקה בבריטניה. מאטשיץ ואנשי הצוות שלו פיתחו קמפיין גרילה מחושב שהתבסס על... פחי אשפה.

מאטשיץ הניח שהמוני פחיות רד בול ריקות בפחי אשפה באזורי הבילוי ומחוץ למועדונים ייצרו אשליה שרד בול הוא המשקה שכולם שותים ויגרמו לצעירים להסיק שרד בול הוא משקה האנרגיה המועדף על צעירי העיר.

במשך שבועות מילאו צוותים ששלחה רדבול את פחי האשפה של לונדון בפחיות ריקות ומעוכות של רד בול, השליכו פחיות ריקות רבות בסמוך לקמפוסים, על המדרכות באזורי בילוי והשאירו רבות מהן זרוקות מחוץ למועדונים נחשבים ברחבי לונדון.

מי שעברו לידם ראו את הפחיות והסיקו מסקנה פשוטה: כולם כבר שותים את זה. זו הייתה הנדסה חברתית שנסכיר שנעשית עוד לפני שהמונח "ויראלי" בכלל נכנס לשימוש. היא התבססה על העיקרון הפסיכולוגי שיתגלה כעוצמתי עוד יותר בשנים הבאות של האינטרנט - ההוכחה החברתית (Social Proof).

הפחיות הריקות ההן, שהונחו בפחי האשפה הפכו לאחת מדוגמאות השיווק הגאוני ביותר בלי תקציב שנרשמו בהיסטוריה והפכו את מאטשיץ למיליארדר והאיש העשיר ביותר באוסטריה.

כי בהמשך, רד בול חילקה פחיות חינם לדיג'יים, ספורטאים ובעלי מועדונים והרבתה לממן אירועי ספורט אקסטרים שתאמו בדיוק לדמות המותג שמאטשיץ רצה לבנות: אנרגיה גבולית, אורח חיים נועז. זה לא היה רק משקה שהוא מכר, אלא גם טונות של הרפתקנות, סגנון חיים והרבה אדרנלין.

ב-1997 הגיעה רד בול לארצות הברית, כשבכיסה כבר מוניטין של משקה אסור ומיסטי. ב-1998 היא מוכרת 300 מיליון פחיות ברחבי העולם ובעשורים הבאים עוברת את ה-40% מכירות בשוק משקאות האנרגיה בעולם.

ואחרי הכל - הוא שהוכיח שכולם מעדיפים את מה שכולם מעדיפים, גם אם עדיין לא כולם יודעים שזה מה שהם מעדיפים, לא ככה?


הנה איש השיווק שהקים אימפריית משקאות אנרגיה:

https://youtu.be/G-hMTdIqwzM


בקיצור (הגדילו למסך מלא):

https://youtu.be/9QXAxka359s


סיפורו של הקמפיין שהתחיל באשפה:

https://youtu.be/7_vfP_XwsG8


תנו ל-AI לספר:

https://youtu.be/emL_9r4i0x4


מעת לעת הם עושים עוד כאלה (מסך מלא):

https://youtu.be/sFSNUVLAQzk


ומותו של מאטשיץ המיליארדר שהתעקש לשתות מעל 10 פחיות רד בול ביום:

https://youtu.be/3kgUxjADNgM

פרסום סמוי (Product Placement) הוא תופעה ידועה בטלוויזיה. התרגלנו כבר לראות בפרק מסדרה, או על שולחנו של מגיש טלוויזיה, מוצרים מסחריים שנמצאים שם "כאילו במקרה". אבל פעם, לא מזמן, ממש במאה הקודמת, ניסו לשווק מוצרים ורעיונות באמצעות מסרים תת-הכרתיים, ששולבו בפרסומות טלוויזיה, כפרסום סמוי ומדויק.

מסרים תת-הכרתיים (Subliminal Messages או subliminal advertising), או פרסומת תת-הכרתית, מוגדרים בעולם כפרסומת שמעבירה מסר פרסומי לצופים, מבלי שהם מודעים לכך באופן מלא, אם בתמונות חטופות, מסרים מילוליים או בכל צורה אחרת.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת שולבו פרסומות תת-הכרתיות למוצרים מסחריים, בשידורי טלוויזיה שונים. המחקרים השונים שנעשו באותה תקופה מצאו ששילוב פרסומות תת-הכרתיות בסרטים משפיע משמעותית על צריכת המוצרים שפורסמו כך. מחקרים מעודכנים יותר הורידו מעט את ההשפעה, אך היא עדיין קיימת.

עשור לאחר מכן, השתמש גם הממשל האמריקאי במסרים כאלה. זה נעשה בשידורי טלוויזיה של ההמנון הלאומי. בעת חילופי הכתוביות של כל שורה מההמנון הלאומי, החדירו יוצרי הסרט למשל מסרים כמו "בטחו בממשל" או "צייתו לממשלה". אלו הוצגו למשך חלקיקי שנייה. זה אמור היה להספיק כדי להקטין את מה שנתפס באותן שנים כסכנת חתרנות נגד הממשל.

הדרך הסמויה הזו לשליטה מוחית בהמונים לא הצליחה לחמוק זמן רב מתחת לעינם הפקוחה של עיתונאים ושוחרי חופש אחרים. הם עוררו מחאה גדולה והזעקה הציבורית הביאה לכך שהשימוש בפרסומות תת-הכרתיות נאסר בארצות הברית, על-פי חוק, כך נאסר השימוש במסרים תת-הכרתיים ובטכניקות כאלה ונראה שלא נעשה בהן שימוש יותר.

קשה לדעת אם הטכניקות הללו פסקו לחלוטין. בבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2000 נטען שהמטה של ג'ורג' בוש שילב במסע פרסום שלו פרסומת תת-הכרתית שבה הושמץ המתחרה הדמוקרטי אל גור. תוצאות הבחירות היו ניצחון דחוק מאד של בוש. האם הפרסומת תת-הכרתית נתנה לו את הנשיאות?

קשה לדעת, אבל תיאוריות קונספירציה לגבי פסיכולוגיית ההמונים הזו נמשכות מאז שנות ה-50. כיום, בעידן האינטרנט, מועלים לא פעם סרטונים המציגים מסרים תת הכרתיים בסרטים לילדים, בקליפים, שידורי רדיו ומה לא. אבל בימינו, דומה שפחות מתרגשים מכך.


כך נולד בחטא עולם המסרים תת-הכרתיים:

https://youtu.be/dS_kKbIL4dY


למשל כך הוא נראה בקולנוע:

https://youtu.be/aA-0BSzHXxw


מהו מסר תת-הכרתי?

https://youtu.be/CCU9GAexvAA


ניתן למצוא כאלה גם בלוגואים של חברות עסקיות:

https://youtu.be/dPpqXHWBy8Q


בהמנון הלאומי, כל פעם מרצדים לפני הכתוביות של השורה הבאה מסרים מהממשלה האמריקאית:

https://youtu.be/Rnkg-yCPryE


חשיפה של המסרים הללו בהאטה של הסרט:

https://youtu.be/PS2K7YsjdaQ


סרטון תעמולה מהבחירות לנשיאות בשנת 2000 כשבשנייה ה-24 מכניסים את המילה "חולדות" למועמד הנגדי, אל גור ובכך יוצרים לו דימוי שלילי:

https://youtu.be/2NPKxhfFQMs


על מסרים תת-הכרתיים בסדרות טלוויזיה מצליחות:

https://youtu.be/J-PZMIATFYY


סרטון תיעודי על מסרים סאבלימינליים בטלוויזיה:

https://youtu.be/VAim48QZ9JQ?long=yes


והרצאת וידאו על subliminal ads:

https://youtu.be/JEX4WbLSSZ0?long=yes

יתכן ששום חברה עסקית לפניה לא חוותה את משבר הקוקה קולה הקלאסי, שאיים בשנת 1985 על עסקיה של יצרנית המשקה האהוב בעולם.

זה התחיל בנסיון של ענקית המשקאות הקלים לשנות את המתכון המקורי של המשקה האייקוני, מעשה שעתיד להרגיז מאד את הלקוחות המכורים שלה... למשקה החדש הם קראו "קוקה קולה החדשה"

לא זו בלבד שחברת קוקה-קולה הבטיחה לצרכניה שלמשקה ה-New Coke שלה טעם משופר ושיווקה אותו באגרסיביות, היא גם הסירה מהמדפים את הקולה הישנה והאהובה עליהם.

מחאת הצרכנים שהתפתחה כנגד הקמפיין והמשקה החדש התגברה במהירות. בתוך ימים מספר היא הפכה למחאת הקונים הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב.

הנהלת החברה שנדהמה מהמחאה ומעוצמת הרגשות שהפגינו צרכני הקולה הישנה, נכנעה בתוך זמן קצר והחזירה את הקולה הקלסית אל המדפים, לשביעות רצונם של הלקוחות הנאמנים שסרבו שיגעו להם בטעם של המשקה הפופולרי באמריקה ובעולם.

אגב, יש תיאוריית קונספירציה שטוענת שכל המשבר היה מבוים ותוכנן כדי לחזק את שליטתה של קוקה קולה בשוק, למול התחזקותה של המתחרה הגדולה שלה "פפסי קולה".


הנה סיפור הפיאסקו של הקולה החדשה:

https://youtu.be/TqvTMPY8Q_8


כך זה התחיל:

https://youtu.be/a8j97dOLsyk


המשבר שלא נגמר:

https://youtu.be/W6t7deaplgY


וטענות על כך שהמשבר בוים על ידי קוקה קולה:

https://youtu.be/-K_w5W4SJgg?long=yes

פרסומות הסופרבול (Super Bowl) בארצות הברית הן תופעה תרבותית יחידה במינה שהפכה לאירוע בפני עצמו. בזמן שהגמר של ה-NFL, הסופרבול, הוא האירוע הספורטיבי הנצפה ביותר בארצות הברית, הפרסומות הפכו לחלק מהמופע שכמעט כל משפחה אמריקאית מצפה לו בעניין רב.

ההתפתחות הייחודית הזו, של פרסומות הסופרבול, החלה עם הסופרבול הראשון ב-1967, כאשר פרסומת של 30 שניות עלתה רק 37,500 דולר.

הפרסומת המפורסמת של קוקה קולה, עם המסר של "מין" ג'ו גרין ("Mean" Joe Greene), נחשבת לפריצת הדרך שיצרה את הפרסומת המודרנית של הסופרבול. אגב, בצילומי הפרסומת הזו ג'ו גרין נאלץ לשתות 18 בקבוקי קוקה קולה עד שהתקבל הטייק המושלם!

עוד פרסומת, שזוכה לכינוי "Hey Kid, Catch!", שודרה לראשונה ב-1 באוקטובר 1979 ואחר כך שודרה שוב בסופרבול XIV ב-20 בינואר 1980. שתיהן הפכו לפרסומות אגדיות בתולדות הסופרבול.

אבל מה שממש מדהים בפרסומות הללו הם המחירים האסטרונומיים שאליהם הן מגיעות. זו מהפכה מדהימה של מחירים שב-1967 החלו כאמור ב-37,500 דולר ברשת NBC, או 42,500 דולר ב-CBS. ב-2025 הם הגיעו ל-8 מיליון דולר עבור פרסומת של 30 שניות. זה אומר שמחיר הפרסומת גדל פי 213.

אגב, ציון הדרך הראשון של מיליון דולר נשבר לראשונה בסופרבול XXIX ב-1995, כשהמחיר הממוצע מגיע ל-1.15 מיליון דולר.

שנבין, ב-2025 עומד המחיר הממוצע לשנייה של פרסומת בסופרבול על יותר מ-266,000 דולר לשנייה בודדת. אולי זה מה שהביא ב-2009 את חברת Ivar's בסיאטל ליצור את הפרסומת הקצרה ביותר בהיסטוריה של הסופרבול - רק חצי שנייה. במהלכה הם הריצו תחרות שבה מי שזיהה נכון את שני הסמלים שהופיעו בפרסומת הקצרצרה זכה בהנחה של 50% על ארוחה.

הכי מדהים שהמחירים האסטרונומיים הללו לא מרתיעים חברות כמו קוקה קולה, מקדונלדס, אפל ובאדווייזר, שחוזרות שנה אחר שנה. אפילו חברת "סודה סטרים" הישראלית השתתפה בעבר בחגיגת המחירים המופקעים הללו.

ובכל זאת ולמרות המחירים הגבוהים, מקומות הפרסומת בסופרבול נמכרים בדרך כלל חודשים מראש. כיאה לאירוע הכי נצפה בטלוויזיה האמריקאית, זה שווה למפרסמים כי עבור מיליוני צופים הפרסומות הן חלק מהבידור בסופרבול, לא פחות מהמשחק עצמו.

למעשה, לא מעט אמריקאים צופים בסופרבול רק בשביל הפרסומות. זה קורה כי החל משנות האלפיים, פרסומות הסופרבול הפכו לאירועים תרבותיים בפני עצמן. מוצגים בהם סיפורים רגשיים מורכבים והחברות המפרסמות יוצרות קמפיינים קולנועיים שמושקעים בהם מיליונים על הפקה וכוכבים מהשורה הראשונה באמריקה, כשברור להן שפרסומת סופרבול טובה תהפוך לוויראלית ותניב להן תשואה והכנסות עצומות.

וזה מה שהופך את האירוע הזה לייחודי כל כך - כי הסופרבול הוא האירוע היחיד שבו הצופים באמת רוצים לראות פרסומות. מעל 115 מיליון אמריקאים צופים בסופרבול, במה שמייצג כמעט שליש מכלל האוכלוסייה בארצות הברית ועל זה יוסיפו הרשתות החברתיות עם ההפצה הוויראלית של הפרסומות הטובות או המסקרנות שבהן.


הנה כמה מילים על הפרסומות של הסופרבול (עברית):

https://youtu.be/I75AC8TiY1c?t=79


פרסומת המקינטוש ההיסטורית משנת 1984 היא שסימנה את ההצלחה הזו:

http://youtu.be/VtvjbmoDx-I


וסיפורן של פרסומות הסופרבול (עברית):

https://youtu.be/JqLv0sUxOV0

פרזנטורים (Presentors), כולנו רואים ושומעים, הם מרכיב מאוד משמעותי בעולם הפרסום והשיווק של ימינו. אבל מה הבסיס לעניין בעצם?

פרזנטור הוא אדם מוכר בציבור או מפורסם שמייצג מותג או חברה בפרסומות ובקמפיינים שיווקיים. לרוב משמשים בתפקיד שחקנים, זמרים, מגישי טלוויזיה, ספורטאים או אנשים ידועים ובעלי אישיות ציבורית שיש לה השפעה על קהל גדול.

הפרזנטור עוזר למותג מסחרי לבלוט בשוק התחרותי בו הוא פועל ולהעביר את המסרים באופן אמין ומשכנע יותר.

חברות מסחריות משתמשות בפרזנטורים, לאורך זמן. זה מסייע להן ליצור קשר חזק יותר עם הצרכנים ואל קהל היעד בשוק הפוטנציאלי שלהם, כלומר עם מי שעשויים לצרוך את המוצר או השירות בשוק שאליו היא פונה (צעירים, בני הגיל השלישי, ילדים וכך הלאה).

האתגר של איתור הפנים הנכונות שייצגו את המותג ויתרמו לתדמיתו בציבור הוא גדול. בחירה לא נכונה עלולה לפגוע במותג במקום לעזור לו. ככל שהשוק בו הם פועלים הוא תחרותי, אנשי השיווק והפרסום יעשו מחקר רציני ומוקפד, כדי לדייק את האדם המתאים למותג.

הפרזנטורית שתיבחר למותג בשמים, למשל, חייבת להתאים לתדמיתו של המותג ולערכיו. אם לא תתאים היא עלולה אף לפגוע בו. כך גם כל פרסום שלילי עליה, שיפגע משמעותית במותג ולא פעם יוביל להשעייה זמנית או אף לפרידה ופיטורים.

דוגמה? - הפרזנטור שנחשב לאקס פקטור של השווקים התחרותיים, הפרזנטור המוערך והמוכר בעולם הוא ג'ורג' קלוני. השחקן הנחשב והיפה להפליא נבחר ב-2006 להיות הפנים של מותג קפה שמשווק מוצר מעולה, המבוסס על תחכום וירידה לפרטים ובראש ובראשונה - מוצר שייצר ללקוח חוויית אירוח מעולה.

הבחירה בקלוני שתכונותיו האישיות התאימו למותג Nespresso עשתה פלאים ותרמה לו רבות. השפעתו כפרזנטור הפכה למרכיב מרכזי בתפיסת מותג הקפה, הפכה את נספרסו לסמל סטטוס וסייעה לה להשתלט על ענף הקפסולות ולהוביל את כל התחום. מנגד, גם קלוני נהנה בזכותה משדרוג של תדמיתו ובזכות היותו הפרזנטור של החברה הוא כיום מהפנים המוכרות בעולם ומהאישים הנחשקים בתבל.


#יתרונות הפרזנטור
מוכרות - הפרזנטור כבר מוכר לקהל, מה שעוזר למשוך תשומת לב מיידית לפרסומות בכיכובו.

אמינות - הציבור נוטה לתת באישיות מוכרת יותר אמון מאשר בשחקן אנונימי.

רגש - פרזנטור מוצלח יכול ליצור חיבור רגשי בין המותג לצרכנים.

ערך מוסף - הפרזנטור מוסיף ערך למותג על ידי העברת התכונות החיוביות שלו למוצר.

בניגוד לשחקן רגיל בפרסומת, פרזנטור מזוהה עם המותג לאורך זמן ולא רק בפרסומת בודדת. המשווק משתמש בתדמיתו האישית כדי לחזק את המותג ולהשפיע על דעת הקהל גם בעולם הרדיו והטלוויזיה וגם ברשתות החברתיות.

בעולם של ימינו הפרזנטורים, יחד עם "אבק הכוכבים" שלהם, הם כלי שיווקי חזק שעוזר לחברות ליצור קשר אישי יותר עם הצרכנים ולבצר תדמית חזקה יותר למותג שלהן.

הפרזנטורים מביאים איתם מוכרות, אמינות וערך מוסף שחברות מסחריות יתקשו להשיג בדרכים אחרות וזה מה שהופך אותם לנכסים כה משמעותיים בעולם הפרסום והשיווק המודרני.


הנה פרזנטורית שהופכת לפנים של מותג:

https://youtu.be/B-GpYkUE0es


סלבריטאים ואנשים מפורסמים הם מועמדים ברורים (עברית):

https://youtu.be/HqHpci4aPWc


כך הופך איש ספורט ידוע לפרזנטור (עברית):

https://youtu.be/Oi13GCrrnL0


לעתים מגייסים הרבה מהם לשינוי מסיבי (מתורגם):

https://youtu.be/2-yuhhrKuTs


ויש את המצחיקים שביניהם (עברית):

https://youtu.be/qFHrYUvi2ks

המחשב היפה בעולם היה כנראה מחשב ה-iMac של חברת אפל משנת 1998, ה-iMac G3. מדובר ביצירת אמנות מודרניסטית של ממש - מחשב צבעוני ושקוף, ששבר את כל המוסכמות של איך שצריך או יכול להיראות מחשב בסוף המילניום. בפשטות רבה ניתן לומר שמחשבי האיימק היו "ממתקי מחשוב".

אחת הסיבות לכך הייתה שלראשונה מדובר היה במחשב שנבנה בשביל האינטרנט ובשביל דור חדש של משתמשי מחשב. ככזה הוא היה צריך להיראות אחרת ולהתנהג אחרת. לכן גם הוא היה המחשב הראשון שלא כלל כונן דיסקטים. הוא גם התבסס על מראה מינימליסטי, שבו המחשב כולו נדחס לתוך המסך של עצמו, כמעט ללא כבלים שיוצאים ממנו.

את האיימק עיצב ג'ונתן אייבס, מעצב צעיר שהציע אבטיפוס של מחשב שקוף, בצבע טורקיז והדהים את המנכ"ל שחזר לחברה ומי שייסד אותה, סטיב ג'ובס.

מאז ומתמיד ג'ובס החשיב עיצוב כמרכיב חשוב מאד בחוויית השימוש במחשב. היות והוא קיבל את החברה שהקים שוב לידיו, כשהיא על סף קריסה, הוא החליט לעשות את מה שהוא ידע מאז ומתמיד לעשות - להדהים את העולם.

מחשב האיימק לא זו בלבד שנמכר מצוין לא היה האחרון בשורת המכשירים המעוצבים והמיוחדים של אפל, הוא היה זה שהתחיל לבנות מחדש את קהל המעריצים הנאמן של החברה ואיפשר לה בתוך פחות מעשור להפוך לחברת הטכנולוגיה הגדולה בעולם!


הנה סרטון שמספר כיצד נולד מחשב ה-iMac המהפכני:

https://youtu.be/Ov8H31ZhuKg


הפרסומת של הדור הבא של האיימק, ה-iMac rainbow מרובה הצבעים:

https://youtu.be/awZv4Ok4rlc


לא רבים זוכרים שהיו גם ניידים כאלה:

https://youtu.be/ZWA4-CAUUBw


ואז באו גם הפרודיות, כמו ארונות המתים של אפל:

https://youtu.be/IRoGhu5I5Cg


ילדים של היום מגיבים למראה המחשבים המשעממים שלפני מהפכת ה-iMac:

http://youtu.be/PF7EpEnglgk


ההצגה של האיימק לראשונה על ידי סטיב ג'ובס:

https://youtu.be/Ouqg4XzvkUo


האבולוציה של ה-iMac - מהראשון ועד המתקדם:

https://youtu.be/Rl3VbqGIdDs


ותולדות האיימק:

https://youtu.be/obhHMbnDpNk?long=yes