הזמרת הבריטית-קנייתית שַׁאדֵיי (Sade), או שַׁאדֵה, הפכה מנערה צעירה עם כישרון עצום לאחת הדמויות המסתוריות והמרתקות ביותר בעולם המוסיקה המודרני.

הלן פולאשאדיי אדו (Helen Folasade Adu), הידועה בשם הבמה שאדיי, בנתה קריירה מוסיקלית יוצאת דופן שמאופיינת בהצלחה מסחרית עצומה מחד ובהעדפה מובהקת לפרטיות ולחיים שקטים מאידך.

יש לה את הדרך הייחודית שבה היא ניהלה את הקריירה שלה, עם הפסקות ארוכות בין אלבומים והימנעות מחשיפה תקשורתית מיותרת. הדרך הזו היא שהפכה אותה לתופעה נדירה בתעשיית המוסיקה, בה רוב האמנים שואפים לנוכחות מתמדת במרחב הציבורי.


#שורשיה והשנים המוקדמות
הלן פולאשאדיי אדו נולדה ב-16 בינואר 1959 באיבאדן, מדינת אויו בניגריה. שמה האמצעי, פולאשאדיי, פירושו "מוכתרת בעושר" בשפת היורובה. הוריה היו אדביסי אדו (Adebisi Adu), מרצה ניגרי לכלכלה ממוצא יורובה מאיקרה-אקיטי, ואן הייז (Anne Hayes), אחות מחוז אנגלית. השניים נפגשו בלונדון, התחתנו ב-1955 ועברו לניגריה.

כאשר הייתה שאדיי בת ארבע, הוריה נפרדו. אימה חזרה לאנגליה עם שאדיי ואחיה הבכור, באנג'י (Banji), כדי לגור עם הסבים מצד האם ליד קולצ'סטר, אסקס. בגיל 11, שאדיי עברה עם אמה ואחיה להולנד-און-סי באסקס. תקופת הילדות באנגליה הייתה מכוננת עבורה, שכן במהלך שנות ההתבגרות היא פיתחה את הקול שלה והאזינה לאמנים כמו ריי צ'ארלס (Ray Charles), בילי הולידיי (Billie Holiday), אל גרין (Al Green), אריתה פרנקלין (Aretha Franklin) ונינה סימון (Nina Simone).

בגיל 18 ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון קלקטון ובמכללת קולצ'סטר, היא עברה ללונדון ולמדה עיצוב אופנה בבית הספר לאמנות סיינט מרטין. בתקופת הלימודים התפתחו החוש העיצובי והאסתטיקה הייחודיים שלה, שישלבו מאוחר יותר בין עיצוב אופנה מתוחכם לבין נוכחות בימתית ממגנטת. במקביל ללימודים, היא עבדה כדוגמנית במשרה חלקית וחיפשה את דרכה בעולם המוסיקה.


#הדרך למוסיקה ותחילת הקריירה
המסע המוסיקלי של שאדיי מתחיל בשנת 1980, כאשר היא מתחילה לשיר קולות בלהקת Fאנק לטיני בשם "אריבה" (Arriva). הלהקה תבצע מאוחר יותר את השיר "Smooth Operator", שיהפוך ללהיט הראשון של שאדיי בארצות הברית. השיר נכתב במקור יחד עם חבר הלהקה ריי סנט ג'ון (Ray St. John). לאחר שנה עם הלהקה, שאדיי מצטרפת ללהקה אחרת, הפעם להקת Fאנק בת שמונה חברים בשם Pride כזמרת רקע.

התפנית מגיעה כשביצוע הסולו שלה לשיר "Smooth Operator" מושכים את תשומת ליבן של חברות התקליטים. ב-1983, שאדיי וחברה ללהקה סטיוארט מתיומן (Stuart Matthewman) נפרדים מ-Pride, ביחד עם הקלידן אנדרו הייל (Andrew Hale), הבסיסט פול דנמן (Paul Denman) והמתופף פול קוק (Paul Cook), כדי להקים את הלהקה של שאדיי.

עד להופעה הראשונה שלה במועדון Heaven בלונדון, היא הופכת כה פופולרית שאלף איש נשארים בחוץ, מחוסר מקום. במאי 1983, שאדיי נותנת את ההופעה הראשונה שלה בארצות הברית במועדון Danceteria בניו יורק.

ב-18 באוקטובר 1983, שאדיי אדו חתמה עם Epic Records, ושאר חברי הלהקה חתמו ב-1984. החתימה על חוזה התקליטים סימנה את תחילתה של קריירה מרתקת בנוף המוסיקה הבריטית והבינלאומית.


#הצלחה בינלאומית
לאחר חתימת חוזה התקליטים, הלהקה מקליטה את אלבום הבכורה שלה, "Diamond Life", באולפן The Power Plant בלונדון. האלבום, שיוצא ביולי 1984, מגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, נמכר ביותר מ-1.2 מיליון עותקים בבריטניה וזוכה בפרס Brit לאלבום הבריטי הטוב ביותר ב-1985.

ההצלחה הבינלאומית של "Diamond Life" היא מדהימה. האלבום מגיע למקום הראשון במספר מדינות ולעשרת הראשונים בארה"ב, שם הוא נמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים. המכירות הבינלאומיות של האלבום עלו על 6 מיליון עותקים, והוא הופך לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר של שנות השמונים ולאלבום הבכורה הנמכר ביותר אי-פעם של זמרת בריטית.

ההצלחה המסחרית לא הייתה מקרית. שאדיי פיתחה סגנון מוסיקלי ייחודי שיסודותיו ברית'ם אנד בלוז ובמוסיקת נשמה בעיבוד רך, עם נגיעות של ג'אז ומקצבים לטיניים ואפריקאיים. הסגנון הזה, בשילוב עם נוכחותה הכריזמטית והאלגנטית, יוצרים נישה מוסיקלית חדשה שמשפיעה על דור שלם של אמנים.


#התפתחות מוסיקלית והצלחה מתמשכת
בעקבות ההצלחה המשמעותית של האלבום הראשון, שאדיי המשיכה לבנות את הקריירה שלה בזהירות ובמחשבה רבה. ביולי 1985, שאדיי היא בין המבצעים בקונצרט הצדקה Live Aid באצטדיון וומבלי, ובנובמבר 1985 הלהקה מוציאה את האלבום השני שלה, "Promise". האלבום ממשיך את קו ההצלחה ומחזק את מעמדה כאמנית חשובה בסצנה הבינלאומית.

בשנת 1986, היא תופיע בסרט "Absolute Beginners". עד 1992 הלהקה מוציאה את האלבום השלישי ("Stronger Than Pride") והרביעי ("Love Deluxe"), כשכל אחד מהם הללו הוסיף למגוון המוסיקלי של שאדיי, תוך שמירה על הזהות הייחודית שלה.

אולם משנת 1996, לאחר לידת הילד הראשון, הלהקה מפסיקה לפעול. כך יתחיל דפוס שיאפיין את שאדיי בשנים הבאות - תקופות פעילות אינטנסיבית מתחלפות עם תקופות של נסיגה מהחיים הציבוריים. היא מנהלת מעורבות סלקטיבית בתעשיית המוסיקה.


#חזרות מדודות ופרטיות
הלהקה תתאחד מחדש ב-1999, ובשנת 2000 ייצא האלבום "Lovers Rock", הראשון שלה בשמונה שנים. האלבום, שקצת חרג מהסגנון המעט ג'אזי של האלבומים הקודמים, הוכיח שגם לאחר הפסקה ארוכה, שאדיי עדיין מסוגלת ליצור מוסיקה רלוונטית ומרגשת.

ב-2010, יוצא "Soldier of Love", האלבום השישי שלה והלהקה עורכת סיבוב הופעות עולמי. מאז שסיבוב ההופעות הזה הסתיים ב-2011, הלהקה הוציאה רק שני שירים: "Flower of the Universe" לפסקול הסרט "A Wrinkle in Time" של דיסני, ו-"The Big Unknown", חלק מהפסקול לסרט "Widows" של סטיב מקווין.

זו בחירה מודעת של שאדיי בקריירה משולבת בחיים שקטים. בשנת 2005, שאדיי עוברת לאזור הכפרי הבריטי, שם היא שיפצה בית הרוס. מאז היא ממעטת בראיונות ובוחרת לנהל חיים פרטיים הרחק מהזרקורים.


#הכרה והשפעה
עד היום, שאדיי מכרה למעלה מ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. הישגיה המוסיקליים זוכים להכרה רחבה. היא מונתה לקצינת מסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2002 עבור שירותיה למוסיקה, ואמרה שהפרס שלה הוא "מחווה נהדרת אלי ואל כל הנשים השחורות באנגליה". היא קודמה למפקדת אותו מסדר (CBE) בהכרת הכבוד ליום הולדת 2017, גם עבור שירותיה למוסיקה.

ב-1986, היא הפכה לאמנית הראשונה ילידת ניגריה שזכתה בפרס גראמי כאשר זכתה בפרס לאמן חדש הטוב ביותר. ב-2023, שאדיי הוזמנה להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים וב-2024 היא הפכה למועמדת לכניסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.

ההשפעה של שאדיי על אמנים אחרים בולטת במיוחד. הזמרת המנוחה עליה (Aaliyah) אמרה שהיא מעריצה את שאדיי כי "היא נשארת נאמנה לסגנון שלה לא משנה מה... היא אמנית מדהימה, מבצעת מדהימה... ואני פשוט אוהבת אותה".

הזמרת האמריקנית בראנדי (Brandy) ציינה את שאדיי כאחת מההשפעות הווקליות העיקריות שלה. אפילו זמרי הבי מטאל כמו גרג פוצ'יאטו (Greg Puciato) וצ'ינו מורנו (Chino Moreno) ראו בה השראה.

בעידן שבו מרבית האמנים שואפים לנוכחות מתמדת ברשתות החברתיות ובמדיה, שאדיי בחרה בדרך הפוכה. היא הוכיחה שאפשר לשמור על מעמד של אייקון מוסיקלי גם מבלי לחשוף כל פרט מחייה האישיים או לייצר תוכן באופן קבוע.


להיטה הראשון והגדול - Smooth operator עם סולו גיטרה באס איקוני:

https://youtu.be/ZAt-mGg5W8U


דואגת למטדור שלה בשיר "פחד":

https://youtu.be/LraRPul335A


"האם זה לא פשע?" בלייב אייד המפורסם ב-1985:

https://youtu.be/bFgv8Jq4xN0


כך אמנית גדולה מציגה את חברי להקתה:

https://youtu.be/O7tmYY_0SgA


ענק ההיפ הופ טופאק מארח אותה ואת איזבל שלה בהיפ הופ:

https://youtu.be/I1yHc7AZ93I


והקליפ של ג'זאבל האיקוני והמקורי עם קולה המדהים, הסקסופון טנור והפנדר רודס:

https://youtu.be/rcfaCT8FR7U


"הטאבו המתוק ביותר" שלה:

https://youtu.be/T2u2eqerRks


וסרט תיעודי על החיים והקריירה של שאדיי:

https://youtu.be/CBs_sDNjlfk?long=yes

פעם שאל עיתונאי את אריק קלפטון, מי שכונה "אלוהים של הגיטרה", איך זה להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם. קלפטון ענה ביובש "תשאל את פרינס..."

ואכן, פרינס היה אחד המוסיקאים המוערכים בעולם. גיטריסט-על מחונן ברמה של "אלוהי הגיטרה" קלפטון ומי שרבים אומרים שהיה הטוב ביותר מאז ג'ימי הנדריקס. הוא היה גם מפיק ברמה של ג'ורג' מרטין ואמן במה ופרפורמר פסיכי ברמה של מייקל ג'קסון, מינוס הפוזות של האחרון.

ופרינס היה גם מלחין וכותב עילאי, רקדן מצוין, שחקן נהדר, גבר מושך ומתלבש טווסי מרהיב וגדול מהחיים, פרובוקטור מרתק, מוסיקאי מוערך שנחשב מגדולי מוסיקת ה-Fאנק, פרפקציוניסט מוסיקלי, אמן רבגוני ורב-סגנוני וכמובן, איך לא להרגיז כל מוסיקאי שמתאמן 6 שעות ביום על כלי אחד, הוא היה נגן בלתי נתפס בכמעט כל כלי נגינה שהיה בסביבתו.

את היכולות השיווקיות שלו הוא הוכיח שוב ושוב, למשל כשבחר את הכינוי המחייב "פרינס" והפך לאחד הבודדים ששמם הוא מילה. כמו מדונה, אלביס או ריטה...

הוא חזר על ההברקה כשהחליט לשנות את שמו לסמל מוזר כלשהו, מה שגרם למדיה ולתעשיית המוסיקה כולה לקרוא לו מאז "האמן הידוע בעבר בתור פרינס" ולעורר תשומת לב סביב המוזרות שלו...

אגב השם, יש קופיירייטרים שמעידים שהוא לימד אותם איך מייצרים דיבור על המוצר שלך באפס תקציב פרסום.

אז רבים יודעים שפרינס היה גם מנהל מצוין לענייניו המקצועיים ובצד המוסיקה פרפורמר שהופיע בטבעיות ובמקצוענות שאין כמוה וכוכב רוק שעשה הכל, אבל ממש אחרת, כולל להיות פריק של בריאות, הכי הפוך מכוכבי פופ רבים כל כך.

אז למה הוא מת מוות כל כך טפשי ולא ברור?


הנה סקירה קצרה על פרינס:

https://youtu.be/eyxf9RAoT_w


מותו:

https://youtu.be/zu-uQwLODkw


"כשיונים בוכות" - הלהיט הראשון שפוצץ את הפופ:

https://youtu.be/UG3VcCAlUgE


כך הוא הופיע לפני ששינה את שמו לסימן ההוא שאף אחד לא ידע איך לקרוא אותו:

https://youtu.be/_jCuroTbqBI


פרינס בהופעה עם ענקים וגונב את ההופעה בווירטואוזיות חשמלית:

https://youtu.be/6SFNW5F8K9Y


השיר עם הפתיחה היפהפיה שמאזיני גלי צה"ל מכירים היטב take me with you:

https://youtu.be/Tq0sbi2xAGE


ואותו שיר בהופעה:

https://youtu.be/c80mYF6dR7s


הוא כתב המון להיטי ענק לאמנים אחרים:

https://youtu.be/Ccb7GDR0Xkc


כששינה את שמו לסימן מוזר:

https://youtu.be/d4NOBr9Kdf4


סיום מצוין לא פחות - Sign o' the times

https://youtu.be/8EdxM72EZ94


הנה כתבת טלוויזיה על פרינס (עברית):

https://youtu.be/tpZ5pjrGcoA?long=yes


וכמה מהכישורים שהפכו אותו לכל כך מדהים:

https://youtu.be/ECGcTM_gk4s?long=yes

בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.

ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.

אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...

שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...

מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".

הרים? - צוקים!

בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.

כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".


הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:

http://youtu.be/W92apQbud8s


קדימון מסרט על הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/EDKC77QS8WM


להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":

https://youtu.be/dYpgg__qc-c


בהופעה חיה:

https://youtu.be/mtskOtJUWXQ


הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':

https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s


ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:

https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes


וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:

https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes

בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.

הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...

על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.

אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.

גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.

גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.

ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.


#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.

חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.

בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.

חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".


עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:

https://youtu.be/ZOs43uxpbqk


המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":

https://youtu.be/EfGDTGBHM9M


"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:

https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q


הוראס סילבר:

https://youtu.be/dCFPP1ERil0


דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":

https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ


ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:

https://youtu.be/21OET-loXCY

אחד הכלים העתיקים היא החֲצוֹצְרָה (Trumpet), הכלי הגבוה או כלי הסופרן הגבוה מתוך כלי הנשיפה ממתכת, הכוללת גם את הטובה, הטרומבון וקרן היער. בתנ"ך מרבים להזכיר אותה.

כלי נגינה כמו החצוצרה נוצרו גם בעת העתיקה במצרים העתיקה, כמו גם בממלכות המזרח דוגמת פרס, ביזנטיון, טיבט ומונגוליה. במדבר הצטווה משה מנהיג עם ישראל להכין חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן.

ובכלל, בימי קדם האמינו בכוח המאגי שיש לחצוצרה: קוסמים היו מדברים לתוכן וקולם הוסווה ונשמע כקול האלים. צבאות תקעו בחצוצרות כשיצאו למלחמה ואף עטפו את החצוצרה בבד אדום (מנהג שבאופן סמלי נוהגות לפיו תזמורות צבאיות עד היום).

לנגן החצוצרה קוראים חצוצרן או מחצצר. בטכסים וחגיגות נהוגות מאז ועד היום תרועות בנוסחים שונים. בניגוד לחצוצרה של היום, המעוקלת ובעלת שסתומים, החצוצרה הקדומה היתה ישרה והפקת הצלילים השונים התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.

עד לזמנו של בטהובן, היה תפקיד החצוצרות במוסיקה הסימפונית מצומצם. בתקופת הבארוק של באך והנדל התפתחה החצוצרה מאוד, לחצוצרת הבארוק. בסוף המאה ה-18 התפתחה מהחצוצרה הארוכה הגרסה המצוידת בשסתומים, החצוצרה הקצרה של ימינו.

זאת בגלל היותן חד-סולמיות מה שלא איפשר לנגן בהן תפקידים כרומטיים. אך מאז הומצאו השסתומים והחצוצרות הפכו לבעלות אפשרויות נגינה מגוונות.

באך כלל בקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 2 קטע סולו וירטואוזי לחצוצרה ופרסל כתב סונטה לחצוצרה. ויואלדי כתב קונצ'רטו ל-2 חצוצרות וידוע גם הקונצ'רטו לחצוצרה מאת היידן.

אך הקטע המפורסם ביותר לחצוצרה הוא מארש הניצחון מתוך האופרה "אאידה" מאת ורדי.

בתזמורת המודרנית יש בדרך כלל שתיים או שלוש חצוצרות. בנוסף למוסיקה קלאסית, החצוצרה היא מהכלים הנפוצים גם בג'אז, בסגנון ה-Fאנק, הבלוז, תזמורות הצעידה, תזמורות כלי הנשיפה ובמוסיקת הפופ.


הנה החצוצרה הקלאסית:

https://youtu.be/ZdqjcMmjeaA


חצוצרה ארוכה ועתיקה:

https://youtu.be/Wa2vzx-aNrw


רונדו של הומל בחצוצרה:

https://youtu.be/B1eyZAedhY4


מיילס דיוויס, החצוצרן הג'אז הנודע ולהקתו ב"Human Nature":

https://youtu.be/xZ5E4Jo3lpU


החצוצרה הקלאסית בתזמורת:

https://youtu.be/NEFjjGUXKxM


ורוי הרגרוב מנגן את "אני זוכר את קליפורד" בקורנט, קרוב משפחה של החצוצרה:

https://youtu.be/S9zQzAAWgd4

מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.

הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.

מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.

גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.

ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.

נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.

לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.

מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...

אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?

לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.

האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.

וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.

איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.

איזה בזבוז.


הנה סיפורו של מרווין גיי:

https://youtu.be/V6gYcdQSIG4


תקציר חייו:

https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ


הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:

https://youtu.be/o5TmORitlKk


אין הר גבוה מזה:

https://youtu.be/IC5PL0XImjw


מה שקורה או What's Going On:

https://youtu.be/ppvBWIzvPvU


Heard It Through The Grapevine:

https://youtu.be/Y7dGdrP3pms


בטלוויזיה:

https://youtu.be/rjlSiASsUIs


השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:

https://youtu.be/sCKQV9UlQpc

נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.

בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.

כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.

נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.

אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.

מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לשכונתה של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.

חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.

ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.

התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.

יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס כבר לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.


הנה סיפורה של נינה סימון:

https://youtu.be/yqo8RVjLaLg


הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":

https://youtu.be/s7RoA-JI6Us


סימון בלהיט העל-זמני שלה "I put a spell on you":

https://youtu.be/WCjzNfJLHa0


שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":

https://youtu.be/hBiAtwQZnHs


"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:

https://youtu.be/L5jI9I03q8E


"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:

https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc


וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:

https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes

בוגי ווגי (Boogie Woogie) הוא ריקוד זוגות אנרגטי, קופצני ושמח שמתבסס על סגנון מוסיקלי קצבי מאוד של בלוז. הוא התפתח בארה"ב בראשית המאה ה-20, הפך פופולרי במיוחד בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 ומשמש בעיקר כמוסיקת ריקודים קצבית.

כסגנון מוסיקלי, הבוגי ווגי מבוסס בלוז פסנתרני, בסולם פנטטוני ובמבנה אופייני של 12 תיבות בלוז מהיר. הקצב בו מודגש בתפקידי הבס המנוגנים בידו השמאלית של הפסנתרן וללא סינקופות, מה שבהמשך המאה ה-20 יהפוך אותו לאחד ממקורות הבסיס של התפתחות הרית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול.

את הריקוד הזה רואים כיום בתחרויות ריקודים סלוניים ובתכניות ריאליטי בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים", לצד הופעות רטרו ושלל סרטונים נוסטלגיים.

בריקוד הבוגי ווגי יש מוביל (Lead) ויש עוקב (Follow). המוביל יוצר ומוביל את הדפוסים והסבסובים, בעוד שהעוקב מגיב ומפרש את ההובלה, תוך אילתור מתמיד.

ברוב סגנונות הבוגי ווגי המודרניים הצעד הבסיסי הוא בתבנית של 6 ספירות: צעד, צעד, טריפל‑סטפ, טריפל‑סטפ (step, step, triple step, triple step).


הנה ריקודי הבוגי ווגי:

https://youtu.be/Bx743aah7o8


הסגנון שמקורו בעיר שיקגו נשמע כך:

https://youtu.be/fNM44t7mcBw


זוג שזכה בתחרות ריקוד במקום ראשון:

https://youtu.be/LCRbTnceHcM


סרטון נהדר נוסף של בוגי ווגי:

https://youtu.be/fWDfxgngrNc?t=10s


ותולדות הבוגי ווגי המוסיקלי:

https://youtu.be/Y_14Gj1jJRI