» «
שירי מחאה
מהם שירי מחאה ולמה צריכים לשיר אותם?



שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.

שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.

הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.

באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.

היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.

במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.

אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.

ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.

אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.

כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.

גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...

אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.

ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.

ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...

עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.


"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:

https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY


"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:

https://youtu.be/bckob0AyKCA


"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:

https://youtu.be/RZ2oXzrnti4


שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:

https://youtu.be/umlJJFVgYVI


When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):

https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg


ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":

https://youtu.be/gjI0KYl9gWs
פרי מוזר
מה הסיפור של שיר המחאה המצמרר "פרי מוזר"?



השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.

מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".

"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.

מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.

לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...

בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.

נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...


הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):

https://youtu.be/OfA7o5Kx83M


השיר עם תמונות משנות ה-30 המציגות את הגזענות האלימה של הלבנים בשחורים:

https://youtu.be/Oas_s5XA4qM


מיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):

https://youtu.be/jq6hHew4yTc


פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:

https://youtu.be/ah8PxUFhaGo


כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:

https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y


הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:

https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes


וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:

https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
רובין קרטר
מי היה אסיר העולם ששוחרר בזכות שיר?



רובין קרטר היה מתאגרף מצוין שיכול היה בקלות להיות אלוף העולם. אבל הוא הורשע ברצח שלא ביצע וישב במשך 20 שנה בכלא. בעת שישב בכלא, כתב הזמר הנערץ בוב דילן שיר מחאה ארוך ומפורט על סיפורו של המתאגרף ש"יושב בכלא על משהו שלא עשה". הוא עורר התעניינות עצומה במתאגרף השחור לשעבר שריצה שנות מאסר ארוכות בכלא.

את השיר הוא מיקם בתחילתו של אלבום מעולה שלו והפך אותו ללהיט ענק במצעד הפזמונים האמריקאי. השיר הארוך והקשה להאזנה הצליח לגרום למפורסמים רבים להצטרף למאבקו למשפט חוזר למתאגרף האומלל. גם במשפט זה הורשע, אך המאבק הציבורי נמשך ובמשפט שלישי הוא זכה למשפט צדק וזוכה לחלוטין מהפשע. בנוסף לזיכוי, גינה השופט קשות את הגזענות שעמדה בבסיס ההרשעות הקודמות.

רובין קרטר ששוחרר מהכלא למד לאחר מכן משפטים והפך לעורך דין בקנדה. בוב דילן מצדו לא חזר לשיר בהופעות מעולם את השיר שכתב עליו.


הנה סרטון עם תמונות מפרשת "הוריקן":

http://youtu.be/1FOlV1EYxmg


על מסע ההופעות ב-1975 שהמשיך את המסע לזיכויו של קרטר (מתורגם):

https://youtu.be/yhp99E-XLwY


גירסת כיסוי לשיר "הוריקן" שחולל סערה:

http://youtu.be/INWM1_wJhuw


קדימון מהסרט "ההוריקן" על סיפורו של רובין הוריקן קארטר:

http://youtu.be/xLGdTAseMGM


קרבות אגרוף של רובין קרטר מהקריירה שנקטעה:

https://youtu.be/_wSUVM4ABvc


ואחרי ששוחרר ולמד משפטים - עורך דין רובין קארטר נואם לפני קהל:

http://youtu.be/nhKew1z2UcY
Imagine
האם הביא פזמון של תקווה לרצח?



דמיין שאין גן עדן
זה קל, אם אתה יכול.
אין גיהנום מתחת
מעלינו רק רקיע כחול...

השיר Imagine, בעברית "דמיין", הוא אולי שירו המפורסם ביותר של ג'ון לנון - בלדה מלאת תקווה על עולם טוב, אוטופי, בלי רכוש ומלחמות, עולם ללא גבולות בין ארצות ובלי דתות שלא יכולות לחיות זו לצד זו.

זהו מעין גן עדן גלובלי, בו שולטת אוניברסליות נעימה ונחשקת, המבוססת על שלום, שוויון ושלווה עולמיים.

השיר, שהתפרסם בשנת 1971 כחלק מהאלבום "Imagine", שהופק על ידי פיל ספקטור, הפך במהירות רבה להמנון עולמי. רבים רואים בו את השיר האוטופי המפורסם ביותר אי-פעם ובמהלך השנים הוא נבחר שוב ושוב למקומות המובילים ברשימת הפזמונים הגדולים של כל הזמנים.

זהו אחד השירים היחידים שניתן לומר שהביא לשינוי טוב כלשהו בעולם. אבל נראה שהוא הביא לעוד עניין קטן - למותו של ג'ון לנון.

כי מארק דייויד צ'פמן, מעריץ שרצח את לנון, טען שעשה זאת מכיוון שג'ון לנון הפך לאדם צבוע ומזויף. כולם ידעו על מה הוא מדבר. בשיר "Imagine" הצליח לנון להרגיז לא מעט אנשים, שראו את הפער בין המילים האוטופיות והיפות שהופיעו בשיר ובין החיים שהוא עצמו חי.

למשל, בין לנון שמדמיין בשיר עולם ללא רכוש, אבל הוא עצמו מבצע אותו בווילה יפהפייה, מנוכרת ומנקרת עיניים. בחייו שלו, ניהל לנון חיים של מיליונר. האם פסנתר הכנף הלבן והנוצץ שלו עצבן את צ'פמן?

או שהיה זה לנון שרצה עולם ללא דתות והוא עצמו ניהל רומן עם זרמים רוחניים הזויים יותר ופחות ועם מהרישים שסחררו אותו לחלוטין.

או אולי הרגיז את צ'פמן אותו לנון, שחולם על עולם ללא אלימות וביקש כבר מזמן לתת צ'אנס לשלום, אבל הוא עצמו היה מסוכסך קשות עם חברו ללהקה והסתבך בעצמו לא פעם באלימות?

כיום, Imagine הוא ההמנון של אירגון זכויות האדם "אמנסטי". הוא זכה לחיי נצח ומשפיע על דורות של אנשים טובים. אבל האיש שכתב אותו נרצח מזמן. זה לא קרה מפני שהציע אלטרנטיבה לעולם אלים והפוך לרוח השיר, אבל אולי זה קרה מפני שחי חיים שלא הציגו דוגמה אישית שתאמה את החזון הנפלא שלו.


הנה השיר Imagine, בעברית "דמיינו":

https://youtu.be/YkgkThdzX-8


אמנים שממשיכים להעביר את המסר:

https://youtu.be/L7IP4UlXvG8


ואימרו שלום לפסנתר הלבן במוזיאון הביטלס בליברפול:

https://youtu.be/UvtyJDT7sF8

שירי מחאה

41 יריות
מהן 41 היריות שהרגו את אמאדו דיאלו?



"האם זה אקדח? האם זה סכין? האם זה ארנק? אלה חייך - זה לא סוד חבר, אתה עלול למות רק מפני שאתה חי בעור האמריקני שלך" - שר הזמר האמריקאי ברוס ספרינגסטין בשיר "עור אמריקאי", או כמו שכולם מכנים "41 יריות". את השיר הוא כתב על הריגת בחור שחור בידי שוטרים, בניו יורק סיטי בשנת 1999.

41 היריות הגורליות הללו לא נורו כלפי מפיונר מסוכן, או רוצח אלים. הן נורו לעבר בחור רגיל בשם אמאדו דיאלו (Amadou Diallo). כל פשעו היה שחזותו תאמה לזו של מבוקש שהמשטרה חיפשה זמן רב והשוטרים הגיעו לביתו לאחר שאספו מידע שהחשיד אותו.

אמאדו שהיה מהגר שחור, נורה על ידי ארבעה שוטרים בכניסה לביתו. השוטרים טענו במשפט שסברו שהוא שולח את ידו לאקדח, בעוד שהוא שלח את היד אל ארנקו. אז הם ירו בו 41 יריות. לא פחות.

רבים גינו במהלך המשפט את הקלות שבה נוהגים שוטרים להפעיל אלימות כלפי חשודים שחורים באמריקה. המחמירים רואים בהריגה הזו, כמו במקרים דומים לא מעטים לאורך השנים, סוג של משפט שדה או הוצאה להורג, בחסות הלא-אדיבה של הגזענות הלבנה באמריקה.

כשהסתיים המשפט בזיכויים של השוטרים שירו באמאדו דיאלו, פרצו הפגנות ענק בניו-יורק והולידו מחאה גדולה. הרצח של דיאלו נגרם לדברי המוחים רק בשל צבע עורו.

את השיר, שאומר בסוף ש"אתה עלול למות רק משום שאתה חי בעור האמריקאי שלך", כתב ספרינגסטין, היוצר הכי חברתי באמריקה, בכדי להעלות את הבעיה החברתית שהשחורים של אמריקה צועקים כבר חצי מאה ללא הפסקה. ספרינסטין ועוד רבים כמוהו באמריקה, לאו דווקא שחורים, מסכימים שגזענות וסטריאוטיפים מובילים לכך שהאצבע של השוטרים על ההדק נוטה להיות קלה יותר, כשמדובר בגברים שחורים.


הנה סיפורו של אמאדו דיאלו:

https://youtu.be/jVDblWOBZGA


שירו המצמרר של ברוס ספרינגסטין על 41 היריות הללו:

https://youtu.be/aQMqWAiWPMs


מצגת וידאו עם תמונות של הברוטאליות והגזענות נגד שחורים באמריקה:

https://youtu.be/zKk5NpH3Hl0


וגם כאן:

https://youtu.be/nghqjBwZTiE
שביתת המיטה
מה עשו ג'ון ויוקו למען השלום?



שביתת "מיטת השלום" היא חלק מהמיתולוגיה של ג'ון לנון ויוקו אונו.

אחד הדברים שקשרו בין ג'ון לנון ויוקו אונו הייתה העמדה הפוליטית הדומה שלהם. שניהם היו אנטי-ממסדיים ובעלי רעיונות ודעות חברתיים ופוליטיים. אבל מה שבלט במיוחד אז היה ההתנגדות המשותפת שלהם למלחמת וייטנאם. בתוך זמן קצר היו השניים לפעילי שלום מרכזיים ובמידה רבה למשפיעים ביותר בתנועת השלום של הסיקסטיז.

יוזמות השלום וההתנגדות שלהם למלחמה רדפו אחת את השניה, אבל דומה שהיוזמה הגדולה של השניים הייתה "מיטת השלום".

היוזמה הושקה קצת אחרי שג'ון ויוקו נישאו. זה היה ב-24 במרץ 1969 כשהזמין הזוג הטרי את התקשורת אל קמפיין השלום החדש שלו. הקמפיין נערך בסוויטה הנשיאותית של מלון הילטון בעיר אמסטרדם, המקום בו בילו את ירח הדבש שלהם. העיתונאים הגיעו בהמוניהם לחדר 902, ובמקום שערוריה או מידע סנסציוני בנוסח שהזוג סיפק תמיד, הם קיבלו את קמפיין "מחאה במיטה".

במשך שבוע שלם השניים פשוט ישבו במיטה, מכוסים בשמיכת פוך, מוקפים בשלטים עם מסרים של שלום ואהבה והרצו את רעיונות השלום שלהם לציבור ולעולם. כך הם העבירו מסרים של תקווה לשלום והתנגדות למלחמת וייטנאם.

לאחר שארצות הברית סירבה לאפשר להם להמשיך את הקמפיין בשטחה, בעיקר בשל מה שכונה "עבירות סמים", הם עברו למלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול בקנדה והמשיכו גם שם לארח עיתונאים למשך שבוע נוסף. שם גם הקליטו את אחד משירי השלום החשובים אי-פעם והשיר שיהפוך להמנון מתנגדי מלחמת וייטנאם "תנו צ'אנס לשלום" ("Give Peace a Chance").


הנה שביתת המיטה המפורסמת שלהם:

https://youtu.be/acb15JsCGSk


וג'ון ויוקו שרים במיטה "תנו צ'אנס לשלום" ומתייצבים בראש "מחנה השלום":

https://youtu.be/RUHdhxwyjjU
ראפ
מה זה ראפ?



לא רבים יודעים שהמוסיקה שלה אנו קוראים בדרך כלל "היפ הופ" היא בעצם שירת ראפ. ראפ (Rap) והפועל "ראפינג" שפירושו "לעשות ראפ", הם קריאה קצובה, מעין דקלום קצבי של מילים, שירה ללא מנגינה ובקצב ברור ומודגש.

אמנות הראפ ושירת הראפ קדמו לתרבות ההיפ-הופ בשנים רבות. הראפ מבוצע במהירות ובקצב מונוטוני, כשהתוכן שלו הוא לרוב של מוסיקת מחאה בועטת ולא מתפשרת במסרים, שלעיתים קרובות הם בוטים ואף קיצוניים וכוללים לא פעם קללות, גסויות והתרסה כנגד הממסד, האליטות והשלטון.

הסגנון נולד בארצות הברית וזוהה עם התרבות של שכונות העוני וכנופיות הפשע שם. לא מעט מהראפרים היו גאנגסטרים, חברים בכנופיות רחוב בשכונות, שמצאו בראפ דרך מחאה נוספת. רבים מהם היו מעורבים במעשי פשע, כולל כוכבים גדולים, כמו "סנופ דוג" שרצח, טופאק שעמד בראש כנופיית פשע ונרצח, הראפר "50 סנטס" שישב בכלא על סחר בסמים ורבים אחרים.

בשנות ה-90 זכו הפכו ההיפ הופ והראפ במיוחד להצלחה עולמית. אז החלו להתפרסם לא מעט ראפרים לבנים וכאלה שאינם אמריקאים. הביסטי בויז הייתה להקת היפ הופ מצליחה במיוחד. הראפר הלבן אמינם הפך לכוכב עולמי והיה לאחד הראפרים המשפיעים והבוטים. במקביל הפך הראפ למוסיקה מסחרית ומצליחה, כשרבים מהכוכבים החדשים הפסיקו למחות והחלו לשקוד על חשבונות בנק שמנים והולכים.


הנה סגנון הראפ של כנופיות הגנגסטרים בניו יורק והמחאה נגד ההתנשאות הלבנה:

https://youtu.be/WbFGdM3mryc


כך לימדו מה זה ראפ באירופה:

https://youtu.be/RPtcE49360U


מי שהפך את הראפ להצלחה עולמית וכונה "אלוהי הראפ" - הראפר אמינם:

https://youtu.be/gOMhN-hfMtY


הנה 27 סגנונות הראפ מודגמים על ידי ראפר מדהים:

https://youtu.be/izgsppAKtjE


כך עושים ראפ בעריכה חכמה מטקסטים של תכנית טלוויזיה עם מדענים:

https://youtu.be/Ws6HPTom2AY


לוג'יק, ראפר שפרש כדי לטפל בתינוק שנולד לו, משחרר שיר:

https://youtu.be/9u5w44l16eI


ותכנית חינוכית על ראפ וראפרים (עברית):

https://youtu.be/3MkwVdsdy-k?long=yes
ילדי הפרחים
מי היו "ילדי הפרחים"?



"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים. בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.

לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער. "ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם. ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים. בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.

תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".


הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s


וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0


ג'ואן באאז
כיצד הפכה ג'ואן באאז לכוהנת השלום של הפולק?



מלכת הפולק של הסיקסטיז. היא הייתה שם, במוקד של אחת התקופות המרגשות בתולדות אמריקה. מי שנתנה את קולה לאירגוני זכויות אזרח ותנועות אנטי-מלחמתיות בשנות ה-60, השתתפה גם בפסטיבל וודסטוק, כנראה היחידה במופיעים שלא הייתה זמרת רוק.

זמרת שירי העם ג'ון באאז (Joan Baez) היא אחת מהדמויות החשובות בשירת המחאה של שנות ה-60. דמותה, כשהיא שרה את השיר "אנו נתגבר" (We Shall Overcome) ליד מרטין לותר קינג, הפכה לסמל ההתגייסות של הצעירים למאבק לזכויות האזרח, למען השלום והאהבה של אמריקה לעולם טוב יותר ולערכים הנעלים שבהם בחרו.

שנים אחר כך היא כתבה על בוב דילן, בן הזוג שלה בשנות ה-60, את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust). באאז חשה תסכול על שהאייקון שהיא עצמה שרה וחידשה רבים משיריו, מעולם לא העריך את כתיבתה ואהבתה כראוי. בעוד שהיא שיתפה את דילן בהופעותיה, הוא מעולם לא החזיר לה טובה ולא נהג אפילו להזמין אותה לשלו.

באאז מעולם לא נחה בתרומתה למאבקים למען השלום, נגד המלחמה ולמען כל מטרה נשגבת. ב-2005 היא עוד הופיעה מול מפגינים נגד המלחמה בעיראק, בסמוך לחווה של הנשיא בוש בטקסס.


הנה ג'ון באאז בשנות ה-60:

https://youtu.be/nM39QUiAsoM


ג'ואן באאז, שרה את השיר "אנו נתגבר" בסיום המצעד לוושינגטון:

https://youtu.be/7akuOFp-ET8


בהשראתו של מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח:

https://youtu.be/dJoWrLQWrEc


הופעה עם הזמרת הגדולה מרצדס סוסה:

https://youtu.be/wze9r6JvXEY


ועל בוב דילן, אהובה לשעבר, היא כתבה שיר מלא כאב, על שזלזל בה ובכשרונה:

https://youtu.be/dcaZi_G3xVs
מהי "היללה" של אלן גינסברג?



בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.

אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.

הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".

התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.

"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.

כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.

כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.

הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.

בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...


הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:

https://youtu.be/9SdwSmPFDAs


השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:

https://youtu.be/lM9BMVFpk80


קדימון לסרט על חייו (מתורגם):

https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s


סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:

https://youtu.be/txfNHEuS4wE


סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:

https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes


וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מי רצח את גדול הראפרים טופאק שאקור?



זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.

שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.

טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.

האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.

בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.

בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.

כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."

אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.

הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.

ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".

טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.

שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"


הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:

https://youtu.be/ODgWWPDwddA


קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):

https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ


טופאק מדבר (מתורגם):

https://youtu.be/5g56DbHQEE4


שינויים (מתורגם):

https://youtu.be/V2k3ScQeSAI


All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):

https://youtu.be/3OZ_yZKN53w


ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:

https://youtu.be/vY3Y6m16J-I


When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):

https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg


וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):

https://youtu.be/kf-cEFnSQAs
איך הפך זמר צעיר לדובר הדור?



זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך זמר צעיר שתמך בו ושמו בוב דילן, לאגדה. זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח" הפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הוא היה לדובר של דור שלם.

דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של ויאטנם, הרצח של הדוקטור קינג ושל הנשיא קנדי.

והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם. לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח.. בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת.

וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו הוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המנומסים והנקיים הקודמים, שלפתע נשמעו כל כך משעממים..

ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ושפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים.


הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):

https://youtu.be/BZem7AUfUlA


שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":

https://youtu.be/vWwgrjjIMXA


שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:

https://youtu.be/YwSZvHqf9qM


המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:

https://youtu.be/jtFEzhaNrT4


השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:

https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes


ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.