בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.

כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.

בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.

הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.

ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".

בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.

הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.

בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.

בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.


#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.

בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.

משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.

עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.

כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.


הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":

https://youtu.be/golCmV60NIQ


כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:

https://youtu.be/4eTf-dm9628


על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:

https://youtu.be/cxl8mHnzr6E


והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:

https://youtu.be/KNgA7dDs90E

קליפורד בראון (Clifford Brown) היה חצוצרן ג'אז אמריקאי, שהקריירה שלו נקטעה עם מותו המפתיע מתאונת דרכים, בגיל 26.

המדהים הוא שבגיל כה צעיר הוא הגיע למעמד אייקוני, של אחד מחצוצרני הג'אז הגדולים בעולם ומהטובים אי-פעם.

אבל אלה לא היו רק יכולת הנגינה וההמצאה שלו, שהפכו אותו לגדול כל כך. בעיני רבים קליפורד בראון נחשב לנגן הג'אז המשפיע ביותר יחסית לאורך הקריירה שלו.

בגיל 20 הוא נפגע בתאונת דרכים ראשונה, אך התאונה הזו לא פסלה את הקריירה שלו ועד גיל 26, בה מצא את מותו מתאונת דרכים נוספת, הוא הספיק ליצור מספר יצירות מופת ולהציג מופת למוזיקאי הג'אז באשר הם.

הכל מתחיל בגיל 13, כשמדריך תזמורת בית הספר התיכון שלו מעודד אותו להתחיל לנגן בחצוצרה. די מהר הוא מגלה כישרון וביחס לנסיונו בחצוצרה ולגילו הוא נתפס כעילוי.

בקולג' הוא לומד עוד אהבה גדולה שלו - מתמטיקה. אבל במקביל הוא משתלב גם בהרכבי הג'אז של הקולג'. את הכישרון יוצא הדופן של קליפורד קשה להחמיץ וחובבי הג'אז נפעמים.

זה מוביל לנגינה אקראית שלו עם כמה ממוסיקאי הג'אז החשובים של סוף שנות הארבעים. בראשם כמה דמויות אגדיות, כמו ענקי הביבופ החצוצרן דיזי גילספי והסקסופוניסט צ'ארלי פארקר ובראש ובראשונה פאטס נבארו החצוצרן. הוא הופך למנטור שלו, בעוד הראשונים מחמיאים לו מאוד והופכים לו לדמויות השראה והשפעה.

בשנת 1950 חוזר קליפורד בן ה-20 עם חבריו מהופעה. לאחר שרכבם פגע בצבי שטייל על הכביש, הוא נפצע בתאונת דרכים קשה ומחלים מהפציעה הקשה במשך שנה של אשפוז. במהלך אותה שנה מת המנטור שלו פאטס נבארו. דיזי גילספי, לעומת זאת, מבקר אותו כמה פעמים בבית החולים, מחזק ומעודד אותו להמשך הקריירה המפוארת שממתינה לו.

לאחר שהוא מחלים, קליפורד מתחיל לנגן בהרכבים של דמויות כמו כריס פאוול, טד דמרון וליונל המפטון. עם התזמורת של המפטון הוא גם נוסע לאירופה, שם הוא מקליט עם מוסיקאים שונים, הן אירופאים והן אמריקאים ששהו או ביקרו ביבשת ושמעו עליו.

לאחר שובו לאמריקה בראון מצטרף ל"שליחי הג'אז" (The Jazz Messangers), של ארט בלייקי והוראס סילבר. אז הוא גם מכיר את לארו אנדרסון, מי שתהיה לאשתו ואם בנו.

ב-1954 מקים קליפורד את ההרכב הראשון שלו, "החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון". הוא עושה זאת עם המתופף מקס רואץ'. ההרכב, שעתיד להיחשב בדיעבד לאחד מהרכבי הג'אז החשובים של שנות ה-50, מקליט כמה וכמה אלבומים והופך לאחד המרכזיים בז'אנר ה"הארד בופ" החדש.

ההווה שלו והעתיד מבטיח. הכל הולך נפלא, אבל מעבר לפינה ממתין לקליפורד עתיד מתעתע.

ביוני 1956, בדרכו מפנסילבניה להופעה בשיקגו, קוטעת תאונת דרכים קטלנית את חייו של אגדת החצוצרה קליפורד בראון. הוא נהרג ביחד עם הפסנתרן ריצ'י פאוול, חברו לחמישייה ואח של, ועם אשתו של פאוול, שנהגה את הרכב בסערה.

ביחד עם מותה של בסי סמית בתאונת דרכים ואולי מותו של סקוט לה-פארו, הבסיסט הנהדר של ביל אוונס, נחשבת תאונת הדרכים בה נהרג קליפורד בראון לאחת הטרגדיות הגדולות של הג'אז.

ענק הג'אז הצעיר והאהוב נקבר בבית הקברות הר ציון שבדלאוור. מעל 40 אלבומים כוללים את נגינתו המופלאה, כנגן מהשורה, כחבר הרכב או כ"בנד לידר".

את החותמת לגדולתו המופלאה ביחס לגיל מותו, קיבל קליפורד בראון שנים אחרי מותו, כשנכנס ל"היכל התהילה" של המוסיקה האמריקאית. כך הוא הפך רשמית לא רק לענק ג'אז אלא לענק מוסיקה אמריקאית בכלל.


#גדולתו
קליפורד בראון היה בעל צליל אישי שקשה להתבלבל בו.

הסולואים של קליפורד, מוזיקאי בעל יכולת אילתור מופלאה, היו תמיד מהירים ואפילו וירטואוזיים, אבל היו גם ליריים, כמעט פואטיים. במיוחד זה בלט בנגינת הג'אז הלירי המוסיקה הבלדית שלו, גם אם לא נמנה על נגני זרם ה"קול ג'אז".

קליפורד, מגדולי ה"הארד בופ" הצטיין גם בביבופ החם. נגנים גדולים כמו פרדי האברד ולי מורגן, העידו על ההשפעה הניכרת שלו על נגינתם ויצירותיהם. במיוחד אלה שהוקלטו החל מסוף שנות ה-50.


All the things you are - "כל הדברים שאת":

https://youtu.be/TjHLnQdYIK8


"אני זוכר את קליפורד" של בני גולסון לזכרו:

https://youtu.be/R9FqeQXRT-Y


ו"עשן בעינייך" - Smoke get in your Eyes:

https://youtu.be/mFWbgarIlN0

על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.

מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.

עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.

ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.

אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.

אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.

מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.

התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.

עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.


הנה גדולתו של ת'לוניוס:

https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8


פסנתר סולו ב-Caravan:

https://youtu.be/Kb9SXfvgikA


ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:

https://youtu.be/bEDr84cJQzE


אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":

https://youtu.be/_40V2lcxM7k


ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:

https://youtu.be/gi7QYccnKpE


סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:

https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes


והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:

https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes

פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".

אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.

מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.

היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.

אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.

הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".

הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".

חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.

אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.

חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.

על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.

מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.

אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.

על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.


הנה חייו של צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/q6_kbDGIBdc


קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/2qaSYknbapk


קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:

https://youtu.be/ART5pmT6zro


סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:

https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw


הביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:

https://youtu.be/RfRJq0l5OTc


וסרט תיעודי על ענק הביבופ צ'רלי פארקר:

https://youtu.be/W1LBGTBjf9k?long=yes

כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.

מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.

די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.

חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.

די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.

כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.

מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.

מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.

בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.

בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.

מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום 'נערות הקילימנג'רו' את מה שיזכה לשם 'ג'אז פיוז'ן' (Fusion Jazz).

הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.

אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".

וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.

מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, 'Doo Bop', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.


הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:

https://youtu.be/Kx4NiU58zSc


בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:

https://youtu.be/zqNTltOGh5c


בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:

https://youtu.be/w6vuBL9eQbs


הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:

https://youtu.be/SjBUNyFKkJI


בהופעה באירופה:

https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67


ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:

https://youtu.be/1kXUk3dr33c


עם מיילס דיויס באולפן:

https://youtu.be/t4S8TNsxm28?long=yes


ושישה ענקי ג'אז מספרים על מיילס, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:

https://youtu.be/eJk48-8rSh8?long=yes

בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.

הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...

על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.

אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.

גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.

גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.

ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.


#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.

חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.

בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.

חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".


עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:

https://youtu.be/ZOs43uxpbqk


המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":

https://youtu.be/EfGDTGBHM9M


"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:

https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q


הוראס סילבר:

https://youtu.be/dCFPP1ERil0


דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":

https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ


ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:

https://youtu.be/21OET-loXCY

גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.

הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.

בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.

הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.

מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.

בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.

אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.

בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.

אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.

כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.


הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":

https://youtu.be/62tIvfP9A2w


מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:

https://youtu.be/zqNTltOGh5c


הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:

https://youtu.be/Cx-TxiBi43c


צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:

https://youtu.be/2kotK9FNEYU


הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:

https://youtu.be/03juO5oS2gg


"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:

https://youtu.be/saN1BwlxJxA


קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):

https://youtu.be/lHUapMTgWD0


ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:

https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw


חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:

https://youtu.be/8d9cD_Es9k4


המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:

https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes


ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:

https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes