שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נוצר הצילום המפורסם של כיבוש ברלין?
צילום "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג" (Raising a flag over the Reichstag) הוא צילום המלחמה הנודע שנחרת בזיכרון של הניצחון על הנאצים יותר מכל צילום אחר. מסביב רואים את הבירה הגרמנית החריבה. בשלב הזה כ-90% מברלין הושמדה על ידי הצבא הסובייטי.
צילם אותו הצלם הרוסי יהודי יבגני חאלדיי. מספרים שהוא התקנא בצלם האמריקאי ג'ו רוזנטל, שזמן קצר לפני כן צילם את "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" וזכה בפרסום עולמי ובפרס פוליצר, של העיתונות. חאלדיי ידע שהתצלום של רוזנטל האדיר את יוקרתו של הצבא האמריקאי והוא חלם להעניק לצבא האדום תמונת ניצחון דומה. מתחילת הקרב על ברלין, הוא הסתובב בחסות הכוחות הרוסיים, כשבידיו דגל ברית המועצות.
התמונה צולמה ב-2 במאי 1945 במהלך הקרב על ברלין. הדגל היה אחד מ-9 דגלי ניצחון, שהונפו מעל מקומות אסטרטגיים וסמליים של המשטר הנאצי, כמו שער ברנדנבורג, בניין עיריית ברלין, משרדו של היטלר ועוד. סטלין החליט שתמונת הניצחון תהיה דגל מעל בניין הרייכסטג. זאת על אף שמאז 1933, כשנשללו סמכויות הפרלמנט הגרמני על ידי היטלר, לא הייתה לרייכסטאג שום משמעות מלבד מיקומו במרכז ברלין והסמליות ההיסטורית שלו.
הנפת הדגל האמיתית התקיימה ללא נוכחות הצלם, ב-30 לאפריל. חייל סובייטי בשם מיכאיל מינין עלה עם חבריו אל הגג והניף את הדגל על אחד מפסלי הגג שעל הבניין. בבניין התרחשו עדיין קרבות עזים פנים אל פנים. הצילום המפורסם צולם יום אחר-כך, כשהצלם חאלדיי ניצל את גמר הקרב על הרייכסטג ועלה עם 3 חיילים סובייטים, אל הגג, למה שיהפוך לצילום המפורסם. מוקדם בבוקר ה-1 במאי הניפו 8 חיילים את הדגל הרוסי על גג הרייכסט ונוצר אחד הצילומים המפורסמים בתולדות הצילום.
בדיעבד התברר שהתמונה לא רק בוימה אלא גם רוטשה, שנים רבות לפני המצאת תוכנת ה"פוטושופ" המפורסמת. זה נעשה כדי לחזק את האפקט והגבורה של הלוחמים הרוסיים ולהעלים ביזה. אם זו העלמת אחד משני שעונים שנלקחו ככל הנראה שלל והיו על ידו של אחד החיילים, ואם זו הוספת עשן וענני הפגזות מעל העיר החרבה, שנועדה להאדיר את הרושם של הניצחון הסובייטי.
הנה סיפור הצילום הנודע:
https://youtu.be/kMRWK-a3CcY?t=3s
הקרבות בליווי שיר תהילה רוסי:
https://youtu.be/9IF6OuCEzuA
כמה עובדות על "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג":
https://youtu.be/GLPgQ-1VPfQ
וסרט שמראה את הניצחון על ברלין:
https://youtu.be/C0hq8xBPrZA
מהי התמונה הנצפית ביותר בהיסטוריה?
אין כמעט משתמש מחשב שלא זוכר את התמונה הזו, ששימשה כתמונת המסך המוכרת של מערכת ההפעלה Windows במשך שנים רבות.
תמונת המסך המפורסמת הזו קיבלה מהצלם שצילם אותה את השם האמנותי "שלווה", ובשפת המקור של הצלם השם באנגלית הוא "Bliss".
אבל הסיפור מתחיל באופן הרבה יותר פשוט ממיליארדי עיניים ואינספור פעמים שכל אחד מזוגות העיניים הללו צופה בה. נוסע בשנת 1996 ברכבו צ'ארלס או'ריר, צלם אמריקאי ב"נשיונל גאוגרפיק", כשמצלמת הפילם שלו לידו, אי שם בקליפורניה. זה היה אחרי שסופה פקדה את מחוז סונומה.
ברגע מסוים רואה או'ריר נוף רגוע ויפה להפליא. אין כאן את הסערה או הדרמה שצלמים מחפשים בדרך כלל בנופים מסעירים. להיפך. הנוף היה רגוע עד שעמום. גבעה ירוקה להפליא ומעליה שמיים תכולים, עם מעט עננים קלים.
האיש עוצר את רכבו, שולף את המצלמה ומצלם. אין לו מושג שבאותו רגע, כמעט סתמי, הוא מצלם את התמונה שייחזו בה הכי הרבה אנשים בתולדות המין האנושי ובמרחק אדיר מהתמונה הבאה ברשימה, אם מישהו בכלל יודע מהי.
כי במקום אחר יושב לו ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט ואחד האנשים העשירים בהיסטוריה. אותו גייטס הקים שבע שנים לפני כן את שירות Corbis לשיתוף תמונות ואו'ריר מעלה לשירות את התמונה השלווה. כמה ימים אחר כך גייטס רואה אותה ומתאהב.
וכך יושב לו האיש העשיר בעולם ופונה לצלם הפשוט ביותר בעולם ומציע לו סכום אסטרונומי. בלתי ידוע, יש אומרים הגבוה ביותר אי-פעם ואחרים אומרים שהוא עבר את. 100 אלף הדולרים. כל זאת עבור הזכות להפוך את הצילום של ואו'ריר לתמונת המסך, כלומר הרקע שמוגדר כברירת מחדל במערכת ההפעלה החדשה שעומדת לצאת, ווינדוס XP.
וכך עומדת לצאת לאור "התמונה הנצפית ביותר בעולם", אבל מדובר בתמונת פילם ולא תמונה דיגיטלית, תמונה שפותחה על נייר צילום ולכן שוויה כה גבוה, עד שחברת השליחויות "Fedex" לא עמדה בעלות הביטוח הגבוהה שנדרשה בכדי להעביר אותה לגייטס שממתין במשרדי מיקרוסופט ופשוט סירבה.
או'ריר עלה על מטוס וטס למשרדי מיקרוסופט בסיאטל, רק כדי למסור את הצילום המקורי בעצמו. כך הפך צילום שצולם "על הדרך" בנסיעה רגילה, בתוך ארצות הברית, לצילום שראה כמעט כל יום, אולי כל מי שהיה בגיר במשך שנות ה-90 בעולם המודרני.
הנה הסיפור של התמונה המפורסמת:
https://youtu.be/N_rildi0Izs
סיפורה של התמונה הכי נצפית כמו שמספר אותה הצלם:
https://youtu.be/gpryL-VHG24
ראיון עם האיש:
https://youtu.be/_G5Z8aMctBw
מי צילם את "ארוחה על גורד שחקים"?
צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.
לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.
הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.
ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.
אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.
בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...
כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":
https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM
עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:
https://youtu.be/gDN4c2wnx3E
עוד על הצילום:
https://youtu.be/nEKNt4831b4
קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:
https://youtu.be/QKaBMy8cjIU
מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:
https://youtu.be/qBTEe-I16Po
ועוד אחת:
https://youtu.be/1i_wNJWSsPs
מי צולמה במסכה על כסא ואסילי בבית הספר באוהאוס?
התצלום שחור-לבן של אריך קונסמולר "אשה יושבת על כיסא וסילי בעיצוב מרסל ברוייר ועל פניה מסכה של אוסקר שלמר" (Woman in wasilly chair by Marcel Breuer wearing a mask by Oskar Schlemmer), הוא אחד הצילומים עם השמות הארוכים בהיסטוריה של הצילום. אבל הוא גם מפורסם בימינו מאוד.
עד כדי כך התצלום הזה מפורסם, שהוא מופיע כמעט בכל ספר שעוסק בבאוהאוס ואמנים רבים קיבלו ממנו השראה מאז. אינספור מחוות נעשו לו והציטוטים שמתייחסים אליו מופיעים במגזינים, פרסומות, מאמרים ועוד.
אבל זה לא רק הפרסום שהופך את הצילום הזה למעניין. יש בו קצת יותר מזה. יש כאן מסתורין ושאלה לא פתורה. התמונה האייקונית הזו, שנמצאת היום בארכיון באוהאוס שבברלין, צולמה בשנת 1926 בקירוב. רואים בה אישה אלמונית היושבת על הכיסא המעוצב והחדשני, שעתיד בהמשך להפוך לסמל הבלתי רשמי של בית הספר באוהאוס.
הצילום הזה צולם על כיסא שעוצב על ידי מרסל ברוייר, כסוג של מחווה לחברו ועמיתו לסגל ההוראה בבית הספר, הצייר הנודע ואסילי קנדינסקי. המסכה שעל פני המצולמת נוצרה על ידי האמן אוסקר שלמר, איש בית הספר באוהאוס. הוא יצר אותה מעיסת נייר, בטכניקת פיסול שנחשבת פופולרית עד היום.
אבל מיהי האישה המסתורית, שמצולמת כאן כשרגליה השלובות חשופות והיא לבושה חצאית אופנתית לאותה תקופה? ומדוע פניה מכוסות במסכה? האם זו דוגמנית שנשכרה לככב בצילום או שמדובר במישהי הקשורה לבית הספר?
שאלת זהותה של האישה שבצילום מעסיקה שנים היסטוריונים ואוצרי תערוכות שעסקו בבית הספר באוהאוס. כולם הגיעו איכשהו למסקנה שהאישה הייתה קשורה לבית הספר. כמו בחקירה בלשית, אותרו חמש נשים, שאחת מהן היא ככל הנראה האישה שמופיעה בצילום.
הבולטת וההגיונית מביניהן היא רעייתו של גרופיוס. האם הגברת גרופיוס היא הבחורה במסכה?
אבל החקירה לא הביאה לפתרון התעלומה. איש לא הצליח לקבוע באופן חד משמעי מי המצולמת כאן. לאחר יותר מ-70 שנה מאז צולמה התמונה המפורסמת וכשאיש מבכירי בית הספר או האמנים הקשורים בצילום כבר לא בחיים, תשובה חד-משמעית היא עניין בעייתי.
אבל גם אם נניח הצידה את האישה המרתקת ואת זהותה, כל המחקר והעניין האדיר שמשקיעים כאן בנסיון לפצח את המסתורין סביבה, מראים כמה הצליח הצילום ליצור הרבה יותר משהתכוונו יוצריו במקור. הם רצו להמחיש דרכו את היותם מוסד חופשי, נועז, שובר מוסכמות, אופנתי ואפילו מסתורי - והם הצליחו.
על הדרך זה גם מסביר מדוע הנאצים כל כך תיעבו את בית הספר ומדוע סגרו אותו ופיזרו את הסטודנטים והמרצים לכל עבר. בגרמניה הנאצית, הרודנית, השמרנית והאלימה, הבאוהאוס היה הדבר האחרון שהיטלר רצה בסביבה.
ואגב, בימינו רבים מבקרים במוזיאון הבאוהאוס שבעיר דסאו. הוא שוכן בעיר ובבניין שבו הוקם בית הספר ושכן לראשונה (בהמשך הוא עבר לוויימר ואחריה לברלין). רבים מהמבקרים במוזיאון שמחים להצטלם, כשהם ישובים על כיסא ואסילי המפורסם. על פניהם הם עוטים מסכות בסגנון מסכות הנייר שעיצב אז אוסקר שלמר ובליבם הם מתחברים לרוח החופש והתעוזה האמנותית של רפובליקת וויימאר קצרת הימים, לתקופה בה פעל בית הספר ובה צולם הצילום הנודע.
הנה בהולנדית על צילום האישה עם המסכה על כיסא וסילי מזרם הבאוהאוס:
https://youtu.be/eh6aA9WEFqE
סרטון שמנסה לעשות צדק עם בוגרות המוסד שהבוגרים המפורסמים של הבאוהאוס האפילו עליהן:
https://youtu.be/2ndKZUzmHZI
מעט על כיסא ואסילי:
https://youtu.be/jLjKFgij4sQ?t=13
ובחיוך - היום היא בטח הייתה מצטלמת ככה:
https://youtu.be/ItIrQU1CdaA
מיהו הגיבור מכיכר טיאננמן?
המורד האלמוני (Tank Man) הוא כינויו של "איש הטנק", גבר סיני לא ידוע שעמד בשלהי שנות ה-80 בבייג'ינג, אל מול שיירת טנקים מאיימת של הצבא הסיני וסירב לזוז. ברגע של הפגנת אומץ לב, של מחאה לא אלימה אל מול הטנקים המאיימים לדרוס אותו, הפך האיש האלמוני לנציג נוסף ומצטיין של שיטת מחאה זו.
האיש האנונימי, מי שזכה מאז לכינוי "המורד האלמוני מכיכר טיין-אן-מן", קנה את עולמו בבוקר ה-5 ביוני, 1989. באותו יום, בהוראה מלמעלה, נכנסו הכוחות הסיניים, כשהם מצויידים בכלי נשק ובטנקים, אל תוך כיכר טיין-אן-מן, על מנת לדכא ולהפחיד את המפגינים דורשי הדמוקרטיה.
האירוע התרחש יום אחרי שממשלת סין החליטה להשתמש בכוח צבאי כנגד הפגנות שאירעו בבירה בייג'ינג ובכך לעצור את המחאות העממיות נגד המשטר הקומוניסטי.
האיש, שנשאר עד היום אנונימי, צולם כשהוא נעמד אל מול שיירת הטנקים ולא זז. הטנקים שאיימו לדרוס אותו בתחילה, נעצרו לאחר מכן במרחק קצר ממנו. נראה שבגופו הוא מצליח למנוע מהם את המשך התנועה.
בסרטון ששודר אז בכל תחנת טלוויזיה אפשרית בעולם החופשי, ראו כיצד הוא ניצב מול הטנקים, מנופף מולם בשתי שקיות, או שמא היו אלה תיקים, מטפס על הטנק, משוחח עם החייל או המפקד שגופו בולט ממנו, מתגרה בו או מעודד אותו שלא להפעיל כוח כנגד הסטודנטים והכי חשוב - נראה שהוא לא חושש מכוח הברזל הזה.
בשלב כלשהו וכדי שלא יידרס, משכו מפגינים אחרים מהקבוצה את המורד האלמוני מהמקום והוא נבלע בתוכם.
לבסוף הטנקים לא פגעו במפגינים.
את תמונת "איש הטנק" צילם ג'ף ויידנר (Jeff Widener) האמריקאי. הוא היה אחד מהעיתונאים והצלמים שהגיעו לסין בעקבות המחאות העממיות. הם התמקמו במלון בייג'ינג, הסמוך למחאות הרחוב הללו שבכיכר ושידרו את ההפגנות בשידור חי.
התמונה, שעתידה להפוך כמעט בין לילה לסמל עולמי של מחאה לא אלימה, תמונה של מעין "דוד מול גוליית" בגרסה מודרנית, הייתה רק אחת מעשרות תמונות שפורסמו בעולם, כמעט בזמן אמת, לצד סרטונים שהציגו בטלוויזיה את הצעיר הסיני האמיץ.
ויידנר, הצלם שצילם את התמונה הזו ותמונות רבות אחרות, מבין מיד שהשלטון הסיני ינסה להחרים את הפילם שבידיו, כמו את אלה שצילמו עיתונאים אחרים מסביבו. בפקחות רבה הוא ממהר לרדת ללובי המלון ומשחד את פקיד הקבלה, כדי שישמור לו על הפילם עם החומר העיתונאי הלוהט שמצולם בו.
התוצאה היא שעל אף שלא מעט צלמים צילמו את "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, התמונה של ויידנר היא זו שהתפרסמה בעולם כולו. בין לילה היא עתידה להפוך לסמל של מחאות הסטודנטים בסין ולכוח הבלתי סביר שמפעיל השלטון שם נגד אזרחיו. ההשפעה שלה על המאבק לדמוקרטיזציה של סין הייתה משמעותית מאוד.
ב-1998 הציב מגזין "TIME" את המורד האנונימי כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. חמש שנים אחר כך, ב-2003, הכתיר מגזין "Life" את התמונה כאחד ממאה הצילומים ששינו את העולם.
את המורד האלמוני, "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, מעולם לא הצליחו לזהות. היו השערות שונות, אבל אף אחת מהן לא אומתה. מפחד הממשל הסיני, מעטים העיזו לטעון בסין שהם המפגין האלמוני.
ואולי טוב שכך. כי "המפגין האלמוני" היה לסמל של אומה שלמה, אומה שמספרית היא האומה הגדולה בעולם, אומה שנשלטת בידי קבוצת שליטים האוחזת בה ביד ברזל.
#על התמונה
הצילום הזה חזק ביותר, כמעט בכל מרכיב שלו. אבל מה עושה אותו כל כך עוצמתי?
יש כמובן את הנושא, של איש בודד העומד אל מול שורת טנקים מאיימת. הקומפוזיציה של הצילום הקנתה לו נופך דרמטי מאוד. השקיות שבידיו מעבירות לצופה מסר של סתמיות, מסר שיש בו עוצמה ומסר - כל אדם, גם את או אתה, כולנו יכולים להיות גיבורים. ההחלטה שלא לעמוד מנגד היא החשובה ואותה כל אחד יכול להחליט מרצונו ובלי לחוש גיבור.
גם הזווית שממנה צולמה התמונה, לא רק מרחוק אלא גם מגבוה, מחזקת את האפקט של הטנקים הגדולים והמאיימים על האיש הקטן שמאתגר אותם לבדו, על אף האיום שהוא חש ללא ספק.
בעולם הצילום ידוע שאלכסונים בתמונות עובדים נהדר. אז הקו האלכסוני בקומפוזיציה של הצילום המיוחד הזה, משורת הטנקים וגם מההדגשה של הנתיבים שמסומנים על הכביש, האלכסון הזה מחזק את הדרמה והופך את ה"סיפור" למשמעותי עוד יותר. הטנקים נראים כמעט בתנועה. עוד רגע והם מוחצים את האיש האמיץ...
הנה סיפור הצילום של איש הטנק מהכיכר:
https://youtu.be/uNuAHZ1FKBc
הסיפור המרתק שלו:
https://youtu.be/SACHK-W4o1E
ועוד מעט על פרשת איש הטנק, המורד האלמוני מסין:
http://youtu.be/YeFzeNAHEhU
מה הסיפור המדהים של אלבום אושוויץ?
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
מהו הצילום הראשון בהיסטוריה?
הצילום הראשון אי-פעם נעשה על ידי הצרפתי ניספור נייפס ונקרא "נוף מחלון בלה-גרא" (View from the Window at Le Gras). נייפס היה הראשון שקיבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה והצליח לשמר אותו לתמיד. האיכות הייתה נמוכה אבל זו הייתה תחילתה של מהפכה.
זה קרה בשנת 1827 כשניספור נייפס (Nicephore Niepce) הצליח לראשונה לצלם ולשמר תמונה מפותחת, כזו שמנציחה את המראה שאותו צילמה. נייפס העמיד מצלמה מעץ על אדן החלון שבחדר עבודתו ובמשך שעות היא "צילמה" את המראה הנשקף מחלונו. לאחר יותר מ-8 שעות של חשיפה לשמש, הונצח מה שהעולם מכיר בו רשמית כ"צילום הראשון בהיסטוריה".
זו הייתה מהפכה נסתרת. שש שנים אחר-כך מת נייפס משבץ לב, לאחר שעוד הספיק לרשום פטנט על שמירת הצילומים. מי שיהפוך את תגליתו למסחרית ויפיץ אותה להמונים יהיה לואי דאגר, צרפתי נוסף שיצליח לשפר את שיטת הצילום של נייפס ולקצר את זמן הצילום לדקות ספורות.
דאגר החל למכור את הדאגֵרוֹטִיפּ (Daguerreotype), שיטת הצילום שקרא על שמו והפכה לשיטת הצילום המסחרית הראשונה בעולם. הצילומים בשיטה זו הונצחו מעתה על דאגרוטיפים, לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור. מעתה צלמים יכולים היו להביא עימם את הלוחות ולצלם. נפתח פתח של ממש לעולם הצילום.
את הצילום להמונים אנו חייבים דווקא לממשלת צרפת. היא רכשה בשנת 1839 את הפטנטים מיורשיו של נייפס ומלואי דאגר. במחווה היסטורית ומיוחדת במינה, שחררה הממשלה הצרפתית את הפטנט והנוסחה לצילום, לשימוש חופשי. כך הפך הצילום לטכנולוגיה להמונים. מאז נחשב יום הפרסום ליצירת דאגרוטיפים ליום שבו הומצא הצילום.
הנה סיפורו של הצילום הראשון אי-פעם:
https://youtu.be/78KfCkCN3ck
נסיון לברר מה בדיוק רואים בתמונה הראשונה בהיסטוריה:
https://youtu.be/XW5QocpVkAU
שחזור של הצילום המפורסם בימינו:
https://youtu.be/WDYaZg9lX_A
וכמה תמונות ראשונות ופורצות דרך, עם הסברים:
https://youtu.be/3LkaFCa29mQ
מהו צילום מותו של חייל לויאליסט?
כשרוברט קאפה צילם את התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט" (The Falling Soldier), הוא לא ידע שהוא מצלם את צילום המלחמה שיהיה בקרוב הצילום הכי מפורסם בעולם. הצילום הציג לוחם רפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב.
הצילום היה מהפכני בכך שיישם את הטכניקה שהגה רוברט קאפה וקרא לה "תפיסת הרגע". הרעיון בה היה ללכוד את רגע האירוע בצילום אחד. היום זה נשמע בנאלי, אבל בשנות ה-30 זה היה רעיון חדשני מאד.
מרגע שהצילום פורסם, בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא הפך לסמל האכזריות של המלחמה. עד אז מעולם לא תועד רגע מותו של אדם במלחמה כלשהי. זה היה ביטוי מצמרר לתחושות הכעס והתסכול של שוחרי השלום בעולם כולו.
ואולם, בצד ההצלחה של הצילום, התנהלו ויכוחים אינספור לגבי אמינותו התיעודית. איש לא ידע האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי ורבים חשבו שקשה להאמין שצילום כזה הושג באופן טבעי, בתוך קרב אמיתי. זה אמנם לא הפריע לצילום להפוך לאייקון של צילומי המוות במלחמה ואולי אף הגביר את הפרסום שלו.
הנה סיפור הצילום "מותו של חייל לויאליסט"
https://youtu.be/_ABQEU_WuzA
מבקרת אמנות מנתחת אותו:
https://youtu.be/jBG5BsIHa60
הנה הוא באסופת צילומיו של קאפה:
http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s
וסרטון קצר על רוברט קאפה:
http://youtu.be/SKTCUd87tAQ
מהו סיפורה של הנערה האפגנית?
צילום אחד שהופיע על שער המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנת 1985, הפך את הצלם סטיב מקורי (Steve McCurry) לצלם מוכר בכל העולם כולו. בנסגרת הגיליון שעסק בפליטים בעולם צילם מקורי נערה אפגנית בת 12, בזמן הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן. הצילום היפה להפליא, שהדגיש את עיניה הירוקות של הנערה, הפך לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה.
רבים רואים בתמונה של הנערה האפגנית את "המונה ליזה של הצילום". אחת מהסיבות הברורות לתהילתה של התמונה נעוץ בעיניה הירוקות והיפות להפליא של הילדה האפגנית בת ה-12. אך לא רק יופיין של העיניים אלא העומק שלהן, שמעביר משהו מסיפורה האישי הקשה וההירואי, בצל אירועי המלחמה.
תמונת הנערה זכתה מיד לפרסום עולמי ולסמל של פליטים בעולם, אבל היא נותרה אנונימית במשך כ-17 שנה. איש לא ידע אז מיהי והפרטים היחידים שנודעו עליה הם שמדובר בנערה ממוצא אפגאני-פתאני, שהתייתמה מהוריה במהלך פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. במהלך המלחמה הושמד הכפר שלה בהתקפת אוויר של כוחות הצבא האדום, צבא רוסיה. רוב משפחתה נהרגה במקום. היא נותרה בחיים וצעדה ביחד עם מספר ניצולים במשך שבועיים בהרים של אפגניסטן, כדי למצוא מקלט במחנה פליטים שבפקיסטן השכנה.
בשל חוקי הטליבאן המחמירים במדינה, כמעט ולא ניתן היה לצלם נשים אפגניות. חוקי הצניעות הנוקשים בבית הספר הזמני של מחנה הפליטים אסרו גם הם על התלמידות להצטלם. אבל מקורי בר המזל הבחין בנערה עם המבט החודר וניצל רגע של חסד כדי לצלמה, במה שיהיה צילום חייו.
רק בשנת 2002 יצא צוות של "הנשיונל ג'יאוגרפיק" בראשות מקארי לאפגניסטן, כדי לאתר את הנערה. כשהצליחו לאתרה הם גילו שהיא התבגרה והשתנתה פלאים. בדיקות שנעזרו בטכנולוגיה מתקדמת של זיהוי ביומטרי של קשתית העין הוכיחו להם שהיא הנערה האפגנית ההיא. האישה, שרבט גולה שמה, לא ראתה מעולם את תמונתה שהפכה לאייקון עולמי והיא הסכימה להצטלם שוב. וכך, 17 שנה אחרי שהפכה ל"מונה ליזה של עולם הצילום" היא הופיעה שוב על שער המגזין הנחשב, כשהיא רעולת פנים ומחזיקה את תמונתה המפורסמת כנערה, כשעליה מתנוססת הכותרת "נמצאה".
הנה סיפורו של הצילום המופלא לאורך השנים:
https://youtu.be/ciXIaCF80ao
סיפורה של הנערה האפגנית:
https://youtu.be/z7dilPE9XtE
הצלם סטיב מקורי חוזר שנים רבות אחר כך, לחפש את הנערה:
https://youtu.be/cK6EnFu3NHc
השוואת הנערה מהתמונות, אז והיום:
https://youtu.be/6XAXLCtlpiU
סטיב מקורי הצלם מספר על הנסיבות של "הצילום הידוע ביותר" בתולדות המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק:
https://youtu.be/BIgx-nkFL6c
וסרט תיעודי על הצלם:
https://youtu.be/EkKUQvZemgw?long=yes
צילום "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג" (Raising a flag over the Reichstag) הוא צילום המלחמה הנודע שנחרת בזיכרון של הניצחון על הנאצים יותר מכל צילום אחר. מסביב רואים את הבירה הגרמנית החריבה. בשלב הזה כ-90% מברלין הושמדה על ידי הצבא הסובייטי.
צילם אותו הצלם הרוסי יהודי יבגני חאלדיי. מספרים שהוא התקנא בצלם האמריקאי ג'ו רוזנטל, שזמן קצר לפני כן צילם את "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" וזכה בפרסום עולמי ובפרס פוליצר, של העיתונות. חאלדיי ידע שהתצלום של רוזנטל האדיר את יוקרתו של הצבא האמריקאי והוא חלם להעניק לצבא האדום תמונת ניצחון דומה. מתחילת הקרב על ברלין, הוא הסתובב בחסות הכוחות הרוסיים, כשבידיו דגל ברית המועצות.
התמונה צולמה ב-2 במאי 1945 במהלך הקרב על ברלין. הדגל היה אחד מ-9 דגלי ניצחון, שהונפו מעל מקומות אסטרטגיים וסמליים של המשטר הנאצי, כמו שער ברנדנבורג, בניין עיריית ברלין, משרדו של היטלר ועוד. סטלין החליט שתמונת הניצחון תהיה דגל מעל בניין הרייכסטג. זאת על אף שמאז 1933, כשנשללו סמכויות הפרלמנט הגרמני על ידי היטלר, לא הייתה לרייכסטאג שום משמעות מלבד מיקומו במרכז ברלין והסמליות ההיסטורית שלו.
הנפת הדגל האמיתית התקיימה ללא נוכחות הצלם, ב-30 לאפריל. חייל סובייטי בשם מיכאיל מינין עלה עם חבריו אל הגג והניף את הדגל על אחד מפסלי הגג שעל הבניין. בבניין התרחשו עדיין קרבות עזים פנים אל פנים. הצילום המפורסם צולם יום אחר-כך, כשהצלם חאלדיי ניצל את גמר הקרב על הרייכסטג ועלה עם 3 חיילים סובייטים, אל הגג, למה שיהפוך לצילום המפורסם. מוקדם בבוקר ה-1 במאי הניפו 8 חיילים את הדגל הרוסי על גג הרייכסט ונוצר אחד הצילומים המפורסמים בתולדות הצילום.
בדיעבד התברר שהתמונה לא רק בוימה אלא גם רוטשה, שנים רבות לפני המצאת תוכנת ה"פוטושופ" המפורסמת. זה נעשה כדי לחזק את האפקט והגבורה של הלוחמים הרוסיים ולהעלים ביזה. אם זו העלמת אחד משני שעונים שנלקחו ככל הנראה שלל והיו על ידו של אחד החיילים, ואם זו הוספת עשן וענני הפגזות מעל העיר החרבה, שנועדה להאדיר את הרושם של הניצחון הסובייטי.
הנה סיפור הצילום הנודע:
https://youtu.be/kMRWK-a3CcY?t=3s
הקרבות בליווי שיר תהילה רוסי:
https://youtu.be/9IF6OuCEzuA
כמה עובדות על "הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג":
https://youtu.be/GLPgQ-1VPfQ
וסרט שמראה את הניצחון על ברלין:
https://youtu.be/C0hq8xBPrZA
אין כמעט משתמש מחשב שלא זוכר את התמונה הזו, ששימשה כתמונת המסך המוכרת של מערכת ההפעלה Windows במשך שנים רבות.
תמונת המסך המפורסמת הזו קיבלה מהצלם שצילם אותה את השם האמנותי "שלווה", ובשפת המקור של הצלם השם באנגלית הוא "Bliss".
אבל הסיפור מתחיל באופן הרבה יותר פשוט ממיליארדי עיניים ואינספור פעמים שכל אחד מזוגות העיניים הללו צופה בה. נוסע בשנת 1996 ברכבו צ'ארלס או'ריר, צלם אמריקאי ב"נשיונל גאוגרפיק", כשמצלמת הפילם שלו לידו, אי שם בקליפורניה. זה היה אחרי שסופה פקדה את מחוז סונומה.
ברגע מסוים רואה או'ריר נוף רגוע ויפה להפליא. אין כאן את הסערה או הדרמה שצלמים מחפשים בדרך כלל בנופים מסעירים. להיפך. הנוף היה רגוע עד שעמום. גבעה ירוקה להפליא ומעליה שמיים תכולים, עם מעט עננים קלים.
האיש עוצר את רכבו, שולף את המצלמה ומצלם. אין לו מושג שבאותו רגע, כמעט סתמי, הוא מצלם את התמונה שייחזו בה הכי הרבה אנשים בתולדות המין האנושי ובמרחק אדיר מהתמונה הבאה ברשימה, אם מישהו בכלל יודע מהי.
כי במקום אחר יושב לו ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט ואחד האנשים העשירים בהיסטוריה. אותו גייטס הקים שבע שנים לפני כן את שירות Corbis לשיתוף תמונות ואו'ריר מעלה לשירות את התמונה השלווה. כמה ימים אחר כך גייטס רואה אותה ומתאהב.
וכך יושב לו האיש העשיר בעולם ופונה לצלם הפשוט ביותר בעולם ומציע לו סכום אסטרונומי. בלתי ידוע, יש אומרים הגבוה ביותר אי-פעם ואחרים אומרים שהוא עבר את. 100 אלף הדולרים. כל זאת עבור הזכות להפוך את הצילום של ואו'ריר לתמונת המסך, כלומר הרקע שמוגדר כברירת מחדל במערכת ההפעלה החדשה שעומדת לצאת, ווינדוס XP.
וכך עומדת לצאת לאור "התמונה הנצפית ביותר בעולם", אבל מדובר בתמונת פילם ולא תמונה דיגיטלית, תמונה שפותחה על נייר צילום ולכן שוויה כה גבוה, עד שחברת השליחויות "Fedex" לא עמדה בעלות הביטוח הגבוהה שנדרשה בכדי להעביר אותה לגייטס שממתין במשרדי מיקרוסופט ופשוט סירבה.
או'ריר עלה על מטוס וטס למשרדי מיקרוסופט בסיאטל, רק כדי למסור את הצילום המקורי בעצמו. כך הפך צילום שצולם "על הדרך" בנסיעה רגילה, בתוך ארצות הברית, לצילום שראה כמעט כל יום, אולי כל מי שהיה בגיר במשך שנות ה-90 בעולם המודרני.
הנה הסיפור של התמונה המפורסמת:
https://youtu.be/N_rildi0Izs
סיפורה של התמונה הכי נצפית כמו שמספר אותה הצלם:
https://youtu.be/gpryL-VHG24
ראיון עם האיש:
https://youtu.be/_G5Z8aMctBw
צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.
לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.
הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.
ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.
אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.
בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...
כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":
https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM
עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:
https://youtu.be/gDN4c2wnx3E
עוד על הצילום:
https://youtu.be/nEKNt4831b4
קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:
https://youtu.be/QKaBMy8cjIU
מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:
https://youtu.be/qBTEe-I16Po
ועוד אחת:
https://youtu.be/1i_wNJWSsPs
התצלום שחור-לבן של אריך קונסמולר "אשה יושבת על כיסא וסילי בעיצוב מרסל ברוייר ועל פניה מסכה של אוסקר שלמר" (Woman in wasilly chair by Marcel Breuer wearing a mask by Oskar Schlemmer), הוא אחד הצילומים עם השמות הארוכים בהיסטוריה של הצילום. אבל הוא גם מפורסם בימינו מאוד.
עד כדי כך התצלום הזה מפורסם, שהוא מופיע כמעט בכל ספר שעוסק בבאוהאוס ואמנים רבים קיבלו ממנו השראה מאז. אינספור מחוות נעשו לו והציטוטים שמתייחסים אליו מופיעים במגזינים, פרסומות, מאמרים ועוד.
אבל זה לא רק הפרסום שהופך את הצילום הזה למעניין. יש בו קצת יותר מזה. יש כאן מסתורין ושאלה לא פתורה. התמונה האייקונית הזו, שנמצאת היום בארכיון באוהאוס שבברלין, צולמה בשנת 1926 בקירוב. רואים בה אישה אלמונית היושבת על הכיסא המעוצב והחדשני, שעתיד בהמשך להפוך לסמל הבלתי רשמי של בית הספר באוהאוס.
הצילום הזה צולם על כיסא שעוצב על ידי מרסל ברוייר, כסוג של מחווה לחברו ועמיתו לסגל ההוראה בבית הספר, הצייר הנודע ואסילי קנדינסקי. המסכה שעל פני המצולמת נוצרה על ידי האמן אוסקר שלמר, איש בית הספר באוהאוס. הוא יצר אותה מעיסת נייר, בטכניקת פיסול שנחשבת פופולרית עד היום.
אבל מיהי האישה המסתורית, שמצולמת כאן כשרגליה השלובות חשופות והיא לבושה חצאית אופנתית לאותה תקופה? ומדוע פניה מכוסות במסכה? האם זו דוגמנית שנשכרה לככב בצילום או שמדובר במישהי הקשורה לבית הספר?
שאלת זהותה של האישה שבצילום מעסיקה שנים היסטוריונים ואוצרי תערוכות שעסקו בבית הספר באוהאוס. כולם הגיעו איכשהו למסקנה שהאישה הייתה קשורה לבית הספר. כמו בחקירה בלשית, אותרו חמש נשים, שאחת מהן היא ככל הנראה האישה שמופיעה בצילום.
הבולטת וההגיונית מביניהן היא רעייתו של גרופיוס. האם הגברת גרופיוס היא הבחורה במסכה?
אבל החקירה לא הביאה לפתרון התעלומה. איש לא הצליח לקבוע באופן חד משמעי מי המצולמת כאן. לאחר יותר מ-70 שנה מאז צולמה התמונה המפורסמת וכשאיש מבכירי בית הספר או האמנים הקשורים בצילום כבר לא בחיים, תשובה חד-משמעית היא עניין בעייתי.
אבל גם אם נניח הצידה את האישה המרתקת ואת זהותה, כל המחקר והעניין האדיר שמשקיעים כאן בנסיון לפצח את המסתורין סביבה, מראים כמה הצליח הצילום ליצור הרבה יותר משהתכוונו יוצריו במקור. הם רצו להמחיש דרכו את היותם מוסד חופשי, נועז, שובר מוסכמות, אופנתי ואפילו מסתורי - והם הצליחו.
על הדרך זה גם מסביר מדוע הנאצים כל כך תיעבו את בית הספר ומדוע סגרו אותו ופיזרו את הסטודנטים והמרצים לכל עבר. בגרמניה הנאצית, הרודנית, השמרנית והאלימה, הבאוהאוס היה הדבר האחרון שהיטלר רצה בסביבה.
ואגב, בימינו רבים מבקרים במוזיאון הבאוהאוס שבעיר דסאו. הוא שוכן בעיר ובבניין שבו הוקם בית הספר ושכן לראשונה (בהמשך הוא עבר לוויימר ואחריה לברלין). רבים מהמבקרים במוזיאון שמחים להצטלם, כשהם ישובים על כיסא ואסילי המפורסם. על פניהם הם עוטים מסכות בסגנון מסכות הנייר שעיצב אז אוסקר שלמר ובליבם הם מתחברים לרוח החופש והתעוזה האמנותית של רפובליקת וויימאר קצרת הימים, לתקופה בה פעל בית הספר ובה צולם הצילום הנודע.
הנה בהולנדית על צילום האישה עם המסכה על כיסא וסילי מזרם הבאוהאוס:
https://youtu.be/eh6aA9WEFqE
סרטון שמנסה לעשות צדק עם בוגרות המוסד שהבוגרים המפורסמים של הבאוהאוס האפילו עליהן:
https://youtu.be/2ndKZUzmHZI
מעט על כיסא ואסילי:
https://youtu.be/jLjKFgij4sQ?t=13
ובחיוך - היום היא בטח הייתה מצטלמת ככה:
https://youtu.be/ItIrQU1CdaA
צילומים מפורסמים
המורד האלמוני (Tank Man) הוא כינויו של "איש הטנק", גבר סיני לא ידוע שעמד בשלהי שנות ה-80 בבייג'ינג, אל מול שיירת טנקים מאיימת של הצבא הסיני וסירב לזוז. ברגע של הפגנת אומץ לב, של מחאה לא אלימה אל מול הטנקים המאיימים לדרוס אותו, הפך האיש האלמוני לנציג נוסף ומצטיין של שיטת מחאה זו.
האיש האנונימי, מי שזכה מאז לכינוי "המורד האלמוני מכיכר טיין-אן-מן", קנה את עולמו בבוקר ה-5 ביוני, 1989. באותו יום, בהוראה מלמעלה, נכנסו הכוחות הסיניים, כשהם מצויידים בכלי נשק ובטנקים, אל תוך כיכר טיין-אן-מן, על מנת לדכא ולהפחיד את המפגינים דורשי הדמוקרטיה.
האירוע התרחש יום אחרי שממשלת סין החליטה להשתמש בכוח צבאי כנגד הפגנות שאירעו בבירה בייג'ינג ובכך לעצור את המחאות העממיות נגד המשטר הקומוניסטי.
האיש, שנשאר עד היום אנונימי, צולם כשהוא נעמד אל מול שיירת הטנקים ולא זז. הטנקים שאיימו לדרוס אותו בתחילה, נעצרו לאחר מכן במרחק קצר ממנו. נראה שבגופו הוא מצליח למנוע מהם את המשך התנועה.
בסרטון ששודר אז בכל תחנת טלוויזיה אפשרית בעולם החופשי, ראו כיצד הוא ניצב מול הטנקים, מנופף מולם בשתי שקיות, או שמא היו אלה תיקים, מטפס על הטנק, משוחח עם החייל או המפקד שגופו בולט ממנו, מתגרה בו או מעודד אותו שלא להפעיל כוח כנגד הסטודנטים והכי חשוב - נראה שהוא לא חושש מכוח הברזל הזה.
בשלב כלשהו וכדי שלא יידרס, משכו מפגינים אחרים מהקבוצה את המורד האלמוני מהמקום והוא נבלע בתוכם.
לבסוף הטנקים לא פגעו במפגינים.
את תמונת "איש הטנק" צילם ג'ף ויידנר (Jeff Widener) האמריקאי. הוא היה אחד מהעיתונאים והצלמים שהגיעו לסין בעקבות המחאות העממיות. הם התמקמו במלון בייג'ינג, הסמוך למחאות הרחוב הללו שבכיכר ושידרו את ההפגנות בשידור חי.
התמונה, שעתידה להפוך כמעט בין לילה לסמל עולמי של מחאה לא אלימה, תמונה של מעין "דוד מול גוליית" בגרסה מודרנית, הייתה רק אחת מעשרות תמונות שפורסמו בעולם, כמעט בזמן אמת, לצד סרטונים שהציגו בטלוויזיה את הצעיר הסיני האמיץ.
ויידנר, הצלם שצילם את התמונה הזו ותמונות רבות אחרות, מבין מיד שהשלטון הסיני ינסה להחרים את הפילם שבידיו, כמו את אלה שצילמו עיתונאים אחרים מסביבו. בפקחות רבה הוא ממהר לרדת ללובי המלון ומשחד את פקיד הקבלה, כדי שישמור לו על הפילם עם החומר העיתונאי הלוהט שמצולם בו.
התוצאה היא שעל אף שלא מעט צלמים צילמו את "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, התמונה של ויידנר היא זו שהתפרסמה בעולם כולו. בין לילה היא עתידה להפוך לסמל של מחאות הסטודנטים בסין ולכוח הבלתי סביר שמפעיל השלטון שם נגד אזרחיו. ההשפעה שלה על המאבק לדמוקרטיזציה של סין הייתה משמעותית מאוד.
ב-1998 הציב מגזין "TIME" את המורד האנונימי כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. חמש שנים אחר כך, ב-2003, הכתיר מגזין "Life" את התמונה כאחד ממאה הצילומים ששינו את העולם.
את המורד האלמוני, "איש הטנק" מכיכר טיאננמן, מעולם לא הצליחו לזהות. היו השערות שונות, אבל אף אחת מהן לא אומתה. מפחד הממשל הסיני, מעטים העיזו לטעון בסין שהם המפגין האלמוני.
ואולי טוב שכך. כי "המפגין האלמוני" היה לסמל של אומה שלמה, אומה שמספרית היא האומה הגדולה בעולם, אומה שנשלטת בידי קבוצת שליטים האוחזת בה ביד ברזל.
#על התמונה
הצילום הזה חזק ביותר, כמעט בכל מרכיב שלו. אבל מה עושה אותו כל כך עוצמתי?
יש כמובן את הנושא, של איש בודד העומד אל מול שורת טנקים מאיימת. הקומפוזיציה של הצילום הקנתה לו נופך דרמטי מאוד. השקיות שבידיו מעבירות לצופה מסר של סתמיות, מסר שיש בו עוצמה ומסר - כל אדם, גם את או אתה, כולנו יכולים להיות גיבורים. ההחלטה שלא לעמוד מנגד היא החשובה ואותה כל אחד יכול להחליט מרצונו ובלי לחוש גיבור.
גם הזווית שממנה צולמה התמונה, לא רק מרחוק אלא גם מגבוה, מחזקת את האפקט של הטנקים הגדולים והמאיימים על האיש הקטן שמאתגר אותם לבדו, על אף האיום שהוא חש ללא ספק.
בעולם הצילום ידוע שאלכסונים בתמונות עובדים נהדר. אז הקו האלכסוני בקומפוזיציה של הצילום המיוחד הזה, משורת הטנקים וגם מההדגשה של הנתיבים שמסומנים על הכביש, האלכסון הזה מחזק את הדרמה והופך את ה"סיפור" למשמעותי עוד יותר. הטנקים נראים כמעט בתנועה. עוד רגע והם מוחצים את האיש האמיץ...
הנה סיפור הצילום של איש הטנק מהכיכר:
https://youtu.be/uNuAHZ1FKBc
הסיפור המרתק שלו:
https://youtu.be/SACHK-W4o1E
ועוד מעט על פרשת איש הטנק, המורד האלמוני מסין:
http://youtu.be/YeFzeNAHEhU
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
הצילום הראשון אי-פעם נעשה על ידי הצרפתי ניספור נייפס ונקרא "נוף מחלון בלה-גרא" (View from the Window at Le Gras). נייפס היה הראשון שקיבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה והצליח לשמר אותו לתמיד. האיכות הייתה נמוכה אבל זו הייתה תחילתה של מהפכה.
זה קרה בשנת 1827 כשניספור נייפס (Nicephore Niepce) הצליח לראשונה לצלם ולשמר תמונה מפותחת, כזו שמנציחה את המראה שאותו צילמה. נייפס העמיד מצלמה מעץ על אדן החלון שבחדר עבודתו ובמשך שעות היא "צילמה" את המראה הנשקף מחלונו. לאחר יותר מ-8 שעות של חשיפה לשמש, הונצח מה שהעולם מכיר בו רשמית כ"צילום הראשון בהיסטוריה".
זו הייתה מהפכה נסתרת. שש שנים אחר-כך מת נייפס משבץ לב, לאחר שעוד הספיק לרשום פטנט על שמירת הצילומים. מי שיהפוך את תגליתו למסחרית ויפיץ אותה להמונים יהיה לואי דאגר, צרפתי נוסף שיצליח לשפר את שיטת הצילום של נייפס ולקצר את זמן הצילום לדקות ספורות.
דאגר החל למכור את הדאגֵרוֹטִיפּ (Daguerreotype), שיטת הצילום שקרא על שמו והפכה לשיטת הצילום המסחרית הראשונה בעולם. הצילומים בשיטה זו הונצחו מעתה על דאגרוטיפים, לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור. מעתה צלמים יכולים היו להביא עימם את הלוחות ולצלם. נפתח פתח של ממש לעולם הצילום.
את הצילום להמונים אנו חייבים דווקא לממשלת צרפת. היא רכשה בשנת 1839 את הפטנטים מיורשיו של נייפס ומלואי דאגר. במחווה היסטורית ומיוחדת במינה, שחררה הממשלה הצרפתית את הפטנט והנוסחה לצילום, לשימוש חופשי. כך הפך הצילום לטכנולוגיה להמונים. מאז נחשב יום הפרסום ליצירת דאגרוטיפים ליום שבו הומצא הצילום.
הנה סיפורו של הצילום הראשון אי-פעם:
https://youtu.be/78KfCkCN3ck
נסיון לברר מה בדיוק רואים בתמונה הראשונה בהיסטוריה:
https://youtu.be/XW5QocpVkAU
שחזור של הצילום המפורסם בימינו:
https://youtu.be/WDYaZg9lX_A
וכמה תמונות ראשונות ופורצות דרך, עם הסברים:
https://youtu.be/3LkaFCa29mQ
כשרוברט קאפה צילם את התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט" (The Falling Soldier), הוא לא ידע שהוא מצלם את צילום המלחמה שיהיה בקרוב הצילום הכי מפורסם בעולם. הצילום הציג לוחם רפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב.
הצילום היה מהפכני בכך שיישם את הטכניקה שהגה רוברט קאפה וקרא לה "תפיסת הרגע". הרעיון בה היה ללכוד את רגע האירוע בצילום אחד. היום זה נשמע בנאלי, אבל בשנות ה-30 זה היה רעיון חדשני מאד.
מרגע שהצילום פורסם, בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא הפך לסמל האכזריות של המלחמה. עד אז מעולם לא תועד רגע מותו של אדם במלחמה כלשהי. זה היה ביטוי מצמרר לתחושות הכעס והתסכול של שוחרי השלום בעולם כולו.
ואולם, בצד ההצלחה של הצילום, התנהלו ויכוחים אינספור לגבי אמינותו התיעודית. איש לא ידע האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי ורבים חשבו שקשה להאמין שצילום כזה הושג באופן טבעי, בתוך קרב אמיתי. זה אמנם לא הפריע לצילום להפוך לאייקון של צילומי המוות במלחמה ואולי אף הגביר את הפרסום שלו.
הנה סיפור הצילום "מותו של חייל לויאליסט"
https://youtu.be/_ABQEU_WuzA
מבקרת אמנות מנתחת אותו:
https://youtu.be/jBG5BsIHa60
הנה הוא באסופת צילומיו של קאפה:
http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s
וסרטון קצר על רוברט קאפה:
http://youtu.be/SKTCUd87tAQ
צילום אחד שהופיע על שער המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנת 1985, הפך את הצלם סטיב מקורי (Steve McCurry) לצלם מוכר בכל העולם כולו. בנסגרת הגיליון שעסק בפליטים בעולם צילם מקורי נערה אפגנית בת 12, בזמן הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן. הצילום היפה להפליא, שהדגיש את עיניה הירוקות של הנערה, הפך לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה.
רבים רואים בתמונה של הנערה האפגנית את "המונה ליזה של הצילום". אחת מהסיבות הברורות לתהילתה של התמונה נעוץ בעיניה הירוקות והיפות להפליא של הילדה האפגנית בת ה-12. אך לא רק יופיין של העיניים אלא העומק שלהן, שמעביר משהו מסיפורה האישי הקשה וההירואי, בצל אירועי המלחמה.
תמונת הנערה זכתה מיד לפרסום עולמי ולסמל של פליטים בעולם, אבל היא נותרה אנונימית במשך כ-17 שנה. איש לא ידע אז מיהי והפרטים היחידים שנודעו עליה הם שמדובר בנערה ממוצא אפגאני-פתאני, שהתייתמה מהוריה במהלך פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. במהלך המלחמה הושמד הכפר שלה בהתקפת אוויר של כוחות הצבא האדום, צבא רוסיה. רוב משפחתה נהרגה במקום. היא נותרה בחיים וצעדה ביחד עם מספר ניצולים במשך שבועיים בהרים של אפגניסטן, כדי למצוא מקלט במחנה פליטים שבפקיסטן השכנה.
בשל חוקי הטליבאן המחמירים במדינה, כמעט ולא ניתן היה לצלם נשים אפגניות. חוקי הצניעות הנוקשים בבית הספר הזמני של מחנה הפליטים אסרו גם הם על התלמידות להצטלם. אבל מקורי בר המזל הבחין בנערה עם המבט החודר וניצל רגע של חסד כדי לצלמה, במה שיהיה צילום חייו.
רק בשנת 2002 יצא צוות של "הנשיונל ג'יאוגרפיק" בראשות מקארי לאפגניסטן, כדי לאתר את הנערה. כשהצליחו לאתרה הם גילו שהיא התבגרה והשתנתה פלאים. בדיקות שנעזרו בטכנולוגיה מתקדמת של זיהוי ביומטרי של קשתית העין הוכיחו להם שהיא הנערה האפגנית ההיא. האישה, שרבט גולה שמה, לא ראתה מעולם את תמונתה שהפכה לאייקון עולמי והיא הסכימה להצטלם שוב. וכך, 17 שנה אחרי שהפכה ל"מונה ליזה של עולם הצילום" היא הופיעה שוב על שער המגזין הנחשב, כשהיא רעולת פנים ומחזיקה את תמונתה המפורסמת כנערה, כשעליה מתנוססת הכותרת "נמצאה".
הנה סיפורו של הצילום המופלא לאורך השנים:
https://youtu.be/ciXIaCF80ao
סיפורה של הנערה האפגנית:
https://youtu.be/z7dilPE9XtE
הצלם סטיב מקורי חוזר שנים רבות אחר כך, לחפש את הנערה:
https://youtu.be/cK6EnFu3NHc
השוואת הנערה מהתמונות, אז והיום:
https://youtu.be/6XAXLCtlpiU
סטיב מקורי הצלם מספר על הנסיבות של "הצילום הידוע ביותר" בתולדות המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק:
https://youtu.be/BIgx-nkFL6c
וסרט תיעודי על הצלם:
https://youtu.be/EkKUQvZemgw?long=yes
מי יצר את הצילום האייקוני של צ'ה גווארה?
צילום של דיוקנו של המהפכן המרקסיסטי והמורד הקובני ממוצא ארגנטיני ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה", הפך לאחד האייקונים המוכרים בעולם. הצילום הוא כנראה אחד מהמועתקים ביותר בתולדות הצילום, אם לא התמונה הנפוצה ביותר בעולם. יש לו סיפור מעניין...
אז מהו סיפור הצילום של צ'ה גווארה? - הצילום, ששמו המקורי הוא "לוחם הגרילה ההירואי", הוא של צלם בשם אלברטו קורדה. הצילום המפורסם מושתת על תמונה ספונטנית, שצולמה כמעט במקרה, במהלך עצרת זיכרון שערך פידל קסטרו לאחר התפוצצות של אוניית מטען בנמל הוואנה, שהביאה למותם של עשרות בני אדם. קורדה, הצלם הרשמי של קסטרו, צילם את גווארה בעת שהאזין לנאום של קסטרו בפני אלפי הצועדים. הבעת פניו של הלוחם המפורסם תפסה את הצלם והוא צילם את התמונה בחטף, כשברקע היה במקור עץ דקל ועוד משתתף בעצרת, לצדו של גווארה.
העורך של העיתון "הרבולוסיון", שעבורו צילם קורדה, לא השתמש בתמונה לצורך הכתבה שפורסמה על העצרת. אבל הצלם אהב את התמונה וניקה את התמונה מהעץ ומהדמות הנוספת שברקע. לאחר שיצר ממנה את הגרסה הנקייה, האייקונית, הוא תלה אותה בביתו והעניק עותקים ממנה לידידים ובני משפחה.
ב-1967 קיבל פעיל שמאל איטלקי את הזכויות לפרסום יומן השבי של גווארה וחיפש תמונה. הוא הופנה לקורדה, אהב את התמונה וכ"ידיד המהפכה", הוא קיבל אותה ללא תשלום. בעניין שנוצר לאחר שצ'ה הוצא להורג הפכו הספר עם התמונה שעל הכריכה שלו, לפרסום רב באיטליה ובעולם כולו.
התמונה לכדה את עינו של אמן מאירלנד בשם ג'ים פיצפטריק והוא יצר ממנה כרזה, בעלת רקע אדום כשהכוכב שעל כובע שלו צהוב. פיצפטריק הגביה מעט את עיניו של גווארה וכדי לסמן את שמו, הוא הוסיף F הפוכה על הכתף של הדמות. הכרזות הופצו בקרב ארגוני שמאל ברחבי אירופה וזכו לפרסום רב במהומות הסטודנטים בצרפת ב-1968.
די מהר קיבלו הכרזות מעמד בעולם האמנות כשאנדי וורהול הפיץ יצירה שהתבססה על הכרזות הללו. גם בקובה זכתה התמונה למעמד אייקוני, כשבחזית בניין משרד הפנים הוצב דיוקן פלדה שהתבסס עליה, ותחתיו הכיתוב "Hasta la Victoria Siempre" ("עד הניצחון תמיד"). עם השנים היא הופיעה על שטרות ומטבעות קובניים, על חולצות טי במערב ובכלל הפכה ללוגו ולנחלתם של מורדים במוסכמות ברחבי העולם. גווארה הוא האייקון המהפכני האולטימטיבי, שמייצג שינוי וחשיבה מחוץ למסגרת ומשמש בידי רבים למחאה וקריאת תיגר על הממסד, הרגיל, המסואב או המנצל.
הנה אלברטו קורדה, מי שידוע במשך שנים רבות כצלם של צ'ה:
https://youtu.be/Q2FFhYT-A_k
קורדה מספר כיצד נוצר הצילום:
https://youtu.be/Znb4xk5hldk
סיפורו של מי שקרא תיגר על קורדה:
https://youtu.be/aLJ7metgLSI
וקטע מסרט תיעודי על קורדה והצילום שיצר במקרה:
https://youtu.be/PKA1YZeJnPo?long=yes
צילום של דיוקנו של המהפכן המרקסיסטי והמורד הקובני ממוצא ארגנטיני ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה", הפך לאחד האייקונים המוכרים בעולם. הצילום הוא כנראה אחד מהמועתקים ביותר בתולדות הצילום, אם לא התמונה הנפוצה ביותר בעולם. יש לו סיפור מעניין...
אז מהו סיפור הצילום של צ'ה גווארה? - הצילום, ששמו המקורי הוא "לוחם הגרילה ההירואי", הוא של צלם בשם אלברטו קורדה. הצילום המפורסם מושתת על תמונה ספונטנית, שצולמה כמעט במקרה, במהלך עצרת זיכרון שערך פידל קסטרו לאחר התפוצצות של אוניית מטען בנמל הוואנה, שהביאה למותם של עשרות בני אדם. קורדה, הצלם הרשמי של קסטרו, צילם את גווארה בעת שהאזין לנאום של קסטרו בפני אלפי הצועדים. הבעת פניו של הלוחם המפורסם תפסה את הצלם והוא צילם את התמונה בחטף, כשברקע היה במקור עץ דקל ועוד משתתף בעצרת, לצדו של גווארה.
העורך של העיתון "הרבולוסיון", שעבורו צילם קורדה, לא השתמש בתמונה לצורך הכתבה שפורסמה על העצרת. אבל הצלם אהב את התמונה וניקה את התמונה מהעץ ומהדמות הנוספת שברקע. לאחר שיצר ממנה את הגרסה הנקייה, האייקונית, הוא תלה אותה בביתו והעניק עותקים ממנה לידידים ובני משפחה.
ב-1967 קיבל פעיל שמאל איטלקי את הזכויות לפרסום יומן השבי של גווארה וחיפש תמונה. הוא הופנה לקורדה, אהב את התמונה וכ"ידיד המהפכה", הוא קיבל אותה ללא תשלום. בעניין שנוצר לאחר שצ'ה הוצא להורג הפכו הספר עם התמונה שעל הכריכה שלו, לפרסום רב באיטליה ובעולם כולו.
התמונה לכדה את עינו של אמן מאירלנד בשם ג'ים פיצפטריק והוא יצר ממנה כרזה, בעלת רקע אדום כשהכוכב שעל כובע שלו צהוב. פיצפטריק הגביה מעט את עיניו של גווארה וכדי לסמן את שמו, הוא הוסיף F הפוכה על הכתף של הדמות. הכרזות הופצו בקרב ארגוני שמאל ברחבי אירופה וזכו לפרסום רב במהומות הסטודנטים בצרפת ב-1968.
די מהר קיבלו הכרזות מעמד בעולם האמנות כשאנדי וורהול הפיץ יצירה שהתבססה על הכרזות הללו. גם בקובה זכתה התמונה למעמד אייקוני, כשבחזית בניין משרד הפנים הוצב דיוקן פלדה שהתבסס עליה, ותחתיו הכיתוב "Hasta la Victoria Siempre" ("עד הניצחון תמיד"). עם השנים היא הופיעה על שטרות ומטבעות קובניים, על חולצות טי במערב ובכלל הפכה ללוגו ולנחלתם של מורדים במוסכמות ברחבי העולם. גווארה הוא האייקון המהפכני האולטימטיבי, שמייצג שינוי וחשיבה מחוץ למסגרת ומשמש בידי רבים למחאה וקריאת תיגר על הממסד, הרגיל, המסואב או המנצל.
הנה אלברטו קורדה, מי שידוע במשך שנים רבות כצלם של צ'ה:
https://youtu.be/Q2FFhYT-A_k
קורדה מספר כיצד נוצר הצילום:
https://youtu.be/Znb4xk5hldk
סיפורו של מי שקרא תיגר על קורדה:
https://youtu.be/aLJ7metgLSI
וקטע מסרט תיעודי על קורדה והצילום שיצר במקרה:
https://youtu.be/PKA1YZeJnPo?long=yes
באיזה צילום התפרסם הצלם אלפרד אייזנשטאדט?
צלם העיתונות האמריקאי אלפרד אייזנשטאדט היה גרמני ממוצא יהודי. בשבילו, כמו בשביל יהודים רבים אחרים, הייתה מלחמת העולם השנייה עניין אישי. צילומו המפורסם ביותר היה "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס", שבו הנציח את הניצחון על בנות בריתה של גרמניה הנאצית, כפי שהשתקף בחגיגות השמחה ברחובות אמריקה. תמונת הנשיקה המפורסמת שלו הפכה לסמל המוכר ביותר של סוף מלחמת העולם השנייה.
אייזנשטאדט נולד למשפחה יהודית בגרמניה. הצילום עניין אותו מילדות והחל מגיל 12 הוא החל לצלם. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ונפצע. לאחר עלית הנאצים לשלטון הוא צילם את אדולף היטלר נפגש עם מוסוליני באיטליה ובצילום אחר גם את שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שהזעיף את פניו לאחר שגילה שהוא יהודי.
בעקבות שנאת היהודים בגרמניה הנאצית היגר אייזנשטאדט לניו יורק. הוא הפך לצלם במגזין האמריקאי "לייף" והיה לאחד הצלמים המוכרים בארה"ב ובהמשך, בזכות תמונה זו, בעולם כולו.
הנה סרטון על אלפרד אייזנשטדט:
http://youtu.be/Sjq1iKVr2Es
מצגת וידאו עם תמונותיו הידועות של אלפרד אייזנשטדט:
https://youtu.be/EgFHehxuthI
וסרט ארוך יותר על הצלם אלפרד אייזנשטאדט:
http://youtu.be/xdfOo4yh6c0?long=yes
צלם העיתונות האמריקאי אלפרד אייזנשטאדט היה גרמני ממוצא יהודי. בשבילו, כמו בשביל יהודים רבים אחרים, הייתה מלחמת העולם השנייה עניין אישי. צילומו המפורסם ביותר היה "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס", שבו הנציח את הניצחון על בנות בריתה של גרמניה הנאצית, כפי שהשתקף בחגיגות השמחה ברחובות אמריקה. תמונת הנשיקה המפורסמת שלו הפכה לסמל המוכר ביותר של סוף מלחמת העולם השנייה.
אייזנשטאדט נולד למשפחה יהודית בגרמניה. הצילום עניין אותו מילדות והחל מגיל 12 הוא החל לצלם. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ונפצע. לאחר עלית הנאצים לשלטון הוא צילם את אדולף היטלר נפגש עם מוסוליני באיטליה ובצילום אחר גם את שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שהזעיף את פניו לאחר שגילה שהוא יהודי.
בעקבות שנאת היהודים בגרמניה הנאצית היגר אייזנשטאדט לניו יורק. הוא הפך לצלם במגזין האמריקאי "לייף" והיה לאחד הצלמים המוכרים בארה"ב ובהמשך, בזכות תמונה זו, בעולם כולו.
הנה סרטון על אלפרד אייזנשטדט:
http://youtu.be/Sjq1iKVr2Es
מצגת וידאו עם תמונותיו הידועות של אלפרד אייזנשטדט:
https://youtu.be/EgFHehxuthI
וסרט ארוך יותר על הצלם אלפרד אייזנשטאדט:
http://youtu.be/xdfOo4yh6c0?long=yes
כיצד קפץ קונרד שומאן אל החופש?
הוא היה הראשון שחצה את החומה המתהווה בין מזרח ברלין למערבה. בהיותו חלק מכוח השיטור המזרח גרמני הוא ראה את אי הצדק שיוצרת ההפרדה הזו. במיוחד זעזע אותו מקרה שראה, של ילדה צעירה מהמערב, שביקרה את סבתה שבמזרח ולא הורשתה לחצות בחזרה את הגבול למערב גרמניה. הוא ראה למול עיניו את הוריה המתחננים, מטרים אחדים מבתם הבוכה ואת החיילים שמורים לה לחזור לביתה שבמזרח דווקא...
לאחר שקיבל ממפקדיו הוראה מפורשת לירות למוות במי שינסה לברוח למערב ברלין, החליט קונרד שומאן (Conrad Schumann) לנטוש את מזרח גרמניה ומזרח ברלין ולערוק למערב. הוא עשה זאת בקפיצה אמיצה מעל לגדר התיל שהוא עצמו היה אמור למנוע מאחרים לעבור.
תמונת שומאן קופץ בצ'ק פוינט צ'ארלי הייתה סנסציה תעמולתית של ממש. בקרב על התודעה שבין הקומוניסטים והליברלים של גרמניה המפוצלת באותה תקופה, התמונה הזו הייתה אחת ממתנות התעמולה הטובות ביותר למערב. "חיילי מזרח גרמניה בורחים בעצמם ממנה" - הצהירו פוליטיקאים מהמערב שוב ושוב. הם לא ידעו עד כמה שהם צדקו. המזרח ברלינאים חשו שהם במחנה שבויים אחד גדול...
שומאן לא ראה את עצמו כגיבור. בראיונות הוא חזר על כך שוב ושוב. הוא הכיר צעירה גרמנית והתחתן עימה, מצא עבודה וניהל חיים רגילים. אך גם חייו במערב לא היו טובים מדי, אם לשפוט לפי העובדה שבסוף שנות ה-90 הוא נטל את חייו ומת.
הנה סיפורו של קונרד שומאן והתמונה האייקונית של בריחתו מצ'ק פוינט צ'ארלי:
https://youtu.be/Jn8xMlZV0FQ
סרטון של הבריחה הראשונה הזו:
https://youtu.be/iZOFjR9oFtk
עם הזמן הפך קונרד שומאן לסמל, אך עזב את העולם בכאב:
https://youtu.be/r4KBziYZvJY
הוא היה הראשון שחצה את החומה המתהווה בין מזרח ברלין למערבה. בהיותו חלק מכוח השיטור המזרח גרמני הוא ראה את אי הצדק שיוצרת ההפרדה הזו. במיוחד זעזע אותו מקרה שראה, של ילדה צעירה מהמערב, שביקרה את סבתה שבמזרח ולא הורשתה לחצות בחזרה את הגבול למערב גרמניה. הוא ראה למול עיניו את הוריה המתחננים, מטרים אחדים מבתם הבוכה ואת החיילים שמורים לה לחזור לביתה שבמזרח דווקא...
לאחר שקיבל ממפקדיו הוראה מפורשת לירות למוות במי שינסה לברוח למערב ברלין, החליט קונרד שומאן (Conrad Schumann) לנטוש את מזרח גרמניה ומזרח ברלין ולערוק למערב. הוא עשה זאת בקפיצה אמיצה מעל לגדר התיל שהוא עצמו היה אמור למנוע מאחרים לעבור.
תמונת שומאן קופץ בצ'ק פוינט צ'ארלי הייתה סנסציה תעמולתית של ממש. בקרב על התודעה שבין הקומוניסטים והליברלים של גרמניה המפוצלת באותה תקופה, התמונה הזו הייתה אחת ממתנות התעמולה הטובות ביותר למערב. "חיילי מזרח גרמניה בורחים בעצמם ממנה" - הצהירו פוליטיקאים מהמערב שוב ושוב. הם לא ידעו עד כמה שהם צדקו. המזרח ברלינאים חשו שהם במחנה שבויים אחד גדול...
שומאן לא ראה את עצמו כגיבור. בראיונות הוא חזר על כך שוב ושוב. הוא הכיר צעירה גרמנית והתחתן עימה, מצא עבודה וניהל חיים רגילים. אך גם חייו במערב לא היו טובים מדי, אם לשפוט לפי העובדה שבסוף שנות ה-90 הוא נטל את חייו ומת.
הנה סיפורו של קונרד שומאן והתמונה האייקונית של בריחתו מצ'ק פוינט צ'ארלי:
https://youtu.be/Jn8xMlZV0FQ
סרטון של הבריחה הראשונה הזו:
https://youtu.be/iZOFjR9oFtk
עם הזמן הפך קונרד שומאן לסמל, אך עזב את העולם בכאב:
https://youtu.be/r4KBziYZvJY
מה מיוחד ב"אם הנודדת" של הצלמת דורותיאה לאנג?
אם אתם עייפים מעבודה פעם ולא בא לכם לעצור לצד הדרך ולצפות במשהו שמסקרן אתכם, חשוב שתדעו שהדברים המסעירים ביותר בחיים, יכולים לבוא ממש במקרה..
צילומיה של דורותיאה לאנג הפכו אותה לאחת המתעדות החברתיות המוכרות של ארצות הברית, בתקופת השפל הגדול. היא עבדה באותה התקופה בצילום ותיעוד עבור גוף ממשלתי שפעל לסייע לאזורי הכפר העניים שנפגעו קשות בשפל הכלכלי. תמונותיה הביאו את הטרגדיה האנושית של השפל הגדול לכל פינה והיו בעלי השפעה רבה על הצילום התיעודי המתפתח.
התמונה של לאנג, אם נודדת (Migrant Mother) היא תמונתה הידועה ביותר. היא צולמה כחלק מסדרת תמונות שצילמה בשנת 1932, במחנה עניים לצד הדרך. את התמונה הזו היא צילמה כמעט במקרה. לאנג הייתה אחרי יום עבודה רגיל ונסעה בדרך הביתה. כשראתה מחנה זמני בצד הדרך, חשבה אם לרדת ולחפש נושאים מעניינים לצילום. העייפות גרמה לה להמשיך בנסיעה, אבל אחרי כמה קילומטרים החליטה לחזור ולצלם. במחנה ראתה את "האם הנוודית", שאותה צילמה עם ילדיה, בפתח האוהל הזמני שלה.
הצילום שהתפרסם הפך לאחד הסמלים של השפל הגדול בארצות הברית. הוא זה שהעניק ללאנג את עיקר הפרסום, כצלמת חברתית אמריקאית. התצלום המיוחד הזה גם סייע לבסס את השפעת הצילום כמתעד של המצב החברתי האנושי.
אגב, במשך שנים רבות לא היה ידוע מי האישה המצולמת והיא נותרה אנונימית. בשנת 1978 הצליח עיתונאי למצוא אותה. שמה היה פלורנס אוונס תומפסון. בראיון שנערך איתה היא סיפרה שהייתה בת 32 בעת שהתמונה צולמה. היא סיפרה שכעסה על פרסום התמונה וחשה בושה על שהפכה לסמל של עוני. לאנג הבטיחה לה לדבריה שהתמונה לא תפורסם.
הנה סיפורה של "אם נודדת":
https://youtu.be/3RBewhoQu34
מצגת וידאו של פלורנס אוונס וילדיה, מתוך סדרת הצילומים של דורותיאה לאנג:
https://youtu.be/_5R7cl_CsWA
עוד מצילומיה והתיעוד החשוב של לאנג את התקופה:
http://youtu.be/kvOEE1rJR2I
מילותיה של דורותיאה לנג על רקע צילומיה שלה:
http://youtu.be/KQPS3KI5-yM
וסרט תיעודי על עבודתה וחייה של דורותיאה לאנג:
https://youtu.be/yrODn0f1z0g?long=yes
אם אתם עייפים מעבודה פעם ולא בא לכם לעצור לצד הדרך ולצפות במשהו שמסקרן אתכם, חשוב שתדעו שהדברים המסעירים ביותר בחיים, יכולים לבוא ממש במקרה..
צילומיה של דורותיאה לאנג הפכו אותה לאחת המתעדות החברתיות המוכרות של ארצות הברית, בתקופת השפל הגדול. היא עבדה באותה התקופה בצילום ותיעוד עבור גוף ממשלתי שפעל לסייע לאזורי הכפר העניים שנפגעו קשות בשפל הכלכלי. תמונותיה הביאו את הטרגדיה האנושית של השפל הגדול לכל פינה והיו בעלי השפעה רבה על הצילום התיעודי המתפתח.
התמונה של לאנג, אם נודדת (Migrant Mother) היא תמונתה הידועה ביותר. היא צולמה כחלק מסדרת תמונות שצילמה בשנת 1932, במחנה עניים לצד הדרך. את התמונה הזו היא צילמה כמעט במקרה. לאנג הייתה אחרי יום עבודה רגיל ונסעה בדרך הביתה. כשראתה מחנה זמני בצד הדרך, חשבה אם לרדת ולחפש נושאים מעניינים לצילום. העייפות גרמה לה להמשיך בנסיעה, אבל אחרי כמה קילומטרים החליטה לחזור ולצלם. במחנה ראתה את "האם הנוודית", שאותה צילמה עם ילדיה, בפתח האוהל הזמני שלה.
הצילום שהתפרסם הפך לאחד הסמלים של השפל הגדול בארצות הברית. הוא זה שהעניק ללאנג את עיקר הפרסום, כצלמת חברתית אמריקאית. התצלום המיוחד הזה גם סייע לבסס את השפעת הצילום כמתעד של המצב החברתי האנושי.
אגב, במשך שנים רבות לא היה ידוע מי האישה המצולמת והיא נותרה אנונימית. בשנת 1978 הצליח עיתונאי למצוא אותה. שמה היה פלורנס אוונס תומפסון. בראיון שנערך איתה היא סיפרה שהייתה בת 32 בעת שהתמונה צולמה. היא סיפרה שכעסה על פרסום התמונה וחשה בושה על שהפכה לסמל של עוני. לאנג הבטיחה לה לדבריה שהתמונה לא תפורסם.
הנה סיפורה של "אם נודדת":
https://youtu.be/3RBewhoQu34
מצגת וידאו של פלורנס אוונס וילדיה, מתוך סדרת הצילומים של דורותיאה לאנג:
https://youtu.be/_5R7cl_CsWA
עוד מצילומיה והתיעוד החשוב של לאנג את התקופה:
http://youtu.be/kvOEE1rJR2I
מילותיה של דורותיאה לנג על רקע צילומיה שלה:
http://youtu.be/KQPS3KI5-yM
וסרט תיעודי על עבודתה וחייה של דורותיאה לאנג:
https://youtu.be/yrODn0f1z0g?long=yes
מהי הנקודה הכחולה החיוורת?
נקודה כחולה חיוורת (Pale Blue Dot) הוא הכינוי לצילום היסטורי של כדור הארץ מהחלל, שבו נראה כדור הארץ כנקודה זעירה על רקע החלל העצום שמסביבה. הצילום נעשה בשנת 1990 ממרחק של מעל 6 מיליארד קילומטרים, על ידי הגשושית וויאג'ר 1.
יוזם הצילום היה האסטרופיזיקאי המפורסם ויוצר סדרת הטלוויזיה החשובה "קוסמוס", קרל סייגן. כשנודע לסגן שהחללית וויאג'ר 1 עומדת לצאת אל מחוץ למערכת השמש, הוא ביקש מנאס"א שרגע לפני שהיא יוצאת לחלל החיצון, החללית תפנה את מצלמותיה ותצלם את כדור הארץ מקצה מערכת השמש.
בדיוק כמו שהוא צפה, הצילום שהתקבל ממנה היה מהמם. "הנקודה הכחולה החיוורת" הייתה אנחנו והפרופורציות שהתקבלו בצילום היו מטלטלות. בפעם הראשונה ניתן היה לראות במבט מרחוק את העולם שלנו וכמה הוא זעיר לעומת כל החלל שמסביב. קנה המידה היה מעתה ברור ומוכח היטב - בחלל העצום שמסביבנו, אנו קטנים וכנראה לא ממש חשובים. המשמעות של האנושות היא בתוך העולם הזה, של מה שנעשה וכיצד ננהג בו ובעצמנו.
זה היה רגע מכונן בתולדות הכוכב שלנו. קארל סגן פרסם ספר באותו השם, שהפך את הנקודה הכחולה והחיוורת למושג תרבותי ולציווי לחברה האנושית בכדור הארץ, לשמור על כדור הארץ, על חיים נכונים ועל קנה מידה נכון לאנושות.
בשנת 2001 נבחר הצילום המפורסם לרשימת עשרת תצלומי החלל החשובים בכל הזמנים.
הנה דבריו של קרל סייגן בסרטון "הנקודה הכחולה והחיוורת" (מתורגם):
http://youtu.be/TNhJKAJfQis
גרסה נוספת:
https://youtu.be/EWPFmdAWRZ0
סיפור היווצרותו של הצילום המופלא הזה:
https://youtu.be/7KBy_QsQDpE
ומבט הרבה יותר קרוב, אבל ב-360 מעלות:
http://youtu.be/o4q4F5oDh54?qr=yes
נקודה כחולה חיוורת (Pale Blue Dot) הוא הכינוי לצילום היסטורי של כדור הארץ מהחלל, שבו נראה כדור הארץ כנקודה זעירה על רקע החלל העצום שמסביבה. הצילום נעשה בשנת 1990 ממרחק של מעל 6 מיליארד קילומטרים, על ידי הגשושית וויאג'ר 1.
יוזם הצילום היה האסטרופיזיקאי המפורסם ויוצר סדרת הטלוויזיה החשובה "קוסמוס", קרל סייגן. כשנודע לסגן שהחללית וויאג'ר 1 עומדת לצאת אל מחוץ למערכת השמש, הוא ביקש מנאס"א שרגע לפני שהיא יוצאת לחלל החיצון, החללית תפנה את מצלמותיה ותצלם את כדור הארץ מקצה מערכת השמש.
בדיוק כמו שהוא צפה, הצילום שהתקבל ממנה היה מהמם. "הנקודה הכחולה החיוורת" הייתה אנחנו והפרופורציות שהתקבלו בצילום היו מטלטלות. בפעם הראשונה ניתן היה לראות במבט מרחוק את העולם שלנו וכמה הוא זעיר לעומת כל החלל שמסביב. קנה המידה היה מעתה ברור ומוכח היטב - בחלל העצום שמסביבנו, אנו קטנים וכנראה לא ממש חשובים. המשמעות של האנושות היא בתוך העולם הזה, של מה שנעשה וכיצד ננהג בו ובעצמנו.
זה היה רגע מכונן בתולדות הכוכב שלנו. קארל סגן פרסם ספר באותו השם, שהפך את הנקודה הכחולה והחיוורת למושג תרבותי ולציווי לחברה האנושית בכדור הארץ, לשמור על כדור הארץ, על חיים נכונים ועל קנה מידה נכון לאנושות.
בשנת 2001 נבחר הצילום המפורסם לרשימת עשרת תצלומי החלל החשובים בכל הזמנים.
הנה דבריו של קרל סייגן בסרטון "הנקודה הכחולה והחיוורת" (מתורגם):
http://youtu.be/TNhJKAJfQis
גרסה נוספת:
https://youtu.be/EWPFmdAWRZ0
סיפור היווצרותו של הצילום המופלא הזה:
https://youtu.be/7KBy_QsQDpE
ומבט הרבה יותר קרוב, אבל ב-360 מעלות:
http://youtu.be/o4q4F5oDh54?qr=yes
איך הפכה הנפת הדגל בקרב איוו ג'ימה לאגדה?
כמה מילים על הקרב.
קרב איוו ג'ימה היה קרב קשה, שהתנהל בשלהי מלחמת העולם השנייה, על האי היפני איוו ג'ימה. האי הזה, הממוקם כ-1200 קילומטרים מטוקיו, בירת יפן, ראה את אחד הקרבות המפורסמים במלחמת העולם השנייה, קרב עקוב מדם, שהנצחון בו היה הכרחי לשני הצדדים.
הקרב היה גם קרב סמלי, שהנצחון האמריקאי בו בישר את מפלתה הטוטלית של יפן במלחמה נגד ארה"ב ואת הסיום הקרוב של מלחמת העולם השנייה, סוף בניצחון מוחלט של הדמוקרטיות על הציר הפשיסטי שהקים היטלר, ביחד עם מוסוליני האיטלקי והקיסר היפני.
אבל בקרב הזה גם צולמה אחת התמונות הידועות בעולם. זה היה צילום שזכה לשם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (Raising the Flag on Iwo Jima).
בצילום הנפת הדגל הנציח הצלם ג'ו רוזנטל את סופו של הקרב, שהתפרסם בזכות ציחום המלחמה הזה בעולם כולו.
התמונה צולמה ב-23 בפברואר 1945 והונצח בה האירוע הסמלי שבו מניפים חיילים אמריקאים את הדגל על הר סוריבאצ'י שבאי היפאני איוו ג'ימה. רק שלושה מששת הלוחמים המצולמים בו שבו מהמלחמה.
האי איוו ג'ימה הוא אי שנחשב בתחום השיפוט של הבירה היפאנית טוקיו, מה שהפך אותו לחשוב מאד עבור היפאנים. גם האמריקאים ראו בו חשיבות רבה. ההתקפה עליו הייתה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי שהוא חלק מהמולדת היפאנית.
הדימוי ההרואי שהונצח בצילום תרם רבות להאדרת יוקרתו של הצבא האמריקאי. בעיני הציבור האמריקני, הוא גם התצלום המסמל יותר מכל את הניצחון במלחמת העולם השנייה
לא רבים יודעים, אך הנפת הדגל שמוצגת בתצלום היא בעצם ההנפה השנייה על ההר. היא התבצעה לאחר שפוליטיקאי שהגיע לאי רצה לקבל את הדגל הראשון שהונף על ההר, בידיעה שהוא יהיה בעל חשיבות היסטורית.
אז ההנפה הראשונה תועדה על ידי צלם אחר בשם לואיס לווארי. תצלומו לא התפרסם ומעטים מכירים אותו. לעומתו, זכה רוזנטל באותה שנה בפרס פוליצר, עבור הצילום השני, על הדרך הוא גם היה לבעל התצלום הראשון שזכה בפוליצר באותה שנה שבה הוא פורסם.
ברבות השנים, בגלל אי הבנת שאלה שנשאל על ידי עיתונאי, הושמעו טענות כלפי רוזנטל שהתמונה שהתפרסמה בעצם בוימה. הוא חזר והכחיש זאת בעקשנות, עד יום מותו.
הנה הצלם ג'ו רוזנטל וסיפור הצילום הנודע:
https://youtu.be/hT-nVMnr-Fo
סיפורו של הצילום המפורסם של "הנפת הדגל באיוו ג'ימה":
https://youtu.be/Dokr9fNFsa8
וסרט תיעודי שמנציח את הקרב על האי ואת הרגעים שאותם מנציח הצילום:
https://youtu.be/9E3uBWn7e8U?long=yes
כמה מילים על הקרב.
קרב איוו ג'ימה היה קרב קשה, שהתנהל בשלהי מלחמת העולם השנייה, על האי היפני איוו ג'ימה. האי הזה, הממוקם כ-1200 קילומטרים מטוקיו, בירת יפן, ראה את אחד הקרבות המפורסמים במלחמת העולם השנייה, קרב עקוב מדם, שהנצחון בו היה הכרחי לשני הצדדים.
הקרב היה גם קרב סמלי, שהנצחון האמריקאי בו בישר את מפלתה הטוטלית של יפן במלחמה נגד ארה"ב ואת הסיום הקרוב של מלחמת העולם השנייה, סוף בניצחון מוחלט של הדמוקרטיות על הציר הפשיסטי שהקים היטלר, ביחד עם מוסוליני האיטלקי והקיסר היפני.
אבל בקרב הזה גם צולמה אחת התמונות הידועות בעולם. זה היה צילום שזכה לשם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (Raising the Flag on Iwo Jima).
בצילום הנפת הדגל הנציח הצלם ג'ו רוזנטל את סופו של הקרב, שהתפרסם בזכות ציחום המלחמה הזה בעולם כולו.
התמונה צולמה ב-23 בפברואר 1945 והונצח בה האירוע הסמלי שבו מניפים חיילים אמריקאים את הדגל על הר סוריבאצ'י שבאי היפאני איוו ג'ימה. רק שלושה מששת הלוחמים המצולמים בו שבו מהמלחמה.
האי איוו ג'ימה הוא אי שנחשב בתחום השיפוט של הבירה היפאנית טוקיו, מה שהפך אותו לחשוב מאד עבור היפאנים. גם האמריקאים ראו בו חשיבות רבה. ההתקפה עליו הייתה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי שהוא חלק מהמולדת היפאנית.
הדימוי ההרואי שהונצח בצילום תרם רבות להאדרת יוקרתו של הצבא האמריקאי. בעיני הציבור האמריקני, הוא גם התצלום המסמל יותר מכל את הניצחון במלחמת העולם השנייה
לא רבים יודעים, אך הנפת הדגל שמוצגת בתצלום היא בעצם ההנפה השנייה על ההר. היא התבצעה לאחר שפוליטיקאי שהגיע לאי רצה לקבל את הדגל הראשון שהונף על ההר, בידיעה שהוא יהיה בעל חשיבות היסטורית.
אז ההנפה הראשונה תועדה על ידי צלם אחר בשם לואיס לווארי. תצלומו לא התפרסם ומעטים מכירים אותו. לעומתו, זכה רוזנטל באותה שנה בפרס פוליצר, עבור הצילום השני, על הדרך הוא גם היה לבעל התצלום הראשון שזכה בפוליצר באותה שנה שבה הוא פורסם.
ברבות השנים, בגלל אי הבנת שאלה שנשאל על ידי עיתונאי, הושמעו טענות כלפי רוזנטל שהתמונה שהתפרסמה בעצם בוימה. הוא חזר והכחיש זאת בעקשנות, עד יום מותו.
הנה הצלם ג'ו רוזנטל וסיפור הצילום הנודע:
https://youtu.be/hT-nVMnr-Fo
סיפורו של הצילום המפורסם של "הנפת הדגל באיוו ג'ימה":
https://youtu.be/Dokr9fNFsa8
וסרט תיעודי שמנציח את הקרב על האי ואת הרגעים שאותם מנציח הצילום:
https://youtu.be/9E3uBWn7e8U?long=yes
מהו הצילום של המתנגד האמיץ להיטלר והסיפור שמאחוריו?
אוֹגוּסְט לַנְדְמֵסֵר (August Landmesser) היה גרמני רגיל שבסך הכל התנגד לעריצות ולהיטלר. הוא היה פועל מספנה גרמני, איש קטן ולא חשוב, אבל כזה שהיה לו כוח מוסרי ובו הוא השתמש. מדובר בתקופה שהיטלר עלה לשלטון ותצלומי ההערצה ההמוניים של הגרמנים לפיהרר הפכו לכלי שיווקי ותעמולתי הכרחי בממסד הנאצי ושימשו כדי להפוך אותו לאלוהים החדש של הגרמנים.
כמו כל חבריו, פועלי המספנות הגרמנים, המתין לנדמסר לפיהרר הגרמני שבא לחנוך אנייה. כשהיטלר עבר למולו, הוא סרב להצדיע לפיהרר במועל יד, כמו שעשו כל פועלי המספנה האחרים בטקס. הוא היה היחיד בקהל שלא הצדיע להיטלר. הסירוב הגאה שלו תועד בצילום שזכה לשם "האיש מאחורי הידיים השלובות" (Man refuses to give the Nazi salute). הוא פורסם בתחילת שנות ה-90 בעיתון הגרמני "די צייט" ורבים זיהו את האיש הגאה המסרב להצדיע כלנדמסר.
עמידתו המתריסה, הבעת פניו ושפת הגוף של אוגוסט לנדמסר הפכו לסמל להתנגדות של מספר גרמנים, התנגדות שהייתה אמנם מועטה יחסית לגודל האומה שהפכה שיכורה מהיטלר והמפלגה, אך הייתה אמיצה מאד וגאה. במקרה שלו היא גם הייתה קשורה בכך שאשתו הייתה יהודיה. שניהם חוסלו בהמשך מלחמת העולם, אשתו בשואה והוא בפלוגת אסירים שנשלחה לחזית.
התמונה הזו הפכה מפורסמת וסמל עולמי למוסריות. רבים מצמידים לה את הביטוי "הֶיֶה הבחור הזה" (Be this guy), ביטוי שמציע לאנשים להיות מוסריים כמו אוגוסט לנדמסר, מי שדבק בערכים אנושיים גם בתקופות הקשות והמסוכנות ביותר.
הנה סיפורו של "האיש מאחורי הידיים השלובות":
https://youtu.be/hfJQIgNOlM4
דברים על התצלום שהסגיר גרמני אמיץ אחד:
https://youtu.be/8KUiKueLEP0
והביוגרפיה של לנדמסר במצגת וידאו עצובה:
https://youtu.be/VdcayHAMYuo
אוֹגוּסְט לַנְדְמֵסֵר (August Landmesser) היה גרמני רגיל שבסך הכל התנגד לעריצות ולהיטלר. הוא היה פועל מספנה גרמני, איש קטן ולא חשוב, אבל כזה שהיה לו כוח מוסרי ובו הוא השתמש. מדובר בתקופה שהיטלר עלה לשלטון ותצלומי ההערצה ההמוניים של הגרמנים לפיהרר הפכו לכלי שיווקי ותעמולתי הכרחי בממסד הנאצי ושימשו כדי להפוך אותו לאלוהים החדש של הגרמנים.
כמו כל חבריו, פועלי המספנות הגרמנים, המתין לנדמסר לפיהרר הגרמני שבא לחנוך אנייה. כשהיטלר עבר למולו, הוא סרב להצדיע לפיהרר במועל יד, כמו שעשו כל פועלי המספנה האחרים בטקס. הוא היה היחיד בקהל שלא הצדיע להיטלר. הסירוב הגאה שלו תועד בצילום שזכה לשם "האיש מאחורי הידיים השלובות" (Man refuses to give the Nazi salute). הוא פורסם בתחילת שנות ה-90 בעיתון הגרמני "די צייט" ורבים זיהו את האיש הגאה המסרב להצדיע כלנדמסר.
עמידתו המתריסה, הבעת פניו ושפת הגוף של אוגוסט לנדמסר הפכו לסמל להתנגדות של מספר גרמנים, התנגדות שהייתה אמנם מועטה יחסית לגודל האומה שהפכה שיכורה מהיטלר והמפלגה, אך הייתה אמיצה מאד וגאה. במקרה שלו היא גם הייתה קשורה בכך שאשתו הייתה יהודיה. שניהם חוסלו בהמשך מלחמת העולם, אשתו בשואה והוא בפלוגת אסירים שנשלחה לחזית.
התמונה הזו הפכה מפורסמת וסמל עולמי למוסריות. רבים מצמידים לה את הביטוי "הֶיֶה הבחור הזה" (Be this guy), ביטוי שמציע לאנשים להיות מוסריים כמו אוגוסט לנדמסר, מי שדבק בערכים אנושיים גם בתקופות הקשות והמסוכנות ביותר.
הנה סיפורו של "האיש מאחורי הידיים השלובות":
https://youtu.be/hfJQIgNOlM4
דברים על התצלום שהסגיר גרמני אמיץ אחד:
https://youtu.be/8KUiKueLEP0
והביוגרפיה של לנדמסר במצגת וידאו עצובה:
https://youtu.be/VdcayHAMYuo
מה הקסם של צילום זריחת הארץ?
הצילום הצבעוני של "זריחת הארץ" (Earthrise) הוא מראה כדור הארץ הזורח מעל פני הירח, תמונת כדור הארץ שצולמה בשנת 1968, ממצלמתו של האסטרונאוט ויליאם אנדרס.
זה היה במהלך משימת אפולו 8, החללית שהייתה הראשונה לעזוב את המסלול הנמוך סביב כדור הארץ ולצאת לטיסה שתקיף גוף שמיימי אחר, את הירח.
הצילום של זריחת הארץ, בצורת הפלנטה הכחלחלה והזורחת שלנו, צולם במהלך המסלול סביב הירח, על ידי האסטרונאוט אנדרס, מי שתפקידו היה לצלם, במשימת החללית ב-24 בדצמבר 1968.
התמונה, שהוגדרה לא פעם כ"אחת התמונות המפורסמות בתולדות הצילום", זכתה לפרסום עצום בעולם. בסמוך לה צולמו כמה תמונות נוספות, שבאחת מהן אף השתמש שירות הדואר האמריקאי על אחד מהבולים שהוציא.
גם המכתש שהונצח בצילום קיבל ב-2018 את השם 'זריחת הארץ של אנדרס'.
התמונה שינתה את הפרספקטיבה של המין האנושי והמחישה להמונים את בדידותו של כדור הארץ ביקום הגדול ואת גודלו האפסי ביחס ליקום. היא הביאה את הציבור להכיר עד כמה הכוכב שלנו מבודד ופגיע ועד כמה יהיה קשה להחליפו. באופן מסוים הביאה ההכרה הזו להתייחסות הגוברת בעולם כולו, לאיכות הסביבה.
הנה סרטון קצר על ובהשראת התמונה המפורסמת:
https://youtu.be/TmaOcPYCGMA
הצילום הצבעוני של "זריחת הארץ" (Earthrise) הוא מראה כדור הארץ הזורח מעל פני הירח, תמונת כדור הארץ שצולמה בשנת 1968, ממצלמתו של האסטרונאוט ויליאם אנדרס.
זה היה במהלך משימת אפולו 8, החללית שהייתה הראשונה לעזוב את המסלול הנמוך סביב כדור הארץ ולצאת לטיסה שתקיף גוף שמיימי אחר, את הירח.
הצילום של זריחת הארץ, בצורת הפלנטה הכחלחלה והזורחת שלנו, צולם במהלך המסלול סביב הירח, על ידי האסטרונאוט אנדרס, מי שתפקידו היה לצלם, במשימת החללית ב-24 בדצמבר 1968.
התמונה, שהוגדרה לא פעם כ"אחת התמונות המפורסמות בתולדות הצילום", זכתה לפרסום עצום בעולם. בסמוך לה צולמו כמה תמונות נוספות, שבאחת מהן אף השתמש שירות הדואר האמריקאי על אחד מהבולים שהוציא.
גם המכתש שהונצח בצילום קיבל ב-2018 את השם 'זריחת הארץ של אנדרס'.
התמונה שינתה את הפרספקטיבה של המין האנושי והמחישה להמונים את בדידותו של כדור הארץ ביקום הגדול ואת גודלו האפסי ביחס ליקום. היא הביאה את הציבור להכיר עד כמה הכוכב שלנו מבודד ופגיע ועד כמה יהיה קשה להחליפו. באופן מסוים הביאה ההכרה הזו להתייחסות הגוברת בעולם כולו, לאיכות הסביבה.
הנה סרטון קצר על ובהשראת התמונה המפורסמת:
https://youtu.be/TmaOcPYCGMA
