שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך מייצרים לטקס באופן מסורתי?
בברזיל ובמזרח הרחוק מפיקים תחליב צמחי בשם לָטֵקְס (Latex) מעץ הגומי. הלטקס הטבעי הוא בדרך כלל לבן, אך בעצים מסוימים הוא קיים גם בצבעים אחרים.
למעשה, לטקס הוא גומי לא מגופר. הלטקס משמש לייצור של כפפות, בגדים ומשתמשים בו גם בתעשיית המזרונים.
הלטקס הוא מוהל עץ הגומי, נוזל טבעי של העץ שהוא מעין הדם שלו. כדי למצות אותו מהעץ מסירים רצועה מקליפת עץ הגומי ופוצעים את הקליפה הפנימית שלו. הלטקס, נוזל חלבי טבעי של העץ, מתחיל לנזול אל כלי שמציבים המקומיים בברזיל. בכל שעה מצטברים בכלי כ-50 גרם מהנוזל החלבי הזה. כך מקיזים מוהל במקביל מכמה מאות עצים ביום.
נשות השבטים הופכות כבר שנים רבות את הלטקס הנוזלי לגומי. הם מוהלים אותו במים ומוסיפים לו חומצה ולאחר מכן משאירים אותו להתקרש במשך לילה במיכלים שטוחים. למחרת שוטפים אותו במים, סוחטים אותו במסחטה ידנית ותולים את יריעות הגומי שנוצרו כדי לייבשן.
אגב, מקור עץ הגומי הוא אמנם בברזיל, אבל עצי הגומי הועברו משם גם למזרח אסיה וכיום מרבית עצי הגומי בעולם והתעשיות של הגומי נמצאים דווקא שם.
הנה תהליך ייצור הלטקס כולו:
http://youtu.be/VIhQi-bgbu8
הלטקס נוצר כך:
https://youtu.be/GmsR2Z-JI0o
עוד על הייצור של לטקס טבעי:
http://youtu.be/mMGeibkBpr4
או כאן:
http://youtu.be/t3inTRC3z7c
איך פעל נול האריגה העתיק?
נוּל (Loom) הוא מתקן או מכשיר אריגה עתיק-יומין שבעזרתו מייצרים בד.
על הנול מתוחים חוטים בשתי וערב, כשחוט השתי נשזר בה בחוטי הערב. הנוּל, או ליתר דיוק מי שאורג באמצעות נול, מבצע את האריגה, שהיא פעולה של שזירת חוטי הערב המתוחים לרוחב, עם חוטי השתי המתוחים לאורך.
את נול האריגה המציאו במצרים העתיקה, אם כי ישנם סימנים לקיומם של נולים פרימיטיביים כבר בתקופה הנאוליתית. קראו עליו בתגית "נול".
כך פועל נול מהמאה ה-18:
https://youtu.be/FnbUF0wgIfw
וכך משתמשים בנול בקמבודיה:
https://youtu.be/Ih6y4LBhqNo
איך מייצרים מכנסי ג'ינס?
משדות הכותנה ועד למכנסיים הכי פופולאריים בעולם - תעשיית הג'ינס היא מהחזקות והמצליחות בעולם האופנה. גם אם בסופו של דבר הג'ינס הוא רק בד והמכנסיים הם רק לבוש, הג'ינס הוא חלק מתרבות של צעירים מורדים ומעודכנים תמיד.
תהליך ייצור בגדי ובעיקר מכנסי הג'ינס מתחיל בהכנת הדגם, או הדוגמה של המכנסיים שרוצים לייצר. ישנן דוגמאות או גזרות שונות וסוגי ג'ינס משתנים, חלקם קלאסיים וחלקם חדשים יותר, כמו סקיני (צמוד מאוד), סלים ג'ינס (צר) וכדומה. יש גם ג'ינסים רטרו, חדשים יותר אך מכילים מרכיבים או מזכירים דוגמאות וגזרות מהעבר.
לכל גזרה יש להכין דוגמה אחרת של חיתוך ותפירה. לאחר מכן, לצורך ייצור של מכנסיים מגזרה כלשהי שולף היצרן את הדגם המיועד לה.
השלב הבא הוא בחירה בין מגוון מסוים של בדים וצבעים שישמשו לייצור הליין של המכנסיים המיועדים. במקרה של הג'ינס הבחירה היא, מן הסתם, די קלה. צריך לבחור מבין גווני הג' ינס השונים.
לאחר שמתכננים את הדגם, מכניסים אותו למכונות חיתוך החותכות את חלקי הבגד השונים, במגוון גדלים. עתה מכניסים למכונת החיתוך שכבות רבות של בד ג'ינס,לעתים עד 100 שכבות שייחתכו ביחד. במכונת החיתוך הן נחתכות בו-זמנית לשכבות של בד לרגליים, בדים שמיועדים למותניים, לכיסים וכך הלאה.
עתה מעבירים את חתיכות הג'ינס המוכנות אל מכונות תפירה. כאן תופרים אותן העובדים בעזרת מכונות תפירה תעשייתיות ומהירות במיוחד. תופר ממוצע, או ליתר דיוק מפעיל מכונה משוכללת שכזו, יכול לייצר זוג מכנסי ג'ינס ברבע שעה.
מכונה תעשייתית כזו, אגב, מסוגלת לתפור אלפי תפרים בשנייה. משום כך חייבים המפעילים שלה להיות מאוד מקצועיים ומוסמכים, כדי שיימנעו פציעות בתהליך.
לאחר התפירה, שוטפים את המכנסיים, את ז'קט הג'ינס או כל בגד ג'ינס אחר, באמצעות מכונות שטיפה תעשייתיות. מכאן יועברו הג'ינסים שצריכים טיפול של שחיקה, קרעים ושלל עיצובים מודרניים של אופנות הג'ינס המתחלפות. חלקן יעברו שטיפה מרובה ושוחקת, אחרים יעברו שטיפת אבנים משפשפת, יהיו שייקרעו "במקומות הנכונים" וכיוצא בזה.
בסיום תהליכים אלו, מוסיפים עובדים את הטיקט, עם פרטי המותג, תוויות המידה והוראות הכביסה. במידת הצורך ולפי המזמין, מכנסי הג'ינס נארזים באריזה מסחרית לשיווק או נארזים הארגזים גדולים, מוכנים למשלוח.
הנה סרטון על ייצור בגדי הג'ינס:
http://youtu.be/5DzEpOp2Jy8
עוד על הייצור של הג'ינס:
https://youtu.be/f6Cmx4bjA7c
ומעצבים שמדגימים כיצד מסגננים מכנסי ג'ינס לפי האופנה של השנים האחרונות:
http://youtu.be/Ban8dCxFVGg
איך התגלה סוד המשי?
האגדה הסינית מספרת על הקיסרית הסינית הקדומה צ'י לינג שי, שנתקלה בפקעת חוטים קטנה בטבע. גרסה אחרת מספרת שהפקעת נפלה אל כוס התה שלה.
כשפרמה את פקעת החוטים הקטנה הסתבר שהיא בעצם סיב ארוך. הקיסרית חקרה וגילתה שזחלים בטבע הם שאחראים לפקעות הללו, היא התפעלה. כשנגעה בהם, יצא משי מהזחלים והתלפף סביב אצבעה. מגעו היה חם.
כשלופף המשי על אצבעה של הקיסרית היא הבינה שהפקעת הזעירה של חוט המשי היא המפתח לבד חדש ומיוחד. הסינים מספרים שזה הרגע בו חשבה הקיסרית על איסוף החוטים הזעירים לטוויה של אריג נעים למגע ויפה להפליא.
היא הביאה כמה פקעות כאלה לארמון וציוותה להרתיח אותן. מהקורים טוותה חוטים וארגה בד, שממנו תפרה את שמלת המשי הראשונה בעולם. כך נולד המשי בסין.
בין אם האגדה היא הסיפור כולו, או רק אגדה - העובדה ההיסטורית היא שכבר לפני 500 שנה הצליחו הסינים ללמוד לייצר את בד המשי (Satin) מתולעי המשי.
מדובר למעשה לא בתולעים אלא בזחלים של עש. זה מין של עש שהזחל שלו הוא שטווה את הפקעת ממשי.
בסין החלו כמובן לגדל זחלים כאלה לייצור משי ועשו זאת בכמויות גדולות.
המשי הסיני הפך כצפוי להצלחה מסחררת. את סוד המשי החזיקו הסינים בלעדית והוצאת הסוד מחוץ לממלכה נחשבה לעבירה שדינה מוות.
זה לקח זמן רב אבל האגדה מספרת שבסופו של דבר הסוד הזה דלף החוצה. זה קרה בעת שנסיכה סינית נישאה למלך זר והחביאה זחלים בכתר שלה, אותם הביאה איתה בזמן שעברה לגור איתו בארמונו.
סוד המשי, שהעשיר את סין במשך מאות שנים, המשיך בכל זאת להניב לסינים ממון. הם מכרו את אריגי המשי לעמים אחרים באסיה ובאירופה. הובילו את המשי ביחד עם מגוון סחורות השיירות שעשו את דרכן מסין מערבה. באופן לא מקרי, זכתה הדרך ששימשה את השיירות הללו לשם "דרך המשי".
מאז סין של לפני חצי מילניום ועד היום, סין הייתה ונשארה אימפריה של ייצור משי. כך זה היה ונשאר - ודאי בעשורים האחרונים, עם הפיכתה לסין המודרנית ולמה שהיא בימינו - אימפריית הייצור של הכל...
כך, לפי האגדה, התגלה המשי (מתורגם):
https://youtu.be/ktwtGyaQTtk
וייצור המשי במפעל בסין:
http://youtu.be/-wbmEjTvszI
איך יש בדים שלא צריכים גיהוץ?
הבד ללא גיהוץ (Wrinkle free fabric), או בגדי אל-קמט, הם בדים שיוצאים מהכביסה ללא קמטים, כאילו הרגע עברו גיהוץ.
זהו פתרון נהדר לאנשים עסוקים שאין להם זמן לגיהוץ בגדיהם, לאחר הכביסה. ואכן, עם קצב חייהם המסחרר, משתמשים אנשי עסקים רבים בבגדים ללא גיהוץ. חברות האופנה השונות מציעות לבוש עסקי מבדים כאלה שאינם מחייבים גיהוץ, בהיותם מבד אל-קמט.
לפיכך נמכרות כיום בשוק חולצות מכופתרות ואיכותיות שנראות כאילו יצאו כרגע מהארון, מבלי שעברו כלל גיהוץ. חברת Culombia למשל פיתחה חולצת אל-קמט שאינה מצריכה גיהוץ, אך היא גם מתייבשת במהירות והיא קלת משקל - מה שמבטיח חולצה מושלמת לאיש העסקים המרבה לטוס.
ראשית, הטכנולוגיה הזו היא לרוב של בדים סינתטיים, כאלו שהם מראש פחות מתקמטים. אבל הטובים יותר והפחות מזיעים הם מבד מוצלח יותר שפותח עם הזמן ומשלב פוליאסטר סינתטי עם כותנה טבעית.
לייצור בד שלא דורש גיהוץ ישאפו גם היצרנים להשתמש בסריגים, גם אם עדינים מאוד, עד כדי כך שנדמה שהם אריגים. אבל הסריג, בניגוד לאריג, הוא אלסטי, פחות מתקמט מראש ולא דורש גיהוץ. חולצת טריקו, למשל, נתפרת מסריג ולא אריג. לכן היא נמתחת יותר ולא זקוקה לגיהוץ.
הנה הסבר כימי על הבדים ללא גיהוץ:
https://youtu.be/WObqg56hOFc
יצרן מתאר את ייצור הבגדים הללו:
https://youtu.be/Ud26bpL5RbI
איך לזהות מתי בגד הוא אכן כזה:
https://youtu.be/3ZEKrins1Y0
והמלצות על הבדים ההידרופוביים השווים של ימינו:
https://youtu.be/LYbC1V7u_js?long=yes
מי המציאו את מכנסי הג'ינס?
אמנם בהודו, כבר במאה ה-16, יצרו בדים מבד דומה לג'ינס שנקרא "דונגארי", אבל את הג'ינס המודרני יצרו בג'נובה שבאיטליה, בשביל מכנסי מלחים. שיבוש השם האיטלקי שלו "כחול מג'נובה" blu di genova, כשג'נובה הפך למילה ג'ינס.
את בד הדנים שיהפוך לבד שממנו עושים מכנסי ג'ינס כיום, יצרו בעיר נים שבצרפת. לכן הוא נקרא de Nimes (בצרפתית, מהעיר נים).
אבל את פריצתו האמיתית לעולם האופנה חייב הג'ינס לסוחר יהודי ממוצא גרמני בשם לוי שטראוס, שבאמצע המאה ה-19 התחיל למכור מכנסיים חזקות לכורי הזהב בקליפורניה.
לוי שטראוס שמע על מסמרי מתכת (Copper Corner) שבהם חיזק חייט בשם ג'ייקוב דיוויס את המכנסיים שתפר. הרעיון שהבזיק בראשו של לוי עמד להפוך אותו לאיש עשיר מאוד. כי הוא ידע שהכורים יעוטו על המכנסיים החזקים שהם יאפשרו. אותם כורים, הוא ידע, סבלו אז מבגדים שנקרעו במהירות, בזמן העבודה הקשה.
מסמרי המתכת של החייט המבריק, העריך לוי שטראוס, יפתרו את הבעיה ויהפכו את הבגדים שלו ללהיט.
וכך התחבר שטראוס לחייט ג'ייקוב דיוויס. הם חיברו את הג'ינס של לוי למסמרי הנחושת של דיוויס, חיזקו באמצעות המסמרים את הנקודות החלשות של התפרים במכנסיים, באותם מקומות שבהם המכנסיים נוטות להיקרע ויצרו את ה-Copper Corner, הפינות המחוזקות שאנו מכירים מהג'ינס שלנו.
השניים הקימו שותפות שנקראה "לוי שטראוס ושותפו" או בקיצור לוי'ס (Levi's). הם רשמו פטנט על ההמצאה החדשה של המסמרות (מסמרים) שעל המכנסיים והמוני הבוקרים במערב הפרוע החלו ללבוש ג'ינס.
השאר הפך להיסטוריה. הג'ינס נמכר כמו לחם אחיד והפך מאז לבד האופנתי והנמכר ביותר בהיסטוריה, זה שאין מי שלא מכירים, ששומר בכל התקופות על פופולריות ושכולם אוהבים - מצעירים ועד קשישים.
כך הומצא הג'ינס (מתורגם):
https://youtu.be/SCRYuUlU_Gs
על המצאת הג'ינס החזק עם המסמרים:
http://youtu.be/7pPbwNmo2pU
ופרסומת לג'ינס אופנתי של היום:
http://youtu.be/vJv0HzmvcV8
איך נולד הג'ינס ואיזה לוי הפך אותו כה אופנתי?
בד הדנים, הבד של הג'ינס, הומצא בעיר הצרפתית נים. לכן הוא נקרא de Nimes (בצרפתית, מהעיר נים). את הג'ינס הראשון יצרו בעיר ג'נובה שבאיטליה. השימוש שלו היה בעיקר לבגדי מלחים ויורדי ים, אבל חוץ מאצלם הוא לא היה פופולרי במיוחד.
שמו של הג'ינס, אגב, נולד משיבוש השם האיטלקי שלו "כחול מג'נובה" - blu di genova, מה שיהפוך בצורה משובשת ל"ג'ינס".
אבל הפיכתו של הג'ינס לפופולארי התרחשה באמריקה. ג'ייקוב דיוויס היה זה שגילה שמכנסי העבודה נוטים להתבלות במהירות רבה. הוא שם לב שהתפרים הם שנפרמים ראשונים והמכנסיים מתחילים להתפרק. לא ממש שימושי למכנסי עבודה, נכון?
אז הוא ניסה וחיבר בנקודות הרגישות, בהן בדרך כלל נוצרו הקרעים, מסמרי מתכת ש"נעלו" את התפר ולא איפשרו לו להתנתק. ההמצאה הנהדרת עבדה והמכנסיים שלו שרדו היטב. הוא פנה לידידו, עוד יהודי בשם לוי שטראוס והציע לו לייצר כך ביחד את המכנסיים למכירה. וכך החלה חברת לוי שטראוס לייצר במאה ה-19 מכנסי עבודה לכורי הזהב של קליפורניה.
החברה, שנקראה לוי'ס (Levis), הגדילה ורשמה פטנט על המצאה של מסמרים לחיבור הבד במכנסיים. המהפכה החלה. המכנסיים שלהם היו כה אמינות ושרדו כה טוב ולמשך זמן, עד שהמתחרים אכלו אבק, עם מכנסיהם המתפרקים.
כך גדל המפעל של לוי שטראוס ובמאה ה-20 היו מכנסי הג'ינס לפריט הביגוד המצליח והאהוב ביותר בשוק. גם במאה ה-21 ועם 140 שנה ממשיכים בגדי הג'ינס להצליח ולהימכר במגוון עצום של סגנונות ותרבויות בעולם. לאורך השנים ובעולם כולו, הג'ינס הוא ללא ספק פריט האופנה הכי טרנדי ויציב.
כך הומצאו מכנסי הג'ינס על ידי לוי שטראוס וג'ייקוב דייוויס (מתורגם):
https://youtu.be/SCRYuUlU_Gs
מצגת וידאו על לידת בד הדנים הצרפתי:
https://youtu.be/znv-52I3dpM
וכך הוליד הבד הנהדר את הג'ינס האמריקאי של לוי שטראוס:
https://youtu.be/pL1BEmIV_oY
מהי הכותנה ואיך טווים אותה לבדים?
כותנה (Cotton) היא גידול חקלאי חשוב שממנו טווים בדים שישמשו לייצור בגדים ומוצרים שונים מבוססי בד. מזה אלפי שנים שהיא מהווה באזורים החמים את חומר הגלם העיקרי והמועדף ליצירת בדים קלים לכותנות ובהמשך לחולצות.
את הכותנה שותלים בדרך כלל באביב. חודש וחצי אחר כך מופיעה הפריחה, בצבע לבן או צהוב. לאחר 3 חודשים מופיעים על הצמח כדורי הכותנה הבהירים והם מוכנים אז לקטיף.
בסביבות חודש אוקטובר נוהגים החקלאים לאסוף את הכותנה מהשדות. פעם אספו את הכותנה בידיים וטוו אותה בכישור - עיקרון שמבוסס על גלגל מסתובב, שהומצא בהודו בסביבות האלף ה-5 לפני הספירה. כיום מסייעות בכך מכונות מיוחדות, שטוות את הכותנה באופן תעשייתי.
בימינו אוספות מכונות גדולות את הכותנה מהשדות ודוחסות אותה לקוביות גדולות.
במפעל פותחים את הקוביות. עתה מנפים מכדורי הכותנה את האבק, הלכלוך והגרעינים שמסובכים בתוכם ומנקים אותם לחלוטין.
אבל לאחר הניקוי, הסיבים והזרעונים עדיין מחוברים ויש צורך להפריד אותם. אם בעבר, עד סוף המאה ה- 18, נדרשה עבודת יד מייגעת כדי לבצע את ההפרדה הזו, היא נקראת "ניפוט", היום עושים אותה באמצעות מנפטות, מכונות מיוחדות שמרוכזות במקומות שבהם מבצעים את הניפוט.
עתה משטחות מכונות מיוחדות במפעל את סיבי הכותנה וצובעות אותם. בתהליך הטוויה ממוללים ומשטחים את הכותנה והיא הופכת לחוטים. עכשיו הכותנה מוכנה להפוך לבד, או לצמר גפן, ששמו באנגלית הוא Cotton (בעברית: כותנה) ודמיונו לכותנה ברור לעין, ודאי משום שהוא מיוצר בפשטות מכותנה טהורה ונקייה לחלוטין.
מרבית בדי הג'ינס והטריקו למשל, עשויים מבדי כותנה. אותה כותנה גם משמשת לייצור של רשתות דיג, נייר מסוגים מסוימים (כולל כזה המשמש לייצור שטרות כסף רבים), פילטרים לקפה ועוד. בעבר נהגו לייצר אפילו את צינורות כיבוי האש מכותנה.
הנה התכונות הנהדרות של הכותנה ומעט מההיסטוריה שלה (מתורגם):
https://youtu.be/tKLJ6KQAcjI
על תהליך ייצור הכותנה:
https://youtu.be/nqzC6a4FIxQ
טווי הכותנה בשבט הדורזה של דרום אתיופיה:
https://youtu.be/vrcmBwxI-lc
תעשיית הכותנה:
https://youtu.be/QHgNoSYlhYs
כך קוצרים את הכותנה בקליפורניה:
https://youtu.be/iSqinChTT70
יש גם קומביינים שעושים את זה:
https://youtu.be/gJN7MlF6ckc
כך טווים את הכותנה לבד בתעשייה:
https://youtu.be/kH_b3Heo48I
וסרטון תיעודי על ייצור הכותנה (עברית):
https://youtu.be/iNYdhrgsZ0M?long=yes
איך שימש הכישור לטוויית חוטים?
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
בברזיל ובמזרח הרחוק מפיקים תחליב צמחי בשם לָטֵקְס (Latex) מעץ הגומי. הלטקס הטבעי הוא בדרך כלל לבן, אך בעצים מסוימים הוא קיים גם בצבעים אחרים.
למעשה, לטקס הוא גומי לא מגופר. הלטקס משמש לייצור של כפפות, בגדים ומשתמשים בו גם בתעשיית המזרונים.
הלטקס הוא מוהל עץ הגומי, נוזל טבעי של העץ שהוא מעין הדם שלו. כדי למצות אותו מהעץ מסירים רצועה מקליפת עץ הגומי ופוצעים את הקליפה הפנימית שלו. הלטקס, נוזל חלבי טבעי של העץ, מתחיל לנזול אל כלי שמציבים המקומיים בברזיל. בכל שעה מצטברים בכלי כ-50 גרם מהנוזל החלבי הזה. כך מקיזים מוהל במקביל מכמה מאות עצים ביום.
נשות השבטים הופכות כבר שנים רבות את הלטקס הנוזלי לגומי. הם מוהלים אותו במים ומוסיפים לו חומצה ולאחר מכן משאירים אותו להתקרש במשך לילה במיכלים שטוחים. למחרת שוטפים אותו במים, סוחטים אותו במסחטה ידנית ותולים את יריעות הגומי שנוצרו כדי לייבשן.
אגב, מקור עץ הגומי הוא אמנם בברזיל, אבל עצי הגומי הועברו משם גם למזרח אסיה וכיום מרבית עצי הגומי בעולם והתעשיות של הגומי נמצאים דווקא שם.
הנה תהליך ייצור הלטקס כולו:
http://youtu.be/VIhQi-bgbu8
הלטקס נוצר כך:
https://youtu.be/GmsR2Z-JI0o
עוד על הייצור של לטקס טבעי:
http://youtu.be/mMGeibkBpr4
או כאן:
http://youtu.be/t3inTRC3z7c
נוּל (Loom) הוא מתקן או מכשיר אריגה עתיק-יומין שבעזרתו מייצרים בד.
על הנול מתוחים חוטים בשתי וערב, כשחוט השתי נשזר בה בחוטי הערב. הנוּל, או ליתר דיוק מי שאורג באמצעות נול, מבצע את האריגה, שהיא פעולה של שזירת חוטי הערב המתוחים לרוחב, עם חוטי השתי המתוחים לאורך.
את נול האריגה המציאו במצרים העתיקה, אם כי ישנם סימנים לקיומם של נולים פרימיטיביים כבר בתקופה הנאוליתית. קראו עליו בתגית "נול".
כך פועל נול מהמאה ה-18:
https://youtu.be/FnbUF0wgIfw
וכך משתמשים בנול בקמבודיה:
https://youtu.be/Ih6y4LBhqNo
משדות הכותנה ועד למכנסיים הכי פופולאריים בעולם - תעשיית הג'ינס היא מהחזקות והמצליחות בעולם האופנה. גם אם בסופו של דבר הג'ינס הוא רק בד והמכנסיים הם רק לבוש, הג'ינס הוא חלק מתרבות של צעירים מורדים ומעודכנים תמיד.
תהליך ייצור בגדי ובעיקר מכנסי הג'ינס מתחיל בהכנת הדגם, או הדוגמה של המכנסיים שרוצים לייצר. ישנן דוגמאות או גזרות שונות וסוגי ג'ינס משתנים, חלקם קלאסיים וחלקם חדשים יותר, כמו סקיני (צמוד מאוד), סלים ג'ינס (צר) וכדומה. יש גם ג'ינסים רטרו, חדשים יותר אך מכילים מרכיבים או מזכירים דוגמאות וגזרות מהעבר.
לכל גזרה יש להכין דוגמה אחרת של חיתוך ותפירה. לאחר מכן, לצורך ייצור של מכנסיים מגזרה כלשהי שולף היצרן את הדגם המיועד לה.
השלב הבא הוא בחירה בין מגוון מסוים של בדים וצבעים שישמשו לייצור הליין של המכנסיים המיועדים. במקרה של הג'ינס הבחירה היא, מן הסתם, די קלה. צריך לבחור מבין גווני הג' ינס השונים.
לאחר שמתכננים את הדגם, מכניסים אותו למכונות חיתוך החותכות את חלקי הבגד השונים, במגוון גדלים. עתה מכניסים למכונת החיתוך שכבות רבות של בד ג'ינס,לעתים עד 100 שכבות שייחתכו ביחד. במכונת החיתוך הן נחתכות בו-זמנית לשכבות של בד לרגליים, בדים שמיועדים למותניים, לכיסים וכך הלאה.
עתה מעבירים את חתיכות הג'ינס המוכנות אל מכונות תפירה. כאן תופרים אותן העובדים בעזרת מכונות תפירה תעשייתיות ומהירות במיוחד. תופר ממוצע, או ליתר דיוק מפעיל מכונה משוכללת שכזו, יכול לייצר זוג מכנסי ג'ינס ברבע שעה.
מכונה תעשייתית כזו, אגב, מסוגלת לתפור אלפי תפרים בשנייה. משום כך חייבים המפעילים שלה להיות מאוד מקצועיים ומוסמכים, כדי שיימנעו פציעות בתהליך.
לאחר התפירה, שוטפים את המכנסיים, את ז'קט הג'ינס או כל בגד ג'ינס אחר, באמצעות מכונות שטיפה תעשייתיות. מכאן יועברו הג'ינסים שצריכים טיפול של שחיקה, קרעים ושלל עיצובים מודרניים של אופנות הג'ינס המתחלפות. חלקן יעברו שטיפה מרובה ושוחקת, אחרים יעברו שטיפת אבנים משפשפת, יהיו שייקרעו "במקומות הנכונים" וכיוצא בזה.
בסיום תהליכים אלו, מוסיפים עובדים את הטיקט, עם פרטי המותג, תוויות המידה והוראות הכביסה. במידת הצורך ולפי המזמין, מכנסי הג'ינס נארזים באריזה מסחרית לשיווק או נארזים הארגזים גדולים, מוכנים למשלוח.
הנה סרטון על ייצור בגדי הג'ינס:
http://youtu.be/5DzEpOp2Jy8
עוד על הייצור של הג'ינס:
https://youtu.be/f6Cmx4bjA7c
ומעצבים שמדגימים כיצד מסגננים מכנסי ג'ינס לפי האופנה של השנים האחרונות:
http://youtu.be/Ban8dCxFVGg
האגדה הסינית מספרת על הקיסרית הסינית הקדומה צ'י לינג שי, שנתקלה בפקעת חוטים קטנה בטבע. גרסה אחרת מספרת שהפקעת נפלה אל כוס התה שלה.
כשפרמה את פקעת החוטים הקטנה הסתבר שהיא בעצם סיב ארוך. הקיסרית חקרה וגילתה שזחלים בטבע הם שאחראים לפקעות הללו, היא התפעלה. כשנגעה בהם, יצא משי מהזחלים והתלפף סביב אצבעה. מגעו היה חם.
כשלופף המשי על אצבעה של הקיסרית היא הבינה שהפקעת הזעירה של חוט המשי היא המפתח לבד חדש ומיוחד. הסינים מספרים שזה הרגע בו חשבה הקיסרית על איסוף החוטים הזעירים לטוויה של אריג נעים למגע ויפה להפליא.
היא הביאה כמה פקעות כאלה לארמון וציוותה להרתיח אותן. מהקורים טוותה חוטים וארגה בד, שממנו תפרה את שמלת המשי הראשונה בעולם. כך נולד המשי בסין.
בין אם האגדה היא הסיפור כולו, או רק אגדה - העובדה ההיסטורית היא שכבר לפני 500 שנה הצליחו הסינים ללמוד לייצר את בד המשי (Satin) מתולעי המשי.
מדובר למעשה לא בתולעים אלא בזחלים של עש. זה מין של עש שהזחל שלו הוא שטווה את הפקעת ממשי.
בסין החלו כמובן לגדל זחלים כאלה לייצור משי ועשו זאת בכמויות גדולות.
המשי הסיני הפך כצפוי להצלחה מסחררת. את סוד המשי החזיקו הסינים בלעדית והוצאת הסוד מחוץ לממלכה נחשבה לעבירה שדינה מוות.
זה לקח זמן רב אבל האגדה מספרת שבסופו של דבר הסוד הזה דלף החוצה. זה קרה בעת שנסיכה סינית נישאה למלך זר והחביאה זחלים בכתר שלה, אותם הביאה איתה בזמן שעברה לגור איתו בארמונו.
סוד המשי, שהעשיר את סין במשך מאות שנים, המשיך בכל זאת להניב לסינים ממון. הם מכרו את אריגי המשי לעמים אחרים באסיה ובאירופה. הובילו את המשי ביחד עם מגוון סחורות השיירות שעשו את דרכן מסין מערבה. באופן לא מקרי, זכתה הדרך ששימשה את השיירות הללו לשם "דרך המשי".
מאז סין של לפני חצי מילניום ועד היום, סין הייתה ונשארה אימפריה של ייצור משי. כך זה היה ונשאר - ודאי בעשורים האחרונים, עם הפיכתה לסין המודרנית ולמה שהיא בימינו - אימפריית הייצור של הכל...
כך, לפי האגדה, התגלה המשי (מתורגם):
https://youtu.be/ktwtGyaQTtk
וייצור המשי במפעל בסין:
http://youtu.be/-wbmEjTvszI
בדים
הבד ללא גיהוץ (Wrinkle free fabric), או בגדי אל-קמט, הם בדים שיוצאים מהכביסה ללא קמטים, כאילו הרגע עברו גיהוץ.
זהו פתרון נהדר לאנשים עסוקים שאין להם זמן לגיהוץ בגדיהם, לאחר הכביסה. ואכן, עם קצב חייהם המסחרר, משתמשים אנשי עסקים רבים בבגדים ללא גיהוץ. חברות האופנה השונות מציעות לבוש עסקי מבדים כאלה שאינם מחייבים גיהוץ, בהיותם מבד אל-קמט.
לפיכך נמכרות כיום בשוק חולצות מכופתרות ואיכותיות שנראות כאילו יצאו כרגע מהארון, מבלי שעברו כלל גיהוץ. חברת Culombia למשל פיתחה חולצת אל-קמט שאינה מצריכה גיהוץ, אך היא גם מתייבשת במהירות והיא קלת משקל - מה שמבטיח חולצה מושלמת לאיש העסקים המרבה לטוס.
ראשית, הטכנולוגיה הזו היא לרוב של בדים סינתטיים, כאלו שהם מראש פחות מתקמטים. אבל הטובים יותר והפחות מזיעים הם מבד מוצלח יותר שפותח עם הזמן ומשלב פוליאסטר סינתטי עם כותנה טבעית.
לייצור בד שלא דורש גיהוץ ישאפו גם היצרנים להשתמש בסריגים, גם אם עדינים מאוד, עד כדי כך שנדמה שהם אריגים. אבל הסריג, בניגוד לאריג, הוא אלסטי, פחות מתקמט מראש ולא דורש גיהוץ. חולצת טריקו, למשל, נתפרת מסריג ולא אריג. לכן היא נמתחת יותר ולא זקוקה לגיהוץ.
הנה הסבר כימי על הבדים ללא גיהוץ:
https://youtu.be/WObqg56hOFc
יצרן מתאר את ייצור הבגדים הללו:
https://youtu.be/Ud26bpL5RbI
איך לזהות מתי בגד הוא אכן כזה:
https://youtu.be/3ZEKrins1Y0
והמלצות על הבדים ההידרופוביים השווים של ימינו:
https://youtu.be/LYbC1V7u_js?long=yes
אמנם בהודו, כבר במאה ה-16, יצרו בדים מבד דומה לג'ינס שנקרא "דונגארי", אבל את הג'ינס המודרני יצרו בג'נובה שבאיטליה, בשביל מכנסי מלחים. שיבוש השם האיטלקי שלו "כחול מג'נובה" blu di genova, כשג'נובה הפך למילה ג'ינס.
את בד הדנים שיהפוך לבד שממנו עושים מכנסי ג'ינס כיום, יצרו בעיר נים שבצרפת. לכן הוא נקרא de Nimes (בצרפתית, מהעיר נים).
אבל את פריצתו האמיתית לעולם האופנה חייב הג'ינס לסוחר יהודי ממוצא גרמני בשם לוי שטראוס, שבאמצע המאה ה-19 התחיל למכור מכנסיים חזקות לכורי הזהב בקליפורניה.
לוי שטראוס שמע על מסמרי מתכת (Copper Corner) שבהם חיזק חייט בשם ג'ייקוב דיוויס את המכנסיים שתפר. הרעיון שהבזיק בראשו של לוי עמד להפוך אותו לאיש עשיר מאוד. כי הוא ידע שהכורים יעוטו על המכנסיים החזקים שהם יאפשרו. אותם כורים, הוא ידע, סבלו אז מבגדים שנקרעו במהירות, בזמן העבודה הקשה.
מסמרי המתכת של החייט המבריק, העריך לוי שטראוס, יפתרו את הבעיה ויהפכו את הבגדים שלו ללהיט.
וכך התחבר שטראוס לחייט ג'ייקוב דיוויס. הם חיברו את הג'ינס של לוי למסמרי הנחושת של דיוויס, חיזקו באמצעות המסמרים את הנקודות החלשות של התפרים במכנסיים, באותם מקומות שבהם המכנסיים נוטות להיקרע ויצרו את ה-Copper Corner, הפינות המחוזקות שאנו מכירים מהג'ינס שלנו.
השניים הקימו שותפות שנקראה "לוי שטראוס ושותפו" או בקיצור לוי'ס (Levi's). הם רשמו פטנט על ההמצאה החדשה של המסמרות (מסמרים) שעל המכנסיים והמוני הבוקרים במערב הפרוע החלו ללבוש ג'ינס.
השאר הפך להיסטוריה. הג'ינס נמכר כמו לחם אחיד והפך מאז לבד האופנתי והנמכר ביותר בהיסטוריה, זה שאין מי שלא מכירים, ששומר בכל התקופות על פופולריות ושכולם אוהבים - מצעירים ועד קשישים.
כך הומצא הג'ינס (מתורגם):
https://youtu.be/SCRYuUlU_Gs
על המצאת הג'ינס החזק עם המסמרים:
http://youtu.be/7pPbwNmo2pU
ופרסומת לג'ינס אופנתי של היום:
http://youtu.be/vJv0HzmvcV8
בד הדנים, הבד של הג'ינס, הומצא בעיר הצרפתית נים. לכן הוא נקרא de Nimes (בצרפתית, מהעיר נים). את הג'ינס הראשון יצרו בעיר ג'נובה שבאיטליה. השימוש שלו היה בעיקר לבגדי מלחים ויורדי ים, אבל חוץ מאצלם הוא לא היה פופולרי במיוחד.
שמו של הג'ינס, אגב, נולד משיבוש השם האיטלקי שלו "כחול מג'נובה" - blu di genova, מה שיהפוך בצורה משובשת ל"ג'ינס".
אבל הפיכתו של הג'ינס לפופולארי התרחשה באמריקה. ג'ייקוב דיוויס היה זה שגילה שמכנסי העבודה נוטים להתבלות במהירות רבה. הוא שם לב שהתפרים הם שנפרמים ראשונים והמכנסיים מתחילים להתפרק. לא ממש שימושי למכנסי עבודה, נכון?
אז הוא ניסה וחיבר בנקודות הרגישות, בהן בדרך כלל נוצרו הקרעים, מסמרי מתכת ש"נעלו" את התפר ולא איפשרו לו להתנתק. ההמצאה הנהדרת עבדה והמכנסיים שלו שרדו היטב. הוא פנה לידידו, עוד יהודי בשם לוי שטראוס והציע לו לייצר כך ביחד את המכנסיים למכירה. וכך החלה חברת לוי שטראוס לייצר במאה ה-19 מכנסי עבודה לכורי הזהב של קליפורניה.
החברה, שנקראה לוי'ס (Levis), הגדילה ורשמה פטנט על המצאה של מסמרים לחיבור הבד במכנסיים. המהפכה החלה. המכנסיים שלהם היו כה אמינות ושרדו כה טוב ולמשך זמן, עד שהמתחרים אכלו אבק, עם מכנסיהם המתפרקים.
כך גדל המפעל של לוי שטראוס ובמאה ה-20 היו מכנסי הג'ינס לפריט הביגוד המצליח והאהוב ביותר בשוק. גם במאה ה-21 ועם 140 שנה ממשיכים בגדי הג'ינס להצליח ולהימכר במגוון עצום של סגנונות ותרבויות בעולם. לאורך השנים ובעולם כולו, הג'ינס הוא ללא ספק פריט האופנה הכי טרנדי ויציב.
כך הומצאו מכנסי הג'ינס על ידי לוי שטראוס וג'ייקוב דייוויס (מתורגם):
https://youtu.be/SCRYuUlU_Gs
מצגת וידאו על לידת בד הדנים הצרפתי:
https://youtu.be/znv-52I3dpM
וכך הוליד הבד הנהדר את הג'ינס האמריקאי של לוי שטראוס:
https://youtu.be/pL1BEmIV_oY
כותנה (Cotton) היא גידול חקלאי חשוב שממנו טווים בדים שישמשו לייצור בגדים ומוצרים שונים מבוססי בד. מזה אלפי שנים שהיא מהווה באזורים החמים את חומר הגלם העיקרי והמועדף ליצירת בדים קלים לכותנות ובהמשך לחולצות.
את הכותנה שותלים בדרך כלל באביב. חודש וחצי אחר כך מופיעה הפריחה, בצבע לבן או צהוב. לאחר 3 חודשים מופיעים על הצמח כדורי הכותנה הבהירים והם מוכנים אז לקטיף.
בסביבות חודש אוקטובר נוהגים החקלאים לאסוף את הכותנה מהשדות. פעם אספו את הכותנה בידיים וטוו אותה בכישור - עיקרון שמבוסס על גלגל מסתובב, שהומצא בהודו בסביבות האלף ה-5 לפני הספירה. כיום מסייעות בכך מכונות מיוחדות, שטוות את הכותנה באופן תעשייתי.
בימינו אוספות מכונות גדולות את הכותנה מהשדות ודוחסות אותה לקוביות גדולות.
במפעל פותחים את הקוביות. עתה מנפים מכדורי הכותנה את האבק, הלכלוך והגרעינים שמסובכים בתוכם ומנקים אותם לחלוטין.
אבל לאחר הניקוי, הסיבים והזרעונים עדיין מחוברים ויש צורך להפריד אותם. אם בעבר, עד סוף המאה ה- 18, נדרשה עבודת יד מייגעת כדי לבצע את ההפרדה הזו, היא נקראת "ניפוט", היום עושים אותה באמצעות מנפטות, מכונות מיוחדות שמרוכזות במקומות שבהם מבצעים את הניפוט.
עתה משטחות מכונות מיוחדות במפעל את סיבי הכותנה וצובעות אותם. בתהליך הטוויה ממוללים ומשטחים את הכותנה והיא הופכת לחוטים. עכשיו הכותנה מוכנה להפוך לבד, או לצמר גפן, ששמו באנגלית הוא Cotton (בעברית: כותנה) ודמיונו לכותנה ברור לעין, ודאי משום שהוא מיוצר בפשטות מכותנה טהורה ונקייה לחלוטין.
מרבית בדי הג'ינס והטריקו למשל, עשויים מבדי כותנה. אותה כותנה גם משמשת לייצור של רשתות דיג, נייר מסוגים מסוימים (כולל כזה המשמש לייצור שטרות כסף רבים), פילטרים לקפה ועוד. בעבר נהגו לייצר אפילו את צינורות כיבוי האש מכותנה.
הנה התכונות הנהדרות של הכותנה ומעט מההיסטוריה שלה (מתורגם):
https://youtu.be/tKLJ6KQAcjI
על תהליך ייצור הכותנה:
https://youtu.be/nqzC6a4FIxQ
טווי הכותנה בשבט הדורזה של דרום אתיופיה:
https://youtu.be/vrcmBwxI-lc
תעשיית הכותנה:
https://youtu.be/QHgNoSYlhYs
כך קוצרים את הכותנה בקליפורניה:
https://youtu.be/iSqinChTT70
יש גם קומביינים שעושים את זה:
https://youtu.be/gJN7MlF6ckc
כך טווים את הכותנה לבד בתעשייה:
https://youtu.be/kH_b3Heo48I
וסרטון תיעודי על ייצור הכותנה (עברית):
https://youtu.be/iNYdhrgsZ0M?long=yes
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
מהם הכבשים וכיצד בויתו?
כבש הבית (Sheep) הוא חיית משק, מהראשונות שבויתו על ידי האדם, במקרה שלו מכבש הבר. בחקלאות מגדלים את הכבשים לשימושים שונים, בעיקר לאכילת בשרם, להפקת צמר ולחליבה לצורך חלב כבשים.
לכבשים המבויתות שאנו רואים במרעה יש צמר. את הצמר הזה מפיקים על ידי גזיזת הצמר מהכבשים, במה שנקרא 'גז' (Wool harvest).
כבר אלפי שנים שהצמר של הכבשים משמש לייצור סיבים ובדים. אבל נדרש בעבר תהליך ארוך של ביות, כדי להביא את הצמר הטבעי שלהן לכדי הצמר הנהדר שיש להן היום.
איך זה התרחש?
במהלך הביות שלהן ובתהליך שנקרא "ברירה מלאכותית", עברו הכבשים תהליך מדהים. הצמר שלהן הלך והפך לצמר עבות ושימושי לאדם.
הברירה המלאכותית, בניגוד לברירה הטבעית שנוצרת בתהליך האבולוציה ונמשכת מיליוני שנים, היא מצב שבו החקלאים, מי שגידלו את הכבשים, בחרו בכל דור את מי מהן להרבות. הם עשו זאת על פי איכות וכמות הצמר שלהן.
כבשת הבר המקורית הייתה מאוד דלילה בצמר שלה. על גופה היו מעט מאוד זקיקי צמר, שמהם גדל הצמר ובעיקר זקיקי שיער. כן - לכבשים היה אז גם צמר וגם שיער.
לפני כ-10,000 שנה, כשהחל האדם לביית את הכבשים, הוא העדיף לברור ולטפח את הכבשים שיש להן יותר זקיקי צמר מזקיקי שיער. ההחלטה הייתה להרבות אותן באופן מלאכותי, כך שהן יתרבו על חשבון הכבשים מרובות השיער.
מי מהכבשים שהיו בעלי בעלות צמר עבה ועשיר, גודלו והופרו שוב ושוב, כך שייוולדו להם צאצאים רבים עם זקיקי צמר והגנטיקה תדאג שמרבית הצאצאים הללו יפיקו את אותו צמר שרצוי לאדם ולא את השיער, שלא נחוץ לו.
מנגד, כמה עצוב, מי שלא התברכו בצמר האיכותי והשימושי לאדם, לא הורבו על ידי החקלאים. באופן כזה הם הלכו עם הזמן ונעלמו, לעומת בעלי הצמר המשובח, שהופרו והתרבו שוב ושוב.
הצמר הזה שימש ומשמש מאז לייצור של סיבים ובדים, לסוודרים, גרבי חורף, אפודות צמר וכדומה.
ואגב, האדם המביית בחר אפילו את צבע הצמר הנוח לו. מכיוון שהצמר הלבן הוא הקל ביותר לצביעה, מרבית הכבשים המבויתות היו לבנות. כך הפכו, בספרד למשל, הכבשים מגזע מרינו (merino) לכבשים שאותן מגדלים הכי הרבה.
אגב, בימי הביניים וכדי לשמור על הכבדים המעולות הללו בספרד, לא איפשרו הספרדים ייצוא של הכבשים הללו ומי שהעיז לעשות כן נידון לעונש מוות. כיום מגדלים את כבשת המרינו גם במדינות אחרות, כמו אוסטרליה וניו זילנד והיא נפוצה ברחבי העולם
רק הערה לסיום - מבין מאות גזעי הכבשים לא לכולם יש צמר איכותי ורב. בחלק מהגזעים טופח דווקא הבשר והורבו דווקא כבשים בעלי בשר טוב וטעים, גם אם הצמר שלהם פחות מוצלח.
הנה הצמר של הכבשים:
https://youtu.be/E96bxNErse0
עדר הכבשים מהשמיים:
https://youtu.be/gV6ozSLyrOk
והגז של הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
כבש הבית (Sheep) הוא חיית משק, מהראשונות שבויתו על ידי האדם, במקרה שלו מכבש הבר. בחקלאות מגדלים את הכבשים לשימושים שונים, בעיקר לאכילת בשרם, להפקת צמר ולחליבה לצורך חלב כבשים.
לכבשים המבויתות שאנו רואים במרעה יש צמר. את הצמר הזה מפיקים על ידי גזיזת הצמר מהכבשים, במה שנקרא 'גז' (Wool harvest).
כבר אלפי שנים שהצמר של הכבשים משמש לייצור סיבים ובדים. אבל נדרש בעבר תהליך ארוך של ביות, כדי להביא את הצמר הטבעי שלהן לכדי הצמר הנהדר שיש להן היום.
איך זה התרחש?
במהלך הביות שלהן ובתהליך שנקרא "ברירה מלאכותית", עברו הכבשים תהליך מדהים. הצמר שלהן הלך והפך לצמר עבות ושימושי לאדם.
הברירה המלאכותית, בניגוד לברירה הטבעית שנוצרת בתהליך האבולוציה ונמשכת מיליוני שנים, היא מצב שבו החקלאים, מי שגידלו את הכבשים, בחרו בכל דור את מי מהן להרבות. הם עשו זאת על פי איכות וכמות הצמר שלהן.
כבשת הבר המקורית הייתה מאוד דלילה בצמר שלה. על גופה היו מעט מאוד זקיקי צמר, שמהם גדל הצמר ובעיקר זקיקי שיער. כן - לכבשים היה אז גם צמר וגם שיער.
לפני כ-10,000 שנה, כשהחל האדם לביית את הכבשים, הוא העדיף לברור ולטפח את הכבשים שיש להן יותר זקיקי צמר מזקיקי שיער. ההחלטה הייתה להרבות אותן באופן מלאכותי, כך שהן יתרבו על חשבון הכבשים מרובות השיער.
מי מהכבשים שהיו בעלי בעלות צמר עבה ועשיר, גודלו והופרו שוב ושוב, כך שייוולדו להם צאצאים רבים עם זקיקי צמר והגנטיקה תדאג שמרבית הצאצאים הללו יפיקו את אותו צמר שרצוי לאדם ולא את השיער, שלא נחוץ לו.
מנגד, כמה עצוב, מי שלא התברכו בצמר האיכותי והשימושי לאדם, לא הורבו על ידי החקלאים. באופן כזה הם הלכו עם הזמן ונעלמו, לעומת בעלי הצמר המשובח, שהופרו והתרבו שוב ושוב.
הצמר הזה שימש ומשמש מאז לייצור של סיבים ובדים, לסוודרים, גרבי חורף, אפודות צמר וכדומה.
ואגב, האדם המביית בחר אפילו את צבע הצמר הנוח לו. מכיוון שהצמר הלבן הוא הקל ביותר לצביעה, מרבית הכבשים המבויתות היו לבנות. כך הפכו, בספרד למשל, הכבשים מגזע מרינו (merino) לכבשים שאותן מגדלים הכי הרבה.
אגב, בימי הביניים וכדי לשמור על הכבדים המעולות הללו בספרד, לא איפשרו הספרדים ייצוא של הכבשים הללו ומי שהעיז לעשות כן נידון לעונש מוות. כיום מגדלים את כבשת המרינו גם במדינות אחרות, כמו אוסטרליה וניו זילנד והיא נפוצה ברחבי העולם
רק הערה לסיום - מבין מאות גזעי הכבשים לא לכולם יש צמר איכותי ורב. בחלק מהגזעים טופח דווקא הבשר והורבו דווקא כבשים בעלי בשר טוב וטעים, גם אם הצמר שלהם פחות מוצלח.
הנה הצמר של הכבשים:
https://youtu.be/E96bxNErse0
עדר הכבשים מהשמיים:
https://youtu.be/gV6ozSLyrOk
והגז של הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
איך מייצרים בד משי וממי למד האדם על טוויתו?
ייצור של משי הוא תעשיה לא פשוטה, שמבוססת על החוטים שמייצר הזחל של עש בשם "טוואי המשי" באופן טבעי. הזחל טווה חוטים עדינים. הזחלים הללו ניזונים מעלי עץ התות. מגדלי הזחלים מגדלים אותם בטמפרטורה חמימה ונעימה להם ומאכילים אותם בעלי תות חתוכים כ-10 פעמים ביום. כך גדלים הזחלים במהירות מדהימה ובחודש אחד מספיק כל זחל להשיל את עורו לא פחות מ-4 פעמים.
ככל שהזחל משמין, הוא פולט את חוט המשי. החוט יוצא מפתח זעיר שמתחת לפיו. למעשה, טווה הזחל את הגולם מסביבו, בחלק מתהליך טבעי של הפיכה לעש, מעין פרפר. הוא סוגר את עצמו בתוך פקעת חוטים שתהיה הגולם שלו. לאחר שיצרו הזחלים מסביבם פקעות של חוטים, הורגים אותם מגדלי הזחלים בעזרת אדים חמים. הזחלים האומללים מסיימים את חייהם בתהליך הזה.
מעט עצוב אבל מה שנותר מהגולם הן אותן פקעות של חוטי משי. בכל גולם כזה יש אלפי מטרים של חוט משי. מהן ייצרו את החוטים הארוכים ויארגו אותם לבדי משי יקרים. פעם האריגה הייתה ידנית, במכונות אריגה המכונות "נול". כיום החוטים יוצאים למכונות התעשייה שמכינות את האריג הבוהק והמיוחד הזה.
קצת סטטיסטיקות:
כל זחל מייצר מטר וחצי של חוט בודד בכל דקה.
לוקח לזחל 72 שעות לייצר פקעת שלמה של משי.
כדי לייצר קילוגרם של חוטי משי דרושים יותר מ-4000 טוואי משי.
כדי לייצר בד לחולצת משי אחת, דרושים 18 קילומטרים של חוט משי!
הנה הדרך שבה מיוצר המשי מזחלים שאוכלים עלי תות ומשמינים (מתורגם):
https://youtu.be/ktwtGyaQTtk
כך טווה הזחל את החוטים לפקעת המשי:
https://youtu.be/_8A2eyTZasE
מחזור חייהם של טוואי המשי:
https://youtu.be/bvLghveYDIk
וסרטון על ייצור המשי במפעל בסין:
http://youtu.be/-wbmEjTvszI
ייצור של משי הוא תעשיה לא פשוטה, שמבוססת על החוטים שמייצר הזחל של עש בשם "טוואי המשי" באופן טבעי. הזחל טווה חוטים עדינים. הזחלים הללו ניזונים מעלי עץ התות. מגדלי הזחלים מגדלים אותם בטמפרטורה חמימה ונעימה להם ומאכילים אותם בעלי תות חתוכים כ-10 פעמים ביום. כך גדלים הזחלים במהירות מדהימה ובחודש אחד מספיק כל זחל להשיל את עורו לא פחות מ-4 פעמים.
ככל שהזחל משמין, הוא פולט את חוט המשי. החוט יוצא מפתח זעיר שמתחת לפיו. למעשה, טווה הזחל את הגולם מסביבו, בחלק מתהליך טבעי של הפיכה לעש, מעין פרפר. הוא סוגר את עצמו בתוך פקעת חוטים שתהיה הגולם שלו. לאחר שיצרו הזחלים מסביבם פקעות של חוטים, הורגים אותם מגדלי הזחלים בעזרת אדים חמים. הזחלים האומללים מסיימים את חייהם בתהליך הזה.
מעט עצוב אבל מה שנותר מהגולם הן אותן פקעות של חוטי משי. בכל גולם כזה יש אלפי מטרים של חוט משי. מהן ייצרו את החוטים הארוכים ויארגו אותם לבדי משי יקרים. פעם האריגה הייתה ידנית, במכונות אריגה המכונות "נול". כיום החוטים יוצאים למכונות התעשייה שמכינות את האריג הבוהק והמיוחד הזה.
קצת סטטיסטיקות:
כל זחל מייצר מטר וחצי של חוט בודד בכל דקה.
לוקח לזחל 72 שעות לייצר פקעת שלמה של משי.
כדי לייצר קילוגרם של חוטי משי דרושים יותר מ-4000 טוואי משי.
כדי לייצר בד לחולצת משי אחת, דרושים 18 קילומטרים של חוט משי!
הנה הדרך שבה מיוצר המשי מזחלים שאוכלים עלי תות ומשמינים (מתורגם):
https://youtu.be/ktwtGyaQTtk
כך טווה הזחל את החוטים לפקעת המשי:
https://youtu.be/_8A2eyTZasE
מחזור חייהם של טוואי המשי:
https://youtu.be/bvLghveYDIk
וסרטון על ייצור המשי במפעל בסין:
http://youtu.be/-wbmEjTvszI
מהם פיגמנטים ומה עושים איתם?
פיגמנטים (Pigments), או צִבְעָנים, הם בעצם צבעים טבעיים המשמשים כחומרי הגלם של עולם הציור והצבע.
במהלך הדורות השתמשו בפיגמנטים לכל סוגי הצבעים, מהצבעים של ציורי הפרסקו שצוירו על הקירות, דרך צבעי הטמפרה שבהם מוהלים פיגמנטים בביצים, אך גם לצבעי השמן שבהם ציירו הציירים הקלאסיים, לצבעי אקוורל (צבעי מים) ועוד.
מבחינה ביולוגית, כל תרכובת צבעונית שמצויה בתאים של יצורים חיים היא פיגמנט. מרבית התאים החיים מכילים פיגמנטים. בעלי חיים חסרי פיגמנטים נקראים לבקנים.
בימים עברו שימשו פיגמנטים טבעיים לצביעת בגדים, בדים, צמר, חוטים ועוד. הם נלקחו מצדפות, קונכיות ובעלי חיים שמייצרים צבענים שונים באופן טבעי. מהארגמון למשל, יצרו צבע אדום. את מתכת הכספית נהגו לערבב עם גופרית וכך ליצור את צבע הוורמיליון.
בתעשייה נוהגים להשתמש בפיגמנטים לצביעה של חומרים שונים וליצירת צבעים לתעשייה, של פלסטיק צבעוני, דיו, בדי טקסטיל, צבעים מאכל למוצרי מזון וכדומה. כיום יש בנוסף לפיגמנטים טבעיים גם פיגמנטים מלאכותיים, שאינם מהחי.
באמנות הציור מהווים הפיגמנטים את החומרים החשובים ביותר ליצירת הצבעים השונים. בצבעי השמן מערבבים אותם עם שמנים, ליצירה של הצבע הסופי. צבעי המים הם שקופים יותר. על ידי כך שחוזרים בצביעה שוב ושוב על מקום מסוים, ניתן לייצר בהם דרגות כהות שונות של גווני הצבע. הצטברות הפיגמנטים על הנייר היא שיוצרת צבע חזק יותר.
הנה ייצור פיגמנטים או צבעים טבעיים בעבודת יד (עברית):
https://youtu.be/YFtpoENECiA
כך הפיגמנטים הופכים לצבעים:
https://youtu.be/9cUDDQt7xfs
אחד הפיגמנטים הבעייתיים בתקופות קדומות היה הכחול:
https://youtu.be/v2JZDdKtZ0Q
כך נמכרים הפיגמנטים בחנויות:
http://youtu.be/Icrm9sjjfkE
וכיום יש גם פיגמנטים מטאליים (מתכתיים):
https://youtu.be/nuZeIQ6Xh6E
פיגמנטים (Pigments), או צִבְעָנים, הם בעצם צבעים טבעיים המשמשים כחומרי הגלם של עולם הציור והצבע.
במהלך הדורות השתמשו בפיגמנטים לכל סוגי הצבעים, מהצבעים של ציורי הפרסקו שצוירו על הקירות, דרך צבעי הטמפרה שבהם מוהלים פיגמנטים בביצים, אך גם לצבעי השמן שבהם ציירו הציירים הקלאסיים, לצבעי אקוורל (צבעי מים) ועוד.
מבחינה ביולוגית, כל תרכובת צבעונית שמצויה בתאים של יצורים חיים היא פיגמנט. מרבית התאים החיים מכילים פיגמנטים. בעלי חיים חסרי פיגמנטים נקראים לבקנים.
בימים עברו שימשו פיגמנטים טבעיים לצביעת בגדים, בדים, צמר, חוטים ועוד. הם נלקחו מצדפות, קונכיות ובעלי חיים שמייצרים צבענים שונים באופן טבעי. מהארגמון למשל, יצרו צבע אדום. את מתכת הכספית נהגו לערבב עם גופרית וכך ליצור את צבע הוורמיליון.
בתעשייה נוהגים להשתמש בפיגמנטים לצביעה של חומרים שונים וליצירת צבעים לתעשייה, של פלסטיק צבעוני, דיו, בדי טקסטיל, צבעים מאכל למוצרי מזון וכדומה. כיום יש בנוסף לפיגמנטים טבעיים גם פיגמנטים מלאכותיים, שאינם מהחי.
באמנות הציור מהווים הפיגמנטים את החומרים החשובים ביותר ליצירת הצבעים השונים. בצבעי השמן מערבבים אותם עם שמנים, ליצירה של הצבע הסופי. צבעי המים הם שקופים יותר. על ידי כך שחוזרים בצביעה שוב ושוב על מקום מסוים, ניתן לייצר בהם דרגות כהות שונות של גווני הצבע. הצטברות הפיגמנטים על הנייר היא שיוצרת צבע חזק יותר.
הנה ייצור פיגמנטים או צבעים טבעיים בעבודת יד (עברית):
https://youtu.be/YFtpoENECiA
כך הפיגמנטים הופכים לצבעים:
https://youtu.be/9cUDDQt7xfs
אחד הפיגמנטים הבעייתיים בתקופות קדומות היה הכחול:
https://youtu.be/v2JZDdKtZ0Q
כך נמכרים הפיגמנטים בחנויות:
http://youtu.be/Icrm9sjjfkE
וכיום יש גם פיגמנטים מטאליים (מתכתיים):
https://youtu.be/nuZeIQ6Xh6E
איך גוזזים הנוקדים את הצמר מהצאן?
מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.
את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.
לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.
אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.
בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.
בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.
ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.
לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.
גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.
אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.
הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:
https://youtu.be/U7Tw4pqyhck
הנוקדים גוזזים את הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:
https://youtu.be/kHu-r4gx2kI
כך גזזו אותו כדי להציל את חייו:
https://youtu.be/eWdYZKyomn0
ואת הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:
https://youtu.be/S2mlSdHdMnA
מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.
את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.
לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.
אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.
בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.
בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.
ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.
לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.
גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.
אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.
הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:
https://youtu.be/U7Tw4pqyhck
הנוקדים גוזזים את הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:
https://youtu.be/kHu-r4gx2kI
כך גזזו אותו כדי להציל את חייו:
https://youtu.be/eWdYZKyomn0
ואת הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:
https://youtu.be/S2mlSdHdMnA
איך התפתחה חקלאות הכותנה?
תולדות הכותנה (Cotton) הם בעצם די תולדות האנושות. לפי הממצאים כרגע, ההיסטוריה של הכותנה מתחילה מביות הכותנה אי-שם בפרו של היום, לפני כ-8,000 שנה. זה הרגע שבו מתחילים בני אדם לגדל כותנה באופן יזום, כדי לטוות ממנה בדים ולייצר בגדים. זו מהפכה אופנתית של ממש. קדומה אבל אופנה.
שרידי בדים עשויי כותנה בני 5,000 שנה נמצאו במערות במקסיקו. ההודים הפיקו מכותנה, כבר מ-2,500 לפני הספירה, גם מגבות וגם בגדים ואפילו מצעים.
עדויות שנמצאו בשרידים ממצרים הקדומה מעידות על גידול וטוויה של בדי כותנה במאה ה-12 לפני הספירה. את הכותנה גידלו והפיקו המצרים, אך גם הם השתמשו בעיקר באריגי פשתן.
בכתובים מוזכרת הכותנה לראשונה בהודו, בכתבי הריג ודה מ-1500 לפנה"ס. כאלף שנים מאוחר יותר מזכיר ההיסטוריון היווני הרודוטוס את הכותנה ההודית ומספר שעל עצי פרא שלה גדל צמר טוב יותר מצמר כבשים.
הכותנה נאספה באותם ימים בידיים ומהאלף ה-5 לפני הספירה טוו אותה באמצעות הכישור, המצאה הודית שמתבססת על גלגל מסתובב לטוויה לחוטים.
תחת השלטון הבריטי ובחסות המהפכה התעשייתית, נסקה תעשיית הכותנה ההודית. עזרו לכך הנול הממוכן של ארקרייט שהומצא בסוף המאה ה-18, שלראשונה אפשר את הייצור הול וההמוני של אריגי הכותנה בבריטניה.
כמובן שלצורך הטוויה היה צורך לנקות את הכותנה מהלכלוך ומהגרעינים והזרעים שעליה. במשך אלפי שנים זו הייתה עבודה קשה ואיטית, שנעשתה על ידי עובדים רבים. עד שיגיע מורה אמריקאי עם הברקה שהפכה למכונה ולפטנט - היה זה אלי וויטני, שיצר את המנפטת, מכונת הפרדה חכמה, שניקתה את הכותנה בקלות.
המנפטת של וויטני תאפשר לעובד אחד לנקות עד חצי טון כותנה ביום. זו כמות עצומה שלפני המכונה הזו דרושים היו עשרות עבדים לייצר אותה.
ההישגים וההתקדמות שיצרה המנפטת היו עצומים. בתום מלחמת האזרחים האמריקאית, כמות הכותנה שניתן היה לייצר עלתה כמעט פי 150 ותוך כמה שנים פי 1500. הכותנה הפכה לענף הכלכלי החזק באמריקה.
הנה סרטון על הביות בעולם שכולל גם את הכותנה:
https://youtu.be/yfDHcXxG4tU
המנפטת של אלי וויטני, שניקתה את הכותנה בעצמה (מתורגם):
https://youtu.be/0SMNYivhGsc
ילד מסביר כיצד היא מפרידה מהכותנה את הזרעים:
https://youtu.be/xowMzzKywog
הפרדת הכותנה מהזרעים בעזרת המנפטת תייצר בום כלכלי ותחולל בעקיפין מלחמת אזרחים:
https://youtu.be/Gc1V1vN6Vxc
המנפטת תשפיע על העבדות באמריקה בגדול:
https://youtu.be/OxED9ZPPjys
קטיף הכותנה המסורתי ביד ועד למכונות המודרניות לקטיף כותנה - הנה ההיסטוריה של הכותנה:
https://youtu.be/AAUQNMldp_Y?long=yes
וסרט תיעודי על קיצור תולדות הכותנה:
https://youtu.be/GtBYcJzr3o0?long=yes
תולדות הכותנה (Cotton) הם בעצם די תולדות האנושות. לפי הממצאים כרגע, ההיסטוריה של הכותנה מתחילה מביות הכותנה אי-שם בפרו של היום, לפני כ-8,000 שנה. זה הרגע שבו מתחילים בני אדם לגדל כותנה באופן יזום, כדי לטוות ממנה בדים ולייצר בגדים. זו מהפכה אופנתית של ממש. קדומה אבל אופנה.
שרידי בדים עשויי כותנה בני 5,000 שנה נמצאו במערות במקסיקו. ההודים הפיקו מכותנה, כבר מ-2,500 לפני הספירה, גם מגבות וגם בגדים ואפילו מצעים.
עדויות שנמצאו בשרידים ממצרים הקדומה מעידות על גידול וטוויה של בדי כותנה במאה ה-12 לפני הספירה. את הכותנה גידלו והפיקו המצרים, אך גם הם השתמשו בעיקר באריגי פשתן.
בכתובים מוזכרת הכותנה לראשונה בהודו, בכתבי הריג ודה מ-1500 לפנה"ס. כאלף שנים מאוחר יותר מזכיר ההיסטוריון היווני הרודוטוס את הכותנה ההודית ומספר שעל עצי פרא שלה גדל צמר טוב יותר מצמר כבשים.
הכותנה נאספה באותם ימים בידיים ומהאלף ה-5 לפני הספירה טוו אותה באמצעות הכישור, המצאה הודית שמתבססת על גלגל מסתובב לטוויה לחוטים.
תחת השלטון הבריטי ובחסות המהפכה התעשייתית, נסקה תעשיית הכותנה ההודית. עזרו לכך הנול הממוכן של ארקרייט שהומצא בסוף המאה ה-18, שלראשונה אפשר את הייצור הול וההמוני של אריגי הכותנה בבריטניה.
כמובן שלצורך הטוויה היה צורך לנקות את הכותנה מהלכלוך ומהגרעינים והזרעים שעליה. במשך אלפי שנים זו הייתה עבודה קשה ואיטית, שנעשתה על ידי עובדים רבים. עד שיגיע מורה אמריקאי עם הברקה שהפכה למכונה ולפטנט - היה זה אלי וויטני, שיצר את המנפטת, מכונת הפרדה חכמה, שניקתה את הכותנה בקלות.
המנפטת של וויטני תאפשר לעובד אחד לנקות עד חצי טון כותנה ביום. זו כמות עצומה שלפני המכונה הזו דרושים היו עשרות עבדים לייצר אותה.
ההישגים וההתקדמות שיצרה המנפטת היו עצומים. בתום מלחמת האזרחים האמריקאית, כמות הכותנה שניתן היה לייצר עלתה כמעט פי 150 ותוך כמה שנים פי 1500. הכותנה הפכה לענף הכלכלי החזק באמריקה.
הנה סרטון על הביות בעולם שכולל גם את הכותנה:
https://youtu.be/yfDHcXxG4tU
המנפטת של אלי וויטני, שניקתה את הכותנה בעצמה (מתורגם):
https://youtu.be/0SMNYivhGsc
ילד מסביר כיצד היא מפרידה מהכותנה את הזרעים:
https://youtu.be/xowMzzKywog
הפרדת הכותנה מהזרעים בעזרת המנפטת תייצר בום כלכלי ותחולל בעקיפין מלחמת אזרחים:
https://youtu.be/Gc1V1vN6Vxc
המנפטת תשפיע על העבדות באמריקה בגדול:
https://youtu.be/OxED9ZPPjys
קטיף הכותנה המסורתי ביד ועד למכונות המודרניות לקטיף כותנה - הנה ההיסטוריה של הכותנה:
https://youtu.be/AAUQNMldp_Y?long=yes
וסרט תיעודי על קיצור תולדות הכותנה:
https://youtu.be/GtBYcJzr3o0?long=yes
מי המציא את הנול החכם ומה הקשר למחשבים?
אריגת בדים מתועשת נעשית כיום באמצעות מכונות אריגה מכניות, או ממוחשבות, שפוטרות את האורג מהעבודה המורכבת של תכנון ותפעול המכונה כך שהיא תבצע את האריגה בדוגמאות הרצויות לו.
אבל השינוי הזה, מהנול (Loom) של ימי קדם אל הנול המודרני, לא נעשה מעצמו. את השינוי הגדול יצר בשנת 1801 גאון צרפתי בשם ז'וזף מארי ז'אקאר (Joseph Marie Jacquard).
האיש פיתח ב-1803 את הנול החכם, שנודע עם השנים בתור "הנול של ז'אקאר" או "ז'אקאר נול" (Jacquard loom). הנול החכם שלו איפשר לארוג בקלות דוגמאות שונות של בד. זה לא דרש מומחיות מיוחדת מהאורג, כי הכל נעשה באמצעות כרטיסים מנוקבים.
על כל כרטיס מנוקב שכזה היו חורים שסודרו באופן מסוים על גבי הכרטיס. הסידור של החורים תוכנן כך שהוא איפשר לשחזר את הדוגמה שיצרו מומחי אריגה. הכרטיסים שוכפל והופצו לבעלי "נולים חכמים" מתוצרת ז'אקאר.
שיטת האריגה הזו נקראה גם היא על שמו "אריגת ג'קארד". היא אפשרה לשלוט באופן אוטומטי על אריגת החוטים, על פי תבנית החורים שבכרטיס הניקוב.
כדי לשנות את הדגם או הדוגמה של הבד, כל שנדרש מהאורג היה להחליף את הכרטיסים והנול עצמו ממילא שינה את הדוגמת האריג, עם הכנסת הכרטיס המנוקב.
החידוש הטכנולוגי הזה היה אבן דרך בתולדות התכנות. כל תעשיית המחשבים ירשה את החידוש של הכרטיסים המנוקבים ממכונות ז'אקאר והתבססה על תכניות מחשב שנשמרו על גבי כרטיסים, לשימוש חוזר או המשכי.
הכרטיסים המנוקבים הללו היו סוג של אמצעי אחסון קדום. משהו כמו כונן קשיח או דיסק און קי מוקדם.
כך הניח פורץ דרך בשם ז'אקאר את הבסיס לטכנולוגיית המחשוב כפי שתתפתח במאתיים השנה שאחריו.
וסיפורו של גאון האריגה הזה לא הסתיים כאן. בשנת 1833 התבסס על המצאתו גאון אחר, צ'ארלס בבג'. באמצעות שיטתו של ז'אקאר, הוא הסב את מנוע ההפרשים למנוע האנליטי שלו, שהתבסס על כרטיסי הניקוב, הפיתוח העיקרי והחכם כל כך של ז'אקאר.
הנה הנול החדשני של ז'וזף מארי ז'אקר, שיהפוך למכשיר המתוכנת הראשון בעולם:
https://youtu.be/MQzpLLhN0fY
למעשה הנול שלו, עם כרטיסי הניקוב, הוא הסבא של המחשב בן ימינו:
https://youtu.be/cF7KpwbF4Lk
כך אורגים בד בתעשייה המודרנית:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
וסרט ארוך על אריגה מודרנית של בדים:
https://youtu.be/nZ3Q9aiKmE4?long=yes
אריגת בדים מתועשת נעשית כיום באמצעות מכונות אריגה מכניות, או ממוחשבות, שפוטרות את האורג מהעבודה המורכבת של תכנון ותפעול המכונה כך שהיא תבצע את האריגה בדוגמאות הרצויות לו.
אבל השינוי הזה, מהנול (Loom) של ימי קדם אל הנול המודרני, לא נעשה מעצמו. את השינוי הגדול יצר בשנת 1801 גאון צרפתי בשם ז'וזף מארי ז'אקאר (Joseph Marie Jacquard).
האיש פיתח ב-1803 את הנול החכם, שנודע עם השנים בתור "הנול של ז'אקאר" או "ז'אקאר נול" (Jacquard loom). הנול החכם שלו איפשר לארוג בקלות דוגמאות שונות של בד. זה לא דרש מומחיות מיוחדת מהאורג, כי הכל נעשה באמצעות כרטיסים מנוקבים.
על כל כרטיס מנוקב שכזה היו חורים שסודרו באופן מסוים על גבי הכרטיס. הסידור של החורים תוכנן כך שהוא איפשר לשחזר את הדוגמה שיצרו מומחי אריגה. הכרטיסים שוכפל והופצו לבעלי "נולים חכמים" מתוצרת ז'אקאר.
שיטת האריגה הזו נקראה גם היא על שמו "אריגת ג'קארד". היא אפשרה לשלוט באופן אוטומטי על אריגת החוטים, על פי תבנית החורים שבכרטיס הניקוב.
כדי לשנות את הדגם או הדוגמה של הבד, כל שנדרש מהאורג היה להחליף את הכרטיסים והנול עצמו ממילא שינה את הדוגמת האריג, עם הכנסת הכרטיס המנוקב.
החידוש הטכנולוגי הזה היה אבן דרך בתולדות התכנות. כל תעשיית המחשבים ירשה את החידוש של הכרטיסים המנוקבים ממכונות ז'אקאר והתבססה על תכניות מחשב שנשמרו על גבי כרטיסים, לשימוש חוזר או המשכי.
הכרטיסים המנוקבים הללו היו סוג של אמצעי אחסון קדום. משהו כמו כונן קשיח או דיסק און קי מוקדם.
כך הניח פורץ דרך בשם ז'אקאר את הבסיס לטכנולוגיית המחשוב כפי שתתפתח במאתיים השנה שאחריו.
וסיפורו של גאון האריגה הזה לא הסתיים כאן. בשנת 1833 התבסס על המצאתו גאון אחר, צ'ארלס בבג'. באמצעות שיטתו של ז'אקאר, הוא הסב את מנוע ההפרשים למנוע האנליטי שלו, שהתבסס על כרטיסי הניקוב, הפיתוח העיקרי והחכם כל כך של ז'אקאר.
הנה הנול החדשני של ז'וזף מארי ז'אקר, שיהפוך למכשיר המתוכנת הראשון בעולם:
https://youtu.be/MQzpLLhN0fY
למעשה הנול שלו, עם כרטיסי הניקוב, הוא הסבא של המחשב בן ימינו:
https://youtu.be/cF7KpwbF4Lk
כך אורגים בד בתעשייה המודרנית:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
וסרט ארוך על אריגה מודרנית של בדים:
https://youtu.be/nZ3Q9aiKmE4?long=yes
ממי למדו ליצור בדים דוחי כתמים ומים?
בד דוחה כתמים (Hydrophobic fabric) הוא בד שדוחה נוזלים ומכאן שגם מונע כתמים וגם מצריך פחות כביסה.
השיטה היא של בד בעל תכונות הידרופוביות, בד דוחה מים, שכשמו כן הוא - עמיד בפני מים. בדים הידרופוביים הם בדים שצופו בציפוי נאנו המאפשר להם את דחיית המים.
חוץ מדחיית נוזלים ובהסתמך עליו יכולים ציפויי הנאנו להקנות למוצרי טקסטיל ובד תכונות נוספות, כמו דחיית כתמים או מניעת קמטים.
אגב, מי שנתן את ההשראה והפתקון לייצור בדים דוחי נוזלים וכתמים הוא פרח הלוטוס המפורסם מהמזרח הרחוק. הצמח הזה, על פרחיו הנפלאים, הוא דוגמה מצוינת ליכולת לדחיית לכלוך ובוץ בטבע.
בדרך שנקראת "ביומימיקרי", כלומר למידה מהטבע, למדו מצמח הלוטוס חברות מסחריות בתחום האופנה כיצד לשפר את הבגדים שהם מייצרים, כך שיהיו עמידים במים.
הלמידה הזו מהטבע, שנקראת גם ביומימטיקה, האה כאן לידי ביטוי כשהמדענים הבחינו במה שהם כינו "אפקט הלוטוס". זוהי תכונה טבעית המאפשרת לצמח הלוטוס להשאר תמיד נקי, על אף שהוא חי וגדל בסביבה בוצית ומלוכלכת.
כשהם חקרו את האופן בו הצמח שומר על נקיונו בסביבה כה מזוהמת החוקרים הבינו שיש לו ציפוי מיוחד המאפשר זאת. את הציפוי הזה הם למדו לחקות ולייצר בדים דוחי נוזלים וקמטים כאלה.
כך למד האדם מצמח הלוטוס דוחה הלכלוך:
https://youtu.be/9bLp4ayM6L0
מצגת וידאו על הלוטוס אפקט:
https://youtu.be/o6hrPp4DL_E
הלמידה מצמח הלוטוס על יצירת משטחים סופר הידרופוביים מלאכותיים ובדים דוחי מים:
https://youtu.be/SIiv-hkRvZE
חולצות לוטוס שנתפרו מבדים דוחי נוזלים וכתמים, בהשראת צמח הלוטוס:
https://youtu.be/AdFkg_0LZ6Y
והדגמת היכולת לדחות כתמים:
https://youtu.be/Dh26kAmCzTI
והסבר מדעי על הלמידה מהטבע כיצד לייצר את הבדים ההידרופוביים הללו:
https://youtu.be/YR4uCvy7wOA
בד דוחה כתמים (Hydrophobic fabric) הוא בד שדוחה נוזלים ומכאן שגם מונע כתמים וגם מצריך פחות כביסה.
השיטה היא של בד בעל תכונות הידרופוביות, בד דוחה מים, שכשמו כן הוא - עמיד בפני מים. בדים הידרופוביים הם בדים שצופו בציפוי נאנו המאפשר להם את דחיית המים.
חוץ מדחיית נוזלים ובהסתמך עליו יכולים ציפויי הנאנו להקנות למוצרי טקסטיל ובד תכונות נוספות, כמו דחיית כתמים או מניעת קמטים.
אגב, מי שנתן את ההשראה והפתקון לייצור בדים דוחי נוזלים וכתמים הוא פרח הלוטוס המפורסם מהמזרח הרחוק. הצמח הזה, על פרחיו הנפלאים, הוא דוגמה מצוינת ליכולת לדחיית לכלוך ובוץ בטבע.
בדרך שנקראת "ביומימיקרי", כלומר למידה מהטבע, למדו מצמח הלוטוס חברות מסחריות בתחום האופנה כיצד לשפר את הבגדים שהם מייצרים, כך שיהיו עמידים במים.
הלמידה הזו מהטבע, שנקראת גם ביומימטיקה, האה כאן לידי ביטוי כשהמדענים הבחינו במה שהם כינו "אפקט הלוטוס". זוהי תכונה טבעית המאפשרת לצמח הלוטוס להשאר תמיד נקי, על אף שהוא חי וגדל בסביבה בוצית ומלוכלכת.
כשהם חקרו את האופן בו הצמח שומר על נקיונו בסביבה כה מזוהמת החוקרים הבינו שיש לו ציפוי מיוחד המאפשר זאת. את הציפוי הזה הם למדו לחקות ולייצר בדים דוחי נוזלים וקמטים כאלה.
כך למד האדם מצמח הלוטוס דוחה הלכלוך:
https://youtu.be/9bLp4ayM6L0
מצגת וידאו על הלוטוס אפקט:
https://youtu.be/o6hrPp4DL_E
הלמידה מצמח הלוטוס על יצירת משטחים סופר הידרופוביים מלאכותיים ובדים דוחי מים:
https://youtu.be/SIiv-hkRvZE
חולצות לוטוס שנתפרו מבדים דוחי נוזלים וכתמים, בהשראת צמח הלוטוס:
https://youtu.be/AdFkg_0LZ6Y
והדגמת היכולת לדחות כתמים:
https://youtu.be/Dh26kAmCzTI
והסבר מדעי על הלמידה מהטבע כיצד לייצר את הבדים ההידרופוביים הללו:
https://youtu.be/YR4uCvy7wOA
מהו נול האריגה שדורות רבים ארגו בו בדים?
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה.
הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית.
אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות האריגה המכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה.
הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית.
אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות האריגה המכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
