אלפרד היצ'קוק היה אחד מבמאי הקולנוע המפורסמים והטובים בעולם. בסרטי המתח שיצר היצ'קוק הוא הציג כמה מהחוויות המותחות והחזקות שנראו אי-פעם בקולנוע. היצ'קוק הוא האחראי העיקרי להכנסת האלימות לקולנוע והסרטים שיצר, במיוחד הסרט "פסיכו" מ-1960, שינו את אמנות הקולנוע לעד.

סרטיו עסקו בפחד, מתח ואימה אך נעשו בכשרון רב, יצירתיות ושליטה מוחלטת באמנות הקולנוע. בין הטובים שבהם הסרטים פסיכו, ורטיגו (שלאחרונה נבחר כסרט הטוב בכל הזמנים ועקף לראשונה את האזרח קיין), הציפורים, מזימות בינלאומיות ועוד.


הנה סיפורו של היצ'קוק וסצנת המקלחת המפורסמת מהסרט "פסיכו":

https://youtu.be/WNYpzpNA_AE


סצינה מהסרט "הציפורים" שבו רואים את האימה שבמתקפת הציפורים על העיירה:

https://youtu.be/hplpQt424Ls


המרדף מהסרט "מזימות בינלאומיות" שצולם בהר ראשמור:

https://youtu.be/4zr_zL_T3g8


סצנת המטוס המפורסמת מהסרט "מזימות בינלאומיות":

https://youtu.be/GbpUcAI86MY


סצנת המגדל המפורסמת מסרטו "ורטיגו":

https://youtu.be/GnpZN2HQ3OQ


קטע מראיון שבו מסביר היצ'קוק מהו בעיניו האושר:

http://youtu.be/14dOICbwSIs


הקדימון של סרט שנעשה על היצ'קוק ואשתו, יוצרי הסרט האגדי "פסיכו" (מתורגם):

http://youtu.be/3ZQTlFhe8XY


סקירה קצרה מביקור של אלפרד היצ'קוק בירושלים בשנת 1967 (מתורגם):

http://youtu.be/s_6bqmBi7ZY?t=5s


קטעי מתח מסרטיו הרבים:

https://youtu.be/X3BUZBnDS74


הרצאת וידאו על מלך סרטי המתח אלפרד היצ'קוק:

https://youtu.be/s-QVHJDmD6A?long=yes


וסרטון על 10 מסרטיו הגדולים:

https://youtu.be/fVoVdKOLP04?long=yes

מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) הוא מגדולי הבימאים האמריקאים ומי שאחראי על כמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע בחצי המאה האחרונה.

מי שנולד למשפחה ממוצא סיציליאני-אמריקאי ב-1942 בפלאשינג, קווינס (Flushing, Queens) שבניו יורק, גדל בשכונת ליטל איטלי (Little Italy) שבמנהטן.

בנעוריו סבל סקורסזה מאסתמה קשה שמנעה ממנו לקחת חלק בספורט ובפעילויות ילדות רגילות. במקום זאת לקחו אותו הוריו שוב ושוב לקולנוע ולסרטים. כך, מבלי שתכנן, נולד לו אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע.

לפני שהוא בחר בקולנוע, שקל הבחור בצעירותו ברצינות להיות כומר ונרשם לסמינר בגיל 14. הוא גורש מלימודי הדת לאחר שנה, כנראה בשל עניין גובר בבנות ובמוסיקה. לימים הוא עצמו יתוודה: "הקולנוע הציל אותי."

סקורסזה למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק (New York University), שם פיתח את עינו הייחודית לתנועה, מקצב וסיפור חזותי. הוא המציא מחדש את ז'אנר הפשע בקולנוע והיה מהראשונים שהראו בסרטיהם את החצר האחורית של אמריקה.

סקורסזה שייך לדור הבמאים שנקרא "ניו הוליווד" (New Hollywood) וצמח בשנות ה-60 וה-70, לצד פרנסיס פורד קופולה (Francis Ford Coppola), בריאן דה פלמה (Brian De Palma) וג'ורג' לוקאס (George Lucas), דור שרצה לשבור את שגרת הוליווד הישנה ולהכניס לקולנוע עומק ואמת.

את שמו הוא בנה בשנות ה-70 כשהוא ממש ממציא מחדש את ז'אנר סרטי הפשע ותורם להפיכת אותו עשור לאחת התקופות הטובות של הקולנוע. עם סרטים כמו "נהג מונית" (Taxi Driver, 1976), בו הוא עצמו אפילו מגיח למספר דקות כנוסע זועם במונית עצמה.

ב"נהג מונית" החתרני, שיהפוך לימים לסרט קאלט (סרט פולחן), סקורסזה מגלה את רוברט דה נירו ומדייק בשיקוף המבהיל שלו את טראומת החיילים המשוחררים שחוזרים אז משדות הקטל בווייטנאם, היישר אל המפגש המבהיל עם החברה האמריקאית.

על הדרך מרטין סקורסזה ילהק שחקנית בת 12, ג'ודי פוסטר, לתפקיד של זונה ויעורר המון ביקורת. היא עצמה, אגב, לא התרגשה מהמהומה ומיהרה לזנק לקריירה מופלאה משל עצמה, לא מעט בזכות העזרה שהיא עתידה לקבל מכוכב הסרט "נהג מונית", רוברט דה נירו.

בסוף אותו עשור ותחילת האייטיז, יגיע גם סרטו של מרטין, "השור הזועם" (Raging Bull, 1980). זהו סרט שבו הוא הופך את הספורט האלים של האיגרוף לבלט משונה אך גם מבריק כאחד.

הסרט נחשב לאחד הסרטים הטובים של אותו עשור ומסרטי האגרוף הטובים ביותר אי-פעם. בשני הסרטים סקורסזה משתף פעולה עם אותו רוברט דה נירו (Robert De Niro), בשותפות אמנותית שתהפוך לאגדה.

בהמשך יגיע "החבר'ה הטובים" (Goodfellas, 1990), שייחשב לאחד הסרטים המשפיעים ביותר שנוצרו אי פעם. אפילו בירת ההימורים, לאס וגאס, תהיה חייבת לו לא מעט - על סרטו של סקורסזה "קזינו" מ-1995.

וכך, כמי שאחראי על יצירות מופת נוספות, הוא עושה גם את "כנופיות ניו-יורק" המצוין, כשיותר ויותר הוא מזוהה בשפה ובמבע הקולנועי שלו, כמי שידוע בקטעי מצלמה ארוכים ומורכבים, בשימוש הנועז שהוא יעשה במוסיקת רוק, בעריכה מהירה ובנרטיבים מורכבים, עלילות סרטים שמסרבים לפשט ולרדד את המורכבות של דמויות סרטיו.

פרס האוסקר (Academy Award) לבמאי ניתן לסקורסזה רק ב-2007, על "השתולים" (The Departed, 2006). זאת לאחר 5 מועמדויות קודמות ללא זכייה ועוד 10 כאלה שיבואו בהמשך. אין מי ששכח בהוליווד שכשהכריזו על שמו בטקס האוסקר קם הקהל באולם על רגליו ומחא לו כפיים ממושכות בעמידה, ה"סטנדינג אוביישן" שכולו שלו ונחשב לאחד הרגעים הנדירים ביותר בתולדות טקסי האוסקר.

ואכן, מרטין סקורסזה שהצטיין בסרטיו בסיפורים קולנועיים מופלאים ובדמויות מורכבות שיודעות לנהל עם עצמן מאבק פנימי כן, השיג עם שחקניו הראשיים כמעט תמיד איכויות משחק יוצאות דופן.

מעבר לבימוי, סקורסזה הוא שומר נאמן של מורשת הקולנוע. ב-1990 הוא מקים את "קרן הסרטים" (The Film Foundation), שמטרתה לשמר סרטים ישנים שהיו בסכנת אובדן והוא גם נלחם כל שנה נגד פלטפורמות הסטרימינג שמשנות יחסי גובה וצבע של סרטים מבלי לקבל רשות.


הנה סיפורו של מרטין סקורסזה:

https://youtu.be/VTUmuIrYbHA


סקורסזה אחראי לאחד הטראקינג שוטים הכי מרשימים ומהמבריקים בתולדות הוליווד:

https://youtu.be/m1mHtkpkxiA


כך משתמש מרטין סקורסזה בשתיקות בסרטיו:

https://youtu.be/NUrTRjEXjSM


את "השור הזועם" צילם סקורסזה בשחור לבן הכי צבעוני שאפשר:

https://youtu.be/_fEIn_5OkoY


והנה 10 מסרטיו הגדולים של גאון הקולנוע הסיציליאני במקורו:

https://youtu.be/4vzsz5purFM?long=yes

הבמאי, מפיק, שחקן ומלחין לקולנוע קלינט איסטווד (Clint Eastwood) הוא אחת הדמויות המרתקות ויוצאות הדופן של הוליווד. האיש שהחל את דרכו כשחקן יפה תואר וקשוח במערבונים, המציא את עצמו כבמאי, שאחרי שזכה ללעג הביא את עצמו ואת סרטיו גם לאהבת הצופים וגם לפרסי אוסקר והצלחה אדירה בביקורת, לפחות מחוץ לאמריקה. כיוצר וקולנוען הוא ממש גדל בזקנתו, התפתח וצמח לאחד מענקי הוליווד האיכותיים, גם אם לא קיבל את כל ההערכה שהגיעה לו.

בשנת 2006 יצר איסטווד שני סרטים שונים, באי היפני איוו ג'ימה. השם נשמע אולי מוכר, כי על האי הזה, שממוקם כ-1200 ק"מ מטוקיו, בירת יפן, התנהל אחד הקרבות המפורסמים במלחמת העולם השנייה, קרב סמלי שבישר את מפלתה הטוטלית של יפן במלחמה נגד ארה"ב ואת נצחונה של ארה"ב וסיום מלחמת העולם השנייה בניצחון של הדמוקרטיות על הציר הפשיסטי שהקים היטלר, ביחד עם מוסוליני האיטלקי והקיסר היפני.

אבל הסיפור המעניין הוא שהסרטים הללו הציגו את אותו קרב אגדי על איוו ג'ימה, אותו קרב שבו צולמה התמונה האמריקאית הכי מפורסמת של מלחמת העולם השנייה - הנפת הדגל על ראש ההר המבוצר של איווג'ימה, לאחר כיבושו בידי האמריקאים. בסיפור הקרב והתמונה עוסק אחד הסרטים "גיבורי הדגל". הסרט השני, שצולם על אותו סט, עם אותם ניצבים ובאותו לוקיישן היסטורי, הוא "מכתבים מאיוו ג'ימה", המציג את הקרב המפורסם מנקודת המבט ובשפה של המפסידים, כלומר ביפנית ועל החיילים והקצינים היפנים שנלחמו בו. בראשם, אגב, עמד קוריבשי, מי שיזם את המתקפה על פרל הרבור, אותה מתקפת פתע גאונית של היפנים על צבא ארה"ב, שהכניסה אותו למלחמה.

מבחינת קולנועית מדובר בהישג כביר של איסטווד. מעולם לא יצר קולנוען שני סרטים, באותה שנה, על אותו סיפור אמיתי בדיוק ומשתי זוויות מנוגדות. בדיוק כמו הנפת הדגל הכפולה, שנעשתה כאן באי, כך גם עלילות הסרטים. כי ממש כמו נצחונה של התמונה הפחות אותנטית על לב הציבור, כך גם ניצח הסרט מהזווית היפנית, הלא מובנת מאליה כי כמה פעמים עושים יוצרי קולנוע סרטים מזווית הראיה של האויב. ודווקא הסרט "היפני" הוא שזכה באינספור תשבחות ופרסים. הסרט מהזווית האמריקאית, ממש כמו הנפת הדגל הראשונה והאותנטית, נחשב מעולה אבל פחות טוב ויש בו מהקלישאות ומהרגשנות והמלודרמה האמריקאית שהוליווד יודעת לייצר.

ממש כמו הראש של איסטווד הצעיר והיומרני, אבל גם כמו הראש של איסטווד הבמאי החדשני והאמיץ, כך הוא הרעיון של שני סרטים ארוכים המספרים את אותו סיפור בדיוק - סיפור של שני צדדים הנלחמים זה בזה עד מוות, אבל יודעים לגלות חום אנושי, עדין ונוגע, גם בתוך האלימות המדכאת של הקרב עד מוות.


הנה קדימון הסרט "גיבורי הדגל" של איסטווד:

https://youtu.be/zmMygl7Ugs8


הסיפור של הנפת הדגל והחייל האינדיאני שבחבורה:

https://youtu.be/EUoqI2zSMtU


וקדימון של "מכתבים מאיוו ג'ימה" שמציג את אותו קרב מפורסם מהזווית של היפנים:

https://youtu.be/51lo2dpaZ_g

אקירה קורוסווה (Akira Kurosawa) היה במאי יפאני חשוב מאד. הוא עסק רבות בסיפורי סמוראים. לפני שהפך לקולנוען היה קוראסווה צייר מפורסם ביפאן. למדיניות היפאנית שלפני מלחמת העולם השנייה הוא התנגד מאד ואף הוחרם בשל כך על ידי רבים.

בין סרטיו של קורסאווה בולטים רשומון, שבעת הסמוראים, כס הדמים, ראן ומבצר הנסתר. הוא נחשב במאי גאון, שאין לו אפילו סרט אחד גרוע. זה דבר נדיר בתולדות הקולנוע ובמיוחד אם זוכרים שהוא גם היה הכותב, המפיק, הבמאי והעורך של כל סרטיו. ואגב, הוא לא היה רק במאי ויוצר מדהים - קוראסווה היה גם עורך מצוין.

רשומון (Rashomon), סרטו הגדול הראשון, הפך להצלחה מסחררת בכל העולם. זאת לאחר שנשלח על ידי ממשלת יפאן לפסטיבל סרטים באיטליה. ביפאן ראו בו סרט גרוע, אבל בעולם סגדו לו כסרט מדהים. הוא זה שהציג את הקולנוע היפאני לעולם כולו ואחריו באו סדרה של סרטים מעולים מבית היוצר של קוראסווה.

עוד לפני מלחמת העולם השנייה צמח הקולנוע היפני אבל רק אחריה הוא זכה להכרה בעולם. בשנת 1951 קטף "רשומון" שלו את הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים של וונציה. בשנות ה-60 גנב יוצר מערבוני הספגטי המעולה סרג'יו לאונה בלי בושה בסרטו "בעבור חופן דולרים" מהסרט יוג'ימבו (Yojimbo) של קורוסווה. התביעה שהגיש נגדו הגאון היפני הסתיימה בפיצויים של 15% מהכנסות המערבון לתמיד.

אגב, בעוד שקורסאווה נחשב לבמאי היפני הפופולרי ביותר במערב, ביפן עצמה ראו בו יוצר שהתאים את עצמו לצופה המערבי, מה שלא הקנה לו את הכבוד לו הוא זכה במערב.


הנה מונטאז' מסרטיו של קוראסווה:

https://youtu.be/OIsbxpkTTDE


קוראסווה הוא גדול הקולנוענים שעשו שימוש בתנועה בסרטים:

https://youtu.be/doaQC-S8de8


הסרט "שבעת הסמוראים" כדוגמה מופתית לסטורי טלינג:

https://youtu.be/lGVbhTbiafk


במערבון הידוע שלו "בעבור חופן דולרים" גנב סרג'יו לאונה בלי בושה מקורוסווה:

https://youtu.be/oHrdrKG2N3c


קבלו דוגמאות מדהימות להעתקה של לאונה מהסרט יוג'ימבו של קורוסווה:

https://youtu.be/DeoPFQq4_UU


ועשרת סרטיו הגדולים:

https://youtu.be/6I8afvHiFN8?long=yes

סרגיי אייזנשטיין (Sergei Eisenstein) הוא מהבימאים הגדולים בתולדות הקולנוע. זה גאון קולנוע מוקדם, יהודי רוסי שעושה סרטים מתקדמים לתקופתם, מסתבך עם סטלין, משלים איתו ופוגש שוב ושוב את ההיסטוריה - גם בסרטיו וגם בחייו שלו.

כבר בתחילת המאה ה-20 היה אייזנשטיין, במאי קולנוע רוסי, לפורץ דרך שחולל מהפכה באמנות הקולנוע הכל כך צעירה.

האיש, שנולד ב-1898 בריגה שבלטביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), התפרסם כמי שהפך את הקולנוע מבידור פשוט לאמנות מורכבת ובעלת שפה ויזואלית ייחודית.

לפני שהוא פונה לקולנוע, הוא לומד אדריכלות, דבר שעתיד להשפיע על הקומפוזיציה החזותית והכל כך מדויקת שמאפיינת את סרטיו. ידוע שחלק מהתיאוריות הקולנועיות שלו נוצרו בהשראת הפואטיקה והאמנות היפנית שהוא אהב, אם זה תיאטרון הקבוקי שאליו נחשף ואם הקליגרפיה היפנית שהוא העריץ.

חידושו המשמעותי ביותר היה פיתוח תיאוריית המונטאז' (Montage), טכניקת עריכה מהפכנית שהדגישה את החיבור בין שוטים נפרדים ולא רצופים בזמן, ליצירת משמעות חדשה. ראו בתגית "מונטאז'".

בניגוד לקולנוע המערבי של אותה תקופה, שהתמקד בזרימה חלקה של התמונות, אייזנשטיין האמין בעריכה מתנגשת ומפתיעה. בסרטו המפורסם "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) משנת 1925, הוא יוצר את סצנת "מדרגות אודסה" המפורסמת, שבה מעצימה עריכה מהירה וקצבית את האימה והדרמה של טבח אזרחים. הכירו אותה בתגית "מדרגות אודסה".

אייזנשטיין גם חידש בתחום הסמליות החזותית. בסרטיו הוא משתמש באובייקטים ודימויים כמטאפורות ויזואליות - למשל, השימוש באריה אבן שמתעורר לחיים בסרטו "אוקטובר" (October) כסמל למהפכה הרוסית המתעוררת. כאמן ויזואלי מאוד הוא מבין בשלב מוקדם של הקולנוע את הכוח הפסיכולוגי של התמונה הנעה ואת יכולתה להשפיע על רגשות הצופים.

דוגמה נוספת לדימויים הגאוניים שבהם הוא השתמש בכדי להעביר מסרים היא בסרטו הראשון "שביתה" (Strike) משנת 1925. אייזנשטיין יצר בסרט סצנה של שחיטת פרה כמטאפורה לדיכוי המפגינים. הדימוי או המטאפורה היא טכניקה נוספת שלו שהייתה מהפכנית לזמנה ופרצה דרך ליוצרים רבים בקולנוע לעשות כמוהו.

עוד תרומה של אייזנשטיין הייתה בשילוב אידיאולוגיה ופוליטיקה באמנות. סרטיו שירתו את המהפכה הסובייטית, אך בה בעת אתגרו את הקהל לחשיבה מורכבת. בסרט "אלכסנדר נייבסקי" (Alexander Nevsky) משנת 1938, משתלבת המוסיקה של סרגיי פרוקופייב (Sergei Prokofiev) עם התמונה בצורה שהייתה חדשנית לזמנה ויוצרת מה שאייזנשטיין כינה "קולנוע אנכי".

בשנים 1930-1932 שוהה אייזנשטיין במקסיקו, שם הוא מנסה ליצור את סרטו האפי "תחי מקסיקו" (Que Viva Mexico). זה פרויקט שמעולם לא הושלם - בשל קשיים כלכליים והתערבות פוליטית. אך חומרי הגלם שלו השפיעו רבות על הקולנוע העולמי.

אגב, כשהוא מבקר אז בהוליווד, אייזנשטיין מתיידד עם ענק הקומדיה צ'ארלי צ'פלין (Charlie Chaplin). הוא חולם על שיתוף פעולה עם צ'פלין, אך לצערו ולצער אוהבי הקולנוע זה מעולם לא יצא לפועל.

למרות שסבל מהתערבות הצנזורה הסובייטית ואף ראה חלק מיצירותיו נאסרות להקרנה, השפעתו של אייזנשטיין על שפת הקולנוע נמשכת עד היום. במאים כמו פרנסיס פורד קופולה (Francis Ford Coppola), מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) ואלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock) הושפעו עמוקות מטכניקות העריכה והחשיבה הקולנועית שלו.

כשנפטר ב-1948 בגיל 50, אייזנשטיין השאיר אחריו לא רק סרטים פורצי דרך, אלא גם תיאוריות ורעיונות גאוניים. הם עתידים לעצב את ההבנה שלנו על מהות הקולנוע כאמנות המשלבת זמן, תנועה, צליל ותמונה.


הנה המצאתו הגדולה - המונטאז' הקולנועי:

https://youtu.be/g5WbeoP_B8E


סיפורו של הבמאי הנודע סרגיי אייזנשטיין (עברית):

https://youtu.be/3erJ213t-SQ


על המונטאז' שהביא אייזנשטיין לקולנוע

https://youtu.be/vBdxi7-_HKw


5 טכניקות המונטאז' שהוא פיתח:

https://youtu.be/NtnTs90knro


כך מציג איינשטיין את הגרמנים בסרט "אלכסנדר נייבסקי". הקרנתו הופסקה כדי שהיטלר לא יייפגע...

https://youtu.be/FMOBmbS0lLk


אפקט קולשוב:

https://youtu.be/65EGTtOklJ4


ומונטאז'ים מעולים שיצרו ממשיכיו של אייזנשטיין בתולדות הקולנוע:

https://youtu.be/DhQHlCaSR_w?long=yes

ז'ורז' מלייס (Georges Melies) היה קוסם שגילה את ראינוע, הקולנוע המוקדם והתאהב במדיום החדש, שאפשר לו לעשות את הקסמים שלו, בסרטים מלאי דמיון ורעיונות בדיוניים.

כך הפך מלייס לבמאי של סרטי פנטזיה עם המצאת הקולנוע. כקוסם לשעבר ואמן של אפקטים, מלייס לא הפסיק ליצור ולהמציא מגוון רעיונות ופתרונות קולנועיים יצירתיים ואפילו מדהימים. הסגנון של האפקטים המיוחדים שהכניס לסרטיו היה פורץ דרך וחדשני כל כך, שאנשים חשבו על רבים מהם כקסמים ומסתוריים.

והאמת שהדברים שעשה היו בדיוק כאלה. קסומים ומסתוריים. איכשהו, האיש שבא מעולם הבידור של תקופתו, ניבא בסרטיו את הכיוון שתיקח הוליווד כשתהפוך את הקולנוע לבידורי, דמיוני ושל הקהל. הדימויים של מלייס ואחיזת העיניים ששימשה בבסיס הסרטים שלו, הם הסבים והסבתות של הקולנוע עתיר האפקטים והאמצעים המיוחדים של ימינו.

"מסע אל הירח", סרטו הגדול ביותר של ז'ורז' מלייס, הוא בעיני רבים סרט המדע הבדיוני הראשון בהיסטוריה. הוא עתיד להפוך את היוצר השונה כל כך לאבי סרטי הפנטזיה והאפקטים המיוחדים בקולנוע.

אבל באמנות כמו בתולדות האמנות, הגאון שפורץ דרך הופך לא פעם לבדיחה, זמן לא רב אחר-כך. בתוך עשור הפכו סרטיו של מלייס למיושנים והצופים מאסו בהם לחלוטין. זה לא שהוא לא ניסה לשנות סגנון ואפילו התחיל לצלם מערבונים מצליחים, אבל ההצלחה לא האירה לו פנים לאורך זמן ולבסוף הוא פרש לחלוטין מהראינוע.

טכנית, כל כך הרבה שיטות ורעיונות קולנועיים הוא פיתח. בין השאר הוא פיתח את הג'אמפ קאט, שהוא מעין "קפיצה בחיתוך". היא נוצרת כשלמשל דמות נמצאת בקצה הפריים ואחרי ה"קאט" היא באמצע הפריים, מה שיוצר מעבר לא נקי ולא המשכי. זה התגלה לו במקרה והוא הבין את היופי של זה, שילב בסרטיו והנחיל גם הלאה.

עוד מהמצאותיו הם ה"טיים לאפס" - סוג של הילוך מהיר מאד על ידי קפיצות זמן, כמו גם הכפלת דמויות בסרטים, על ידי חשיפות מרובות של הפילם. מלייס גם השתמש ראשון בדיזולב, שהוא מעבר מפריים לפריים בצורה של התמוססות. הוא הראשון להשתמש ב"הקרנה אחורית", מה שהיום אנו מכנים "מסך ירוק" או "מסך כחול" והוא אפילו היה הראשון להוסיף צבע לסרטיו, על ידי צביעה ידנית על הפילם!

בדיעבד, גם אם חייו המקצועיים הסתיימו בכישלון, מה שקרה ללא מעט פורצי דרך בתולדות האמנות והקולנוע המוקדם, עולם הקולנוע לא ישכח את הקוסם שהיה לבמאי ראינוע והמציא את סרטי המדע הבדיוני, הותיר מורשת מרהיבה של תעוזה ודמיון והרבה זיכרונות מעוררי חיוך ונוסטלגיה, לאופן שבו ראו פעם את הירח, הטכנולוגיה והעתיד.

הספר והסרט "הוגו" של השנים האחרונות, הזכירו לעולם את הקסם שבמורשת הקולנועית של מי שיכולתו "לשנות את המציאות", בצילום ועריכה, הקנתה לו בחייו את הכינוי "צלם קוסם" (Cinemagician).


הנה סיפורו המתורגם של מלייס:

https://youtu.be/L8is28gAOTc


סרטון שהקדיש לדמיונות והרעיונות שלו מנוע החיפוש גוגל:

https://youtu.be/BEePFpC9qG8


ז'ורז' מלייס עשה את הסרט הבדיוני הראשון בהיסטוריה - "מסע לירח":

https://youtu.be/uMBkDT_eG5g


סרט נוסף שבו ז'ורז' מלייס משתמש ברעיונותיו כדי ליצור את "האיש שהוא תזמורת":

http://youtu.be/3RMp32GPWww


הסרט "הוגו" המספר על מלייס וסרטיו היצירתיים:

https://youtu.be/Paneo9Urjc4


תכנית שרגא בישגדא מהחינוכית, שהוקדשה לז'ורז' מלייס (עברית):

https://youtu.be/jKeEcYyx97s?long=yes


וסרט על תולדות הקולנוע המוקדם, שעושה כבוד למלייס:

https://youtu.be/87km5sFrIQQ?long=yes

הוא הבמאי המצליח ביותר בדורות האחרונים ואולי המשפיע בהיסטוריה של הקולנוע. כיוצר שוברי הקופות המיומן ביותר בתולדות הקולנוע, סטיבן שפילברג נחשב מהבמאים המצליחים והרווחיים ביותר בתולדות הוליווד והקולנוע האמריקאי המסחרי.

כיוצר רב דמיון ומכיר את נפש הצופה הממוצע, הוא כבש את לבבות הצופים שוב ושוב, במגוון אדיר של סרטים לכל המשפחה.

בגיל 28 ועל אף ניסיונו המועט וגילו הצעיר, התגלה ספילברג כמי שעתיד להציג מיומנות מדהימה בשילוב שבין דרמה, אקשן וקומדיה. כבר בסרטו הגדול הראשון לקולנוע, "שוגרלנד אקספרס", הוא מציג תסריט שזוכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט הטוב ביותר.

בסרט הוא מספר על צעירה שמשכנעת את בעלה לברוח מהכלא ולקחת את בנה הקטן מבית האומנה, לפני שיאבדו את המשמורת עליו. כמו בסרט האדיר "תלמה ולואיז", שהושפע ממנו, המצב יוצא משליטה, כשהזוג הצעיר חוטף שוטר ובורח במסלול שהופך לאירוע תקשורת מטורף, המעסיק את כל אמריקה ועל הדרך מציג הרבה סצנות משעשעות, מרהיבות ואף גאוניות.

כאן הוא גם מתחיל את שיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם מלחין הסרטים ג'ון ויליאמס.

ספילברג נודע בין השאר בתנועות המצלמה שלו, המתרגמות בצורה מצוינת רגש לתנועה. אלה הפכו ברבות השנים לאחד מסימני ההיכר שלו. גם העריכה של סרטיו שיודעת שוב ושוב לחתוך את הסצינה, ממש ברגע שבו הסצינה מגיעה לשיאה, יש לו מחוות קטנות וקבועות בסרטיו, כמו זה שתמיד בסרטיו, בעת מרדף, יהיה מישהו בצד הדרך, שהמרדף יחולל אצלו הרס או שמשהו ייפגע לו.

גם השימוש הנהדר במוסיקה ובמלודיות מזככות וממלאות את הלב הוא סימן היכר של ספילברג. כמעט בכל סרטיו עושה זאת בשבילו מלחין הפסקול הקבוע שלו, ג'ון וויליאמס, שהלחין את כל סרטיו של ספילברג.

ספילברג הוא יהודי-אמריקאי שמצא הרבה פנאי וממון כדי לתרום למיזמים יהודיים. זה התחיל מסרט הקולנוע המצוין "רשימת שינדלר", אחד מסרטי השואה החזקים והמשפיעים שנוצרו בהוליווד. לאחר מכן הוא המשיך בהקמת ארכיון סרטים יהודיים, הארכיון היהודי המקיף והחשוב ביותר אי-פעם. לארכיון הזה הוא רכש והציל סרטים היסטוריים בכמות גדולה מאד ושקד על בניית מאגר חסר-תקדים בהיקפו ובתכניו.

בשנת 2004 תואר שפילברג במגזין הבידור "פרמייר" כאישיות המשפיעה בהוליווד. הוא זכה פעמיים בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, עבור הסרטים "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי רייאן".


הנה מרבית סרטיו של הבמאי סטיבן שפילברג בפחות מ-4 דקות (מתורגם):

https://youtu.be/UyoDTCETOKc


10 מסרטיו הנודעים של שפילברג:

https://youtu.be/mohrB3ZDqu4


הסרט המפורסם של שפילברג "אי.טי. - חבר מכוכב אחר" (עברית):

https://youtu.be/iJ8tdR3epc4


"פארק היורה" - כמעט מיליארד דולר (עברית):

https://youtu.be/GKEPGyuM8LU


תכנית חינוכית על סטיבן שפילברג (עברית):

https://youtu.be/10vfYlywNdI?long=yes


והסרטון המלא על 10 מסרטיו הגדולים:

https://youtu.be/mohrB3ZDqu4?long=yes

קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) הוא אולי היוצר הקולנועי המעניין מאלה שגדלו בשנות ה-70 וראו כילדים צעירים את הקולנוע של התקופה.

בקולנוע האמריקאי של הסבנטיז, לפחות לעשור אחד, הוליווד זנחה את עיקרון "הסוף הטוב" של הוליווד הישנה ולא חששה להרוג את גיבור הסרט, גם אם הצופים לא יחזרו לראותו שוב ולהפריש את הדופמין שלהם מהכיף של הסוף הנפלא.

בילדותו באותן שנים, בילה טרנטינו הקטן הרבה זמן עם הוריו, שלקחו את הילד הרך לסרטים אלימים ורוויי שנאה, סקס ונקמה. אין הרבה ילדים בגילו שצפו בילדותם עם הוריהם במאות סרטי מבוגרים שכללו תגרות, חיסולים ורצח המונים. אימו האמינה בחופש הזה וטענה ששום סרט לא יפגע בו ושמדאיג אותה יותר שהוא יצפה בחדשות.

סביר שההחלטה הזו של אמו ואביו החורג, יש לה חלק בבחירתו לעשות את סרטי הנקמה והאלימות האובססיבית והמושלמת כל כך שלו.

עוד נראה שטרנטינו הוא אחד היוצרים הקולנועיים המושפעים ביותר מסטנלי קובריק ומהעולם שיצר בסרטו האימתני "התפוז המכני". את השילוב הגאוני אבל קשה שעשה קובריק בין שירים מקסימים ואופטימיים לאלימות צרופה ונלהבת, ירש טרנטינו בגדול והגדיל אף לעשות.

לקוונטין טרנטינו ידע אינסופי ואהבה אדירה לקולנוע. בכל תחרות טריוויה קולנועית סביר שהיה מנצח במכפלות. האובססיה הזו בולטת בהמון בחירות בסרטים שלו אבל ניכרה עוד בצעירותו. מספרים שכשהוא רצה לראיין את ג'ון פלין, טרנטינו הצעיר פשוט התקשר לכל ג'ון פלין בספר הטלפונים עד שהגיע אל המרואיין שחיפש.

את המוסיקה לסרטיו טרנטינו בוחר בעצמו, תוך שהוא דואג להרכיב את הפסקולים משירים שליוו את ילדותו. כשהוא כבר בוחר בענק פסקולים כמו אניו מוריקונה להלחין לו פסקול, הוא דורש ממנו לכתוב בסגנון השירים שהוא אוהב. מוריקונה מסרב, טרנטינו נכנע ומקבל מוסיקה אגדית שגם זוכה באוסקר.

בספר שכתב "מחשבות על קולנוע" אפשר להבין המון על אהבת הקולנוע שלו וכמובן על סגנונו המיוחד והנערץ כל כך. טרנטינו מספר בו על סרט אותו ראה עם הוריו, בגיל 7, בו חווה טבח של היפים בקומונה שלהם.

עוד הוא מספר על אינספור סרטי אלימות וסקס, ביניהם סרטים כמו "מאש", סרט מצחיק עד דמעות בו אחדים מהדברים הכי מצחיקים קורים דווקא במהלך ניתוחים וטיפולים רוויי דם וקרביים של פצועי וייטנאם המדממים. עוד הוא מזכיר סצנות מסרטים דומים כמו "הסנדק", "נמל תעופה", "גברים במלכודת" ועוד סרטי דם דומים.


#הסגנון
לקוונטין שפה קולנועית משלו. הוא מת על סיטואציות מוקצנות, עם דמויות אייקוניות, קטעי אלימות גרפיים וטקסטים שמיוחדים רק לו. המוטיב הקבוע בסרטיו הוא זה של הנקמה. יש לו חיבה מוזרה לצילומי תא מטען (Trunk shots) ואת סיפוריו הוא שוזר באופן א-לינארי, משולב בהומור שחור וסרקזם לא קלישאתי במקומות הנכונים והלא פעם גם מדממים.


#סרטיו
הבולט בסרטיו של טרנטינו היה ללא ספק "כלבי אשמורת" מ-1992 ומה לא נאמר על סצנת העינויים המאוד אלימה ועוד יותר הסדיסטית של השוטר, כשברקע מתנגן לו בשמחה וקצב הלהיט מפעם: "Stuck in the Middle With You".

בעיני רבים, הבולט והנחשב מסרטיו של קוונטין טרנטינו הוא "ספרות זולה” מ-1994. הסרט שלא זכה בזמן אמת להכרה של ממש על ידי תעשיית הקולנוע היה הכי המדובר בשנה בה הוא יצא לאקרנים ובדיעבד הקנה לטרנטינו הכרה כיוצר גדול.

זאת על אף שהסרט עתיר האלימות, הסמים וההומור השחור הביאו לכך שהוא הוגבל מאוד ואף צונזר בעיקר עקב חיבתו של טרנטינו לפירוק איברים וזרימה של דם על המסך. בדיעבד, אגב, נראה שדווקא המאפיינים האלה, הם שהפכו את "ספרות זולה” לסרט פולחן, ובזמן אמיתי.

אחריהם באו עוד הצלחות, נקמות והרוגים, ביניהם "להרוג את ביל" (Kill Bill) והסיקוול המדמם שלו, "ממזרים חסרי כבוד" שהוליד היסטוריה חליפית רק כדי להרוג המוני נאצים כמו שכל אדם הגון היה שמח לעשות, "חסין מוות" על הנהג הנורא שכמו יצא מסרטי האימה של הסוונטיז.

והיו גם "ג'אנגו ללא מעצורים" שטיפל יפה עם קלאשבק לעבדות האיומה ו"היו זמנים בהוליווד" שבין השאר גם ריפרר לרצח הנורא של אנשי הכת של צ'רלס מנסון.


הנה עולמו של קוונטין טרנטינו:

https://youtu.be/9x_K1CiT_8g


כך עושים סרט של טרנטינו:

https://youtu.be/LRodrZNAZYs


הוא מסוגל להמציא מציאות הפוכה להיסטוריה ועדיין להישאר אמממ... אמין (מתורגם):

https://youtu.be/gglzexA-FXY


או לגנוב רעיונות מסרטים אחרים ועדיין להיחשב לגאון יצירתי:

https://youtu.be/1czSxBi-O9g


הנה 10 מהסצנות הגדולות מסרטיו:

https://youtu.be/j7gbomB_ZhY


ראיון (מתורגם):

https://youtu.be/H51sKI94sBg


דיון סחי משהו על טרנטינו - גאון או סתם... (עברית)

https://youtu.be/D3juchVcHu4


"ספרות זולה" כסרט פוסט-מודרניסטי פורץ דרך וממליך את השטחי (עברית):

https://youtu.be/4er3ge3E4xE?long=yes


והרצאת וידאו על השימוש של קוונטין טרנטינו באלימות:

https://youtu.be/MHVXy-EQJ6c?long=yes

יוצר-גאון בהומור ואביר שיחות הנפש, מצחיק ומשעשע אינסופי אך מסובך להפליא, וודי אלן (Woody Allen) הוא לגמרי אחד ממלכי ההומור הקולנועי.

הוא איש של ניגודים - במאי ותסריטאי גאון, עם שיאים של מועמדויות לאוסקר, אבל קולנוען שהצהיר לא פעם שאת רוב סרטיו לא ראה אפילו פעם אחת מאז שסיים לעבוד עליהם.

נבעך קולנועי שעשה הון מסרטים יצירתיים, שהפכו אותו לאגדה בניו-יורק. איש שיודע להסביר הכל אבל חייו הפרטיים הם סרט בפני עצמו, לא פעם הרבה יותר גדול מה"תקלות" הקולנועיות של הדמויות שהוא מגלם.

אבל בראש ובראשונה וודי אלן הוא יוצר גדול שלא מפסיק לרגע בעבודה האמיתית שלו - להפוך לאגדה.

כי מבחינה קולנועית, וודי אלן הוא שובר כללים סדרתי. כבר מסרטו הראשון הוא דיבר, למשל, אל המצלמה והקפיד, כמו כללים קולנועיים נוספים שהוא עתיד לשבור במהלך השנים, לנתץ את "המסך הרביעי" שוב ושוב.

המסך הרביעי הוא הקיר הבלתי קיים שבין השחקן לצופים, קיר שבו הצופים רואים אותו אבל הוא לא רואה וודאי לא מתקשר עימם. אצל וודי אלן הקיר הזה מעולם לא היה ממש חשוב...

וכמו הכללים של הקולנוע, כמעט כל דבר הוא עושה אחרת. כמי שנחשב לבמאי של העיר ניו-יורק, מעטר כל סרט במוסיקת ג'אז של פעם, כשלא פעם זה הוא שמנגן בקלרינט שלו. גם התפוקה שלו היא שם דבר. הוא אמנם לא בהוליווד ולא בסצנה ההוליוודית, אבל אם יש משהו בטוח בחיים, לא פחות מזריחת השמש בכל בוקר, הוא שכמו הוליווד כולה, וודי אלן ימשיך לעשות סרט חדש בכל שנה. מספרים עליו שמיד כשהוא מסיים סרט, הוא מתחיל לכתוב את סרטו הבא.

ועוד אילו סרטים. עד לפני כמה שנים הוא כיכב בכל סרטיו, בדמויות של יהודי נוירוטי ומשעשע, מעין צ'ארלי צ'פלין מעודכן, כשהוא מקיף את עצמו בסוללת כוכבים. ואם הזכרנו את הכוכבים, חייו הפרטיים הם ערימה של בעיות ושערוריות, שהמרכזית שבהן הייתה השערורייה שיצר, כשזנח את בת זוגו, השחקנית מיה פארו, לטובת זוגיות עם בתה המאומצת...

חייו הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא. הילד היהודי, שנולד למשפחה יהודית ב-1935, בשכונת ברוקלין שבניו-יורק, התאהב בקולנוע כבר בילדותו. בגיל 15 הוא המציא בדיחות כל כך טובות, שהחל לכתוב בדיחות בשכר לעיתונים מקומיים בעיר. התפוקה שלו, אלפי בדיחות בכל חודש, הייתה מדהימה ושנה לאחר מכן כבר כתב לקומדיות ותכניות מערכונים בטלוויזיה.

אבל הנער המוכשר רצה יותר. די מהר הוא מצא את עצמו אלן מריץ מופע סטנד-אפ במועדון בניו-יורק. את כל התכנית, מיותר לציין, הוא כתב בעצמו. הקהל התלהב ומחא לו כפיים בהתלהבות, אבל הוא היה נבוך וסתם את אוזניו בידיו. הקהל מת על זה ודי מהר הוא הבין שהקטע של חוסר הביטחון הופך לנקודת המשיכה שלו והוא הגדיל אותו. דמות הנבעך, החששן והמגומגם של וודי אלן הפכה אותו די מהר לסוג של אייקון ניו-יורקי. כשהוא לקח אותה לקולנוע - היא כבר הפכה לאגדה.


הנה סיפורו והקריירה של וודי אלן (עברית):

https://youtu.be/SwUf1rNisUE


סצנת "החקירה העצמית" שלו בבית המשפט מהסרט "בננות":

https://youtu.be/8a3mk9sp0oE


שובר את הקיר הרביעי בסרט "הרומן שלי עם אנני", כשהוא שולף את מרשל מקלוהן לוויכוח על מקלוהן, בתור לקולנוע:

https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E


וסרטיו הגדולים:

https://youtu.be/FwXr1BRajV0

בתולדות האמנות קשה למצוא הרבה אנשים שהיו כה מלאי סתירות כמו לני ריפנשטאל. מצד אחד קראו לה "בימאית השטן" ו"הדיווה של הרוע" ומצד שני, כל מי שמבין בקולנוע יודע שהיא גאון. היא הגתה חידושים מהפכניים בקולנוע ומנגד - היא הציגה בסרטיה את הטיעונים הפרימיטיביים ביותר שיש. היא עשתה עבודה טובה עבור הרע שבמשטרים והייתה אחד הגורמים החשובים שהעלו את האיש הכי סתמי בעולם לדרגה של אל עבור מרבית הגרמנים ושטן שכל העולם החופשי חשש ממנו.

דומה שאין רבים שיכולים להעיד יותר מהצלמת והבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על תקופת הרייך השלישי ועל עוצמת התעמולה הנאצית בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה שבה הודחו ונכלאו רבים מהאמנים הטובים והמשכילים של גרמניה, רק מפני שלא הסכימו להשתתף בפסטיבל השנאה שהיטלר אירגן.

לעומתם, היא הייתה מאלה שלא רק שיתפו פעולה, אלא הצטיינו בכך.

לני ריפנשטאל נולדה בגרמניה של תחילת המאה ה-20. כבר בגיל צעיר הפכה לשחקנית בסרטים. היא הצטיינה כשחקנית בז'אנר של סרטי הרים והופיעה בסרטים עם שמות כמו "הטירוף הלבן" ו"ההר הקדוש". כנראה שהיטלר העריץ אותה כבר אז.

אבל ריפנשטאל המוכשרת החליטה להיות יותר משחקנית. די מהר היא הפכה לצלמת והיו לה רעיונות אמנותיים ויצירתיים להפליא, שלא לדבר על עין ותפיסה מרחבית ונקודת מבט.

גם כשהחליטה לביים סרטים היא הצטיינה מיד. ב-1932 היא ביימה את סרטה הראשון "אור כחול" וזכתה במדליית הזהב בפסטיבל ונציה. כבר אז הבינו כולם שהיא חלוצה. מצילום בנסיעה, דרך צילום על עגורן (קריין) ועד לצילום בו-זמני במצלמות רבות - היא תמציא בסרטיה חידושים קולנועיים מהפכניים ופורצי-דרך שהתעשייה תהפוך מאז לכלי עבודה, תסיע את המצלמה תוך כדי צילום, תשלב טכנולוגיות חדשניות, זוויות צילום ודרכי ביטוי חדשות.

בשלב הזה בקריירה שלה היא פגשה את היטלר ונכבשה. היטלר, רודן עם עבר של אמן מתוסכל, לא הצליח לקשור קשרים עם אמנים איכותיים. בה הוא מצא בה בדיוק את מה שחיפש. היא הייתה מוכשרת להפליא, מוקסמת מדמותו ומוכנה לעשות הכל למען האידיאולוגיה שלו. העתיד היה של שניהם - היא הפכה ל"מוזה שלו" והוא לפטרון שלה.

בשנת 1936 ביימה ריפנשטאל את "אולימפיה", סרט שתיעד את אולימפיאדת ברלין. כרקדנית לשעבר, היא העריצה את הגוף האנושי וצילמה את הספורטאים בצורה מעוררת השתאות. הרבה מהחידושים שלה בסרט הזה הפכו לטכניקות יסוד בקולנוע עד ימינו.

אחד ההישגים הקולנועיים שלה הוא המצאה שהיום נפוצה ומוכרת מאד ואז הייתה חידוש אמנותי מרתק - הצגת מהלכים ספורטיביים בהילוך איטי. אגב, כדי להנציח את חברותה עם הפיהרר ולעלות את ערכה בעיני ההמונים, היא גם כללה בסרט קטע שבו היא מצולמת עם היטלר. אחרי המלחמה היא עתידה כמובן להכחיש כל קשר חברי איתו.

ריפנשטאל המשיכה לצלם ולביים סרטי תעמולה נאציים. מצד אחד הם היו חדשניים, מלאי המצאה ואף גאוניים ומצד שני הסרטים הללו העלו את הנאציזם בגרמניה ובמדינות רבות לדרגה של דת חדשה. האסתטיקה והחזון הקולנועי שלה היו כה מרשימים עד שהם הצליחו לחולל את הלא-יאומן ולהפוך פשיסט מתלהם לאחד האנשים הפופולאריים בעולם.

כך למשל הסרט "ניצחון הרצון", בו הנציחה ריפנשטאל את העצרת הנאצית בנירנברג. זה היה סרט התעמולה הטוב ביותר שהיטלר יכול היה לחלום עליו. זוויות וטכניקות הצילום והעריכה היו כה מבריקים שהם הפכו את היטלר למנהיג שהגרמנים סגדו לו. ז'אן קוקטו, אחד מבמאי הקולנוע המפורסמים של התקופה אמר לה אז "העלית את אמנות הקולנוע לגבהים שלא ייאמנו".

לאחר המלחמה ריפנשטאל הייתה כה מזוהה עם המשטר הנאצי שלא ניתן היה לראותה עושה דבר אחר. אך באופן טבעי אנשי הקולנוע נידו אותה.

בהדרגה היא הלכה ושינתה כיוון לחלוטין. הבימאית פורצת הדרך החלה לצלם ובעיקר במצלמת סטילס. היא התמקדה בעולמות רחוקים, שבהם לא הכירו את עברה.

מסרטים תיעודיים באפריקה ועד סרטים בעומק הים, כישרונה של לני ריפנשטאל המשיך לבלוט, אך לעיניהם של מעטים. הצלחתה מעולם לא שבה להיות כבהתחלה והגאונות שלה נבלמה בכעס אדיר על מי שהעמידה את כלי האמנות לשירות הצורר הנאצי ולחסדיו.


וידאו אסיי, מאמר וידאו על הקריירה והבחירה של לני ריפנשטאל:

https://youtu.be/LgBliZmpJFg


סיפור החיבור שלה עם היטלר:

https://youtu.be/UhKSUa-SMk0


ריפנשטאל כשחקנית מעולה בתחילת הקריירה שלה:

https://youtu.be/A8mSFJDf_7U


עבודה מצמררת המשלבת עדות מהשואה על אושוויץ עם חלקי סרט של ריפנשטאל שמראים את האידיליה הגרמנית באותו זמן:

https://youtu.be/2AucSaE80B0


קדימון AI לסרט מדומיין על לני ריפנשטאל:

https://youtu.be/BDHs8CJdKY0


האסתטיקה שלה שהשפיעה על דורות של יוצרים כמו בקליפ "שיר הקתדרלה" של טניטה טיקרם:

https://youtu.be/URflja3pE3Q


סרטון תעודי על עברה המורכב ועבודתה למען היטלר והרייך השלישי:

https://youtu.be/zgUCdzc3Qe8?long=yes


וסרטון תעודי קצר עליה:

https://youtu.be/3_VeIf1M0M4?long=yes