כיצד הפכה קולנוענית מוכשרת לבמאית הבית של המפלגה הנאצית?
בתולדות האמנות קשה למצוא הרבה אנשים שהיו כה מלאי סתירות כמו לני ריפנשטאל. מצד אחד קראו לה "בימאית השטן" ו"הדיווה של הרוע" ומצד שני, כל מי שמבין בקולנוע יודע שהיא גאון. היא הגתה חידושים מהפכניים בקולנוע ומנגד - היא הציגה בסרטיה את הטיעונים הפרימיטיביים ביותר שיש. היא עשתה עבודה טובה עבור הרע שבמשטרים והייתה אחד הגורמים החשובים שהעלו את האיש הכי סתמי בעולם לדרגה של אל עבור מרבית הגרמנים ושטן שכל העולם החופשי חשש ממנו.
דומה שאין רבים שיכולים להעיד יותר מהצלמת והבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על תקופת הרייך השלישי ועל עוצמת התעמולה הנאצית בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה שבה הודחו ונכלאו רבים מהאמנים הטובים והמשכילים של גרמניה, רק מפני שלא הסכימו להשתתף בפסטיבל השנאה שהיטלר אירגן.
לעומתם, היא הייתה מאלה שלא רק שיתפו פעולה, אלא הצטיינו בכך.
לני ריפנשטאל נולדה בגרמניה של תחילת המאה ה-20. כבר בגיל צעיר הפכה לשחקנית בסרטים. היא הצטיינה כשחקנית בז'אנר של סרטי הרים והופיעה בסרטים עם שמות כמו "הטירוף הלבן" ו"ההר הקדוש". כנראה שהיטלר העריץ אותה כבר אז.
אבל ריפנשטאל המוכשרת החליטה להיות יותר משחקנית. די מהר היא הפכה לצלמת והיו לה רעיונות אמנותיים ויצירתיים להפליא, שלא לדבר על עין ותפיסה מרחבית ונקודת מבט.
גם כשהחליטה לביים סרטים היא הצטיינה מיד. ב-1932 היא ביימה את סרטה הראשון "אור כחול" וזכתה במדליית הזהב בפסטיבל ונציה. כבר אז הבינו כולם שהיא חלוצה. מצילום בנסיעה, דרך צילום על עגורן (קריין) ועד לצילום בו-זמני במצלמות רבות - היא תמציא בסרטיה חידושים קולנועיים מהפכניים ופורצי-דרך שהתעשייה תהפוך מאז לכלי עבודה, תסיע את המצלמה תוך כדי צילום, תשלב טכנולוגיות חדשניות, זוויות צילום ודרכי ביטוי חדשות.
בשלב הזה בקריירה שלה היא פגשה את היטלר ונכבשה. היטלר, רודן עם עבר של אמן מתוסכל, לא הצליח לקשור קשרים עם אמנים איכותיים. בה הוא מצא בה בדיוק את מה שחיפש. היא הייתה מוכשרת להפליא, מוקסמת מדמותו ומוכנה לעשות הכל למען האידיאולוגיה שלו. העתיד היה של שניהם - היא הפכה ל"מוזה שלו" והוא לפטרון שלה.
בשנת 1936 ביימה ריפנשטאל את "אולימפיה", סרט שתיעד את אולימפיאדת ברלין. כרקדנית לשעבר, היא העריצה את הגוף האנושי וצילמה את הספורטאים בצורה מעוררת השתאות. הרבה מהחידושים שלה בסרט הזה הפכו לטכניקות יסוד בקולנוע עד ימינו.
אחד ההישגים הקולנועיים שלה הוא המצאה שהיום נפוצה ומוכרת מאד ואז הייתה חידוש אמנותי מרתק - הצגת מהלכים ספורטיביים בהילוך איטי. אגב, כדי להנציח את חברותה עם הפיהרר ולעלות את ערכה בעיני ההמונים, היא גם כללה בסרט קטע שבו היא מצולמת עם היטלר. אחרי המלחמה היא עתידה כמובן להכחיש כל קשר חברי איתו.
ריפנשטאל המשיכה לצלם ולביים סרטי תעמולה נאציים. מצד אחד הם היו חדשניים, מלאי המצאה ואף גאוניים ומצד שני הסרטים הללו העלו את הנאציזם בגרמניה ובמדינות רבות לדרגה של דת חדשה. האסתטיקה והחזון הקולנועי שלה היו כה מרשימים עד שהם הצליחו לחולל את הלא-יאומן ולהפוך פשיסט מתלהם לאחד האנשים הפופולאריים בעולם.
כך למשל הסרט "ניצחון הרצון", בו הנציחה ריפנשטאל את העצרת הנאצית בנירנברג. זה היה סרט התעמולה הטוב ביותר שהיטלר יכול היה לחלום עליו. זוויות וטכניקות הצילום והעריכה היו כה מבריקים שהם הפכו את היטלר למנהיג שהגרמנים סגדו לו. ז'אן קוקטו, אחד מבמאי הקולנוע המפורסמים של התקופה אמר לה אז "העלית את אמנות הקולנוע לגבהים שלא ייאמנו".
לאחר המלחמה ריפנשטאל הייתה כה מזוהה עם המשטר הנאצי שלא ניתן היה לראותה עושה דבר אחר. אך באופן טבעי אנשי הקולנוע נידו אותה.
בהדרגה היא הלכה ושינתה כיוון לחלוטין. הבימאית פורצת הדרך החלה לצלם ובעיקר במצלמת סטילס. היא התמקדה בעולמות רחוקים, שבהם לא הכירו את עברה.
מסרטים תיעודיים באפריקה ועד סרטים בעומק הים, כישרונה של לני ריפנשטאל המשיך לבלוט, אך לעיניהם של מעטים. הצלחתה מעולם לא שבה להיות כבהתחלה והגאונות שלה נבלמה בכעס אדיר על מי שהעמידה את כלי האמנות לשירות הצורר הנאצי ולחסדיו.
בתולדות האמנות קשה למצוא הרבה אנשים שהיו כה מלאי סתירות כמו לני ריפנשטאל. מצד אחד קראו לה "בימאית השטן" ו"הדיווה של הרוע" ומצד שני, כל מי שמבין בקולנוע יודע שהיא גאון. היא הגתה חידושים מהפכניים בקולנוע ומנגד - היא הציגה בסרטיה את הטיעונים הפרימיטיביים ביותר שיש. היא עשתה עבודה טובה עבור הרע שבמשטרים והייתה אחד הגורמים החשובים שהעלו את האיש הכי סתמי בעולם לדרגה של אל עבור מרבית הגרמנים ושטן שכל העולם החופשי חשש ממנו.
דומה שאין רבים שיכולים להעיד יותר מהצלמת והבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על תקופת הרייך השלישי ועל עוצמת התעמולה הנאצית בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה שבה הודחו ונכלאו רבים מהאמנים הטובים והמשכילים של גרמניה, רק מפני שלא הסכימו להשתתף בפסטיבל השנאה שהיטלר אירגן.
לעומתם, היא הייתה מאלה שלא רק שיתפו פעולה, אלא הצטיינו בכך.
לני ריפנשטאל נולדה בגרמניה של תחילת המאה ה-20. כבר בגיל צעיר הפכה לשחקנית בסרטים. היא הצטיינה כשחקנית בז'אנר של סרטי הרים והופיעה בסרטים עם שמות כמו "הטירוף הלבן" ו"ההר הקדוש". כנראה שהיטלר העריץ אותה כבר אז.
אבל ריפנשטאל המוכשרת החליטה להיות יותר משחקנית. די מהר היא הפכה לצלמת והיו לה רעיונות אמנותיים ויצירתיים להפליא, שלא לדבר על עין ותפיסה מרחבית ונקודת מבט.
גם כשהחליטה לביים סרטים היא הצטיינה מיד. ב-1932 היא ביימה את סרטה הראשון "אור כחול" וזכתה במדליית הזהב בפסטיבל ונציה. כבר אז הבינו כולם שהיא חלוצה. מצילום בנסיעה, דרך צילום על עגורן (קריין) ועד לצילום בו-זמני במצלמות רבות - היא תמציא בסרטיה חידושים קולנועיים מהפכניים ופורצי-דרך שהתעשייה תהפוך מאז לכלי עבודה, תסיע את המצלמה תוך כדי צילום, תשלב טכנולוגיות חדשניות, זוויות צילום ודרכי ביטוי חדשות.
בשלב הזה בקריירה שלה היא פגשה את היטלר ונכבשה. היטלר, רודן עם עבר של אמן מתוסכל, לא הצליח לקשור קשרים עם אמנים איכותיים. בה הוא מצא בה בדיוק את מה שחיפש. היא הייתה מוכשרת להפליא, מוקסמת מדמותו ומוכנה לעשות הכל למען האידיאולוגיה שלו. העתיד היה של שניהם - היא הפכה ל"מוזה שלו" והוא לפטרון שלה.
בשנת 1936 ביימה ריפנשטאל את "אולימפיה", סרט שתיעד את אולימפיאדת ברלין. כרקדנית לשעבר, היא העריצה את הגוף האנושי וצילמה את הספורטאים בצורה מעוררת השתאות. הרבה מהחידושים שלה בסרט הזה הפכו לטכניקות יסוד בקולנוע עד ימינו.
אחד ההישגים הקולנועיים שלה הוא המצאה שהיום נפוצה ומוכרת מאד ואז הייתה חידוש אמנותי מרתק - הצגת מהלכים ספורטיביים בהילוך איטי. אגב, כדי להנציח את חברותה עם הפיהרר ולעלות את ערכה בעיני ההמונים, היא גם כללה בסרט קטע שבו היא מצולמת עם היטלר. אחרי המלחמה היא עתידה כמובן להכחיש כל קשר חברי איתו.
ריפנשטאל המשיכה לצלם ולביים סרטי תעמולה נאציים. מצד אחד הם היו חדשניים, מלאי המצאה ואף גאוניים ומצד שני הסרטים הללו העלו את הנאציזם בגרמניה ובמדינות רבות לדרגה של דת חדשה. האסתטיקה והחזון הקולנועי שלה היו כה מרשימים עד שהם הצליחו לחולל את הלא-יאומן ולהפוך פשיסט מתלהם לאחד האנשים הפופולאריים בעולם.
כך למשל הסרט "ניצחון הרצון", בו הנציחה ריפנשטאל את העצרת הנאצית בנירנברג. זה היה סרט התעמולה הטוב ביותר שהיטלר יכול היה לחלום עליו. זוויות וטכניקות הצילום והעריכה היו כה מבריקים שהם הפכו את היטלר למנהיג שהגרמנים סגדו לו. ז'אן קוקטו, אחד מבמאי הקולנוע המפורסמים של התקופה אמר לה אז "העלית את אמנות הקולנוע לגבהים שלא ייאמנו".
לאחר המלחמה ריפנשטאל הייתה כה מזוהה עם המשטר הנאצי שלא ניתן היה לראותה עושה דבר אחר. אך באופן טבעי אנשי הקולנוע נידו אותה.
בהדרגה היא הלכה ושינתה כיוון לחלוטין. הבימאית פורצת הדרך החלה לצלם ובעיקר במצלמת סטילס. היא התמקדה בעולמות רחוקים, שבהם לא הכירו את עברה.
מסרטים תיעודיים באפריקה ועד סרטים בעומק הים, כישרונה של לני ריפנשטאל המשיך לבלוט, אך לעיניהם של מעטים. הצלחתה מעולם לא שבה להיות כבהתחלה והגאונות שלה נבלמה בכעס אדיר על מי שהעמידה את כלי האמנות לשירות הצורר הנאצי ולחסדיו.
