שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זה דאדא ורעיון האנטי-אמנות?
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
על המקור לסגנון הדאדא:
https://youtu.be/zSkwtCDYVSU
דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
מי היה המהפכן האמנותי מרסל דושאן?
מרסל דושאן (Marcel Duchamp) היה אולי גדול המהפכנים של האמנות המודרנית. גם במאה ה-20 על שלל המהפכות ושבירות המסגרת שלה, הוא מתנשא מעל כולם בחדשנות ובמקוריות המחשבה והאמנות שלו. לא פעם נדמה שאפילו לעצמו הוא לא הירשה להתרגל לקו מחשבה "רגיל". הוא אמר פעם ש"אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". ואכן, רבים רואים בו את הממציא המתמיד של עולם האמנות המודרנית.
האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר... בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", שמתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.
יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם משתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא ההחלטה האמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.
ככל שהדבר נראה מופרך לאמנים ולחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית ופורצת דרך, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.
בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).
אבל דושאן יצר יצירות מעניינות נוספות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.
60 שניות על מרסל דושן ו"המזרקה" שלו:
https://youtu.be/zDPn6PwUANk
עבודותיו המפורסמות של דושאן בתערוכה מרוכזת:
https://youtu.be/7O9c-wjNW8E
"גלגל האופניים" המפורסם שלו:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
עוד הסבר על ה"מזרקה":
https://youtu.be/ieVw3Mey5GQ
ותכנית חינוכית לילדים על מרסל דושאן (עברית):
https://youtu.be/dPtLneASUwk?long=yes
מהו רדי מייד באמנות?
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער.
אם "גלגל האופניים" הרגיז את קהילת האמנות השמרנית היה זה "מתלה הבקבוקים" או "מתקן הבקבוקים" של דושאן שממש עורר רוגז. כי הגלגל עבר שינוי על ידי האמן, בעוד שמתקן הבקבוקים, מתקן שהכיל מקום לייבוש 50 בקבוקי יין לאחר שטיפה, 1912הוצג במוזיאון כיצירת אמנות בדיוק כפי שהוא נקנה בחנות כלבו, במחיר של דולרים בודדים.
בהמשך יהיו יצירות כאלה חלק מהאמנות המודרנית. מפחית הקמפל של אנדי וורהול ועד בועת האוויר של איב קליין - לא יחסרו יצירות רדי מייד ופופ ארט שיילקחו מהיום יום ויהפכו לאייקונים אמנותיים.
כי אמני רדי מייד השתמשו באמנות הזו כאמצעי להעברה של רעיונות. טענתם מאז דושאן היא שהאובייקט המזדמן הוא אמנות ולו מפני שאמן בעל רגישות מיוחדת הגיע למסקנה שניתן להעביר באמצעותו רעיון אסתטי חשוב. בכך, גורס אמן הרדי מייד באשר הוא, אמנות הרדי-מייד מאששת את עולם האמנות המסורתי.
הנה הסבר שנתן דושאן עצמו על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
מי הציב אסלה במוזיאון כיצירת אמנות?
האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר.
בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", המתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.
יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם אסלה משומשת ממשתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא החלטה אמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.
כמה שזה נשמע מופרך לאמנים וחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.
בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).
אבל דושאן יצר יצירות מעניינות רבות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.
הנה סרטון קצר על מרסל דושאן ו"המזרקה" שלו:
https://youtu.be/Fm4w52E9P-E
הסיפור מאחרי היצירה מעוררת המחלוקת וכיצד היא התקבלה:
https://youtu.be/NSKxJc_J0No
מבקרים מדברים על "מזרקה" ומתייחסים אליה כיצירת אמנות:
http://youtu.be/SIApXD-TdDs
המומחים מנתחים את ה"מזרקה" של דושאן:
http://youtu.be/ieVw3Mey5GQ
ומקומה של המזרקה בהתפתחות זרם הדאדא:
https://youtu.be/rOiic2QMVac?long=yes
מה ביטא הפסל "רוח זמננו" מהאסמבלאז'?
"רוח זמננו" היה פסל שנעשה בשנת 1919 על ידי ראול האוסמן, מייסד הדאדא. הוא סימל את מצבם של בני המעמד הבינוני באותן שנים. הפסל נוצר בתקופה של בתקופה קשה של מאבקים פוליטי והפגנות רבות והוא נועד לזעזע את הצופה.
העבודה הזו מעבירה מסר מגוחך ומכוער בכוונה. זו הייתה דרכו של האמן לבטא את מצב החברה ואת מצבו של הפרט הנטמע בה והופך לאחד מההמונים. הוא ראה במסר החברתי את תפקידו העיקרי של האמן.
הפסל נעשה בטכניקה שנקראת אסמבלא'ז. כלומר, הוא הורכב מחפצים שונים שלכל אחד מהם משמעות בעיני הפסל, מייסד הדאדא ראול האוסמן.
במרכז היצירה ראש עץ מגולף מהסוג ששימש בתחילת המאה הקודמת להדגמה של פיאות נוכריות. הוא מייצג את דלות הרוח של התקופה. לרקה הימנית הצמיד האמן נרתיק עור עם חלק ממכונת כתיבה בתוכו, סמל לשליטת המדיה בהמונים והשקרים שבהם היא מזינה את ההמונים. למצח הוצמד סרט מדידה, לוח עם המספר 22 ומנגנון של שעון. כוס מתקפלת הונחה על הקודקוד של הראש ומכשירי מדידה מוצמדים לו לרקה.
הנה סיפור היצירה "רוח זמננו" של ראול האוזמן:
https://youtu.be/8YrRdcW3wvQ
וסגנון הדאדא שהפסל היה מהעבודות הראשונות בו:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
למה ציירו למונה ליזה שפם?
L.H.O.O.Q., או "מונה ליזה עם שפם", היא יצירת אמנות של האמן מרסל דושאן. דושאן, אמן זרם ה"רדי מייד", שרבט בשנת 1919 שפם וזקנקן קטנים על עותק של הציור המפורסם "מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י. בתחתית העבודה רשם האמן מעורר-המחלוקת את האותיות "L.H.O.O.Q.", והן הפכו לשם היצירה שלו. הצירוף הזה מרמז על צירוף קצת גס ולכן לא נפרש אותו כאן.
המומחים גורסים שבחירת ה"מונה ליזה" נבעה מרצונו של דושאן לזעזע דווקא בסמל האמנות הקלאסית ומה שנחשב הציור המפורסם בעולם. הרצון לקעקע את המקובל בעולם האמנות ובחברה האירופית, היה מקובל בזמנו והוא היה מהאמנים שקראו תיגר על האמנות הישנה והמאובנת.
במעשהו הוא ערער על הגאונות והכבוד שנותנים בעולם האמנות לאמן וגם את כבודו שלו כאמן מוערך. בנוסף, המעשה הצביע ואף מחה, כמו יצירות רדי מייד נוספות שלו, על הדרך שבה אמנות הופכת למוצר מסחרי בעולם המודרני.
מאז דושאן זה הפך לספורט בינלאומי.. אמנים מפורסמים כמו סלבדור דאלי והרבה פחות מפורסמים, אנשים שרוצים למחות או להעביר מסרים חברתיים, כוכבי תקשורת ומי לא - כולם מציירים ומשנים את המונה ליזה. הציור המופתי הפך למייצג של התרבות הממסדית והמבוגרת והפגיעה והשינוי של מראהו הפכה לדרך מקובלת לומר לתרבות הזו דברים.
מרסל דושאן עצמו מספר על היצירה:
https://youtu.be/mD01F4fO8xc
פרודיה על העניין:
http://youtu.be/w9sn6IMYqrY?t=8m20s
עוד יצירות רדי מייד של מרסל דושאן:
http://youtu.be/WzyRw63H7LU
והמון התייחסויות ליצירה:
http://youtu.be/VI37uJIIgzY
איזה גלגל אופניים שינה את פני האמנות?
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
מה מיוחד באמנות של חנוך פיבן?
מכנים אותו "צייר חפצים" כי במקום צבעים ומכחולים, הוא משתמש בחפצים כדי לצייר דיוקנאות של אנשים מפורסמים. זה משעשע, חכם ומעורר הפתעה וזה בדיוק מה שאנו מחפשים באמנות מודרנית.
כשמרכיב האמן חנוך פּיבֵן דיוקנאות ודמויות באמצעות קולאז' מחומרים וחפצים מוכרים מחיי היומיום, הוא שואב השראה מאמנות הדאדא. יש כאן את ההומור של הדאדא ואת השימוש בחפצים שונים שמוגדרים כאמנות.
היופי באמנות שלו נובע מסגנון הקריקטורה שהוא יוצר באמצעות בחירה של החפצים שמהם תורכב הדמות. כך, הוא מעביר את המסר לגבי הדמות הציבורית שהוא יוצר, בין השאר על ידי הבחירה בחפצים ובחומרים המייצגים אמירה מסוימת לגביה.
פיבן הוא דוגמה לאמן שלא התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות "בצלאל" והיה צריך ללמוד עיצוב גרפי בניו יורק ורק אז זכה להערכה רבה כאמן, אחד המיוחדים והמקוריים שיוצרים כיום בישראל.
הנה הציור בחפצים (עברית):
https://youtu.be/-eaCIRUmfRo
חנוך פיבן מסביר איך מעבירים אופי של בן אדם בציורי חפצים שלו (עברית):
http://youtu.be/Nj1z9OjSxiM?t=18s
על האמן היוצר דיוקן משפחתי ממשפחות שונות, חנוך פיבן (עברית):
http://youtu.be/x2OYf0LyfkA?t=18s
כך יוצר חנוך פיבן את דיוקנו של אלברט איינשטיין מחפצים שונים (עברית):
http://youtu.be/3FEPSl5B8b8?t=18s
נשיא ארה"ב ברק אובמה מחפצים (עברית):
https://youtu.be/EFkeCMDFWTk?t=18s
ותכנית חינוכית על האמנות של פיבן (עברית):
https://youtu.be/y_Emks4mQqg?long=yes
מהי יצירתו של מרסל דושאן "מעמד בקבוקים"?
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
על המקור לסגנון הדאדא:
https://youtu.be/zSkwtCDYVSU
דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
מרסל דושאן (Marcel Duchamp) היה אולי גדול המהפכנים של האמנות המודרנית. גם במאה ה-20 על שלל המהפכות ושבירות המסגרת שלה, הוא מתנשא מעל כולם בחדשנות ובמקוריות המחשבה והאמנות שלו. לא פעם נדמה שאפילו לעצמו הוא לא הירשה להתרגל לקו מחשבה "רגיל". הוא אמר פעם ש"אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". ואכן, רבים רואים בו את הממציא המתמיד של עולם האמנות המודרנית.
האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר... בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", שמתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.
יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם משתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא ההחלטה האמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.
ככל שהדבר נראה מופרך לאמנים ולחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית ופורצת דרך, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.
בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).
אבל דושאן יצר יצירות מעניינות נוספות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.
60 שניות על מרסל דושן ו"המזרקה" שלו:
https://youtu.be/zDPn6PwUANk
עבודותיו המפורסמות של דושאן בתערוכה מרוכזת:
https://youtu.be/7O9c-wjNW8E
"גלגל האופניים" המפורסם שלו:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
עוד הסבר על ה"מזרקה":
https://youtu.be/ieVw3Mey5GQ
ותכנית חינוכית לילדים על מרסל דושאן (עברית):
https://youtu.be/dPtLneASUwk?long=yes
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער.
אם "גלגל האופניים" הרגיז את קהילת האמנות השמרנית היה זה "מתלה הבקבוקים" או "מתקן הבקבוקים" של דושאן שממש עורר רוגז. כי הגלגל עבר שינוי על ידי האמן, בעוד שמתקן הבקבוקים, מתקן שהכיל מקום לייבוש 50 בקבוקי יין לאחר שטיפה, 1912הוצג במוזיאון כיצירת אמנות בדיוק כפי שהוא נקנה בחנות כלבו, במחיר של דולרים בודדים.
בהמשך יהיו יצירות כאלה חלק מהאמנות המודרנית. מפחית הקמפל של אנדי וורהול ועד בועת האוויר של איב קליין - לא יחסרו יצירות רדי מייד ופופ ארט שיילקחו מהיום יום ויהפכו לאייקונים אמנותיים.
כי אמני רדי מייד השתמשו באמנות הזו כאמצעי להעברה של רעיונות. טענתם מאז דושאן היא שהאובייקט המזדמן הוא אמנות ולו מפני שאמן בעל רגישות מיוחדת הגיע למסקנה שניתן להעביר באמצעותו רעיון אסתטי חשוב. בכך, גורס אמן הרדי מייד באשר הוא, אמנות הרדי-מייד מאששת את עולם האמנות המסורתי.
הנה הסבר שנתן דושאן עצמו על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר.
בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", המתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.
יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם אסלה משומשת ממשתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא החלטה אמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.
כמה שזה נשמע מופרך לאמנים וחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.
בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).
אבל דושאן יצר יצירות מעניינות רבות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.
הנה סרטון קצר על מרסל דושאן ו"המזרקה" שלו:
https://youtu.be/Fm4w52E9P-E
הסיפור מאחרי היצירה מעוררת המחלוקת וכיצד היא התקבלה:
https://youtu.be/NSKxJc_J0No
מבקרים מדברים על "מזרקה" ומתייחסים אליה כיצירת אמנות:
http://youtu.be/SIApXD-TdDs
המומחים מנתחים את ה"מזרקה" של דושאן:
http://youtu.be/ieVw3Mey5GQ
ומקומה של המזרקה בהתפתחות זרם הדאדא:
https://youtu.be/rOiic2QMVac?long=yes
דאדא
"רוח זמננו" היה פסל שנעשה בשנת 1919 על ידי ראול האוסמן, מייסד הדאדא. הוא סימל את מצבם של בני המעמד הבינוני באותן שנים. הפסל נוצר בתקופה של בתקופה קשה של מאבקים פוליטי והפגנות רבות והוא נועד לזעזע את הצופה.
העבודה הזו מעבירה מסר מגוחך ומכוער בכוונה. זו הייתה דרכו של האמן לבטא את מצב החברה ואת מצבו של הפרט הנטמע בה והופך לאחד מההמונים. הוא ראה במסר החברתי את תפקידו העיקרי של האמן.
הפסל נעשה בטכניקה שנקראת אסמבלא'ז. כלומר, הוא הורכב מחפצים שונים שלכל אחד מהם משמעות בעיני הפסל, מייסד הדאדא ראול האוסמן.
במרכז היצירה ראש עץ מגולף מהסוג ששימש בתחילת המאה הקודמת להדגמה של פיאות נוכריות. הוא מייצג את דלות הרוח של התקופה. לרקה הימנית הצמיד האמן נרתיק עור עם חלק ממכונת כתיבה בתוכו, סמל לשליטת המדיה בהמונים והשקרים שבהם היא מזינה את ההמונים. למצח הוצמד סרט מדידה, לוח עם המספר 22 ומנגנון של שעון. כוס מתקפלת הונחה על הקודקוד של הראש ומכשירי מדידה מוצמדים לו לרקה.
הנה סיפור היצירה "רוח זמננו" של ראול האוזמן:
https://youtu.be/8YrRdcW3wvQ
וסגנון הדאדא שהפסל היה מהעבודות הראשונות בו:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
L.H.O.O.Q., או "מונה ליזה עם שפם", היא יצירת אמנות של האמן מרסל דושאן. דושאן, אמן זרם ה"רדי מייד", שרבט בשנת 1919 שפם וזקנקן קטנים על עותק של הציור המפורסם "מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י. בתחתית העבודה רשם האמן מעורר-המחלוקת את האותיות "L.H.O.O.Q.", והן הפכו לשם היצירה שלו. הצירוף הזה מרמז על צירוף קצת גס ולכן לא נפרש אותו כאן.
המומחים גורסים שבחירת ה"מונה ליזה" נבעה מרצונו של דושאן לזעזע דווקא בסמל האמנות הקלאסית ומה שנחשב הציור המפורסם בעולם. הרצון לקעקע את המקובל בעולם האמנות ובחברה האירופית, היה מקובל בזמנו והוא היה מהאמנים שקראו תיגר על האמנות הישנה והמאובנת.
במעשהו הוא ערער על הגאונות והכבוד שנותנים בעולם האמנות לאמן וגם את כבודו שלו כאמן מוערך. בנוסף, המעשה הצביע ואף מחה, כמו יצירות רדי מייד נוספות שלו, על הדרך שבה אמנות הופכת למוצר מסחרי בעולם המודרני.
מאז דושאן זה הפך לספורט בינלאומי.. אמנים מפורסמים כמו סלבדור דאלי והרבה פחות מפורסמים, אנשים שרוצים למחות או להעביר מסרים חברתיים, כוכבי תקשורת ומי לא - כולם מציירים ומשנים את המונה ליזה. הציור המופתי הפך למייצג של התרבות הממסדית והמבוגרת והפגיעה והשינוי של מראהו הפכה לדרך מקובלת לומר לתרבות הזו דברים.
מרסל דושאן עצמו מספר על היצירה:
https://youtu.be/mD01F4fO8xc
פרודיה על העניין:
http://youtu.be/w9sn6IMYqrY?t=8m20s
עוד יצירות רדי מייד של מרסל דושאן:
http://youtu.be/WzyRw63H7LU
והמון התייחסויות ליצירה:
http://youtu.be/VI37uJIIgzY
היצירה "גלגל אופניים" (Bicycle Wheel ובצרפתית Roue de bicyclette), או כמו שהיא מכונה על ידי רבים "גלגל אופניים ושרפרף", נחשבת כיצירה הראשונה שנוצרה בגישת "רדי מייד", שבה משמש חפץ קיים כיצירת אמנות.
היצירה המהפכנית נוצרה בשנת 1913 על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, חבר בתנועת האמנים המורדים, ה"דאדא". היא מורכבת משרפרף עם מושב עגול מעץ, שעליו הורכב גלגל הפוך של אופניים.
דושאן, שגילה באותה תקופה סקרנות גדולה לגבי מכונות ומכניקה, הביט בסטודיו שלו בשרפרף וחשב כיצד לשלבו עם אובייקט שיקנה לו מראה שונה. על ידי הוצאת הגלגל מתפקודו המקורי, הוא הפך אותו לחלק מהיצירה האמנותית. עצם הרעיון, גרס דושאן, הוא שהופך את החיבור בין שני מרכיבים כמעט סתמיים לאמנות. ואגב, הוא טען שהיופי או הכיעור של העבודה אינם קנה מידה להחלטה אם זו אמנות או לא..
לאחר זמן מה נעלמה היצירה ובשנת 1916, בהגיעו לניו-יורק, יצר אותה דושאן מחדש. היא נוצרה אז כחלק מקבוצת פסלי רדי מייד נוספים. במהלך השנים, עד גיל מופלג, חזר דושאן ויצר מספר עותקים של העבודה. אחד מהם נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "גלגל אופניים":
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ראיון עם דושאן שמתבצע, כמיטב המסורת של הדאדא, בחדר מדרגות לא צפוי:
https://youtu.be/VYqDpNmnu8I
מורה שמספרת על מה שהיא יכולה להשיג בשיחה עם התלמידים על היצירה:
https://youtu.be/63yYbOnJt-o
ופרויקט מ-2012 שניסה להניע את הגלגל:
https://youtu.be/BsWcs_PTVM4
מכנים אותו "צייר חפצים" כי במקום צבעים ומכחולים, הוא משתמש בחפצים כדי לצייר דיוקנאות של אנשים מפורסמים. זה משעשע, חכם ומעורר הפתעה וזה בדיוק מה שאנו מחפשים באמנות מודרנית.
כשמרכיב האמן חנוך פּיבֵן דיוקנאות ודמויות באמצעות קולאז' מחומרים וחפצים מוכרים מחיי היומיום, הוא שואב השראה מאמנות הדאדא. יש כאן את ההומור של הדאדא ואת השימוש בחפצים שונים שמוגדרים כאמנות.
היופי באמנות שלו נובע מסגנון הקריקטורה שהוא יוצר באמצעות בחירה של החפצים שמהם תורכב הדמות. כך, הוא מעביר את המסר לגבי הדמות הציבורית שהוא יוצר, בין השאר על ידי הבחירה בחפצים ובחומרים המייצגים אמירה מסוימת לגביה.
פיבן הוא דוגמה לאמן שלא התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות "בצלאל" והיה צריך ללמוד עיצוב גרפי בניו יורק ורק אז זכה להערכה רבה כאמן, אחד המיוחדים והמקוריים שיוצרים כיום בישראל.
הנה הציור בחפצים (עברית):
https://youtu.be/-eaCIRUmfRo
חנוך פיבן מסביר איך מעבירים אופי של בן אדם בציורי חפצים שלו (עברית):
http://youtu.be/Nj1z9OjSxiM?t=18s
על האמן היוצר דיוקן משפחתי ממשפחות שונות, חנוך פיבן (עברית):
http://youtu.be/x2OYf0LyfkA?t=18s
כך יוצר חנוך פיבן את דיוקנו של אלברט איינשטיין מחפצים שונים (עברית):
http://youtu.be/3FEPSl5B8b8?t=18s
נשיא ארה"ב ברק אובמה מחפצים (עברית):
https://youtu.be/EFkeCMDFWTk?t=18s
ותכנית חינוכית על האמנות של פיבן (עברית):
https://youtu.be/y_Emks4mQqg?long=yes
היצירה "מעמד בקבוקים" (Bottle rack), או "מייבש בקבוקים", מתלה בקבוקים מברזל מגולוון שהוא קנה והחליט שהוא מוצג אמנותי נחשב למהפכה האמנותית של מרסל דושאן, מהפכת ה"רֶדִי מֶייד" (Readymade) אבל הסיפור מאחוריו הוא מהמרתקים בתולדות האמנות.
פסל הרדי מייד "מעמד בקבוקים" (Bottle Rack, בצרפתית: Porte-bouteilles או Égouttoir) הוא אחת היצירות החשובות והפרובוקטיביות ביותר בהיסטוריה של האמנות המודרנית.
היצירה, שנוצרה בשנת 1914, היא למעשה מעמד פשוט לייבוש בקבוקים שנרכש בחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville בפריז. במוצר העשוי ברזל מגולוון בגובה כ-59 ס"מ, יש זיזים חדים המיועדים לתלות בקבוקים הפוכים לייבוש. המראה החד והקוצני של המעמד הרוויח לו את הכינוי "קיפוד" (Hérisson בצרפתית, Hedgehog באנגלית).
דושאן לקח את האובייקט הזה, חפץ יומיומי ותעשייתי לחלוטין שהיה נפוץ במשקי בית צרפתיים לייבוש בקבוקי יין לאחר שטיפה, והציג אותו כיצירת אמנות. זהו ה-"Pure Readymade" (רדימייד טהור) הראשון של דושאן - בניגוד ליצירות קודמות כמו "גלגל אופניים" (1913) שהיה "Assisted Readymade" (רדימייד מסייע) שבו שינה את האובייקט, כאן דושאן לא שינה כלום.
את המונח "Ready-made" טבע דושאן עצמו בינואר 1916 במכתב שכתב לאחותו סוזאן מניו יורק - זה היה השימוש הראשון של דושאן במונח זה לתיאור אובייקטים מוכנים מראש מהחיים היומיומיים, חפצים מן-המוכן שהועלו לדרגת אמנות בעצם בחירתם והצגתם במוזיאון או בגלריה.
#כיצד הגיע דושאן לרעיון?
מרסל דושאן היה כבר אמן מבוסס בפריז כאשר החל לפתח את הרעיון של Ready-made. הוא התייאש מהאמנות הרטינאלית (Retinal Art), האמנות שמכוונת רק לעין ולהנאה ויזואלית. דושאן חיפש דרכים ליצור אמנות שתפנה למוח, לרעיונות ולשאלות פילוסופיות.
בשנת 1913, לאחר הצלחתה השערורייתית של ציורו "עירום יורד במדרגות מס' 2" בתערוכת Armory Show בניו יורק, דושאן החל לחקור את גבולות האמנות. הוא רצה לאתגר את ההגדרה המסורתית של מה שנחשב ליצירת אמנות.
ב-1914, שנה אחר כך, דושאן נכנס לחנות הכלבו Bazar de l'Hôtel de Ville (המכונה גם BHV או Grand Bazar de l'Hôtel de Ville) ורכש מעמד בקבוקים רגיל. הוא הוסיף כיתוב על המעמד (שלאחר מכן שכח מה היה בו), והפך אותו ליצירת אמנות. בבחירתו הספונטנית והבלתי רגשית, הוא שאל שאלה קיצונית: האם אמן יכול להפוך חפץ יומיומי לאמנות רק על ידי בחירתו והצגתו בהקשר אמנותי?
דושאן לא שינה את האובייקט, לא צייר אותו ולא עיצב אותו מחדש. הוא פשוט בחר בו והוסיף לו כיתוב. זוהי הנקודה המהפכנית - הרעיון, הבחירה והמחווה האמנותית הם האמנות, לא החפץ עצמו או יצירתו הפיזית.
#התגובות ליצירה
התגובות ל"מעמד בקבוקים" ולקונצפט של Ready-made היו סוערות ומגוונות. בתחילה, היו שהביעו זעזוע ודחייה. הקהילה האמנותית המסורתית הייתה המומה ומבקרי אמנות רבים דחו את היצירה לחלוטין, טענו שזו לא אמנות אלא בדיחה, פרובוקציה או אפילו זלזול באמנות עצמה.
השאלה "איך זה יכול להיות אמנות?" הדהדה בקרב מבקרים ואוספי אמנות.
#אובדן המקור והתערוכה הראשונה
למרבה האירוניה, מעמד הבקבוקים המקורי אבד או נזרק, ומעולם לא הוצג בפומבי בצורתו המקורית. אחותו של דושאן, סוזאן דושאן (Suzanne Duchamp, 1889-1963, שהיתה גם היא אמנית דאדאיסטית), פינתה את דירתו כאשר עזב לניו יורק ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה וככל הנראה זרקה את המעמד, מתוך הנחה שזהו חפץ פשוט וחסר ערך.
למעשה, בינואר 1916 דושאן כתב לסוזאן מכתב היסטורי שבו השתמש בפעם הראשונה במונח "readymade", וביקש ממנה לחתום על המעמד עבורו, להוסיף כיתוב ספציפי, ולשלוח אותו לאמריקה - אך זה כבר היה מאוחר מדי, שכן סוזאן כבר זרקה את המעמד. זה רק מדגיש את האירוניה של הפרויקט כולו - היצירה "האמנותית" נזרקה כזבל. גרסה משוכפלת של מעמד הבקבוקים הוצגה לראשונה בפומבי רק ב-1936 בתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז.
#קבלה הדרגתית
עם הזמן, ובמיוחד בקרב אמנים ואנשי רוח אוונגרדיים, היצירה זכתה להערכה. תנועות כמו הדאדא והסוריאליזם אימצו את הרעיונות של דושאן. האמנים הבינו שדושאן לא רק יצר יצירה בודדת, אלא פתח דלת חדשה לחשיבה על מהי אמנות. אנדרה ברטון, אחד ממייסדי הסוריאליזם, כתב ב-1938 שה-Ready-made הוא "אובייקט רגיל שהועלה לכבוד יצירת אמנות בעצם בחירתו של אמן" - הגדרה שהפכה לקלאסית.
יצירות כמו "מעמד בקבוקים" עוררו גם פרשנויות פסיכואנליטיות: מבקרים אמנות רבים ראו בזיזים החדים והפאליים של המעמד, ובהיעדר הבקבוקים, סמליות פרוידיאנית הקשורה למעמדו של דושאן כרווק - נושא שחזר בעבודותיו. דושאן עצמו התעקש שהבחירה לא הייתה מוטת אסתטיקה כלל, אלא מבוססת על "אדישות חזותית מוחלטת... היעדר מוחלט של טעם טוב או רע, למעשה אנסתזיה מוחלטת."
#השפעה ארוכת טווח וגרסאות מאוחרות
מכיוון שהמקור אבד, דושאן עצמו יצר ואישר מספר גרסאות משוכפלות של היצירה לאורך השנים. כבר בשנות ה-20 הוא רכש מעמד נוסף עבור אחותו, וב-1936 רכש יחד עם מאן ריי גרסה נוספת לתערוכת אובייקטים סוריאליסטיים בפריז. בשנות ה-60 נוצרו גרסאות נוספות, ובשנת 1964 הפיק דושאן סדרה של שמונה העתקים תחת השגחתו האישית בגלריה Schwarz במילאנו.
אחת הגרסאות המפורסמות ביותר היא זו שדושאן בחר במיוחד עבור תערוכת "Art and the Found Object" בניו יורק בשנת 1959. הסיפור מעניין: דושאן רצה להציג את היצירה בתערוכה, ופנה תחילה ל-Man Ray לבקש ממנו לשאול לו את הגרסה משנות ה-30 שהייתה ברשותו. אך Man Ray הודיע שהוא איבד את המעמד במהלך מלחמת העולם השנייה. אז דושאן ביקש מ-Man Ray (או מראושנברג, על פי מקורות שונים) לחזור לאותה חנות BHV (שהמשיכה לפעול כל השנים!) ולקנות מעמד בקבוקים זהה לזה שקנה ב-1914.
האמן האמריקאי רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) רכש גרסה זו מהתערוכה תמורת 3 דולר בלבד לאחר שנודע לו שכל הפריטים בתערוכה מוצעים למכירה. בשנת 1960, ראושנברג היסס אם ראוי לבקש מדושאן לחתום על המעמד. כשסוף סוף שאל, ענתה לו בהומור אשתו של דושאן, אלכסינה "Teenie" סאטלר (Alexina "Teenie" Sattler): "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" דושאן אכן נעתר, אך כתב עליו בצרפתית כיתוב אירוני זה מדגיש את העובדה שגם דושאן עצמו שכח מה כתב על המקור משנת 1914: "בלתי אפשרי עבורי לזכור את הביטוי המקורי" ("Impossible de me rappeler la phrase originale M.D./Marcel Duchamp/1960").
גרסה זו נמכרה בסופו של דבר בשנת 2018 למכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) תמורת סכום לא ידוע, שהוערך בין 10 ל-12 מיליון דולר, לפי מומחים - קפיצה מדהימה ממחיר הרכישה המקורי של 3 דולר. זוהי אחת מחמשת הגרסאות המקוריות החתומות על ידי דושאן שעדיין קיימות.
היום, "מעמד בקבוקים" הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר של המאה ה-20. הוא סלל את הדרך לאמנות קונספטואלית, פופ ארט, אמנות מינימליסטית ועוד זרמים אמנותיים רבים.
גרסאות של היצירה מוצגות במוזיאונים מובילים ברחבי העולם, כולל מוזיאון האמנות של פילדלפיה, מוזיאון נורטון סיימון, ומודרנה מוזאט בשטוקהולם.
#ויכוח פילוסופי מתמשך
כמובן שהוויכוח על היצירה נמשך עד היום. הוא מעלה שאלות יסודיות: מה הופך משהו לאמנות? האם כוונת האמן חשובה? האם הקשר ההצגה משנה? האם אמנות חייבת להיות יפה או מעשה ידי אומן? דושאן הצליח להפוך חפץ פשוט למחולל שיח תרבותי שנמשך מעל מאה שנים.
#סיכום
"מעמד בקבוקים" של מרסל דושאן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. זוהי יצירה שהרימה את הכפפה מול כל המוסכמות של עולם האמנות תוך שהיא שואלת את השאלות הבסיסיות ביותר על טבע היצירה האמנותית. דושאן לא רק יצר אובייקט - הוא יצר מהפכה רעיונית שהשפעתה מורגשת באמנות עד היום.
אחת האירוניות המרתקות של מעמד הבקבוקים היא שהמקור, שנזרק כזבל ב-1915, מעולם לא ראה את האור. אבל הרעיון, שהיה הנושא האמיתי של היצירה, שרד והשפיע על דורות של אמנים. כפי שכתב ראושנברג בהערותיו: הוא התלבט ארוכות מבחינה "פילוסופית, אסתטית ואתית" אם לבקש מדושאן לחתום על המעמד. בסופו של דבר, תשובתה הספונטנית של Teenie - "כמובן, מרסל יחתום על הכל!" - מדגישה את עמדתו המשחררת והסאטירית של דושאן כלפי רצינות יתר בעולם האמנות. חפץ שעלה 3 דולר, שנחשב "לא שווה כלום" על ידי אחותו של האמן, הפך לאחד מהפריטים היקרים והמשפיעים ביותר באמנות המודרנית.
הנה סקירה על יצירת הרדי מייד המפורסמת "מייבש הבקבוקים":
https://youtu.be/B1_sbz04OnQ
הגדילו לטלפון:
https://youtu.be/T_o6OwjsClM
ומבט נוסף:
https://youtu.be/V8yxjLAEDak
מהו קולאז'?
קולאז' (Collage) היא טכניקה שבה מצרפים דימויים מתמונות שונות לתמונה או למעשה יצירת קולאז' חדשה. כל חלק כזה מוצא מההקשר המקורי שלו, כשבתמונה החדשה הוא מקבל הקשר חדש.
בהדבקה על אותו משטח אוסף של קרעי נייר, פיסות בד, גזרי תמונות, חלקי עיתונים, דברי דפוס ומגוון של חומרים שטוחים אחרים.
אבל למה משהו שכל ילד יכול לעשות הוא מעשה אמנות? - אכן, שאלה זו העסיקה רבים. התשובה היא שעצם האיסוף וקבלת ההחלטה, לגבי מה שייכלל ביצירה הסופית, היא תהליך יצירתי אמנותי. פעולות איסוף אקלקטי יוצרות שעטנז, מעין מיקס של מרכיבים לא-קשורים, שיוצרים אמירה אמנותית שלימה.
טכניקת הקולאז' באמנות נולדה עוד לפני כן, אבל רק לאחר שאמני קוביזם כמו פיקאסו ובראק החלו להשתמש בה, במאה ה-20, היא הפכה לפופולארית בעולם האמנות. בהמשך השתלבה טכניקה זו בעבודות של אמני הדאדא שמרדו בעולם האמנות המסורתי ולכן הטכניקה התאימה להם היטב.
גם הסוריאליסטים, שחיפשו דרכים ליצור עולמות לא הגיוניים מחומרים שמסביבם, מצאו בקולז' טכניקה מצוינת לכך.
הנה סיפורה של האנה הוך, אחת מאמניות הקולאז' פורצות הדרך, מתנועת הדאדא (עברית):
https://youtu.be/MlQYCSSyHSg
מעשה הקולאז' של אמן הדאדא מסן, כפי שמציג אותו הקריין בלעג מסוים:
https://youtu.be/iKoRWBSXRec
מספר אמני קולאז' גדולים:
https://youtu.be/wuM8x5kpBIs
כך יוצרים קולאז' אמנותי:
https://youtu.be/nYKhQL2EFCA
מפגש עם אמנית קולאז' עכשווית:
https://youtu.be/-1LXmez45dI
ככה גם אתם יכולים לגזור וליצור קולאז' מטורף:
https://youtu.be/eLLFviC0zT8
וקליפ עם וידאו קולאז' המפורסם שעשו אמנים ישראליים לשיר Up & up של קולדפליי:
https://youtu.be/BPNTC7uZYrI
קולאז' (Collage) היא טכניקה שבה מצרפים דימויים מתמונות שונות לתמונה או למעשה יצירת קולאז' חדשה. כל חלק כזה מוצא מההקשר המקורי שלו, כשבתמונה החדשה הוא מקבל הקשר חדש.
בהדבקה על אותו משטח אוסף של קרעי נייר, פיסות בד, גזרי תמונות, חלקי עיתונים, דברי דפוס ומגוון של חומרים שטוחים אחרים.
אבל למה משהו שכל ילד יכול לעשות הוא מעשה אמנות? - אכן, שאלה זו העסיקה רבים. התשובה היא שעצם האיסוף וקבלת ההחלטה, לגבי מה שייכלל ביצירה הסופית, היא תהליך יצירתי אמנותי. פעולות איסוף אקלקטי יוצרות שעטנז, מעין מיקס של מרכיבים לא-קשורים, שיוצרים אמירה אמנותית שלימה.
טכניקת הקולאז' באמנות נולדה עוד לפני כן, אבל רק לאחר שאמני קוביזם כמו פיקאסו ובראק החלו להשתמש בה, במאה ה-20, היא הפכה לפופולארית בעולם האמנות. בהמשך השתלבה טכניקה זו בעבודות של אמני הדאדא שמרדו בעולם האמנות המסורתי ולכן הטכניקה התאימה להם היטב.
גם הסוריאליסטים, שחיפשו דרכים ליצור עולמות לא הגיוניים מחומרים שמסביבם, מצאו בקולז' טכניקה מצוינת לכך.
הנה סיפורה של האנה הוך, אחת מאמניות הקולאז' פורצות הדרך, מתנועת הדאדא (עברית):
https://youtu.be/MlQYCSSyHSg
מעשה הקולאז' של אמן הדאדא מסן, כפי שמציג אותו הקריין בלעג מסוים:
https://youtu.be/iKoRWBSXRec
מספר אמני קולאז' גדולים:
https://youtu.be/wuM8x5kpBIs
כך יוצרים קולאז' אמנותי:
https://youtu.be/nYKhQL2EFCA
מפגש עם אמנית קולאז' עכשווית:
https://youtu.be/-1LXmez45dI
ככה גם אתם יכולים לגזור וליצור קולאז' מטורף:
https://youtu.be/eLLFviC0zT8
וקליפ עם וידאו קולאז' המפורסם שעשו אמנים ישראליים לשיר Up & up של קולדפליי:
https://youtu.be/BPNTC7uZYrI
מהי "אמנות מנוונת"?
זה היה בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה. תושבי העיר מינכן, עיר שהוכתרה על ידי היטלר כבירת האמנות הגרמנית, הוכרחו לשלם 10 פני ולהיכנס לתערוכה בה יצפו בעבודות של יהודים וקומוניסטים.
התערוכה עסקה במה שהנאצים כינו "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst) או "אמנות דגנרטיבית". היא נועדה להציג את מה שבעיני הנאצים נחשב לאמנות מושחתת, מנוונת וסוטה. אמנות שמראה גרמנים לא יפים, לא הגרמנים ה"ארים", לא בלונדינים, עם עיניים כחולות, גבוהים ומרשימים כמו שהיטלר וגבלס תיארו בתעמולה שלהם.
למעשה נועדה התערוכה להכפיש את האמנות המודרנית ולגרום לאמנים היוצרים אותה להתיישר עם האמנות היפה בעיני הנאצים, האמנות "הנכונה" בעיני היטלר.
בין המושמצים על ידי הנאצים, אגב, היו כמה מהשמות הגדולים של אמנות המאה ה-20, כולל אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, וסילי קנדינסקי ומארק שאגאל.
השמות הללו גם מבהירים מהם הזרמים המודרניסטיים שבהם ראו היטלר ונאמניו אמנות מנוונת - פוביזם, אקספרסיוניזם, דאדא, סוריאליזם, קוביזם ו"האובייקטיביות החדשה".
הנאצים, שרצו להשליט מדיניות תרבותית אחידה, העריצו את האמנות הקלאסית, בנוסח היווני והרומי שלה. במסעם להשליט את האסתטיקה הזו על גרמניה כולה, הם רצו לטהר את המוזיאונים מ"האמנות המנוונת" (Decadent art), או "האמנות הדגנרטיבית" כפי שכינו אותה. הם הפכו את התערוכה לתערוכה נודדת, שעברה מעיר לעיר ברחבי הרייך השלישי.
התערוכה הזו לא הייתה האקט היחיד של הנאצים כנגד האמנות המודרנית, שעליה השתלטו לדבריהם היהודים. הם הוקיעו את האמנות הזו במגוון דרכים אחרות, החריבו יצירות מודרניות ובזזו רבות אחרות.
אבל צחוק הגורל הוא שהתערוכה המקורית, שנאסר על ילדים לצפות בה, בשל "המוסריות הירודה" שהנאצים ראו בה, דווקא חשפה קהל עצום בגרמניה, לאמנות המודרנית ובדיעבד השיגה את ההיפך ממה שהתכוונה. האוצרים בתערוכה הצמידו לכל יצירה תווית שמסבירה אותה ובדיעבד עשו מלאכה מצוינת לקידום ההבנה והאימוץ של המודרניזם. אז בפראפרזה על המשפט הידוע "כך חולף טמטום עולם!"
הנה סיפור התיעוב שחשו היטלר והנאצים כלפי האמנות המודרנית:
https://youtu.be/_0Rm9uZSyvQ
תערוכה של אמנות דגנרטית, כפי שכינו אותה הנאצים:
https://youtu.be/xmyynpSHx_4
וזרם הפוביזם בציור:
https://youtu.be/tcjJEOapNKY
זה היה בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה. תושבי העיר מינכן, עיר שהוכתרה על ידי היטלר כבירת האמנות הגרמנית, הוכרחו לשלם 10 פני ולהיכנס לתערוכה בה יצפו בעבודות של יהודים וקומוניסטים.
התערוכה עסקה במה שהנאצים כינו "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst) או "אמנות דגנרטיבית". היא נועדה להציג את מה שבעיני הנאצים נחשב לאמנות מושחתת, מנוונת וסוטה. אמנות שמראה גרמנים לא יפים, לא הגרמנים ה"ארים", לא בלונדינים, עם עיניים כחולות, גבוהים ומרשימים כמו שהיטלר וגבלס תיארו בתעמולה שלהם.
למעשה נועדה התערוכה להכפיש את האמנות המודרנית ולגרום לאמנים היוצרים אותה להתיישר עם האמנות היפה בעיני הנאצים, האמנות "הנכונה" בעיני היטלר.
בין המושמצים על ידי הנאצים, אגב, היו כמה מהשמות הגדולים של אמנות המאה ה-20, כולל אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, וסילי קנדינסקי ומארק שאגאל.
השמות הללו גם מבהירים מהם הזרמים המודרניסטיים שבהם ראו היטלר ונאמניו אמנות מנוונת - פוביזם, אקספרסיוניזם, דאדא, סוריאליזם, קוביזם ו"האובייקטיביות החדשה".
הנאצים, שרצו להשליט מדיניות תרבותית אחידה, העריצו את האמנות הקלאסית, בנוסח היווני והרומי שלה. במסעם להשליט את האסתטיקה הזו על גרמניה כולה, הם רצו לטהר את המוזיאונים מ"האמנות המנוונת" (Decadent art), או "האמנות הדגנרטיבית" כפי שכינו אותה. הם הפכו את התערוכה לתערוכה נודדת, שעברה מעיר לעיר ברחבי הרייך השלישי.
התערוכה הזו לא הייתה האקט היחיד של הנאצים כנגד האמנות המודרנית, שעליה השתלטו לדבריהם היהודים. הם הוקיעו את האמנות הזו במגוון דרכים אחרות, החריבו יצירות מודרניות ובזזו רבות אחרות.
אבל צחוק הגורל הוא שהתערוכה המקורית, שנאסר על ילדים לצפות בה, בשל "המוסריות הירודה" שהנאצים ראו בה, דווקא חשפה קהל עצום בגרמניה, לאמנות המודרנית ובדיעבד השיגה את ההיפך ממה שהתכוונה. האוצרים בתערוכה הצמידו לכל יצירה תווית שמסבירה אותה ובדיעבד עשו מלאכה מצוינת לקידום ההבנה והאימוץ של המודרניזם. אז בפראפרזה על המשפט הידוע "כך חולף טמטום עולם!"
הנה סיפור התיעוב שחשו היטלר והנאצים כלפי האמנות המודרנית:
https://youtu.be/_0Rm9uZSyvQ
תערוכה של אמנות דגנרטית, כפי שכינו אותה הנאצים:
https://youtu.be/xmyynpSHx_4
וזרם הפוביזם בציור:
https://youtu.be/tcjJEOapNKY
מיהו פרנק זאפה שיצר סגנון משלו?
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes
