זה היה בוקר מיוחד בחייו של אנדרה ז'אק גרנרין (André-Jacques Garnerin). זו שנת 1797 והוא מודיע לחבריו שהיום יקפוץ מכדור פורח, מגובה של שני קילומטרים. גרנרין מבטיח לחבריו בביטחון שהוא יצנח לאדמה ויעשה זאת מבלי להיפגע.

שנים רבות לפניו, מעל 500 שנה, היה מי ששירטט מצנח ראשוני על הנייר. אבל מאז ועד גרנרין לא הצליח איש לבנות מצנח יעיל ומוצלח מספיק ולהוכיח שבידיו מתקן שיכול לאפשר צניחה בטוחה ואיטית לאדמה.

המהנדס האמיץ עומד לצנוח עם מתקן הצניחה שתכנן, מתקן העשוי מבד פשתן ושנבין את הרגע - איש מעולם עוד לא צנח כך וגם הוא.

את ההמצאה שהוא המציא ורוצה לסמוך עליה בקפיצתו החלוצית הוא כינה בצרפתית בשם "פאראשוט" (parachute). אנו מכירים אותה בתור "מצנח".

וכך, ב-22 באוקטובר 1797 גרנרין מחבר את המצנח שלו אל הבלון וממריא בכדור הפורח שלו לשמיים. חבריו הצופים בו מלמטה רואים אותו עולה ועולה, כשבהדרגה הוא הולך ונעלם בגובה רב.

כשהבלון מגיע לגובה של כ-1,000 מטר, מנתק הממציא את המצנח שלו מהבלון. הבלון שהשתחרר מהעומס, מתרומם במהירות כלפי מעלה וגרנרין והמצנח מתחילים ליפול. בתחילה נראה שהם נופלים להתרסקות, אך תוך שניות מתרחבת החופה והמצנח מתחיל לרדת באיטיות, תוך תנודות עזות ומפחידות, מצד לצד. הממציא הרגיש לרגע שהתנודות הללו כמעט ומשליכות אותו מהסל, אבל הכל הסתדר בהמשך הצניחה.

למטה ממשיכים חבריו לצפות אל השמיים, מעט מודאגים. לפתע הם רואים סל נצרים קטן, המחובר למעין מטרייה גדולה מבד. הוא צונח מהשמיים, היישר לעברם על הקרקע. ככל שמתקרב הסל לאדמה, נראה המצנח שמחובר אליו גדול ומרשים עוד יותר. בתוכו ישב הממציא המחויך. גרנרין הצליח לנחות מגובה רב, ללא נזק ואפילו בהנאה. כשפגע בקרקע הוא נחבט אמנם קלות, אבל יצא ללא פגע. הוא ידע שעשה היסטוריה - בצניחה זו הוא המציא את המצנח והשיק את עולם הצניחה.

גרנרין הגיע לרגע הזה, לאחר שלמד פיזיקה. בהמשך הוא למד גם אצל חלוץ הכדור פורח הצרפתי, ז'אק שארל. במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית הוא הרבה להשתמש ולחקור את השימוש בבלונים על ידי הצבא. צרפת של אותם ימים היא אויבת של האימפריה הבריטית ובשלב מסוים תופסים אותו הבריטים ומסגירים אותו לאוסטריה. האוסטרים מכניסים אותו לכלא, כשבוי מלחמה בעיר ההונגרית בודה. כשהוא משתחרר מהשבי חוזר גרנרין לעסוק בבלונים ודי מהר הוא מתחיל לחקור ולנסות מצנחי מסגרת קשיחים. בתחילה הוא התכוון שהמצנח שלו יהיה בעצם מתקן הצלה למי שייאלצו להימלט מבניין בוער בזמן שריפה. רק בהמשך הוא יבין כמה יותר ניתן לעשות באמצעותו ועושה הרבה יותר היסטוריה משהוא חשב לעשות.


הנה סיפורו המלא של הבלונאי שהמציא את המצנח:

https://youtu.be/Moqc5jJcJ-Q


עוד על המצאת המצנח:

https://youtu.be/UE1GE1FnXKM


וסרט על ההיסטוריה של הצניחה:

http://youtu.be/y0SEzLv6Tgo

פלס, או בשמו הרשמי "פֶלֶס בנאים" (Spirit level), הוא מכשיר מדידה שמראה אם משטח מסוים הוא מאוזן ביחס לקרקע או לא, או בשפה פשוטה - האם המשטח ישר יחסית לקרקע.

הפלס מכיל חלונית הצצה המאפשרת לצפות בכמוסת נוזל שקופה. זוהי קפסולה שבה צפה בועת אוויר בתוך נוזל.

את הפלס המציא באמצע המאה ה-17 מדען וסופר צרפתי בשם מלכיצדק תבנו.


#איך הפלס מראה את האיזון?
הפלס בנוי בדרך כלל ממשטח ישר, עשוי מתכת או חומר קשיח כלשהו. מחוברת אליו שפופרת שקופה וסגורה בצורת גליל שבשני צדדיו הולך וצר.

חלונית ההצצה מראה היטב את מיקומה בועת האוויר, ביחס לקווים המסומנים על זכוכית הקפסולה. אם הבועה מתייצבת באזור שבין שני הקווים, משמע שהפלס מאוזן.

ואגב, בהרבה פלסים יש עוד שפופרת שמסייעת למדוד משטחים מאונכים. לא פעם יש עוד שפופרת שנועדה למדוד שיפועים של 45 מעלות.


כך פועל פלס הבנאים:

https://youtu.be/ygxPWzCiVNU


הזוויות והבועה:

https://youtu.be/TXPGyn6p3CY


יש מהם מדויקים להפליא:

https://youtu.be/cUq5onW5s9M


וכך תשתמשו בפלס לתליית תנועות ישרות וכדומה:

https://youtu.be/fsXzOh0EkME

האנשים הראשונים שהקרינו סרטים על קיר ומסך היו האחים לואי ואוגוסט לומייר (Lumière Brothers).

לשם כך השניים המציאו את ה"סינמטוגרף" (Cinématographe), מכשיר מופלא, במשקל של 5 קילוגרם בלבד, שהיה מצלמה, מכשיר הקרנה ומכשיר לפיתוח ושכפול של הסרטים שנוצרו בו.

מצלמת הקולנוע הזו, שיצרו האחים לומייר, נחשבת לתחילתה של מהפכה תרבותית - עידן הראינוע, הסרט האילם, שיהיה תחילתו של עולם הקולנוע.

האחים לומייר לא המציאו את המקרן שלהם משום מקום. הם התבססו בין השאר על הטכנולוגיה של הפרקסינוסקופ (Praxinoscope), שפיתח אמיל רנו כדי להקרין על מסך סרטונים מצוירים שיצר (ראו באאוריקה בתגית "אמיל רנו").

אבל האחים לומייר תרמו שני חידושים משמעותיים, שגם אם התבססו על המצאות קודמות, הם היו לסימני ההיכר של חדשנותם הטכנולוגית - הם הראשונים שצילמו מחוץ לאולפן וגם אלה שהקרינו את סרטיהם על מסך גדול.

הם יצרו את סרט הראינוע הראשון. הסרטים הראשונים שיצרו האחים לומייר היו לאגדה. ובכל זאת, איכשהו הם התייחסו לסרטי קולנוע כאל שעשוע נחמד, אבל חסר חשיבות של ממש. לואי לומייר אמר אז על הקולנוע את המשפט הנבואי המשעשע ביותר שאמר ממציא כלשהו: "הקולנוע היא טכנולוגיה שאין לה עתיד..."


הנה האחים לומייר:

https://youtu.be/16Z-ZkWKK-I


"הרכבת מגיעה לתחנה" שהאגדה מספרת שחלק מהצופים הראשונים ברחו מהאולם מפחד הרכבת המתקרבת אליהם:

http://youtu.be/yJuziSzbZO0


הקומדיה הקולנועית הראשונה - הסרט "המשקה המושקה" של האחים לומייר:

http://youtu.be/Hqo1dBBSwJI


"יציאה מהמפעל" שבו הם מראים אנשים מסיימים את יום העבודה שלהם:

http://youtu.be/4X2cw7eJqjg


וסרט תיעודי על סיפורם של האחים לומייר והמצאת הקולנוע על המסך הגדול:

https://youtu.be/qdIVbGm1uK8?long=yes

בִּידֵה (Bidet) הוא מתקן בנוחיות, שמזכיר את האסלה. אבל בידה הוא בעצם מעין כיור נמוך, שעליו ניתן לשבת ולרחוץ את פי הטבעת ואיברי השתן, לאחר השהיה בשירותים.

הבידה נפוץ במדינות אירופאיות כמו צרפת, יוון, פורטוגל, איטליה, ספרד, טורקיה, כמו גם ביפאן, ארצות ערב וברבות מארצות אמריקה הלטינית.

על אף מראהו הדומה לאסלה, נכון יותר להשוותו לכיור או לסוג של אמבטיה. בניגוד לאנשים שבאים ממדינות שבהן השימוש בבידה שכיח, רבים בעולם עדיין לא מכירים את המתקן הזה ומתפלאים לראותו בשירותי בתי מלון. יש מהם הטועים לחשוב שהבידה הוא סוג של מַשתֵנה.

על הבידה נהוג לשבת לאחר הישיבה על האסלה, בדרך כלל כשהפנים לברז המים. במרבית מתקני הבידה יש מעין טוש שמתיז מים.

לא מעט סוגי בידה הם מתקנים משולבים באסלה, כך שאל האסלה מחובר טוש המשמש לניקוי האיברים האינטימיים. יש גם מתקנים שכוללים חימום של משטח הישיבה וייבוש באמצעות אוויר חם.


הנה ההצדקה וההיסטוריה שהובילה לשימוש בבידה (עברית):

https://youtu.be/E7GTCvJdO-M


משולב באסלה:

https://youtu.be/55x6IM_2udI


היום יש בייבידה גם לתינוקות:

https://youtu.be/tnVMu7qdBDI

הטניס (Tennis) הוא ענף ספורט פופולארי בכל רחבי העולם. ענף הספורט הזה, שזכה לכינוי "הספורט הלבן", נולד בצרפת, ממשחק שנקרא בצרפתית ז'ה דה פום (Jeu de paume). מי ששיחקו בו היו נזירים צרפתים שנהגו להשתעשע בחבטות בכדור עץ, באמצעות ידם החשופה. בהמשך יצרו למשחק כפפות עשויות עור.

עם הזמן, תוך שיפור הכדורים והכפפות, הפך המשחק פופולרי גם ברחבי הממלכה הצרפתית, שבו הוא קיבל את שמו. כי מקור השם טניס הוא במילה "טנה" (Tenez), שפירושה "קבל" בצרפתית עתיקה. הוא בא מהקריאה של השחקנים, שנהגו להגיש את מכת הפתיחה אל יריביהם.

באותה תקופה היה זה מלך צרפת, לואי העשירי, שהתלהב מהטניס. הוא היה הראשון שבנה לו מגרש בארמון. באותה תקופה מדובר היה בחלל מקורה, שבו שיחקו טניס.

אגב, מעניין לגלות שייתכן שהשורשים של הטניס הצרפתי הזה הם בכלל במשחק ה"פלוטה" הבאסקי-ספרדי. המשחק הזה נולד בימי הביניים, איפה שהוא סביב המאה ה-14, כשנזירים מתבודדים נהגו לחבוט בכף ידם בכדור עשוי מבדי גלימות ישנים. במשחק הזה משחקים עד היום בספרד וגם בבתי כלא בארה"ב אימצו אותו, מכיוון שלא צריך בשבילו מחבטים, שעלולים לשמש אסירים למעשי אלימות...

כך או כך, במאות הבאות הפך משחק הטניס ללהיט בחצרות המלכים האירופיים. במאה ה-18 בונה הנרי השמיני מלך אנגליה, מי שהיה חובב אמיתי, את המגרש הפתוח שבארמון המפטון קורט. את המגרש הזה, שהוציא את הטניס מהאולמות הסגורים אל המרחבים שבחוץ, ניתן לראות שם עד היום. הוא נחשב כמגרש הטניס העתיק ביותר בעולם.

באמצע המאה ה-19 נולד באנגליה מועדון הטניס הראשון בעולם. שכלולים נוספו לו שם, כולל הוספה של אלמנטים ממשחק ה"ראקטס" האנגלי. באותה תקופה נולדו גם המחבטים שאנו מכירים.

ב-1873 משעשע קצין בצבא הבריטי בשם וינגפריד את אורחיו, במשחק על המדשאה שלו. כך הוא ימציא למעשה, את טניס הדשא (lawn tennis) ובאופן מסוים את משחק הטניס המודרני.

מכאן כבר קשה היה לעצור את ההצלחה. ב-1877 נולד טורניר ווימבלדון, ב-1881 אליפות ארצות הברית הפתוחה, כטורניר לגברים יחידים ברוד איילנד ובשנת 1891 מתקיימת לראשונה אליפות צרפת הפתוחה.

במאה ה-20 הופך הטניס ל"ספורט הלבן". הוא הופך לספורט רווחי, משפיע על אופנת הנשים ומהווה את אחד מענפי הספורט הפופולריים בעולם.


הנה ענף הטניס באולימפיאדה (עברית):

https://youtu.be/9vc5XTHS-0s


תולדות הטניס:

https://youtu.be/l3mSQpbOQHo


ותכנית חינוכית על הטניס (עברית):

https://youtu.be/gnY3AEXtPys?long=yes

כבר שנים שסמל הסטטוס של הרופאים בעלי הדרת הכבוד הוא הסטתוסקופ (Stethoscope) שצמוד לצווארם או כרוך סביב כתפיהם ברישול. מהו המכשיר הפשוט והכל כך מרכזי הזה?

סטתוסקופ, וליתר דיוק סְטֶתוֹסְקוֹפ, הוא מכשיר רפואי המשמש את הרופאים להעצים את הקולות מתוך הגוף ולאפשר איבחון של בעיות רפואיות אצל החולה.

כדי לבדוק את הלב, למשל, מצמידה הרופאה את הסטטוסקופ לחזהו של המטופל ומאזינה לפעימות ליבו. כך ניתן לשמוע בגוף את איוושות הלב, לאתר מעי חסום, להאזין לזרימת הדם בעורקים ואפילו להעריך את גודל הכבד.

מקור השם מיוונית, בה פירושו לצפות, או להביט לחזה. בעברית שמו של הסטטוסקופ "מַסְכֵּת", מלשון לְהַסְכִּית, כלומר לְהַקְשִׁיב.


כך פועל הסטטוסקופ של הרופא:

https://youtu.be/JWJncQ8zX1A


הסבר של רופא:

https://youtu.be/J8E6SrRhBSs


ותכנית לילדים (עברית):

https://youtu.be/KWhPB2mg3UI

מצלמה (Camera) היא מעין מכונת זמן, שמקפיאה רגעים ויוצרת תמונות שיזכירו במשך שנים ארוכות את הרגעים שנצרבו בהן. אבל פעם לא ניתן היה לשמר את הרגעים הללו.

כבר ביוון העתיקה גילו את העקרון שיקראו לו בהמשך ה"קמרה אובסקורה", שאם נעשה נקב באחד מהקירות של חדר חשוך, ייכנס דרכו האור ויקרין על הקיר הנגדי תמונה של העולם מבחוץ כשהיא מוצגת בצורה הפוכה. הפילוסוף אריסטו היה הראשון שתיאר בכתב את התהליך.

אך היוונים לא ידעו לשמור את התמונה לצפייה חוזרת. רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 יצליח ניספר נייפס, ממציא צרפתי, לשמר את התמונה המתקבלת מהקמרה אובסקורה. צרפתי אחר בשם דאגר ימציא לוחות שכינה "דאגרטיפים", שעליהם נשמרו הצילומים. מעתה שימשו חומרים כימיים שהתגלו, כמו תמצית של כסף וכלור ותמציות כימיות אחרות, המשנות את צבען כשהן באות במגע עם השמש, כדי לבנות את המצלמה הראשונה.

החוקר ויליאם הנרי פוקס טלבוט פיתח נייר כימי שסופג את האור הנקלט אל תוך הקופסה ומאפשר להכין עותקים של התמונה. זהו התשליל (הנגטיב) הראשון. ג'ורג' איסטמן המציא ב-1888 את הפילם והקים את חברת "קודאק", שהפיצה את הפילם להמונים. מעתה נפתחה הדרך לפיתוח המצלמה הקומפקטית ולשכלולים רבים אחרים שיבואו בהמשך, כמו הצילום הצבעוני, או שיטת צילום הפולארויד, שיטה לצילום ופיתוח התמונות בתוך המצלמה, מיד לאחר הצילום.

בהמשך יהפוך הצילום גם לאמנות וצילומים יהפכו ליצירות אמנות לכל דבר. כיום קשה לדמיין את התרבות המודרנית ללא הצילום, הפילם והמצלמה הקומפקטית. העולם כבר עבר להשתמש במצלמות דיגיטליות. יש בהן חיישנים משוכללים ומדויקים, המאפשרים לצלם את המראה הנקלט בעדשת המצלמה, באיכות גבוהה ביותר וללא פילם. המצלמות הדיגיטליות מאפשרות צפייה ושימוש מיידים בתמונות המצולמות, על גבי המצלמה עצמה. ההעברה הפכה קלה, לצורך עריכה במחשב או להפצה באינטרנט. כיום עברו מרבית המצלמות בעולם לסמארטפונים, טלפונים ניידים ומשוכללים ששכללו את הצילום הדיגיטלי, באלפי אפליקציות יעודיות לצילום.


כך התפתחו הצילום והמצלמה (מתורגם):

https://youtu.be/XaGUL8B-BrE


הנה התמונות הראשונות בהיסטוריה:

http://youtu.be/sOkd8ObhN_M


וסרטון שמסביר על דברים שרק מצלמה רואה (מתורגם):

https://youtu.be/KUiemQTEOYQ

האם מעניין אתכם איך נולדו השימורים (Canning)?

אז זה התחיל בשנת 1800. במהלך מסעות צבא צרפת נזקק המצביא נפוליאון לפתרון לשימור מזון. הוא נדרש לאמצעי אחסון שיאפשר לו להחזיק אוכל לחייליו במשך זמן רב, מבלי שיתקלקל.

המצביא נפוליאון הציע פרס כספי של 12,000 פרנקים צרפתיים, הון באותם הימים, למי שימצא פתרון יעיל וזול לשימור מזון לזמן רב. קונדיטור צרפתי בשם ניקולא פרנסואה אפר המציא את הפיתרון האידיאלי - שימור מזון באמצעות אטימה שלו בבקבוקים וצנצנות זכוכית עם ואקום, ממש כמו שמפניה או יין.

השיטה של אפר היתה מצוינת, אבל צנצנות הזכוכית היו שבירות מדי ולא התאימו לתנאים של הצבא. החלפה שלהן בקופסאות פח היתה הפתרון המתבקש וכך דווקא מאנגליה הגיעה קופסת השימורים העשויה פח. כדי לפתוח אותה נדרשו החיילים לחתוך את מכסה הקופסה בחרב, כידון או באבנים, אבל 30 שנה לאחר מכן נולד גם פותחן הקופסאות והן הפכו לפופולאריות מאי-פעם.

אגב, כספי הפרס שקיבל אפר עבור ההמצאה איפשרו לו לבנות מפעל לייצור קופסאות שימורים, אך בפלישה של כוחות האויב לצרפת ב-1814, הוא הועלה באש.


הנה ההיסטוריה של שימורי המזון:

https://youtu.be/5jSXPK73pps


אנימציה קצרה המתארת את התהליך:

https://youtu.be/CfErZQh-RSU


מצגת וידאו עם סיפור התחרות של נפוליאון:

https://youtu.be/e_Fe77wbXKg


וסרט תיעודי על תולדות שימור המזון:

https://youtu.be/68y6y8sN4bY?long=yes

הקולנוע, או הראינוע כמו שקראו לו פעם בעברית, הומצא בשנת 1895 בידי האחים לואי ואוגוסט לומייר (Lumière Brothers), שני ממציאים צרפתיים.

סרטיהם הראשונים של האחים לומייר היו קצרים ביותר, באורך של דקה בלבד. בסרטים אלה הם צילמו בפעם הראשונה קטעים בתנועה, שנראו כל כך אמיתיים עד שהצופים המתפעלים שילמו המון כסף כדי לראותם.

סרטונים שלהם מאותה תקופה, כמו "הכניסה של הרכבת לתחנה" למשל, נראו כל כך אמיתיים לצופים הראשונים של הקולנוע, שמספרים שברגע בו הופיע הקטר המתקרב בסרט, הם ברחו מהאולם, מחשש לחייהם.

סרט אחר שצילמו האחים תיעד עובדים במפעל בהפסקת הצהריים שלהם. גם הוא עורר סקרנות ואולי אפילו תיאבון מסוים.

הסרטים שצולמו על ידי האחים לומייר וממשיכיהם היו ללא קול או צליל כלשהו ולכן הם נקראים היום "סרטים אילמים". זה לא הפריע להם להיות בהדרגה ארוכים יותר, מורכבים ומעניינים, כי הם חשפו לפני הצופים מקומות והתרחשויות שלא הכירו מעולם, כי רובם לא נסעו הרחק מהעיר בה הם חיו.

בתקופת הסרט האילם ליווה נגן שישב באולם הקולנוע את הסרט, תוך כדי הקרנתו. רק כ-30 שנה לאחר המצאת הקולנוע פותחה הטכנולוגיה שאיפשרה להוסיף גם קול לסרטים ואז נוצר ה"פסקול" של הסרט.

הסרט הראשון שהוקרן עם פסקול שבו מוסיקה ודיבורים היה "זמר הג'אז" משנת 1927. אם עד אז הסרטים נקראו Movie, כלומר "סרט זז", עכשיו נולד ה"טוקי" - הסרט המדבר. אגב, הסרט הזה סיפר את סיפורו של חזן יהודי שהפך לזמר ג'אז.

כל הסרטים של אותה התקופה היו בשחור-לבן. רק בשנות ה-50 פותחה הטכנולוגיה של הסרט הצבעוני והסרטים הפכו אמיתיים הרבה יותר.


הנה סיפורם של האחים לומייר (מתורגם):

https://youtu.be/aFkSjdaqbyE


הסרטונים הראשונים שהוקרנו לציבור, בהקרנת הבכורה שלהם ב-1895:

http://youtu.be/S1G6v4Ycmnk


הסרט המפורסם ביותר של האחים לומייר - הרכבת שנכנסת לתחנה וגרמה לצופים לברוח מהאולם בבהלה:

http://youtu.be/1dgLEDdFddk


והסרט הנע הראשון אי-פעם, משנת 1878. הוא צולם על ידי אדוארד מייברידג' כמעט 20 שנה לפני האחים לומייר, בעזרת 12 מצלמות:

http://youtu.be/UrRUDS1xbNs

חצאית המיני (Mini skirt) היא אולי החצאית הידועה בעולם. עולם האופנה המודרנית לא היה מה שהוא ללא אותה פיסת בד מתירנית וקצרה כל כך שחושפת טפח כה גדול מרגלי האישה ומאריכה אותן בהתאם. מפתה ומהפכנית, הייתה חצאית המיני לחלק ממהפכת שחרור האישה וזכותה להגדרה עצמית ולנראות שהיא קובעת לעולם שמסביבה, או במילים פשוטות "לא לדפוק חשבון"..

חצאית המיני ושמלת המיני הוצגו לראשונה בשנת 1964, תחת הכינוי "ילדת הירח". חתומים עליה שניים, שהייתה ביניהם גם סוג של יריבות באשר לקרדיט. מי שכנראה המציא את חצאית המיני היה מעצב האופנה הצרפתי אנדרה קוראז', שבשנת 1964 הגה את רעיון החצאית הקצרצרה, שעלתה לראשונה מעל הברך.

מהצד השני של תעלת למנש ישבה המעצבת הבריטית מרי קוואנט שהוסיפה למיני את המגפיים הגבוהים קראה לה מיני על שם מכונית המיני קופר האהובה שלה והפכה את הרעיון האופנתי והמהפכני להצלחה שיווקית ומסחרית מרשימה.

המיני שלה יהפוך מעין ראש חץ לגל המוד הבריטי, אותה התפרצות אופנתית שתהפוך את האי הבריטי למרכזי באופנת הסיקסטיז.

מהרגע הראשון הפכו שמלות מיני וחצאיות מיני למרכיב מרכזי במלתחה הנשית של בנות הנעורים והצעירות בעולם המערבי. היא הייתה מתירנית והתאימה ככפפה ליד בעשור הצעיר והמלהיב שבו יצאה לאור, עשור האופנה העתידנית והמרד בדור ההורים.

במיוחד תפסה את העין גזרת העיפרון הדקיקה, שהתאימה למודל הגוף הפופולארי באותן שנים, בהשראת המראה הרזוני של הדוגמנית הבריטית טוויגי.

מאז ועד מותו של קוראז' המשיכו הוויכוחים הלא נגמרים בין שני המעצבים, כשלטענתו היא מסחרה את הרעיון שהומצא על ידו, בעוד שהיא אמרה "שנינו לא המצאנו את חצאית המיני, אלא הנערות שלבשו אותה ברחובות".

אבל שום דם רע לא אמור לקלקל את העובדה ששניהם היו נחוצים כדי לספק את הצורך לפריטים חדשים וצעירים לקורבנות האופנה של שנות ה-60, עשור שגם כך נחשב לאחד הזמנים המתירניים והמרטיטים באופנה של המאה העשרים והציע כזכור גם את הביקיני החשוף לשפת הים.


הנה הסיפור של המיני וכיצד הוא ניצח בסיקסטיז אצל הנשים:

https://youtu.be/ZPUs_RoNZ-8


המיני בין העיצובים של אנדרה קוראז':

https://youtu.be/3qbV4Q0Cijc


הבריטים שמייחסים את המצאת המיני למרי קוואנט:

https://youtu.be/A3u2PNxI2aM


ועדיין הנה המיני המשובץ בתולדות חייו של המעצב הנודע:

https://youtu.be/HW7b-ecK8Ho