איך הומצא הקולנוע?

הקולנוע, או הראינוע כמו שקראו לו פעם בעברית, הומצא בשנת 1895 בידי האחים לומייר (Lumière Brothers), שני ממציאים צרפתיים. סרטיהם הראשונים של האחים לומייר היו קצרים ביותר, באורך של דקה בלבד. בסרטים אלה צולמו בפעם הראשונה קטעים בתנועה, שנראו כל כך אמתיים עד שהצופים שילמו המון כדי לראותם. סרטונים כמו הכניסה של הרכבת לתחנה נראו כל כך אמיתיים לצופים הראשונים של הקולנוע, שמספרים שהם ברחו מהאולם, מהחשש מפני הקטר המתקרב. סרט אחר תעד עובדים במפעל בהפסקת הצהריים שלהם.

הסרטים שצולמו על ידי האחים לומייר וממשיכיהם היו ללא קול או צליל כלשהו ולכן הם נקראים היום "סרטים אילמים". זה לא הפריע להם להיות ארוכים יותר, מורכבים ומעניינים, כי הם חשפו לפני הצופים מקומות והתרחשויות שלא הכירו במקום שבו הם חיו.

בתקופת הסרט האילם ליוו נגנים שניגנו באולם הקולנוע את הסרט, תוך כדי הקרנתו. רק כ-30 שנה לאחר המצאת הקולנוע פותחה הטכנולוגיה שאיפשרה להוסיף גם קול לסרטים ואז נוצר ה"פסקול" של הסרט. הסרט הראשון שהוקרן עם פסקול שבו מוסיקה ודיבורים היה "זמר הג'אז" משנת 1927. אגב, הסרט מספר על חזן יהודי שהפך לזמר ג'אז.

כל הסרטים של אותה התקופה היו בשחור-לבן. רק בשנות ה-50 פותחה הטכנולוגיה של הסרט הצבעוני.

הנה סיפורם של האחים לומייר (מתורגם):

הסרטונים הראשונים שהוקרנו לציבור, בהקרנת הבכורה שלהם ב-1895:

הסרט המפורסם ביותר של האחים לומייר - הרכבת שנכנסת לתחנה וגרמה לצופים לברוח מהאולם בבהלה:

והסרט הנע הראשון אי-פעם, משנת 1878. הוא צולם על ידי אדוארד מייברידג' כמעט 20 שנה לפני האחים לומייר, בעזרת 12 מצלמות: