כיום ידוע וינסנט ואן גוך כאחד מגדולי הציירים בכל הזמנים. אבל בחייו סבל ואן גוך מעוני ומקשיים רבים בנפשו וביחסיו עם אחרים. עני, מסוכסך, כושל, בודד ובעל אופי קשה - הוא ראה את עצמו כמו שאחרים נטו לתפוס אותו - הלוזר המושלם והאמן הכושל.

בלתי נתפס לחשוב שאלה היו חייו וזה היה הדימוי של מי שנחשב אולי לאמן החשוב והמפורסם בתולדות האמנות - וינסנט ואן גוך.

כצייר הוא היה ידוע בשימוש עז ומלא הבעה שעשה בצבעים. כיום הוא נחשב לאחד ממבשרי סגנון האקספרסיוניזם ונגע אפילו בציור מופשט, הרבה לפני אחרים. אבל הוא כתב במכתב פעם, שסגנונו החדשני לא נבע מרצון להפשטה, אלא כי כך הוא יכול היה להכניס יותר רגשות לציוריו, או בלשונו שלו "יותר דרמה, כעס, כאב, אהבה ודמות".

בצעירותו החליף ואן גוך סגנונות ציור לא פעם והושפע מאד מהציור היפאני. את ציוריו הגדולים ומלאי האור והגוונים הבהירים הוא יצר בשנים האחרונות לחייו. את השנים הללו הוא עשה בדרום צרפת. במקביל החל ואן גוך לאבד את שפיותו ועשה מעשים מוזרים, שהעידו על מצוקה נפשית לא פשוטה.

המפורסם בין המעשים הללו הוא השמועה על חיתוך אוזנו, לפי השמועה כדי לתת אותה במתנה לאישה שאהב, אבל במציאות זה קרה אחרי ריב קשה עם חברו, הצייר פול גוגן, שבא לבקרו בדרום צרפת, מהבירה פאריס.

בחייו מכר וינסנט ואן גוך רק ציור אחד, בשם "הכרם האדום". את עצמו הוא הרבה מאד לצייר והותיר אחריו המון פורטרטים עצמיים, דיוקנאות של עצמו שצייר.

חסרון הכיס שלו הובילו בלית ברירה לצייר על מפות שולחן ומגבות שלקח מהמוסד לחולי נפש שבו אושפז. מוכשר כמו שד, אבל ללא שמץ של הערכה מסביבתו, מבולבל ובודד, הוא סבל מדיכאון קשה.

היום אפשר לטפל בדיכאון בקלות, אבל ואן גוך לא חי היום. בגיל 37 הוא ירה בעצמו ומת. כיום ציוריו שווים מיליוני דולרים כל אחד ונחשבים לנכס הגדול ביותר שאדם יכול להחזיק בביתו, אבל הוא עצמו סבל בחייו ממחסור קשה וצייר על מפיות נייר.

ההכרה בגאונתו הגיעה כמה שנים לאחר מותו. אז הוצגו ציוריו בפאריז וזכו להערכה גורפת. צבעיו העזים והשימוש שלו בצבע, תנועות המברשת הדינמיות והמנעד הרגשי שלו השפיעו על אמנים רבים ומיצבו אותו כאחד מהחלוצים הבולטים של האמנות המודרנית.

מאז הפכו גם ציוריו לחשובים ביותר בתולדות האמנות והם נמכרים כיום במחירי שיא.


על גדולתו של וינסנט ואן גוך:

https://youtu.be/vxz8NA9gMYc


קדימון לסרט על ואן גוך (מתורגם):

https://youtu.be/fv1yg3IU-Jc


כמה עובדות על האמן המשפיע בתולדות הציור:

https://youtu.be/H4_pk6fOUVA


חלקים מסרט שנעשה על חייו של ון גוך:

https://youtu.be/09ZYlutmaPI


סיפור חייו של גאון הציור:

http://youtu.be/qv8TANh8djI?t=28s


יצירותיו הגדולות כשברקע שיר שנכתב עליו:

http://youtu.be/nkvLq0TYiwI


דיוקנאות עצמיים שצייר:

http://youtu.be/O5tKG39G6Qk


סרטון שיצר אמן וידאו שהחליט להעיר רבים מציוריו המוכרים של ון גוך לחיים:

http://youtu.be/MPQSN3fNLF4


ותכנית חינוכית על וינסנט ואן גוך (עברית):

https://youtu.be/VN-Nyji8nNI?long=yes

מרפסת בית הקפה בלילה (Cafe Terrace at Night) הוא אחד הציורים הידועים ביותר בתולדות הציור, בהצגת סביבה יומיומית. הוא צוייר בידי הצייר ואן גוך, שהתאפיין בכותרות הפשוטות שנתן לציוריו, כמו זו. בתחילה, אגב, הוא נקרא סתם "המרפסת".

נושא הציור, בית הקפה, הוא המוקד המואר והבהיר בציור. מדובר ככל הנראה בבית קפה אמיתי שהתקיים במציאות בעיירה ארל. גם אם לא היה פרי דמיונו של ואן גוך, הציור מתעד את המציאות באופן מהתל. הרי במציאות אין סיכוי שהעין תבחין בצורה כה ברורה בכוכבי השמיים, כשלפניהם יש מוקד תאורה כה חזק, כמו זה שמופיע סביב בית הקפה. הנקודה הזו, כמו אלמנטים אחרים בציוריו, מציגה שוב את התפיסה האישית של ואן גוך את המציאות, כפי שהוא ראה אותה בחזיונותיו האמנותיים והאישיים כל כך.

למרות שואן גוך מעולם לא חתם על היצירה, הוא מתייחס אליה רבות במסמכים מקצועיים רבים. הוא החל להכין את הרישומים לציור במקביל לציור אחר ומפורסם שלו, הציור "ליל כוכבים". זה היה בתקופה שבה סבל, כמו שאר אנשי העיירה ארל שבחבל פרובנס, מעוני, רעב וחולי. אבל יצירתיותו של ואן-גוך, כידוע, ניזונה דווקא מהמחסור שידע בתקופות חייו השונות.

בניגוד למנהגו באותה תקופה, צייר ואן גוך את הציור בגוונים נועזים. במיוחד הוא השתמש בו בהרבה מהגוון הצהוב. בשחור, לעומת זאת, כמעט ולא השתמש. זאת על אף שמדובר בלילה. באומץ הוא החליף את הצבע השחור והמתבקש ללילה, באריגת צבעים רבים שגורמת למתבונן להשלימו לבד.

בציור הוא גם הצמיד גוונים בהירים לגוונים כהים וכך יצר מצב שבו גם השמיים הבהירים שצייר הפכו קודרים, מגוון הבניינים הכהה שסמוכים להם. האפקט הזה נקרא "אפקט ההסמכה".

אגב, יש סברה שבציור רפרר ואן גוך לציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו. זה כולל את 12 הדמויות היושבות לשולחנות בית הקפה, ממש כמו הציור המפורסם של דה וינצ'י, דרך האיש העוזב את בית הקפה (יהודה איש קריות?) ועוד רמזים הקושרים את ואן גוך, בן לאיש דת שאף חשב בצעירותו להיות איש דת בעצמו, לציור הנודע על ארוחתו האחרונה של ישו.


הנה סיפורו של הציור "מרפסת בית קפה בלילה":

https://youtu.be/MAEw6G5dCLU


תרגיל אנימציה של סטודנט שנותן פרשנות וחיים לציור המופלא:

https://youtu.be/-8IPIfUwu78


יש מקומות שבהם המרפסת הופכת לשמלה:

https://youtu.be/K-K2HKyhDgE


או משחק בדו-וחצי ממד:

https://youtu.be/6wYdtYMKlQw

"הכרם האדום" (Red Vineyard) הוא ציור שמן משנת 1888, של הצייר וינסנט ואן גוך.

הציור הזה נכנס להיסטוריה בהיותו היצירה היחידה של האמן הנודע, שנמכרה על ידו בימי חייו. ון גוך לא זכה בחייו, אם לנקוט לשון המעטה, להצלחה גדולה עם הציורים שלו.

במהלך השנה שבה אושפז בבית חולים לחולי נפש בכפר סן רמי שבדרום צרפת, בין 1889 ל-1990, היה ון גוך בשיא היה הפוריות שלו כאמן. דווקא כשסבל מהפרעות נפשיות קשות, שחוקרים מעריכים כיום שסביר שהיו הפרעה דו-קוטבית, הוא צייר המון. 150 ציורים מאותה תקופה שרדו, ביניהם כמה מציוריו הטובים והידועים ביותר, בראשם "ליל כוכבים" הנהדר.

אבל כאמור, זה לא עזר לו בזמן אמיתי. ציוריו לא ענייניו איש. הוא רצה לתת מהם במתנה לרופאו בבית החולים ולתרום כמה מהם לנזירות המנזר שניהלו את בית החולים. איש מכל אלה לא רצה לקחת את ציוריו, כי הם סברו שהם "מטרידים"...

הסוף הוא שווינסנט ון גוך מת זמן קצר אחר כך, כשהוא עני מרוד. רק אחרי מותו הוא זכה לתהילה ויצירותיו הפכו יקרות מאד. כיום הן נמכרות במאות מליוני דולרים לציור.


הנה סיפורו של ציור "הכרם האדום":

https://youtu.be/_sy3hBlvhrk


צייר המשחזר את "הכרם האדום" בדייקנות רבה:

http://youtu.be/0QlEN-vPt1U


וכמה עובדות על הגאון שלא זכה ליהנות מהצלחת עבודותיו:

https://youtu.be/H4_pk6fOUVA

ציור "אוכלי הבולבוסים" (The Potato Eaters), או "אוכלי תפוחי האדמה", הוא אחד הציורים המעניינים והמוכרים של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. זהו ציור מדכא, חשוך וכהה. יש לכך סיבות.

את "אוכלי הבולבוסים" צייר ואן גוך באפריל 1885 בעיר נינן (Nuenen) שבהולנד. הוא צייר את הדמויות כגסות וכעורות, גם מתוך תחושותיו באותה תקופה, בשל חוויות של חוסר הערכה לאמנותו ומצבו הנפשי המעורער, אך גם מתוך החלטה אמנותית לייצג כך את בני המעמד הנמוך.

הסיבה היא שוינסנט ואן גוך רצה לתאר איכרים אמיתיים, שאוכלים באותן ידיים שבהן עבדו את האדמה ואספו את תפוחי האדמה. לדבריו אלה אנשים ש"הרוויחו את מזונם ביושר". בציור הם אוכלים תפוחי אדמה לאור מנורת הנפט, בקומפוזיציה סוגרת ואף מאיימת. את התחושה הזו הקנה ואן גוך ליצירה ובכך גם העביר, אולי ללא כוונה, גם את הדיכאון וחוסר התקווה שחש באותה תקופה ושעברו בציורים נוספים שצייר אז.

הציור מוצג כיום במוזיאון ואן גוך באמסטרדם.


הנה ציור "אוכלי הבולבוסים":

https://youtu.be/psqgWqzHGPg


כך יצר הצייר ליתוגרפיה של הציור:

https://youtu.be/dl7zfMitWPA


קדימון מסרט על ואן גוך שמראה אותו מצייר את אוכלי הבולבוסים:

https://youtu.be/uhsDLib8Ni4


ניתוח של הציור הזה:

https://youtu.be/bsILo0a3gtA


וסרטון שמדגים בתלת ממד את התנועה שבציור:

https://youtu.be/wpp9_e4cluo

זה קרה כשוינסנט ואן גוך היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, לאחר שכרת את אוזנו. הוא הביט מהחלון החוצה וצייר את אחד הציורים היפים והאהובים בתולדות האמנות - "ליל כוכבים" (Starry Night), מהציורים הידועים ביותר של הצייר ההולנדי הנודע.

לפי גרסה אחרת, צייר ואן גוך את "ליל הכוכבים" בשנת 1889 מהזיכרון בלבד. הוא תיאר את הנוף שנשקף מחלון חדרו בבית החולים לחולי נפש שבו שהה. כיום הציור מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית שבניו יורק.

השמיים הם ללא ספק החלק החשוב בציור. הם תופסים כשני שליש משטח הציור ומשובצים בהם כמה כוכבים וירח. ואן גוך אהב לצייר את הלילה. הוא נהג לומר שיש בלילה הרבה יותר צבע מאשר ביום. ואכן, הוא צייר כמה ציורי לילה מצוינים. אחד המרכיבים הבולטים ב"ליל כוכבים" הן המערבולות ששרטט שוב ושוב ואן גוך בשמי הלילה. למה התכוון הצייר? האם זו עדות למצבו הנפשי בתקופה הקשה בחייו?

משיכות המכחול של ואן גוך יוצרות תחושת תנועה וחיים בלילה הזה. זהו ציור חי ולא כזה שרוצה להקפיא את הרגע. יש בציור ביטוי אישי שיהיה הבסיס לסגנונות המשמעותיים בתקופה שאחרי ואן גוך - האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם.


הנה סיפורו של "ליל כוכבים" (מתורגם):

https://youtu.be/PMerSm2ToFY


כמה סטודנטים במוזיאון מדברים על הציור הזה:

http://youtu.be/rjNGj04DAAI?t=3s


סרטון הנפשה שמדגים את התנועה שבציור:

http://youtu.be/91mSLGOfH2E


ומישהו שמצייר אותו על מי צבע כהים:

https://youtu.be/4dKy7HNU4vk

כל חובב ציור יודע שהחמניות (Sunflowers) היו הפרח האהוב ביותר על הצייר וינסנט ואן גוך. הוא אהב לצייר אותן והקדיש להן שתי סדרות של ציורים.

את הסדרה הראשונה צייר ואן גוך בשנת 1887, עוד כשהתגורר בפאריס. בסדרה זו מונחות החמניות על הקרקע. הסדרה השנייה כבר צוירה בכפר ארל שבדרום צרפת, ב"בית הצהוב". החמניות מוצגות בה בתוך אגרטל.

יש עדות מסוימת שידידו, הצייר פול גוגן, קנה שתיים מהיצירות מהסדרה שצייר ואן גוך בפאריס. כשגוגן עמד לבקר אצלו בארל, קישט וינסנט את חדר האורחים שבו עמד לישון ידידו, בציורי החמניות. אך החמניות הללו היו מהסדרה השנייה - זו שצויירה בארל.

במהלך השנים שאחרי מותו, הפכו ציורי החמניות של ואן גוך ליצירות הכי מזוהות וקשורות בשמו כאמן. לצד דיוקנותיו העצמיים הרבים, החמניות הן יותר ואן גוך מכל סדרת עבודות שיצר.


הנה סיפור החמניות של ון גוך:

https://youtu.be/SEf7Y8UtEsM


כמה עובדות מעניינות על החמניות שלו:

https://youtu.be/DppVD1i78qU


החמניות מככבות גם ליד מוזיאון ואן גוך:

https://youtu.be/msiR2nynSd4


בתוכו:

https://youtu.be/rpRgK6vvBww


והרצאה על ואן גוך והחמניות:

https://youtu.be/YV4YGUAHPJU?long=yes

וינסנט ואן גוך לא יכול היה לשער שיזכה בתהילה כזו. כמה שבועות לפני מותו, הוא עוד הספיק לקרוא את הביקורת הטובה היחידה, שיכולה הייתה לרמז על המעמד האייקוני שלו יזכה לאחר מותו. היה זה מבקר האמנות אלברט אורייה שהחמיא לו וכתב עליו אז "גאון מיואש ואדיר" ובזאת הספיק להעניק לו קורטוב מאותה תהילה שלה לא זכה בחייו.

בדרך כלל איננו נוהגים לבסס ערך שלם על סרטון וידאו, אבל הפעם נחרוג ממנהגנו ונראה לכם את וינסנט ון גוך נכנס עם חברים בהווה אל המוזיאון ורואה את יצירותיו הרבות, את הקהל הנרגש המביט בהן בהשתאות ואת האהדה שלה הן זוכות. ההתרגשות בפניו עצומה וכך גם ההפתעה על כך שבכלל יודעים עליו.

אז הוא שומע את המחמאות הרבות מהמומחה לאמנות, פרופסור המספר על ואן גוך שהוא "לא רק גדול האמנים בהיסטוריה, אלא גם מהאנשים הטובים שחיו על כדור הארץ..." וכאן ההתרגשות בשיאה. מה לדעתכם עושה האמן שסבל כל כך בחייו מחוסר הערכה וחוסר אהדה לאמנותו, שהשתגע ומת עני, בודד ופגוע בנפשו?


הנה סרטון שמציג את ואן גוך בביקור דמיוני במחלקת מוזיאון של ימינו המוקדשת ליצירותיו:

http://youtu.be/ubTJI_UphPk


ומה שקורה כשהציורים שלו קמים לתחייה:

https://youtu.be/MPQSN3fNLF4

פוינטיליזם (Pointillism) היא טכניקת של ציור בנקודות של צבעי יסוד וצבעים משלימים. הציירים בשיטה זו מכסים את התמונה בנקודות וכתמים זעירים, שהם מנקדים זה בצד זה.

מקרוב נראים הציורים כאוסף של נקודות צבעוניות, אך מבט בציור כזה ממרחק ממזג את נקודות הצבע למראה ברור יותר. בצד מה שמוצג בציור, חווים בצפייה גם סוג של אשליה אופטית, כשהתמונה נראית קפואה ולעתים אף מנוכרת, לעומת החיים והתנועה שבציורים אימפרסיוניסטיים.

טכניקת הפוינטיליזם התפתחה בצרפת, בה היא נקראה "פואנטיליזם". מפתחיה היו כמה ציירים צרפתיים מהזרם של ה"פוסט אימפרסיוניזם", זה שבא אחרי האימפרסיוניזם. גם האמנים הפוינטליסטים, כמו האימפרסיוניסטים, נהגו לצייר בעיקר את חיי המעמד הבורגני בפריז של התקופה.

הפוינטליסטים יצרו את הטכניקה הזו, כשהחלו לחפש טכניקות וצורות ביטוי חדשות בציור, במטרה לשמור על רלוונטיות בעולם האמנותי המשתנה של פריז בשלהי המאה ה-19.

הבולט שבהם היה הצייר ז'ורז' סרה. הטכניקה הזו מבוססת על מחקריו של סרה. בשנת 1883 הוא החל לחקור ולפתח את שיטת הציור הזו, ביומרה מעניינת שהתכוונה להפוך את הטכניקה האימפרסיוניסטית למדעית יותר ולשפר אותה.

סרה לא המציא את הרעיון הזה. הוא הסתמך על תגלית של מישל שברויי שהראה שעיני המתבונן במקטעי צבעים שגובלים זה בזה מתמזגות אותם ושהצבע הממוזג שחווים בהתבוננות בציור כזה נראה נקי וטהור מהצבעים שמערבבים ציירים בדרך כלל על ה"פלטה" שלהם, לוח הצבעים של הצייר.

בין הציירים הנוספים שהשתמשו בטכניקה הזו היו קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, אנרי מאטיס ואפילו ענק הציור וינסנט ואן גוך.

ולא פחות מעניין שהיו גם מלחינים שניסו לחבר מוסיקה פוינטיליסטית. בתקופה זו היו קשרים והשפעות כל הזמן בין מוסיקה לציור. אחד הבולטים שבהם היה אנטון וברן, שכמו אחרים חיבר גם הוא מוסיקה שכתב ב"נגיעות של צלילים", בזה אחר זה.


הנה ילדה המספרת על הצייר ז'ורז' סרה (עברית):

https://youtu.be/9IS_TlPPqgw


הציור "Sunday on La Granda Jatte" של סרה:

https://youtu.be/Wn6YJR14m2M


עוד דוגמה נהדרת ניתן לראות בציור "מרפסת בית קפה בלילה" של ון-גוך:

https://youtu.be/MAEw6G5dCLU


האמנות הפוינטיליסטית של פול סיניאק:

https://youtu.be/xYCEWB08-8Q


ציור פוינטיליסטי הולך ונוצר:

https://youtu.be/onD7MLxy5JQ


ושיעור ציור פוינטליסטי (עברית):

https://youtu.be/r1upScNk3Ds?long=yes

אקספרסיוניזם (Expressionism) הוא סגנון באמנות שמתמחה בהבעה של רגשות ומצבים נפשיים. אמנים בסגנון זה, בעיקר ציירים, מדגישים את הביטוי העצמי והפיוט האמנותי, לעתים אפילו בצורה מוגזמת, במקום את המציאותי. במילים אחרות - במקום לתאר את מה שקיים בטבע, אקספרסיוניסט מתאר את הלכי רוחו ותחושותיו של האמן, לנוכח הדברים.

כי אקספרסיוניזם הוא ההיפך מהריאליזם, שמתאר את המציאותי בהקפדה על דיוק וכמעט משכפל את המציאות.

אך האקספרסיוניזם, עם קווי היצירה הגסים, כמעט אלימים וזועקים יותר מכל סגנון שהיה לפניו, גם הפוך מהעדינות והקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.

כי הסגנון הזה לרוב מבליט את רגשותיו השליליים של האמן, עם כאביו, יאושו, זעקתו ודכאונו. בסגנון האקספריוניסטי מערב האמן, דרך הדמויות והנושאים המתוארים ביצירה, את הצופה ברגשותיו ותחושותיו הפנימיים ביותר. הזרם הזה לא התיימר להיות משקיף על העולם אלא לתאר את רגשותיו ואף להבליטן באמנות שלו.

מאפייני הזרם האקספרסיוניסטי בציור הם צבעים מנוגדים (כמו אדום מול כחול, צהוב מול שחור וכדומה) ועכורים ומשיכות מכחול מהירות ודרמטיות.

האקספרסיוניזם כזרם נולד בתחילת המאה ה-20, במיוחד בגרמניה והארצות דוברות הגרמנית שמסביבה, כמו אוסטריה, שווייץ ואחרות.

בציור היו אמנים כמו ואן-גוך וגוגן ממבשרי הזרם. רבים רואים בצייר ואן גוֹך את אבי האקספרסיוניזם, אבל גוסטאב קלימט, אוסקר קוקושקה ובמיוחד אדוורד מונק, עם היצירה האקספרסיוניסטית החשובה "הצעקה", היו מהבולטים שבאקספרסיוניזם עצמו.

בקולנוע היו המאפיינים של האקספרסיוניזם תחושות של חרדה ומועקה, משחקי אור וצל רבים, דמויות הזויות או פליליות, תפאורה מעוותת ומוזרה ונקודת המבט האישית שממנה יוצא הסרט. דוגמה מצוינת היא הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג משנת 1926 והסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" משנת 1919.


הנה מאמר וידאו על האקספרסיוניזם הגרמני:

https://youtu.be/ecuQdkBx1ic


הצייר אדוורד מונק ידוע בציוריו האקספרסיוניסטיים (עברית):

https://youtu.be/QgQDwLNGQOY


עבודות אקספריוניסטיות מגרמניה של שנות ה-20 במאה הקודמת:

http://youtu.be/fsyqEX-DlaA


ציור אקספרסיוניסטי מהשנים האחרונות:

https://youtu.be/fDxYS8GGR3E


בקולנוע נחשב הסרט האקספרסיוניסטי החשוב ביותר "הקבינט של ד"ר קליגרי":

https://youtu.be/IAtpxqajFak


מעט מתוך קדימון הסרט הזה:

https://youtu.be/gkPdvRontMc


וסרט תיעודי על המורשת של האקספרסיוניזם הגרמני:

https://youtu.be/EHGla_N7LDE?long=yes

נשמח לספר לכם כאן על האישה היחידה בעולם, שלקראת סוף חייה לא בטוח שממש אהבה את איחולי "עד 120!" שקיבלה.

האישה המבוגרת ביותר שחיה אי-פעם היא הצרפתיה ז'אן לואיז קלמנט (או קלמן). קלמנט חיה 122 שנים ו-164 ימים. היא מתה באוגוסט 1997 בבית אבות בדרום צרפת.

ספר השיאים של גינס קבע בשנת 1995 שהיא הייתה האדם המבוגר ביותר שגילו ידוע בוודאות.
היא גם היתה האדם המבוגר ביותר שהופיע בסרט קולנוע בדיבור. במסגרת סרט תיעודי היא סיפרה על פגישתה בגיל 13 עם הצייר וינסנט ואן גוך, בחנות של אביה.

בהיותה בת עשרים, היא גם נכחה בהקרנת הקולנוע הראשונה אי-פעם, ב"גרנד דה קפה" - אותו בית קפה בפריז שבו הקרינו האחים לומייר ב-1895 את סרטיהם הראשונים.


הנה ז'אן לואיז קלמנט, האישה הכי זקנה שחיה אי-פעם:

http://youtu.be/cB_yIlnaryg


וקלמנט היא דוגמה מדהימה להזדקנות קיצונית (מתורגם):

https://youtu.be/GASaqPv0t0g