שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך הפך ברוס ספרינגסטין ל"בוס" של אמריקה?
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
הנה הקריירה של ברוס ספרינגסטין:
https://youtu.be/PdJXT0PhRVg
קליפ שלו מהאייטיז:
https://youtu.be/lrpXArn3hII
"הנהר" של הבוס הצעיר מאותה תקופה:
https://youtu.be/lc6F47Z6PI4
כך נראה אמן שאוהב אנשים:
http://youtu.be/sfk0uMLhXqY
ואותו שיר בעבר הרחוק:
http://youtu.be/129kuDCQtHs
פטריוט אמריקאי ב"נולד בארה"ב":
http://youtu.be/EPhWR4d3FJQ
הנה גירסה אקוסטית ל"אני בלהבות":
http://youtu.be/d5PoIrcyd34
וסקירה על 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/ErfgvqcV3Uc?long=yes
מיהו מלך ומהפכן הרוקנ'רול?
ביום בהיר אחד יורד נהג משאית צעיר ממנה ונכנס לאולפן הקלטות. אלביס פרסלי שמו, בן עניים אמריקאי שנולד בעיר טופלו שבמיסיסיפי וחי בעיר האמריקאית ממפיס, החליט להקליט שיר לאמו האהובה. זה היה באולפן "סאן רקורדס", אולפן קטן וחביב אך מקומי ולא יותר.
שמו של בעל האולפן ומי שהיה גם הטכנאי שהקליט את הבחור הצעיר היה סם פיליפס. אלביס ביצע באולפן את השיר שבחר בשילוב של סגנונות מוסיקליים שונים - בלוז וקאנטרי.
זו הייתה נשארת סתם הפתעה לאימא ואיש לא היה יודע על העניין. אבל רצה הגורל והשיר התגלה על ידי שדרן רדיו אמריקאי. השדרן אהב והתלהב ממנו והחל להשמיעו בהתמדה. השיר הלך וסחף והפך ללהיטו הראשון של אלביס.
אלביס יפה התואר, שנע בקלילות על הבמה, אחז גיטרה ושר נהדר, הפך במהירות לכוכב. הוא עתיד כמעט ליצור את הסגנון החדש שלו - רוק נ' רול - סגנון שישנה את עולם המוסיקה לתמיד.
אלביס, שהתפרסם כמעט בן לילה, הפך מסתם זמר מצליח למהפכן הגדול של המוסיקה הפופולארית במאה ה-20. בשילוב שעשה בין סגנונות כמו הבלוז הקצבי (רית'ם אנד בלוז), ששמע כנער ברחובות עירו ממפיס, עם מוסיקת הקאנטרי של אמריקה והגוספל ששר בכנסיה, הוא סלל את הדרך למהפכת הרוק הגדולה והשפיע על כל המוסיקה הפופולארית ותרבות הפופ בכלל.
הרוק נ' רול נולד אמנם מעט לפניו, אבל הוא היה למלך שלו ולמי שהביא אותו לשיאיו הגדולים הראשונים. זמר לבן עם גרוב שחור!
כי אלביס פרסלי היה מיוחד במינו. כמי שגדל במיסיסיפי בשנות ה-30 וה-40, הוא הרבה להאזין לגוספל שחור. הבחור הצעיר ינק מהסגנון הזה רבות ופיתח את הסגנון האישי שעתיד לחולל סערה ולהצליח באופן כה מרשים.
בדיעבד אלביס גם החזיר ותמך במוסיקת הגוספל, כשהיה הזמר הלבן הגדול שחשף אותה לציבור הרחב בהקלטותיו לשירי גוספל שונים, שיזכו לפרסום עצום. כך ניתן לראות בו מי שהחזיר טובה לכור מחצבתו המוסיקלי וסייע לקידומו ברחבי אמריקה והעולם.
לא סתם "מלך הרוק" הפך לכוכב-על. בנוסף להיותו מהזמרים המצליחים בכל הזמנים, היה אלביס גם שחקן קולנוע מצוין שהשתתף ביותר מ-30 סרטים. בשנות ה-50 הוא היה נערץ ואליל המונים של ממש. תנועות הירכיים שלו היו בעיני רבים "מיניות מדי". הורים ראו בו השפעה רבה וארגונים גזעניים תיעבו את השירה "השחורה" שלו.
אבל כשגויס אלביס לצבא האמריקאי בשנת 1957 הוא נאלץ להפסיק את הפעילות המוסיקלית שלו. גם פטירתה של אמו הייתה קשה לו. אלביס הרגיש שהוא חב לה רבות, לאחר שגידלה אותו ואת אחיו לבדה, בשנים שבהן נכלא אביו ורנון על הונאה. שורשיה היו ככל הנראה יהודיים ולאחר מותה אלביס החל לענוד שרשרת עם האותיות "חי".
בעשור שאחריו הוא ניהל קריירה שידעה עליות וירידות. מתוסכל, משמין ועייף הוא ראה את הביטלס משתלטים על הפסגה ומזרימים לאמריקה את "הפלישה הבריטית" - להקות רוק מעולות ובעלות סגנון חדשני ואופנתי משלו. אלביס הסתפק בהופעות גדולות בלאס וגאס, המקום שאליו אמריקה שולחת את הזמרים הגדולים שלה, אחרי שירדו מהפסגה.
בתחילת שנות ה-70 הוא הצליח לשקם את מעמדו כמלך הרוקנ'רול, אבל לאחר שאשתו, פריסיליה פרסלי, עזבה אותו בשל בגידותיו בה, החמיר מצבו של המלך. הוא מצא את עצמו בודד, הולך ומשמין ומתמכר לתרופות ולאכילה מוגזמת.
לבסוף מת אלביס באחוזתו, לפי גרסה אחת כתוצאה משימוש מוגזם בתרופות מרץ, ולפי אחרת, כתוצאה מאכילת המבורגר מיותר, כי אלביס היה מכור לאכילה של המבורגרים.
לאחר מותו הפכה האגדה לעצומה. לאחר שניסו לגנוב את גופתו מבית העלמין, הוא הועבר לקבר באחוזת "גרייסלנד" שלו, שהפכה מאז מוקד עליה לרגל. אלפי חקיינים שלו פועלים עד היום ומבצעים את שיריו באופן מקצועי. אגדות קונספירציה מספרות שהוא חי על אי בודד ועל שם אלביס קראו בחלל אסטרואיד בשם "17059 אלביס".
הנה הקריירה של אלביס פרסלי:
https://youtu.be/Y-8QuIjQ7hE
זוכרים אותו בישראל (עברית):
https://youtu.be/7-YfwC--7Zg?t=14s
תכנית אקשן מפעם שמוקדשת למהפכה של אלביס (עברית):
http://youtu.be/6Rm0lhfvi5Y
מלא קסם אישי - אלביס פרסלי בשיאו:
https://youtu.be/xqBdTn3_0Rw
אלביס הבוגר:
https://youtu.be/BeTurYZuY4A
בסוף חייו - עם קצת פחות אנרגיה:
https://youtu.be/0SUC8sdP5eI
קברו של "המלך" באחוזת "גרייסלנד":
https://youtu.be/8WRYu81ceUU
ותכנית חינוכית על המלך של הרוק (עברית):
https://youtu.be/3Doz8FKJwsI?long=yes
מהו סוד האמנות החכמה של דיוויד בואי?
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
בואי עם כמה מהדמויות ואינסוף התיאטרליות ב"האיש שמכר את העולם":
https://youtu.be/PdlU8e9wBIE
דיוויד בואי רוקד:
https://youtu.be/2KcOs70dZAw
הפסיפס המדהים שהוא הפגין לאורך הקריירה שלו בא היטב לידי ביטוי בסרט המעולה שנעשה עליו:
https://youtu.be/sxzG8P7akuk
אבל לפני הכל זה הקסם האישי, העיניים בשני צבעים שונים והתחכום הנונשלנטי - גיבור רוק כמו ב"Heroes" שלו:
https://youtu.be/bsYp9q3QNaQ
בואי המעיט בכך אבל ביצע מצוין גם קאברים:
https://youtu.be/afifZfUkU8I
סרט תיעודי על הגאונות של היצירות של דיוויד בואי:
https://youtu.be/HNAJ2cObnUU?long=yes
והדמויות שהוא ברא כדי לייצג אותו והפכו אותו לאייקון אופנה וגיבור ספק גיי ספק בי ובכל מקרה פורץ דרך:
https://youtu.be/QSKCfX-Stn8?long=yes
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?
מיהם ראשוני הרוקנרול?
למעשה הרוקנרול היא תולדה של הבלוז, אותה מוסיקה שנוצרה באמריקה, על ידי עבדים כואבים ונרמסים, שהובאו או נולדו למי שהובאו מאפריקה כדי לשמש כוח עבודה זול ב"עולם החדש". הרוקנרול עצמו נולד מהרית'ם אנד בלוז, גרסתו הקצבית של הבלוז האיטי באופיו ומה"בוגי ווגי", הגרסה העוד יותר מהירה שלו.
ראשוני הרוקנ'רול היו ריצ'רד הקטן (ליטל ריצ'רד), פֶטס דומינו, ג'רי לי לואיס וביל היילי. הם נחשבים האבות המייסדים של הסגנון החדש, שנתן כיוון לחיים של הצעירים הלבנים של אמריקה.
אבל מי שהקפיץ את המוסיקה הזו לשמיים ולראש מצעדי המכירות וההשמעות ברדיו היה נהג משאית מהעיר ממפיס ושמו אלביס פרסלי, שהפך לכוכב הכי גדול בעולם. זו לא הייתה רק המוסיקה המופלאה שהוא ידע לייצר, אלא גם הופעתו הקשוחה והקולית, הלבוש הנוצץ ונענועי האגן שלו שהביאו את התנועה והתזוזה "הרולית" אל המוסיקה הקלה.
אגב, אלביס הושפע מאד ממוסיקת גוספל כנסייתית, מרית'ם אנד בלוז וממוסיקת קאנטרי אמריקאית - הוא פשוט חיבר את ההשפעות הללו לחוויית רוק שלא היה לה תקדים.
תרם לרוקנרול גם באדי הולי, מוסיקאי מהפכן עם מראה של חנון ומשקפיים של זקנים. הקריירה שלו נמשכה בקושי שנה וחצי, אבל במהלכה הוא יצר רוקנרול משובח והשפיע, בליווי של להקתו "הקריקטס" כמעט על כל מוסיקי רוק שבא אחריו.
באדי הולי פרץ דרך ליוצרים שבאו אחריו, בהיותו המוסיקאי הראשון שכתב בעצמו את השירים שביצע. אבל אז הוא מת בתאונת מטוס והשאיר את הבמה ל"חיפושיות", הביטלס, ששמם נולד כהדהוד של "הקריקטס", באנגלית "הצרצרים", של הולי.
עוד חלוץ רוקנרול גדול ומשפיע היה מי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, הוא היה נקרא צ'אק ברי". ואכן, ברי הותיר אחריו מסורת של נגינה מופלאה בגיטרה ושירת רוקנרול שכולם חיקו, בצד מאגר של המנוני רוק קלאסיים מעולים כמו "Johnny B Good" ו-"Roll over Beethoven" שגם הביטלס הקליטו מתוך הערצה. שני השירים הללו הם משירי הרוק המבוצעים ביותר אי-פעם.
כמעט כל מוסיקאי הרוק שיבואו אחר-כך, מג'ימי הנדריקס, דרך הביטלס, הביץ' בויז, הרולינג סטונז, אריק קלפטון, או בוב דילן, כולם הושפעו מצ'אק ברי וביצעו לפחות אחד מאינספור הלהיטים שהוא יצר. נגינת הגיטרה שלו הפכה להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית והוא עצמו המשיך לעשות רוקנרול עד לגיל זקנה.
הנה תחילת ההיסטוריה של הרוקנרול:
https://youtu.be/kKAdDvdOcrk
באותה תקופה הרוקנרול היה קודם כל מוסיקה לריקודים:
https://youtu.be/Rf55gHK48VQ
צ'אק ברי עם ג'וני בי גוד:
https://youtu.be/6ROwVrF0Ceg
ריצ'ארד הקטן בשיר "לוסיל":
https://youtu.be/5ydBkmgJi-g
ביל היילי עם "רוק מסביב לשעון":
https://youtu.be/ZgdufzXvjqw
ואלביס פרסלי ב"כלב ציד" בתכנית של אד סאליבן בטלוויזיה 1956:
https://youtu.be/aNYWl13IWhY
למה הנדריקס הוא גיטריסט הרוק הטוב בכל הזמנים?
בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.
זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".
אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.
נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.
הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.
אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.
בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".
ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.
הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.
כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...
אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.
אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".
גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):
https://youtu.be/v6S94GbfJwg
סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU
קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:
http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s
רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:
http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk
המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:
https://youtu.be/6t4qXH_YaBs
"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):
https://youtu.be/6bnfQIsWFrM
הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):
https://youtu.be/oVLtmMIuYxY
טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:
https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes
וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:
https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes
מה היה הצליל המיוחד של פיטר פרמפטון?
פעם היה פיטר פרמפטון (Peter Frampton) אחד הכוכבים המצליחים של סגנון הרוק הרך. האיש, שעד שנת 1998 אלבום ההופעה הכפול שלו היה אלבום הרוק החי הנמכר ביותר בהיסטוריה, היה בשיאו.
מי שגדל בבית הספר עם דיוויד בואי וניגן איתו בהפסקות, הפך לגיטריסט מצוין ולחלק הזה בקשר ביניהם עוד נחזור. אבא של פרמפטון, אגב, היה המורה למוסיקה באותו בית ספר ולימד את בואי.
בשנות השישים פרמפטון היה לחלק מרכזי בהרכב בלוז רוק והארד רוק שנחשב סופר גרופ ונקרא "Humble Pie".
בעשור הבא הוא יצא לקריירת סולו מצליחה ומרהיבה במיוחד, עם שיא מדהים של הצלחה, שחווה בשנות ה-70. מי שב-1975 פרץ עם הסינגל של "הראי לי את הדרך" (Show me the Way), שיר מצליח מהאלבום הרביעי שלו. בהמשך הוא הוציא להיטי ענק, כמו "Baby I Love Your Way" ו-"Do You Feel Like I Do?", שהפכו לכתרים בקריירה של פרמפטון.
באותן שנים הוא הוציא את האלבום המצליח ביותר שלו, "פרמפטון בהופעה חיה" והראה לעולם שהוא ענק בהצלחה, בכריזמה וכן, גם ביופי החיצוני שלו. זה בלט במיוחד כשהוא הופיע על העטיפה ועל הבמה כשהוא חמוש בגיטרה, מנגן מצוין, שר נהדר וכל זה בלי חולצה...
בין השאר פרמפטון חשף לעולם אז באלבום ההופעה את מתקן ה"טוקינג בוקס". המתקן הזה, שאליו הוא נחשף בתכנית טלוויזיה שצפה בה ונדלק, יצר צליל ייחודי לסולואים שלו, מה שהפך אותו ללהיט עולמי. בדיעבד, אגב, זה היה גימיק. מצד אחד, הטוקינג בוקס פרסם אותו בכל העולם, אבל מצד שני הוא די קיבע אותו בתודעת הציבור עם הצליל ההוא, מה שלא ממש הקל עליו להתקדם בהמשך למחוזות חדשים.
לקראת סוף שנות ה-70 ירד מעמדו של פרמפטון. גם תאונת דרכים שעבר וכמעט קיפדה את חייו הביאה אותו לעצור אז את הקריירה שלו, גם אם באופן זמני. בהדרגה הוא החל להקליט שוב ואף הוציא מספר אלבומים. אבל השוס האחרון בקריירה של הגיטריסט והיוצר הפופולרי מהעשור הקודם היה כשהוא התחבר שוב לידידו מבית הספר התיכון, דייוויד בואי, והפך לגיטריסט המוביל בסיבובי ההופעות שלו.
הנה פיטר פרמפטון בהופעה חיה בשיר Baby I Love Your Way":
https://youtu.be/OVN-2qoquyE
עם מתקן ה"טוקינג בוקס" שהוא הכיר לעולם הרוק, בלהיט הענק "הראי לי את הדרך":
https://youtu.be/VC_9DnaP1Fw
ופיטר פרמפטון בבלוז שמזכיר את מה שעשה בלהקת המבל פאי:
https://youtu.be/y7rFYbMhcG8
מי כונה "האלוהים של הגיטרה"?
הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".
זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.
כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.
אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.
במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.
האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.
גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:
https://youtu.be/dxE5vCEumHw
רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:
https://youtu.be/JN5G334_ujA
אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":
https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA
היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/KPJgtQwtVVA
קליפ מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/-gKPuxV3MkY
הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes
סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:
https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes
מה תרם באדי הולי לרוקנרול?
הוא מת צעיר מדי אבל הותיר מורשת אדירה, במיוחד לאור העובדה שלא הספיק להקליט כמעט כלום. קראו לו באדי הולי והוא לא ידע את זה אבל הוא עתיד להיות האדריכל של הביטלס, הלהקה הגדולה בהיסטוריה, מקור ההשפעה של הרולינג סטונז וזה שיום מותו יהיה "היום שהמוזיקה מתה".
מותו של באדי הולי (Buddy Holly) בהתרסקות מטוס קטן, עם עוד שני זמרים צעירים שאיתם הופיע שעה לפני כן, נראה בזמן אמת כעוד מוות עצוב של אמן פופולארי. אבל זה היה רגע משמעותי בתולדות הרוק. הולי היה אחד מגדולי הרוק ומי שפילס דרך למהפכה קטנה ובו-זמנית עצומה בכתיבת הרוק. הוא היה הזמר הראשון שכתב והלחין את להיטיו בעצמו.
היום רוב זמרי הרוק הם זמרים-יוצרים, אבל הולי, כראשון הרוקרים שביצע שירים שהוא עצמו כתב, היה סוג של מהפכן במוסיקת הרוק. עד אז הייתה חלוקה ברורה בין מבצעים ובין מחברי שירים. בהחלטה "החדשנית" הזו, לשיר את השירים שהוא כותב, הוא שינה את מוסיקת הרוק לתמיד. תודות לבאדי הולי השתחררו אינספור מוסיקאים, ביניהם שניים מהגדולים בכותבי מוסיקת הרוק, ג'ון לנון ופול מקרטני, והפכו ליוצרים-מבצעים, אנשים שהפלייליסט של הופעותיהם הוא ברובו פרי עטם.
השפעתו של באדי הולי על מוסיקאי רוק אחרים הייתה עצומה. כמו כולם בפיפטיז, הוא החל כמעריץ של אלביס פרסלי. אבל מרגע שהחליט להיות רוקר, בטקסס שבה גדל ועד שנהרג בתאונת מטוס, עברה בקושי שנה וחצי. במהלך קריירה קצרצרה הוא הקים את להקתו, הקְריקֶטס, בעברית "הצרצרים", ולהפוך למוסיקאי הראשון שהקליט שיר שהוא עצמו כתב.
תאונת המטוס שגדעה את חייו, לקחה לרוקנרול את אחד מכוכבי הענק בהתהוות, עם עוד שני זמרים מצליחים ומוכשרים להפליא. הזמר דון מקלין כתב בשיר "אמריקן פאי" על התאונה הזו בשורה הנפלאה-כואבת - שהיא הייתה "היום שבו מתה המוסיקה".
ואם באדי הולי היה פופולארי באמריקה, באנגליה הוא היה לוהט. ההערצה אליו עברה בשלבים שונים את זו של אלביס. העריצו אותו למשל הרולינג סטונז, מי שיהפכו ללהקת ענק בריטית. מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס המנהיגים של הסטונז העריצו אותו וכתבו בהשראתו לא מעט מלהיטיהם.
על שם "הצרצרים" של באדי הולי שכה העריצו, החליטה להקה צעירה אחרת לקרוא לעצמה "החיפושיות". הביטלס ראו עצמם כממשיכיו של באדי הולי המת. אחד משניהם, פול מקרטני, אף רכש בהמשך חייו את אוצר השירים שהספיק הולי לכתוב בקריירה הקצרה שלו, שהסתיימה בגיל 26.
הנה סיפור המטוס שהרג את באדי הולי וחבריו למוסיקה (עברית):
https://youtu.be/LKePuY-_h58
סיפורו של באדי הולי:
http://youtu.be/oNvtDuaIAjY
"בוכה, ממתין, מקווה" של באדי הולי:
http://youtu.be/LWdJ7Dy-3iY
והשברולט אימפלה, מהמכוניות האחרונות של באדי הולי:
http://youtu.be/mppMPqfe1FY
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
הנה הקריירה של ברוס ספרינגסטין:
https://youtu.be/PdJXT0PhRVg
קליפ שלו מהאייטיז:
https://youtu.be/lrpXArn3hII
"הנהר" של הבוס הצעיר מאותה תקופה:
https://youtu.be/lc6F47Z6PI4
כך נראה אמן שאוהב אנשים:
http://youtu.be/sfk0uMLhXqY
ואותו שיר בעבר הרחוק:
http://youtu.be/129kuDCQtHs
פטריוט אמריקאי ב"נולד בארה"ב":
http://youtu.be/EPhWR4d3FJQ
הנה גירסה אקוסטית ל"אני בלהבות":
http://youtu.be/d5PoIrcyd34
וסקירה על 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/ErfgvqcV3Uc?long=yes
ביום בהיר אחד יורד נהג משאית צעיר ממנה ונכנס לאולפן הקלטות. אלביס פרסלי שמו, בן עניים אמריקאי שנולד בעיר טופלו שבמיסיסיפי וחי בעיר האמריקאית ממפיס, החליט להקליט שיר לאמו האהובה. זה היה באולפן "סאן רקורדס", אולפן קטן וחביב אך מקומי ולא יותר.
שמו של בעל האולפן ומי שהיה גם הטכנאי שהקליט את הבחור הצעיר היה סם פיליפס. אלביס ביצע באולפן את השיר שבחר בשילוב של סגנונות מוסיקליים שונים - בלוז וקאנטרי.
זו הייתה נשארת סתם הפתעה לאימא ואיש לא היה יודע על העניין. אבל רצה הגורל והשיר התגלה על ידי שדרן רדיו אמריקאי. השדרן אהב והתלהב ממנו והחל להשמיעו בהתמדה. השיר הלך וסחף והפך ללהיטו הראשון של אלביס.
אלביס יפה התואר, שנע בקלילות על הבמה, אחז גיטרה ושר נהדר, הפך במהירות לכוכב. הוא עתיד כמעט ליצור את הסגנון החדש שלו - רוק נ' רול - סגנון שישנה את עולם המוסיקה לתמיד.
אלביס, שהתפרסם כמעט בן לילה, הפך מסתם זמר מצליח למהפכן הגדול של המוסיקה הפופולארית במאה ה-20. בשילוב שעשה בין סגנונות כמו הבלוז הקצבי (רית'ם אנד בלוז), ששמע כנער ברחובות עירו ממפיס, עם מוסיקת הקאנטרי של אמריקה והגוספל ששר בכנסיה, הוא סלל את הדרך למהפכת הרוק הגדולה והשפיע על כל המוסיקה הפופולארית ותרבות הפופ בכלל.
הרוק נ' רול נולד אמנם מעט לפניו, אבל הוא היה למלך שלו ולמי שהביא אותו לשיאיו הגדולים הראשונים. זמר לבן עם גרוב שחור!
כי אלביס פרסלי היה מיוחד במינו. כמי שגדל במיסיסיפי בשנות ה-30 וה-40, הוא הרבה להאזין לגוספל שחור. הבחור הצעיר ינק מהסגנון הזה רבות ופיתח את הסגנון האישי שעתיד לחולל סערה ולהצליח באופן כה מרשים.
בדיעבד אלביס גם החזיר ותמך במוסיקת הגוספל, כשהיה הזמר הלבן הגדול שחשף אותה לציבור הרחב בהקלטותיו לשירי גוספל שונים, שיזכו לפרסום עצום. כך ניתן לראות בו מי שהחזיר טובה לכור מחצבתו המוסיקלי וסייע לקידומו ברחבי אמריקה והעולם.
לא סתם "מלך הרוק" הפך לכוכב-על. בנוסף להיותו מהזמרים המצליחים בכל הזמנים, היה אלביס גם שחקן קולנוע מצוין שהשתתף ביותר מ-30 סרטים. בשנות ה-50 הוא היה נערץ ואליל המונים של ממש. תנועות הירכיים שלו היו בעיני רבים "מיניות מדי". הורים ראו בו השפעה רבה וארגונים גזעניים תיעבו את השירה "השחורה" שלו.
אבל כשגויס אלביס לצבא האמריקאי בשנת 1957 הוא נאלץ להפסיק את הפעילות המוסיקלית שלו. גם פטירתה של אמו הייתה קשה לו. אלביס הרגיש שהוא חב לה רבות, לאחר שגידלה אותו ואת אחיו לבדה, בשנים שבהן נכלא אביו ורנון על הונאה. שורשיה היו ככל הנראה יהודיים ולאחר מותה אלביס החל לענוד שרשרת עם האותיות "חי".
בעשור שאחריו הוא ניהל קריירה שידעה עליות וירידות. מתוסכל, משמין ועייף הוא ראה את הביטלס משתלטים על הפסגה ומזרימים לאמריקה את "הפלישה הבריטית" - להקות רוק מעולות ובעלות סגנון חדשני ואופנתי משלו. אלביס הסתפק בהופעות גדולות בלאס וגאס, המקום שאליו אמריקה שולחת את הזמרים הגדולים שלה, אחרי שירדו מהפסגה.
בתחילת שנות ה-70 הוא הצליח לשקם את מעמדו כמלך הרוקנ'רול, אבל לאחר שאשתו, פריסיליה פרסלי, עזבה אותו בשל בגידותיו בה, החמיר מצבו של המלך. הוא מצא את עצמו בודד, הולך ומשמין ומתמכר לתרופות ולאכילה מוגזמת.
לבסוף מת אלביס באחוזתו, לפי גרסה אחת כתוצאה משימוש מוגזם בתרופות מרץ, ולפי אחרת, כתוצאה מאכילת המבורגר מיותר, כי אלביס היה מכור לאכילה של המבורגרים.
לאחר מותו הפכה האגדה לעצומה. לאחר שניסו לגנוב את גופתו מבית העלמין, הוא הועבר לקבר באחוזת "גרייסלנד" שלו, שהפכה מאז מוקד עליה לרגל. אלפי חקיינים שלו פועלים עד היום ומבצעים את שיריו באופן מקצועי. אגדות קונספירציה מספרות שהוא חי על אי בודד ועל שם אלביס קראו בחלל אסטרואיד בשם "17059 אלביס".
הנה הקריירה של אלביס פרסלי:
https://youtu.be/Y-8QuIjQ7hE
זוכרים אותו בישראל (עברית):
https://youtu.be/7-YfwC--7Zg?t=14s
תכנית אקשן מפעם שמוקדשת למהפכה של אלביס (עברית):
http://youtu.be/6Rm0lhfvi5Y
מלא קסם אישי - אלביס פרסלי בשיאו:
https://youtu.be/xqBdTn3_0Rw
אלביס הבוגר:
https://youtu.be/BeTurYZuY4A
בסוף חייו - עם קצת פחות אנרגיה:
https://youtu.be/0SUC8sdP5eI
קברו של "המלך" באחוזת "גרייסלנד":
https://youtu.be/8WRYu81ceUU
ותכנית חינוכית על המלך של הרוק (עברית):
https://youtu.be/3Doz8FKJwsI?long=yes
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
בואי עם כמה מהדמויות ואינסוף התיאטרליות ב"האיש שמכר את העולם":
https://youtu.be/PdlU8e9wBIE
דיוויד בואי רוקד:
https://youtu.be/2KcOs70dZAw
הפסיפס המדהים שהוא הפגין לאורך הקריירה שלו בא היטב לידי ביטוי בסרט המעולה שנעשה עליו:
https://youtu.be/sxzG8P7akuk
אבל לפני הכל זה הקסם האישי, העיניים בשני צבעים שונים והתחכום הנונשלנטי - גיבור רוק כמו ב"Heroes" שלו:
https://youtu.be/bsYp9q3QNaQ
בואי המעיט בכך אבל ביצע מצוין גם קאברים:
https://youtu.be/afifZfUkU8I
סרט תיעודי על הגאונות של היצירות של דיוויד בואי:
https://youtu.be/HNAJ2cObnUU?long=yes
והדמויות שהוא ברא כדי לייצג אותו והפכו אותו לאייקון אופנה וגיבור ספק גיי ספק בי ובכל מקרה פורץ דרך:
https://youtu.be/QSKCfX-Stn8?long=yes
מה אנו חייבים לג'ים מוריסון והדלתות?
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/-KRb-9kRLaA
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
קדימון לסרט עליו (מתורגם):
https://youtu.be/dTvChWD1cPQ
"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
זכרונות ממוריסון:
https://youtu.be/wY8-q2L9n8Q?si=aeORe4rZb09ma7YB
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/-KRb-9kRLaA
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
קדימון לסרט עליו (מתורגם):
https://youtu.be/dTvChWD1cPQ
"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
זכרונות ממוריסון:
https://youtu.be/wY8-q2L9n8Q?si=aeORe4rZb09ma7YB
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
זמרי רוק
למעשה הרוקנרול היא תולדה של הבלוז, אותה מוסיקה שנוצרה באמריקה, על ידי עבדים כואבים ונרמסים, שהובאו או נולדו למי שהובאו מאפריקה כדי לשמש כוח עבודה זול ב"עולם החדש". הרוקנרול עצמו נולד מהרית'ם אנד בלוז, גרסתו הקצבית של הבלוז האיטי באופיו ומה"בוגי ווגי", הגרסה העוד יותר מהירה שלו.
ראשוני הרוקנ'רול היו ריצ'רד הקטן (ליטל ריצ'רד), פֶטס דומינו, ג'רי לי לואיס וביל היילי. הם נחשבים האבות המייסדים של הסגנון החדש, שנתן כיוון לחיים של הצעירים הלבנים של אמריקה.
אבל מי שהקפיץ את המוסיקה הזו לשמיים ולראש מצעדי המכירות וההשמעות ברדיו היה נהג משאית מהעיר ממפיס ושמו אלביס פרסלי, שהפך לכוכב הכי גדול בעולם. זו לא הייתה רק המוסיקה המופלאה שהוא ידע לייצר, אלא גם הופעתו הקשוחה והקולית, הלבוש הנוצץ ונענועי האגן שלו שהביאו את התנועה והתזוזה "הרולית" אל המוסיקה הקלה.
אגב, אלביס הושפע מאד ממוסיקת גוספל כנסייתית, מרית'ם אנד בלוז וממוסיקת קאנטרי אמריקאית - הוא פשוט חיבר את ההשפעות הללו לחוויית רוק שלא היה לה תקדים.
תרם לרוקנרול גם באדי הולי, מוסיקאי מהפכן עם מראה של חנון ומשקפיים של זקנים. הקריירה שלו נמשכה בקושי שנה וחצי, אבל במהלכה הוא יצר רוקנרול משובח והשפיע, בליווי של להקתו "הקריקטס" כמעט על כל מוסיקי רוק שבא אחריו.
באדי הולי פרץ דרך ליוצרים שבאו אחריו, בהיותו המוסיקאי הראשון שכתב בעצמו את השירים שביצע. אבל אז הוא מת בתאונת מטוס והשאיר את הבמה ל"חיפושיות", הביטלס, ששמם נולד כהדהוד של "הקריקטס", באנגלית "הצרצרים", של הולי.
עוד חלוץ רוקנרול גדול ומשפיע היה מי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, הוא היה נקרא צ'אק ברי". ואכן, ברי הותיר אחריו מסורת של נגינה מופלאה בגיטרה ושירת רוקנרול שכולם חיקו, בצד מאגר של המנוני רוק קלאסיים מעולים כמו "Johnny B Good" ו-"Roll over Beethoven" שגם הביטלס הקליטו מתוך הערצה. שני השירים הללו הם משירי הרוק המבוצעים ביותר אי-פעם.
כמעט כל מוסיקאי הרוק שיבואו אחר-כך, מג'ימי הנדריקס, דרך הביטלס, הביץ' בויז, הרולינג סטונז, אריק קלפטון, או בוב דילן, כולם הושפעו מצ'אק ברי וביצעו לפחות אחד מאינספור הלהיטים שהוא יצר. נגינת הגיטרה שלו הפכה להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית והוא עצמו המשיך לעשות רוקנרול עד לגיל זקנה.
הנה תחילת ההיסטוריה של הרוקנרול:
https://youtu.be/kKAdDvdOcrk
באותה תקופה הרוקנרול היה קודם כל מוסיקה לריקודים:
https://youtu.be/Rf55gHK48VQ
צ'אק ברי עם ג'וני בי גוד:
https://youtu.be/6ROwVrF0Ceg
ריצ'ארד הקטן בשיר "לוסיל":
https://youtu.be/5ydBkmgJi-g
ביל היילי עם "רוק מסביב לשעון":
https://youtu.be/ZgdufzXvjqw
ואלביס פרסלי ב"כלב ציד" בתכנית של אד סאליבן בטלוויזיה 1956:
https://youtu.be/aNYWl13IWhY
בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.
זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".
אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.
נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.
הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.
אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.
בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".
ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.
הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.
כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...
אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.
אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".
גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):
https://youtu.be/v6S94GbfJwg
סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU
קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:
http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s
רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:
http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk
המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:
https://youtu.be/6t4qXH_YaBs
"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):
https://youtu.be/6bnfQIsWFrM
הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):
https://youtu.be/oVLtmMIuYxY
טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:
https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes
וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:
https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes
פעם היה פיטר פרמפטון (Peter Frampton) אחד הכוכבים המצליחים של סגנון הרוק הרך. האיש, שעד שנת 1998 אלבום ההופעה הכפול שלו היה אלבום הרוק החי הנמכר ביותר בהיסטוריה, היה בשיאו.
מי שגדל בבית הספר עם דיוויד בואי וניגן איתו בהפסקות, הפך לגיטריסט מצוין ולחלק הזה בקשר ביניהם עוד נחזור. אבא של פרמפטון, אגב, היה המורה למוסיקה באותו בית ספר ולימד את בואי.
בשנות השישים פרמפטון היה לחלק מרכזי בהרכב בלוז רוק והארד רוק שנחשב סופר גרופ ונקרא "Humble Pie".
בעשור הבא הוא יצא לקריירת סולו מצליחה ומרהיבה במיוחד, עם שיא מדהים של הצלחה, שחווה בשנות ה-70. מי שב-1975 פרץ עם הסינגל של "הראי לי את הדרך" (Show me the Way), שיר מצליח מהאלבום הרביעי שלו. בהמשך הוא הוציא להיטי ענק, כמו "Baby I Love Your Way" ו-"Do You Feel Like I Do?", שהפכו לכתרים בקריירה של פרמפטון.
באותן שנים הוא הוציא את האלבום המצליח ביותר שלו, "פרמפטון בהופעה חיה" והראה לעולם שהוא ענק בהצלחה, בכריזמה וכן, גם ביופי החיצוני שלו. זה בלט במיוחד כשהוא הופיע על העטיפה ועל הבמה כשהוא חמוש בגיטרה, מנגן מצוין, שר נהדר וכל זה בלי חולצה...
בין השאר פרמפטון חשף לעולם אז באלבום ההופעה את מתקן ה"טוקינג בוקס". המתקן הזה, שאליו הוא נחשף בתכנית טלוויזיה שצפה בה ונדלק, יצר צליל ייחודי לסולואים שלו, מה שהפך אותו ללהיט עולמי. בדיעבד, אגב, זה היה גימיק. מצד אחד, הטוקינג בוקס פרסם אותו בכל העולם, אבל מצד שני הוא די קיבע אותו בתודעת הציבור עם הצליל ההוא, מה שלא ממש הקל עליו להתקדם בהמשך למחוזות חדשים.
לקראת סוף שנות ה-70 ירד מעמדו של פרמפטון. גם תאונת דרכים שעבר וכמעט קיפדה את חייו הביאה אותו לעצור אז את הקריירה שלו, גם אם באופן זמני. בהדרגה הוא החל להקליט שוב ואף הוציא מספר אלבומים. אבל השוס האחרון בקריירה של הגיטריסט והיוצר הפופולרי מהעשור הקודם היה כשהוא התחבר שוב לידידו מבית הספר התיכון, דייוויד בואי, והפך לגיטריסט המוביל בסיבובי ההופעות שלו.
הנה פיטר פרמפטון בהופעה חיה בשיר Baby I Love Your Way":
https://youtu.be/OVN-2qoquyE
עם מתקן ה"טוקינג בוקס" שהוא הכיר לעולם הרוק, בלהיט הענק "הראי לי את הדרך":
https://youtu.be/VC_9DnaP1Fw
ופיטר פרמפטון בבלוז שמזכיר את מה שעשה בלהקת המבל פאי:
https://youtu.be/y7rFYbMhcG8
הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".
זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.
כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.
אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.
במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.
האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.
גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:
https://youtu.be/dxE5vCEumHw
רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:
https://youtu.be/JN5G334_ujA
אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":
https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA
היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:
https://youtu.be/KPJgtQwtVVA
קליפ מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/-gKPuxV3MkY
הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes
סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:
https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes
הוא מת צעיר מדי אבל הותיר מורשת אדירה, במיוחד לאור העובדה שלא הספיק להקליט כמעט כלום. קראו לו באדי הולי והוא לא ידע את זה אבל הוא עתיד להיות האדריכל של הביטלס, הלהקה הגדולה בהיסטוריה, מקור ההשפעה של הרולינג סטונז וזה שיום מותו יהיה "היום שהמוזיקה מתה".
מותו של באדי הולי (Buddy Holly) בהתרסקות מטוס קטן, עם עוד שני זמרים צעירים שאיתם הופיע שעה לפני כן, נראה בזמן אמת כעוד מוות עצוב של אמן פופולארי. אבל זה היה רגע משמעותי בתולדות הרוק. הולי היה אחד מגדולי הרוק ומי שפילס דרך למהפכה קטנה ובו-זמנית עצומה בכתיבת הרוק. הוא היה הזמר הראשון שכתב והלחין את להיטיו בעצמו.
היום רוב זמרי הרוק הם זמרים-יוצרים, אבל הולי, כראשון הרוקרים שביצע שירים שהוא עצמו כתב, היה סוג של מהפכן במוסיקת הרוק. עד אז הייתה חלוקה ברורה בין מבצעים ובין מחברי שירים. בהחלטה "החדשנית" הזו, לשיר את השירים שהוא כותב, הוא שינה את מוסיקת הרוק לתמיד. תודות לבאדי הולי השתחררו אינספור מוסיקאים, ביניהם שניים מהגדולים בכותבי מוסיקת הרוק, ג'ון לנון ופול מקרטני, והפכו ליוצרים-מבצעים, אנשים שהפלייליסט של הופעותיהם הוא ברובו פרי עטם.
השפעתו של באדי הולי על מוסיקאי רוק אחרים הייתה עצומה. כמו כולם בפיפטיז, הוא החל כמעריץ של אלביס פרסלי. אבל מרגע שהחליט להיות רוקר, בטקסס שבה גדל ועד שנהרג בתאונת מטוס, עברה בקושי שנה וחצי. במהלך קריירה קצרצרה הוא הקים את להקתו, הקְריקֶטס, בעברית "הצרצרים", ולהפוך למוסיקאי הראשון שהקליט שיר שהוא עצמו כתב.
תאונת המטוס שגדעה את חייו, לקחה לרוקנרול את אחד מכוכבי הענק בהתהוות, עם עוד שני זמרים מצליחים ומוכשרים להפליא. הזמר דון מקלין כתב בשיר "אמריקן פאי" על התאונה הזו בשורה הנפלאה-כואבת - שהיא הייתה "היום שבו מתה המוסיקה".
ואם באדי הולי היה פופולארי באמריקה, באנגליה הוא היה לוהט. ההערצה אליו עברה בשלבים שונים את זו של אלביס. העריצו אותו למשל הרולינג סטונז, מי שיהפכו ללהקת ענק בריטית. מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס המנהיגים של הסטונז העריצו אותו וכתבו בהשראתו לא מעט מלהיטיהם.
על שם "הצרצרים" של באדי הולי שכה העריצו, החליטה להקה צעירה אחרת לקרוא לעצמה "החיפושיות". הביטלס ראו עצמם כממשיכיו של באדי הולי המת. אחד משניהם, פול מקרטני, אף רכש בהמשך חייו את אוצר השירים שהספיק הולי לכתוב בקריירה הקצרה שלו, שהסתיימה בגיל 26.
הנה סיפור המטוס שהרג את באדי הולי וחבריו למוסיקה (עברית):
https://youtu.be/LKePuY-_h58
סיפורו של באדי הולי:
http://youtu.be/oNvtDuaIAjY
"בוכה, ממתין, מקווה" של באדי הולי:
http://youtu.be/LWdJ7Dy-3iY
והשברולט אימפלה, מהמכוניות האחרונות של באדי הולי:
http://youtu.be/mppMPqfe1FY
ממה השתגע סיד בארט מנהיג הפינק פלויד?
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
איך הפך ניל יאנג לסנדק הגראנג'?
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'". בהמשך, הוא מקדיש לזכרו של קורט קוביין, סולן נירוונה, את שיר הנושא של האלבום "Sleeps With Angels" מ-1994.
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. למרות פיתויים אינספור יאנג מסרב בקביעות לאפשר שימוש בשיריו בפרסומות.
כיום הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כל אלה באים, כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
ניל יאנג כמו מסרב להזדקן לו לאיטו. הוא נשוי לשחקנית המפורסמת וצעירה ממנו דריל האנה, כוכבת הסרטים "בלייד ראנר", "ספלאש" ו"להרוג את ביל" שעושה סרטים גם על סיבובי ההופעות שלו.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
בהרכב האייקוני "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג":
https://youtu.be/s_C-bKvedXA
"Like A Hurricane" את כמו הוריקן עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
מי המוסיקאי העשיר בתולדות המוסיקה?
הוא היה אחד ממנהיגי הביטלס, הלהקה החשובה בתולדות הפופ, אבל כיום אפשר כבר לזהות שהזמר ובסיסט הביטלס פול מקרטני הוא גם הראשון שחצה את גבול מיליארד הדולרים והפך לאמן הפופ העשיר ביותר בהיסטוריה.
כבר מתחילת שנות ה-2000 היה מקרטני לידוען העשיר ביותר. במהלך השנים הוא רכש זכויות של מוסיקאים רבים שהוא העריך ומעריך, כמו באדי הולי, הזמר-יוצר הראשון בתולדות הרוק והאליל של הביטלס, מי שעל שם להקתו, "הצרצרים", הם בחרו לעצמם את השם "החיפושיות". מעבר לסנטימנט וההערצה להולי, מקרטני מרוויח מהם עד היום לא מעט כסף.
בשנים האחרונות הפך מי שגדל כבנו של מוסיקאי ג'אז מליברפול, אבל לא למד תווים וחיבר את המוסיקה הנהדרת שלו בכישרון טבעי, למיליארדר הראשון בהיסטוריה של המוסיקה. עוד אב נוסף, אביה איש הכספים של חברתו לינדה, לימד אותו כיצד לנהל את ענייניו הכספיים ותרם רבות להבנתו העסקית ולהצלחתו.
כיום שווה הונו הרבה יותר. כל מסע הופעות שלו מוסיף כמה מיליונים נוספים לחשבון הבנק שלו. ואגב, רק לשם הדיוק - מלהקת הביטלס, אחת הלהקות המצליחות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הרוויח מקרטני "רק" 7 מיליון דולר. את כל השאר הוא עשה בקריירת הסולו ובחוש העסקי הבולט שלו, כמו גם מהידע הרב שרכש מאביה של אשתו, לינדה מקרטני, שהלכה לצערו לעולמה מוקדם מדי, ממחלת הסרטן.
הנה הוא והקריירה המופלאה שלו בקצרה:
https://youtu.be/7uOIQxmaYmw
קצה ראיון עם מקרטני על חוויית הביטלס:
https://youtu.be/h_gjSQCxxhw
קצת נתונים על עושרו:
https://youtu.be/37qw521cYJU
האיש הרציני הזה יודע לשעשע:
https://youtu.be/W2qqOYmY82k
הוא היה אחד ממנהיגי הביטלס, הלהקה החשובה בתולדות הפופ, אבל כיום אפשר כבר לזהות שהזמר ובסיסט הביטלס פול מקרטני הוא גם הראשון שחצה את גבול מיליארד הדולרים והפך לאמן הפופ העשיר ביותר בהיסטוריה.
כבר מתחילת שנות ה-2000 היה מקרטני לידוען העשיר ביותר. במהלך השנים הוא רכש זכויות של מוסיקאים רבים שהוא העריך ומעריך, כמו באדי הולי, הזמר-יוצר הראשון בתולדות הרוק והאליל של הביטלס, מי שעל שם להקתו, "הצרצרים", הם בחרו לעצמם את השם "החיפושיות". מעבר לסנטימנט וההערצה להולי, מקרטני מרוויח מהם עד היום לא מעט כסף.
בשנים האחרונות הפך מי שגדל כבנו של מוסיקאי ג'אז מליברפול, אבל לא למד תווים וחיבר את המוסיקה הנהדרת שלו בכישרון טבעי, למיליארדר הראשון בהיסטוריה של המוסיקה. עוד אב נוסף, אביה איש הכספים של חברתו לינדה, לימד אותו כיצד לנהל את ענייניו הכספיים ותרם רבות להבנתו העסקית ולהצלחתו.
כיום שווה הונו הרבה יותר. כל מסע הופעות שלו מוסיף כמה מיליונים נוספים לחשבון הבנק שלו. ואגב, רק לשם הדיוק - מלהקת הביטלס, אחת הלהקות המצליחות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הרוויח מקרטני "רק" 7 מיליון דולר. את כל השאר הוא עשה בקריירת הסולו ובחוש העסקי הבולט שלו, כמו גם מהידע הרב שרכש מאביה של אשתו, לינדה מקרטני, שהלכה לצערו לעולמה מוקדם מדי, ממחלת הסרטן.
הנה הוא והקריירה המופלאה שלו בקצרה:
https://youtu.be/7uOIQxmaYmw
קצה ראיון עם מקרטני על חוויית הביטלס:
https://youtu.be/h_gjSQCxxhw
קצת נתונים על עושרו:
https://youtu.be/37qw521cYJU
האיש הרציני הזה יודע לשעשע:
https://youtu.be/W2qqOYmY82k
מה תרם ליטל ריצ'ארד לרוקנרול?
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
איך הייתה "רולינג סטונז" ללהקה הוותיקה בעולם?
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
וסרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
וסרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
מי המורה שהפך לכוכב רוק?
אם אתם מביטים במורים שלכם ונראה לכם שלא מסתתר בהם כישרון השואף להתפרץ, אולי כדאי שתחשבו שוב..
בשנות ה-70 הוקמה להקת "דייר סטרייטס" (באנגלית צרות גדולות) על ידי מורה אנגלי בשם מארק קנופלר (כן סבתא, אצלו מבטאים את האות ק שבהתחלה). קנופלר, ששימש בלהקה כסולן וכגיטריסט מוביל, לקח את חבריו ללהקה, בין השאר אחיו והשותף שלו לדירה, אל עולם הרוק של שנות ה-80. בזכות השירים, השירה ונגינת הגיטרה הייחודית שלו, הם זכו לפרסום עצום ולהצלחה מסחררת.
רשימת היכולות שלו הייתה מהרגע הראשון בלתי נתפסת, אפילו בשביל הדור שחווה זה עתה את דיוויד בואי ואת לנון ומקרטני. הוא היה גיטריסט מבריק ובעל סגנון שונה מכל מה שהכירו מעריצי הרוק לפניו, כותב טקסטים שנון ורגיש, מלחין בחסד, פרפורמר מדהים עם קול בריטון מחוספס כמו שצריך, נגן עם טכניקה חמה ומיוחדת וסולואים חכמים ויפים להפליא. הייתה לו מוסיקליות וירטואוזית, אבל הפוכה מהוירטואוזיות המנוכרת של כל כך הרבה נגנים, שחפרו בסולואים ארוכים שלא אמרו דבר. הוא ניגן באצבעות ללא מפרט והצליל שלו הפך לסמל של ניקיון צלילי וגובל בשלמות, מושפע מנגינת גיטרה בשירי עם אמריקאים וקצת שקט אחרי הרעש של הרוק הכבד והמוסיקה המתוחכמת של הרוק המתקדם של שנות ה-70.
כמעט כל נגן גיטרה ברחבי העולם ניסה בסוונטיז לחקות את הידיים המופלאות של קנופלר ואת הרוך שהוא הוציא מהכלי ששימש את כולם דווקא להפציץ. בספר הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הפליא הסופר דאגלאס אדמס לכתוב שהגיטרה של קנופלר נשמעת כמו הצליל של המלאכים כשהם יוצאים לבלות...
והם אכן יצאו לבלות. תוך שנים ספורות הפך קנופלר את "דייר סטרייטס" ללהקת הרוק הפופולארית בעולם. הגיטריסט המבריק, שהיה פעם מורה ומבקר מוסיקה בעיתון מקומי, השפיע באותה תקופה כמעט על כל גיטריסט רוק בעולם והחזיר למוסיקה האנגלית לרגע את המעמד המוביל, של מלכת הרוק העולמי, החדשני והחכם. המעמד הזה, שדומה היה שהתעמעם מעט בשנות ה-MTV, המתין לאמנים כמוהו וכמו סטינג, שיהפכו שוב את הרוק למשהו מרגש באמת.
הנה דייר סטרייטס בשיר "סולטני הסווינג", להיטם הראשון והגדול ביותר:
http://youtu.be/h0ffIJ7ZO4U
בהופעה חיה עם הסקסופוניסט מל קולינס:
http://youtu.be/AKiVttFnqkY
אלוהי הגיטרה האנגלית, אריק קלפטון, משתתף בצניעות בביצוע "רומיאו ויוליה" ומנגן רק ליווי בלי אף סולו:
http://youtu.be/6-P4DVCsd70
דייר סטרייטס במופע Live Aid לעזרה לאפריקה ב-1985:
https://youtu.be/JVZTP_kX5BE
מרק קנופלר שינה את נגינת הגיטרה החשמלית שלו בהמשך:
http://youtu.be/wTP2RUD_cL0
קנופלר זוכה לליווי של סטינג, קלפטון ופיל קולינס בהופעה:
https://youtu.be/6CB9OrGZ7-c
ב-2018 בשיר "אחים לנשק":
https://youtu.be/EMRJT2ebvAk
וסרט תיעודי על קנופלר שחוזר למקומות ולאנשים בסקוטלנד שהפכו אותו למי שהוא:
https://youtu.be/nwOzONsGGLo?long=yes
אם אתם מביטים במורים שלכם ונראה לכם שלא מסתתר בהם כישרון השואף להתפרץ, אולי כדאי שתחשבו שוב..
בשנות ה-70 הוקמה להקת "דייר סטרייטס" (באנגלית צרות גדולות) על ידי מורה אנגלי בשם מארק קנופלר (כן סבתא, אצלו מבטאים את האות ק שבהתחלה). קנופלר, ששימש בלהקה כסולן וכגיטריסט מוביל, לקח את חבריו ללהקה, בין השאר אחיו והשותף שלו לדירה, אל עולם הרוק של שנות ה-80. בזכות השירים, השירה ונגינת הגיטרה הייחודית שלו, הם זכו לפרסום עצום ולהצלחה מסחררת.
רשימת היכולות שלו הייתה מהרגע הראשון בלתי נתפסת, אפילו בשביל הדור שחווה זה עתה את דיוויד בואי ואת לנון ומקרטני. הוא היה גיטריסט מבריק ובעל סגנון שונה מכל מה שהכירו מעריצי הרוק לפניו, כותב טקסטים שנון ורגיש, מלחין בחסד, פרפורמר מדהים עם קול בריטון מחוספס כמו שצריך, נגן עם טכניקה חמה ומיוחדת וסולואים חכמים ויפים להפליא. הייתה לו מוסיקליות וירטואוזית, אבל הפוכה מהוירטואוזיות המנוכרת של כל כך הרבה נגנים, שחפרו בסולואים ארוכים שלא אמרו דבר. הוא ניגן באצבעות ללא מפרט והצליל שלו הפך לסמל של ניקיון צלילי וגובל בשלמות, מושפע מנגינת גיטרה בשירי עם אמריקאים וקצת שקט אחרי הרעש של הרוק הכבד והמוסיקה המתוחכמת של הרוק המתקדם של שנות ה-70.
כמעט כל נגן גיטרה ברחבי העולם ניסה בסוונטיז לחקות את הידיים המופלאות של קנופלר ואת הרוך שהוא הוציא מהכלי ששימש את כולם דווקא להפציץ. בספר הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הפליא הסופר דאגלאס אדמס לכתוב שהגיטרה של קנופלר נשמעת כמו הצליל של המלאכים כשהם יוצאים לבלות...
והם אכן יצאו לבלות. תוך שנים ספורות הפך קנופלר את "דייר סטרייטס" ללהקת הרוק הפופולארית בעולם. הגיטריסט המבריק, שהיה פעם מורה ומבקר מוסיקה בעיתון מקומי, השפיע באותה תקופה כמעט על כל גיטריסט רוק בעולם והחזיר למוסיקה האנגלית לרגע את המעמד המוביל, של מלכת הרוק העולמי, החדשני והחכם. המעמד הזה, שדומה היה שהתעמעם מעט בשנות ה-MTV, המתין לאמנים כמוהו וכמו סטינג, שיהפכו שוב את הרוק למשהו מרגש באמת.
הנה דייר סטרייטס בשיר "סולטני הסווינג", להיטם הראשון והגדול ביותר:
http://youtu.be/h0ffIJ7ZO4U
בהופעה חיה עם הסקסופוניסט מל קולינס:
http://youtu.be/AKiVttFnqkY
אלוהי הגיטרה האנגלית, אריק קלפטון, משתתף בצניעות בביצוע "רומיאו ויוליה" ומנגן רק ליווי בלי אף סולו:
http://youtu.be/6-P4DVCsd70
דייר סטרייטס במופע Live Aid לעזרה לאפריקה ב-1985:
https://youtu.be/JVZTP_kX5BE
מרק קנופלר שינה את נגינת הגיטרה החשמלית שלו בהמשך:
http://youtu.be/wTP2RUD_cL0
קנופלר זוכה לליווי של סטינג, קלפטון ופיל קולינס בהופעה:
https://youtu.be/6CB9OrGZ7-c
ב-2018 בשיר "אחים לנשק":
https://youtu.be/EMRJT2ebvAk
וסרט תיעודי על קנופלר שחוזר למקומות ולאנשים בסקוטלנד שהפכו אותו למי שהוא:
https://youtu.be/nwOzONsGGLo?long=yes
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
מדוע נרצח ג'ון לנון ללא סיבה?
ג'ון לנון הוא מגדולי המוסיקאים במאה ה-20. הוא הנהיג ביחד עם פול מקרטני את להקת הרוק "החיפושיות" (הביטלס) וכתב אחדים מהשירים היפים בתולדות מוסיקת הפופ. גם לאחר התפרקות הלהקה הוא המשיך לקיים קריירת סולו מרשימה והיה פעיל פוליטי למען שלום בעולם, תחת הסיסמה "תנו צ'אנס לשלום".
רצח ג'ון לנון התרחש, לא להאמין, כשמעריץ שלו ירה בו. זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 כשלנון נורה למוות בידי מרק דיוויד צ'פמן בפתח ביתו שבניו יורק, לעיני אשתו יוקו אונו. הרוצח צ'פמן המתין ללנון בפתח בניין מגוריו במשך כל היום. הוא החזיק את הספר "התפסן בשדה השיפון", שעליו כתב "זוהי הצהרתי" והמתין. אחר הצהריים, כשלנון יצא למונית, הוא עמד בתור ביחד עם עוד ממעריציו של הזמר, כדי לקבל חתימה ולנון חתם על אלבומו שצ'פמן הושיט לו. מעריץ אחר עוד הספיק לצלם את הרוצח מקבל חתימה מהנרצח.
בלילה, כשחזרו לנון ויוקו אונו מאולפן ההקלטות, ירה בו צ'פמן 5 כדורים בגב. לקריאת התדהמה של השומר שלכד אותו "אתה יודע מה עשית?" ענה צ'פמן כשהוא רגוע: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון!"
הנה סרטון על חייו של ג'ון לנון:
http://youtu.be/no5wWz8y4fw
על חשיבות המוסיקה והדעות של לנון (מתורגם):
http://youtu.be/wdFvXXSidwU
דיווח על הרצח של מנהיג הרוק:
http://youtu.be/s0nbMeX8uBM
קדימון לסרט על הרצח המשונה וחסר הסיבה של לנון (מתורגם):
http://youtu.be/q0UhiC1IcCw
המעריצים בהלם אחרי מותו:
http://youtu.be/vVXgbEYE6dU
ודייב גרוהל, סולן הפו פייטרז, מספר על הקסם של ביטלס ולנון, שאפילו שיר בינוני שלהם הוא ענק לעולם:
https://youtu.be/sxqzMYjjkW8
ג'ון לנון הוא מגדולי המוסיקאים במאה ה-20. הוא הנהיג ביחד עם פול מקרטני את להקת הרוק "החיפושיות" (הביטלס) וכתב אחדים מהשירים היפים בתולדות מוסיקת הפופ. גם לאחר התפרקות הלהקה הוא המשיך לקיים קריירת סולו מרשימה והיה פעיל פוליטי למען שלום בעולם, תחת הסיסמה "תנו צ'אנס לשלום".
רצח ג'ון לנון התרחש, לא להאמין, כשמעריץ שלו ירה בו. זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 כשלנון נורה למוות בידי מרק דיוויד צ'פמן בפתח ביתו שבניו יורק, לעיני אשתו יוקו אונו. הרוצח צ'פמן המתין ללנון בפתח בניין מגוריו במשך כל היום. הוא החזיק את הספר "התפסן בשדה השיפון", שעליו כתב "זוהי הצהרתי" והמתין. אחר הצהריים, כשלנון יצא למונית, הוא עמד בתור ביחד עם עוד ממעריציו של הזמר, כדי לקבל חתימה ולנון חתם על אלבומו שצ'פמן הושיט לו. מעריץ אחר עוד הספיק לצלם את הרוצח מקבל חתימה מהנרצח.
בלילה, כשחזרו לנון ויוקו אונו מאולפן ההקלטות, ירה בו צ'פמן 5 כדורים בגב. לקריאת התדהמה של השומר שלכד אותו "אתה יודע מה עשית?" ענה צ'פמן כשהוא רגוע: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון!"
הנה סרטון על חייו של ג'ון לנון:
http://youtu.be/no5wWz8y4fw
על חשיבות המוסיקה והדעות של לנון (מתורגם):
http://youtu.be/wdFvXXSidwU
דיווח על הרצח של מנהיג הרוק:
http://youtu.be/s0nbMeX8uBM
קדימון לסרט על הרצח המשונה וחסר הסיבה של לנון (מתורגם):
http://youtu.be/q0UhiC1IcCw
המעריצים בהלם אחרי מותו:
http://youtu.be/vVXgbEYE6dU
ודייב גרוהל, סולן הפו פייטרז, מספר על הקסם של ביטלס ולנון, שאפילו שיר בינוני שלהם הוא ענק לעולם:
https://youtu.be/sxqzMYjjkW8
