כשהלשון שלנו נוגעת באוכל, היא נעזרת בפקעיות הטעם שעליה. פקעיות טעם הן מעין גבשושיות שעוזרות לנו לזהות טעמים שונים. ישנם 4 טעמים: מר, מתוק, מלוח וחמוץ.

לידיעת כולנו - חריף אינו טעם, אלא צריבה!


הנה סרטון הסבר קצר על חוש הטעם:

http://youtu.be/-mZqOimqGC8


הנה אמן החושים נמרוד הראל מבצע תרגיל על חוש הטעם של אנשים (עברית):

http://youtu.be/a_3e1MTB8h0

הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:

את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.

כיום יש טעם נוסף, חמישי, שהתגלה. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.

ומה עם הטעם החריף? - הפתעה.. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.


הנה מפת הטעמים על הטעמים ואזורי הלשון ולמה היא לא מדויקת ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):

https://youtu.be/hz6GULbowAk


הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:

http://youtu.be/-mZqOimqGC8


פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):

https://youtu.be/LUzvpLs0GwM


סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:

http://youtu.be/j7GibFhuBmE


והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:

http://youtu.be/klowOsUukG4

טעם נרכש (Acquired Taste) הוא טעם שמתחילים לאהוב רק אחרי שמתרגלים אליו. טעם נרכש זוכה להערכה רק ממי שנחשפו אליו כמה פעמים ולא ממי שלא ניסו אותו, או שהתרחקו ממנו.

בפשטות, טעם שלא טעים לך בפעמים הראשונות אולי, אבל אחרי כן הוא יתפוס אותך ויהיה טעים בהחלט, הוא ככל הנראה טעם נרכש.

בירה, יין, או קפה, למשל, הם טעמים נרכשים. כששותים אותם בפעם הראשונה הם ממש לא טעימים. רק אחרי שמנסים אותם כמה פעמים אפשר להתרגל אליהם ובהמשך גם לרצות לשתות עוד מהם ולאהוב את טעמם.


הנה הסבר על טעם נרכש:

https://youtu.be/TswVWhussKg


על מזון נא או חי כטעם נרכש:

https://youtu.be/SFYfF-OP0_M


וסוג נוסף של טעם נרכש, בדוריאן, פרי מסריח במיוחד שנחשב לפרי הטעים בעולם:

https://youtu.be/wg5SsMEtfhs

האם הקולה היקרה ביותר היא גם הטעימה ביותר? כמה שונים הם טעמי היין היקר והזול? ומאכל שהכין מישהו שאנו מעריכים הוא גם טעים יותר?

אלה שאלות מעניינות ומסקרנות וכדי לגלות מה המוצר העדיף מבין כמה מוצרים דומים, עורכים לא פעם טעימה עיוורת (Blind taste).

בטעימה כזו טועמים מספר אנשים כמה מוצרים מקבילים, בלא שהם יודעים עליהם פרטים, כמו המחיר, שם המוצר, מרכיביו, היצרנים שלו וכדומה. העניין הוא שטעימה כזו מאפשרת הסטה של ידע קודם כל המוצרים ומיקוד בטעמם בלבד.

הדבר המדהים הוא שלא פעם מסתבר שטעמנו מושפע מדברים אחרים לחלוטין מחוש הטעם. גורמים כמו מחיר או דיסוננס קוגניטיבי, כמו גם הרגלי צריכה, מאחר שהתרגלנו לקנות מוצר מסוים ולהעדיפו על פני המתחרה הזול יותר, או העממי והמקושר למעמד חברתי נמוך יותר, מזה שאליו אנו משתייכים או רואים את עצמנו משויכים.

וכאן מגיע תפקידה של הטעימה העיוורת. היא נועדה להעביר את הבחירה שלנו למגרש של חכמת ההמונים ושל הרציונליות. אם נדע שהרוב העדיפו מוצר אחר מזה שאנו בוחרים, יש סיכוי שניתן לו הזדמנות. גם העברת הבחירה העתידית שלנו למגרש הרציונלי, במקום זה של ההרגל, או אפילו הפלצנות - אותו סוג די נפוץ של מושג עממי המצביע על בחירה מתוך העדפה חברתית מתנשאת ולאו דווקא מהמניעים ה"נכונים", נכון?

במילים אחרות, הטעימה העיוורת חושפת את העובדה שידע קודם על מחיר המוצר משפיעה על האופן שבו אנו תופסים את טעמו. יש בה לא מעט הגיון והיא מצליחה לא פעם לגלות תגליות מדהימות על מוצרים זולים שהועדפו באופן מוחלט על יוצרי יוקרה מקבילים, שחלק ניכר ממחירם נבע ללא ספק מעלויות הפרסום והמיתוג שהביאו אותם להיות מפורסמים ומצליחים כל כך.


הקולה הכי טעימה? - הנה טעימה עיוורת של משקאות קולה (עברית):

https://youtu.be/5b65tFXiGHY


טעימה עיוורת בריאליטי האוכל משחקי השף (עברית):

https://youtu.be/U8coUI6MqdA


והדברים המדהימים שמתגלים בטעימה עיוורת של יין:

https://youtu.be/mVKuCbjFfIY

הלשון שלנו היא איבר שרירי שמאפשר לנו לחוש טעם. כ-10,000 פקעיות טעם מכסות את הלשון שלנו וקולטות מולקולות מהמזון שאנו אוכלים. למעשה הן קולטות מולקולות מנוזלים בלבד והרוק הוא שמסייע להיווצרות הנוזלים הללו ולהמסה של המזון המוצק שאיו אוכלים. פקעיות הטעם הללו שולחות מידע למוח וכך אנו חשים הנאה או לא נהנים מטעמו של האוכל שאכלנו.

בני אדם משתמשים בלשון גם לדיבור והפקת צלילים. ישנם עיצורים, צלילי דיבור, שהלשון הכרחית להפקתם. בעיצורים כמו ל, ט או נ, תפקיד הלשון הוא חשוב ביותר. זו ככל הנראה הסיבה שהמושג "לשון" הפך לשם של שפת הדיבור שלנו, כמו שיודעים ילדים הלומדים בבית הספר את מקצוע הלשון.

גם בעלי חיים עושים שימוש בלשון. חתול מנקים את פרוותם מלכלוך בעזרת לשונם. צפרדעים צדים חרקים בעזרת לשונם. במקום להזיע כמונו, כלבים משתמשים בלשון כדי להוריד את חום גופם, באידוי המים מהלשון. וכמובן התוכים, בעלי הלשון העבה, שיכולים בעזרתה להגות מילים.

אגב, סתם שתדעו, ביחס לגודלה, הלשון היא השריר החזק בגופנו!


הנה סרטון על הלשון ותפקידיה:

http://youtu.be/0hwOL91cjwM?t=10s


כך הלשון מייצרת לנו את תחושת הטעם, אם כי מפת הטעמים היא לא בדיוק מה שחשבנו (מתורגם):

https://youtu.be/hz6GULbowAk



הסבר נוסף:

http://youtu.be/KuP-Kj7MHes

ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!

במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.

פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.

למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.


הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):

http://youtu.be/qD0_yWgifDM


אנשים שמשווים טעמים חריפים:

http://youtu.be/tPj7e_7X14s


ומתיחה חריפה במיוחד:

http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw

האם טעם הוא אישי או שדברים טעימים הם טעימים לכולם? - הרי בין המבוגרים יש תמימות דעים יחסית לגבי המאכלים הטובים. גם בין הילדים יש ברוב המקרים תמימות דעים לגבי המאכלים האהובים. אבל ידוע שהטעם מתפתח עם הגיל ושמה שאהבת בילדות אינו מה שבהכרח תאהב כשתגדל וההיפך - דברים שכילד אינך סובל יהפכו למעדנים נחשקים כשתתבגר..


הנה סרטון שמראה איך ילדים מגיבים למאכלים נחשקים כמו קוויאר, פסטה עם דיו קלמארי וזהב:

http://youtu.be/uWgqfYdQ0GI


הנה תגובות של ילדים לקפה:

http://youtu.be/lWghct3iMT8

זה קרה במלחמת העולם השנייה. צוותי האספקה שדאגו למזונם של החיילים האמריקאים הבינו מהחיילים שהם מעדיפים את מנות הקרב שנשארו אחרי שהיפנים ברחו. כשחקרו מה במנות הקרב היפאניות עדיף על פני המנות האמריקאיות הם גילו חומר בשם "מונוסדיום גלוטומט". התגלית המרעישה הגיעה מהר מאד לתעשיית המזון האמריקאית שהשתמשה במונוסודיום גלוטומט כדי לשפר בזול את הטעם של המזון המתועש.

אז הסתבר שהתגלית היא של חוקר יפאני בשם קיקונה איקדה, שכבר במאה ה-19 הבין שיש מאכלים הכוללים טעם חדש, שלא נמנה על הטעמים המוכרים. אחרי שחקר את החומצה הגלוטמית, הוא פיתח את המונוסודיום גלוטמט, כדי שיעצים ויחזק את טעמם של תבשילים ומאכלים שונים.

אך רק בשנים האחרונות התגלה שמדובר בעצם בטעם חדש, טעם חמישי, אחרי הטעמים הוותיקים - מלוח, מר, מתוק וחמוץ. זה קרה בשנת 2003, כשמצאו החוקרים את הקולטנים שמזהים את הטעם החדש, בפקעיות הטעם שבלשון האנושית. אז קראו לטעם החדש, שמעניק לאוכל טעם עמוק, מודגש, עשיר ובשרני, בשם "אוּמָמִי" (Umami) הוא הוכר באופן רשמי כטעם החמישי שקיים.

ומה אם נאמר לכם שכולנו מזהים את האוממי בקלות. זה קורה כשאנו אוכלים אוכל חסר טעם, שחסר בו משהו שאיננו יודעים תמיד להגדיר מהו. זהו האוממי שחסר בו. הרבה טבחים יודעים לייצר טעם אוממי, אבל אחרים, שיש להם פחות כישרון - לא יודעים...

פירוש המילה אוּמָמִי הוא ביפאנית "טעים" או "מתובל". יש מאכלים ומוצרי מזון שהם עשירים מטבעם בחומצה הגלוטמית. ביניהם ניתן למצוא צמחים כמו אספרגוס, פטריות, עלי דפנה, עגבניות, סלרי, אצות ורוטב סויה, כמו גם את הבשר הצלוי והגבינות המיושנות. בהרבה מאכלים שקל להתמכר אליהם יש אוממי, ביניהם קטשופ, שמנת מתוקה ועוד.

טעם האוממי נובע מחומצה הנקראת "חומצה גלוטמית". כשהחלבון המצוי במזון מתפרק, משתחררת החומצה הגלוטמית שבו ומעניקה לו את טעם האוממי. אם פעם הפיקו את המונוסודיום גלוטומט מאצות, כיום יודעים להפיקו מכל חלבון מפורק, כולל מחומרים כמו עמילן, קני-סוכר, סוכר תירס וסלק סוכר.


הנה סיפורו של טעם האוממי:

https://youtu.be/TkDYj7a8IAo


עוד על טעם האוממי (עברית):

https://youtu.be/GCBgi9k79Ng?t=7m10s&end=10m5s


הסבר בזק על הטעם החמישי:

https://youtu.be/tSECLr_7kVk


שף שמציג רוטב טבעוני אוממי:

https://youtu.be/BraJQrO8IqM


סרט תיעודי קצר על הטעם החמישי - האוממי:

https://youtu.be/W2xPOZPlxo4?long=yes


והסבר שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):

https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes

על אף טעמה החמוץ-מריר ואי הנוחות שבקילופה, האשכולית (Grapefruit) העסיסית ונמנית על פירות ההדר הידועים, היא הנציגה הבכירה במועדון שלא באמת קיים - מועדון הפירות המרירים.

בשנות ה-80 של המאה הקודמת מוצבה האשכולית כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטתית מרשימה.

באותה תקופה היא פרצה לחייהם של שומרי משקל ועושי הדיאטה, בתור דיאטה קיצונית, שהתבססה על אכילה כמותית של אשכוליות. כאן גם הפך טעמה המריר של האשכולית מחיסרון ליתרון, מכיוון שהוא תרם לאמינות העניין הבריאותי והדיאטטי בה.

והאמת היא שאכן, האשכולית היא גם בריאה. היא מצוינת לגוף, במיוחד כשהיא נלחמת בכולסטרול הרע שבו. הוויטמינים והאנטיאוקסידנטים שבאשכולית מעודדים ומחזקים לנו מאוד את המערכת החיסונית.

והאשכולית, מסתבר שוב, היא לא רק בעלת יתרונות בריאותיים, אלא גם תורמת וטובה להורדת משקל. לתרומתה לירידה במשקל תרמו מחקרים שהראו שתוספת אשכולית לתפריט תשמור על משקל יציב ותוכל גם לתרום לבדה, לירידה במשקל.

שתייה של כוס אחת של מיץ אשכוליות ביום יכולה למתן תסמינים של הצטננות ושפעת, לסייע במניעת גידולים סרטניים בריאות ובמעי הגס ואף לתרום למניעת מחלות לב והורדת רמת האינסולין בדם. האינסולין, כידוע, הוא הורמון שמאזן את רמות הסוכר בדם ובכך גם ימנע עלייה במשקל.

ואגב, לא תמיד האשכולית בריאה. אין לאכול אשכולית או ללגום מיץ אשכוליות סחוט, בסמוך לנטילת תרופות. לכן, חשוב להימנע משתיה של מיץ אשכוליות סחוט, אם לקחנו תרופה.


#ההיסטוריה
היסטורית, האשכולית היא פרי צעיר במיוחד. תולדות הפרי הזה הם מדהימים. הכלאה, שנעשתה לראשונה במאה ה-18, שילבה תפוז ג'מייקני ופומלו מאינדונזיה והיא שיצרה אותו.

התיעוד הראשון של הפרי הוא מ-1750.בשנות ה-80, והוא ממצב אותה כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטטית.

אגדה מקומית יודעת לספר על "קפטן שדוק", מי שגרם למלח אנגלי להביא לג'מייקה זרעי פומלו. האיש גם גידל את העץ לראשונה ובמיוחד ב-1823 הביאו מהפרי לפלורידה.

בפרדס וייס-קרמנסקי שבפתח תקווה, גם גידלו את האשכולית לראשונה. זה היה בתחילת המאה ה-20,.


הנה האשכולית בפרסומת שהיום לא היו עושים (עברית):

https://youtu.be/tTzsRlrZ-zg


יתרונותיה הבריאותיים:

https://youtu.be/BkG6riyZLgQ


אשכוליות טובות נגד סוכרת:

https://youtu.be/EUv2n-AEIkY


כך תחתכו ותגישו אשכולית לשולחן:

https://youtu.be/r9qsd6nNXBQ


ההורים ייהנו ודאי מאוד ממשקה עראק מופלא ופשוט, עם אשכולית אדומה ונענע (עברית):

https://youtu.be/tCGS_laQ4Pw


למה אסור לקחת תרופה ולשתות מיץ אשכוליות טבעי:

https://youtu.be/5Nxne8QfIhM


והשיר "אשכולית" של נעמי שמר:

https://youtu.be/-7qKw4AIGP4

מנטה, מנתה, או מנתול (Menthol), הם שמות לתרכובת אורגנית שמייצרים כבר שנים רבות ממיצוי פפרמינט או סוגים של שמני נענע ובעידן המודרני מייצרים אותה גם באופן מלאכותי.

כך, תרכובת שכוללת מנטול בתוכה גורמת לקולטני הקור לחוש בחום מדומה. הללו גורמים לגוף לחוש שהוא בא במגע עם מקור חום שיכול להיות מסוכן והוא מגיב בהתאם, ביצירת רגישות המובילה לתחושת קרירות.

חשוב לדעת שלא מציצת סוכריית המנטה היא שתגרום לתחושת הקור המוכרת של המנטה. מה שיגרום לרעננות ולתחושת הקור שאנו חשים מהמנתה, היא דווקא שאיפת האוויר פנימה, בפה פתוח, לאחר שהמנטול פעל על קצות העצבים.

אגב, למנתול יש גם יכולת אילחוש מקומית. באמצעות המולקולה הזעירה שלו, המתמוססת בשומן, הוא מאפשר טיפול בעצבים שאחראים לתחושה של חום וקור. הוא גם נוגד גירויים שונים ומשום כך משמש ברפואה טבעית.


הנה באנגלית לילדים על המנתול ותכונותיו המקררות:

https://youtu.be/t8qU3aPB8nI


חומרים שונים מייצרים לנו בפה גם "קירור" כמו במקרה של המנתול וגם שריפה של ממש (מתורגם):

https://youtu.be/qD0_yWgifDM


והרצאת וידאו קצרה בנושא:

https://youtu.be/Ux-t1VWNlsA

וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.

מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.

הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.

הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.

אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.


הנה מגדלי צמח הווסאבי:

https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q


כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:

https://youtu.be/X0Gn4PYALO0


מדוע הוא כה יקר:

https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0


הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:

https://youtu.be/zsilMuEze-E


וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:

https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes

מונוסודיום גלוטמט (Monosodium glutamate) הוא חומר שמעצים ומחזק את הטעם של תבשילים ומאכלים שונים. תוכלו לקרוא על גילויו בתגית "מונוסודיום גלוטמט".

כשהתגלתה באמריקה היכולת המופלאה של החומר להדגיש טעמים של מאכלים, הפך ה"מונוסדיום גלוטמט" נפוץ מאוד. ממאכלים במסעדות, דרך מזון תעשייתי ועוד, החיזוק לתחושת הטעם במזון, שנותנת החומצה הגלוטמית שבו, הוביל לאימוץ נרחב של המונוסדיום גלוטמט כתוסף מזון פופולרי.

את המונוסודיום גלוטומט, תראו לא פעם ברשימת הרכיבים של מאכל או חטיף תעשייתי, כשהוא מסומן בתור MSG או כ-E621.

האם מסתירים אותו מהצרכן? - אולי כן.

אבל כיצד התפתחו אמונות שגרסו שהוא לא בריא? ומה מקור הדחייה הציבורית כלפיו, שזכתה לכינוי "תסמונת המסעדה הסינית"?

הסיפור מתחיל ב-1968, כשד"ר הו מאן קוואק, רופא אמריקאי, כתב מכתב למערכת של כתב-העת New England Journal of Medicine. במכתב תיאר הרופא תופעות לוואי שחווה לאחר אכילה במסעדות סיניות. היו שם בחילות, כאבי ראש, בחילה, הזעה ואדמומיות בעור.

ניתוח של גורמי התסמונת האפשריים הביא אותו למסקנה שהאשם הוא במונוסודיום גלוטמט, שהמסעדות הללו הרבו להשתמש בו לחיזוק הטעמים.

כלי התקשורת מיהרו לדווח על ההשערה והחשש בציבור מהמונוסדיום גלוטמט יצר דרישה לאסור על השימוש בו במוצרי מזון. האיסור הזה לא הוכנס ולמותר לציין שהוא היה ונשאר נדיר ביותר, אם בכלל התקיים, גם ברמה העולמית.

ובכל זאת, נראה היה שבציבור כבר התקבעה האמונה העממית בתופעות השליליות שגורם המונוסודיום גלוטמט כתוסף מזון. יותר ויותר אנשים חששו מההשפעות של החומר, לטווח קצר וארוך גם יחד.

אבל מדעית, לא נמצא קשר כמותי בין צריכת מונוסודיום גלוטומט לבין התסמינים שדווחו על ידי הדוקטור ב"תסמונת המסעדה הסינית". נראה שמרבית מי שלוקים בתסמונת הזו אולי חוו אותה במסעדות סיניות, אך לא חוו תסמינים דומים בצריכה של מוצרים עתירי גלוטמט שאינם מהמסעדות הסיניות, כמו אפונה וגבינת פרמזן.

כך יצא שעד 2021, גם אם במדינות רבות נקבעה החובה לסמנו ברשימת המרכיבים של דברי מזון, נחשב מונוסודיום גלוטמט כחומר בטוח לחלוטין לשימוש - בצריכה סבירה.

אז איך בכל זאת נולדה "תסמונת המסעדה הסינית"?

קיימת סברה בקרב מדענים רבים שמקור התיאוריה הוא בכלל חברתי ולא רפואי או תזונתי. מדובר לדעת מרבית החוקרים בתוצר של גזענות, שנאת זרים ופחד ממהגרים סיניים, תופעות שכיחות בקרב ציבורים שונים באמריקה, לאורך כל המאה ה-20.


הנה סיפורה של "תסמונת המסעדה הסינית" (עברית):

https://youtu.be/PKq7Gkiu5I0


הסילוף של המחקרים ו-40 השנים בהן נחשב המונוסודיום גלוטמט אויב:

https://youtu.be/EKgEj5asL3o


והסבר על כך שאין שום רע בריאותי במונוסודיום גלוטמט (עברית):

https://youtu.be/Rei0R4iNf7E?long=yes

השמרים (Yeast) הם פטריות חד תאיות, מעין צמחים זעירים. כשהשמרים תוססים, הם אוכלים סוכר או עמילן והופכים אותו לבועות גזים, כמו דו-תחמוצת הפחמן. את בועות הגז הללו ניתן לראות כשמסתכלים בלבן של הלחם. הן החורים של הלחם והם נוצרים כשהגז שנוצר על ידי השמרים מתפיח את הבצק והוא נעשה ספוגי ותפוח. תודות להתפחה הבצק הופך לבצק קל יותר, חמצמץ וטעים לאכילה.

כשקונים אבקת שמרים ומערבבים אותה במים, התאים חוזרים לתחייה והפטריה מתחילה לעבוד.

על אף שנעשה בהם שימוש נרחב זמן רב לפני כן, רק בשנת 1680 נצפו השמרים לראשונה בהיסטוריה. היה זה חלוץ המיקרוסקופיה, החוקר ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק, שראה אותם אז לראשונה במיקרוסקופ שלו. 200 שנה אחר כך, בשנת 1857, יחקור אותם לואי פסטר ובעקבותיו השמרים יזוהו כמיקרואורגניזמים שאחראים לתסיסה שהופכת את הסוכר לאתנול. בשנת 1996 הושלם מיפוי הגנום של שמרי האפייה. הסתבר שהוא כולל 6,294 גנים.


הנה השמרים התופחים:

https://youtu.be/4mxqGF9JZHI


הסברים מעט יותר מדעיים:

https://youtu.be/GvD-8ZfxfOY


וכך החלו היסטורית להשתמש בתגלית של השמרים:

https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=1m36s

יתכן ששום חברה עסקית לפניה לא חוותה את משבר הקוקה קולה הקלאסי, שאיים בשנת 1985 על עסקיה של יצרנית המשקה האהוב בעולם.

זה התחיל בנסיון של ענקית המשקאות הקלים לשנות את המתכון המקורי של המשקה האייקוני, מעשה שעתיד להרגיז מאד את הלקוחות המכורים שלה... למשקה החדש הם קראו "קוקה קולה החדשה"

לא זו בלבד שחברת קוקה-קולה הבטיחה לצרכניה שלמשקה ה-New Coke שלה טעם משופר ושיווקה אותו באגרסיביות, היא גם הסירה מהמדפים את הקולה הישנה והאהובה עליהם.

מחאת הצרכנים שהתפתחה כנגד הקמפיין והמשקה החדש התגברה במהירות. בתוך ימים מספר היא הפכה למחאת הקונים הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב.

הנהלת החברה שנדהמה מהמחאה ומעוצמת הרגשות שהפגינו צרכני הקולה הישנה, נכנעה בתוך זמן קצר והחזירה את הקולה הקלסית אל המדפים, לשביעות רצונם של הלקוחות הנאמנים שסרבו שיגעו להם בטעם של המשקה הפופולרי באמריקה ובעולם.

אגב, יש תיאוריית קונספירציה שטוענת שכל המשבר היה מבוים ותוכנן כדי לחזק את שליטתה של קוקה קולה בשוק, למול התחזקותה של המתחרה הגדולה שלה "פפסי קולה".


הנה סיפור הפיאסקו של הקולה החדשה:

https://youtu.be/TqvTMPY8Q_8


כך זה התחיל:

https://youtu.be/a8j97dOLsyk


המשבר שלא נגמר:

https://youtu.be/W6t7deaplgY


וטענות על כך שהמשבר בוים על ידי קוקה קולה:

https://youtu.be/-K_w5W4SJgg?long=yes