טקס "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina), בסנטה קרוז שבאי טנריף הוא אחד הטקסים המשעשעים בעולם. הוא נערך ביום שאחרי המצעד הגדול של האי, שהוא מעין קרנבל, השני בעולם בגודלו - אחרי זה של ריו דה ז'ניירו שבברזיל!

בטקס עורכים בני האי תהלוכה של מעין לוויה היתולית לדג. במהלכה לובשים המשתתפים בגדי אבלים ומקוננים בלווייה המדומה של בובת סרדין ענקית. הטקס מגיע לשיא כששורפים את בובת הסרדין.

הסרדין הזה, אגב, נקרא צ'יצ'רו (Chicharo) והוא ממש מסמל את אנשי סנטה קרוז, עד כדי שהם מכנים את עצמם צ'יצ'ררוס.

יעניין אתכם לדעת שמי שצועדות ברחובות סנטה קרוז בלווייה הזו הן בעיקר "אלמנות בוכיות", המגולמות בידי... גברים מחופשים בבגדי נשים. גרביונים שחורים, שפתונים אדומים וחזה נשי שופע - את הכל הם מניחים על גופם השעיר ומשעשעים עד אין גבול.

הטקס מסמל את סיום חגיגות הקרנבל המקומי והפרידה מהבשר הרב שאוכלים במהלכו. מקורו במסורת ספרדית עתיקה שבה נהגו לקבור שומן חזיר, כאות פרדה מהבשר ולקראת תחילת צום הלנט הנוצרי.

מיד לאחר הלוויה נחפזים תושבי העיר אל הכנסיות ומבקשים מחילה על החטאים שביצעו במהלך הקרנבל. רק אחרי זה הם פורשים לבתיהם ומשלימים את שעות השינה שהחסירו במהלך הקרנבל.


הנה טקס קבורת הסרדין:

https://youtu.be/6NYgHFGpSio


עם הסבר בספרדית:

https://youtu.be/jzNzEuUAemQ


ובפירוט רב:

https://youtu.be/fy63Wq8sWiM

לנו יש את פסח, אבל להודים יש את "פסטיבל ההולי", חג הצבעים ההודי, שנקרא "חג ההולי" או ה"הוליקה".

בהיותו מסורת הינדית עתיקה, ההולי הוא מהחגים המטריפים של הודו, חג האביב שלהם, שהוא כולו בסימן צבעים.

החג הזה הוא גם חג האהבה של הודו, שכן הוא עומד בסימן סיפור האהבה המיתולוגי בין קרישנה וראדה, אהובתו מהמיתולוגיה ההודית.

זה מתחיל ביום שאחרי ליל הירח המלא של חודש מרץ. אז חוגגים מאמיני דת ההינדו והסיקים את הפרידה מהחורף ואת תחילתו של האביב.

החוגגים משפריצים צבעים אחד על השני ודומה שביום הזה מותרים כל הדברים האסורים: החוגגים שותים חלב עם סם מריחואנה וחוגגים זה לצד זה בלי הבדלי מעמד. צריך להבין שזה יוצא דופן בהחלט, שכן בהודו יש הפרדה ברורה בין הקאסטות השונות, המעמדות ההודים. בחג ההולי לא מפסיקים לשיר ולרקוד לאל קרישנה, כשאין מחיצות בין ההודים.

אבל ההולי הוא כבר מזמן לא סתם חג הודי. כשפסטיבל ההולי מגיע מוכיחים תושבי הודו שהם יודעים לצאת מהשאנטי או העוני והדלות ולהרים חגיגת צבעים שניתזים באוויר, באבקות צבעוניות מכל כיוון ובכל גוון. הרחובות מתמלאים בקרבות צבע, מסיבות ענק עטופי צבעי גוף ומוסיקה מחרישת אוזניים, כיכרות הערים נצבעים בכל צבעי הקשת והחגיגות לא נגמרות, בהילולה מלאת התלהבות וצבע שנמשכת ימים שלמים.

גם נפאל, שכנתה של הודו, עורכת חגיגות דומות בחג הצבעים ומהודו התפשטו חגיגות הצבע למקומות רבים בעולם, הן בשל העובדה שהאוכלוסייה ההינדואית חוגגת אותו בכל מקום שבו היא נמצאת, כולל בפקיסטן, מלזיה, סרי לנקה, סורינם ומאוריציוס והן משום שבמדינות מערביות כמו ארצות הברית ואנגליה, הוא מהווה חלק מטרנד מהנה של הכפר הגלובלי שפוגש את מתרפקי תרבות ההיפים והפסיכדלי. הצבעים הנהדרים והמגוונים כל כך רק מוסיקה לאסתטיקה הידועה של הפסיכדליה.


הנה סרטון של פסטיבל הצבעים של ההולי (עברית):

https://youtu.be/8Wj818YYD6k


עוד מחג הצבעים בהודו:

https://youtu.be/zqsRFAJVN9c


גם התיירים בהודו נהנים בחג הצבעים:

http://youtu.be/Hh-o5g4tLVE


הכפרים מתמלאים בצבע:

https://youtu.be/AbFIkJ8KFZ8


הדודל שהקדישו לו בגוגל:

https://youtu.be/LgFf42Krh4c


והנה מצגת תמונות של החג:

http://youtu.be/i4atKTpZ1aA

טקסי הירידה מההרים (Alpine descent cow parade) בסוף הקיץ (ההיפך מהעליה אליהם באביב) הם טקסים משמעותיים בחיי השוויצרים.

תהלוכות אלה, הידועות בשוויץ כ-Alpabfahrt או Désalpe, הן מסורת שוויצרית עתיקה המתקיימת אחת לשנה. במסגרתה חוגגים תושבי הכפרים את חזרת הפרות משטחי המרעה הגבוהים, בהם בילו בקיץ הנעים. לקראת סוף הסתיו ולקראת החורף הקר בהרים, מובילים החקלאים את הפרות מהרי האלפים, בחזרה לחוות שבכפרים הנמוכים.

לטקסי העליה והירידה מההרים לובשים איכרי הקנטון בגדים מסורתיים, מלבישים את הפרות בקישוטים יפים, עונדים על צווארי הפרות הראשונות פעמונים גדולים ומפוארים ונוהגים לנגן מוזיקה מסורתית כשהם נפרדים מהבקר העושה את דרכו הביתה.

גם בכפרים הנמוכים חוזר הפסטיבל המסורתי וארוך השנים, כאירוע המושך את מרבית המקומיים לחגיגה. בעיר אפנצל, למשל, מוביל את העדר באופן מסורתי ילד קטן, לבוש בתלבושת מסורתית, כשמאחורי העדר צועדים הרועים, לבושים אף הם בתלבושת הקבועה שלהם, מזה מאות שנים.

השירה והריקודים שמלווים את התהלוכה של הפרות השבות הביתה הם חלק מהשמחה על מסורת יפה, צבעונית, מלהיבה ורבת שנים.


הנה תהלוכת ירידת הבקר מההרים:

https://youtu.be/zKWApHm9ypM


השווייצרים כל כך אוהבים את מצעדי הפרות השווייצרים בחגיגות:

https://youtu.be/UHvNH55wg0c


הפרות במצעד:

https://youtu.be/48RqYbBZLEg


ומראה וצלילי האחו בשווייץ:

https://youtu.be/KYGgWqiv8AU

אחד המנהגים המעניינים בתרבויות רחוקות היא הליכה באש. כל מי שרואה את הטקס המוזר והמכאיב הזה, עומד נדהם למול המראה והאמונה של המקומיים שעושים זאת.

בטקסי הטיהור של מלזיה למשל, הולכים מאות אנשים יחפים על גחלים לוחשות של מדורה. מטרת ההליכה על האש במלזיה היא להיטהר ולהיעזר באש כך שתרחיק את הרוחות הרעות ולהרחיק מחשבות רעות מההולך על האש.


הנה טקס הליכה על גחלים לוחשות:

http://youtu.be/fZAOb8CJLO0?t=1m43s

בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.

כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.

המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).

המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.

אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?

כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.

המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.

על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.

כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.

אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.


הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:

https://youtu.be/hLUOmbrzNUk


מקוננות באי סרדיניה:

https://youtu.be/kJUQxelrZX4


המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:

https://youtu.be/E5u2ntuK8no


ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":

https://youtu.be/Itta6IJg4rs

העדלאידע היא תהלוכת תחפושות פורימית, המתקיימת באווירה שמחה וססגונית. היא מתקיימת בחג פורים והיא למעשה הקרנבל העברי הראשון.

העדלאידע נולדה בתל אביב בשנות ה-20 של המאה הקודמת והפכה לחלק בלתי נפרד מחגיגות פורים בישראל. השם המיוחד נגזר מהפסוק שמצווה במגילת אסתר לשמוח ולחגוג "עד דלא ידע" – כלומר לשתות עד שלא יודעים להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", כפי שמופיע במסורת היהודית.

אבל ראשיתה של העדלאידע התרחשה בשנת 1912 בגימנסיה הרצליה בתל אביב, כשמורה לאמנות בשם אברהם אלדמע יזם תהלוכה קטנה של תלמידים ומעט מתושבי תל אביב הקטנה, שצעדו לאורך רחוב הרצל כשהם מחופשים ומושכים בובות ענק שהכינו לשמחת הפורים.

אירועים דומים התקיימו במהלך השנים הבאות, אך ההתחלה הממשית של האירוע הגדול והמוכר היום הייתה בפורים 1932. ראש העיר מאיר דיזנגוף (Meir Dizengoff) הוביל את התהלוכה הרשמית הראשונה רכוב על סוס לבן ברחובות תל אביב הקטנה, במה שיהפוך למסורת תל אביבית קבועה.

העדלאידע נועדה במקור לחגוג את היצירתיות העברית המתחדשת ביישוב היהודי בארץ ישראל. היא שילבה בין המסורת היהודית העתיקה של פורים לבין מסורות קרנבל אירופאיות מודרניות. במסגרתה נערכו תחרויות תחפושות, הופעות של להקות ריקוד, מוסיקה חיה ותצוגות של מיצגים אמנותיים מרהיבים.

מעניין לספר שבמהלך השנים הראשונות התחפשו רבים מהמשתתפים בעדלאידע לדמויות מהתנ"ך ומההיסטוריה היהודית, בכדי לחזק את הקשר לשורשים התרבותיים. אך בהדרגה השתלבו בה גם דמויות מהתרבות העולמית, מהתרבות הפופולרית ומאירועי אקטואליה.

וכך הפכה העדלאידע בשנות ה-30 לאירוע המוני שמשך עשרות אלפי צופים. בתקופה זו היא שימשה גם ככלי להפצת ערכים ציוניים ולחיזוק הזהות העברית המתחדשת. מעניין לציין שבמהלך מלחמת העולם השנייה נערכו עדלאידעות שכללו אפילו מיצגים אנטי-נאציים, כביטוי למאבק היהודי כנגד הנאציזם.

ב-1936 ביטלה העירייה את תהלוכות פורים. מסורת העדלאידע חזרה בשנות ה-50 להתקיים, אך בהפסקות. היא אורגנה בחסות העירייה והפכה לאירוע תרבותי מרכזי. בשנת 1955 נערכה עדלאידע מרשימה בהשתתפות אלפי צופים ומשתתפים, אם כי המספרים המדויקים טעונים אימות היסטורי נוסף.

בשנות ה-70 פסקה המסורת בתל אביב מסיבות תקציביות וביטחוניות, אך המשיכה להתקיים בערים אחרות בישראל. בתל אביב עצמה היו ניסיונות לחדש את העדלאידע כבר בשנות ה-80 המאוחרות ואז שוב בשנת 1998 לזמן קצר, כשלתחייה נוספת היא זכתה בשנות ה-2000.

בעשורים האחרונים העדלאידע המודרנית עברה שינויים רבים. הפקות מודרניות משלבות טכנולוגיה מתקדמת, אפקטים מיוחדים וחומרים חדשניים ביצירת המיצגים. פה ושם היו עדלאידעות שהפכו לאירועים תיירותיים, המושכים מבקרים מהעולם. בנוסף, התפתחו אירועים נלווים כמו מסיבות רחוב, פסטיבלי מוסיקה ומזון ויריד משחקים ואמנות.

מאז תחילת המאה ה-21 העיר חולון, כחלק מהמיתוג המוצלח שלה כעיר הילדים, היא זו שמקיימת עדלאידות בכל שנה. העדלאידע בחולון היא אירוע ענק הכולל מיצגים מרהיבים, תחפושות מושקעות ואמנים מקצועיים ומושכת אליה מאות אלפי מבקרים מדי שנה.

העדלאידע הצליחה כל כך בזכות החיבור שהיא מייצרת, בין השמחה והחגיגיות של פורים, לחיבור בין מסורת להתחדשות ולרוח היצירתיות הישראלית. אך היא גם מהווה ביטוי לכוחה של תרבות עממית מקומית שהצליחה להתפתח, להשתנות ולשרוד, לאורך כמעט 100 שנים וללא ההיבט הדתי דווקא, תוך שהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הישראלי.


כך נולדה העדלאידע בתל אביב (עברית):

https://youtu.be/GjzX4hWI15I


הנה העדלאידע בתל אביב בשנת 1932 (עברית):

http://youtu.be/LpnqdxvuDPU


כיום העדלאידות של גוש דן מתקיימות דווקא בחולון (עברית):

http://youtu.be/04-vfObOkX8


העדלאידע של התיכון הסביבתי במדרשת שדה בוקר (עברית):

http://youtu.be/JXds_no63Cc


וההכנות הרבות לקראת העדלאידע הזו (עברית):

http://youtu.be/SiPAe7s7NCM

את אנשי כת האיימיש אפשר לראות כסוג של "חרדים נוצריים". אנשי הכת, שמרבית יישוביה נמצאים במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, חיים כמו בעבר.

בני האיימיש נוסעים בכרכרות, לא נוהגים באלימות, מעמידים את המשפחה והקהילה במרכז חייהם ומקפידים להתנתק כמעט לחלוטין מהעולם המודרני.

האיימיש דוגלים בהפרדה בין דת למדינה. אורח חייהם מכוון למנהגי הכת ומדגיש את ערכי המשפחה והקהילה. קוד ההתנהגות שלהם מעודד ערכים של צניעות, סובלנות, אי-אלימות והתנתקות מהעולם שמסביב.

אחד הדברים המעניינים במנהגים של האיימיש הוא טקס המעבר של הצעירים לעולם הבוגר והאופן שבו הם בוחרים להמשיך או לחדול להיות איימיש.

איך זה עובד?

בטרם ייכנסו לעולם המבוגרים, מציע להם שלב המעבר של צעירי האיימיש תהליך מרתק של בחירה. זה קורה בתקופת המעבר שבין ילדות לבגרות ונקרא "רומשפרינגה" (Rumspringa), מושג שפירושו בשפת האיימיש, שפה גרמנית-פנסילבנית שמקורותיה בגרמנית "התרוצצות".

בשלב הזה מותר לצעירים כמעט הכל. ברגע אחד הם נחשפים וחווים את כל מנעמי העולם המודרני. מסיבות, ביקורים בקניון, נהיגה, עישון, יציאה לבילויים עם חברים וחברות, מדורות לאורך כל הלילה, אלכוהול וכמובן ענייני בנים ובנות.

בתקופה הזו רבים מהם מתנסים גם בסמים קלים, בשלל החוויות של בני הנוער המודרניים ובחיים שהם מסיבה שלא נגמרת.

כשהתקופה הזו מסתיימת, גומרים מרבית הצעירים את מסע ההתנסות של ה"רומשפרינגה" כשהם עייפים לגמרי. אז מגיע שלב הבחירה. ההחלטה הדרמטית של חייהם: האם להמשיך, כלומר לשוב ולהיות איימיש לכל דבר, כמו הוריהם והדורות שלפניהם, או לשנות את אורח חייהם ולעזוב.

חלק אדיר, מעל 80% מהם, משוחררים מהציניות של הנוער הרגיל ובוחרים לשוב אל חיק הקהילה. בכך הם נוטשים לתמיד את המודרניות ואת החיים המתירניים שאליהם נחשפו.

מי שבשלב הזה בוחרים לפרוש מהאיימיש, לא מוחרמים. הם לא יהיו בכת אך יוכלו בעתיד להיות בקשר עם משפחתם. אבל הסובלנות שמגלה הכת כלפיהם היא רק בעת הזו בחייהם. בעתיד לא יזכו הפורשים מהכת לכזה יחס.

כי המצב הוא שונה לגבי מי שמחליטים להישאר בתום ה"רומשפרינגה" באיימיש ובשלב מסוים בהמשך חייהם פורשים מהכת. הבוגרים הפורשים הללו יוחרמו ויהיו מנודים לנצח מהמשפחה שלהם ומכל חברי כת האיימיש.


הנה הרומשפרינגה של צעירי האיימיש:

https://youtu.be/n518iLqRekM


כתבת טלוויזיה על תקופת הרומשפרינגה:

https://youtu.be/skn_rRdDHnA


התרוצצות הרומשפרינגה היא מנוגדת לחלוטין לאורח חייהם של בני האמיש:

https://youtu.be/x00Tl7FxEf8


אבל הרומשפרינגה היא שלב בחיים המאפשר לצעירים בחירה אמיתית:

https://youtu.be/5lKlBPdgA_E

אין עוד משקה בעולם שתרבויות שלמות נוהגות להתענג עליו כך, כמו התה (Tea). הרי, ביחד עם הקפה, מדובר על אחד משני המשקאות האהובים בתבל.

אבל מה שלא פחות מעניין הם הטקסים הקטנים שנהוגים בתרבויות שונות, טקסים בעלי כללים יחודיים לכל עם ומוגדרים היטב. חלק מהם כולל פעילות אמנותית נלווית וכולם בני מאות שנים.

עמים שונים נוהגים אחרת במנהגי שתיית התה שלהם. כך נוהגים היפנים בטקס התה המסורתי שלהם, כך הסינים היושבים בבתי התה ונתיני האימפריה הבריטית, השותים אותו בארוחת המנחה, טקס התה היומי שלהם, שגם אצלנו הוא התנחל בעבר ונקרא "ארוחת ארבע".

ראשונה היא סין. בתור מגלת ויוצרת משקה התה, לא פיתחו כל האזורים בסין טקס יומיומי. בחלק גדול מסין יש מעין צורת בילוי יומיומית, במקומות התכנסות לשתיית תה הנקראים "בית תה". אצל מרבית הסינים הטקס אולי אינו כה קבוע וחשוב, אבל אצלם בית התה (Tea house) הוא מוסד חברתי חשוב, שמקביל לבית הקפה של ארצות המערב.

במדינות שמסביב לסין כמו מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ודרום-מזרח רוסיה, נפוץ גם בית התה הסיני. אפילו בתרבויות כמו של טורקיה ואיראן ובערים מערביות בעלות אוכלוסיית מהגרים ממוצא סיני, כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו, קיימים בתי תה אסיאתיים בסגנון דומה.

ביפאן כבר נחשבת הכנת התה לאמנות מיוחדת והיא כרוכה בפולחן של ממש. יש בו תנועות קבועות ומוגדרות שנחשבות לחלק בלתי נפרד מטקס ה"צ'אדו", ביפנית "דרך התה", טקס שנחשב למרכזי במסורת היום יום ובתרבות היפנית. בטקס, שהתגבש עוד לפני המאה ה-15, נוהגים היפאנים להגיש את התה בספלי חרס מיוחדים, המיוצרים ביד ושונים זה מזה. בניגוד לאנגלים, למשל, התה ביפן לא מומתק בסוכר.

גם שעת התה של האנגלים (Tea time), "תה המנחה" (Afternoon tea) או "ארוחת המנחה" הנהוגה בכל אחר-הצהריים, הם שמות של טקס אנגלי יומיומי ובעל משמעות רבה. מוגש בו תה חלש עם חלב. בעבר כינו אותו גם "תה נמוך" כיוון שהאנגלים נהגו להגיש אותו על השולחן הנמוך של חדר המגורים, החדר שאצלנו נקרא "הסלון".

מקורו של "תה המנחה" הוא בתקופת האימפריה הבריטית. אז הפכה הארוחה הזו למנהג חשוב מאד מבחינה תרבותית, שהונהג ברוב ממלכות חבר העמים הבריטי. הוא אף התפשט למדינות רבות באירופה. בעבר נהגו האנגלים להגיש עם התה והחלב המומתק בסוכר גם כריכים קטנים. כיום נוהגים מרבית האנגלים לאכול עם תה המנחה פרוסת עוגה.


הנה סרטון של שולחנות טקסי תה מהעולם:

https://youtu.be/6woaO0lCWmU


טקס תה יפני:

https://youtu.be/faPDLeyVOg8


הסבר בעברית על הכנת תה יפני:

https://youtu.be/8uWrn6jgVLE


טקס הגונג פו צ'ה הסיני:

https://youtu.be/LFWfJpgM8GU


הגונג פו צ'ה מודגם בבית תה סיני:

https://youtu.be/t7zUE6xnnCU


ושעת תה מנחה אנגלית:

https://youtu.be/2jZDBz0qVtM

פעם בשנה מתקיים בעולם יום שבו אנשים יוצאים עם כריות לרחוב. כולם נוטלים את הכרית שלהם ומתחילים להילחם זה בזה. האירוע העולמי הזה נקרא "קרב הכריות הבינלאומי" (Pillow fight day) או "יום מלחמת הכריות" הבינלאומי.

קרב הכריות הבינלאומי הוא פסטיבל שנתי שמתקיים בערים רבות ברחבי העולם. משתתפים בו מאות אנשים בחגיגות פומביות של קרבות כריות ברחובות. הפסטיבל מאפשר למשתתפים "לפרוק קיטור", להשתחרר וליהנות, כאשר חלקם לובשים פיג'מות ואחרים נלחמים עם כריות בצורות שונות, כמו דמויות מצוירות או אפילו שרימפס.

באירועים אלו אפשר לראות לא פעם אנשים המחופשים לדמויות שונות של גיבורי-על, דוגמת ספיידרמן ובאטמן, ההופכים גם הם למטרות, לצד אחרים, הלובשים פיג'מות או כריות מקושטות בצורת דמויות מסרטים מצוירים ושאר הזיות כמו פיג'מות שרימפס...

מהמזרח הרחוק, בערים כמו הונג קונג וטייוואן, עד לבירות אירופה ואמריקה הצפונית כארצות הברית וקנדה, מאות אנשים בכל עיר נלחמים בקרבות הכריות הללו ומנצלים את הפסטיבל כמבוגרים בכדי לחזור לכמה דקות לימי הילדות שלהם ולקרבות הכריות עם אחיהם הקטנים, לצחוק, להשתולל, להפיג מתחים ולפגוש אנשים חדשים.

וכך, כשנגמר הקרב, לאחר עד שעה של קרבות כריות מתישים, אורזים המשתתפים את הפיג'מות שלהם וחוזרים לביתם, שלא לומר למיטתם - עד לשנה הבאה.


הנה קרב הכריות הבינלאומי:

https://youtu.be/KLtFLpLpSEk


לוחמי כריות מסבירים:

https://youtu.be/5gj-zQJ4ug4


כך זה נראה במקומות שונים בעולם:

https://youtu.be/N8lpsFEFYJ8


טייוואן:

https://youtu.be/M-4MB9w8Bpg


בהונג קונג:

https://youtu.be/XjE9x7ubpik


ואיפה לא:

https://youtu.be/8KlQMJtC0xI

התחביב הזה כבר מזמן יצא משליטה. יש בו המון הומור והמון אתגר, אבל קודם כל הוא מסעיר את הדמיון באחת מהפעולות הביתיות הפחות יצירתיות ומסעירות -
הגיהוץ!

קבלו את גיהוץ האקסטרים, או ה"איירונינג" (Ironing). זהו תחביב מוזר אך משעשע, שבו אנשים נלחמים בבגדים מקומטים, תוך צניחה ממטוסים, דיווש באופניים, בצלילה מתחת לפני הים, בהליכה על כבל שנמתח מעל תהום, או מעל גבי פסגות הרים גבוהים.

"האיירונסטים" מגהצים במקומות הכי פחות צפויים ובשלל מצבי קיצון, לכאורה בלתי-אפשריים, כשהם מציבים לעצמם כל הזמן יעדים מוזרים וקשים יותר ויותר. עם הזמן נולדו רעיונות, כמו למשל "גיהוץ סימולטני", שבו מגהצים עשרות איירוניסטים ביחד, על גבי הר או מתחת לפני הים.

בנוסף לציוד הנחוץ לפעילות הספורטיבית המסוימת, הם נוטלים איתם לכל מקום, על כתפיהם בלבד, גם את ציוד הגיהוץ המלא, מהבגדים לגיהוץ, דרך קרש גיהוץ וראשון הראשונים - המגהץ עצמו!

ואגב, גם תעשיית המגהצים מגיבה לטרנד. עד עתה יצאו כבר לשוק לא מעט פריטי ביגוד שמותאמים לתחביב ואפילו כמה מגהצים שהותאמו לתנאים הקשים של ה"איירונינג".

האגדה מספרת שהטרנד הזה נולד בשנת 1997 כשעובד מתפרה בריטי בשם פיל שואו החליט, בפרץ של יצירתיות, לשלב טיפוס על צוק בסביבת מגוריו, עם פעולת הגיהוץ, השונה כל כך. רבים היו מסתפקים באדרנלין ובחיוך באיזו רשת חברתית נשכחת, אבל שואו החל לפרסם את הרעיון, עד שהוא תפס. באתרים כמו יוטיוב ופייסבוק החלו מאות איירוניסטים לפרסם את חוויות הגיהוץ האתגרי שלהם והצעידו את התחביב המוזר לפרסום עולמי.

אז אם תחשבו על זה שוב, הרי שמגהצי האקסטרים עושים בדיוק את מה שאוהבים כל חובבי הספורט האתגרי, ספורט האקסטרים, לעשות - הם לוקחים פעולה מוכרת אל הקיצון. במקרה שלהם נלקחת פעולת הגיהוץ הפשוטה ובעיני רבים, אחת המשעממות שבעבודות הבית, אל הקצוות הכמעט-הזויים של עולם הספורט.


הנה 25 דוגמאות שונות ומשונות לאיירונינג אתגרי במיוחד:

https://youtu.be/j1y4rsEVzYo


בצניחה:

https://youtu.be/7MV7-tMrbiM


וגם ילדים בעניין:

https://youtu.be/pkRrVVWAfF0

תחרות הפַּנְגָ'אט פִינָאנְג (Panjat pinang) שמתקיימת באינדונזיה היא אחת התחרויות המאתגרות והמלהיבות בעולם. מדובר על תחרות טיפוס על עצי דקל, שבראשם פרסים שווים ונחשקים.

התחרות הזו היא כנראה אחת הססגנוניות בתחרויות העולם. היא חלה ביום העצמאות של אינדונזיה, שחל ב-17 באוגוסט. זה החג היחיד שמשותף לבני כל הדתות באינדונזיה. מוסלמים, הינדים, בודהיסטים ונוצרים - חוץ מיום העצמאות, חוגגים בני כל דת בנפרד, את החגים הדתיים שלהם.

כך יוצא שבכל שנה, בשבועות שלפני יום העצמאות האינדונזי, מבלים אזרחי מדינת האיים, במשך שבועות אחדים, בהכנות לקראת החג החשוב כל כך לאינדונזים.

כמעט כל כפר ושכונה מנקים התושבים. רבים מחדשים, צובעים מחדש או משפצים את ביתם וחצרותיהם.

בימים שלקראת התחרות תולים על צמרת עצי הדקל שלל פרסים שווים. היום אגב, אלה פחות עצי דקל גבוהים ויותר עמודי גזע, ללא חוטרי הדקלים שבראש העץ החי.

ממש לפני התחרות משמנים את הגזעים הארוכים של הדקלים ובמהלך התחרות עצמה מטפסים המתחרים על גזעי הדקל ומנסים להוריד את הפרסים שלהם למטה, אל האדמה.

מילדים ועד מבוגרים - כל מי שיכול ורוצה לזכות בפרס שהצליח להוריד, מקבל את ההזדמנות לטפס כה גבוה. מי לא רוצה לקבל את ההזדמנות ולהוריד פרס יקר ערך מראש הדקל?

וכך עולים המטפסים עד לצמרת ומנסים את מזלם. על מגוון הפרסים שממתינים להם למעלה אפשר למנות, מצעצועים קטנים ושטויות ברמת חנויות הסטוקים שלנו ועד לאופניים, טלוויזיות וגאדג'טים.


הנה תחרות הפנג'ט פינאנג בעיר הגדולה:

https://youtu.be/u8R3J4HMZtE


תחרות מקומית וצנועה שיכולה להיות מאוד משעשעת:

https://youtu.be/8VkcsxV2PSc


לא פעם גם בנות משתתפות בתחרות פנג'ט פינאנג שבחגיגת הטוג'ובלסאן:

https://youtu.be/wfG9TM_Eyp0


וריאציה מעל נהר של תחרות פנג'ט פינאנג:

https://youtu.be/bmBhdBWUrTA


והספורט שנולד מזה:

https://youtu.be/Z-_2AHE6r_c

#מהו פסטיבל אטי אטיאן של הפיליפינים?


פסטיבל אטי-אטיאן (Ati-Atihan Festival) הוא אחד מהפסטיבלים הצבעוניים והחגיגיים ביותר בפיליפינים. הפסטיבל הזה מתקיים מדי שנה בחודש ינואר בעיר קליבו (Kalibo), בירת מחוז אקלן (Aklan) שבאי פאנאי (Panay).

מהותו הכללית של הפסטיבל היא של חגיגת התיישבות קדומה במיוחד של בני שבט המלאי דאטוס באי פנאי וההשתלבות שלהם עם המקומיים, בני שבט ה"אטי".

הפסטיבל החל כחגיגה פאגאנית לזכר הסכם שלום היסטורי משנת 1212 לפני הספירה בין ה"אטי" (Ati או Aeta), התושבים הילידים של האי פאניי, לבין 10 מנהיגים מלאים, בני שבט דאטוס שהגיעו מבורנאו. השם "אטי-אטיאן" בעצם אומר "להיות כמו האטי", והמשתתפים בחגיגה מכסים את פניהם בפיח או צבע שחור כדי לחקות את עור האטי הכהה.

כיום, בעידן הנוצרי של בני הסביבה, קיומו של הפסטיבל הוא לכבוד ה"סנטו ניניו" (Santo Niño), "התינוק הקדוש" שהוא הילד ישו והוא הקדוש החביב על הפיליפינים, מה שהופך את המסירות אליו לעצומה, במיוחד מאז שנת 1521, כשהפסל ניתן לראשונה לחואנה, מלכת סבו.

החגיגה הגדולה ביותר מתקיימת בשבוע השלישי של החודש, כאשר השיא הוא ביום ראשון השלישי של ינואר.

במהלך החגיגה, אלפי רקדנים יוצאים לרחובות לבושים בתלבושות צבעוניות ומושקעות במיוחד. הם רוקדים ברחוב לקצב מוסיקה מסורתית תוך שהם קוראים "הלה בירה! פוורה פאסמה!" (Hala Bira! Pwera Pasma!), קריאות התרגשות המעודדות את הרקדנים להמשיך.

הריקוד מתבצע בתנועות תמציתיות ופרימיטיביות המחקות את הריקודים המסורתיים של בני האטי. מלווים אותו היטב מקצבי התופים ברחובות ובזכותם הפסטיבל הזה מזכיר בסגנונו את הקרנבלים התוססים של דרום אמריקה.

ואגב, כאן הלהקות צועדות בלי גדרות המפרידות בינן לבין הקהל. זה מאפשר לאנשים מהקהל להצטרף, לא פעם באופן ספונטני לחלוטין, לחגיגה וללהקות הריקוד.

הפסטיבל נחשב לאחד מהפסטיבלים הוותיקים והחגיגיים ביותר בפיליפינים, בהם הוא מכונה "אם כל הפסטיבלים" והפך לאטרקציה תיירותית מרכזית. מבקרים מכל רחבי העולם מגיעים לאקלן, נמשכים לתהלוכות הרחוב התוססות, הריקודים המסורתיים ורוח האחדות והשמחה.

מסורת מעניינת בפסטיבל היא השילוב בין אמונות נוצריות למסורות מקומיות עתיקות. התושבים המקומיים מאמינים שה"סנטו ניניו" מביא ברכה ושגשוג ורבים מהם נושאים פסלים קטנים של הדמות הקדושה במהלך התהלוכה.

הקרנבל של העיר קליבו הוא הגדול ביותר, אך מי שמפספסים אותו יכולים תמיד לנסות ולהשתתף בו בעיר אחרת, כשהוא מתקיים בה.


מחול, לחימה טקסית וכלים מסורתיים - הנה פסטיבל אטי אטיאן:

https://youtu.be/GQf5c5mL18w


המצעד:

https://youtu.be/eQGqZdoH-Vk


עוד ממנו:

https://youtu.be/kQEAgmmWAWw


וסרטון ארוך של הפסטיבל בקאליבו:

https://youtu.be/0GddP5BdwFE?long=yes

ביום העשוראא (Ashura), בחודש ה"מוחרם", החודש הקדוש לשיעים, מבצעים המאמינים בעצמם טקס של הלקאה עצמית המונית, כשכל אחד מהם מכה את גופו בלהבים ושרשרות ופוצע את גופו בדם.

המאמינים השיעים עושים את הפולחן הזה כדי להנציח את מות נכדו של הנביא מוחמד, האימאם חוסיין. הוא נהרג עם 70 מבני משפחת הנביא בקרב כרבלא, שבו הובסו השיעים על ידי המוסלמים הסונים.

המסורת השיעית והמאמינים השיעים חווים את הסבל שגרמו להם הסונים כבר לפני יותר מ-1,000 שנים, ממש כאילו זה קרה היום. זה מרכיב משמעותי מאוד וחלק מההוויה של השיעה המוסלמית. בלי להבין את עוצמת החוויה ההיסטורית הזו, קשה להבין את מעשיהם של המאמינים ובכללם את המנהג הזה.

במהלך הטקס הקשה לצפייה מכים המאמינים את עצמם עד זוב דם. החוויה הדתית העמוקה שהמוסלמים הללו עוברים, נובעת מאמונה גדולה ומכבוד לקדוש חוסיין, נכד הנביא. בזכותה הם יכולים לעבור את הטקס האכזרי והכואב מאד הזה, עם כאבים מועטים יותר ולהתעלות לדרגת רוחניות גדולה.


הנה סרטון בלי דם של טקס העשוראא:

http://youtu.be/kZqWe0syEEM


וההקשר ההיסטורי של מאבק הסונים והשיעים וטקס העשורא בהקשר זה (בעברית):

https://youtu.be/hb7pL_epjls