המרתון של אולימפיאדת סיינט לואיס בשנת 1904 התקיים בתנאים בלתי אפשריים. מזג האוויר היה שרבי במיוחד והחום היה קשה. המסלול כלל גבעות רבות והיה כולו עשוי אדמה ועפר. הרצים התקשו מאד לרוץ ורובם קרסו בדרך. במרתון הזה הודח המנצח לאחר שהתגלה כי רימה ועשה חלק מהדרך בנסיעה וזה שאחריו תודלק בסם ואלכוהול, שהיו אז מותרים..

אבל משתתף אחד היה כנראה סתם בעל כוחות לא אנושיים. קראו לו פליקס קרווהל והוא היה דוור קובני שקפץ לפני המרתון לביקור בניו אורלינס. לא ברור אם הוא תכנן להרוויח שם כסף או סתם לעשות חיים, אבל מה שידוע הוא שהוא עשה את הדרך מניו אורלינס לסיינט לואיס בריצה והגיע לשם כ-5 דקות לפני תחילת המרתון!

לא פחות מדהימה היא העובדה שבמהלך המרתון עצר הדוור הידידותי שוב ושוב, כדי לשוחח עם אנשים בקהל. הוא דיבר ודיבר והחליף רשמים ומומחים מעריכים שהוא בזבז לפחות שעה על שיחות במהלך המרתון. אולי מצחיק להזכיר שבמרתון הזה, שכה רבים התקשו להשלים, האיש שתה רק פעם אחת ועוד הגיע למקום הרביעי!

אם רק היה מדבר מעט פחות, יתכן שהיה מנצח את המרתון?


סיפורו של הדוור המרתוניסט והמרתון החם של סיינט לואיס 1904:

http://youtu.be/5fIqTXOqxcc

בסין של המאות האחרונות כלל אידאל היופי הנשי כפות רגליים זעירות. עד כדי כך העריצו באותה תקופה את הרגליים הנשיות הקטנות הללו, עד שהסינים נהגו בעבר להפוך את בנותיהם ליפות על ידי מנהג משונה של כריכת רגליהן ועיוות מכוון לצורה מאוד מסוימת.

כדי למנוע את ההתפתחות של כפות הרגליים נהגו בני התקופה בסין לחבוש אותן במעין גבס שיצרו מתחבושות שעברו השרייה בשלל חומרים ויובשו למוצק. מעטפת הגבס הזו גרמה לעצמות כף הרגל הנשית להישבר, מה שאפשר לכך כף הרגל שלה לשאר במידות שבין 7 ל-15 סנטימטרים.

הרגליים הכרוכות הללו זכו אז לכינוי "רגלי לוטוס". ממדים ספציפיים קיבלו תארים מיוחדים. לכינוי "רגלי לוטוס מוזהב" זכו אז כפות רגליים באורך של 7 ס"מ. כפות רגליים באורך כפול נקראו "רגלי לוטוס מוכסף".

כך היווה מודל היופי הסיני של רגלי הנשים במשך מאות שנים מודל של רגליים נשיות קשורות (Bound feet) ומעוותות לחלוטין.

אבל היה מחיר לרגליים הקטנות ולצורת ההליכה המעוותת שנבעה מהן. נשים רבות ש"התברכו" ברגליים כאלה, סבלו מכאבים לא פשוטים עד איומים. היו לא מעט כאלה שאף מתו מזיהומים בכפות הרגליים.

המנהג הזה של קשירת כפות הרגליים היה נפוץ ושרד בסין עד תחילת המאה ה-20.


הנה מנהג כריכת הרגליים בסין:

https://youtu.be/2YJUMcACnFM


כך כרכו את רגלי הנשים בסין של פעם:

https://youtu.be/d2GF9YmDY34


כיום הממשלה הסינית אוסרת על המנהג:

https://youtu.be/NuuIoJGPjBA


ראיון עם צלמת שתיעדה את אחרונות הנשים שסבלו מכריכת רגליים:

https://youtu.be/8o5t01Sy9HM


סרטון תיעודי על עיוות הרגליים הזה:

https://youtu.be/RN05Up9kl84?long=yes


וסרט תיעודי על המנהג האכזרי שנועד להפוך נשים למושכות בכריכת כפות הרגליים:

https://youtu.be/9eG2kZ4iM-c?long=yes

"תיאטרון חדר הנוחיות הקטן" שברחוב אדית' ווק (Edith Walk), במרכז העיירה Great Malvern שבאנגליה הוא התיאטרון הקטן בעולם. יש בו תריסר כורסאות ובמה וזהו.

במקור שימש אתר התיאטרון כשירותי גברים ורק בשנת 1999 המקום הוסב לתיאטרון.


הנה סרטון שמראה את ה-Theatre of Small Convenience:

http://youtu.be/PdTJCBWL4eA

הצנחן הבריטי ג'יימס בול צנח הישר לצלע של הר מושלג מגובה 1,830 מטר ללא מצנח. צנחן נוסף, שאותו בול צילם, היה אמור לסמן לו מתי הוא קרוב לקרקע והוא חייב לפתוח את המצנח שלו, אבל ההוא פשוט שכח ובול פגע באדמה ללא מצנח שיבלום את מהירותו..

בכל זאת הצליח בול לשרוד את הנפילה הארוכה. על אף שנחת על הסלעים המושלגים במהירות עצומה של 160 קמ"ש, הוא הצליח לצאת בנזק קל יחסית: שבר בצלעות ובגבו, פציעה בריאות ושן שבורה!

אל תנסו את זה בבית או בכל מקום אחר!
רוב האנשים שנפלו מגבהים הרבה יותר נמוכים לא נשארו בחיים!


הנה סרטון שמספר את סיפורו של הצנחן בר המזל:

http://youtu.be/02IJvQvbBDk


והדרכה כיצד לצנוח ללא מצנח ולהישאר בחיים (עברית):

https://youtu.be/T6BDR_hrL4E

צוטומו יאמגוצ'י (Tsutomu Yamaguchi) לא האמין שזה קורה לו. רק לפני שלושה ימים הוא שרד את פצצת האטום בהירושימה, שבה ביקר לרגל עבודתו, והנה היום הוא רואה גם בעירו נגסקי את ההבזק הבהיר והלא-יאומן של פצצת אטום נוספת.

יאמגוצ'י הוא האדם היחיד בהיסטוריה שהצליח לשרוד שתי פצצות אטום. על אף הטראומה ואיבוד חלק משמיעתו בשל הפצצה בהירושימה, הצליח צוטומו יאמגוצ'י לחיות עד גיל 93.

יאמגוצ'י, תושב נגסאקי, התכוון לחזור באותו בוקר מעבודה שביצע בהירושימה אל נגסאקי. בדרך לתחנת הרכבת שבמרכז העיר הירושימה, הוא נזכר ששכח את תעודת המעבר שלו והחל לחזור למלונו. חייו ניצלו מכיוון שהפצצה השמידה את מרכז העיר. הוא עוד הספיק לראות את המפציץ ואור לבן ענק עטף את העיר.

הפיצוץ קרע את לו את עור התוף שלו וגם גופו נחרך, אך הוא שרד את ההפצצה. ביום שלמחרת הוא שב לביתו שבנגאסקי. שם הוא ישרוד שוב את הפצצה השנייה, הפעם בלא להיפצע. אגב, הפיצוץ בנגסקי התרחש ממש בעת שיאמגוצ'י סיפר למפקח שלו בעבודה על הפיצוץ בהירושימה..

מאז המלחמה פעל יאַמָגוּצִ'י רבות במאבק לפירוז העולם מנשק גרעיני. הוא היה למנהיג של התנועה היפאנית לפירוק נשק גרעיני ולסמל שלה.


הנה סיפורו הלא-יאומן של צוטומו יאמגוצ'י:

http://youtu.be/9_VsNZl6LGU


הסיפור המדהים כולו (עברית):

https://youtu.be/Z-oI0sJwFSM


מצגת וידאו של ההישרדות שלא תאומן של ימגוצ'י:

http://youtu.be/DpSrxhw1s78


תוצאות הפצצת הירושימה:

http://youtu.be/DO98p2w05LE


סיפור הפצצת נגסקי:

https://youtu.be/ncq_Wye43TM


וסיפורו בספרדית:

http://youtu.be/wnp3cH2oUc0

ודאי לא שמעתם על הנחש שהרג את השף שהרג אותו. זה סיפור מטורף ואמיתי לחלוטין, שהתרחש ב-2014 בפושאן סיטי במחוז גואנגדונג שבדרום סין.

אבל נתחיל מהתחלה. במטבח הסיני יש מרק נחשים, מאכל אהוב ונחשק מאוד, שמכינים מבשר של נחש קוברה יורקת הודית.

במסעדות היוקרתיות של מחוז בגואנגדונג המרק הזה נחשב למעדן נדיר ומנה מבוקשת ויקרה.

הקוברה היורקת ההודית ידועה כנחש מסוכן, הגורם לקורבנותיו לחנק. חומר נוירוטוקסי שמוחדר לגופם בהכשת הקוברה הזו גורם לשיתוק של מערכת הנשימה של הקורבנות והם נחנקים במהירות.

באותו ערב הזמין מישהו במסעדה את מרק הנחשים הזה.

מיד כשקיבל את ההזמנה, החל השף הסיני שבמטבח, מקצוען בשם פנג פאן (Peng Fan), להכין את המרק מבשר הקוברה היורק ההודי לסועדים במסעדה בפושאן.

הוא חתך את ראשו של הקוברה והחל לחתוך את גופו לקוביות בשביל המרק. לרוב מקפידים הטבחים להרחיק את ראש הנחש לפח, מיד לאחר שנכרת. במקרה הזה השף הסיני הרחיקו לכיוון הפח אבל הראש לא נפל ונשאר בפינת משטח הכנת המזון.

משסיים הטבח להכין את המרק, הוא החל לנקות את משטח העבודה. ראשו הכרות של הנחש, שנערף 20 דקות לפני כן, היה כבר מת מזמן. אך בזמן ניקוי המטבח, כשהשף הסיט את ראש הנחש, בכוונה להשליכו לפח, קרה הלא יאומן - הראש הכרות של הזוחל הארסי ביותר בעולם נשך את ידו.

אנשי המסעדה ההמומים שמעו את צעקותיו הבינו מה קרה. הם ניסו לקרוא ולברר האם יש רופא במסעדה. משגילו שאין, הם מיהרו להזעיק סיוע רפואי בטלפון. לארס הנחש הזה יש בבית החולים חומר נגד ארס, שמציל חיים. אם יספיקו לתת לשף את ה"אנטי-ארס", תפסיק הפגיעה במערכת הנשימה והשף יינצל.

אבל למרבה הצער, עד שהגיע האמבולנס עם האנטי-ארס, השף כבר נחנק סופית ומת. החומר לא ניתן בזמן ומערכת הנשימה הקורסת לא הצליחה להזרים חמצן לריאותיו.

יאנג הונג צ'אנג, מומחה נחשים מקומי חקר עשרות שנים את הקוברה הזו. לשאלות עיתונאים הוא הסביר לאחר מכן שלנחשים ולזוחלים רבים יש את היכולת לתפקד עד שעה שלמה לאחר שאיבדו חלק מאברי גופם, או אפילו את כל גופם. תפקודיו הבסיסיים של גוף הקוברה הארסי פסקו אמנם, אבל לראשו נותר הרפלקס של ההכשה. כשהוא חש במגע היד של הטבח, הוא נשך את היד הנוגעת ולמעשה הכיש אותה, זמן רב אחרי מותו.


הנה סיפור השף שמת מנשיכת ראש הנחש שהרג לארוחה:

https://youtu.be/nJI9bRR6ons


אוכלים נחשים בתאילנד:

https://youtu.be/T3-L3ohDBrc


וראש הנחש שממשיך לחיות אחרי שנכרת מגוף הנחש:

https://youtu.be/tLXU7kjLmEk

התשובה היא לגמרי חיובית. הטייס האמריקאי וויליאם רנקין (William Henry Rankin), שטס בשנת 1959 בתוך סופה, חצה אותה, נסק ונאלץ לנטוש את מטוסו התקול, בגובה של 12 קילומטרים.

אתם כבר מבינים - מדובר בגובה שאנשים רגילים לא צונחים ממנו והצנחנים הספורים שכן עשו משהו דומה, עושים זאת עם ציוד מטורף. בעת שהאיש צנח, הוא גילה שבזמן הנטישה נפלה לו אחת הכפפות והיד החלה לקפוא במהירות. הוא גם כלל לא היה לבוש בצורה מתאימה לטמפרטורה של מינוס 45 מעלות פרנהייט, טמפרטורה רגילה בגבהים כאלה. גופו התנפח, הוא החל מדמם מכל נקב בגופו והוא הרגיש לחץ פנימי מטורף החוצה.

כי התנאים מרגע הנטישה היו איומים. אבל הקור העז והחמצן הדליל בגבהים הללו, על אף שגרמו להיפותרמיה וירידת טמפרטורת הגוף לרמות מסוכנות, לא היו העניין. הסיפור האמיתי והבלתי נתפס עוד יותר, מתחיל בהמשך הנפילה.

הטייס הצונח צניחה חופשית מצא עצמו נקלע לתוך ענני הסופה האיומים, שבתוכם טס עד לפני כמה דקות במטוסו. בשל הסופה ותנאי לחץ אוויר לא רגילים, מצנחו שאמור להיפתח באופן אוטומטי בגובה מסוים, נפתח לפני הזמן.

רנקין מצא עצמו צונח בתוך עננים כבדים וגשם כבד. בתוך העננים והגשם הרב שהם הורידו, הוא חש שהוא טובע ממש. מרוב הגשם הוא לא הצליח לנשום, כי כל שאיפת אוויר הכניסה לריאותיו מים ועוד מים... טביעה של ממש, אבל בשמיים.

בנוסף, בשל הרוחות העזות של הסופה, מצא עצמו הטייס האומלל מטולטל למעלה ולמטה ולצדדים. הסופה שיחקה בו כרצונה. הוא היה מריונטה של הרוחות ופשוט לא נפל למטה. הצניחה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, נמשכה. הסופה סרבה להוריד אותו אל הקרקע.

אבל איכשהו, בתום כל הטלטולים והדחיות, הצליח כוח הכבידה של כדור הארץ להנחיתו למטה. צניחה שהייתה אמורה להימשך 10 דקות, נמשכה לא פחות מ-40 דקות תמימות!

אחרי ככלות הכל, רנקין הצליח לשרוד את הצניחה הארוכה והקשה ביותר שיש. אבל לנחות על הקרקע כמו בן-אדם הוא עדיין לא קיבל את הזכות. במקום זאת הטיחה אותו הרוח גם עתה והוא מצא את עצמו נוחת באזור מיוער, שגם בו הוא סיים את הצניחה כשהוא תלוי על עץ. לבסוף, הוא הצליח להתנתק מהמצנח ונפל אל האדמה.

מדמם כולו וכואב מאוד, רנקין החל בהליכה רגלית, כשהוא מחפש עזרה או טלפון. בשלב מסוים הוא הגיע אל כביש ורק לאחר קשיים מרובים עצר לו אחד הנהגים טרמפ. הוא הסיעו לעבר מקום עם טלפון ומשם הזעיק אמבולנס.

הנזק הסופי שלו, תודה ששאלתם, היה קטן יחסית. המון חבורות על גופו ותופעות של היפותרמיה, שמהן הוא סבל בשל הקור העז. אבל לא היו לו שום נזקים אחרים ואחרי מספר שבועות הוא שוחרר מבית החולים ולא סבל יותר מאותה צניחה דרמתית. האמת היא שלהיפך - עם הזמן הוא כתב על האירוע שעבר ספר בשם "האיש שרכב על הרעם". הספר הפך אותו גם למקור ידע רב על נטישת מטוסים בגבהים לא נתפסים.


הנה סיפורה של הצניחה הארוכה בהיסטוריה (עברית):

https://youtu.be/CfM6vQ6os2w


באנגלית:

https://youtu.be/0cqQzcChFG0


סיפורו של הטייס שטבע בעננים:

https://youtu.be/Qil3ivxRiGQ


תיאור טלוויזיוני של סוף הצניחה של רנקין:

https://youtu.be/0g2ZFeisxss


וסרטון שמספר את סיפורו בפירוט:

https://youtu.be/LfcbYMVK5k0?long=yes

הסיפור הזה הוא כמעט בלתי יאומן. בתקדים היסטורי שלא יאומן, יולדת ילדונת בת 5, עדיין בגן ילדים, תינוק בריא ושלם.

הפרשה המדהימה הזו מתרחשת בתחילת האביב של שנת 1939. זוג הורים בכפר רחוק בהרי האנדים שבפרו מבחינים שבטנה של בתם בת ה-5 מוגדלת. השניים חוששים שהנפיחות המחשידה בבטנה היא תוצאה של גידול ענקי וחרדים לבריאות של בתם.

האם, טיבורלו מדינה וויקטוריה לוסאה שמה, נוסעת עם ילדתה הקטנה, אל העיר הגדולה לימה. השתיים נוסעות מבית המשפחה שבכפר הרחוק טיקרפו כדי לראות רופא. הרופא בודק אותה ומגלה להורים הנדהמים שבתם בת ה-5 היא בהריון, בחודש השביעי להריונה.

כשנבדקו הדברים הסתבר שהווסת הראשונה של הילדה הופיעה כבר בגיל שנתיים וחצי.

ב-14 במאי 1939 יולדת הילדה, בניתוח קיסרי, תינוק בריא. לכל הסובבים מסתבר שבגיל 5 שנים, שבעה חודשים ו-21 ימים, הפכה לינה מדינה (Lina Medina) הקטנה לאם הצעירה בעולם וליולדת הצעירה בהיסטוריה, לפחות מאז שהחלו לתעד דברים כאלה.

וכך, עוד בטרם הגיעה לגיל בית הספר והיא כבר אם לתינוק שילדה, זוכה הילדה לתואר "היולדת הצעירה ביותר בהיסטוריה הכתובה".

התינוק קיבל את השם חרארדו, על שמו של הרופא שיילד אותו. ייקח עוד שנים עד שהרפואה תיחשף לתסמונת "ההתבגרות המינית המוקדמת". הילדה עצמה לא ידעה לספר מי עיבר אותה. גם אביה של לינה, שנחקר בחשד של גילוי עריות, שוחרר מחוסר הוכחות. וזהות האב של התינוק לא ידועה עד היום.

בשנותיו הראשונות סבר חרארדו הפעוט שלינה היא אחותו. אבל כשהיה בגיל 10 היא גילתה לו את האמת. הוא עצמו חי עד גיל 40, אז מת מסיבוכי "מחלת עצמות". ככל הנראה לא היה קשר בין המחלה הזו לבין נסיבות הלידה שלו.

באשר ללינה עצמה, 33 שנים לאחר לידתו של חרארדו, היא ילדה את בנה השני. היא חיה באיזור עני בפרו, עד גיל שיבה. הד"ר חרארדו, אותו רופא שעזר לה בלידה ההיסטורית, הוא זה שדאג לה ולבנה, מימן את לימודיהם של השניים ושימש כמלאך המשפחתי של השניים.

הסיפור הלא יאומן הזה נתפס על ידי רבים בעבר כאגדה אורבנית. אך הוא נבדק על ידי העיתון "סאן" ונתגלה כנכון לחלוטין. כל הפרטים אומתו על ידי העיתונאית ג'ניפר ניוטון, באמצעות מסמכים רפואיים, בדיקות רנטגן ועוד.


הנה סיפורה של לינה מדינה:

https://youtu.be/YEtanqmFqPg


מי האב של בנה של האם הכי צעירה בהיסטוריה:

https://youtu.be/gD1qvyeiV90


דיווח על פרשת לינה מדינה:

https://youtu.be/Srd8sEs1Y_E


הרצאה קצרה על הנושא:

https://youtu.be/cg49nRcHw6Q


ומצגת וידאו על הפרשה המפורסמת:

https://youtu.be/OD5IfyepMcE

אחד המקרים המדהימים בהיסטוריה של אסונות הטבע הוא הצונאמי שאירע בשנת 1958 במפרץ ליטויה שבאלסקה, כנראה הצונאמי העצום ביותר בתולדות האדם.

אבל מה שמדהים בצונאמי הזה לא היה רק גודלו העצום של הגל, שגובהו היה מעל חצי קילומטר, אלא דווקא סיפור ההינצלות המופלא שחוו שני דייגים, אב ובנו, שעם סירתם, ממש רכבו על הגל העצום הזה.

שני הדייגים היו בתוך המפרץ, כשאירע הצונאמי הגדול בהיסטוריה האנושית. באופן בלתי נתפס מצאו את עצמם יושבים בתוך סירתם, כשהם רוכבים בתוכה על הגל הענקי של הצונאמי. כששכך הגל והסתבר שהם ניצלו ממנו, הבין העולם שהשניים חוו כנראה את גלישת הגלים המרשימה ביותר אי-פעם.


הנה סרטון על האירוע המופלא על הצונאמי של מפרץ ליטויה:

https://youtu.be/ahDC1sQCDzY


מודל שמציג את הצונאמי במפרץ ליטויה כמו שכנראה התרחש:

http://youtu.be/SCn480_TUgY


השוואת הגדלים של כל גלי הצונאמי הידועים לנו:

https://youtu.be/xoWeQOo3Uo4


וסרטון על שיאן הצונאמי של מפרץ ליטויה:

https://youtu.be/7oaGUg7ik_c

לטאה קטנה מדרום אמריקה שנקראת לטאת הבזיליסק, יכולה לרוץ על פני המים על רגליה האחוריות ולהתעלם מכוח הכבידה של כדור הארץ. יש המכנים אותה בחיוך "לטאת ישו", בשל הדמיון לסיפור על ישו שהלך על המים. פיסות עור ברגליה של לטאת הבזיליסק מאפשרות לה לרוץ על המים. על ידי הגדלת שטח הפנים של כף הרגל של הלטאה הן מייצרות כיסי אוויר קטנים מתחת לרגליה, וכך הן מאפשרות לה "לרחף" על פני המים.

התנאי לריחוף על פני המים הוא שהיא תשמור על תנועה מהירה ובלתי-פוסקת, כי אם לטאת הבזיליסק תאט או תעצור בריצתה על המים, היא תטבע!


הנה הלטאה שרצה על המים:

http://youtu.be/45yabrnryXk

החייל היפני היראו אונודה (Hiroo Onoda) הוא גיבורו של אחד הסיפורים המשונים ומעוררי הדימיון של מלחמת העולם השנייה. הוא מראה על כוחה של הפקודה בצבא הקיסרי של יפאן ועל הכבוד שרוחשים חיילים להן.

שנת 1944, מלחמת העולם השנייה בעיצומה והצבא היפני שולח סגן צעיר בשם היראו אונודה לאי לובאנג שבפיליפינים. הוא מקבל הוראות להצטרף לחבורת לוחמים שמנהלת שם לוחמת גרילה נגד הצבא האמריקאי.

לפני צאתו פוקדים עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לסכל פלישה של האויב אל האי, כולל הריסתו של מסלול ההמראה והנחיתה שבאי והמזח שמותקן במפרץ שבו. מפקדיו מבהירים לו שאין להיכנע בשום תנאי וגם לא לשים קץ לחייו.

אבל כשהוא מגיע לאי, מסרבים הקצינים שנמצאים בו כבר ושהיו בכירים ממנו, לאפשר לו לבצע את ההוראות שקיבל. הדבר מקל על צבא ארצות הברית והפיליפינים לכבוש את האי.

האי נכבש בסוף פברואר 1945. בקרבות נהרגו או נכנעו כמעט כל החיילים היפנים שהיו באי, למעט אונודה ועוד 3 חיילים נוספים, ששרדו את הקרבות. הם עברו להסתתר ולהילחם בצבא ואחרי שנים בפיליפינים המקומיים וכך נהגו במשך עשרות שנים. החיים בג'ונגל לא אפשרו להם הרבה פינוקים והם התקיימו בעיקר על אגוזי קוקוס ובננות. פה ושם הרגו פרה של איכר מקומי ואכלו את בשרה.

במהלך השנים ניסו היפנים שוב ושוב להודיע לחיילים הנותרים שמלחמה הסתיימה. הם עשו זאת באמצעות כרוזים שנזרקו ממטוסים אל הג'ונגלים. אבל החיילים המבודדים חשבו שהמדובר התעמולה של האוייב וסרבו להאמין. אפילו כרוזים עם תמונות בני המשפחה שלהם לא שינו את דעתם...

במהלך השנים החבורה הצטמצמה. אחד מהם פרש מהם לאחר ריב וחודשים אחר כך שוכנע להניח את נשקו. הוא עתיד להיות מקור המידע של היפנים על כך שיש מי שחי עדיין באי. חבריו האחרים של אונודה נורו בעימותים עם מקומיים ומשלחות חיפוש ולבסוף הוא היחיד שנשאר.

בשנת 1974 פגש אונודו תרמילאי יפני שחיפש אחריו והלה ניסה לשכנע אותו שהמלחמה כבר הסתיימה מזמן. אבל אונודה הודיע שיאמין רק לקצין גבוה ממנו. המטייל חזר ליפן ודאג להביא את מפקדו הפנסיונר של אונודה. השניים נפגשו ביערות ואונודה ההמום שב ליפן. הוא הוכרז כגיבור מלחמה והפך דמות נערצת ביפאן.

סיפורו המרגש הביא לכך שהוא קיבל חנינה על כל הרג אזרחים שבהם נלחם במהלך השנים, מתוך מחשבה שהוא עדיין במלחמה.

אבל נסיונותיו של אונודה להשתלב מחדש בחברה המודרנית של יפאן, לא ממש צלחו. בשלב כלשהו הוא בחר בחיים פשוטים ועבר לחיות בחווה מבודדת בברזיל, בה חי עד סוף חייו.


הנה סיפורו של אונודה:

https://youtu.be/0XI3sJlk8yo


סקירה קצרה:

https://youtu.be/DcqijLE8w20


סרטון תיעודי על אונודה הנשכח:

https://youtu.be/xZYE62fmh60?long=yes


והרצאת וידאו עם סיפורו של החייל שנשכח:

https://youtu.be/U6rOSe3EsdM?long=yes

אם אתם רוצים לפחד קצת, סעו לחוף הים של סנט מרטין. החוף המסוכן בעולם הוא לא פה, אבל זהו ללא ספק החוף המפחיד ביותר שיש. כי החוף הכי מפחיד בעולם מאפשר לרוחצים בו לצפות במטוס שנוחת מטרים ספורים מעל ראשם.

הסיבה לאימת המתרחצים היא ששדה התעופה בסנט מרטין קרוב מאד לחוף ומטוס שנוחת בשדה תעופה כזה נראה ממש כאילו הוא בא לים.. אבל אל פחד, תיירים ממדינות רבות מגיעים אל החוף הזה דווקא בגלל החווייה המיוחדת שבקרבה הזו אל מטוסי הענק הנוחתים. המטוסים ינחתו שם ממש מעל ראשכם ואתם, אם תרצו או לא, תיאלצו להתכופף..


הנה נחיתת מטוס מעל הראש של הרוחצים בחוף:

http://youtu.be/SCIJ0F62og4


מבחר נחיתות מהחוף של סיינט מרטין:

http://youtu.be/WS8y89DHMTs


ויש גם סימולטורים של טיסה שמדמים את הטיסה לשם:

http://youtu.be/IQqGP2KgDeE

אחד הקסמים המדהימים בעולם הוא טריק החבל ההודי. זהו אחד הקסמים היותר ותיקים בעולם, השם "טריק החבל ההודי" ניתן לו כבר במאה ה-19, בעיקר בעיתונות הבריטית וההודית, כשהתפרסמו עדויות רבות של אנשים שטענו כי חזו בפאקירים המטפסים על חבל.

אחד ההסברים לקסם המדהים הוא שלמעשה לא מדובר בחבל רגיל, אלא במוט עטוף בחבל היוצא מחדר נסתר, שנמצא באדמה וממנו יוצא המוט הארוך, שמחליף את החבל. אז מטפס עליו הפאקיר וכשרוצים שהחבל ייפול, האדם המסתתר בחדר התת קרקעי מושך במהירות את המוט ונשאר רק החבל הנופל מיידית.


הנה טריק החבל של ההודים:

https://youtu.be/rPUAlR1qiRQ


והנה ההסבר לטריק:

https://youtu.be/624X6NP5k6g


שימו לב לקסם ותראו את זה בדיוק:

https://youtu.be/QfDX-a7MQPM


יש גם שיטה אחרת - מה שנראה כחבל דק אבל הוא בעצם שרשרת שיכולה להתמצק:

https://youtu.be/OnR585g-UaY

טירת ת'ורנווד (Thornewood Castle), שבמדינת וושינגטון האמריקאית, היא טירה אנגלית בת מאות שנים, שפורקה והועברה בשלמותה לצפון-מערב ארצות הברית. שם הוקמה מחדש, אבן אחר אבן.

מדובר באיש עסקים אמריקאי, בשם צ'סטר ת'ורן, שקנה טירה אליזבתנית בת 400 שנה מווילס, שבאי הבריטי. הוא דאג שהטירה תפורק ללבנים בודדות. הללו סומנו היטב, נארזו והועברו על גבי אוניה לעיר טקומה שבצפון מדינת וושינגטון. זו הייתה מתנה לאשתו אן ת'ורן. הטירה נבנתה מחדש, במשך 3 שנים, על גדות אגם טקומה.

שם היא עמדה משנת 1911 ושימשה את הגברת אן ת'ורן לאירוח של אורחים רמי מעלה ומפורסמים, משחקנים ומוסיקאים ועד לנשיאים אמריקאים כמו טדי רוזוולט. הללו אהבו את הגנים בסגנון אנגלי של הטירה ואת הנוף הקסום, של האגם הסמוך ושל פסגתו הרחוקה של הר ראנייר.

שנים עברו וכיום משמשת הטירה כמלון בוטיק יוקרתי וכאתר מבוקש לחתונות יוקרה, של אצולת המדינה הצפון מערבית של ארצות הברית.


הנה סיפורה של טירת ת'ורנווד:

https://youtu.be/9StG4qcP5-w


כך הפכה טירת ת'ורנווד לאתר חתונות ומלון:

https://youtu.be/l04RguGIybs


וחתונה מודרנית בטירת ת'ורנווד:

https://youtu.be/1XCZgsOba7s

לאישה המכנה עצמה "הדוכסית", גברת כריס ווטסון מלאס וגאס, ציפורניים באורך כולל של 6 מטרים! ניתן לשער שלשלוח מסרון או לכתוב מייל בסמארטפון שלה היא די מתקשה..


הנה סרטון של האישה עם הציפורניים הארוכות בעולם:

http://youtu.be/qcDrZZsWDEA

מה היה מיקרומטר היופי?


האם יצא לכם לראות את קסדת היופי מימים עברו, זו שמזכירה ונראית יותר כמו מכשיר עינויים מפלצתי? - מדובר במכשיר שזכה לשם "ביוטי מיקרומטר" ויש מאחוריו סיפור של יזמות מעניינת, שלא לומר יפה (ליטרלי), שנועדה לפנק את האיפור של השחקניות היפות של הוליווד.

הכל מתחיל ממקס פקטור, מי שהחל את דרכו בתור מאפר של שחקני ושחקניות קולנוע בשנות ה-20 של המאה הקודמת. פקטור הפך עם הזמן ליצרן של תכשירי איפור. האיש היה נחוש לסייע לשחקניות להיות יפות יותר ובד בבד גם לעזור לעצמו ולהציב את החברה שהקים בפסגת תעשיית היופי.

כך, בשנת 1932, ממציא מקס פקטור את אותו "מיקרומטר היופי" (Beauty micrometer). זה היה מכשיר מדידה, בצורת כלוב שהולבש סביב הראש. הוא הכיל 325 ברגי התאמה, שאפשרו לבצע מדידה עדינה של חלקים רבים בפרצופיהם של השחקנים והשחקניות.

מטרת "המיקרומטר של היופי" הייתה לזהות בעין בלתי מזוינת את הפגמים הבלתי-נראים בפנים הנשיות, ולאפשר את "תיקונם" באמצעות איפור.

זה היה בתקופה שבה חקר פקטור את נושא ההצללות והרעיון במכשיר הזה היה למדוד אזורים רבים בפני האישה ולהביא את איפור ההצללות למצב מושלם. כך ניתן היה להקטין ולהגדיל את השפתיים, את האף, "לשפר" את המרחק בין העיניים, לשנות את גובה עצמות הלחיים וכדומה.

צריך להזכיר שמדובר בתקופה בה הסרטים הם בשחור-לבן וצלליות בגוונים שונים היו אמצעי חשוב לשיפור המראה. כך ניתן היה למנוע פגיעה ביופי ובמראה של השחקניות המצודדות והשחקנים היפים של התקופה.

על אף המראה האימתני שלו, המכשיר התקבל בהתלהבות בהוליווד. שחקנים ושחקניות בשנות ה-30 רצו מאוד לתקן בפניהם המצולמות את הפגמים הזעירים, שאולי לא נראים בעין רגילה, אבל על המסך הגדול פגעו ביופיים והבליטו חוסר שלמות מטריד.


הנה מיקרומטר היופי, לצד עוד מכשירי יופי שהיום נראים כמו מתקני עינויים שטניים:

https://youtu.be/5-6DJPgtxAM?end3m25s


דיווח ביומן קולנוע מהתקופה:

https://youtu.be/f_VKpoBEdlo


גרסאות של המכשיר בצילומים מהתקופה:

https://youtu.be/luRGKUpYVms


פרסומת עכשווית של מקס פקטור:

https://youtu.be/eAKZvzo9AF8


הרצאה שמספרת על המיקרומטר של הממציא מקס פקטור:

https://youtu.be/Ey676A6Xmlo


ומיקרומטר היופי שהיה רק אחד משלל מתקני יופי מפחידים:

https://youtu.be/JHdHG4xmhEQ?long=yes

זהו ללא ספק השיא העולמי בבקבוקים ששטו על פני המים במשך הזמן הרב ביותר. הגלויה בבקבוק נמשתה מהים הבלטי, על ידי דייגים, לאחר לא פחות מ-101 שנים. ההודעה נשלחה בידי הגרמני ריכרד פלאטס שכתב והכניס לתוכו פתק ב-17 למאי 1913. זה היה שנה לפני מלחמת העולם הראשונה. ב"מלחמה הגדולה", כפי שהיא כונתה אז, הוא מת.

להודעה שנשלחה מדנמרק על גבי גלויה, צורפו שני בולים גרמנים. השולח ביקש בה לשלוח את הגלויה אל הכתובת שלו בברלין.


הנה סיפורו של הבקבוק שהוטל לים לפני יותר מ-100 שנים:

http://youtu.be/WGcmv0QascU

זו ללא ספק אחת ההמצאות המוזרות בהיסטוריה והיא עברה מהעולם. אבל דמיינו רגע כלובי תינוקות התלויים בין שמיים לארץ, על חלונות הבתים, כשבתוכם כלואים ותלויים להם תינוקות רכים...

אז הייתם מאמינים שפעם, לא ממש מזמן, תינוקות אכן הוכנסו לכלובי תינוקות שנתלו באוויר, מחוץ לחלון, רק בשביל מעט חשיפה לאוויר ולשמש?

אז כן. פטנט ה"כלוב לתינוק" (Baby cage) נולד עם מצוקת העיר, תהליך המעבר לערים ולמבנים גבוהים יותר. יותר ויותר אנשים מצאו את עצמם מתגוררים עם משפחתם בבנייני קומות ללא מעליות, במרחק הולך וגדל מהטבע, מבית שעל הקרקע, מהחצר או הגינה.

דירות עירוניות באותה תקופה נוטות להיות קטנות ומחניקות. הן ודאי לא משופעות באוויר צח, הנחשב בריא וטוב בכל גיל.

במאה ה-19 הסתבר שיותר ויותר תינוקות וילדים רכים סבלו מבעיות נשימה. מחלת השחפת הקשתה על הנשימה והטיפולים בשחפת הכרוכים המליצו על שהייה באוויר הצח.

הורים רצו שילדיהם ינשמו אוויר צח ויספגו חום מקרני השמש, מבלי שהתאפשר להם להוציא אותם מהבית וודאי לא מהעיר התעשייתית. ספר שפרסם דוקטור בשם לותר אמט הולט בשנת 1884 הציע את הרעיון "לאוורר" את התינוקות ובכך לטהר להם את הדם ולחדש אותו.

אז איך לאפשר לילדיהם לשהות בחוץ כמה שיותר ואפילו לישון בחוץ?

היה זה אך הגיוני שהורים יחפשו את הטוב ביותר עבור תינוקות רכים. בשנת 1922 ממציאה גברת אמריקאית בשם אמה ריד את כלובי התינוקות וב-1923 היא גם רושמת עליהם פטנט.

הכלוב התלוי נועד להבטיח שתינוק למשפחה המתגוררת בבניין קומות יקבל מספיק אוויר צח ואור שמש, מבלי שההורים יצטרכו לצאת מהבית ולרדת את כל המדרגות למטה. ההנחה הייתה ששהייה של התינוק בכלוב גם תחזק את המערכת החיסונית שלו ותשפר את בריאותו הכללית.

לא פעם הכלובים הללו, שזכו לכינוי ה"פנטהאוז של התינוקות", נתלו באוויר בקומות גבוהות יחסית. התינוק שהה בהם מחוץ לבית, בזמן שאימא ולא פעם גם אבא, נמצאו בדירה.

אופנת כלובי התינוקות התלויים פרחה בערים החל משנות ה-20 של המאה ה-20. אבל במהלך מלחמת העולם השנייה השימוש בהם פסק ואחרי המלחמה הוא כמעט ולא התחדש.

זה היה סופם של כלובי התינוקות. השינויים בתפיסת הבריאות של הילד והאופן שבו תופסים ילדים בכלל, הביאו להבנה שהמנהג הזה, שלא לומר הטרנד, אינו תואם את החברה האנושית המודרנית ואת האופן שבו צריך לטפל בילדים.


הנה סרטון בריטי אותנטי על כלובי התינוקות שתלויים בין שמיים לארץ:

https://youtu.be/NerS17sC0Bg


מצגת וידאו על כלוב הציפורים לתינוק הפרטי שלהם:

https://youtu.be/4dgzJQsAXfI


ומסתבר שזה לא הדבר המוזר ביותר שהורים עשו עם ילדיהם בתקופה הוויקטוריאנית וקצת אחריה:

https://youtu.be/I5y-oQTBFzQ

היאבקות נגד תמנון (Octopus wrestling) נשמעת כמו בדיחה לא קשורה. אבל מסתבר שפעם, לפני שהתחלנו להבין עד כמה תמנונים הם חיות אינטליגנטיות ומורכבות, היו ימים שהיאבקות בתמנונים רבי זרועות הייתה ספורט לוהט.

ממש כמו השלכת שועלים, עוד ספורט שלא ברור אם הוא יותר אכזרי או יותר מכוער, גם היאבקות עם תמנונים היא אחד מענפי הספורט שלמרבה השמחה נכחדו בימינו לחלוטין.

ואכן, היאבקות בתמנונים הייתה במאה הקודמת ספורט אתגרי ואטרקציה של ממש לאורך חופי ארה"ב. צוללים נהגו אז להתחרות ביניהם בתחרויות מאורגנות, מי יכנס למים, יאבק בתמנונים ויוציא אותם אל החוף, כדי לזכות בתחרות.

ענף הספורט המוזר הזה, ששורשיו במיצר פוג'ט האמריקאי, נולד בשלהי שנות ה-40 (כלומר לקראת סוף העשור). בשני העשורים הבאים העניין צמח וגדל, עד שהתקיימה אפילו אליפות העולם בהיאבקות עם תמנונים. התחרות שקיימו אז בחוף טיטלו שבאמריקה למשל, משכה צופים רבים.

לשיא הפופולריות שלו בארצות הברית הגיע הספורט הזה במהלך שנות ה-60. באותו עשור שידרו לא פעם תחרויות כאלה בטלוויזיה, כולל ברשתות הלאומיות דוגמת ABC ו-NBC.

לכל אליפות כזו באותן שנים הגיעו צוללנים רבים, שנאבקו והתחרו בשני מקצים - מקצה עם חליפה וציוד צלילה ומקצה ללא ציוד כזה. המשימה הייתה ללכוד כמה שיותר תמנונים בתוך שעתיים. הצוללנים מוצאים את התמנונים בעומק של כ-15 מטרים, נאבקים בהם אחד אחד ומעלים אותם בכוח, כדי לשקול אותם. הנקודות נקבעו לפי משקל התמנונים שכל קבוצה בת 3 צוללנים הוציאה מהמים.

בסוף התחרות היה ששחררו את התמנונים לחופשי והם שחו בחזרה למעמקי הים. עם זאת, לא פעם שימשו חלק מהתמנונים למאכל, או הועברו לאקווריומים מקומיים.

ואכן, אם בשנות ה-60 היאבקות בתמנונים הייתה ענף ספורט מאד פופולארי באומה האמריקאית, בעשור שאחריו כבר כיכבו תחרויות ההיאבקות הללו גם בטלוויזיה.

וכך יצא שפעילי טבע החלו למחות ולדרוש את הפסקת הספורט האכזרי. בסוף אותו עשור, בשנת 1970, החלה ועדת הדיג והטבע של וושינגטון להגביל לכידת תמנונים לאחד ביום.

אפילו אלוף העולם לשעבר בספורט הזה, ברנש בשם קפלר, היה צריך להשתתף בתכנית טלוויזיה בשם "תמנון, תמנון" כדי שדעתו תשתנה מן הקצה לגבי הקונספט שבו הוא כיכב.

כך הלך הספורט ונעשה פחות ופחות אהוד. שנת 2013 סימנה את השינוי העמוק, כשהיא הייתה השנה בה לראשונה זכה מתאבק עם תמנונים לשיימינג ברשתות החברתיות ואף לאיומי רצח. כך הוצא הספורט ההזוי הזה לחלוטין אל מחוץ לחוק ובא לתמנון גואל.


הנה סרטונים מהיאבקויות בתמנונים:

https://youtu.be/YnR-H65B1uI?t=2m19s


תמונות מתאבקים מהעבר:

https://youtu.be/G0G-Bc07lHM


והרצאה קצרה באנגלית:

https://youtu.be/wsxKUjNf7v0

הכל החל כשבחור מקנדה בשם קייל מקדונלד החליט להחליף דברים שברשותו, החל מאטב נייר אדום בודד (Red paperclip) ועד שיגיע לבית של ממש. בסדרה מדהימה של עסקאות חליפין שערך באינטרנט ותעד באתר שהקים לשם כך, הוא הצליח במשך שנה להגיע למטרה - לבית של ממש.

ביולי 2005 הוא נסע לעיר ונקובר והחליף את האטב תמורת עט בצורת דג. בו ביום הוא החליף את העט בידית מפוסלת לדלת, אותה החליף לתנור טיולים ואז באו גנרטור, חבית מסיבות, שני אופנועי שלג, זכות לטיול מודרך, משאית טנדר, חוזה הקלטות, שכירות לשנה לבית, בילוי עם הזמר אליס קופר, כדור שלג ממונע, תפקיד בסרט ואז הגיע בית חווה בן שתי קומות בקיפלינג, ססקצ'ואן.

בעקבות העיסקה המוצלחת שעשה קייל הוא נכנס לספר השיאים של גינס לשנת 2008, בקטגוריית "סחר החליפין האינטרנטי המצליח ביותר".

אגב, זמן קצר לאחר שהגיע למטרה מקדונלד הודיע שהוא מעוניין להחליף את הבית שקיבל, כיוון שאינו מצליח לבלות בו כי את מרבית זמנו הוא מבלה במונטריאול..


הנה סרטון על המקרה של "בית עבור סיכת נייר":

http://youtu.be/BE8b02EdZvw


והרצאת Ted בה הוא מספר על הדרך שעבר - מסיכת נייר לבית שלם:

https://youtu.be/8s3bdVxuFBs?long=yes

הבננה (Banana duct taped to wall) שנמכרה במוזיאון במיאמי היא אחת היצירות המעניינות ביותר של האמנות העכשווית. היצירה נוצרה בידי אמן בשם מאוריציו קאטאלן (Maurizio Cattelan), אמן מצוין שנתן לה בתבונה והומור לא קטן את השם "הקומדיאן" (The Comedian).

היצירה הזו נתלתה באירוע התערוכה העצום Art Basel, שמתקיים במיאמי בכל שנה ושיש לו שם עולמי. באירוע הזה מוצגות מאות ואף אלפי יצירות, חלקן ענקיות, מושקעות, עתירות כשרון ותחכום בהרבה מבננה על קיר. בכל זאת, בתוך שעות ספורות הפכה הבננה על הקיר לסנסציה מטורפת. ההמונים שהגיעו לתערוכה נהרו לחדרון שבו היא הוצגה והצטלמו איתה בהמוניהם.

כמובן שהאינסטגרם והרשתות החברתיות האחרות עשו את עבודתן ורבים נוספים נהרו לראות את הפלא. בננה שתלויה על קיר ונמכרת ב-5 עותקים, 2 מהם ב-120 אלף דולר, השלישי ב-150 אלף ועוד שני עותקים מיוחדים שמר האמן לאנשים מיוחסים ששילמו סכומים לא ידועים אבל ככל הנראה גבוהים עוד יותר.

הצלחה מסחררת ליצירה שכל ילד יכול היה ליצור, לא? - כן. אבל אף אחד לא חשב עליה קודם ואיש לא היה מספיק מכובד ונחשב כאמן, כדי לקבל במה מכובדת כל כך ליצירה שכזו.

אבל רגע, מה קנו הרוכשים? - נתחיל במה שהם לא קנו. זו לא הבננה ולא סרט ההדבקה שחיבר אותה אל הקיר שהם קנו. הם אמנם קיבלו אותם כשקנו את היצירה, אבל את המחיר העצום הם שילמו עבור הרעיון שעומד מאחורי היצירה המשונה והמדליקה הזו. הם קיבלו תעודת מקור של היצירה, המאשרת שזו אינה סתם בננה ושסרט ההדבקה אינו סתם סרט הדבקה. התעודה מוכיחה שהם קנו את הרעיון מהמקור שלו - האמן היוצר עצמו. מבחינתם זה שווה בהחלט 150 אלף דולר. היצירה המדוברת כל כך היא שלהם ולא של אחרים.

בעתיד, אגב, הייו בטוחים ששווייה של הבננה יעלה ויאמיר עוד יותר.

אגב, הסיפור לא הסתיים בכך. במהלך התערוכה הסיר אמן מיצג אמריקני ממוצא גיאורגי, ששמו דיוויד דטונה, את הבננה מהקיר ואכל אותה. הנהלת התערוכה היוקרתית והנחשבת שמה בננה חדשה על הקיר וגרשה אותו מהתערוכה אך לא נקטה נגדו צעדים, מכיוון שהוא הבהיר שאכילת הבננה הייתה מיצג אמנותי שלו.

הצעדים שלא ננקטו כנגד האמן הרעב הוכיחו שאכן היצירה היקרה היא ממש לא הבננה וסרט ההדבקה שלה, אלא הרעיון שעומד מאחריה והעניין שהם עוררו. מכאן שכל בננה וכל סרט הדבקה יוכלו להחליף מבחינת בעלי היצירה, את הבננה המקורית, כמו שכל שחקן טוב יכול לשחק את "רומיאו ויוליה" וכל כנר איכותי יכול לנגן את הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון.

אז בתיאבון ואת הקליפות... אולי תשמרו ויום אחד תעשו מהן יצירה?


הנה דיווח על היצירה ועל אכילת הבננה:

https://youtu.be/RV3yyjw0OQ0


תגובות המבקרים ליצירה:

https://youtu.be/WsXmohQcbtQ


האמן "הרעב" שאכל את הבננה במוזיאון:

https://youtu.be/jp5B7llEGGQ


וסיפור הבננה שנמכרה במיאמי:

https://youtu.be/so8sB25IL4o?long=yes