שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איפה נולד הבייגל ואיך הפך להצלחה עולמית?
הבייגל (Pretzel) הוא כעך רחוב שנולד ככל הנראה בפולין. לא סתם בפולין אלא בקרב היהדות הפולנית במדינה. הממציאים היו בני משפחה יהודית, שהצליחו לפתור בעיה הלכתית יהודית בצורה גאונית.
הסוגיה היהודית שעמדה בפניהם הייתה המצווה המחייבת את היהודי שומר המצוות לשטוף את ידיו לפני האוכל. ברחוב היה קשה מאוד למצוא מים נקיים לנטילת ידיים, אז איך ניתן למכור אוכל רחוב ליהודים?
הראש היהודי לא נח עד שמצא פתרון. אותה משפחה בישלה את המאפה במים וכך הצליחה לגבור על החובה הזו וגם אפשרה למשפחה היהודית ליהנות מהבייגל למשך זמן רב יותר (הוא לא התייבש במהירות כמו מאפה בתנור). הבייגל הפך למאכל רחוב פופולרי בקרב היהודים ומשם הוא היגר בתחילת המאה ה-20 לאמריקה. לניו יורק אם להיות מדויקים.
בעיר הזו הפך הבייגל הזול והטעים להצלחה מסחררת. יהודים, נוצרים ומי לא - כולם התענגו על מאכל הרחוב הפשוט והמשביע, שטעמו היה דומה לזה של הפרעצל הגרמני ולפיכך אהבו אותו כולם.
החור שבמרכזו רק הקל על הצגתו לפני הקונים בדוכן, כשהם מוערמים זה מעל זה כשבמרכזם מקל הניצב על בסיס ועל הובלתם ממקום למקום, כשהם מושחלים על לולאה מעוגלת.
בניו יורק החלו עם הזמן לחתוך אותו באמצע ולמרוח עליו גבינות, להכניס נקניקים ותוספות והפכו אותו לסנדביץ' מושלם וטעים להפליא. לרבים הוא הפך למרכז ארוחת הבוקר של יום ראשון, יום המנוחה שלהם.
מהעיר ניו-יורק הבייגל החל נפוץ לכל ארה"ב ואמריקה ומשם התפשט לכל העולם והיה לאחד המאכלים האהובים ביותר בתבל. לנו יש את הבייגלים הקטנים, הבייגלע באידיש שהיו לבייגלה. הטורקים מתים על הסימיט, הבייגל הטורקי וכך הלאה.
בתיאבון!
הנה סיפור הצלחתו של הבייגל הניו-יורקי:
https://youtu.be/MrjLz207SzY
כך מכינים אותו בבית (עברית):
https://youtu.be/UDmAO4v2SkY
ההיסטוריה של הבייגל:
https://youtu.be/uvVBsNLm-LM
בייגל ירושלמי, שאגב כאן אופים בתנור ולא במים (עברית):
https://youtu.be/SVzJG9M8BsU
והסימיט, הבייגל הטורקי האהוב:
https://youtu.be/gIKm15pC_cc
מה הסיפור של הגפילטע פיש?
הוא המאכל היהודי עם יחסי הציבור הכי גרועים בעולם. חצי מאיתנו מתים עליו והחצי השני לא מסוגל לאכול אותו. והאמת - איך אפשר להתחבר לקציצה מתוקה, בגוון דהוי ספק אפור, שמעליה ניצבת פרוסת גזר עלובה ומעט ג'לי רוטט, שמקורו מהראש והעור של הדג?
אבל רבים מתחברים בכל זאת לגפילטע פיש, הדג הממולא. כי בכל ראש שנה יהודית הוא הגורם הישיר לאכילתם של כמעט 2,000 טונות של קרפיונים!
מקור השם "גפילטע פיש" הוא מגרמנית או מאידיש, שתי שפות קרובות. הדגים הממולאים מגיעים במקור מגרמניה של ימי הביניים והמילה "גפילטע" משמעותה ביידיש "ממולא".
כך או כך, יתכן שמקור הגפילטע פיש והמצאתו, נבעו מצד אחד מהעוני של יהודי מזרח אירופה ומצד שני מגודל משפחותיהם רבות-הנפשות. שכן, בניגוד לבשר עוף או בקר בשבת, הדגים היו זולים מאד. כשצריך להאכיל משפחה גדולה, הם היו אז פתרון מצוין ליהודים, אלמלא המתמטיקה של חלוקת הדג הייתה בעייתית. כי שכשמחלקים דג אחד למשפחה שלימה וגדולה, לא נשאר הרבה לכל אחד. אבל טחינה של הדג, והוספת מעט לחם ועוד קצת בצל לעיסת בשר הדג, יכולים להפוך את המנה לקציצה, קציצות רבות, וכך זוכה כל אחד למנה ראויה בגודלה ובעיקר משביעה.
העניין הכלכלי הוא חשוב, אבל יש גם סיבה דתית לכך ויש אומרים שאף חשובה הרבה יותר - בשבת יש מצווה לאכול דג. המנהג אומר "האוכל דג ביום ד"ג (3+4 בגימטריה הם 7=שבת) ניצל מ'ד"ג' - דין גיהנום. היהודים אכן רצו לקיים את המנהג אך מכיוון שדג נחשב פעמים בחזקת תולעים, ואלה אינן כשרות למאכל, נמצא הפתרון - כשטוחנים את התולעים, הן כבר אינן נחשבות "בריה" ומכאן שאין איסור לאכול אותן. כמובן שמדובר בתולעים שלא ניתן להבחין בהן ולהוציא אותן מהדג.
והנה הסיפור של הגפילטע פיש ותולדותיו (עברית):
https://youtu.be/d1OpOx8qoZ4
מאמא לבת עוברת אמנות הגפילטע פיש (עברית):
https://youtu.be/WTR9LKKBZtg
כך מכינים גפילטע פיש תוך דקה (עברית):
https://youtu.be/rwMj5aAE8b8
ומתכון גפילטע פיש רגוע (עברית):
https://youtu.be/GNf83W9FaCM
האם מרק עוף אכן מציע אנטיביוטיקה טבעית?
רובנו מסכימים שאין כמו מרק עוף ביתי בימים הגשומים והקרירים של החורף. כשהסערה משתוללת מסביב, מרק עוף מציע לנו את הנחמה המושלמת.
עם לא מעט מזונות הנחשבים לבריאים בזכות תערובות הוויטמינים והמינרלים שמצויים בהם, בכל זאת יש מנה הנחשבת לבעלת השפעה בריאותית טובה יותר מאחרות. מרק העוף.
רבים רואים במרק עוף (Chicken Soup) את הפניצילין היהודי, תרופת הסבתא האולטימטיבית וסוג של אנטיביוטיקה טבעית ועממית. יותר ויותר מחקרים מראים שיש בבירור משהו באמונה העממית הזו.
כבר אצל היפוקרטס, הרופא היווני שנחשב לאבי הרפואה, מוזכרים היתרונות של השימוש במרק צח מעצמות לטיפול בבעיות מעיים. גם הרמב"ם מציין, במאה ה-12, את היכולת של מרק כזה לעכב התפתחות של זיהומים ויראליים בגוף.
מרק העוף נחשב באופן מסורתי כתרופה להתקררות ולעוד מחלות. בנוסף, המרכיבים השונים במרק העוף מסייעים ומקדמים עוד יתרונות בריאותיים שנוגעים לכלל בריאות שלנו.
אז אין ויכוח על השם שיצא למרק העוף של אימא, אבל האם יש לדימוי הזה תמיכה מדעית? - הרי עד לא מזמן היו אנשי המדע ספקנים לגבי התועלת האמיתית שבו. רבים מהם בכלל ייחסו את סגולות המרפא שלו להשפעה פסיכולוגית, משהו כמו נשיקה שמרגיעה כאב, כשאימא או אבא נושקים במקום שקיבלנו בו מכה, או לאפקט הפלצבו הנובע מהתחושה הנעימה שמספק לנו מרק העוף.
ובכן, הגורמים להצטננות הם נגיפים, וירוסים ובכלל לא חיידקים. נראה שלמרק עוף יש דרך מסתורית, או לפחות כזו שאינה מוסברת לחלוטין, להילחם באותם וירוסים. המרק החם הזה מצליח לסייע לפרק את הגודש הידוע שאנו חשים בהצטננות או שפעת.
היום אנו יודעים שהוא תורם לחיזוק מערכת העיכול ולחיזוקה של מערכת החיסון, בה הוא משפר את פעילות התאים הלבנים שנלחמים בזיהומים.
חזקה גם העובדה שהמרק הזה מקל על הסימפטומים של המחלה, על ידי חימום דרכי הנשימה העליונות והקלת קשיי נשימה ושיעול. עם הזמן התגלה יותר מזה - שתיית מרק צח יעילה יותר לזה משתיית מים חמים רגילים.
בנוסף לחמימות של המרק, גם המלח שבו מסוגל לתרום ולהרגיע כאבי גרון. לא מעט מחקרים מראים שיש במרק העוף גם אי אילו תכונות אנטי-דלקתיות, המקילות על הגודש ועל תסמיני התקררות בדלקות בדרכי הנשימה העליונות.
לא נמשיך עם עוד הרבה נתונים, כמו מרכיבי סחוס וקולגן שמתפרקים בעקבות הבישול האיטי, מהעצמות שבמרק אל הנוזל שבו ובכך מסייעים להפחתת דלקת מפרקים ומכאוביה ולשמירה על עצמות חזקות. אותו קולגן, ביחד עם הסיליקה ונוזלי המרק גם שומרים על בריאות העור. גם הג'לטין במרק, שכבת החומר המפורסמת שיושבת על המרק כשהוא יוצא מהמקרר, מעודד גדילה של ציפורניים חזקות וצמיחת שיער בריא.
ומעבר לתכונות הריפוי שלו, מרק העוף גם מספק לגוף החולה נוזלים הכרחיים. למרבית האנשים חסרים נוזלים בחורף, משום שאיננו מרגישים בו צמא כמו בקיץ. הוא גם מתגבר בגופנו את כמות הנתרן והאשלגן. הנתרן מגיע מהעוף שבמרק והאשלגן - מהירקות שנוספו לו ושאנו אוכלים פחות בחורף. ביניהם בולטים גזר, קישואים, בצל, פטרוזיליה, שמיר ודלעת.
אז נראה שסבתא צדקה. ברור עתה שהדימוי שיצא בשנים האחרונות למרק העוף כ"מזון העל החדש" הוא מוצדק, גם אם מעט מוגזם. לפחות נקפיד מעתה לא לזלזל ב"עוף המכובס" ממרק העוף ונדע שהוא תורם לבריאותנו כמעט כמו התרופות שאנו צורכים בזמן מחלה ופסיכולוגית אף יותר. בתיאבון ורק בריאות!
הנה מרק העוף הבריא:
https://youtu.be/DC-NazzsawI
מתכון של מרק העוף (עברית):
https://youtu.be/h8vs-U6ERGM
ויש את המרק התימני, הלא פחות בריא (עברית):
https://youtu.be/YqiTwzBnOEk
מהו המקור של לביבות החנוכה?
לא ידוע מתי נולד המנהג להכין לביבות (Fritters) בחג החנוכה. ה"לטקעס", בעברית לביבות, נולדו כשהוסיפו היהודים אותן לתפריט החג. לא ברור אם זה קרה מפני שהשתעממו מהסופגניות ורצו לגוון במאכל הכי אופנתי במאה ה-18, תפוח האדמה, או שהייתה הצדקה אחרת לכך, עם ניחוח רבני מחייב. נראה שהאפשרות הראשונה סבירה הרבה יותר. זה פשוט טעים...
אז הלביבה האירופית, באידיש "לטקעס", היא מאכל עשוי ירקות מרוסקים, שטוגן בשמן רותח. בגירסתו המוכרת והאהובה ביותר הוא עשוי מתפוחי אדמה טריים. המאכל הזה מוכר ברבות מארצות מזרח-אירופה ומרכזה. בבלארוס הוא אפילו מוגדר כמאכל לאומי. אבל מקור הלביבה היהודית, כמו הסופגניה ואוזני ההמן, הוא ככל הנראה ב"רייבקוכן" (Reibekuchen), או "קרטופלפאפר", שני מאכלים עממיים שהיהודים נחשפו אליהם בגרמניה ואימצו אותם אז.
המנהג לאכול בחנוכה מאכלים עתירי שמן, קיבל קישור מעניין לנס פך שמן המיתולוגי, אבל בניגוד למנהגים כמו ליל הסדר, נראה שהוא שירת קודם כל צורך קולינארי וקהילתי ורק אחר-כך איזה שהוא צורך לזכור ולהזכיר.
אגב, השם לא הגיע מאירופה. לעברית המתחדשת הוא אומץ היישר מהתנ"ך. הלביבה של ימי המקרא הייתה מאכל שונה מהלביבות של היום. על פי ספר שמואל ב' (פרק י"ג) הייתה הלביבה הקדומה עשוייה דווקא מבצק. שם הכינה אותה תמר, בתו של דוד המלך, לאחיה למחצה - אמנון.
הנה הלטקעס, לביבות תפוחי-האדמה המטוגנות בשמן (עברית):
https://youtu.be/vdKT2ajvMAs
ולביבות חנוכה בשירה (עברית):
http://youtu.be/7lXwayviyEc
איך אופים מצות?
אפיית מצות היא משימה לא פשוטה. אסור שהבצק יהפוך לחמץ בשום שלב ולכן יש לייצר את המצה בתוך 18 דקות בלבד, שאחרת היא לא תהיה מצה כשרה.
הכנת המצות מתחילה בקמח ומים. קמח למצות דומה לקמח לבן רגיל, אך הטחינה שלו יבשה. היא מייצרת פחות קמח מכל חיטה, מה שמייקר אותו. לכשרות יש מחיר...
מכונה מערבלת את הקמח והמים. זהו המערבל. כדי שהתערובת לא תחמיץ, מחליפים אותו כל 18 דקות. ממנו ממשיכה התערובת למכונת לישה. כאן יעבור הבצק רידוד. מערוכי ענק המכונים "ואלסים" ירדדו אותו לרצועות עבות ובהמשך למשטחים הדקים שאנו מכירים כמצות.
כאן מגיע השלב שבו תזכה המצה בחורים שלה. גלגל חותכנים נוגע קלות בבצק הדק ומחורר אותו בעדינות מרבית. עדינות החותכנים נועדה לשמור על המצה שלמה ועדיין ליצור בה חורים.
אבל למה צריך חורים במצה? - ובכן, חירור המצות נועד למנוע את תפיחתה. למעשה החורים שומרים על הבצק מהחמצה ומובילים להיותה מצה כשרה לפסח.
שטוחות ומחוררות מתקדמות המצות בפס הייצור, היישר אל התנור. הן מוכנסות אליו לאפייה קצרה, של 3-4 דקות בלבד.
בצאתן מהתנור והן חמות, מצננים את המצות באמצעות מאווררים קטנים וחזקים, בכדי שלא יכילו אדי מים ויעלו עובש בעטיפתן. מכאן עוברות המצות לאריזה, כשהן מחוררות, אפויות ויבשות.
#הכנת מצות ביד
אם בעבר אפו ביד את המצות לקראת חג הפסח, מרבית המצות בימינו נאפות במפעלים, בעזרת מכונה. שימוש במכונות בתהליך אפיית המצות מקל מאד את הכנתן, משביח את טעמן ומאפשר הוזלה בייצור המוני, משוכלל ומהיר של מצות.
ובכל זאת ממשיכים גם בימינו, בקהילות יהודיות רבות, לאפות מצות בשיטה המסורתית הזו. זה בעיקר קורה מסיבות של הלכה או אידאולוגיה שמרנית. תהליך אפיית ה"מצות בעבודת יד", שנעשה כולו בעבודת יד, ללא אוטומציה או טכנולוגיה, נתפס כאותנטי יותר ונאמן למצוות.
כך אופים מצות (עברית):
https://youtu.be/WubSZpPDZ_Y
אפיית מצות מודרניות במפעל המצות (עברית):
https://youtu.be/oGfr513nCHU
אפיית מצות ביתית (עברית):
https://youtu.be/2pAJioWLEHQ
ואפיית המצות התימניות, כמו שעשו פעם (עברית):
https://youtu.be/Bo68sXBpX_8
החרדים מקפידים על כל פרט (עברית):
https://youtu.be/iMwMUjHMDQc
ומצות מהודרות מיוצרות כך (עברית):
https://youtu.be/1Aw2p9ikEzo
מאיפה בא המנהג של תפוח בדבש? למה אוכלים תפוח בדבש?
תפוח בדבש הוא מנהג שבו נוהג עם ישראל כבר שנים רבות לטבול תפוח בדבש ולאכול את המתוק והטעים הזה בכל פה. את הדבש אנו אוכלים בראש השנה כדי שהשנה החדשה תהיה מתוקה.
אך למה צריך את התפוח בדבש דווקא? - הרי שניהם מתוקים, גם התפוח וגם הדבש! - ואכן התפוח הטבול בדבש הוא סמל למתיקות כפולה שאנו מאחלים לקראת השנה החדשה. מדוע צריך את כפל המתיקות הזה?
הסיבה שבחרו בתפוח כדי לטבול אותו בדבש היא ששני סוגי המתיקות הם שונים וכך אנו מאחלים לעצמנו גם את המתיקות הרגילה, שמסמל פרי העץ, וגם את המתיקות של התגברות על משברים וקשיים - אותה מסמל הדבש שבא מהדבורה, זו שיש לה עוקץ שיכול להכאיב ולפגוע.
הנה סרטון עם הסבר נוסף למנהג התפוח בדבש לילדים (עברית):
http://youtu.be/3Nywsq8DB9c?t=1s
חגיגת התפוח בדבש בגן (עברית):
http://youtu.be/ZNIkro0MOos
תכנית ארוכה יותר לקטנטנים לראש השנה (עברית):
http://youtu.be/bx6MkApWdPQ?t=34s
והשיר של נעמי שמר על התפוח בדבש (עברית):
http://youtu.be/P8g0g_IQcjI
מהם תולדות הסופגניה?
לא ברור היכן נולדו הסֻפְגָּנִיות (Sufganiyot) אבל נראה שמדובר באחד המאכלים העתיקים, שגילם הוא כגיל הטיגון. הרי בצק הסופגניה הוא אותו בצק שמשמש ללחמניה או ללחם, אבל אם האחרונים נאפים בתנור הרי שהסופגניה מטוגנת בשמן וסופגת אותו, רמז למקור שמה.
כמעט כל מטבח יספר שהסופגניה נולדה אצלו. עדויות לסופגניות כלשהן נמצאו כבר אצל היוונים והרומאים. אבל מבחינת הסגנון שלה, הסופגנייה היהודית נלקחה כנראה מהמטבח הגרמני, שבו היא נקראת "בֵּרְלִינֶּר". סופגניות מקבילות יש בכל רחבי העולם הישן. בדרום גרמניה יש את ה"קראפפן", שפירושו "עוגת מחבת". הסופגנייה הגרמנית נראית ממש כמו הסופגנייה שלנו, גם אם היא לעיתים קטנה ממנה, אבל תמיד יש את הריבה שבמרכזה, או קרם מתוק אחר. גם אבקת הסוכר שמעליה מסגירה את ההשראה לסופגניות שלנו.
אבל הסופגניה שאנו מכירים לא נולדה בגרמניה. סופגניות מקבילות, בצורות שונות ומשונות אבל כמעט תמיד מגולגלות בסוכר או עם אבקת הסוכר מעליהן, ניתן למצוא כאלה במדינות רבות. בספרד היא נקראת "צ'ורוס", בסלובניה "קרוף", במרוקו ובטוניס יש את הספינג', באלג'יר את ה"קפאף", במזרח התיכון נאפות ה"עוואמה", שהן סופגניות זעירות וספוגות בסירופ דבש. מיני סופגניות יש גם בתורכיה, יוון, איראן ועד לאתיופיה ול"אנדונטס" היפאני הן הגיעו. אפילו לארצות הברית הובא השמנוני והמתוק הזה, על ידי המתיישבים ההולנדים והגרמנים שהגיעו לניו אינגלנד עם מה שיהפוך ל"דוֹנַאטְּס", הסופגניות המצופות והמתוקות להפליא, עם החור בסגנון "עדות הבייגלה".
בהונגריה של המאה ה-16 מופיעות כבר עדויות על קיומה המוקדם של מה שתיקרא בה "פרשנגי פאנק" והיא תיאכל בתקופת הקרנבל (פרשנגי בהונגרית).
מצד אחר מסתובבת אגדה על טבחית אוסטרית שהפילה במאה ה-17 חתיכה של בצק שמרים לתוך סיר מלא בשמן רותח ויצרה בטעות את הסופגנייה הראשונה. כך או כך, בנדודיה לאורך האימפריה האוסטרו-הונגרית הגיעה הסופגנייה המדושנת העונג, השמן והריבה, עד לגרמניה ומשם, ממש כמו אוזני-המן שבאו מאותה סביבה, היישר אלינו, היהודים. לנו התאים מנהג הסופגנייה במיוחד בזכות השמן, שעל פי האגדה לא נגמר בחנוכה...
בעברית היא נקראת סופגנייה, על שום שמן הטיגון הרב שהיא סופגת לתוכה. מקור המילה "סופגן" הוא מהמילה היוונית "סְפּוֹנְגוֹס" שמשמעותה "ספוג".
הנה תולדות הסופגניות (עברית):
https://youtu.be/nE9iP71pnNU
הכנה מהירה של סופגניות:
https://youtu.be/XGR3q7NEUls
סיפורן של הסופגניות היהודיות:
https://youtu.be/XsoM2DO-XNg
הדונאט האמריקאי, שגם הוא בא מאירופה:
https://youtu.be/Eok6_EksV_8?t=19s
הברלינר הגרמני שדומה להפליא לסופגניה:
https://youtu.be/uWMzyNHsUDo
מה אנו מזכירים באכילת הסופגניה (עברית):
https://youtu.be/yBCv6QIJXfA
ובחיוך - מה קורה כשיוצאת גזירה נגדן (עברית):
https://youtu.be/wuN1EklN1bU
מאיפה בתימן בא הג'חנון?
על אף שאיננו ישראלי, הוא המלך של שבת בבוקר ואוכלים אותו כמעט כולם בישראל. יש רשתות מזון מהיר שמפיצות אותו במיוחד וכל פיצוציה בגוש דן חייבת שיהיה לה סיר שלו, בבוקר יום שבת, לטובת הבליינים שסיימו לילה שלם וחייבים משהו לאכול, בדרך הביתה.
זהו הג'חנון (Jachnun), מאכל תימני מסורתי, עשיר ושמנוני, המבוסס על בצק, וטעמו נע בין מתוק למלוח.
פירוש השם ג'חנון בערבית תימנית הוא "בצק קטן". בתימן הכינו אותו מקמח מלא, בהיות הקמח הלבן נדיר יחסית. מסורתית השאירו את הכנת הג'חנון לקראת ערב שבת, הוא היה אז מאכל מתוק שהוכנס לתנור ומאפה על אש קטנה, לאורך כל הלילה.
מקור הג'חנון הוא ביהודי העיר עדן שבתימן. אצלם נהגו להכין אותו בטעם מתקתק יחסית, ולאכול אותו עם סוכר או חלבה מתוקים... להכנתו השתמשו אז בסאמנה, מעין חמאה מזוקקת בטעמים מעושנים.
יש סברה שהג'חנון לא נולד בעדן, אלא הגיע אליה, כמאפה טורקי עות'מני עם בשר ותפוחי אדמה, שנקרא "גול". יש עוד מקורות אפשריים לג'חנון, כמו מאכלים הודי וספרדי כלשהם אבל באמת שזה לא ממש חשוב. נראה שבהיותה עיר נמל עם נגיעות בינלאומיות, עדן נחשפה ללא מעט מאכלים. אם הגול הטורקי תפס בה הוא עבר אצל היהודים התאמה, כשבדרך מהגול אל הג'חנון נשאר רק הבצק... בתחילה הוצא ממנו הבשר, אולי מסיבות של כשרות. את תפוחי האדמה שהוצאו גם הם אל הסיר ובהמשך ירדו לגמרי, החליפו דווקא ביצים. אלה הונחו לידו בסיר והבישול הארוך הופך אותן לביצים חומות וטעימות להפליא. אם כבר טורקיה אז רק נזכיר שגם הביצים של הבורקס הטורקי נאפות באותה צורה ובאותו טעם אלוהי.
העגבניות המרוסקות הוצמדו לג'חנון הרבה יותר מאוחר, ביחד עם הביצה הקשה והסחוג החריף, שהחליף ממתקים וריבות שהוגשו לידו בתימן. זה היה כנראה כשהוא הפך למאכל של שבת בבוקר וזה ודאי תודות למטבח הישראלי שיצר מיזוג מופלא של טעמים מעדות שונות.
בישראל נוהגים לאכול את הג'חנון בשבת בבוקר, לאחר שהוא התבשל לאיטו, במשך לילה שלם בתנור. מרבית התימנים, אלה שאינם מהעיר עדן, כלל לא הכירו את הג'חנון עד שעלו לארץ. בכל אזור בתימן אכלו היהודים מאכל אחר בשבת בבוקר. מכירים קובנה, לחוח?
כיום נוהגים להגיש את הג'חנון, כשלצידו סחוג, רסק עגבניות וביצה קשה, עדיף חומה - לאחר שבושלה בסיר, עם הג'חנון.
הכנתו של הג'חנון די פשוטה. כל העניין מסתכם בהכנת הבצק, כמה קיפולים שלו, שיוצרים בצק עלים, גלגול לקוטר של כמה סנטימטרים ואפייה איטית בתנור, ביחד עם הביצים, בטמפרטורה נמוכה - של פחות מ-100 מעלות צלזיוס, למשך הלילה.
הנה תולדות הג'חנון (עברית):
https://youtu.be/s-W1UbFY9Vs
הסבר ג'חנונך לתייר:
https://youtu.be/zADFcgUEavs
כך מכינים את הג'חנון התימני:
https://youtu.be/gfzmBYD-yYg
באזורים אחרים בתימן הכינו לחוח (עברית):
https://youtu.be/LuNRsoJeGY0
או קובנה (עברית):
https://youtu.be/cFpYztBwjQU
ותחרות של ג'חנונים? - אתם רציניים עכשיו? (עברית):
https://youtu.be/cqWsXrgQudA
מה קדוש ברימון ומה מקומו בסעודת החג בראש השנה?
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
הבייגל (Pretzel) הוא כעך רחוב שנולד ככל הנראה בפולין. לא סתם בפולין אלא בקרב היהדות הפולנית במדינה. הממציאים היו בני משפחה יהודית, שהצליחו לפתור בעיה הלכתית יהודית בצורה גאונית.
הסוגיה היהודית שעמדה בפניהם הייתה המצווה המחייבת את היהודי שומר המצוות לשטוף את ידיו לפני האוכל. ברחוב היה קשה מאוד למצוא מים נקיים לנטילת ידיים, אז איך ניתן למכור אוכל רחוב ליהודים?
הראש היהודי לא נח עד שמצא פתרון. אותה משפחה בישלה את המאפה במים וכך הצליחה לגבור על החובה הזו וגם אפשרה למשפחה היהודית ליהנות מהבייגל למשך זמן רב יותר (הוא לא התייבש במהירות כמו מאפה בתנור). הבייגל הפך למאכל רחוב פופולרי בקרב היהודים ומשם הוא היגר בתחילת המאה ה-20 לאמריקה. לניו יורק אם להיות מדויקים.
בעיר הזו הפך הבייגל הזול והטעים להצלחה מסחררת. יהודים, נוצרים ומי לא - כולם התענגו על מאכל הרחוב הפשוט והמשביע, שטעמו היה דומה לזה של הפרעצל הגרמני ולפיכך אהבו אותו כולם.
החור שבמרכזו רק הקל על הצגתו לפני הקונים בדוכן, כשהם מוערמים זה מעל זה כשבמרכזם מקל הניצב על בסיס ועל הובלתם ממקום למקום, כשהם מושחלים על לולאה מעוגלת.
בניו יורק החלו עם הזמן לחתוך אותו באמצע ולמרוח עליו גבינות, להכניס נקניקים ותוספות והפכו אותו לסנדביץ' מושלם וטעים להפליא. לרבים הוא הפך למרכז ארוחת הבוקר של יום ראשון, יום המנוחה שלהם.
מהעיר ניו-יורק הבייגל החל נפוץ לכל ארה"ב ואמריקה ומשם התפשט לכל העולם והיה לאחד המאכלים האהובים ביותר בתבל. לנו יש את הבייגלים הקטנים, הבייגלע באידיש שהיו לבייגלה. הטורקים מתים על הסימיט, הבייגל הטורקי וכך הלאה.
בתיאבון!
הנה סיפור הצלחתו של הבייגל הניו-יורקי:
https://youtu.be/MrjLz207SzY
כך מכינים אותו בבית (עברית):
https://youtu.be/UDmAO4v2SkY
ההיסטוריה של הבייגל:
https://youtu.be/uvVBsNLm-LM
בייגל ירושלמי, שאגב כאן אופים בתנור ולא במים (עברית):
https://youtu.be/SVzJG9M8BsU
והסימיט, הבייגל הטורקי האהוב:
https://youtu.be/gIKm15pC_cc
הוא המאכל היהודי עם יחסי הציבור הכי גרועים בעולם. חצי מאיתנו מתים עליו והחצי השני לא מסוגל לאכול אותו. והאמת - איך אפשר להתחבר לקציצה מתוקה, בגוון דהוי ספק אפור, שמעליה ניצבת פרוסת גזר עלובה ומעט ג'לי רוטט, שמקורו מהראש והעור של הדג?
אבל רבים מתחברים בכל זאת לגפילטע פיש, הדג הממולא. כי בכל ראש שנה יהודית הוא הגורם הישיר לאכילתם של כמעט 2,000 טונות של קרפיונים!
מקור השם "גפילטע פיש" הוא מגרמנית או מאידיש, שתי שפות קרובות. הדגים הממולאים מגיעים במקור מגרמניה של ימי הביניים והמילה "גפילטע" משמעותה ביידיש "ממולא".
כך או כך, יתכן שמקור הגפילטע פיש והמצאתו, נבעו מצד אחד מהעוני של יהודי מזרח אירופה ומצד שני מגודל משפחותיהם רבות-הנפשות. שכן, בניגוד לבשר עוף או בקר בשבת, הדגים היו זולים מאד. כשצריך להאכיל משפחה גדולה, הם היו אז פתרון מצוין ליהודים, אלמלא המתמטיקה של חלוקת הדג הייתה בעייתית. כי שכשמחלקים דג אחד למשפחה שלימה וגדולה, לא נשאר הרבה לכל אחד. אבל טחינה של הדג, והוספת מעט לחם ועוד קצת בצל לעיסת בשר הדג, יכולים להפוך את המנה לקציצה, קציצות רבות, וכך זוכה כל אחד למנה ראויה בגודלה ובעיקר משביעה.
העניין הכלכלי הוא חשוב, אבל יש גם סיבה דתית לכך ויש אומרים שאף חשובה הרבה יותר - בשבת יש מצווה לאכול דג. המנהג אומר "האוכל דג ביום ד"ג (3+4 בגימטריה הם 7=שבת) ניצל מ'ד"ג' - דין גיהנום. היהודים אכן רצו לקיים את המנהג אך מכיוון שדג נחשב פעמים בחזקת תולעים, ואלה אינן כשרות למאכל, נמצא הפתרון - כשטוחנים את התולעים, הן כבר אינן נחשבות "בריה" ומכאן שאין איסור לאכול אותן. כמובן שמדובר בתולעים שלא ניתן להבחין בהן ולהוציא אותן מהדג.
והנה הסיפור של הגפילטע פיש ותולדותיו (עברית):
https://youtu.be/d1OpOx8qoZ4
מאמא לבת עוברת אמנות הגפילטע פיש (עברית):
https://youtu.be/WTR9LKKBZtg
כך מכינים גפילטע פיש תוך דקה (עברית):
https://youtu.be/rwMj5aAE8b8
ומתכון גפילטע פיש רגוע (עברית):
https://youtu.be/GNf83W9FaCM
רובנו מסכימים שאין כמו מרק עוף ביתי בימים הגשומים והקרירים של החורף. כשהסערה משתוללת מסביב, מרק עוף מציע לנו את הנחמה המושלמת.
עם לא מעט מזונות הנחשבים לבריאים בזכות תערובות הוויטמינים והמינרלים שמצויים בהם, בכל זאת יש מנה הנחשבת לבעלת השפעה בריאותית טובה יותר מאחרות. מרק העוף.
רבים רואים במרק עוף (Chicken Soup) את הפניצילין היהודי, תרופת הסבתא האולטימטיבית וסוג של אנטיביוטיקה טבעית ועממית. יותר ויותר מחקרים מראים שיש בבירור משהו באמונה העממית הזו.
כבר אצל היפוקרטס, הרופא היווני שנחשב לאבי הרפואה, מוזכרים היתרונות של השימוש במרק צח מעצמות לטיפול בבעיות מעיים. גם הרמב"ם מציין, במאה ה-12, את היכולת של מרק כזה לעכב התפתחות של זיהומים ויראליים בגוף.
מרק העוף נחשב באופן מסורתי כתרופה להתקררות ולעוד מחלות. בנוסף, המרכיבים השונים במרק העוף מסייעים ומקדמים עוד יתרונות בריאותיים שנוגעים לכלל בריאות שלנו.
אז אין ויכוח על השם שיצא למרק העוף של אימא, אבל האם יש לדימוי הזה תמיכה מדעית? - הרי עד לא מזמן היו אנשי המדע ספקנים לגבי התועלת האמיתית שבו. רבים מהם בכלל ייחסו את סגולות המרפא שלו להשפעה פסיכולוגית, משהו כמו נשיקה שמרגיעה כאב, כשאימא או אבא נושקים במקום שקיבלנו בו מכה, או לאפקט הפלצבו הנובע מהתחושה הנעימה שמספק לנו מרק העוף.
ובכן, הגורמים להצטננות הם נגיפים, וירוסים ובכלל לא חיידקים. נראה שלמרק עוף יש דרך מסתורית, או לפחות כזו שאינה מוסברת לחלוטין, להילחם באותם וירוסים. המרק החם הזה מצליח לסייע לפרק את הגודש הידוע שאנו חשים בהצטננות או שפעת.
היום אנו יודעים שהוא תורם לחיזוק מערכת העיכול ולחיזוקה של מערכת החיסון, בה הוא משפר את פעילות התאים הלבנים שנלחמים בזיהומים.
חזקה גם העובדה שהמרק הזה מקל על הסימפטומים של המחלה, על ידי חימום דרכי הנשימה העליונות והקלת קשיי נשימה ושיעול. עם הזמן התגלה יותר מזה - שתיית מרק צח יעילה יותר לזה משתיית מים חמים רגילים.
בנוסף לחמימות של המרק, גם המלח שבו מסוגל לתרום ולהרגיע כאבי גרון. לא מעט מחקרים מראים שיש במרק העוף גם אי אילו תכונות אנטי-דלקתיות, המקילות על הגודש ועל תסמיני התקררות בדלקות בדרכי הנשימה העליונות.
לא נמשיך עם עוד הרבה נתונים, כמו מרכיבי סחוס וקולגן שמתפרקים בעקבות הבישול האיטי, מהעצמות שבמרק אל הנוזל שבו ובכך מסייעים להפחתת דלקת מפרקים ומכאוביה ולשמירה על עצמות חזקות. אותו קולגן, ביחד עם הסיליקה ונוזלי המרק גם שומרים על בריאות העור. גם הג'לטין במרק, שכבת החומר המפורסמת שיושבת על המרק כשהוא יוצא מהמקרר, מעודד גדילה של ציפורניים חזקות וצמיחת שיער בריא.
ומעבר לתכונות הריפוי שלו, מרק העוף גם מספק לגוף החולה נוזלים הכרחיים. למרבית האנשים חסרים נוזלים בחורף, משום שאיננו מרגישים בו צמא כמו בקיץ. הוא גם מתגבר בגופנו את כמות הנתרן והאשלגן. הנתרן מגיע מהעוף שבמרק והאשלגן - מהירקות שנוספו לו ושאנו אוכלים פחות בחורף. ביניהם בולטים גזר, קישואים, בצל, פטרוזיליה, שמיר ודלעת.
אז נראה שסבתא צדקה. ברור עתה שהדימוי שיצא בשנים האחרונות למרק העוף כ"מזון העל החדש" הוא מוצדק, גם אם מעט מוגזם. לפחות נקפיד מעתה לא לזלזל ב"עוף המכובס" ממרק העוף ונדע שהוא תורם לבריאותנו כמעט כמו התרופות שאנו צורכים בזמן מחלה ופסיכולוגית אף יותר. בתיאבון ורק בריאות!
הנה מרק העוף הבריא:
https://youtu.be/DC-NazzsawI
מתכון של מרק העוף (עברית):
https://youtu.be/h8vs-U6ERGM
ויש את המרק התימני, הלא פחות בריא (עברית):
https://youtu.be/YqiTwzBnOEk
לא ידוע מתי נולד המנהג להכין לביבות (Fritters) בחג החנוכה. ה"לטקעס", בעברית לביבות, נולדו כשהוסיפו היהודים אותן לתפריט החג. לא ברור אם זה קרה מפני שהשתעממו מהסופגניות ורצו לגוון במאכל הכי אופנתי במאה ה-18, תפוח האדמה, או שהייתה הצדקה אחרת לכך, עם ניחוח רבני מחייב. נראה שהאפשרות הראשונה סבירה הרבה יותר. זה פשוט טעים...
אז הלביבה האירופית, באידיש "לטקעס", היא מאכל עשוי ירקות מרוסקים, שטוגן בשמן רותח. בגירסתו המוכרת והאהובה ביותר הוא עשוי מתפוחי אדמה טריים. המאכל הזה מוכר ברבות מארצות מזרח-אירופה ומרכזה. בבלארוס הוא אפילו מוגדר כמאכל לאומי. אבל מקור הלביבה היהודית, כמו הסופגניה ואוזני ההמן, הוא ככל הנראה ב"רייבקוכן" (Reibekuchen), או "קרטופלפאפר", שני מאכלים עממיים שהיהודים נחשפו אליהם בגרמניה ואימצו אותם אז.
המנהג לאכול בחנוכה מאכלים עתירי שמן, קיבל קישור מעניין לנס פך שמן המיתולוגי, אבל בניגוד למנהגים כמו ליל הסדר, נראה שהוא שירת קודם כל צורך קולינארי וקהילתי ורק אחר-כך איזה שהוא צורך לזכור ולהזכיר.
אגב, השם לא הגיע מאירופה. לעברית המתחדשת הוא אומץ היישר מהתנ"ך. הלביבה של ימי המקרא הייתה מאכל שונה מהלביבות של היום. על פי ספר שמואל ב' (פרק י"ג) הייתה הלביבה הקדומה עשוייה דווקא מבצק. שם הכינה אותה תמר, בתו של דוד המלך, לאחיה למחצה - אמנון.
הנה הלטקעס, לביבות תפוחי-האדמה המטוגנות בשמן (עברית):
https://youtu.be/vdKT2ajvMAs
ולביבות חנוכה בשירה (עברית):
http://youtu.be/7lXwayviyEc
מאכלים יהודיים
אפיית מצות היא משימה לא פשוטה. אסור שהבצק יהפוך לחמץ בשום שלב ולכן יש לייצר את המצה בתוך 18 דקות בלבד, שאחרת היא לא תהיה מצה כשרה.
הכנת המצות מתחילה בקמח ומים. קמח למצות דומה לקמח לבן רגיל, אך הטחינה שלו יבשה. היא מייצרת פחות קמח מכל חיטה, מה שמייקר אותו. לכשרות יש מחיר...
מכונה מערבלת את הקמח והמים. זהו המערבל. כדי שהתערובת לא תחמיץ, מחליפים אותו כל 18 דקות. ממנו ממשיכה התערובת למכונת לישה. כאן יעבור הבצק רידוד. מערוכי ענק המכונים "ואלסים" ירדדו אותו לרצועות עבות ובהמשך למשטחים הדקים שאנו מכירים כמצות.
כאן מגיע השלב שבו תזכה המצה בחורים שלה. גלגל חותכנים נוגע קלות בבצק הדק ומחורר אותו בעדינות מרבית. עדינות החותכנים נועדה לשמור על המצה שלמה ועדיין ליצור בה חורים.
אבל למה צריך חורים במצה? - ובכן, חירור המצות נועד למנוע את תפיחתה. למעשה החורים שומרים על הבצק מהחמצה ומובילים להיותה מצה כשרה לפסח.
שטוחות ומחוררות מתקדמות המצות בפס הייצור, היישר אל התנור. הן מוכנסות אליו לאפייה קצרה, של 3-4 דקות בלבד.
בצאתן מהתנור והן חמות, מצננים את המצות באמצעות מאווררים קטנים וחזקים, בכדי שלא יכילו אדי מים ויעלו עובש בעטיפתן. מכאן עוברות המצות לאריזה, כשהן מחוררות, אפויות ויבשות.
#הכנת מצות ביד
אם בעבר אפו ביד את המצות לקראת חג הפסח, מרבית המצות בימינו נאפות במפעלים, בעזרת מכונה. שימוש במכונות בתהליך אפיית המצות מקל מאד את הכנתן, משביח את טעמן ומאפשר הוזלה בייצור המוני, משוכלל ומהיר של מצות.
ובכל זאת ממשיכים גם בימינו, בקהילות יהודיות רבות, לאפות מצות בשיטה המסורתית הזו. זה בעיקר קורה מסיבות של הלכה או אידאולוגיה שמרנית. תהליך אפיית ה"מצות בעבודת יד", שנעשה כולו בעבודת יד, ללא אוטומציה או טכנולוגיה, נתפס כאותנטי יותר ונאמן למצוות.
כך אופים מצות (עברית):
https://youtu.be/WubSZpPDZ_Y
אפיית מצות מודרניות במפעל המצות (עברית):
https://youtu.be/oGfr513nCHU
אפיית מצות ביתית (עברית):
https://youtu.be/2pAJioWLEHQ
ואפיית המצות התימניות, כמו שעשו פעם (עברית):
https://youtu.be/Bo68sXBpX_8
החרדים מקפידים על כל פרט (עברית):
https://youtu.be/iMwMUjHMDQc
ומצות מהודרות מיוצרות כך (עברית):
https://youtu.be/1Aw2p9ikEzo
תפוח בדבש הוא מנהג שבו נוהג עם ישראל כבר שנים רבות לטבול תפוח בדבש ולאכול את המתוק והטעים הזה בכל פה. את הדבש אנו אוכלים בראש השנה כדי שהשנה החדשה תהיה מתוקה.
אך למה צריך את התפוח בדבש דווקא? - הרי שניהם מתוקים, גם התפוח וגם הדבש! - ואכן התפוח הטבול בדבש הוא סמל למתיקות כפולה שאנו מאחלים לקראת השנה החדשה. מדוע צריך את כפל המתיקות הזה?
הסיבה שבחרו בתפוח כדי לטבול אותו בדבש היא ששני סוגי המתיקות הם שונים וכך אנו מאחלים לעצמנו גם את המתיקות הרגילה, שמסמל פרי העץ, וגם את המתיקות של התגברות על משברים וקשיים - אותה מסמל הדבש שבא מהדבורה, זו שיש לה עוקץ שיכול להכאיב ולפגוע.
הנה סרטון עם הסבר נוסף למנהג התפוח בדבש לילדים (עברית):
http://youtu.be/3Nywsq8DB9c?t=1s
חגיגת התפוח בדבש בגן (עברית):
http://youtu.be/ZNIkro0MOos
תכנית ארוכה יותר לקטנטנים לראש השנה (עברית):
http://youtu.be/bx6MkApWdPQ?t=34s
והשיר של נעמי שמר על התפוח בדבש (עברית):
http://youtu.be/P8g0g_IQcjI
לא ברור היכן נולדו הסֻפְגָּנִיות (Sufganiyot) אבל נראה שמדובר באחד המאכלים העתיקים, שגילם הוא כגיל הטיגון. הרי בצק הסופגניה הוא אותו בצק שמשמש ללחמניה או ללחם, אבל אם האחרונים נאפים בתנור הרי שהסופגניה מטוגנת בשמן וסופגת אותו, רמז למקור שמה.
כמעט כל מטבח יספר שהסופגניה נולדה אצלו. עדויות לסופגניות כלשהן נמצאו כבר אצל היוונים והרומאים. אבל מבחינת הסגנון שלה, הסופגנייה היהודית נלקחה כנראה מהמטבח הגרמני, שבו היא נקראת "בֵּרְלִינֶּר". סופגניות מקבילות יש בכל רחבי העולם הישן. בדרום גרמניה יש את ה"קראפפן", שפירושו "עוגת מחבת". הסופגנייה הגרמנית נראית ממש כמו הסופגנייה שלנו, גם אם היא לעיתים קטנה ממנה, אבל תמיד יש את הריבה שבמרכזה, או קרם מתוק אחר. גם אבקת הסוכר שמעליה מסגירה את ההשראה לסופגניות שלנו.
אבל הסופגניה שאנו מכירים לא נולדה בגרמניה. סופגניות מקבילות, בצורות שונות ומשונות אבל כמעט תמיד מגולגלות בסוכר או עם אבקת הסוכר מעליהן, ניתן למצוא כאלה במדינות רבות. בספרד היא נקראת "צ'ורוס", בסלובניה "קרוף", במרוקו ובטוניס יש את הספינג', באלג'יר את ה"קפאף", במזרח התיכון נאפות ה"עוואמה", שהן סופגניות זעירות וספוגות בסירופ דבש. מיני סופגניות יש גם בתורכיה, יוון, איראן ועד לאתיופיה ול"אנדונטס" היפאני הן הגיעו. אפילו לארצות הברית הובא השמנוני והמתוק הזה, על ידי המתיישבים ההולנדים והגרמנים שהגיעו לניו אינגלנד עם מה שיהפוך ל"דוֹנַאטְּס", הסופגניות המצופות והמתוקות להפליא, עם החור בסגנון "עדות הבייגלה".
בהונגריה של המאה ה-16 מופיעות כבר עדויות על קיומה המוקדם של מה שתיקרא בה "פרשנגי פאנק" והיא תיאכל בתקופת הקרנבל (פרשנגי בהונגרית).
מצד אחר מסתובבת אגדה על טבחית אוסטרית שהפילה במאה ה-17 חתיכה של בצק שמרים לתוך סיר מלא בשמן רותח ויצרה בטעות את הסופגנייה הראשונה. כך או כך, בנדודיה לאורך האימפריה האוסטרו-הונגרית הגיעה הסופגנייה המדושנת העונג, השמן והריבה, עד לגרמניה ומשם, ממש כמו אוזני-המן שבאו מאותה סביבה, היישר אלינו, היהודים. לנו התאים מנהג הסופגנייה במיוחד בזכות השמן, שעל פי האגדה לא נגמר בחנוכה...
בעברית היא נקראת סופגנייה, על שום שמן הטיגון הרב שהיא סופגת לתוכה. מקור המילה "סופגן" הוא מהמילה היוונית "סְפּוֹנְגוֹס" שמשמעותה "ספוג".
הנה תולדות הסופגניות (עברית):
https://youtu.be/nE9iP71pnNU
הכנה מהירה של סופגניות:
https://youtu.be/XGR3q7NEUls
סיפורן של הסופגניות היהודיות:
https://youtu.be/XsoM2DO-XNg
הדונאט האמריקאי, שגם הוא בא מאירופה:
https://youtu.be/Eok6_EksV_8?t=19s
הברלינר הגרמני שדומה להפליא לסופגניה:
https://youtu.be/uWMzyNHsUDo
מה אנו מזכירים באכילת הסופגניה (עברית):
https://youtu.be/yBCv6QIJXfA
ובחיוך - מה קורה כשיוצאת גזירה נגדן (עברית):
https://youtu.be/wuN1EklN1bU
על אף שאיננו ישראלי, הוא המלך של שבת בבוקר ואוכלים אותו כמעט כולם בישראל. יש רשתות מזון מהיר שמפיצות אותו במיוחד וכל פיצוציה בגוש דן חייבת שיהיה לה סיר שלו, בבוקר יום שבת, לטובת הבליינים שסיימו לילה שלם וחייבים משהו לאכול, בדרך הביתה.
זהו הג'חנון (Jachnun), מאכל תימני מסורתי, עשיר ושמנוני, המבוסס על בצק, וטעמו נע בין מתוק למלוח.
פירוש השם ג'חנון בערבית תימנית הוא "בצק קטן". בתימן הכינו אותו מקמח מלא, בהיות הקמח הלבן נדיר יחסית. מסורתית השאירו את הכנת הג'חנון לקראת ערב שבת, הוא היה אז מאכל מתוק שהוכנס לתנור ומאפה על אש קטנה, לאורך כל הלילה.
מקור הג'חנון הוא ביהודי העיר עדן שבתימן. אצלם נהגו להכין אותו בטעם מתקתק יחסית, ולאכול אותו עם סוכר או חלבה מתוקים... להכנתו השתמשו אז בסאמנה, מעין חמאה מזוקקת בטעמים מעושנים.
יש סברה שהג'חנון לא נולד בעדן, אלא הגיע אליה, כמאפה טורקי עות'מני עם בשר ותפוחי אדמה, שנקרא "גול". יש עוד מקורות אפשריים לג'חנון, כמו מאכלים הודי וספרדי כלשהם אבל באמת שזה לא ממש חשוב. נראה שבהיותה עיר נמל עם נגיעות בינלאומיות, עדן נחשפה ללא מעט מאכלים. אם הגול הטורקי תפס בה הוא עבר אצל היהודים התאמה, כשבדרך מהגול אל הג'חנון נשאר רק הבצק... בתחילה הוצא ממנו הבשר, אולי מסיבות של כשרות. את תפוחי האדמה שהוצאו גם הם אל הסיר ובהמשך ירדו לגמרי, החליפו דווקא ביצים. אלה הונחו לידו בסיר והבישול הארוך הופך אותן לביצים חומות וטעימות להפליא. אם כבר טורקיה אז רק נזכיר שגם הביצים של הבורקס הטורקי נאפות באותה צורה ובאותו טעם אלוהי.
העגבניות המרוסקות הוצמדו לג'חנון הרבה יותר מאוחר, ביחד עם הביצה הקשה והסחוג החריף, שהחליף ממתקים וריבות שהוגשו לידו בתימן. זה היה כנראה כשהוא הפך למאכל של שבת בבוקר וזה ודאי תודות למטבח הישראלי שיצר מיזוג מופלא של טעמים מעדות שונות.
בישראל נוהגים לאכול את הג'חנון בשבת בבוקר, לאחר שהוא התבשל לאיטו, במשך לילה שלם בתנור. מרבית התימנים, אלה שאינם מהעיר עדן, כלל לא הכירו את הג'חנון עד שעלו לארץ. בכל אזור בתימן אכלו היהודים מאכל אחר בשבת בבוקר. מכירים קובנה, לחוח?
כיום נוהגים להגיש את הג'חנון, כשלצידו סחוג, רסק עגבניות וביצה קשה, עדיף חומה - לאחר שבושלה בסיר, עם הג'חנון.
הכנתו של הג'חנון די פשוטה. כל העניין מסתכם בהכנת הבצק, כמה קיפולים שלו, שיוצרים בצק עלים, גלגול לקוטר של כמה סנטימטרים ואפייה איטית בתנור, ביחד עם הביצים, בטמפרטורה נמוכה - של פחות מ-100 מעלות צלזיוס, למשך הלילה.
הנה תולדות הג'חנון (עברית):
https://youtu.be/s-W1UbFY9Vs
הסבר ג'חנונך לתייר:
https://youtu.be/zADFcgUEavs
כך מכינים את הג'חנון התימני:
https://youtu.be/gfzmBYD-yYg
באזורים אחרים בתימן הכינו לחוח (עברית):
https://youtu.be/LuNRsoJeGY0
או קובנה (עברית):
https://youtu.be/cFpYztBwjQU
ותחרות של ג'חנונים? - אתם רציניים עכשיו? (עברית):
https://youtu.be/cqWsXrgQudA
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
מה מקורן של אוזני המן?
אוזני המן נולדו ממאכל שאינו יהודי אלא מאפה גרמני פופולארי. במקור הם היו עוגיות עממיות, מעין כיסוני פרג גרמניים בשם היידי "הוֹמֶן טָאש" או בגרמנית "מאָן טאַש" (mon tash), שפירושם "כיס פרג".
היהודים כינו אותן "אמאן טיש" והדרך הייתה קצרה לאמץ אותן לחג הפורים ולדמות את צורת האוזן המשונה שהם ראו בהן כדי להפוך אותן, בשיבוש על שיבוש, בכינוי העממי "אוזני המן".
מי שהציעו את השם 'אוזני המן' היו יהודי גרמניה ויהודי איטליה. מדרש אגדה יהודי מספר שהמן הרשע הגיע אל המלך כשהוא אבל וחפוי-ראש. אוזניו היו מקוטפות ומכאן "אוזני המן".
הנה סיפורם של ה"המנטאשן" או אוזני המן:
https://youtu.be/QUUZcsImNwI
כך מכינים אוזני המן (עברית):
https://youtu.be/joNmvNJap6g
ואזני המן לצד מאכלים יהודיים נוספים ומעולים:
https://youtu.be/qsOjuogpKZs
אוזני המן נולדו ממאכל שאינו יהודי אלא מאפה גרמני פופולארי. במקור הם היו עוגיות עממיות, מעין כיסוני פרג גרמניים בשם היידי "הוֹמֶן טָאש" או בגרמנית "מאָן טאַש" (mon tash), שפירושם "כיס פרג".
היהודים כינו אותן "אמאן טיש" והדרך הייתה קצרה לאמץ אותן לחג הפורים ולדמות את צורת האוזן המשונה שהם ראו בהן כדי להפוך אותן, בשיבוש על שיבוש, בכינוי העממי "אוזני המן".
מי שהציעו את השם 'אוזני המן' היו יהודי גרמניה ויהודי איטליה. מדרש אגדה יהודי מספר שהמן הרשע הגיע אל המלך כשהוא אבל וחפוי-ראש. אוזניו היו מקוטפות ומכאן "אוזני המן".
הנה סיפורם של ה"המנטאשן" או אוזני המן:
https://youtu.be/QUUZcsImNwI
כך מכינים אוזני המן (עברית):
https://youtu.be/joNmvNJap6g
ואזני המן לצד מאכלים יהודיים נוספים ומעולים:
https://youtu.be/qsOjuogpKZs
מהי הזאלאבייה?
לסופגניה שאנו מטגנים יש קרובות משפחה ורחוקות יותר במקומות ואזורים רבים בעולם. אחת הסופגניות המקבילות הללו היא הזאלאביה, הנקראת גם ג'לבי (Jalebi).
ג'לבי הוא מעדן מתוק ומסורתי, המוגש לרוב כשהוא חם, פריך מבחוץ וספוג בסירופ סוכר מבפנים. זהו קינוח שטוגן בשמן עמוק, העשוי מבלילת קמח חיטה מותסס, סוכר ויוגורט, שלאחר מכן הוספגה בסירופ עשוי מסוכר, מים ולפעמים זעפרן או מי ורדים.
הג'לבי פופולרי במקומות רבים בעולם, במיוחד בדרום אסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בה הזלביה היא קינוח שונה שנהוג לעצב בה לולאות של בלילה בצורה המזכירה בייגלה ומטוגנת בשמן עמוק ואז נעטפת מסביב בסירופ מתוק.
מקורו של הזלביה אינו ברור, אך מאמינים שהוא נולד בפרס ולאחר מכן התפשט להודו, שם הוא הפך פופולרי במהלך האימפריה המוגולית.
אצל המוסלמים הג'לבי נפוץ כמאכל חגיגי בחודש הרמדאן, אצל ההינדים בחגיגות הדיוואלי ובחגי ההתגלות והפסחא אצל הנוצרים. בקרב יהודי תימן ויהודי סוריה ומדינות נוספות במזרח התיכון, הזלביה היא מאכל מסורתי לחנוכה ולעתים גם בשבועות.
בהודו, הג'לבי הוא אוכל רחוב פופולרי ומוגש לעתים קרובות במהלך פסטיבלים, חתונות ואירועים מיוחדים אחרים.
הזאלאביה מגיע בצורות וגדלים שונים, כשחלקם עבים ופריכים יותר מאחרים. יש אנשים שמוסיפים לבלילה תבלינים כמו הל או קינמון כדי לתת לה טעם ייחודי.
הזאלאביה הוא מתוק וטעים, אך הוא ממש לא נחשב לבריא, בשל היותו מפוצץ בקלוריות ובסוכר. ועדיין, במקומות רבים זהו קינוח פופולרי שאנשים רבים נהנים ממנו, במיוחד בעונות החגים.
לסיכום, זלביה הוא קינוח פופולרי שדורות רבים נהנו ונהנים ממנו עד היום. המרקם הייחודי והמתיקות שלו הופכים אותו לפינוק שאהוב על רבים. במינונים קטנים וברגעי חג, הוא בהחלט מספק רגע של טעם טוב ומתיקות סירופית ששווה לטעום מדי פעם.
כך מכינים זלביה ברחוב בהודו:
https://youtu.be/4mWcsrWmbBw
הנה הזלבייה המצרית:
https://youtu.be/pdFm9Rnz4H8
והשיר "מותק זלבייה":
https://youtu.be/CTmKrwFu7wg
לסופגניה שאנו מטגנים יש קרובות משפחה ורחוקות יותר במקומות ואזורים רבים בעולם. אחת הסופגניות המקבילות הללו היא הזאלאביה, הנקראת גם ג'לבי (Jalebi).
ג'לבי הוא מעדן מתוק ומסורתי, המוגש לרוב כשהוא חם, פריך מבחוץ וספוג בסירופ סוכר מבפנים. זהו קינוח שטוגן בשמן עמוק, העשוי מבלילת קמח חיטה מותסס, סוכר ויוגורט, שלאחר מכן הוספגה בסירופ עשוי מסוכר, מים ולפעמים זעפרן או מי ורדים.
הג'לבי פופולרי במקומות רבים בעולם, במיוחד בדרום אסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בה הזלביה היא קינוח שונה שנהוג לעצב בה לולאות של בלילה בצורה המזכירה בייגלה ומטוגנת בשמן עמוק ואז נעטפת מסביב בסירופ מתוק.
מקורו של הזלביה אינו ברור, אך מאמינים שהוא נולד בפרס ולאחר מכן התפשט להודו, שם הוא הפך פופולרי במהלך האימפריה המוגולית.
אצל המוסלמים הג'לבי נפוץ כמאכל חגיגי בחודש הרמדאן, אצל ההינדים בחגיגות הדיוואלי ובחגי ההתגלות והפסחא אצל הנוצרים. בקרב יהודי תימן ויהודי סוריה ומדינות נוספות במזרח התיכון, הזלביה היא מאכל מסורתי לחנוכה ולעתים גם בשבועות.
בהודו, הג'לבי הוא אוכל רחוב פופולרי ומוגש לעתים קרובות במהלך פסטיבלים, חתונות ואירועים מיוחדים אחרים.
הזאלאביה מגיע בצורות וגדלים שונים, כשחלקם עבים ופריכים יותר מאחרים. יש אנשים שמוסיפים לבלילה תבלינים כמו הל או קינמון כדי לתת לה טעם ייחודי.
הזאלאביה הוא מתוק וטעים, אך הוא ממש לא נחשב לבריא, בשל היותו מפוצץ בקלוריות ובסוכר. ועדיין, במקומות רבים זהו קינוח פופולרי שאנשים רבים נהנים ממנו, במיוחד בעונות החגים.
לסיכום, זלביה הוא קינוח פופולרי שדורות רבים נהנו ונהנים ממנו עד היום. המרקם הייחודי והמתיקות שלו הופכים אותו לפינוק שאהוב על רבים. במינונים קטנים וברגעי חג, הוא בהחלט מספק רגע של טעם טוב ומתיקות סירופית ששווה לטעום מדי פעם.
כך מכינים זלביה ברחוב בהודו:
https://youtu.be/4mWcsrWmbBw
הנה הזלבייה המצרית:
https://youtu.be/pdFm9Rnz4H8
והשיר "מותק זלבייה":
https://youtu.be/CTmKrwFu7wg
מאיפה בא החומוס ומה הסוד שלו?
מקורותיו ההיסטוריים של המאכל הכי יצרי במזרח התיכון אינם ברורים לחלוטין. החימצה היא סוג של קטניה, שקיבלה את שמה על שום נטייתה המהירה להחמיץ וישנן עדויות שכבר באלף החמישי לפנה"ס, במצרים העתיקה, הכינו המצרים מאכלים מגרגרי חימצה.
גם היהודים ידעו דבר או שניים על החימצה, במיוחד כשבספר רות מציע בועז לרות המואביה "וטבלת פיתך בחומץ". היות וחומץ אינו דבר מאכל די מובן סביר שמדובר בחומוס מסוג כלשהו.
עם זאת, העדות הממשית הראשונה לאכילה של חומוס, היא מהתקופה הצלבנית.
כיום נפוץ החומוס שאנו מכירים בכל מדינות המזרח התיכון - במיוחד בעולם הערבי ומעט גם בחלק ממדינות הבלקן, כמו תורכיה, קפריסין ויוון.
בשנים האחרונות ובעיקר תודות להתלהבות ממזון בריא וטבעוני, הולך החומוס ותופס מקום של כבוד גם על המדפים ברשתות השיווק ובמסעדות נחשבות באירופה ובצפון אמריקה.
ואפילו לחלל החומוס כבר הגיע. זה היה כשנשלחו גרגרי חומוס אל תחנת החלל הבינלאומית והונבטו בה, כחלק מניסוי שעורכים בישראל, לגבי גידול והנבטה של מזונות חקלאיים בחלל.
הכל על החומוס והמחלוקות (עברית):
https://youtu.be/YBJPO9561qo
מקורות החומוס התנ"כיים:
http://youtu.be/4lg0DUWOPJY
כך מכינים הערבים את החומוס המצוין שלהם:
https://youtu.be/NP8ZYYp43oc
כך בישראל (עברית):
https://youtu.be/BwmetkENxIs
הכינו חומוס מעולה בבית:
https://youtu.be/_ahfNz2EnN8
חומוס בסגנון ירושלמי:
https://youtu.be/ChXyNTA_DkE
קבלו את החומוס והאוכל הערבי בכלל (עברית):
https://youtu.be/gYtinC-ThQ4?long=yes
וסרטון תיעודי על גידול החומוס:
https://youtu.be/_EL8DL1N-lQ?long=yes
מקורותיו ההיסטוריים של המאכל הכי יצרי במזרח התיכון אינם ברורים לחלוטין. החימצה היא סוג של קטניה, שקיבלה את שמה על שום נטייתה המהירה להחמיץ וישנן עדויות שכבר באלף החמישי לפנה"ס, במצרים העתיקה, הכינו המצרים מאכלים מגרגרי חימצה.
גם היהודים ידעו דבר או שניים על החימצה, במיוחד כשבספר רות מציע בועז לרות המואביה "וטבלת פיתך בחומץ". היות וחומץ אינו דבר מאכל די מובן סביר שמדובר בחומוס מסוג כלשהו.
עם זאת, העדות הממשית הראשונה לאכילה של חומוס, היא מהתקופה הצלבנית.
כיום נפוץ החומוס שאנו מכירים בכל מדינות המזרח התיכון - במיוחד בעולם הערבי ומעט גם בחלק ממדינות הבלקן, כמו תורכיה, קפריסין ויוון.
בשנים האחרונות ובעיקר תודות להתלהבות ממזון בריא וטבעוני, הולך החומוס ותופס מקום של כבוד גם על המדפים ברשתות השיווק ובמסעדות נחשבות באירופה ובצפון אמריקה.
ואפילו לחלל החומוס כבר הגיע. זה היה כשנשלחו גרגרי חומוס אל תחנת החלל הבינלאומית והונבטו בה, כחלק מניסוי שעורכים בישראל, לגבי גידול והנבטה של מזונות חקלאיים בחלל.
הכל על החומוס והמחלוקות (עברית):
https://youtu.be/YBJPO9561qo
מקורות החומוס התנ"כיים:
http://youtu.be/4lg0DUWOPJY
כך מכינים הערבים את החומוס המצוין שלהם:
https://youtu.be/NP8ZYYp43oc
כך בישראל (עברית):
https://youtu.be/BwmetkENxIs
הכינו חומוס מעולה בבית:
https://youtu.be/_ahfNz2EnN8
חומוס בסגנון ירושלמי:
https://youtu.be/ChXyNTA_DkE
קבלו את החומוס והאוכל הערבי בכלל (עברית):
https://youtu.be/gYtinC-ThQ4?long=yes
וסרטון תיעודי על גידול החומוס:
https://youtu.be/_EL8DL1N-lQ?long=yes
מאיפה בא הקוסקוס?
הקוסקוס הוא מאכל צפון אפריקאי שניתן למצוא גם באי סיציליה שבים התיכון ובדרום איטליה. נראה שאת המחלוקת בין המרוקאים לתוניסאים לגבי המקום שבו נולד הקוסקוס לא ניתן לפתור בעזרת המידע ההיסטורי הקיים. מה שכן ידוע הוא ששיטת ההכנה של הקוסקוס נולדה עוד באימפריה הרומית.
זה קרה כפי הנראה בקרתגו העתיקה, עיר ששכנה מערבית לתוניס של היום. החיילים הרומיים והמקומיים נהגו להכין את שאריות החיטה בדרך דומה לזו של הקוסקוס המודרני - בתהליך של אידוי מהתפחה על ידי מים. המעבר לסולת התרחש כנראה בהמשך השנים, אם כי לא ברור בדיוק היכן החל, ואולי גם לא חשוב כיוון שהגבולות המדיניים של מרוקו ותוניס לא היו קיימים באותן שנים.
הנה סרטון מחויך על הקוסקוס (עברית):
http://youtu.be/VxULWIxMJC0
מראות ממרוקו:
https://youtu.be/hVvEISFw9w0
והקוסקוס לצד עוד ממזונות הרחוב במרוקו (מתורגם):
https://youtu.be/yDPCWaw5Upw?long=yes
הקוסקוס הוא מאכל צפון אפריקאי שניתן למצוא גם באי סיציליה שבים התיכון ובדרום איטליה. נראה שאת המחלוקת בין המרוקאים לתוניסאים לגבי המקום שבו נולד הקוסקוס לא ניתן לפתור בעזרת המידע ההיסטורי הקיים. מה שכן ידוע הוא ששיטת ההכנה של הקוסקוס נולדה עוד באימפריה הרומית.
זה קרה כפי הנראה בקרתגו העתיקה, עיר ששכנה מערבית לתוניס של היום. החיילים הרומיים והמקומיים נהגו להכין את שאריות החיטה בדרך דומה לזו של הקוסקוס המודרני - בתהליך של אידוי מהתפחה על ידי מים. המעבר לסולת התרחש כנראה בהמשך השנים, אם כי לא ברור בדיוק היכן החל, ואולי גם לא חשוב כיוון שהגבולות המדיניים של מרוקו ותוניס לא היו קיימים באותן שנים.
הנה סרטון מחויך על הקוסקוס (עברית):
http://youtu.be/VxULWIxMJC0
מראות ממרוקו:
https://youtu.be/hVvEISFw9w0
והקוסקוס לצד עוד ממזונות הרחוב במרוקו (מתורגם):
https://youtu.be/yDPCWaw5Upw?long=yes
