» «
אם החיטה
מהי אם החיטה?



אם החיטה (Wild wheat) היא חיטת בר קדומה שממנה תרבתו לפני 10,000 שנים את החיטה שאותה אנו אוכלים ברובנו כיום. ככל הנראה זה קרה באיזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.

החוקרים חיפשו אותה כבר במאה ה-19 ואכן, אם החיטה נמצאה לראשונה בשדה בצפון ארץ ישראל בשנת 1873. אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הבינו בדיעבד שזו הייתה חיטת בר. ההבנה שזו החיטה שממנה נוצרה החיטה התרבותית, המבוייתת, הפכה למוסכמה. רק כמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 1906, לאחר שמדענים וחוקרים רבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום וחוקר הצמחים היהודי, אהרון אהרונסון, לחפשה בארץ ישראל.

אהרונסון, תושב המושבה זכרון יעקב ובן טיפוחיו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מי ששלח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת, היה חוקר צעיר ומוכשר להפליא. מי שבדיעבד יוודע שמו גם כמייסד וראש מחתרת ניל"י, מחתרת ריגול יהודית שפעלה נגד העות'מאנים ועזרה לבריטים לכבוש את הארץ, הקדים את כל החוקרים האחרים ומצא את אם החיטה, בסמוך למושבה ראש פינה. התגלית הזו פרסמה את שמו בכל העולם ועתידו היה מובטח.

אהרונסון סבר וצדק שגילוי אם החיטה עשוי להקנות לחוקרים ידע שיסייע לאתר תכונות המצויות בחיטה, מה שיאפשר להשביח את הגידולים ולהגדיל את העמידות של החיטה בפני מחלות ויובש.

ואכן, הגילוי של אהרונסון שינה את פני התזונה העולמית לתמיד. עד היום משתמשים באם החיטה להשבחת החיטה הקיימת ונעזרים בה כדי להפוך את החיטה לעמידה ומזינה יותר, להקטין את הצורך לרסס אותה ולהעשיר אותה בויטמינים ומינרלים.

בימינו, לאור שינויי האקלים העולמי וההתחממות כדור הארץ, מתגלית אם-החיטה כחשובה עוד יותר. תרומתה משמעותית מאד לחיזוק תכונות חשובות לחיטה שממנה ניזונה האנושות, כמו העמידות שלה בפני מחלות ומזיקים, עמידות לחום, יובש וקרינה ועוד. הידע הרב שתרם המחקר על אם החיטה בתחום הגנטיקה של החיטה מאפשר גם השבחה גנטית של החיטה ושל מיני צומח נוספים המשמשים לייצור מזון.


הנה סרטון על אם החיטה וגילויה בארץ (עברית):

https://youtu.be/pFwaYz_wV3Q


שדה עם גידול שנראה כמו אם החיטה:

https://youtu.be/V1tHMCYm00s


והחיטה הפכה לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת בקרב תזונאים ואנשי בריאות בעולם:

https://youtu.be/eO3cIrNEuIc?long=yes
תירס
מהם תולדות התירס?



רבים לא מודעים לכך שהתירס הוא הגידול הנפוץ ביותר בעולם, אפילו יותר מהחיטה והאורז הנפוצים כל כך. התירס מהווה מרכיב ראשון במעלה בתפריט המזון העולמי.

ממנו מכינים קמח תירס ושלל מוצרי מזון, מדגני בוקר ועד חטיף הפופקורן - מהחטיפים האהובים בעולם ומהיותר בריאים שבהם.

מקורו של התירס במרכז אמריקה. רק עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15 הוא הועבר ליבשת אירופה וממנה הופץ באדיבות הקולוניאליזם האירופי לכל רחבי העולם.

במקומות רבים בעולם נחשב התירס למאכל רחוב פופולרי ופשוט להכנה וקמח התירס הוא מוצר יסוד בהרבה מטבחים. מגרעיני תירס עשוי הקורנפלקס, המשמש מרכיב מרכזי בארוחת הבוקר של מיליונים בעולם המערבי, במיוחד הצעירים שבהם.

באולמות הקולנוע נחשב הפופקורן, שמכינים מגרגרי התירס המופרדים ומיובשים, לחטיף בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרטים. למעשה, הפופקורן אהוב כל כך באולמות הקולנוע, עד שהוא הפך לסמל העולמי של המסך הגדול.

מובילת גידול התירס בעולם כיום היא ארצות הברית. גידולי התירס של ארה"ב מהווים חצי מכלל התוצרת העולמית. בשנת 2009 ארצות הברית יצרה לבדה מעל 300 מיליון טונות של תירס.


הנה ההיסטוריה של התירס (מתורגם):

https://youtu.be/i6teBcfKpik
אורז
איך מגדלים אורז?



גידול האורז הוא ענף חקלאי חשוב בעולם, שכן האורז הוא אחד מהמזונות הנפוצים והנצרכים בעולם. חקלאות האורז פרושה כמעט בכל מקום בתבל. היא מחייבת אמנם עבודה ומים רבים, אבל בכל מקום שיש את שני אלה ניתן לגדל אורז. מחצית מאוכלוסיית העולם מתבססת על האורז כמזון עיקרי על שולחנה.

לרוב מגדלים אורז בשדות שהוצפו במים. מים אלה מגיעים מהגשמים או מהנהר הסמוך, באמצעות תעלות שמיועדות לכך. שדות האורז המושקים לא מאבדים את הפוריות ומסוגלים להניב את אותו יבול למשך מאות ואלפי שנים. גובה המים נע מחצי מטר ועד לשני מטרים. המים מבודדים את הצמחים במדרגת האורז מהחום. המים בשדה האורז מייצרים סוג של אקווריום, עם מערכת סביבתית השומרת על איזון טבעי ובריא לצמחים. חלק מהחקלאים יודעים לספר שהמים גם מונעים צמיחה של עשבים שוטים.

כשהצמחים גדולים, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש אותם לגמרי. לאחר שיובשו צמחי האורז, הם נקטפים אותם ומועברים למפעל. שם חובטת בהם מכונה מיוחדת ומפרידה כך את גרגרי האורז מהצמחים היבשים. לאחר ניקוי ומיון של הגרגרים, אורזים את האורז המנופה והנקי בשקים והם מוכנים לשיווק.

בחקלאות האורז נושא מעניין הוא הדישון. נקווה שלא נקלקל לכם את הנאת האורז אם נספר שטובי החקלאים מכניסים לשדות האורז מלאי המים להקות דגים או ברווזים, שיחיו במים וידשנו בצואתם את השדה...

כשהאורז גדול, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש את הצמחים. לאחר שיובשו צמחי האורז, קוטפים אותם. במאלאית ובאינדונזית הם נקראים "פאדי", כלומר אורז שנקצר אבל עדיין לא נחבט וקולף מתוך המוץ.

לאחר מכן חובטים במוץ, כדי להפריד ממנו את גרגרי האורז. אז מנקים את הגרגרים, ממיינים מהם את גרגרי האורז המקולקלים והאורז הנקי מוכן לאריזה.


כך מגדלים אורז:

https://youtu.be/kxAEiHCErSA


עוד על תהליך גידול האורז:

http://youtu.be/dT6gjb48_N0


וכך קוצרים את האורז:

http://youtu.be/V2SSKAf0yBU
רימון
מה קדוש ברימון ומה מקומו בסעודת החג בראש השנה?



"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.

אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון, אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!

ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.

לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.

מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.

גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.

עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.

אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.

הייו טובים. אמן!


הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):

http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s


וסרטון על עץ הרימון ועל הרימון של ראש השנה (עברית):

http://youtu.be/aTMiq_01aws

מאכלים עתיקים

חרובים
איך היה החרוב ממזון עניים ליחידת מידה יוקרתית?



החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.

רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.

גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים.

מקור שמו לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב. פעמים רבות נקראו ה"מעות", שהיו המטבעות הפשוטים בימי קדם, "חרובין".


#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.

פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.

את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.

עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.

הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.


#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.

אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.

מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.

בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.

באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.

כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.

אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.


הנה ליקוט החרובים (עברית):

https://youtu.be/xA80D4vAOlk


מטעי חרובים באוסטרליה:

https://youtu.be/nFcpStnOm4A


קציר החרובים:

https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY


כך מייצרים סירופ חרובים:

https://youtu.be/-KVcz_iFuZY


והכנת משקה חרובים (עברית):

https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
דבש
איך מכינים דבש?



את הדבש מייצרות הדבורים. הדבורים מתחילות בהכנת הדבש בכוורות. הכוורן שולה את חלות הדבש מהכוורת, אחרי שריסס בעשן את הכוורת, כדי להרחיקן.

מכאן עוברות חלות הדבש למפעל הדבש. במפעל מגלחים את חלות הדבש ומוציאים מהן את הדבש כולו. את הדבש הזה ממלאים בצנצנות, שמים תוויות ואורזים בארגזים.

זהו. עוד משלוח דבש טבעי וטעים מוכן לשיווק. מכאן יישלחו ארגזי הדבש היישר למפיצים ולחנויות המזון. בתיאבון!


כך הדבורים מייצרות את הדבש (מתורגם):

https://youtu.be/nZlEjDLJCmg


וכך הדבש מגיע מהדבורים, דרך המפעל ועד אל המטבח שלנו:

http://youtu.be/iT6IQx26eHk
בננות
מהן תולדות הבננה וכיצד הגיעו הבננות לאמריקה?



לא רבים יודעים שהבננה התרבותית נולדה בדרום מזרח אסיה, החוקרים סבורים שזה קרה באזור גינאה החדשה. לפני 8-10 אלפים שנה היא בויתה, מה שמעמיד אותה כאחד מצמחי החקלאות הכי קדומים שיש.

במהלך אלפי שנים הופצה הבננה על ידי בני המין האנושי לאזורים טרופיים וסובטרופיים שונים. למערב היא הובאה על ידי סוחרי תבלינים. יש סברה שאלכסנדר הגדול הוא ככל הנראה מי שהביא את הבננה לאירופה, לאחר שגילה את הפרי עתיר האנרגיה בעת שכבש את אסיה.

במאה ה-8 לספירה יש כבר עדויות על אכילה וגידול בננות בארץ ישראל וככל הנראה במזרח התיכון בכלל.

הערבים הם אלה שהביאו את צמחי הבננה לאפריקה וחקלאים החלו לגדל אותם, במיוחד בצד המערבי של היבשת האפריקאית. משם הועבר צמח הבננה, במאה ה-16, על ידי הכובשים הספרדים אל המושבות שלהם ביבשת אמריקה. הוא נקלט שם היטב וגידול בננות באזורים הטרופיים של יבשת אמריקה היו להצלחה גדולה.

במהלך ההצלחה הגדולה נעקרו שטחים עצומים של יערות גשם, כדי לגדל בננות במטעים חדשים. פגיעת פטריה בזן הפופולרי ביותר של הבננות, ה"גרו מישל", התפשטה במהירות בין המטעים העצומים הללו של מרכז אמריקה. קראו לתופעה הזו "מגפת פנמה", על שם אחת מהארצות בהן גידלו בננות בכמויות ענק. בעקבותיה עקרו עוד המון יערות, כדי לטעת מטעים נקיים ובריאים.

עד כדי כך גדולה הייתה ההיקלטות של הבננה באמריקה, עד שכיום מהוות ארצות אמריקה הדרומית והתיכונה את היצואניות הגדולות של בננות לכלל ארצות העולם. לאור זאת, ודאי לא תתפלאו לדעת שמגדלת הבננות הגדולה בעולם היא אקוודור, השוכנת ביבשת אמריקה.


הנה ההיסטוריה של הבננה:

https://youtu.be/SpAHPXNhAwk


הסיפור הקשה של הבננות במרכז אמריקה והעקירה העצומה של יערות הגשם לצורך מטעים חדשים:

https://youtu.be/esvycD1O3cM


והדרך שעושה הבננה מדרום אמריקה אלינו:

https://youtu.be/2HeO9k7jgVo
מלח
למה קיבלו החיילים הרומאים משכורתם במלח?



המלח נחשב בימינו לתבלין נפוץ וזול ביותר. רבים לא יודעים עד כמה נדיר ויקר הוא היה בימי קדם וכמה משמעותי.

כבר בתקופה הניאוליטית החלו לייצר, כלומר לקצור את המלח. בתקופת הברונזה המסחר בו הלך ופרח. הומרוס היווני כינה אותו "החומר האלוהי" ובהמשך הוא זכה לכינוי "הזהב הלבן".

וכשמשהו יקר אז משלמים עליו בדם. כך שבמהלך ההיסטוריה האנושית התנהלו מלחמות בכדי להשיג את המלח. הוא היה, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שהרומאים לטשו עיניים לארץ ישראל ולצרפת של היום.

כי המלח לא היה רק התבלין שגואל את המזון מלהיות תפל, אלא גם משאב חיוני ושווה ערך לרכוש רב ולעוצמה של אומה.

הייתם מאמינים, למשל, שהחיילים הרומיים קיבלו את שכרם בימי קדם במלח, במקום בכסף או בסחורות אחרות, מגרות יותר, כמו זהב?

אז כן, במקומות רבים, כולל באימפריה הרומית, היה המלח מצרך יקר ערך לאורך ההיסטוריה. בזכות ערכו הרב, חיילי רומי נהגו לקבל משכורות במלח. קראו לשכר הזה "סאלריום", שפירושו היה "קצבת מלח". ממנו באה המילה "סאלארי" (salary), משכורת באנגלית, או המילה "סולדי", כסף בצרפתית, כמו גם מילים נוספות בשפות לטיניות אחרות.

אגב,עד כדי כך המלח היה משמעותי בחייהם של חיילי האימפריה ההיא, עד שממנו נגזרו גם המילים soldier, או סולדאט, שפירושן בשפות לטיניות שונות חייל.

יש גם טענה היסטורית שכשרצו מפקדי צבא רומי לעקר את הערים שכבשו, הם נהגו לפזר מלח על הריסותיהן. חובה לציין שהיסטוריונים רבים מטילים בכך ספק, גם מכיוון שלא נמצאו עדויות או ממצאים ארכיאולוגיים לכך וגם בשל בזבוז כמויות של מלח, שמתנגש עם ערכו ומחירו הגבוה באותה תקופה.

כך או כך, הרומאים תמיד השאירו קצת מלח לאוכל, שאחרת הוא היה תפל. מה שמזכיר לנו שמהמילה salt, כלומר מלח, בא גם הסלט, ה-salad שאנו אוכלים.

אבל עדיין, תמיד נשמר מעט מלח במטבח הרומי, כי להמליח את הירקות היה מנהג רומאי שהופץ לכל פינות האימפריה.


הנה סיפור משכורות המלח של חיילי רומי, שגם העניקו למשכורת את שמה:

https://youtu.be/R04-hTZokn0


השערת פיזור המלח על קרתגו ההרוסה בידי הרומים:

https://youtu.be/HsyFimGogAQ


חייו של החייל הרומאי (מתורגם):

https://youtu.be/P5e7cl19Ha0


פרופסור מספר על הנושא:

https://youtu.be/OvrMkfAp7wM?long=yes


והרצאת וידאו בנושא:

https://youtu.be/g_3wRicL-QI?long=yes


תקרית הפרעצל
מה המאפה מימי הביניים שכמעט והרג את האיש החזק בעולם?



הפרעצל (Pretzel) הוא כעך רחוב גרמני, שמקורו בימי הביניים. האגדה מספרת שהפרעצל נוצר אחרי שהדוכס של ווירטנברג דרש מפרידר, האופה המעצבן שלו, לחם שבו יוכל לראות את השמש 3 פעמים. הדוכס, שלא אהב את פרידר, בעיקר מכיוון שלא הפסיק לפטפט, איים שאם לא יצליח במשימה הוא יעיף את האופה לכל הרוחות. פרידר התלבט 3 ימים. לבסוף עלה במוחו רעיון והוא עיצב את הפרעצל בצורת ידיה של אשתו, כשהן מונחות על מותניה.

תודות למהגרים גרמנים הפך הפרצל להצלחה מסחררת גם בארצות הברית של אמריקה. כיום יש רבים שנשבעים שכעכי הפרעצל הניו-יורקיים טובים פי כמה מהמקור הגרמני. אחרים מחייכים בהבנה ונדים בראשם...

אבל בתחילת שנות האלפיים כמעט ונטל פרעצל אחד את חייו של האיש החזק בעולם. זה קרה כשנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש אכל פרעצל וכמעט ונחנק ממנו. במהלך אכילת פרעצלים בזמן הצפייה במשחק פוטבול, התעלף הנשיא, נפל על הרצפה וספג חבטה בראשו. הנשיא בוש, שהיה לבדו באותם רגעים, נותר חסר הכרה למשך זמן קצר. כעבור כמה דקות לערך הוא התעורר והזעיק אחות.

המקרה קיבל את הכותרת "תקרית הפרעצל". התוצאה הייתה סימן אדמדם מהחבטה שספג כשנפל, מתחת לעינו השמאלית,.

למחרת התקרית, מצא עצמו הנשיא מתבדח בפני קהל מעריץ וממליץ להקשיב לאמא. "אם אמא שלי שומעת," הוא אומר "הייתי צריך להקשיב לך אמא... צריך ללעוס את הפרעצל לפני שבולעים אותו".

הפרעצל מקבל את הצבע והמרקם הדחוס שלו על ידי בישול מהיר שלו בבורית, לפני אפייתו בתנור. רבים מכינים אותו בבית ומעבר לטעם הנפלא שלו זוכים לריחות שממלאים את המטבח בריח נפלא.


כך יוצרים את צורתו של הפרעצל:

https://youtu.be/uwy9c0foFTc


וכך מכינים אותו בבית (עברית):

https://youtu.be/hf6ug_K4fFM


הסיפור של הפרעצל (עברית):

https://youtu.be/YRhl_tIEpiA


וסיפורו של הפרעצל מאז נולד בגרמניה (עברית):

https://youtu.be/Sc-pL1sQlyg?13m23s?long=yes
מאיפה בא החומוס ומה הסוד שלו?



מקורותיו ההיסטוריים של המאכל הכי יצרי במזרח התיכון אינם ברורים לחלוטין. החימצה היא סוג של קטניה, שקיבלה את שמה על שום נטייתה המהירה להחמיץ וישנן עדויות שכבר באלף החמישי לפנה"ס, במצרים העתיקה, הכינו המצרים מאכלים מגרגרי חימצה.

גם היהודים ידעו דבר או שניים על החימצה, כשבספר רות מציע בועז לרות המואביה "וטבלת פיתך בחומץ" והיות וחומץ אינו דבר מאכל די מובן שיתכן שמדובר בחומוס מסוג כלשהו. אך העדות הממשית הראשונה לאכילה של חומוס, היא מהתקופה הצלבנית.

כיום נפוץ החומוס שאנו מכירים בכל מדינות המזרח התיכון ובחלק ממדינות הבלקן, כמו תורכיה, קפריסין ויוון. בשנים האחרונות ממש הוא הולך ותופס מקום של כבוד גם באירופה ובצפון אמריקה, בעיקר תודות להתלהבות ממזון בריא וטבעוני.


הנה סרטון על מקורות החומוס התנ"כיים:

http://youtu.be/4lg0DUWOPJY


כך מכינים הערבים את החומוס המצוין בעולם:

https://youtu.be/NP8ZYYp43oc


וכך בישראל (עברית):

https://youtu.be/BwmetkENxIs


כתבה על מלחמת החומוס הגדול בעולם, בין ישראל ללבנון (מתורגם):

http://youtu.be/WxNNiABF-ok


כך תכינו חומוס מעולה בבית:

https://youtu.be/_ahfNz2EnN8


בעייפות - כך תעכלו אותו (עברית):

https://youtu.be/K7WSG5SRMPM


חומוס בסגנון ירושלמי:

https://youtu.be/ChXyNTA_DkE


תכנית חינוכית על החומוס והאוכל הערבי בכלל (עברית):

https://youtu.be/gYtinC-ThQ4?long=yes


וסרטון תיעודי על גידול החומוס:

https://youtu.be/_EL8DL1N-lQ?long=yes
מי גילו את הסוכר והחלו לייצר אותו?



ההיסטוריה של הסוכר (Sugar) היא מרתקת ביותר. זאת משום שהסוכר הוא אחד ממחוללי השינויים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר ונהנה מהם מאד.

זה התחיל מביות הסוכר, כלומר מחקלאות שנועדה לייצר אותו. זה קרה אי שם בגינאה החדשה, באלף ה-8 לפני הספירה. המשך התהליך היה ארוך ובסופו הושלמה התפשטותו, אלפיים שנה אחר-כך, אל איי אינדונזיה ומהם צפונה לסין, מערבה להודו ואחר-כך לעולם כולו.

במאה ה-5 התפשט ייצור הסוכר אל פרס. אירופה של אותה תקופה שקועה בימי הביניים. האירופים כלל לא מודעים לקיומו של המתוק מדבש הזה שגדל בצמח קנה הסוכר.

רק במאה ה-8 תתחיל אירופה לצרוך סוכר מעובד. עד אז כמות הסוכר שצרכו אנשי ימי הביניים בשנה, הייתה זעירה. מה זה זעירה? - עוד מעט תדעו... בינתיים נסביר שהסוכר באותה תקופה הוא נדיר ולכן יקר להחריד.

החקלאים מצדם יגלו די מהר שבגלל האקלים האירופי הקר יחסית, אירופה פשוט לא מתאימה לגידולו של קנה הסוכר. רק באגן הים התיכון, באקלים הטרופי והסאב-טרופי שמתחת לקו הרוחב 36N, ניתן לגדל את קני הסוכר.

לכן, טיפין טיפין, התאזרח הסוכר באירופה בתחילת האלף השני. עדויות של לוחמים במסעי הצלב למזרח התיכון סיפרו על מתיקותו בהערצה. כך כתב ההיסטוריון אלברט מאאכן, במסע הצלב הראשון: ""במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה'. הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן" (ציטוט מתוך ויקיפדיה).

עת שלטו הצלבנים במזרח התיכון, החל הסוכר להגיע לאירופה, אך עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את מרבית שטחי הגידול של קני הסוכר שהיו להם. לכן במרבית אירופה צרכו ממנו רק האצילים העשירים. ועדיין, מעט קנה סוכר גידלו המקומיים באיים אירופיים, כמו סיציליה, כרתים וקפריסין. גם בדרום ספרד מצליחים לגדלו היטב. אבל הסוכר אז היה כה יקר מציאות עד ששימש כתבלין ותרופה, יותר מאשר למאכל.

כאן מגיעה השוואה שהבטחנו - אדם ממוצע בן ימינו, להשוואה, אוכל ביום אחד את כמות הסוכר שאכל אדם בימי הביניים במשך שנה שלמה...

עם כיבושי המוסלמים, החל הסוכר להגיע יותר ויותר לאירופה. הוא עדיין נחשב למותרות, אבל השינוי כבר היה בפתח והוא התממש כשהועבר קנה הסוכר לגידול המוני ב"עולם החדש", אל יבשת אמריקה, שגילה קולומבוס במאה ה-15.

מה שהגדיל את תפוצתו מאד היא העבדות, שהעבירה המוני עבדים מאפריקה כדי לגדלו בכמויות באמריקה ולספקו לאירופים. באופן מסוים ניתן לראות את סיפור העבדות כסיפורו של הסוכר (אבל גם של הכותנה, של מסילות הרכבת למערב ארצות הברית ועוד).

ואכן, ההיצע ההולך וגובר של הסוכר במערב, הוזיל את מחירו. כך החלו השכבות הנמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו יותר ויותר ולהגדיל את הביקוש האירופי לסוכר, שכמובן הפסיק לשמש רק כתבלין או כתרופה והפך למוצר מבוקש בתזונה האירופית. עשירים ועניים, מלכים ופשוטי-עם - כולם צרכו מעתה סוכר. הוא הפך לממתיק חובה בתה, בקפה, בריבות, בעוגות וסירופים.

בימינו תושבי המדינות המודרניות הולכים ומתמכרים לסוכר. בהדרגה התפתח הקפיטליזם, שהמרקסיזם ממש רואה בסוכר את אחד ממחולליו. הנה הגענו לעידן הנוכחי, בו הסוכר הפך להתמכרות הגדולה של האדם המודרני ולמחולל השמנה מבהיל, שהופך אנשים לגדולים ושמנים מאי-פעם.


הנה סקירה היסטורית על מקור הסוכר:

https://youtu.be/p4g6sReVCYQ


הרצאת וידאו קצרצרה על תולדות הסוכר:

https://youtu.be/BrcqjgvgwZE


ראו לכמה מאכלים מפתיעים הסוכר הגיע בתזונה שלנו (מתורגם):

https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw


וסרט תיעודי שמראה כיצד הניע הסוכר תהליכים היסטוריים, לא תמיד פשוטים:

https://youtu.be/8hcAjyOFX1M?long=yes
איך מגדלים אורז בטרסות בהרים?



גידול האורז בטרסות הוא אחת הצורות המרשימות והיפות של החקלאות בעולם. שיטת הטרסות מאפשרת לנצל היטב את מי הגשמים, כשאותם מים יורדים מטרסה לטרסה, במורד המדרגות החקלאיות ומאפשרים את גידול האורז בהרים התלולים.

כשמגדלים את האורז בטרסות, ניתן לראות בריכות מים שנוצרות על מרפסות קרקע, שיוצרים החקלאים על צלעות ההרים. הטרסות מוקמות בגבהים שונים ומגיעות לא פעם לגובה של 1000 מטרים ויותר. הברכות הללו מתמלאות במי הגשמים ובתוכן מגדלים את צמחי האורז. כשהצמחים גדולים מספיק, מייבשים את הבריכה, מה שמאפשר לייבש את הצמחים לגמרי. לאחר שיובשו צמחי האורז, קוטפים אותם. הם נאספים למקום שבו חובטים בהם ביד או במכונה, כדי להפריד מהם את גרגרי האורז. בשלב הבא מנקים את הגרגרים וממיינים אותם, כדי להוציא מהם את גרגרי האורז הפגומים. בשלב האחרון אורזים את האורז המנופה והנקי בשקים והם מועברים לאיחסון ולמאכל.


הנה טרסות האורז של בנאו בפיליפינים:

https://youtu.be/IKTBY9FM35I


בואו נטייל אל השדות ונראה כיצד אוספים את צמחי האורז שיובשו:

https://youtu.be/AD8I702ZVO8
איך השתמשו פעם במלח לשימור מזון?



אין כמו המלח (Salt) לאוכל. עובדה שכבר מימי קדם משתמשים בו להמלחה ולחיזוק טעמי המאכלים השונים. הוא גם סייע לחיזוק הגוף וההשערה היא שזו הסיבה שלוחמי שבטים נהגו לשתות דם לפני קרב. כדי להתחזק.

אבל אחת התופעות המעניינות היא שלפני שהאדם למד לשמר מזון בהקפאה, בעיקור על ידי חום או אפילו באמצעות ואקום (ותודה למדע!), המלחה הייתה הדרך הזמינה ביותר לשימור של מזון.

כבר מימי קדם גילה האדם, שהוא יכול לשמר את גופות המתים במלח. ברגע מסוים בהיסטוריה עלה מישהו על העובדה המדהימה שניתן להשתמש במלח גם כדי להגן על הבשר.

ואכן, המלחת מזון שימשה במשך מאות שנים לשימורו. בעולם שבו עדיין אין קירור ומקררים, זו הייתה הדרך היחידה לשמר מזון, לשנע מזון למרחקים, בהובלה שלוקחת זמן רב, או לצאת עם בשר הכרחי, להפלגות ארוכות בים.

דוגמאות מוקדמות לכך הם ממצאים שמעידים שכבר ב-2800 לפנה"ס, החלו המצרים לייצא לא רק מלח, אלא גם דגים מומלחים אל לבנון. ישבו ושלטו בה אז הפיניקים, שבתמורה למזונות הללו סחרו עם מצרים בזכוכית, עץ של ארז הלבנון ואריגים צבועים סגול וארגמן - כולם פרי ידע שהם שלטו בו אז והובילו טכנולוגית באזור.

אבל איך המלח מאפשר לאחסן בשר ללא קירור ומבלי שהוא יירקב? או במילים אחרות, מה ההסבר המדעי הפשוט לכך?

אז מה שקורה לבשר מומלח הוא בפשטות מדהים. המלח, כשהוא מפוזר על הבשר, סופח את המים ממנו ומייבש אותו היטב.

בהיעדר המים בבשר, מתים כל החיידקים שחיים בו ולמעשה היו בו עוד בגוף בעל החיים שניצוד.

היות והחיידקים הללו הם שאחראים לריקבון הבשר ללא קירור, זו הייתה הדרך המושלמת, אם כי המעט מלוחה, לשימור בשר למשך זמן רב. ואגב, עד היום עושים פעולה כזו לנקניקים שונים, שאינם זקוקים לקירור, כדי שלא יתקלקלו.


הנה הסיפור ההיסטורי של המלח וכיצד השתמשו בו לשימור בשר:

https://youtu.be/I59GSIgxk_8


והסבר על ההמלחה כטכניקה לשימור מזון:

https://youtu.be/G24Yc8DijLM
מהו המרציפן ואיך הפך לממתק עולמי?



המרציפן (Marzipan) הוא ממתק שמיוצר מעיסת שקדים טחונים וסוכר דק. לרוב מוסיפים לה גם חלבון של ביצה.

מהעיסה הלבנה של המרציפן מייצרים רבים מעין פסלים זעירים ועצמים, כמו פירות, בעלי חיים, כדורים, כיכרות לחם זעירות וחלות ועוד. בעזרת צבעי מאכל נוהגים אז לצבוע את פסלוני המרציפן הקטנים, כשלא פעם צובעים את המרציפן מראש, על ידי צבע מאכל לעיסת השקדים והסוכר.

בצפוו אפריקה ובמזרח התיכון, לעומת זאת, מכניסים את המרציפן המגולגל אל תוך תמר חצוי ומגישים. הממתק הפשוט והטעים הזה מוגש כך כבר מאות שנים והוא תופס מקום של כבוד בשמחות משפחתיות וארוחות חגיגיות.

סין, ספרד, גרמניה, צרפת - כמעט כולם לוקחים קרדיט על המצאת המרציפן. אבל בניגוד לכל מיני השערות ורעיונות, קבעה בעבר מומחית המזון המנוחה דליה למדני שללא סוכר לא נולד המרציפן ומכאן שללא ספק מקורו של המרציפן הוא מוסלמי, באזור שבו גידלו את הסוכר הראשון.

את גילו של הממתק העתיק הזה מעריכים בכאלף שנים. הוא נולד במזרח התיכון, מקום בו החלו גם גידולים של שקדים וקני הסוכר. הם כידוע חומרי הגלם העיקריים לייצור עיסת המרציפן.יש הרואים בפרס, איראן של היום, את מולדת המרציפן. הטענה ההיסטורית היא שממנה הביאו אותו הטורקים לראשונה לאירופה.

עדות מהמאה ה-11 מציינת ממתקים מעוצבים שנהג להזמין חליף פאטימי בשם עלי אל-זאהיר, לחגים שונים. על עושרו מחד ועל תשוקתו לממתק המיוחד הזה יעידו 157 פסלונים שהזמין באחד החגים, ביחד עם 7 דגמי ארמונות ממרציפן, שגודל כל אחד מהם כגודלו של שולחן.

עדויות יש גם על המרציפן הפורח בספרד של המאה ה-12, בתקופת שלטונו של המלך אלפונסו השביעי. ספרד, אגב, היא עד היום יצרנית המרציפן הכי גדולה בעולם. מרכז הייצור והסחר של המרציפן היא העיר העתיקה טולדו.

מי שהביאו את המרציפן לספרד היו המורים, אותם מוסלמים מצפון אפריקה שכבשו אותה בימי הביניים. הרבה לפני כן נהגו המוסלמים לאכול מרציפן וממרח שקדים בלילות הרמדאן, כמעורר תיאבון. דיווח מהמאה ה-11 של תייר פרסי שביקר במצרים סיפר על יותר מ-70 אלף קילוגרם ששימש את מטבח הסולטן להכנת עץ סוכר ענקי לחג הרמדאן.

אחריהם מאמצים את הממתק האקזוטי בהתלהבות גם בני הדתות האחרות. הנוצרים אוכלים ממנו בהנאה בחג המולד ובחג הפסחא. גם אצל היהודים הוא היה לממתק נפוץ בשמחות ופופולרי - במיוחד בחגי פורים ופסח.

במאה ה-14, מספרת ההיסטוריה, מזמין מלך אנגליה, ריצ'ארד השני, את ברוניו העשירים לסעודה. הפאר ועושר המנות היו מרשימים בכל מובן, אבל את עיקר התדהמה משכה מנת הקינוח שהייתה מצודת מרציפן ענקית, עם בסיס בשטח של כמטר וחצי רבוע וגובה של 90 סנטימטרים. שני גשרים אפויים מבצק קשה, עברו מעל החפיר שמסביב למצודת המרציפן המרהיבה.

במאה ה-18 מגיע המרציפן לשיא הפופולריות שלו באירופה. אמנם אלה בעיקר מלכים ואצילים שנהנים ממנו, אבל דווקא לעולם הרוקחות הוא קסם. מייצרים אז לא מעט תרופות ו"גלולות מרפא" עם מעט מרציפן.

גרמניה של אותה תקופה הופכת לספקית של פסלי מרציפן מרהיבים. בכל שנה נהג הצאר הרוסי להזמין אצל הגרמנים המומחים 24 אווזי מרציפן בגודל טבעי. עד היום נמכרים כמתנות לראש השנה בגרמניה חזירי מרציפן, שנועדו להביא מזל וברכה.


הנה תולדות המרציפן עם מראות בירת המרציפן טולדו:

https://youtu.be/KZyioqTOKLo


פיסול במרציפן:

https://youtu.be/GW3gaFUbR_8


כך מכינים מרציפן בבית:

https://youtu.be/idZfmz68-oE


וגם כך:

https://youtu.be/5hdY-iaBGz8


פיסול במרציפן:

https://youtu.be/zu6tHhSPHSo


צביעה בצבע מאכל ויצירת ורדים ממרציפן:

https://youtu.be/Rh1KsD4agmQ


וכך מייצרים את המרציפן אז והיום:

https://youtu.be/3osCd2_MTKA?long=yes
איך ענבים הופכים לצימוקים?



צימוקים (Raisins) מכינים בדרך עתיקה ופשוטה ביותר. על משטח מיוחד, שטיחים או על משטחי סלע, נהגו להניח את הענבים ונותנים לשמש ולחום לעבוד. אחרי כמה ימים, בחום והיובש מייבשים, מכווצים ומצמקת את הענבים שנותרו ללא נוזלים.

מכאן גם שמם העברי של הענבים המיובשים - "צימוקים".

אחרי מספר ימים בשמש והנה יש לנו צימוקים טעימים, שישרדו זמן רב. זו אחת הסיבות שהצימוק היה הממתק העתיק והמוצלח של ימי קדם. הוא מתוק, מלא בברזל, קל לשאת אותו בתיק והוא שורד ימים רבים.


כך מצמקים צימוקים ומייבשים אותם עם רשת שמכסה בפני מזיקים:

https://youtu.be/J1m6iht0OS0


הסבר:

https://youtu.be/RNO-VmIlnEM


תהליך ההצטמקות בהילוך מהיר:

https://youtu.be/uD_vhbv05aw


ייצור מסורתי בהיקפים גדולים בימינו:

https://youtu.be/owKrrW_4VDA


גם בקליפורניה:

https://youtu.be/-iXOC560ptk


הסבר על ייצור הצימוקים:

https://youtu.be/QO0xws60qyw


וכך מייצרים צימוקים מענבים, במפעל בן ימינו ובמהירות הרבה יותר גדולה:

https://youtu.be/7e8DepWX4_4


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.