שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי אם החיטה?
אם החיטה (Wild wheat) היא חיטת בר קדומה שממנה תרבתו לפני 10,000 שנים את החיטה שאותה אנו אוכלים ברובנו כיום. ככל הנראה זה קרה באיזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.
החוקרים חיפשו אותה כבר במאה ה-19 ואכן, אם החיטה נמצאה לראשונה בשדה בצפון ארץ ישראל בשנת 1873. אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הבינו בדיעבד שזו הייתה חיטת בר. ההבנה שזו החיטה שממנה נוצרה החיטה התרבותית, המבוייתת, הפכה למוסכמה. רק כמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 1906, לאחר שמדענים וחוקרים רבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום וחוקר הצמחים היהודי, אהרון אהרונסון, לחפשה בארץ ישראל.
אהרונסון, תושב המושבה זכרון יעקב ובן טיפוחיו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מי ששלח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת, היה חוקר צעיר ומוכשר להפליא. מי שבדיעבד יוודע שמו גם כמייסד וראש מחתרת ניל"י, מחתרת ריגול יהודית שפעלה נגד העות'מאנים ועזרה לבריטים לכבוש את הארץ, הקדים את כל החוקרים האחרים ומצא את אם החיטה, בסמוך למושבה ראש פינה. התגלית הזו פרסמה את שמו בכל העולם ועתידו היה מובטח.
אהרונסון סבר וצדק שגילוי אם החיטה עשוי להקנות לחוקרים ידע שיסייע לאתר תכונות המצויות בחיטה, מה שיאפשר להשביח את הגידולים ולהגדיל את העמידות של החיטה בפני מחלות ויובש.
ואכן, הגילוי של אהרונסון שינה את פני התזונה העולמית לתמיד. עד היום משתמשים באם החיטה להשבחת החיטה הקיימת ונעזרים בה כדי להפוך את החיטה לעמידה ומזינה יותר, להקטין את הצורך לרסס אותה ולהעשיר אותה בויטמינים ומינרלים.
בימינו, לאור שינויי האקלים העולמי וההתחממות כדור הארץ, מתגלית אם-החיטה כחשובה עוד יותר. תרומתה משמעותית מאד לחיזוק תכונות חשובות לחיטה שממנה ניזונה האנושות, כמו העמידות שלה בפני מחלות ומזיקים, עמידות לחום, יובש וקרינה ועוד. הידע הרב שתרם המחקר על אם החיטה בתחום הגנטיקה של החיטה מאפשר גם השבחה גנטית של החיטה ושל מיני צומח נוספים המשמשים לייצור מזון.
הנה סרטון על אם החיטה וגילויה בארץ (עברית):
https://youtu.be/pFwaYz_wV3Q
שדה עם גידול שנראה כמו אם החיטה:
https://youtu.be/V1tHMCYm00s
והחיטה הפכה לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת בקרב תזונאים ואנשי בריאות בעולם:
https://youtu.be/eO3cIrNEuIc?long=yes
מהם תולדות התירס?
רבים לא מודעים לכך שהתירס הוא הגידול הנפוץ ביותר בעולם, אפילו יותר מהחיטה והאורז הנפוצים כל כך. התירס מהווה מרכיב ראשון במעלה בתפריט המזון העולמי.
ממנו מכינים קמח תירס ושלל מוצרי מזון, מדגני בוקר ועד חטיף הפופקורן - מהחטיפים האהובים בעולם ומהיותר בריאים שבהם.
מקורו של התירס במרכז אמריקה. רק עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15 הוא הועבר ליבשת אירופה וממנה הופץ באדיבות הקולוניאליזם האירופי לכל רחבי העולם.
במקומות רבים בעולם נחשב התירס למאכל רחוב פופולרי ופשוט להכנה וקמח התירס הוא מוצר יסוד בהרבה מטבחים. מגרעיני תירס עשוי הקורנפלקס, המשמש מרכיב מרכזי בארוחת הבוקר של מיליונים בעולם המערבי, במיוחד הצעירים שבהם.
באולמות הקולנוע נחשב הפופקורן, שמכינים מגרגרי התירס המופרדים ומיובשים, לחטיף בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרטים. למעשה, הפופקורן אהוב כל כך באולמות הקולנוע, עד שהוא הפך לסמל העולמי של המסך הגדול.
מובילת גידול התירס בעולם כיום היא ארצות הברית. גידולי התירס של ארה"ב מהווים חצי מכלל התוצרת העולמית. בשנת 2009 ארצות הברית יצרה לבדה מעל 300 מיליון טונות של תירס.
הנה ההיסטוריה של התירס (מתורגם):
https://youtu.be/i6teBcfKpik
מה ההיסטוריה של הדבש?
בחפירות מצרים העתיקה מצאו למרגלות אחד הפרעונים החנוטים צנצנת עם דבש. הדבש הזה היה אכיל לחלוטין. זה קיבע את התפיסה שלדבש אורך חיים אין סופי, או סביר יותר שארוך כמעט מכל דבר מאכל אחר.
המדענים מעריכים שזה 150 מיליון שנה שהדבורים מייצרות דבש.
בספרד נמצאו ציורי קיר מ-7000 לפני הספירה, המראים שהאדם הקדמון למד כבר אז להפיק תועלת מהדבורה הקדמונית והחל לרדות את הדבש לצרכיו.
בהמשך ההיסטוריה היה הדבש שקול לזהב. שימושים שונים היו לו בידי האדם, ביניהם כמובן דבר מאכל, תרופה למיחושים שונים ומינחה לאלים.
הדבש היה סימן לעושרו של אדם ושימש אפילו כטיהור למצבות קדושות.
אגדות לא חסר וסביר שהן מרמזות על החיים.
המרגלים שנשלחו על ידי יהושע בן נון לתור את הארץ המובטחת מדווחים שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". התיאור של ארץ ישראל, כמקום פורה, שופע ועתיר תנובה מתייחס לדבש כמדד לכל התכונות הללו.
היה זה שלמה המלך, למשל, שדבורה סייעה לו במבחן שערכה לו מלכת שבא.
הדבש הוא גם חומר שימור של גופות לזמן ארוך, חומר משונה אבל ככל הנראה עובד. ארגז מלא דבש שימש להעברת גופתו של אלכסנדר מוקדון משדות המלחמה הרחוקים שלו שבמזרח, בחזרה אל מולדתו.
הרומים גם הם החשיבו את הדבש ולא פעם נהגו לשלם את המיסים בדבש.
טבחית שמכינה סוכריות דבש מספרת על תולדות הדבש (מתורגם):
https://youtu.be/UhLJSAB9iXU
מהו דבש?
את הדבש מייצרות הדבורים. הדבורים מתחילות בהכנת הדבש בכוורות. הכוורן שולה את חלות הדבש מהכוורת, אחרי שריסס בעשן את הכוורת, כדי להרחיקן.
מכאן עוברות חלות הדבש למפעל הדבש. במפעל מגלחים את חלות הדבש ומוציאים מהן את הדבש כולו. את הדבש הזה ממלאים בצנצנות, שמים תוויות ואורזים בארגזים.
זהו. עוד משלוח דבש טבעי וטעים מוכן לשיווק. מכאן יישלחו ארגזי הדבש היישר למפיצים ולחנויות המזון. בתיאבון!
הנה הדבש וכך הדבורים מייצרות אותו (מתורגם):
https://youtu.be/nZlEjDLJCmg
וכך מגיע הדבש מהדבורים, דרך המפעל ועד אל המטבח שלנו:
http://youtu.be/iT6IQx26eHk
איך נולד הציד בשביל בשר ופרווה?
מובן לכולנו שאכילת הבשר (Meat) היא הסיבה העיקרית להיווצרות הציד, נכון?
היו כמובן גם הפרווה המחממת וחומרים שונים, כמו שנהב שבקרניים או עור שניתן לעבד לביגוד, אבל בתחילה התחרה האדם הקדמון עם חיות הטרף על הנבלות של בעלי החיים, בעיקר לצורך של השגת בשר.
זה היה קל יחסית ובשר הנבלה היה די טעים. אבל תוך זמן קצר ובדרכים כואבות ואולי אף קטלניות למדו שוכני המערות שיש במזון שכזה סכנה. מזון מבשר של בעל חיים מת הוא לא פעם בשר שכבר הרקיב ועלול לגרום לאוכלים אותו כאבים, מיחושים ומחלות, לפעמים אף למוות.
ברור היה לאבותינו הקדמונים שהם ייאלצו ללמוד לצוד את בעלי החיים בעצמם ולזכות כך בבשר טרי ובריא ואל מול הרבה פחות מתחרים מבעלי החיים ואוכלי הנבלות הטורפים את בשר החיה המתה.
ואכן, בתחילה נעשה הציד באמצעים פשוטים למדי. ענפים ומקלות שמשו קבוצה של ציידים בכדי להכות ולהכניע את החיה הניצודה. אבל כל ציד כזה היה מורכב וקשה לתיאום בין כל הציידים ולציד בעלי חיים גדולים הם נזקקו למספר רב של ציידים.
הפתרון של הציידים היה לייצר לעצמם כלי ציד יעיל יותר, שבעזרתו יוכלו צייד אחד או שניים לצוד, מבלי להזדקק לקבוצת ציידים גדולה.
כך הם גילו בתקופה הפלאוליתית שאבן היא החומר המתאים ביותר לייצור של כלי ציד חדים ויעילים. בהמשך הם ילמדו להשתמש באבנים וסלעים שיצליחו לסתת ולחדד בעצמם, בכדי ליצור כלי ציד יעילים.
ואכן, בתקופת האבן למדו ציידים קדמונים שאבן הצור היא האבן הטובה ביותר לסיתות וחידוד. האבן הקשה, שניתן לסתת לחדות מרבית, התגלתה במהירות כשימושית גם לחיתוך בשר, גם ככלי נשק נגד קדמונים שכנים וגם ככלי ציד מעולה.
לצורך הציד נהגו הציידים ולקשור את האבן החדה לענף עץ וכך ליצור לעצמם גרזן (Axe) ראשוני. העיצוב יילך וישתפר עם הזמן ודי מהר יהפוך הגרזן הזה לאחד מכלי הציד היעילים ביותר להשגת בשר טרי. בהמשך יצטרפו אליו גם החץ והקשת וכשהאדם ילמד לאלף עופות דורסים וכלבי ציד ולקבל מהם סיוע, הציד יהפוך ליעיל ופורה אף יותר. ציד נעים אבל רק אם חייבים!
הנה הבשר והמזונות האחרים של האדם הקדמון:
https://youtu.be/9kafuTmY-YA
כך למד האדם לסתת אבני צור לכלי ציד ועבודה (עברית):
http://youtu.be/SasVGcBupDU?t=2m26s
למה נהגו לבשל אותו?
https://youtu.be/Wpfwu__PF7Y
כך צדו בתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
על הצד הבריאותי של הבשר (מתורגם):
https://youtu.be/NxvQPzrg2Wg?long=yes
וכמה הבשר בריא?
https://youtu.be/ouAccsTzlGU?long=yes
מהי ההיסטוריה של הלחם?
מבין כל דברי המאכל, אין ספק שתפקידו של הלחם (Bread) בתזונה האנושית הוא המרכזי והמשמעותי ביותר.
באלפי השנים האחרונות הפך מרכיב המזון הזה לכל כך הרבה יותר מאוכל והוא משקף מרכיבים מעמדיים, כלכליים ואפילו פוליטיים שונים. הלחם גם מילא את התפקיד המרכזי בתזונה האנושית וגם הפך למרכיב חברתי מרכזי בה.
עוד בימי קדם משתרע מאבקו של האדם להשיג ולייצר את הלחם על פני כל היבשות. האדם הקדמון הכין אותו משעורה ודוחן טחונים. את החיטה הוא גילה כשהיגר מאפריקה לאזור הסהר הפורה.
הערכות החוקרים הן שכבר לפני 30 אלף שנה טחנו בני אדם דגנים שלוקטו ונאספו בשטח, טחנו אותם באמצעות אבנים, הוסיפו מים, לשו לבצק ואפו ממנו לחם.
המקור הגאוגרפי של גידול החיטה, בתקופה הנאוליטית, בסביבות 11 אלף שנה לפני הספירה, לא ברור לחלוטין. אם בעבר נראה היה שהוא מצוי בעיראק של ימינו, כיום מדברים דווקא על צפון ישראל ושכנותיה. אז החל האדם לגדל מיני חיטה ושעורה ולאפות מהם מעין עוגות, שנאפו בתוך אפר חם.
נוסעים וסוחרים העבירו לכל פינות העולם העתיק את סודות גידול החיטה והכנת הלחם. זה הביא לכך שבמהלך תקופה קצרה הפכה החיטה למרכיב מרכזי בתזונה ובכל מקום החלו להכין ממנו לחם.
דגני הבר שבויתו לחקלאות המתהווה אפשרו לאדם אז לחיות בעיקר על לחם ולא פעם אף על הלחם לבדו.
היתרון של הדגנים היה נעוץ ביכולת השימור הגבוהה שלהם, בעושר ובכמות הפחמימות בהם ובערך התזונתי של דגני הבר, שהיה גדול משמעותית מזה של החיטה של ימינו.
הלחם מספק אז יותר מחצי מהקלוריות שהמין האנושי צורך. בספר האבן "עלילות גילגמש", שנכתב על גילגמש, מלך שומר שבמזרח התיכון העתיק, סופר על הארוחה הנפוצה שאכל בחייו וכללה רק לחם ובירה. שניהם נוצרו ממחמצת שאור.
במסופוטמיה של אותם ימים, במזרח התיכון העתיק, הגדיר הלחם את החלוקה המעמדית. כל מעמד אכל אז לחם שונה. אצילים ועשירים יאכלו את הלחם האיכותי והקשה יותר לייצור. העניין המעמדי של הלחם יילך ויתפתח בהיסטוריה, כשהלחם הלבן נחשב אז למאכל של אצילים ומלכים, בעוד פשוטי העם נאלצו לאכול רק את הלחם הכהה, לחם שחור.
אפילו אפלטון, מגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה, מנהל בספר "רפובליקה" דיון על העיר האידאלית ועל הלחם שצריך לשמש בה למאכל, האם הוא לחם לבן או לחם מלא, כפרי שכזה.
כך ממשיכה דרכו של הלחם, שהחלה במערות האדם הקדמון, באפייה בין אבנים גדולות, המשיכה בתנורי חצר גדולים ששימשו את הנשים לאפיית הלחם בבית, למטבחי טירות האצילים והתנורים הפשוטים שליד בתי האריסים שלהם ואל מפעלי הענק שמייצרים את הלחם המודרני,
במהלך המאה ה-19 מאפשרת טכנולוגיה חדשה ייצור זול והמוני של לחם תעשייתי והיגייני. המאכל הבסיסי כל כך עובר את השינוי המשמעותי ביותר מאז העולם הקלאסי. שיווק ופרסום הופכים את הלחם התעשייתי החדש, כמעט כולו, אגב, הוא לחם לבן, ללחם המזין הנקי והבריא ביותר מכל סוגי הלחם שהיו.
סוף המאה ה-20 מוליד את המאפיות הקטנות ואנינות הלחם, שאופות, משחזרות וממציאות מיני לחם חדשים וישנים, גובות מחירים מופקעים. בעוד הלחם הכפרי, מהקמח המלא והלא מנופה הופך לבריא החדש, מגובה במחקרים ונחשק על ידי המסודרים, הלחם הלבן, זה שנחשב תקופות ארוכות לבריא והיוקרתי מכל האחרים, הופך מושמץ, משמין, לא בריא ונחות ממנו.
הנה תולדות הלחם בקצרה:
https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=52
כך מכינים לחם כמו לפני 2,000 שנה:
https://youtu.be/DYTuNXq1eBk
הלחם הרומי:
https://youtu.be/B6cACVc-t64
וכך אפו לחם בימי הביניים:
https://youtu.be/7Rt0OR8LalA
איך מגדלים אורז?
גידול האורז הוא ענף חקלאי חשוב בעולם, שכן האורז הוא אחד מהמזונות הנפוצים והנצרכים בעולם. חקלאות האורז פרושה כמעט בכל מקום בתבל. היא מחייבת אמנם עבודה ומים רבים, אבל בכל מקום שיש את שני אלה ניתן לגדל אורז. מחצית מאוכלוסיית העולם מתבססת על האורז כמזון עיקרי על שולחנה.
לרוב מגדלים אורז בשדות שהוצפו במים. מים אלה מגיעים מהגשמים או מהנהר הסמוך, באמצעות תעלות שמיועדות לכך. שדות האורז המושקים לא מאבדים את הפוריות ומסוגלים להניב את אותו יבול למשך מאות ואלפי שנים.
גובה המים נע מחצי מטר ועד לשני מטרים. המים מבודדים את הצמחים במדרגת האורז מהחום. המים בשדה האורז מייצרים סוג של אקווריום, עם מערכת סביבתית השומרת על איזון טבעי ובריא לצמחים. חלק מהחקלאים יודעים לספר שהמים גם מונעים צמיחה של עשבים שוטים.
כשהצמחים גדולים, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש אותם לגמרי. לאחר שיובשו צמחי האורז, הם נקטפים אותם ומועברים למפעל. שם חובטת בהם מכונה מיוחדת ומפרידה כך את גרגרי האורז מהצמחים היבשים. לאחר ניקוי ומיון של הגרגרים, אורזים את האורז המנופה והנקי בשקים והם מוכנים לשיווק.
בחקלאות האורז נושא מעניין הוא הדישון. נקווה שלא נקלקל לכם את הנאת האורז אם נספר שטובי החקלאים מכניסים לשדות האורז מלאי המים להקות דגים או ברווזים, שיחיו במים וידשנו בצואתם את השדה...
כשהאורז גדול, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש את הצמחים. לאחר שיובשו צמחי האורז, קוטפים אותם. במאלאית ובאינדונזית הם נקראים "פאדי", כלומר אורז שנקצר אבל עדיין לא נחבט וקולף מתוך המוץ.
לאחר מכן חובטים במוץ, כדי להפריד ממנו את גרגרי האורז. אז מנקים את הגרגרים, ממיינים מהם את גרגרי האורז המקולקלים והאורז הנקי מוכן לאריזה.
כך מגדלים את האורז:
https://youtu.be/kxAEiHCErSA
כך קוצרים את האורז:
http://youtu.be/V2SSKAf0yBU
וכך אוספים ומפרידים את האורז:
https://youtu.be/tijSIfXieVg
מהי ההיסטוריה של הציד?
בימי קדם, בתקופה הפרהיסטורית, למדו קדמוני האדם שהציד הוא הדרך להשיג בשר. במקום להתחרות עם חיות הטרף על נבלות בעלי החיים ולהסתכן במזון שכבר הרקיב וגורם לכאבים ומחלות, הם למדו לצוד את החיות בעצמם.
בתחילה, הציד נעשה באמצעים פשוטים, כשענפים ומקלות משמשים קבוצת ציידים להכות ולהכניע את החיה הניצודה, או לדחוק אותה על ידי הפחדתה, היישר אל התהום. אחר כך היו יורדים אל גופתה ומבתרים אותה בכדי לאסוף את הבשר.
אבל ציד כזה היה מסוכן, מורכב מאוד וקשה לתיאום בין כל הציידים.
הפתרון הגיע כשלמדו הקדמונים לייצר לעצמם כלי ציד יעילים יותר, שבעזרתם יוכלו לצוד בקבוצות קטנות ואף לבדם. כך גם יכולים היו הגברים להתפצל לצוותי ציד רבים ולהשיג יותר בשר.
הם למדו לייצר ראשי כלי ציד מאבן וקשרו אותם לחניתות, גרזנים ועם המצאת החץ והקשת גם לראשי חיצים. התקופה אכן זכתה לשם "תקופת האבן".
וכך סיפק הציד בתקופת הפרהיסטוריה את עיקר התזונה והביגוד של האדם. בנוסף להם שימשו הפרוות והעורות של בעלי החיים גם לבניית אוהלים, בעוד קרניים ועצמות היו לחומרי גלם מצוינים שמהם יצר האדם הקדמון כלי אוכל ועבודה.
עם המהפכה החקלאית, המהפכה הנאוליתית, החל ביות של בעלי חיים. כשיש לך חיות שאתה מגדל למאכל ולשימוש בעורם, בפרווה ובצמר שלהן, הצורך לצוד להשגת מזון יורד משמעותית.
מצד שני, למי שממשיכים לצוד משמש הביות של בעלי חיים הזדמנות ענקית. בתרבויות שונות מבינים שאפשר לנצל תכונות של בעלי חיים כדי לשפר את הציד. בהדרגה מתחילים להשתמש בבעלי חיים לצורך עזרה בציד. כך הופך העיט למסייע בציד במונגוליה, כלבים מאולפים לסייע בציד באירופה, עופות כמו הקורמורן מסייעים במזרח הרחוק לדיג וכך הלאה.
באירופה של ימי הביניים צדים רק בני משפחות המלוכה והאצולה. באחוזות שלהם ומסביב לארמונותיהם שטחי ציד נרחבים, שבהם צדים הם ומקורביהם, לשירות המשפחה ולסעודות הארמון.
בהמשך האלף השני מפסיק הציד להיות צורך קיומי, אך הוא נמשך. ציידים מקצועיים משפרים את יכולתם לצוד, לומדים להשתמש בכלי נשק משוכללים ומספקים בשר לאצילים. אבל גם בני האצולה ממשיכים לצוד, כסוג של ספורט בו הם מפיגים את השעמום שלהם, שהרי הם אינם צריכים לעבוד, ובמקביל מפגינים את האומץ והיכולות שלהם כציידים.
המנהג הרווח, החל מהמאה ה-19, הוא להציג את שלל הציד על ידי הצבת פוחלצים של חיות מרשימות שצד בעל הבית, או תלייה של ראשים מפוחלצים על הקיר. גם הפרוות והעורות משתמשים לא פעם כשטיחים המדגימים את יכולתו המדהימה של בעל הבית להשתחץ בציד שלו.
וכך, במאה ה-20 יוצאים מתעשרים ועשירים רבים לציד במסעות ספארי באפריקה ובשלל מקומות אקזוטיים בעולם. אין כאן יותר צרכים קיומיים. הציד הוא לשם ההנאה שבציד והכבוד בשלל ובהישגים של הציד העשיר.
הציד הזה מוסיף להכחדת המינים בעולם ומשבש את שרשרת המזון. אבל למי זה אכפת, כשאתה יכול להראות תמונות מופלאות שלך, עם ראש של צבי או רעמה של אריה שצדת במסע הציד האחרון?
ההיסטוריה של הציד מתחילה בקבוצות גדולות התוקפות חיות פרא:
https://youtu.be/QGV3PpGgH5I
המעבר מציד פרימיטיבי לציד עם כלי ציד ראשונים:
https://youtu.be/zAVwqnizKfI
הכנת כלי ציד קדומים עם אבני צור:
https://youtu.be/qqGNE3tQs0Y
ציידים-לקטים מטנזניה שצדים בימינו ממש כמו אז:
https://youtu.be/E_Q5LnNlwZs
כך שיפר סיתות של אבני צור את הציד בתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
בעלי חיים דוגמת העיט צורפו לציד, מה שעד היום נהוג במונגוליה:
https://youtu.be/bNreRZyGVZQ
הציד משתפר ובהדרגה מגיע לציד בעלי חיים ענקיים:
https://youtu.be/2nFdqCr0A1A
וספארי ציד של עשירים במאה ה-20:
https://youtu.be/nlL2VGFAY_k
איך נולד הקראט כיחידת מידה מגרעיני חרוב?
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
אם החיטה (Wild wheat) היא חיטת בר קדומה שממנה תרבתו לפני 10,000 שנים את החיטה שאותה אנו אוכלים ברובנו כיום. ככל הנראה זה קרה באיזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.
החוקרים חיפשו אותה כבר במאה ה-19 ואכן, אם החיטה נמצאה לראשונה בשדה בצפון ארץ ישראל בשנת 1873. אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הבינו בדיעבד שזו הייתה חיטת בר. ההבנה שזו החיטה שממנה נוצרה החיטה התרבותית, המבוייתת, הפכה למוסכמה. רק כמה עשרות שנים אחר כך, בשנת 1906, לאחר שמדענים וחוקרים רבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום וחוקר הצמחים היהודי, אהרון אהרונסון, לחפשה בארץ ישראל.
אהרונסון, תושב המושבה זכרון יעקב ובן טיפוחיו של הברון אדמונד דה רוטשילד, מי ששלח אותו ללמוד אגרונומיה בצרפת, היה חוקר צעיר ומוכשר להפליא. מי שבדיעבד יוודע שמו גם כמייסד וראש מחתרת ניל"י, מחתרת ריגול יהודית שפעלה נגד העות'מאנים ועזרה לבריטים לכבוש את הארץ, הקדים את כל החוקרים האחרים ומצא את אם החיטה, בסמוך למושבה ראש פינה. התגלית הזו פרסמה את שמו בכל העולם ועתידו היה מובטח.
אהרונסון סבר וצדק שגילוי אם החיטה עשוי להקנות לחוקרים ידע שיסייע לאתר תכונות המצויות בחיטה, מה שיאפשר להשביח את הגידולים ולהגדיל את העמידות של החיטה בפני מחלות ויובש.
ואכן, הגילוי של אהרונסון שינה את פני התזונה העולמית לתמיד. עד היום משתמשים באם החיטה להשבחת החיטה הקיימת ונעזרים בה כדי להפוך את החיטה לעמידה ומזינה יותר, להקטין את הצורך לרסס אותה ולהעשיר אותה בויטמינים ומינרלים.
בימינו, לאור שינויי האקלים העולמי וההתחממות כדור הארץ, מתגלית אם-החיטה כחשובה עוד יותר. תרומתה משמעותית מאד לחיזוק תכונות חשובות לחיטה שממנה ניזונה האנושות, כמו העמידות שלה בפני מחלות ומזיקים, עמידות לחום, יובש וקרינה ועוד. הידע הרב שתרם המחקר על אם החיטה בתחום הגנטיקה של החיטה מאפשר גם השבחה גנטית של החיטה ושל מיני צומח נוספים המשמשים לייצור מזון.
הנה סרטון על אם החיטה וגילויה בארץ (עברית):
https://youtu.be/pFwaYz_wV3Q
שדה עם גידול שנראה כמו אם החיטה:
https://youtu.be/V1tHMCYm00s
והחיטה הפכה לאחד הנושאים מעוררי המחלוקת בקרב תזונאים ואנשי בריאות בעולם:
https://youtu.be/eO3cIrNEuIc?long=yes
רבים לא מודעים לכך שהתירס הוא הגידול הנפוץ ביותר בעולם, אפילו יותר מהחיטה והאורז הנפוצים כל כך. התירס מהווה מרכיב ראשון במעלה בתפריט המזון העולמי.
ממנו מכינים קמח תירס ושלל מוצרי מזון, מדגני בוקר ועד חטיף הפופקורן - מהחטיפים האהובים בעולם ומהיותר בריאים שבהם.
מקורו של התירס במרכז אמריקה. רק עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15 הוא הועבר ליבשת אירופה וממנה הופץ באדיבות הקולוניאליזם האירופי לכל רחבי העולם.
במקומות רבים בעולם נחשב התירס למאכל רחוב פופולרי ופשוט להכנה וקמח התירס הוא מוצר יסוד בהרבה מטבחים. מגרעיני תירס עשוי הקורנפלקס, המשמש מרכיב מרכזי בארוחת הבוקר של מיליונים בעולם המערבי, במיוחד הצעירים שבהם.
באולמות הקולנוע נחשב הפופקורן, שמכינים מגרגרי התירס המופרדים ומיובשים, לחטיף בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרטים. למעשה, הפופקורן אהוב כל כך באולמות הקולנוע, עד שהוא הפך לסמל העולמי של המסך הגדול.
מובילת גידול התירס בעולם כיום היא ארצות הברית. גידולי התירס של ארה"ב מהווים חצי מכלל התוצרת העולמית. בשנת 2009 ארצות הברית יצרה לבדה מעל 300 מיליון טונות של תירס.
הנה ההיסטוריה של התירס (מתורגם):
https://youtu.be/i6teBcfKpik
בחפירות מצרים העתיקה מצאו למרגלות אחד הפרעונים החנוטים צנצנת עם דבש. הדבש הזה היה אכיל לחלוטין. זה קיבע את התפיסה שלדבש אורך חיים אין סופי, או סביר יותר שארוך כמעט מכל דבר מאכל אחר.
המדענים מעריכים שזה 150 מיליון שנה שהדבורים מייצרות דבש.
בספרד נמצאו ציורי קיר מ-7000 לפני הספירה, המראים שהאדם הקדמון למד כבר אז להפיק תועלת מהדבורה הקדמונית והחל לרדות את הדבש לצרכיו.
בהמשך ההיסטוריה היה הדבש שקול לזהב. שימושים שונים היו לו בידי האדם, ביניהם כמובן דבר מאכל, תרופה למיחושים שונים ומינחה לאלים.
הדבש היה סימן לעושרו של אדם ושימש אפילו כטיהור למצבות קדושות.
אגדות לא חסר וסביר שהן מרמזות על החיים.
המרגלים שנשלחו על ידי יהושע בן נון לתור את הארץ המובטחת מדווחים שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". התיאור של ארץ ישראל, כמקום פורה, שופע ועתיר תנובה מתייחס לדבש כמדד לכל התכונות הללו.
היה זה שלמה המלך, למשל, שדבורה סייעה לו במבחן שערכה לו מלכת שבא.
הדבש הוא גם חומר שימור של גופות לזמן ארוך, חומר משונה אבל ככל הנראה עובד. ארגז מלא דבש שימש להעברת גופתו של אלכסנדר מוקדון משדות המלחמה הרחוקים שלו שבמזרח, בחזרה אל מולדתו.
הרומים גם הם החשיבו את הדבש ולא פעם נהגו לשלם את המיסים בדבש.
טבחית שמכינה סוכריות דבש מספרת על תולדות הדבש (מתורגם):
https://youtu.be/UhLJSAB9iXU
את הדבש מייצרות הדבורים. הדבורים מתחילות בהכנת הדבש בכוורות. הכוורן שולה את חלות הדבש מהכוורת, אחרי שריסס בעשן את הכוורת, כדי להרחיקן.
מכאן עוברות חלות הדבש למפעל הדבש. במפעל מגלחים את חלות הדבש ומוציאים מהן את הדבש כולו. את הדבש הזה ממלאים בצנצנות, שמים תוויות ואורזים בארגזים.
זהו. עוד משלוח דבש טבעי וטעים מוכן לשיווק. מכאן יישלחו ארגזי הדבש היישר למפיצים ולחנויות המזון. בתיאבון!
הנה הדבש וכך הדבורים מייצרות אותו (מתורגם):
https://youtu.be/nZlEjDLJCmg
וכך מגיע הדבש מהדבורים, דרך המפעל ועד אל המטבח שלנו:
http://youtu.be/iT6IQx26eHk
מאכלים עתיקים
מובן לכולנו שאכילת הבשר (Meat) היא הסיבה העיקרית להיווצרות הציד, נכון?
היו כמובן גם הפרווה המחממת וחומרים שונים, כמו שנהב שבקרניים או עור שניתן לעבד לביגוד, אבל בתחילה התחרה האדם הקדמון עם חיות הטרף על הנבלות של בעלי החיים, בעיקר לצורך של השגת בשר.
זה היה קל יחסית ובשר הנבלה היה די טעים. אבל תוך זמן קצר ובדרכים כואבות ואולי אף קטלניות למדו שוכני המערות שיש במזון שכזה סכנה. מזון מבשר של בעל חיים מת הוא לא פעם בשר שכבר הרקיב ועלול לגרום לאוכלים אותו כאבים, מיחושים ומחלות, לפעמים אף למוות.
ברור היה לאבותינו הקדמונים שהם ייאלצו ללמוד לצוד את בעלי החיים בעצמם ולזכות כך בבשר טרי ובריא ואל מול הרבה פחות מתחרים מבעלי החיים ואוכלי הנבלות הטורפים את בשר החיה המתה.
ואכן, בתחילה נעשה הציד באמצעים פשוטים למדי. ענפים ומקלות שמשו קבוצה של ציידים בכדי להכות ולהכניע את החיה הניצודה. אבל כל ציד כזה היה מורכב וקשה לתיאום בין כל הציידים ולציד בעלי חיים גדולים הם נזקקו למספר רב של ציידים.
הפתרון של הציידים היה לייצר לעצמם כלי ציד יעיל יותר, שבעזרתו יוכלו צייד אחד או שניים לצוד, מבלי להזדקק לקבוצת ציידים גדולה.
כך הם גילו בתקופה הפלאוליתית שאבן היא החומר המתאים ביותר לייצור של כלי ציד חדים ויעילים. בהמשך הם ילמדו להשתמש באבנים וסלעים שיצליחו לסתת ולחדד בעצמם, בכדי ליצור כלי ציד יעילים.
ואכן, בתקופת האבן למדו ציידים קדמונים שאבן הצור היא האבן הטובה ביותר לסיתות וחידוד. האבן הקשה, שניתן לסתת לחדות מרבית, התגלתה במהירות כשימושית גם לחיתוך בשר, גם ככלי נשק נגד קדמונים שכנים וגם ככלי ציד מעולה.
לצורך הציד נהגו הציידים ולקשור את האבן החדה לענף עץ וכך ליצור לעצמם גרזן (Axe) ראשוני. העיצוב יילך וישתפר עם הזמן ודי מהר יהפוך הגרזן הזה לאחד מכלי הציד היעילים ביותר להשגת בשר טרי. בהמשך יצטרפו אליו גם החץ והקשת וכשהאדם ילמד לאלף עופות דורסים וכלבי ציד ולקבל מהם סיוע, הציד יהפוך ליעיל ופורה אף יותר. ציד נעים אבל רק אם חייבים!
הנה הבשר והמזונות האחרים של האדם הקדמון:
https://youtu.be/9kafuTmY-YA
כך למד האדם לסתת אבני צור לכלי ציד ועבודה (עברית):
http://youtu.be/SasVGcBupDU?t=2m26s
למה נהגו לבשל אותו?
https://youtu.be/Wpfwu__PF7Y
כך צדו בתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
על הצד הבריאותי של הבשר (מתורגם):
https://youtu.be/NxvQPzrg2Wg?long=yes
וכמה הבשר בריא?
https://youtu.be/ouAccsTzlGU?long=yes
מבין כל דברי המאכל, אין ספק שתפקידו של הלחם (Bread) בתזונה האנושית הוא המרכזי והמשמעותי ביותר.
באלפי השנים האחרונות הפך מרכיב המזון הזה לכל כך הרבה יותר מאוכל והוא משקף מרכיבים מעמדיים, כלכליים ואפילו פוליטיים שונים. הלחם גם מילא את התפקיד המרכזי בתזונה האנושית וגם הפך למרכיב חברתי מרכזי בה.
עוד בימי קדם משתרע מאבקו של האדם להשיג ולייצר את הלחם על פני כל היבשות. האדם הקדמון הכין אותו משעורה ודוחן טחונים. את החיטה הוא גילה כשהיגר מאפריקה לאזור הסהר הפורה.
הערכות החוקרים הן שכבר לפני 30 אלף שנה טחנו בני אדם דגנים שלוקטו ונאספו בשטח, טחנו אותם באמצעות אבנים, הוסיפו מים, לשו לבצק ואפו ממנו לחם.
המקור הגאוגרפי של גידול החיטה, בתקופה הנאוליטית, בסביבות 11 אלף שנה לפני הספירה, לא ברור לחלוטין. אם בעבר נראה היה שהוא מצוי בעיראק של ימינו, כיום מדברים דווקא על צפון ישראל ושכנותיה. אז החל האדם לגדל מיני חיטה ושעורה ולאפות מהם מעין עוגות, שנאפו בתוך אפר חם.
נוסעים וסוחרים העבירו לכל פינות העולם העתיק את סודות גידול החיטה והכנת הלחם. זה הביא לכך שבמהלך תקופה קצרה הפכה החיטה למרכיב מרכזי בתזונה ובכל מקום החלו להכין ממנו לחם.
דגני הבר שבויתו לחקלאות המתהווה אפשרו לאדם אז לחיות בעיקר על לחם ולא פעם אף על הלחם לבדו.
היתרון של הדגנים היה נעוץ ביכולת השימור הגבוהה שלהם, בעושר ובכמות הפחמימות בהם ובערך התזונתי של דגני הבר, שהיה גדול משמעותית מזה של החיטה של ימינו.
הלחם מספק אז יותר מחצי מהקלוריות שהמין האנושי צורך. בספר האבן "עלילות גילגמש", שנכתב על גילגמש, מלך שומר שבמזרח התיכון העתיק, סופר על הארוחה הנפוצה שאכל בחייו וכללה רק לחם ובירה. שניהם נוצרו ממחמצת שאור.
במסופוטמיה של אותם ימים, במזרח התיכון העתיק, הגדיר הלחם את החלוקה המעמדית. כל מעמד אכל אז לחם שונה. אצילים ועשירים יאכלו את הלחם האיכותי והקשה יותר לייצור. העניין המעמדי של הלחם יילך ויתפתח בהיסטוריה, כשהלחם הלבן נחשב אז למאכל של אצילים ומלכים, בעוד פשוטי העם נאלצו לאכול רק את הלחם הכהה, לחם שחור.
אפילו אפלטון, מגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה, מנהל בספר "רפובליקה" דיון על העיר האידאלית ועל הלחם שצריך לשמש בה למאכל, האם הוא לחם לבן או לחם מלא, כפרי שכזה.
כך ממשיכה דרכו של הלחם, שהחלה במערות האדם הקדמון, באפייה בין אבנים גדולות, המשיכה בתנורי חצר גדולים ששימשו את הנשים לאפיית הלחם בבית, למטבחי טירות האצילים והתנורים הפשוטים שליד בתי האריסים שלהם ואל מפעלי הענק שמייצרים את הלחם המודרני,
במהלך המאה ה-19 מאפשרת טכנולוגיה חדשה ייצור זול והמוני של לחם תעשייתי והיגייני. המאכל הבסיסי כל כך עובר את השינוי המשמעותי ביותר מאז העולם הקלאסי. שיווק ופרסום הופכים את הלחם התעשייתי החדש, כמעט כולו, אגב, הוא לחם לבן, ללחם המזין הנקי והבריא ביותר מכל סוגי הלחם שהיו.
סוף המאה ה-20 מוליד את המאפיות הקטנות ואנינות הלחם, שאופות, משחזרות וממציאות מיני לחם חדשים וישנים, גובות מחירים מופקעים. בעוד הלחם הכפרי, מהקמח המלא והלא מנופה הופך לבריא החדש, מגובה במחקרים ונחשק על ידי המסודרים, הלחם הלבן, זה שנחשב תקופות ארוכות לבריא והיוקרתי מכל האחרים, הופך מושמץ, משמין, לא בריא ונחות ממנו.
הנה תולדות הלחם בקצרה:
https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=52
כך מכינים לחם כמו לפני 2,000 שנה:
https://youtu.be/DYTuNXq1eBk
הלחם הרומי:
https://youtu.be/B6cACVc-t64
וכך אפו לחם בימי הביניים:
https://youtu.be/7Rt0OR8LalA
גידול האורז הוא ענף חקלאי חשוב בעולם, שכן האורז הוא אחד מהמזונות הנפוצים והנצרכים בעולם. חקלאות האורז פרושה כמעט בכל מקום בתבל. היא מחייבת אמנם עבודה ומים רבים, אבל בכל מקום שיש את שני אלה ניתן לגדל אורז. מחצית מאוכלוסיית העולם מתבססת על האורז כמזון עיקרי על שולחנה.
לרוב מגדלים אורז בשדות שהוצפו במים. מים אלה מגיעים מהגשמים או מהנהר הסמוך, באמצעות תעלות שמיועדות לכך. שדות האורז המושקים לא מאבדים את הפוריות ומסוגלים להניב את אותו יבול למשך מאות ואלפי שנים.
גובה המים נע מחצי מטר ועד לשני מטרים. המים מבודדים את הצמחים במדרגת האורז מהחום. המים בשדה האורז מייצרים סוג של אקווריום, עם מערכת סביבתית השומרת על איזון טבעי ובריא לצמחים. חלק מהחקלאים יודעים לספר שהמים גם מונעים צמיחה של עשבים שוטים.
כשהצמחים גדולים, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש אותם לגמרי. לאחר שיובשו צמחי האורז, הם נקטפים אותם ומועברים למפעל. שם חובטת בהם מכונה מיוחדת ומפרידה כך את גרגרי האורז מהצמחים היבשים. לאחר ניקוי ומיון של הגרגרים, אורזים את האורז המנופה והנקי בשקים והם מוכנים לשיווק.
בחקלאות האורז נושא מעניין הוא הדישון. נקווה שלא נקלקל לכם את הנאת האורז אם נספר שטובי החקלאים מכניסים לשדות האורז מלאי המים להקות דגים או ברווזים, שיחיו במים וידשנו בצואתם את השדה...
כשהאורז גדול, מייבשים את השדה ונותנים לשמש לייבש את הצמחים. לאחר שיובשו צמחי האורז, קוטפים אותם. במאלאית ובאינדונזית הם נקראים "פאדי", כלומר אורז שנקצר אבל עדיין לא נחבט וקולף מתוך המוץ.
לאחר מכן חובטים במוץ, כדי להפריד ממנו את גרגרי האורז. אז מנקים את הגרגרים, ממיינים מהם את גרגרי האורז המקולקלים והאורז הנקי מוכן לאריזה.
כך מגדלים את האורז:
https://youtu.be/kxAEiHCErSA
כך קוצרים את האורז:
http://youtu.be/V2SSKAf0yBU
וכך אוספים ומפרידים את האורז:
https://youtu.be/tijSIfXieVg
בימי קדם, בתקופה הפרהיסטורית, למדו קדמוני האדם שהציד הוא הדרך להשיג בשר. במקום להתחרות עם חיות הטרף על נבלות בעלי החיים ולהסתכן במזון שכבר הרקיב וגורם לכאבים ומחלות, הם למדו לצוד את החיות בעצמם.
בתחילה, הציד נעשה באמצעים פשוטים, כשענפים ומקלות משמשים קבוצת ציידים להכות ולהכניע את החיה הניצודה, או לדחוק אותה על ידי הפחדתה, היישר אל התהום. אחר כך היו יורדים אל גופתה ומבתרים אותה בכדי לאסוף את הבשר.
אבל ציד כזה היה מסוכן, מורכב מאוד וקשה לתיאום בין כל הציידים.
הפתרון הגיע כשלמדו הקדמונים לייצר לעצמם כלי ציד יעילים יותר, שבעזרתם יוכלו לצוד בקבוצות קטנות ואף לבדם. כך גם יכולים היו הגברים להתפצל לצוותי ציד רבים ולהשיג יותר בשר.
הם למדו לייצר ראשי כלי ציד מאבן וקשרו אותם לחניתות, גרזנים ועם המצאת החץ והקשת גם לראשי חיצים. התקופה אכן זכתה לשם "תקופת האבן".
וכך סיפק הציד בתקופת הפרהיסטוריה את עיקר התזונה והביגוד של האדם. בנוסף להם שימשו הפרוות והעורות של בעלי החיים גם לבניית אוהלים, בעוד קרניים ועצמות היו לחומרי גלם מצוינים שמהם יצר האדם הקדמון כלי אוכל ועבודה.
עם המהפכה החקלאית, המהפכה הנאוליתית, החל ביות של בעלי חיים. כשיש לך חיות שאתה מגדל למאכל ולשימוש בעורם, בפרווה ובצמר שלהן, הצורך לצוד להשגת מזון יורד משמעותית.
מצד שני, למי שממשיכים לצוד משמש הביות של בעלי חיים הזדמנות ענקית. בתרבויות שונות מבינים שאפשר לנצל תכונות של בעלי חיים כדי לשפר את הציד. בהדרגה מתחילים להשתמש בבעלי חיים לצורך עזרה בציד. כך הופך העיט למסייע בציד במונגוליה, כלבים מאולפים לסייע בציד באירופה, עופות כמו הקורמורן מסייעים במזרח הרחוק לדיג וכך הלאה.
באירופה של ימי הביניים צדים רק בני משפחות המלוכה והאצולה. באחוזות שלהם ומסביב לארמונותיהם שטחי ציד נרחבים, שבהם צדים הם ומקורביהם, לשירות המשפחה ולסעודות הארמון.
בהמשך האלף השני מפסיק הציד להיות צורך קיומי, אך הוא נמשך. ציידים מקצועיים משפרים את יכולתם לצוד, לומדים להשתמש בכלי נשק משוכללים ומספקים בשר לאצילים. אבל גם בני האצולה ממשיכים לצוד, כסוג של ספורט בו הם מפיגים את השעמום שלהם, שהרי הם אינם צריכים לעבוד, ובמקביל מפגינים את האומץ והיכולות שלהם כציידים.
המנהג הרווח, החל מהמאה ה-19, הוא להציג את שלל הציד על ידי הצבת פוחלצים של חיות מרשימות שצד בעל הבית, או תלייה של ראשים מפוחלצים על הקיר. גם הפרוות והעורות משתמשים לא פעם כשטיחים המדגימים את יכולתו המדהימה של בעל הבית להשתחץ בציד שלו.
וכך, במאה ה-20 יוצאים מתעשרים ועשירים רבים לציד במסעות ספארי באפריקה ובשלל מקומות אקזוטיים בעולם. אין כאן יותר צרכים קיומיים. הציד הוא לשם ההנאה שבציד והכבוד בשלל ובהישגים של הציד העשיר.
הציד הזה מוסיף להכחדת המינים בעולם ומשבש את שרשרת המזון. אבל למי זה אכפת, כשאתה יכול להראות תמונות מופלאות שלך, עם ראש של צבי או רעמה של אריה שצדת במסע הציד האחרון?
ההיסטוריה של הציד מתחילה בקבוצות גדולות התוקפות חיות פרא:
https://youtu.be/QGV3PpGgH5I
המעבר מציד פרימיטיבי לציד עם כלי ציד ראשונים:
https://youtu.be/zAVwqnizKfI
הכנת כלי ציד קדומים עם אבני צור:
https://youtu.be/qqGNE3tQs0Y
ציידים-לקטים מטנזניה שצדים בימינו ממש כמו אז:
https://youtu.be/E_Q5LnNlwZs
כך שיפר סיתות של אבני צור את הציד בתקופת האבן:
https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM
בעלי חיים דוגמת העיט צורפו לציד, מה שעד היום נהוג במונגוליה:
https://youtu.be/bNreRZyGVZQ
הציד משתפר ובהדרגה מגיע לציד בעלי חיים ענקיים:
https://youtu.be/2nFdqCr0A1A
וספארי ציד של עשירים במאה ה-20:
https://youtu.be/nlL2VGFAY_k
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
מה קדוש ברימון ומה מקומו בסעודת החג בראש השנה?
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..." -מי לא גדל על השיר הנהדר הזה, שעבור רובנו הוא זיכרון מתוק מהילדות בארץ ישראל. השיר הזה, אגב, מתחיל בשקר של ממש, או סתם בעובדה בוטאנית חסרת קשר למציאות - שהרי לרימון ולעץ הרימון אין ריח בכלל.
אבל שטויות. חוץ מהטעם הנפלא של פרי הרימון (Pomegranate), אכילת הרימון בסעודה של ראש השנה היא מסורת יהודית ישנה שמסמלת את ההבטחה שלנו לעשות מעשים טובים בשנה החדשה. זה, אם תשאלו אותנו הרבה יותר חשוב מהריח. מעשים טובים!
ואכן, את הברכות כמו "שירבו זכויותינו כרימון" וגם "שנהיה מלאים מצוות כרימון" נוהגים לברך בסעודת החג של ראש השנה.
לפי המסורת, יש ברימון תרי"ג גרגרים, כמספר המצוות שיש בתורה - 613 מצוות. זו הסיבה שהרימון מקודש ביהדות.
מה דעתכם על לספור ולבחון את העובדה הזו? - מעניין יהיה לשמוע את התוצאה. באמת.
גם על מעיל הכוהנים היו תלויים לפי המקרא 613 רימונים זעירים, שסימלו את אותם גרגרי הפרי. יתכן שהיו עשויים חרס.
עוד לפי המקרא, כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת, היו להם פירות שונים. ביניהם היו תמרים, תאנים וענבים. אבל עם כל הטעם הנפלא של הפירות הללו, רק הרימון היה מקודש ליהודים וסימל את נוכחותו של אלוהים.
אז אם אכילת הרימון, בפרוש השנה החדשה, מסמלת את הבטחותינו להיות טובים ולעשות טוב, אז בואו לא נחכה ונתחיל כבר עכשיו.
הייו טובים. אמן!
הנה מנהג אכילת הרימון בראש השנה (עברית):
http://youtu.be/JSu_LC4qhyU?t=37s
ועץ הרימון והרימון של ראש השנה (עברית):
http://youtu.be/aTMiq_01aws
מה המאפה מימי הביניים שכמעט והרג את האיש החזק בעולם?
הפרעצל (Pretzel) הוא כעך רחוב גרמני, שמקורו בימי הביניים. האגדה מספרת שהפרעצל נוצר אחרי שהדוכס של ווירטנברג דרש מפרידר, האופה המעצבן שלו, לחם שבו יוכל לראות את השמש 3 פעמים. הדוכס, שלא אהב את פרידר, בעיקר מכיוון שלא הפסיק לפטפט, איים שאם לא יצליח במשימה הוא יעיף את האופה לכל הרוחות. פרידר התלבט 3 ימים. לבסוף עלה במוחו רעיון והוא עיצב את הפרעצל בצורת ידיה של אשתו, כשהן מונחות על מותניה.
תודות למהגרים גרמנים הפך הפרצל להצלחה מסחררת גם בארצות הברית של אמריקה. כיום יש רבים שנשבעים שכעכי הפרעצל הניו-יורקיים טובים פי כמה מהמקור הגרמני. אחרים מחייכים בהבנה ונדים בראשם...
אבל בתחילת שנות האלפיים כמעט ונטל פרעצל אחד את חייו של האיש החזק בעולם. זה קרה כשנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש אכל פרעצל וכמעט ונחנק ממנו. במהלך אכילת פרעצלים בזמן הצפייה במשחק פוטבול, התעלף הנשיא, נפל על הרצפה וספג חבטה בראשו. הנשיא בוש, שהיה לבדו באותם רגעים, נותר חסר הכרה למשך זמן קצר. כעבור כמה דקות לערך הוא התעורר והזעיק אחות.
המקרה קיבל את הכותרת "תקרית הפרעצל". התוצאה הייתה סימן אדמדם מהחבטה שספג כשנפל, מתחת לעינו השמאלית,.
למחרת התקרית, מצא עצמו הנשיא מתבדח בפני קהל מעריץ וממליץ להקשיב לאמא. "אם אמא שלי שומעת," הוא אומר "הייתי צריך להקשיב לך אמא... צריך ללעוס את הפרעצל לפני שבולעים אותו".
הפרעצל מקבל את הצבע והמרקם הדחוס שלו על ידי בישול מהיר שלו בבורית, לפני אפייתו בתנור. רבים מכינים אותו בבית ומעבר לטעם הנפלא שלו זוכים לריחות שממלאים את המטבח בריח נפלא.
כך יוצרים את צורתו של הפרעצל:
https://youtu.be/uwy9c0foFTc
הסיפור של הפרעצל (עברית):
https://youtu.be/YRhl_tIEpiA
וכך מכינים אותו בבית (עברית):
https://youtu.be/hf6ug_K4fFM
הפרעצל (Pretzel) הוא כעך רחוב גרמני, שמקורו בימי הביניים. האגדה מספרת שהפרעצל נוצר אחרי שהדוכס של ווירטנברג דרש מפרידר, האופה המעצבן שלו, לחם שבו יוכל לראות את השמש 3 פעמים. הדוכס, שלא אהב את פרידר, בעיקר מכיוון שלא הפסיק לפטפט, איים שאם לא יצליח במשימה הוא יעיף את האופה לכל הרוחות. פרידר התלבט 3 ימים. לבסוף עלה במוחו רעיון והוא עיצב את הפרעצל בצורת ידיה של אשתו, כשהן מונחות על מותניה.
תודות למהגרים גרמנים הפך הפרצל להצלחה מסחררת גם בארצות הברית של אמריקה. כיום יש רבים שנשבעים שכעכי הפרעצל הניו-יורקיים טובים פי כמה מהמקור הגרמני. אחרים מחייכים בהבנה ונדים בראשם...
אבל בתחילת שנות האלפיים כמעט ונטל פרעצל אחד את חייו של האיש החזק בעולם. זה קרה כשנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש אכל פרעצל וכמעט ונחנק ממנו. במהלך אכילת פרעצלים בזמן הצפייה במשחק פוטבול, התעלף הנשיא, נפל על הרצפה וספג חבטה בראשו. הנשיא בוש, שהיה לבדו באותם רגעים, נותר חסר הכרה למשך זמן קצר. כעבור כמה דקות לערך הוא התעורר והזעיק אחות.
המקרה קיבל את הכותרת "תקרית הפרעצל". התוצאה הייתה סימן אדמדם מהחבטה שספג כשנפל, מתחת לעינו השמאלית,.
למחרת התקרית, מצא עצמו הנשיא מתבדח בפני קהל מעריץ וממליץ להקשיב לאמא. "אם אמא שלי שומעת," הוא אומר "הייתי צריך להקשיב לך אמא... צריך ללעוס את הפרעצל לפני שבולעים אותו".
הפרעצל מקבל את הצבע והמרקם הדחוס שלו על ידי בישול מהיר שלו בבורית, לפני אפייתו בתנור. רבים מכינים אותו בבית ומעבר לטעם הנפלא שלו זוכים לריחות שממלאים את המטבח בריח נפלא.
כך יוצרים את צורתו של הפרעצל:
https://youtu.be/uwy9c0foFTc
הסיפור של הפרעצל (עברית):
https://youtu.be/YRhl_tIEpiA
וכך מכינים אותו בבית (עברית):
https://youtu.be/hf6ug_K4fFM
מהן תולדות הבננה וכיצד הגיעו הבננות לאמריקה?
לא רבים יודעים שהבננה התרבותית נולדה בדרום מזרח אסיה, החוקרים סבורים שזה קרה באזור גינאה החדשה. לפני 8-10 אלפים שנה היא בויתה, מה שמעמיד אותה כאחד מצמחי החקלאות הכי קדומים שיש.
במהלך אלפי שנים הופצה הבננה על ידי בני המין האנושי לאזורים טרופיים וסובטרופיים שונים. למערב היא הובאה על ידי סוחרי תבלינים. יש סברה שאלכסנדר הגדול הוא ככל הנראה מי שהביא את הבננה לאירופה, לאחר שגילה את הפרי עתיר האנרגיה בעת שכבש את אסיה.
במאה ה-8 לספירה יש כבר עדויות על אכילה וגידול בננות בארץ ישראל וככל הנראה במזרח התיכון בכלל.
הערבים הם אלה שהביאו את צמחי הבננה לאפריקה וחקלאים החלו לגדל אותם, במיוחד בצד המערבי של היבשת האפריקאית.
משם הועבר צמח הבננה, במאה ה-16, על ידי הכובשים הספרדים אל המושבות שלהם ביבשת אמריקה. הוא נקלט שם היטב וגידול בננות באזורים הטרופיים של יבשת אמריקה היה להצלחה גדולה.
במהלך ההצלחה הכלכלית של גידול הבננות באמריקה, נעקרו שטחים עצומים של יערות גשם, כדי לגדל בננות במטעים חדשים.
אבל פגיעת פטריה בזן הפופולרי ביותר של הבננות, ה"גרו מישל", התפשטה במהירות בין המטעים העצומים הללו של מרכז אמריקה. קראו לתופעה הזו "מגפת פנמה", על שם אחת מהארצות בהן גידלו בננות בכמויות ענק. בעקבות הנזקים עקרו עוד המון עצים ביערות הגשם, כדי לטעת מטעים נקיים ובריאים.
עד כדי כך גדולה הייתה ההיקלטות של הבננה באמריקה, עד שכיום מהוות ארצות אמריקה הדרומית והתיכונה את היצואניות הגדולות של בננות לכלל ארצות העולם. לאור זאת, ודאי לא תתפלאו לדעת שמגדלת הבננות הגדולה בעולם היא אקוודור, השוכנת ביבשת אמריקה.
הנה ההיסטוריה של הבננה:
https://youtu.be/SpAHPXNhAwk
הסיפור הקשה של עקירת יערות הגשם במרכז אמריקה כדי לגדל בננות:
https://youtu.be/esvycD1O3cM
והדרך שעושה הבננה מדרום אמריקה אלינו:
https://youtu.be/2HeO9k7jgVo
לא רבים יודעים שהבננה התרבותית נולדה בדרום מזרח אסיה, החוקרים סבורים שזה קרה באזור גינאה החדשה. לפני 8-10 אלפים שנה היא בויתה, מה שמעמיד אותה כאחד מצמחי החקלאות הכי קדומים שיש.
במהלך אלפי שנים הופצה הבננה על ידי בני המין האנושי לאזורים טרופיים וסובטרופיים שונים. למערב היא הובאה על ידי סוחרי תבלינים. יש סברה שאלכסנדר הגדול הוא ככל הנראה מי שהביא את הבננה לאירופה, לאחר שגילה את הפרי עתיר האנרגיה בעת שכבש את אסיה.
במאה ה-8 לספירה יש כבר עדויות על אכילה וגידול בננות בארץ ישראל וככל הנראה במזרח התיכון בכלל.
הערבים הם אלה שהביאו את צמחי הבננה לאפריקה וחקלאים החלו לגדל אותם, במיוחד בצד המערבי של היבשת האפריקאית.
משם הועבר צמח הבננה, במאה ה-16, על ידי הכובשים הספרדים אל המושבות שלהם ביבשת אמריקה. הוא נקלט שם היטב וגידול בננות באזורים הטרופיים של יבשת אמריקה היה להצלחה גדולה.
במהלך ההצלחה הכלכלית של גידול הבננות באמריקה, נעקרו שטחים עצומים של יערות גשם, כדי לגדל בננות במטעים חדשים.
אבל פגיעת פטריה בזן הפופולרי ביותר של הבננות, ה"גרו מישל", התפשטה במהירות בין המטעים העצומים הללו של מרכז אמריקה. קראו לתופעה הזו "מגפת פנמה", על שם אחת מהארצות בהן גידלו בננות בכמויות ענק. בעקבות הנזקים עקרו עוד המון עצים ביערות הגשם, כדי לטעת מטעים נקיים ובריאים.
עד כדי כך גדולה הייתה ההיקלטות של הבננה באמריקה, עד שכיום מהוות ארצות אמריקה הדרומית והתיכונה את היצואניות הגדולות של בננות לכלל ארצות העולם. לאור זאת, ודאי לא תתפלאו לדעת שמגדלת הבננות הגדולה בעולם היא אקוודור, השוכנת ביבשת אמריקה.
הנה ההיסטוריה של הבננה:
https://youtu.be/SpAHPXNhAwk
הסיפור הקשה של עקירת יערות הגשם במרכז אמריקה כדי לגדל בננות:
https://youtu.be/esvycD1O3cM
והדרך שעושה הבננה מדרום אמריקה אלינו:
https://youtu.be/2HeO9k7jgVo
איך הפכו התבלינים כה חשובים לאדם?
להבדיל מצמחי התבלין (herbs), שרובם גדלים באגן הים התיכון והעלים שלהם הם העניין, תבלינים (Spices) הם חומרי הטעם שמצויים בחלקי הצמח שאינם העלים.
מאילו חלקים בצמח מייצרים תבלינים? - זה משתנה מתבלין לתבלין. הקינמון, למשל, מופק מקליפת העץ, הג'ינג'ר מקורו מהשורשים, הפלפל בא מהפירות החריפים ואת הזעפרן מפיקים מאבקנים.
מרבית התבלינים נועדו להגן, בעצם, על הצמח מפני חרקים. הם מרחיקים אותם ומונעים את אכילת הזרעים וליכוך הפירות או חלקי הצמח.
אבל מעבר לתוספת הטעם שלהם למזון, מאז ומתמיד היו התבלינים הרבה יותר מאשר תוספת קטנה למזון האנושי. למעשה, אם רוצים להבין את ההיסטוריה העתיקה, בת אלפי השנים האחרונות, חייבים להבין כיצד הם שהניעו אותה.
כן. התבלינים הם המנוע של חלק משמעותי בהיסטוריה העולמית.
כי אם מאז הומצא המנוע ונולדה מערכת החשמל היה זה הנפט שהיווה את המשאב הנחשק לאומות השונות, בעבר היו אלה התבלינים, שאומות וכלכלות חיפשו ונבנו מהם.
רבים סבורים שחשיבותם של התבלינים בעולם העתיק נובע רק מטעמו של האוכל המתובל, אבל האמת היא שהתבלינים בעבר שימשו כדי לשמר את המזון ושמרו על בריאותם של אנשי התקופה.
בהיעדר מקררים ואמצעי שימור דומים, בשר הציד ובשרן של בהמות המשק הגדולות היה תופס תוך זמן קצר חיידקים וגם פטריות היו מתפתחות עליו והופכות אותו לא אכיל ומסוכן. תבלינים שונים, למשל מלח, שימרו או התיימרו לשמר את הבשר ומאכלים נוספים, הרגו חיידקים ומנעו מחלות ומוות.
אז כשהוסיפו לאוכל תבלינים כמו הל, וניל, ציפורן ורבים אחרים, הם שימרו, או חשבו שהם משמרים את מזונם.
למה חשבו? - כי יש שאומרים שלא יכולת שימור יש לתבלין, אלא בעיקר יכולת להעשיר את טעמו של האוכל ובכך להאפיל על הטעם הרע שבמזון מקולקל.
#התבלינים מניעים את הקולוניאליזם
התבלינים הם שגרמו לאירופה לחפש את הדרכים הכי קצרות להודו. מאז שהחלה להכתב ההיסטוריה, היה המזרח הרחוק האזור בו פרחו ונולדו מרבית התבלינים, כשהאזור של הודו וסביבתה היה המקור שלהם לעולם.
דורות רבים, מאז אלכסנדר מוקדון והתקופה ההלניסטית, הובילו תבלינים בשיירות - מהודו לאירופה. סוחרים קדמונים עשו זאת בנתיבים יבשתיים שקיבלו את הכינוי הכולל "דרך המשי".
אך השתלטות האימפריה העות'מנית על חלק משמעותי בנתיב היבשתי הזה חסמה את הקשר הזה מאירופה להודו ואילצה את הפורטוגלים לפנות לדרך הים.
בימי קדם נועדו רבים מהמסעות של ספינות גילוי למרחקים, כמו גם כיבושים, כלכלה והסכמים מדיניים למטרות של יבוא תבלינים מהמזרח. אומות וממלכות שהצליחו להגיע למקורות התבלינים ולארצות שבהן גידלו אותם, היו לאימפריות אדירות. אחרות, שלא הגיעו לשם, נאלצו לסחור עימן ולשלם מחירים גבוהים ואף מופקעים על התבלינים הנחשקים שרצו למאכליהן.
הספנים ומגלי הארצות הכי ידועים, כולל מגלן, וסקו דה גאמה, קולומבוס ואחרים - כולם חיפשו את הנתיבים להודו ולמקומות במזרח הרחוק, בעיקר בשל התבלינים שהיו בהם בשפע.
קשה שלא לזכור שאמריקה התגלתה כי קולומבוס הפליג מערבה בתקווה למצוא נתיב מהיר וקל יותר להודו, מולדת התבלינים. מאותה סיבה יצא גם פרדיננד מגלן עם ספינותיו, אל איי התבלינים שבמזרח.
קשה אולי להאמין שהקולוניאליזם נולד מהצורך בתבלינים, אבל הצורך בהם הוא שהוביל להשתלטות ארצות אירופה הימיות של ימי קדם על ארצות רחוקות ולהפיכתן לקולוניות שלהן, בעיקר בכדי ליהנות מהתבלינים שהן גידלו.
הנה ההיסטוריה של התבלינים (מתורגם):
https://youtu.be/2sziIUZgdgk
תבלינים בישראל והמשמעות שלהם כאן (עברית):
https://youtu.be/66qgh5u-yDg?t=8m42s&end=13m36s
היצוא המצטיין של העיר קרלה, בירת עולם התבלינים וספקית תבליני הודו:
https://youtu.be/YP8l8OU3lyU
מטעי התה העצומים של סרי לנקה:
https://youtu.be/4597xrfO1BM
תבלינים בשוק בעיר אסואן שבמצרים:
https://youtu.be/r1RpiukbYsE
וסרטון תיעודי על התבלינים, תפקידם וכיצד הניעו את ההיסטוריה האנושית:
https://youtu.be/E1mMgwp7iaE?long=yes
להבדיל מצמחי התבלין (herbs), שרובם גדלים באגן הים התיכון והעלים שלהם הם העניין, תבלינים (Spices) הם חומרי הטעם שמצויים בחלקי הצמח שאינם העלים.
מאילו חלקים בצמח מייצרים תבלינים? - זה משתנה מתבלין לתבלין. הקינמון, למשל, מופק מקליפת העץ, הג'ינג'ר מקורו מהשורשים, הפלפל בא מהפירות החריפים ואת הזעפרן מפיקים מאבקנים.
מרבית התבלינים נועדו להגן, בעצם, על הצמח מפני חרקים. הם מרחיקים אותם ומונעים את אכילת הזרעים וליכוך הפירות או חלקי הצמח.
אבל מעבר לתוספת הטעם שלהם למזון, מאז ומתמיד היו התבלינים הרבה יותר מאשר תוספת קטנה למזון האנושי. למעשה, אם רוצים להבין את ההיסטוריה העתיקה, בת אלפי השנים האחרונות, חייבים להבין כיצד הם שהניעו אותה.
כן. התבלינים הם המנוע של חלק משמעותי בהיסטוריה העולמית.
כי אם מאז הומצא המנוע ונולדה מערכת החשמל היה זה הנפט שהיווה את המשאב הנחשק לאומות השונות, בעבר היו אלה התבלינים, שאומות וכלכלות חיפשו ונבנו מהם.
רבים סבורים שחשיבותם של התבלינים בעולם העתיק נובע רק מטעמו של האוכל המתובל, אבל האמת היא שהתבלינים בעבר שימשו כדי לשמר את המזון ושמרו על בריאותם של אנשי התקופה.
בהיעדר מקררים ואמצעי שימור דומים, בשר הציד ובשרן של בהמות המשק הגדולות היה תופס תוך זמן קצר חיידקים וגם פטריות היו מתפתחות עליו והופכות אותו לא אכיל ומסוכן. תבלינים שונים, למשל מלח, שימרו או התיימרו לשמר את הבשר ומאכלים נוספים, הרגו חיידקים ומנעו מחלות ומוות.
אז כשהוסיפו לאוכל תבלינים כמו הל, וניל, ציפורן ורבים אחרים, הם שימרו, או חשבו שהם משמרים את מזונם.
למה חשבו? - כי יש שאומרים שלא יכולת שימור יש לתבלין, אלא בעיקר יכולת להעשיר את טעמו של האוכל ובכך להאפיל על הטעם הרע שבמזון מקולקל.
#התבלינים מניעים את הקולוניאליזם
התבלינים הם שגרמו לאירופה לחפש את הדרכים הכי קצרות להודו. מאז שהחלה להכתב ההיסטוריה, היה המזרח הרחוק האזור בו פרחו ונולדו מרבית התבלינים, כשהאזור של הודו וסביבתה היה המקור שלהם לעולם.
דורות רבים, מאז אלכסנדר מוקדון והתקופה ההלניסטית, הובילו תבלינים בשיירות - מהודו לאירופה. סוחרים קדמונים עשו זאת בנתיבים יבשתיים שקיבלו את הכינוי הכולל "דרך המשי".
אך השתלטות האימפריה העות'מנית על חלק משמעותי בנתיב היבשתי הזה חסמה את הקשר הזה מאירופה להודו ואילצה את הפורטוגלים לפנות לדרך הים.
בימי קדם נועדו רבים מהמסעות של ספינות גילוי למרחקים, כמו גם כיבושים, כלכלה והסכמים מדיניים למטרות של יבוא תבלינים מהמזרח. אומות וממלכות שהצליחו להגיע למקורות התבלינים ולארצות שבהן גידלו אותם, היו לאימפריות אדירות. אחרות, שלא הגיעו לשם, נאלצו לסחור עימן ולשלם מחירים גבוהים ואף מופקעים על התבלינים הנחשקים שרצו למאכליהן.
הספנים ומגלי הארצות הכי ידועים, כולל מגלן, וסקו דה גאמה, קולומבוס ואחרים - כולם חיפשו את הנתיבים להודו ולמקומות במזרח הרחוק, בעיקר בשל התבלינים שהיו בהם בשפע.
קשה שלא לזכור שאמריקה התגלתה כי קולומבוס הפליג מערבה בתקווה למצוא נתיב מהיר וקל יותר להודו, מולדת התבלינים. מאותה סיבה יצא גם פרדיננד מגלן עם ספינותיו, אל איי התבלינים שבמזרח.
קשה אולי להאמין שהקולוניאליזם נולד מהצורך בתבלינים, אבל הצורך בהם הוא שהוביל להשתלטות ארצות אירופה הימיות של ימי קדם על ארצות רחוקות ולהפיכתן לקולוניות שלהן, בעיקר בכדי ליהנות מהתבלינים שהן גידלו.
הנה ההיסטוריה של התבלינים (מתורגם):
https://youtu.be/2sziIUZgdgk
תבלינים בישראל והמשמעות שלהם כאן (עברית):
https://youtu.be/66qgh5u-yDg?t=8m42s&end=13m36s
היצוא המצטיין של העיר קרלה, בירת עולם התבלינים וספקית תבליני הודו:
https://youtu.be/YP8l8OU3lyU
מטעי התה העצומים של סרי לנקה:
https://youtu.be/4597xrfO1BM
תבלינים בשוק בעיר אסואן שבמצרים:
https://youtu.be/r1RpiukbYsE
וסרטון תיעודי על התבלינים, תפקידם וכיצד הניעו את ההיסטוריה האנושית:
https://youtu.be/E1mMgwp7iaE?long=yes
מהם תולדות האבטיח?
אין כמו אֲבַטִּיחַ (watermellon) קר, כדי להפוך יום קיץ לוהט לנעים וטעים יותר. ניתן גם לומר שאין פרי המזוהה באופן מוחלט עם הקיץ כמו האבטיח.
בוטנית, האבטיח הוא הפרי הטעים של שיח ירק שרוע, כזה שצומח ומשתרע על פני האדמה. הוא חד מיני, כלומר אין שם זרע נקבי וזכרי. הוא גם חד-שנתי ומשתייך למשפחת הדלועיים.
מקור האבטיחים הוא ביבשת אפריקה, באזור קו המשווה. האבטיח נוצר בתחילה טבעית, כאבטיח בר. לפני שבייתו אותו, כשהוא עוד היה בר, נהגו הולכי המדבר, במהלך המסעות הממושכים עם השיירות, להסתער עליו, לפתוח את הפרי ולשתות ממנו את מימיו המרים.
פרי האבטיח עם הפנים הלבן, שימש אז כמעין מימייה טבעית ועתירת נוזלים, גם אם אבטיחי הבר הללו לא היו טעימים כמו האבטיחים שאנו מכירים היום.
האחראי לטעמו המר של האבטיח הלא מבויית היה גן אחד בלבד. על מוטציות בטח כבר שמעתם (אם לא, ראו בתגית "מוטציות"). ובכן, החוקרים מניחים שפה ושם גדלו אבטיחי בר ללא הטעם המר, אלא עם טעם מתוק.
את האבטיחים המתוקים הללו גילו חקלאים קדומים והרבו אותם, על ידי איסוף הגרעינים שלהם ונטיעה של מקשות אבטיחים שלמות כאלה. כך, במהלך כמה דורות, הפך פרי האבטיח למתוק יותר ופחות מר.
במהלך דורות רבים, הלכו החקלאים והשביחו את האבטיחים, הרבו שוב ושוב את האבטיחים המתוקים ביותר ויצרו את האבטיחים של ימינו, שהפכו להיות אדומים ממש ומתוקים יותר מאי-פעם. אגב, יש קשר קרוב בין הגן שאחראי על המתיקות של האבטיח וגן אחר, שאחראי לצבע האדום של הציפה שלו, החלק שאני נוהגים לאכול.
כך יצא שככל שטעמו של האבטיח הפך מתוק יותר, הוא גם הפך יותר אדום.
במצרים העתיקה התגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. גם בציורי הקיר שלהם נראו אבטיחים. המצרים הקדמונים נהגו לטמון עם המתים בקבריהם כמה אבטיחים, כדי שיוכלו לשתות מהם, במסעם אל העולם הבא.
בסביבות ימי הביניים נפוצו יותר ויותר האבטיחים העסיסיים והמתוקים, עם הציפה האדומה. גם במזרח התיכון, מעידים כתבים מהתקופה, גידלו אז ומכרו אבטיחים.
חקלאים ערביי ארץ ישראל גידלו גם בתקופה העות'מנית אבטיחים מזנים שונים והשביחו אותם. אחד הידועים שבהם היה זן של אבטיח שנקרא 'טללים'. האבטיחים מזן הטללים לא הושקו, אלא גדלו רק על מי תהום ועל הלחות שבאה מהטל בלילה, במה שנקרא חקלאות בעל.
ואכן, החקלאים יודעים לספר גם היום שהאבטיח התרבותי, אף שהוא אוגר המון מים בפירותיו, יכול לגדול גם בתנאי בעל, ללא השקיה.
הנה ההיסטוריה של האבטיחים:
https://youtu.be/QSY2EmcJP_8
אפרו-אמריקאים שתובעים בחזרה את הפרי שנולד באפריקה - האבטיח:
https://youtu.be/KihYpOn32KI
והסיפור של אבטיחי ברדפורד המעולים, הגרסה האמריקאית לאבטיחי חצבה שלנו:
https://youtu.be/ljFJJ4kcNqU
אין כמו אֲבַטִּיחַ (watermellon) קר, כדי להפוך יום קיץ לוהט לנעים וטעים יותר. ניתן גם לומר שאין פרי המזוהה באופן מוחלט עם הקיץ כמו האבטיח.
בוטנית, האבטיח הוא הפרי הטעים של שיח ירק שרוע, כזה שצומח ומשתרע על פני האדמה. הוא חד מיני, כלומר אין שם זרע נקבי וזכרי. הוא גם חד-שנתי ומשתייך למשפחת הדלועיים.
מקור האבטיחים הוא ביבשת אפריקה, באזור קו המשווה. האבטיח נוצר בתחילה טבעית, כאבטיח בר. לפני שבייתו אותו, כשהוא עוד היה בר, נהגו הולכי המדבר, במהלך המסעות הממושכים עם השיירות, להסתער עליו, לפתוח את הפרי ולשתות ממנו את מימיו המרים.
פרי האבטיח עם הפנים הלבן, שימש אז כמעין מימייה טבעית ועתירת נוזלים, גם אם אבטיחי הבר הללו לא היו טעימים כמו האבטיחים שאנו מכירים היום.
האחראי לטעמו המר של האבטיח הלא מבויית היה גן אחד בלבד. על מוטציות בטח כבר שמעתם (אם לא, ראו בתגית "מוטציות"). ובכן, החוקרים מניחים שפה ושם גדלו אבטיחי בר ללא הטעם המר, אלא עם טעם מתוק.
את האבטיחים המתוקים הללו גילו חקלאים קדומים והרבו אותם, על ידי איסוף הגרעינים שלהם ונטיעה של מקשות אבטיחים שלמות כאלה. כך, במהלך כמה דורות, הפך פרי האבטיח למתוק יותר ופחות מר.
במהלך דורות רבים, הלכו החקלאים והשביחו את האבטיחים, הרבו שוב ושוב את האבטיחים המתוקים ביותר ויצרו את האבטיחים של ימינו, שהפכו להיות אדומים ממש ומתוקים יותר מאי-פעם. אגב, יש קשר קרוב בין הגן שאחראי על המתיקות של האבטיח וגן אחר, שאחראי לצבע האדום של הציפה שלו, החלק שאני נוהגים לאכול.
כך יצא שככל שטעמו של האבטיח הפך מתוק יותר, הוא גם הפך יותר אדום.
במצרים העתיקה התגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. גם בציורי הקיר שלהם נראו אבטיחים. המצרים הקדמונים נהגו לטמון עם המתים בקבריהם כמה אבטיחים, כדי שיוכלו לשתות מהם, במסעם אל העולם הבא.
בסביבות ימי הביניים נפוצו יותר ויותר האבטיחים העסיסיים והמתוקים, עם הציפה האדומה. גם במזרח התיכון, מעידים כתבים מהתקופה, גידלו אז ומכרו אבטיחים.
חקלאים ערביי ארץ ישראל גידלו גם בתקופה העות'מנית אבטיחים מזנים שונים והשביחו אותם. אחד הידועים שבהם היה זן של אבטיח שנקרא 'טללים'. האבטיחים מזן הטללים לא הושקו, אלא גדלו רק על מי תהום ועל הלחות שבאה מהטל בלילה, במה שנקרא חקלאות בעל.
ואכן, החקלאים יודעים לספר גם היום שהאבטיח התרבותי, אף שהוא אוגר המון מים בפירותיו, יכול לגדול גם בתנאי בעל, ללא השקיה.
הנה ההיסטוריה של האבטיחים:
https://youtu.be/QSY2EmcJP_8
אפרו-אמריקאים שתובעים בחזרה את הפרי שנולד באפריקה - האבטיח:
https://youtu.be/KihYpOn32KI
והסיפור של אבטיחי ברדפורד המעולים, הגרסה האמריקאית לאבטיחי חצבה שלנו:
https://youtu.be/ljFJJ4kcNqU
מאיפה בא החומוס ומה הסוד שלו?
מקורותיו ההיסטוריים של המאכל הכי יצרי במזרח התיכון אינם ברורים לחלוטין. החימצה היא סוג של קטניה, שקיבלה את שמה על שום נטייתה המהירה להחמיץ וישנן עדויות שכבר באלף החמישי לפנה"ס, במצרים העתיקה, הכינו המצרים מאכלים מגרגרי חימצה.
גם היהודים ידעו דבר או שניים על החימצה, במיוחד כשבספר רות מציע בועז לרות המואביה "וטבלת פיתך בחומץ". היות וחומץ אינו דבר מאכל די מובן סביר שמדובר בחומוס מסוג כלשהו.
עם זאת, העדות הממשית הראשונה לאכילה של חומוס, היא מהתקופה הצלבנית.
כיום נפוץ החומוס שאנו מכירים בכל מדינות המזרח התיכון - במיוחד בעולם הערבי ומעט גם בחלק ממדינות הבלקן, כמו תורכיה, קפריסין ויוון.
בשנים האחרונות ובעיקר תודות להתלהבות ממזון בריא וטבעוני, הולך החומוס ותופס מקום של כבוד גם על המדפים ברשתות השיווק ובמסעדות נחשבות באירופה ובצפון אמריקה.
ואפילו לחלל החומוס כבר הגיע. זה היה כשנשלחו גרגרי חומוס אל תחנת החלל הבינלאומית והונבטו בה, כחלק מניסוי שעורכים בישראל, לגבי גידול והנבטה של מזונות חקלאיים בחלל.
הכל על החומוס והמחלוקות (עברית):
https://youtu.be/YBJPO9561qo
מקורות החומוס התנ"כיים:
http://youtu.be/4lg0DUWOPJY
כך מכינים הערבים את החומוס המצוין שלהם:
https://youtu.be/NP8ZYYp43oc
כך בישראל (עברית):
https://youtu.be/BwmetkENxIs
הכינו חומוס מעולה בבית:
https://youtu.be/_ahfNz2EnN8
חומוס בסגנון ירושלמי:
https://youtu.be/ChXyNTA_DkE
קבלו את החומוס והאוכל הערבי בכלל (עברית):
https://youtu.be/gYtinC-ThQ4?long=yes
וסרטון תיעודי על גידול החומוס:
https://youtu.be/_EL8DL1N-lQ?long=yes
מקורותיו ההיסטוריים של המאכל הכי יצרי במזרח התיכון אינם ברורים לחלוטין. החימצה היא סוג של קטניה, שקיבלה את שמה על שום נטייתה המהירה להחמיץ וישנן עדויות שכבר באלף החמישי לפנה"ס, במצרים העתיקה, הכינו המצרים מאכלים מגרגרי חימצה.
גם היהודים ידעו דבר או שניים על החימצה, במיוחד כשבספר רות מציע בועז לרות המואביה "וטבלת פיתך בחומץ". היות וחומץ אינו דבר מאכל די מובן סביר שמדובר בחומוס מסוג כלשהו.
עם זאת, העדות הממשית הראשונה לאכילה של חומוס, היא מהתקופה הצלבנית.
כיום נפוץ החומוס שאנו מכירים בכל מדינות המזרח התיכון - במיוחד בעולם הערבי ומעט גם בחלק ממדינות הבלקן, כמו תורכיה, קפריסין ויוון.
בשנים האחרונות ובעיקר תודות להתלהבות ממזון בריא וטבעוני, הולך החומוס ותופס מקום של כבוד גם על המדפים ברשתות השיווק ובמסעדות נחשבות באירופה ובצפון אמריקה.
ואפילו לחלל החומוס כבר הגיע. זה היה כשנשלחו גרגרי חומוס אל תחנת החלל הבינלאומית והונבטו בה, כחלק מניסוי שעורכים בישראל, לגבי גידול והנבטה של מזונות חקלאיים בחלל.
הכל על החומוס והמחלוקות (עברית):
https://youtu.be/YBJPO9561qo
מקורות החומוס התנ"כיים:
http://youtu.be/4lg0DUWOPJY
כך מכינים הערבים את החומוס המצוין שלהם:
https://youtu.be/NP8ZYYp43oc
כך בישראל (עברית):
https://youtu.be/BwmetkENxIs
הכינו חומוס מעולה בבית:
https://youtu.be/_ahfNz2EnN8
חומוס בסגנון ירושלמי:
https://youtu.be/ChXyNTA_DkE
קבלו את החומוס והאוכל הערבי בכלל (עברית):
https://youtu.be/gYtinC-ThQ4?long=yes
וסרטון תיעודי על גידול החומוס:
https://youtu.be/_EL8DL1N-lQ?long=yes
מי גילו את הסוכר והחלו לייצר אותו?
ההיסטוריה של הסוכר (Sugar) היא מרתקת ביותר. זאת משום שהסוכר הוא אחד ממחוללי השינויים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר ונהנה מהם מאד.
זה התחיל מביות הסוכר, כלומר מחקלאות שנועדה לייצר אותו. זה קרה אי שם בגינאה החדשה, באלף ה-8 לפני הספירה. המשך התהליך היה ארוך ובסופו הושלמה התפשטותו, אלפיים שנה אחר-כך, אל איי אינדונזיה ומהם צפונה לסין, מערבה להודו ואחר-כך לעולם כולו.
במאה ה-5 התפשט ייצור הסוכר אל פרס. אירופה של אותה תקופה שקועה בימי הביניים. האירופים כלל לא מודעים לקיומו של המתוק מדבש הזה שגדל בצמח קנה הסוכר.
רק במאה ה-8 תתחיל אירופה לצרוך סוכר מעובד. עד אז כמות הסוכר שצרכו אנשי ימי הביניים בשנה, הייתה זעירה. מה זה זעירה? - עוד מעט תדעו... בינתיים נסביר שהסוכר באותה תקופה הוא נדיר ולכן יקר להחריד.
החקלאים מצדם יגלו די מהר שבגלל האקלים האירופי הקר יחסית, אירופה פשוט לא מתאימה לגידולו של קנה הסוכר. רק באגן הים התיכון, באקלים הטרופי והסאב-טרופי שמתחת לקו הרוחב 36N, ניתן לגדל את קני הסוכר.
לכן, טיפין טיפין, התאזרח הסוכר באירופה בתחילת האלף השני. עדויות של לוחמים במסעי הצלב למזרח התיכון סיפרו על מתיקותו בהערצה. כך כתב ההיסטוריון אלברט מאאכן, במסע הצלב הראשון: ""במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה'. הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן" (ציטוט מתוך ויקיפדיה).
עת שלטו הצלבנים במזרח התיכון, החל הסוכר להגיע לאירופה, אך עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את מרבית שטחי הגידול של קני הסוכר שהיו להם. לכן במרבית אירופה צרכו ממנו רק האצילים העשירים. ועדיין, מעט קנה סוכר גידלו המקומיים באיים אירופיים, כמו סיציליה, כרתים וקפריסין. גם בדרום ספרד מצליחים לגדלו היטב. אבל הסוכר אז היה כה יקר מציאות עד ששימש כתבלין ותרופה, יותר מאשר למאכל.
כאן מגיעה השוואה שהבטחנו - אדם ממוצע בן ימינו, להשוואה, אוכל ביום אחד את כמות הסוכר שאכל אדם בימי הביניים במשך שנה שלמה...
עם כיבושי המוסלמים, החל הסוכר להגיע יותר ויותר לאירופה. הוא עדיין נחשב למותרות, אבל השינוי כבר היה בפתח והוא התממש כשהועבר קנה הסוכר לגידול המוני ב"עולם החדש", אל יבשת אמריקה, שגילה קולומבוס במאה ה-15.
מה שהגדיל את תפוצתו מאד היא העבדות, שהעבירה המוני עבדים מאפריקה כדי לגדלו בכמויות באמריקה ולספקו לאירופים. באופן מסוים ניתן לראות את סיפור העבדות כסיפורו של הסוכר (אבל גם של הכותנה, של מסילות הרכבת למערב ארצות הברית ועוד).
ואכן, ההיצע ההולך וגובר של הסוכר במערב, הוזיל את מחירו. כך החלו השכבות הנמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו יותר ויותר ולהגדיל את הביקוש האירופי לסוכר, שכמובן הפסיק לשמש רק כתבלין או כתרופה והפך למוצר מבוקש בתזונה האירופית. עשירים ועניים, מלכים ופשוטי-עם - כולם צרכו מעתה סוכר. הוא הפך לממתיק חובה בתה, בקפה, בריבות, בעוגות וסירופים.
בימינו תושבי המדינות המודרניות הולכים ומתמכרים לסוכר. בהדרגה התפתח הקפיטליזם, שהמרקסיזם ממש רואה בסוכר את אחד ממחולליו. הנה הגענו לעידן הנוכחי, בו הסוכר הפך להתמכרות הגדולה של האדם המודרני ולמחולל השמנה מבהיל, שהופך אנשים לגדולים ושמנים מאי-פעם.
הנה סקירה היסטורית על מקור הסוכר:
https://youtu.be/p4g6sReVCYQ
הרצאת וידאו קצרצרה על תולדות הסוכר:
https://youtu.be/BrcqjgvgwZE
ראו לכמה מאכלים מפתיעים הסוכר הגיע בתזונה שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw
וסרט תיעודי שמראה כיצד הניע הסוכר תהליכים היסטוריים, לא תמיד פשוטים:
https://youtu.be/8hcAjyOFX1M?long=yes
ההיסטוריה של הסוכר (Sugar) היא מרתקת ביותר. זאת משום שהסוכר הוא אחד ממחוללי השינויים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר ונהנה מהם מאד.
זה התחיל מביות הסוכר, כלומר מחקלאות שנועדה לייצר אותו. זה קרה אי שם בגינאה החדשה, באלף ה-8 לפני הספירה. המשך התהליך היה ארוך ובסופו הושלמה התפשטותו, אלפיים שנה אחר-כך, אל איי אינדונזיה ומהם צפונה לסין, מערבה להודו ואחר-כך לעולם כולו.
במאה ה-5 התפשט ייצור הסוכר אל פרס. אירופה של אותה תקופה שקועה בימי הביניים. האירופים כלל לא מודעים לקיומו של המתוק מדבש הזה שגדל בצמח קנה הסוכר.
רק במאה ה-8 תתחיל אירופה לצרוך סוכר מעובד. עד אז כמות הסוכר שצרכו אנשי ימי הביניים בשנה, הייתה זעירה. מה זה זעירה? - עוד מעט תדעו... בינתיים נסביר שהסוכר באותה תקופה הוא נדיר ולכן יקר להחריד.
החקלאים מצדם יגלו די מהר שבגלל האקלים האירופי הקר יחסית, אירופה פשוט לא מתאימה לגידולו של קנה הסוכר. רק באגן הים התיכון, באקלים הטרופי והסאב-טרופי שמתחת לקו הרוחב 36N, ניתן לגדל את קני הסוכר.
לכן, טיפין טיפין, התאזרח הסוכר באירופה בתחילת האלף השני. עדויות של לוחמים במסעי הצלב למזרח התיכון סיפרו על מתיקותו בהערצה. כך כתב ההיסטוריון אלברט מאאכן, במסע הצלב הראשון: ""במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה'. הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן" (ציטוט מתוך ויקיפדיה).
עת שלטו הצלבנים במזרח התיכון, החל הסוכר להגיע לאירופה, אך עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את מרבית שטחי הגידול של קני הסוכר שהיו להם. לכן במרבית אירופה צרכו ממנו רק האצילים העשירים. ועדיין, מעט קנה סוכר גידלו המקומיים באיים אירופיים, כמו סיציליה, כרתים וקפריסין. גם בדרום ספרד מצליחים לגדלו היטב. אבל הסוכר אז היה כה יקר מציאות עד ששימש כתבלין ותרופה, יותר מאשר למאכל.
כאן מגיעה השוואה שהבטחנו - אדם ממוצע בן ימינו, להשוואה, אוכל ביום אחד את כמות הסוכר שאכל אדם בימי הביניים במשך שנה שלמה...
עם כיבושי המוסלמים, החל הסוכר להגיע יותר ויותר לאירופה. הוא עדיין נחשב למותרות, אבל השינוי כבר היה בפתח והוא התממש כשהועבר קנה הסוכר לגידול המוני ב"עולם החדש", אל יבשת אמריקה, שגילה קולומבוס במאה ה-15.
מה שהגדיל את תפוצתו מאד היא העבדות, שהעבירה המוני עבדים מאפריקה כדי לגדלו בכמויות באמריקה ולספקו לאירופים. באופן מסוים ניתן לראות את סיפור העבדות כסיפורו של הסוכר (אבל גם של הכותנה, של מסילות הרכבת למערב ארצות הברית ועוד).
ואכן, ההיצע ההולך וגובר של הסוכר במערב, הוזיל את מחירו. כך החלו השכבות הנמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו יותר ויותר ולהגדיל את הביקוש האירופי לסוכר, שכמובן הפסיק לשמש רק כתבלין או כתרופה והפך למוצר מבוקש בתזונה האירופית. עשירים ועניים, מלכים ופשוטי-עם - כולם צרכו מעתה סוכר. הוא הפך לממתיק חובה בתה, בקפה, בריבות, בעוגות וסירופים.
בימינו תושבי המדינות המודרניות הולכים ומתמכרים לסוכר. בהדרגה התפתח הקפיטליזם, שהמרקסיזם ממש רואה בסוכר את אחד ממחולליו. הנה הגענו לעידן הנוכחי, בו הסוכר הפך להתמכרות הגדולה של האדם המודרני ולמחולל השמנה מבהיל, שהופך אנשים לגדולים ושמנים מאי-פעם.
הנה סקירה היסטורית על מקור הסוכר:
https://youtu.be/p4g6sReVCYQ
הרצאת וידאו קצרצרה על תולדות הסוכר:
https://youtu.be/BrcqjgvgwZE
ראו לכמה מאכלים מפתיעים הסוכר הגיע בתזונה שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw
וסרט תיעודי שמראה כיצד הניע הסוכר תהליכים היסטוריים, לא תמיד פשוטים:
https://youtu.be/8hcAjyOFX1M?long=yes
למה קיבלו החיילים הרומאים משכורתם במלח?
המלח (Salt) נחשב בימינו לתבלין נפוץ וזול ביותר. מעטים בכלל יודעים עד כמה נדיר ויקר הוא היה בימי קדם וכמה משמעותי.
כבר בתקופה הניאוליטית החלו לייצר, או נכון יותר לקצור את המלח. בתקופת הברונזה המסחר בו הלך ופרח. הומרוס היווני כינה אותו "החומר האלוהי" ובהמשך הוא זכה לכינוי "הזהב הלבן".
וכשמשהו יקר אז משלמים עליו בדם. כך שבמהלך ההיסטוריה האנושית התנהלו מלחמות בכדי להשיג את המלח. הוא היה, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שהרומאים לטשו עיניים לארץ ישראל ולצרפת של היום.
כי המלח לא היה רק התבלין שגואל את המזון מלהיות תפל, אלא גם משאב חיוני ושווה ערך לרכוש רב ולעוצמה של אומה.
הייתם מאמינים, למשל, שהחיילים הרומיים קיבלו את שכרם בימי קדם גם במלח, במקום בכסף או בסחורות אחרות, מגרות יותר, כמו זהב?
אז כן, במקומות רבים, כולל באימפריה הרומית, היה המלח מצרך יקר ערך לאורך ההיסטוריה. בזכות ערכו הרב, חיילי רומי נהגו לקבל משכורות במלח.
קראו לשכר הזה "סאלריום" (salarium), שפירושו היה "קצבת מלח". הוא ניתן במעין שק מלח קטן שהיה לעתים ניתן לחיילי רומא כמענק על ביצועים בשדה הקרב.
משק המלח הזה באה המילה "סאלארי" (salary), משכורת באנגלית, או המילה "סולדי", כסף בצרפתית, כמו גם מילים נוספות בשפות לטיניות אחרות.
אגב,עד כדי כך המלח היה משמעותי בחייהם של חיילי האימפריה ההיא, עד שממנו נגזרו גם המילים soldier, (שבאה מהמילים "Sal dare" שמשמעותן "לתת מלח") או סולדאט, שפירושן בשפות לטיניות שונות חייל. אפילו המילה "סלט" (Salad) מקורה במלח, שכן הרומאים נהגו להמליח את הירקות במלח.
יש גם טענה היסטורית שכשרצו מפקדי צבא רומי לעקר את הערים שכבשו, הם נהגו לפזר מלח על הריסותיהן. חובה לציין שהיסטוריונים רבים מטילים בכך ספק, גם מכיוון שלא נמצאו עדויות או ממצאים ארכיאולוגיים לכך וגם בשל בזבוז כמויות של מלח, שמתנגש עם ערכו ומחירו הגבוה באותה תקופה.
כך או כך, הרומאים תמיד השאירו קצת מלח לאוכל, שאחרת הוא היה תפל. מה שמזכיר לנו שמהמילה salt, כלומר מלח, בא גם הסלט, ה-salad שאנו אוכלים.
אבל עדיין, תמיד נשמר מעט מלח במטבח הרומי, כי להמליח את הירקות היה מנהג רומאי שהופץ לכל פינות האימפריה.
הנה סיפור משכורות המלח של חיילי רומי, שגם העניקו למשכורת את שמה:
https://youtu.be/R04-hTZokn0
חייו של החייל הרומאי (מתורגם):
https://youtu.be/P5e7cl19Ha0
פרופסור מספר על הנושא:
https://youtu.be/OvrMkfAp7wM?long=yes
והרצאת וידאו בנושא:
https://youtu.be/g_3wRicL-QI?long=yes
המלח (Salt) נחשב בימינו לתבלין נפוץ וזול ביותר. מעטים בכלל יודעים עד כמה נדיר ויקר הוא היה בימי קדם וכמה משמעותי.
כבר בתקופה הניאוליטית החלו לייצר, או נכון יותר לקצור את המלח. בתקופת הברונזה המסחר בו הלך ופרח. הומרוס היווני כינה אותו "החומר האלוהי" ובהמשך הוא זכה לכינוי "הזהב הלבן".
וכשמשהו יקר אז משלמים עליו בדם. כך שבמהלך ההיסטוריה האנושית התנהלו מלחמות בכדי להשיג את המלח. הוא היה, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שהרומאים לטשו עיניים לארץ ישראל ולצרפת של היום.
כי המלח לא היה רק התבלין שגואל את המזון מלהיות תפל, אלא גם משאב חיוני ושווה ערך לרכוש רב ולעוצמה של אומה.
הייתם מאמינים, למשל, שהחיילים הרומיים קיבלו את שכרם בימי קדם גם במלח, במקום בכסף או בסחורות אחרות, מגרות יותר, כמו זהב?
אז כן, במקומות רבים, כולל באימפריה הרומית, היה המלח מצרך יקר ערך לאורך ההיסטוריה. בזכות ערכו הרב, חיילי רומי נהגו לקבל משכורות במלח.
קראו לשכר הזה "סאלריום" (salarium), שפירושו היה "קצבת מלח". הוא ניתן במעין שק מלח קטן שהיה לעתים ניתן לחיילי רומא כמענק על ביצועים בשדה הקרב.
משק המלח הזה באה המילה "סאלארי" (salary), משכורת באנגלית, או המילה "סולדי", כסף בצרפתית, כמו גם מילים נוספות בשפות לטיניות אחרות.
אגב,עד כדי כך המלח היה משמעותי בחייהם של חיילי האימפריה ההיא, עד שממנו נגזרו גם המילים soldier, (שבאה מהמילים "Sal dare" שמשמעותן "לתת מלח") או סולדאט, שפירושן בשפות לטיניות שונות חייל. אפילו המילה "סלט" (Salad) מקורה במלח, שכן הרומאים נהגו להמליח את הירקות במלח.
יש גם טענה היסטורית שכשרצו מפקדי צבא רומי לעקר את הערים שכבשו, הם נהגו לפזר מלח על הריסותיהן. חובה לציין שהיסטוריונים רבים מטילים בכך ספק, גם מכיוון שלא נמצאו עדויות או ממצאים ארכיאולוגיים לכך וגם בשל בזבוז כמויות של מלח, שמתנגש עם ערכו ומחירו הגבוה באותה תקופה.
כך או כך, הרומאים תמיד השאירו קצת מלח לאוכל, שאחרת הוא היה תפל. מה שמזכיר לנו שמהמילה salt, כלומר מלח, בא גם הסלט, ה-salad שאנו אוכלים.
אבל עדיין, תמיד נשמר מעט מלח במטבח הרומי, כי להמליח את הירקות היה מנהג רומאי שהופץ לכל פינות האימפריה.
הנה סיפור משכורות המלח של חיילי רומי, שגם העניקו למשכורת את שמה:
https://youtu.be/R04-hTZokn0
חייו של החייל הרומאי (מתורגם):
https://youtu.be/P5e7cl19Ha0
פרופסור מספר על הנושא:
https://youtu.be/OvrMkfAp7wM?long=yes
והרצאת וידאו בנושא:
https://youtu.be/g_3wRicL-QI?long=yes
