שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מיוחד בעטיפות התקליטים של פעם?
התקליטים הם סיפור של מאה שנה. בתחילה היו להם עטיפות פשוטות ושימושיות, שתפקידן היה לשמור את התקליט משריטות. החומרים של העטיפות היו נייר חום או קרטון פשוט. איש לא חשב שהתקליט הוא יותר מהמוסיקה שמושמעת ממנו.
רק משנת 1938 החלו לעצב אותן באופן מקצועי. היו מי שהבינו אז שעטיפה מעוצבת תביא להגדלת המכירות. כך אכן היה. מעצב בשם אלכס סטיינווייס נשכר על ידי חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" והיה למנהל האמנותי של עטיפות התקליטים של החברה.
התוצאות המרשימות במכירות של חברת קולומביה הבהירו לכל תעשיית התקליטים שהעטיפות המעוצבות של סטיינווייס נותנות לתקליטים הרבה יותר מאשר צבע. הם הפכו אותם למוצרי צריכה נחשקים. הצד הוויזואלי, הם עתידים ללמוד יותר ויותר, מגדיל את התשוקה לתקליט, למוסיקה ולאמן.
בהמשך יופיעו גם העטיפות עם צילומי האמנים עליהן. הן יקבלו את הכינוי "עטיפה פרסונלית" ויחזקו את ההערצה לאמנים. יתכן שזה אחד המאיצים הגדולים להערצה של אמנים כמו גלן מילר הג'אזיסט ואלביס פרסלי, כוכב הרוק הראשון, שתמונותיהן הופיעו כמעט תמיד על התקליטים והתקליטונים (תקליט של שני שירים) שלהם והפכו אותם לכוכבי ענק.
עם השנים הפכו יותר ויותר עטיפות התקליטים להצהרה עיצובית, דרך ביטוי נוספת לאמנים וללהקות. בהן הם נהגו לבטא את הרעיונות הוויזואליים שלהם, לגבי המוסיקה, סיפור המסגרת במקרה של מוסיקה פרוגרסיבית, רוק מתקדם וכדומה. הן הכילו תמונה מההופעה, במקרה של אלבום מהופעה חיה וכך הלאה.
אבל בדרך קרו כמה דברים, עם להקה אחת, בריטית, רצינית ומוכשרת מאין כמותה. הביטלס היו מהפכנים של ממש. מי שבוחן את עטיפות התקליטים שלהם רואה כיצד הם הפכו במו תקליטיהם את העטיפות ממקדמי מכירות ליצירות אמנות של ממש.
מספיק מבט אחד בעטיפות של אלבומים כמו "Revolver", שיצר להם האמן שהיה חבר שלהם, קלאוס וורמן, או בעטיפת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - האלבום שאת עטיפתו יצר האמן פיטר בלייק.
כי העטיפה של סרג'נט פפר היא המושקעת והמדהימה מכולן, הן באמירה החברתית, בהצהרה האמנותית ובהיבטים התרבותיים שבה, כמו גם בעניינים הביוגרפיים של הלהקה, ההשפעות עליה ועוד.
וסרג'נט פפר גם היה הרגע שנולדו האלבומים, התקליטים בעלי העטיפה הכפולה, שנפתחת כמו אלבום. כן, הראשון מביניהם היה אכן האלבום סרג'נט פפר, אלבום מהפכני שפרץ דרך בהרבה תחומים. בהקשר שלנו, הוא היה הראשון שאכן נפתח כאלבום, מה שהוליד לראשונה את השם Album לתקליט. לפני כן הם נקראו פשוט Records.
עוד להקה שעטיפות האלבומים שלה היו יצירות אמנות של ממש, הייתה להקת YES הבריטית. בשנות ה-70 הציגו העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין, נופים דמיוניים ואקזוטיים מעולמות, כוכבים ונופים רחוקים ולא קיימים. הציורים שעל העטיפות של "יס" היו כל כך מיוחדים עד שהעיצוב שלהם זכה להגדרה אמנותית של "עיצוב קוסמי-אורגני".
דומה שעם ירידת התקליטים, כשנכנסו הדיסקים הקומפקטיים, הלכו גם העטיפות המושקעות, האמנותיות, בעלות האמירה והחד-פעמיות. הן פינו את מקומן לעטיפות קטנות, בגודל של דיסק, משעממות ברובן וחסרות השראה. כנראה שהגודל, אחרי הכל, כן קובע...
הנה קיצור ההיסטוריה של עטיפות האלבומים (עברית):
https://youtu.be/S5Yu1vTPigg
תולדות עיצוב עטיפות התקליטים ובמיוחד אלה של הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
כך יצרו ב-Blue Note את "המראה של הג'אז" דרך עטיפות האלבומים שלהם:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
ביקור בהיכל התהילה או בית העלמין של עטיפות אלבומי שנות ה-70:
https://youtu.be/DWqCEEOYZY4
פרויקט יצירתי כדרכו, שעשה הבמאי הישראלי וניה היימן עם עטיפות תקליטים (עברית):
https://youtu.be/wbNFk-4HCno?t=6m8s&end=7m30s?long=yes
האם הוא הושפע מהסרטון הזה?
https://youtu.be/sidgjFCnCXk
ומדריך מגניב לניסוח פרומפטים ל-AI ליצירת עטיפות אלבומים משולב בתולדות עיצוב התקליטים:
https://youtu.be/bhZIL2Q8SAY?long=yes
איך רוג'ר דין עיצב את עטיפות אלבומי יס?
אין ספק שעטיפות האלבומים המצוירות של להקת הרוק המתקדם Yes, היו העטיפות הבולטות של שנות ה-70. העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין (Roger Dean), הציגו נופים קסומים, ארצות דמיוניות או כוכבים רחוקים ומן הסתם דמיוניים גם הם.
כל קונספט האלבומים, תקליטים בעלי עטיפה כפולה שנפתחת כמו אלבום, היה בשנות ה-70 צעיר מאד. רק בסוף שנות ה-60 הוא נולד, עם האלבום פורץ הדרך "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר".
הציורים המופלאים שעל אלבומי להקת Yes היו כה מיוחדים ומאופיינים, שהעיצוב שלהם זכה לכינוי מעורר ההשראה "עיצוב קוסמי-אורגני". הם נתפסו כמשלימים של החווייה המוסיקלית הקסומה של להקת הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אולי הטובה ביותר שהייתה אז.
יס של שנות ה-70 הציעה מוסיקה מתוחכמת, מורכבת ורבת רבדים, אך גם מלודית, קסומה ואפית. זו הייתה מוסיקה זהייתה כמו לקוחה מעולמות נשכחים, מכוכבים רחוקים, מקומות קסומים, מימי קדם ומתקופות נשכחות. רוג'ר דין השלים את החוויה המוסיקלית ונתן לה פנים חזותיות מיוחדים לא פחות מהמוסיקה, נופים מופשטים שעדיין נתנו תחושה שהיכרת אותם והיו ממשיים ונעימים לעין
העטיפות הללו הציעו מעין מימושים ויזואליים ואמנותיים של המוסיקה המתקדמת של Yes, מפות לעולם שלהם שהלוגו שדין עיצב ללהקה היה השם שלו.
אלה היו עטיפות שנעים היה לצפות בהן לעומק בזמן שמאזינים למוסיקה ולקבל המחשה, למשל של השבירות באלבום Fragile, או של הקצוות ב- Close to the Edge, שהתממשו בצורת מפלים אינסופיים בציורי העטיפה הפנימית.
הנה תולדות עיצוב עטיפות התקליטים לפני יס, עם דגש על אלבומי הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
מי עיצב ללהקת ג'נסיס את עטיפות האלבומים?
בשנות ה-70 פול וייטהד (Paul Whitehead) היה מעצב גרפי נחשב, אבל את פרסומו העיקרי בהיסטוריה הוא חב לכך שהוא מי שעיצב את שלוש עטיפות האלבומים המוצלחות ביותר של להקת הרוק המתקדם ג'נסיס.
שלוש עטיפות תקליטים של ג'נסיס (Genesis) מתחילת שנות ה-70 הפכו לתמונות מהמזוהות ביותר בתולדות הרוק המתקדם (פרוגרסיב רוק).
דימויים משונים, כמו ילדה ויקטוריאנית שמחזיקה ראש חתוך במשחק קרוקט, אישה אדומה עם שועל, ציור קרוע בסכין - אלה נכללו ביצירותיו של פול וויטהד, המעצב הבריטי שקיבל מלגה ללמוד אמנות באוניברסיטת אוקספורד, אך עזב כדי לעבוד בחברת התקליטים Liberty Records בלונדון.
הקריירה של וויטהד הפכה אותו ב-1968 למנהל האמנות של מגזין ה"טיים אאוט" (Time Out) הלונדוני. עבודתו על עטיפת האלבום Sea Shanties של High Tide משכה את תשומת ליבו של המפיק ג'ון אנתוני (John Anthony), שהציג אותו לטוני סטראטון-סמית' (Tony Stratton-Smith), מייסד חברת Charisma Records.
סטראטון-סמית' אהב את מה שראה והציע לוויטהד להיות מעצב הבית של החברה, בה הוחתמה בין השאר להקת ג'נסיס הצעירה. בשלב מסוים הוטלה עליו המשימה לעצב להם את האלבום הבא.
תהליך העבודה של וויטהד היה ייחודי. הוא נהג להגיע לכמה ימים, בהם בילה באולפן והאזין להקלטות של הלהקה. הוא האזין למוסיקה בזמן שהיא נוצרת וקיים סשנים משותפים, בעיקר עם פיטר גבריאל (Peter Gabriel) הסולן והכותב העיקרי של ג'נסיס באותם ימים.
במהלך המפגשים הללו הוא הראה להם ספרים וחומרי השראה, צייר איורים ודוגמאות בעיפרון על נייר, עד שהגיעו להסכמה על הכיוון הסופי של עיצוב העטיפה.
פרט אזוטרי (צדדי), אך מעניין הוא שוויטהד הוא שנתן גם את השמות לכל שלושת האלבומים שעיצב.
#העטיפות
האלבום הראשון "Trespass" יצא ב-1970 וכלל ציור של זוג מביט מחלון אל ההרים. כשהלהקה הוסיפה את השיר, יצירת המופת "The Knife", אחרי שוויטהד כבר סיים את העטיפה, הם הרגישו שהשלווה של הציור כבר לא מתאימה והם שכנעו אותו לשסף את הציור בסכין אמיתית, מה שיצר את המראה הדרמטי המוכר של הקו הרנדומלי שחוצה את התמונה. לימים יספר טוני בנקס (Tony Banks) שזו העטיפה האהובה עליו, כי היא לכדה את שני הצדדים השונים של הלהקה.
ב-1971 הגיע האלבום "Nursery Cryme" ועל עטיפתו מופיעה ילדה ויקטוריאנית ליד ראש ערוף. הוא התבסס על אגדה מקברית שכתב פיטר גבריאל לאלבום, על ילדה בשם סינתיה שהורגת את אחיה, הנרי, בעריפת ראשו באמצעות פטיש קרוקט.
העטיפה הזו גרמה להלם בציבור, כשקוני תקליטים עיינו במדפים בחנויות ונתקלו לפתע בדימוי אלים שנחשב למרעיש, במיוחד אם לוקחים בחשבון שזו עדיין התקופה שלפני סרטי האימה הפופולריים כל כך.
בעטיפת האלבום פוקסטרוט ("Foxtrot"), רואים את השועלה לבושת השמלה באדום, כשהיא עומדת על הקרח ממשחק המילים "The Fox On The Rocks" ביצירה המדהימה שבאלבום "Supper's Ready". ברקע גם 7 דמויות שמקבילות לשבע הדמויות שבהן חזה המלאך גבריאל וארבעת "רוכבי הסוסים" מהסיפור הנוצרי על "אחרית הימים".
שווה לספר שהעטיפה הזו גם אחראית להברקה של פיטר גבריאל שבאחת ההופעות הביא אותה אל הבמה, כשהוא לבוש שמלה אדומה ומסכת שועל. שם הופיעה לראשונה התיאטרליות של גבריאל והפכה לחלק משמעותי בהופעות המדהימות של ג'נסיס בשיאה.
וויטהד עצמו עבר ב-1973 ללוס אנג'לס והסתיים שיתוף הפעולה שלו עם ג'נסיס. בראיון שהתקיים שנים אחר כך הוא סיפר שמנהל הלהקה ראה בעטיפות artsy fartsy מדי ולא האמין שעטיפות יכולות למכור תקליטים.
הלהקה עצמה עברה לעבוד עם היפגנוסיס (Hipgnosis), שיצר את העטיפה לאלבום The Lamb Lies Down on Broadway.
שנים אחרי כן וויטהד נאלץ לתבוע את הלהקה, כדי לקבל תשלום עבור השימוש בתמונותיו במרצ'נדייז, כל מיני מזכרות ג'נסיס ששווקו ועשו כסף רב.
הנה סיפור עיצוב עטיפות התקליטים של להקת הפרוגרסיב ג'נסיס:
https://youtu.be/rLe1GSOzhF4
אנימציה מעבודותיו של וייטהד לאלבום האייקוני Foxtrot:
https://youtu.be/t9AY-o7Z1SQ
ראיון עם האמן על עיצוב העטיפה של Nursery Cryme האגדי:
https://youtu.be/GqAVAOjojiE
ותערוכה מעיצוביו המפורסמים לאלבומי ג'נסיס:
https://youtu.be/kwLNbiz5ofA?long=yes
מה מיוחד באלבום סרג'נט פפר?
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
מה קרה במלון קליפורניה?
"מלון קליפורניה" (Hotel California) הוא אחד השירים האהובים בתולדות הרוק. השיר של להקת האיגלס (The Eagles), שיצא לאור ב-1977, הפך מיד ללהיט ענק בכל העולם. אבל מי יודע מה מסמל השיר ועל מה הוא מדבר?
איש לא יודע בדיוק וגם חברי הלהקה וכותבי השיר לא הסכימו מעולם לספק הסברים. מעבר למשפטים סתומים, כמו "מסע מתמימות להתנסות" או "החלום והסיוט האמריקאי", הם לא תרמו דבר. הקלישאה של הכותבים חוזרת גם כאן - מהרגע שהשיר שוחרר לאוויר, הוא ברשות עצמו וכל אחד מוזמן למצוא את ההסבר שלו.
אחת הסברות הפופולריות וזו שהסתדרה הכי טוב עם מה שהכותבים כן אמרו, היא שהשיר מספר על חוויית ה"טריפ", שימוש בסם הזייה, כנראה קנאביס. מחזקת את הסברה הזו המילה "קוֹלִיטַס" שמוזכרת בבית הראשון של השיר. פירושה בספרדית הוא "זנבות קטנים" ויודעי דבר מציינים שזה הכינוי של המכורים לסיגריות מצמח הקנאביס.
השיר, לפי ההסבר הזה, הוא אלגוריה להתמכרות לסמים. מתואר בו מלון מפתה ומזמין, שהזמר היגע נקלע אליו ונהנה בו מאד, עד שהוא מתקשה לעזוב אותו. ממש כמו הדינמיקה של השיר, המטייל נכנס למלון ונהנה בו מאוד, באווירה רגועה ונעימה.
עם מראות על התקרה, שמפניה בקרח, מכוניות מרצדס בנץ וריחות משכרים באוויר, הכל מתחיל היטב. הוא מוקף באורחים עשירים, שנהנים עד בלי די. אבל בהדרגה משתחלים הזיוף וההרגשה הרעה שכולם בעצם אסירים במקום.
המטייל הולך ומתמכר ונכנס לטריפ רע מאוד, עד שהוא מגלה שהוא מכור והוא לא מצליח להשתחרר מהטריפ, או "להרוג את החיה" - (Kill the beast).
אולי סולו הגיטרה האגדי, סולו של שתי גיטרות ביחד, מתואמות עד עפר, צליל על צליל, בסטים לא נגמרים של פראזות מרהיבות צלילית אבל כמעט מדויקות יותר מדי - אולי הוא משקף את המצב המסוגר הזה, שבו מי שנכנס מרצונו אל החלום של השפע, היופי והפינוק במלון קליפורניה, מוצא את עצמו אסיר בו ולא חופשי לעצמו.
כי הוטל קליפורניה זה מקום שממנו "תוכל לצאת בכל זמן שתרצה, אך לעולם לא תוכל לעזוב" ("You can check out anytime you like, but you can never leave").
לפי גירסה זו, המלון עצמו הוא מעין אלגוריה, דימוי של אהבת התענוגות והעושר, לצד הזיוף והחורבן-העצמי, של תעשיית המוסיקה של קליפורניה בסוף שנות ה-70. גם חברי הלהקה הסכימו לומר שהשיר עוסק "בחיי העשירים של לוס אנג'לס".
אגב, המעניין הוא שעל אף שיש בארצות הברית ובקליפורניה עצמה מלונות רבים בשם זה, אף לא אחד מהם זוהה בתור המלון שבשיר. המלון שמופיע על עטיפת האלבום הוא מלון בשם "Beverly Hills Hotel", מלון שנמצא בשדרות סנסט שבבוורלי הילס ואין בינו לבין התיאורים המדומיינים שבשיר דבר. אבל זה מסתדר גם עם זה שהאיגלס הם לא "הנשרים" כמו שתורגמו בעברית, כך שהכל כנראה בסדר...
הנה המגה להיט Hotel California של להקת ה-Eagles:
https://youtu.be/09839DpTctU
נגן קיטר חוזר על הסולו האגדי בדייקנות רבה:
http://youtu.be/qQt9q8iiqa8
יש גיטריסט מעולה שיצר מעין ביצוע של ג'וני קאש המת לשיר:
https://youtu.be/8T-SDp4N24Q
סרטון תיעודי על השיר ויצירתו:
https://youtu.be/yVkbwqKBO4E?long=yes
וקטע מתכנית טלוויזיה בו מספר גיטריסט הלהקה על התככים שקשורים בשיר ובמי שבאמת כתב אותו:
https://youtu.be/YubgQc_ovOo?long=yes
מהי תחנת הכוח של הפינק פלויד?
היא מרשימה, מתנשאת מעל סביבתה ומופיעה על כריכת אחד מאלבומי הרוק המפורסמים בעולם - האלבום "חיות" (Animals) של הפינק פלויד מ-1977.
בעבר תחנה נטושה, זוהי תחנת הכוח האנגלית באטרסי (Battersea Power Station), שבחצי המאה האחרונה הפכה להיות אחד האייקונים מאבני הדרך המזוהות ביותר של בירת אנגליה.
תחנת הכוח באטרסי ממוקמת על הגדה הדרומית של נהר התמזה, בבאטרסי שבדרום מערב העיר. היא מזוהה במראה 4 הארובות המרשים שלה.
מורכבת משתי תחנות כוח נפרדות, שעיצובן זהה. הראשון מביניהם נבנה בשנות ה-30 של המאה העשרים והשני בשנות ה-50.
ב-1965, חוץ מהופעתה על כריכת האלבום אנימלס של פינק פלויד, התחנה גם הופיעה בסרט Help של הביטלס.
ב-1983 היא הפסיקה לייצר חשמל והוצאה משימוש. מאז סגירת התחנה היא נותרה ללא שימוש, ננטשה אך נחשבה מבנה לשימור.
כיום הפך אזור תחנת הכוח באטרסי ומסביבה לשכונה יוקרתית חדשה שהפכה אותה למוקד טרנדי ומלא חיים ובילויים בבירה האנגלית.
הנה התחנה והלהקה המפורסמת:
https://youtu.be/IdUFlZonaaE
תחנת הכוח של באטרסי מבפנים:
https://youtu.be/sGfkqD5QGNo
מבט מהאוויר על תחנת הכוח ותכניות לשכונה הלונדונית החדשה:
https://youtu.be/8L77mOMqiYM
אדריכל רפאל בנולי מספר על החזון שלו לקומפלקס שיקיף את תחנת הכוח הנטושה:
https://youtu.be/nI7sZ98dGbI
ותולדות התחנה בסרטון תיעודי קצר:
https://youtu.be/GOYoD692faY?long=yes
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהו מעבר החצייה המפורסם בעולם?
מעבר החצייה הכי מפורסם בלונדון וכנראה בעולם, הוא זה שברחוב אבי רוד (Abbey Road) בבירת בריטניה. הוא הפך לאחד הצילומים המפורסמים בהיסטוריה של הרוק.
הסיפור הוא שב-1969, בעת שהקליטו ארבעת המופלאים את האלבום האחרון שלהם, הוחלט שעל העטיפה יתנוסס צילום ומישהו העלה רעיון שיצטלמו במעבר החצייה שליד האולפן. הם יצאו ופסעו על מעבר החצייה וקראו לאלבום על שם הרחוב שבו הוקלט.
לא רבים יודעים שמעבר החצייה מול אולפני "אבי רוד" קדם לשם האולפנים הללו. רק לאחר הצלחת האלבום והפיכתו לאתר מקודש למעריצי הלהקה, שונה שם האולפנים לאולפני "אבי רוד".
האולפנים ומעבר החצייה שלידם הפכו מאז ל"מכה" של מעריצי הביטלס בכל העולם.
וכך הפך מעבר החציה מול "אבי רוד" לאתר עליה לרגל להמוני תיירים. כמו "אולפני אבי רוד", גם הוא הוכרז במהלך השנים כאתר מורשת בריטי. מאות תיירים משחזרים מדי יום את צילום עטיפת האלבום, ממש כאילו היו ה"ביטלס". הם מצטלמים על מעבר החצייה הזה ומשחזרים את הרגע הגדול ההוא, כמו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו.
אגב, בשיפוצים ושינויים שחלו בצומת במהלך השנים, הוזז מעבר החצייה בכמה מטרים ממקומו המקורי.
הנה סיפור הצילום המפורסם והאגדות שמסביבו:
https://youtu.be/t_DLLF7sEJg
תמונות חברי הלהקה מזמן הצילומים:
https://youtu.be/id2Z7KtGSyw
שגעון הצילומים במעבר החצייה הנודע:
https://youtu.be/AoVvSW-Qqmk
כך מצלמים את דוקטור הו באבי רוד:
http://youtu.be/W1bUDz4xtpc
אבי רוד היום:
https://youtu.be/Ic3tX6HdxKM
ומעט על האלבום המיתולוגי:
https://youtu.be/KXjIi6YIpbU
מה הסיפור של חברת התקליטים בלו נוט?
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
התקליטים הם סיפור של מאה שנה. בתחילה היו להם עטיפות פשוטות ושימושיות, שתפקידן היה לשמור את התקליט משריטות. החומרים של העטיפות היו נייר חום או קרטון פשוט. איש לא חשב שהתקליט הוא יותר מהמוסיקה שמושמעת ממנו.
רק משנת 1938 החלו לעצב אותן באופן מקצועי. היו מי שהבינו אז שעטיפה מעוצבת תביא להגדלת המכירות. כך אכן היה. מעצב בשם אלכס סטיינווייס נשכר על ידי חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" והיה למנהל האמנותי של עטיפות התקליטים של החברה.
התוצאות המרשימות במכירות של חברת קולומביה הבהירו לכל תעשיית התקליטים שהעטיפות המעוצבות של סטיינווייס נותנות לתקליטים הרבה יותר מאשר צבע. הם הפכו אותם למוצרי צריכה נחשקים. הצד הוויזואלי, הם עתידים ללמוד יותר ויותר, מגדיל את התשוקה לתקליט, למוסיקה ולאמן.
בהמשך יופיעו גם העטיפות עם צילומי האמנים עליהן. הן יקבלו את הכינוי "עטיפה פרסונלית" ויחזקו את ההערצה לאמנים. יתכן שזה אחד המאיצים הגדולים להערצה של אמנים כמו גלן מילר הג'אזיסט ואלביס פרסלי, כוכב הרוק הראשון, שתמונותיהן הופיעו כמעט תמיד על התקליטים והתקליטונים (תקליט של שני שירים) שלהם והפכו אותם לכוכבי ענק.
עם השנים הפכו יותר ויותר עטיפות התקליטים להצהרה עיצובית, דרך ביטוי נוספת לאמנים וללהקות. בהן הם נהגו לבטא את הרעיונות הוויזואליים שלהם, לגבי המוסיקה, סיפור המסגרת במקרה של מוסיקה פרוגרסיבית, רוק מתקדם וכדומה. הן הכילו תמונה מההופעה, במקרה של אלבום מהופעה חיה וכך הלאה.
אבל בדרך קרו כמה דברים, עם להקה אחת, בריטית, רצינית ומוכשרת מאין כמותה. הביטלס היו מהפכנים של ממש. מי שבוחן את עטיפות התקליטים שלהם רואה כיצד הם הפכו במו תקליטיהם את העטיפות ממקדמי מכירות ליצירות אמנות של ממש.
מספיק מבט אחד בעטיפות של אלבומים כמו "Revolver", שיצר להם האמן שהיה חבר שלהם, קלאוס וורמן, או בעטיפת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - האלבום שאת עטיפתו יצר האמן פיטר בלייק.
כי העטיפה של סרג'נט פפר היא המושקעת והמדהימה מכולן, הן באמירה החברתית, בהצהרה האמנותית ובהיבטים התרבותיים שבה, כמו גם בעניינים הביוגרפיים של הלהקה, ההשפעות עליה ועוד.
וסרג'נט פפר גם היה הרגע שנולדו האלבומים, התקליטים בעלי העטיפה הכפולה, שנפתחת כמו אלבום. כן, הראשון מביניהם היה אכן האלבום סרג'נט פפר, אלבום מהפכני שפרץ דרך בהרבה תחומים. בהקשר שלנו, הוא היה הראשון שאכן נפתח כאלבום, מה שהוליד לראשונה את השם Album לתקליט. לפני כן הם נקראו פשוט Records.
עוד להקה שעטיפות האלבומים שלה היו יצירות אמנות של ממש, הייתה להקת YES הבריטית. בשנות ה-70 הציגו העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין, נופים דמיוניים ואקזוטיים מעולמות, כוכבים ונופים רחוקים ולא קיימים. הציורים שעל העטיפות של "יס" היו כל כך מיוחדים עד שהעיצוב שלהם זכה להגדרה אמנותית של "עיצוב קוסמי-אורגני".
דומה שעם ירידת התקליטים, כשנכנסו הדיסקים הקומפקטיים, הלכו גם העטיפות המושקעות, האמנותיות, בעלות האמירה והחד-פעמיות. הן פינו את מקומן לעטיפות קטנות, בגודל של דיסק, משעממות ברובן וחסרות השראה. כנראה שהגודל, אחרי הכל, כן קובע...
הנה קיצור ההיסטוריה של עטיפות האלבומים (עברית):
https://youtu.be/S5Yu1vTPigg
תולדות עיצוב עטיפות התקליטים ובמיוחד אלה של הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
כך יצרו ב-Blue Note את "המראה של הג'אז" דרך עטיפות האלבומים שלהם:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
ביקור בהיכל התהילה או בית העלמין של עטיפות אלבומי שנות ה-70:
https://youtu.be/DWqCEEOYZY4
פרויקט יצירתי כדרכו, שעשה הבמאי הישראלי וניה היימן עם עטיפות תקליטים (עברית):
https://youtu.be/wbNFk-4HCno?t=6m8s&end=7m30s?long=yes
האם הוא הושפע מהסרטון הזה?
https://youtu.be/sidgjFCnCXk
ומדריך מגניב לניסוח פרומפטים ל-AI ליצירת עטיפות אלבומים משולב בתולדות עיצוב התקליטים:
https://youtu.be/bhZIL2Q8SAY?long=yes
אין ספק שעטיפות האלבומים המצוירות של להקת הרוק המתקדם Yes, היו העטיפות הבולטות של שנות ה-70. העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין (Roger Dean), הציגו נופים קסומים, ארצות דמיוניות או כוכבים רחוקים ומן הסתם דמיוניים גם הם.
כל קונספט האלבומים, תקליטים בעלי עטיפה כפולה שנפתחת כמו אלבום, היה בשנות ה-70 צעיר מאד. רק בסוף שנות ה-60 הוא נולד, עם האלבום פורץ הדרך "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר".
הציורים המופלאים שעל אלבומי להקת Yes היו כה מיוחדים ומאופיינים, שהעיצוב שלהם זכה לכינוי מעורר ההשראה "עיצוב קוסמי-אורגני". הם נתפסו כמשלימים של החווייה המוסיקלית הקסומה של להקת הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אולי הטובה ביותר שהייתה אז.
יס של שנות ה-70 הציעה מוסיקה מתוחכמת, מורכבת ורבת רבדים, אך גם מלודית, קסומה ואפית. זו הייתה מוסיקה זהייתה כמו לקוחה מעולמות נשכחים, מכוכבים רחוקים, מקומות קסומים, מימי קדם ומתקופות נשכחות. רוג'ר דין השלים את החוויה המוסיקלית ונתן לה פנים חזותיות מיוחדים לא פחות מהמוסיקה, נופים מופשטים שעדיין נתנו תחושה שהיכרת אותם והיו ממשיים ונעימים לעין
העטיפות הללו הציעו מעין מימושים ויזואליים ואמנותיים של המוסיקה המתקדמת של Yes, מפות לעולם שלהם שהלוגו שדין עיצב ללהקה היה השם שלו.
אלה היו עטיפות שנעים היה לצפות בהן לעומק בזמן שמאזינים למוסיקה ולקבל המחשה, למשל של השבירות באלבום Fragile, או של הקצוות ב- Close to the Edge, שהתממשו בצורת מפלים אינסופיים בציורי העטיפה הפנימית.
הנה תולדות עיצוב עטיפות התקליטים לפני יס, עם דגש על אלבומי הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
בשנות ה-70 פול וייטהד (Paul Whitehead) היה מעצב גרפי נחשב, אבל את פרסומו העיקרי בהיסטוריה הוא חב לכך שהוא מי שעיצב את שלוש עטיפות האלבומים המוצלחות ביותר של להקת הרוק המתקדם ג'נסיס.
שלוש עטיפות תקליטים של ג'נסיס (Genesis) מתחילת שנות ה-70 הפכו לתמונות מהמזוהות ביותר בתולדות הרוק המתקדם (פרוגרסיב רוק).
דימויים משונים, כמו ילדה ויקטוריאנית שמחזיקה ראש חתוך במשחק קרוקט, אישה אדומה עם שועל, ציור קרוע בסכין - אלה נכללו ביצירותיו של פול וויטהד, המעצב הבריטי שקיבל מלגה ללמוד אמנות באוניברסיטת אוקספורד, אך עזב כדי לעבוד בחברת התקליטים Liberty Records בלונדון.
הקריירה של וויטהד הפכה אותו ב-1968 למנהל האמנות של מגזין ה"טיים אאוט" (Time Out) הלונדוני. עבודתו על עטיפת האלבום Sea Shanties של High Tide משכה את תשומת ליבו של המפיק ג'ון אנתוני (John Anthony), שהציג אותו לטוני סטראטון-סמית' (Tony Stratton-Smith), מייסד חברת Charisma Records.
סטראטון-סמית' אהב את מה שראה והציע לוויטהד להיות מעצב הבית של החברה, בה הוחתמה בין השאר להקת ג'נסיס הצעירה. בשלב מסוים הוטלה עליו המשימה לעצב להם את האלבום הבא.
תהליך העבודה של וויטהד היה ייחודי. הוא נהג להגיע לכמה ימים, בהם בילה באולפן והאזין להקלטות של הלהקה. הוא האזין למוסיקה בזמן שהיא נוצרת וקיים סשנים משותפים, בעיקר עם פיטר גבריאל (Peter Gabriel) הסולן והכותב העיקרי של ג'נסיס באותם ימים.
במהלך המפגשים הללו הוא הראה להם ספרים וחומרי השראה, צייר איורים ודוגמאות בעיפרון על נייר, עד שהגיעו להסכמה על הכיוון הסופי של עיצוב העטיפה.
פרט אזוטרי (צדדי), אך מעניין הוא שוויטהד הוא שנתן גם את השמות לכל שלושת האלבומים שעיצב.
#העטיפות
האלבום הראשון "Trespass" יצא ב-1970 וכלל ציור של זוג מביט מחלון אל ההרים. כשהלהקה הוסיפה את השיר, יצירת המופת "The Knife", אחרי שוויטהד כבר סיים את העטיפה, הם הרגישו שהשלווה של הציור כבר לא מתאימה והם שכנעו אותו לשסף את הציור בסכין אמיתית, מה שיצר את המראה הדרמטי המוכר של הקו הרנדומלי שחוצה את התמונה. לימים יספר טוני בנקס (Tony Banks) שזו העטיפה האהובה עליו, כי היא לכדה את שני הצדדים השונים של הלהקה.
ב-1971 הגיע האלבום "Nursery Cryme" ועל עטיפתו מופיעה ילדה ויקטוריאנית ליד ראש ערוף. הוא התבסס על אגדה מקברית שכתב פיטר גבריאל לאלבום, על ילדה בשם סינתיה שהורגת את אחיה, הנרי, בעריפת ראשו באמצעות פטיש קרוקט.
העטיפה הזו גרמה להלם בציבור, כשקוני תקליטים עיינו במדפים בחנויות ונתקלו לפתע בדימוי אלים שנחשב למרעיש, במיוחד אם לוקחים בחשבון שזו עדיין התקופה שלפני סרטי האימה הפופולריים כל כך.
בעטיפת האלבום פוקסטרוט ("Foxtrot"), רואים את השועלה לבושת השמלה באדום, כשהיא עומדת על הקרח ממשחק המילים "The Fox On The Rocks" ביצירה המדהימה שבאלבום "Supper's Ready". ברקע גם 7 דמויות שמקבילות לשבע הדמויות שבהן חזה המלאך גבריאל וארבעת "רוכבי הסוסים" מהסיפור הנוצרי על "אחרית הימים".
שווה לספר שהעטיפה הזו גם אחראית להברקה של פיטר גבריאל שבאחת ההופעות הביא אותה אל הבמה, כשהוא לבוש שמלה אדומה ומסכת שועל. שם הופיעה לראשונה התיאטרליות של גבריאל והפכה לחלק משמעותי בהופעות המדהימות של ג'נסיס בשיאה.
וויטהד עצמו עבר ב-1973 ללוס אנג'לס והסתיים שיתוף הפעולה שלו עם ג'נסיס. בראיון שהתקיים שנים אחר כך הוא סיפר שמנהל הלהקה ראה בעטיפות artsy fartsy מדי ולא האמין שעטיפות יכולות למכור תקליטים.
הלהקה עצמה עברה לעבוד עם היפגנוסיס (Hipgnosis), שיצר את העטיפה לאלבום The Lamb Lies Down on Broadway.
שנים אחרי כן וויטהד נאלץ לתבוע את הלהקה, כדי לקבל תשלום עבור השימוש בתמונותיו במרצ'נדייז, כל מיני מזכרות ג'נסיס ששווקו ועשו כסף רב.
הנה סיפור עיצוב עטיפות התקליטים של להקת הפרוגרסיב ג'נסיס:
https://youtu.be/rLe1GSOzhF4
אנימציה מעבודותיו של וייטהד לאלבום האייקוני Foxtrot:
https://youtu.be/t9AY-o7Z1SQ
ראיון עם האמן על עיצוב העטיפה של Nursery Cryme האגדי:
https://youtu.be/GqAVAOjojiE
ותערוכה מעיצוביו המפורסמים לאלבומי ג'נסיס:
https://youtu.be/kwLNbiz5ofA?long=yes
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
עטיפות אלבומים
"מלון קליפורניה" (Hotel California) הוא אחד השירים האהובים בתולדות הרוק. השיר של להקת האיגלס (The Eagles), שיצא לאור ב-1977, הפך מיד ללהיט ענק בכל העולם. אבל מי יודע מה מסמל השיר ועל מה הוא מדבר?
איש לא יודע בדיוק וגם חברי הלהקה וכותבי השיר לא הסכימו מעולם לספק הסברים. מעבר למשפטים סתומים, כמו "מסע מתמימות להתנסות" או "החלום והסיוט האמריקאי", הם לא תרמו דבר. הקלישאה של הכותבים חוזרת גם כאן - מהרגע שהשיר שוחרר לאוויר, הוא ברשות עצמו וכל אחד מוזמן למצוא את ההסבר שלו.
אחת הסברות הפופולריות וזו שהסתדרה הכי טוב עם מה שהכותבים כן אמרו, היא שהשיר מספר על חוויית ה"טריפ", שימוש בסם הזייה, כנראה קנאביס. מחזקת את הסברה הזו המילה "קוֹלִיטַס" שמוזכרת בבית הראשון של השיר. פירושה בספרדית הוא "זנבות קטנים" ויודעי דבר מציינים שזה הכינוי של המכורים לסיגריות מצמח הקנאביס.
השיר, לפי ההסבר הזה, הוא אלגוריה להתמכרות לסמים. מתואר בו מלון מפתה ומזמין, שהזמר היגע נקלע אליו ונהנה בו מאד, עד שהוא מתקשה לעזוב אותו. ממש כמו הדינמיקה של השיר, המטייל נכנס למלון ונהנה בו מאוד, באווירה רגועה ונעימה.
עם מראות על התקרה, שמפניה בקרח, מכוניות מרצדס בנץ וריחות משכרים באוויר, הכל מתחיל היטב. הוא מוקף באורחים עשירים, שנהנים עד בלי די. אבל בהדרגה משתחלים הזיוף וההרגשה הרעה שכולם בעצם אסירים במקום.
המטייל הולך ומתמכר ונכנס לטריפ רע מאוד, עד שהוא מגלה שהוא מכור והוא לא מצליח להשתחרר מהטריפ, או "להרוג את החיה" - (Kill the beast).
אולי סולו הגיטרה האגדי, סולו של שתי גיטרות ביחד, מתואמות עד עפר, צליל על צליל, בסטים לא נגמרים של פראזות מרהיבות צלילית אבל כמעט מדויקות יותר מדי - אולי הוא משקף את המצב המסוגר הזה, שבו מי שנכנס מרצונו אל החלום של השפע, היופי והפינוק במלון קליפורניה, מוצא את עצמו אסיר בו ולא חופשי לעצמו.
כי הוטל קליפורניה זה מקום שממנו "תוכל לצאת בכל זמן שתרצה, אך לעולם לא תוכל לעזוב" ("You can check out anytime you like, but you can never leave").
לפי גירסה זו, המלון עצמו הוא מעין אלגוריה, דימוי של אהבת התענוגות והעושר, לצד הזיוף והחורבן-העצמי, של תעשיית המוסיקה של קליפורניה בסוף שנות ה-70. גם חברי הלהקה הסכימו לומר שהשיר עוסק "בחיי העשירים של לוס אנג'לס".
אגב, המעניין הוא שעל אף שיש בארצות הברית ובקליפורניה עצמה מלונות רבים בשם זה, אף לא אחד מהם זוהה בתור המלון שבשיר. המלון שמופיע על עטיפת האלבום הוא מלון בשם "Beverly Hills Hotel", מלון שנמצא בשדרות סנסט שבבוורלי הילס ואין בינו לבין התיאורים המדומיינים שבשיר דבר. אבל זה מסתדר גם עם זה שהאיגלס הם לא "הנשרים" כמו שתורגמו בעברית, כך שהכל כנראה בסדר...
הנה המגה להיט Hotel California של להקת ה-Eagles:
https://youtu.be/09839DpTctU
נגן קיטר חוזר על הסולו האגדי בדייקנות רבה:
http://youtu.be/qQt9q8iiqa8
יש גיטריסט מעולה שיצר מעין ביצוע של ג'וני קאש המת לשיר:
https://youtu.be/8T-SDp4N24Q
סרטון תיעודי על השיר ויצירתו:
https://youtu.be/yVkbwqKBO4E?long=yes
וקטע מתכנית טלוויזיה בו מספר גיטריסט הלהקה על התככים שקשורים בשיר ובמי שבאמת כתב אותו:
https://youtu.be/YubgQc_ovOo?long=yes
היא מרשימה, מתנשאת מעל סביבתה ומופיעה על כריכת אחד מאלבומי הרוק המפורסמים בעולם - האלבום "חיות" (Animals) של הפינק פלויד מ-1977.
בעבר תחנה נטושה, זוהי תחנת הכוח האנגלית באטרסי (Battersea Power Station), שבחצי המאה האחרונה הפכה להיות אחד האייקונים מאבני הדרך המזוהות ביותר של בירת אנגליה.
תחנת הכוח באטרסי ממוקמת על הגדה הדרומית של נהר התמזה, בבאטרסי שבדרום מערב העיר. היא מזוהה במראה 4 הארובות המרשים שלה.
מורכבת משתי תחנות כוח נפרדות, שעיצובן זהה. הראשון מביניהם נבנה בשנות ה-30 של המאה העשרים והשני בשנות ה-50.
ב-1965, חוץ מהופעתה על כריכת האלבום אנימלס של פינק פלויד, התחנה גם הופיעה בסרט Help של הביטלס.
ב-1983 היא הפסיקה לייצר חשמל והוצאה משימוש. מאז סגירת התחנה היא נותרה ללא שימוש, ננטשה אך נחשבה מבנה לשימור.
כיום הפך אזור תחנת הכוח באטרסי ומסביבה לשכונה יוקרתית חדשה שהפכה אותה למוקד טרנדי ומלא חיים ובילויים בבירה האנגלית.
הנה התחנה והלהקה המפורסמת:
https://youtu.be/IdUFlZonaaE
תחנת הכוח של באטרסי מבפנים:
https://youtu.be/sGfkqD5QGNo
מבט מהאוויר על תחנת הכוח ותכניות לשכונה הלונדונית החדשה:
https://youtu.be/8L77mOMqiYM
אדריכל רפאל בנולי מספר על החזון שלו לקומפלקס שיקיף את תחנת הכוח הנטושה:
https://youtu.be/nI7sZ98dGbI
ותולדות התחנה בסרטון תיעודי קצר:
https://youtu.be/GOYoD692faY?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מעבר החצייה הכי מפורסם בלונדון וכנראה בעולם, הוא זה שברחוב אבי רוד (Abbey Road) בבירת בריטניה. הוא הפך לאחד הצילומים המפורסמים בהיסטוריה של הרוק.
הסיפור הוא שב-1969, בעת שהקליטו ארבעת המופלאים את האלבום האחרון שלהם, הוחלט שעל העטיפה יתנוסס צילום ומישהו העלה רעיון שיצטלמו במעבר החצייה שליד האולפן. הם יצאו ופסעו על מעבר החצייה וקראו לאלבום על שם הרחוב שבו הוקלט.
לא רבים יודעים שמעבר החצייה מול אולפני "אבי רוד" קדם לשם האולפנים הללו. רק לאחר הצלחת האלבום והפיכתו לאתר מקודש למעריצי הלהקה, שונה שם האולפנים לאולפני "אבי רוד".
האולפנים ומעבר החצייה שלידם הפכו מאז ל"מכה" של מעריצי הביטלס בכל העולם.
וכך הפך מעבר החציה מול "אבי רוד" לאתר עליה לרגל להמוני תיירים. כמו "אולפני אבי רוד", גם הוא הוכרז במהלך השנים כאתר מורשת בריטי. מאות תיירים משחזרים מדי יום את צילום עטיפת האלבום, ממש כאילו היו ה"ביטלס". הם מצטלמים על מעבר החצייה הזה ומשחזרים את הרגע הגדול ההוא, כמו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו.
אגב, בשיפוצים ושינויים שחלו בצומת במהלך השנים, הוזז מעבר החצייה בכמה מטרים ממקומו המקורי.
הנה סיפור הצילום המפורסם והאגדות שמסביבו:
https://youtu.be/t_DLLF7sEJg
תמונות חברי הלהקה מזמן הצילומים:
https://youtu.be/id2Z7KtGSyw
שגעון הצילומים במעבר החצייה הנודע:
https://youtu.be/AoVvSW-Qqmk
כך מצלמים את דוקטור הו באבי רוד:
http://youtu.be/W1bUDz4xtpc
אבי רוד היום:
https://youtu.be/Ic3tX6HdxKM
ומעט על האלבום המיתולוגי:
https://youtu.be/KXjIi6YIpbU
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
מהי להקת מחתרת הקטיפה?
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
מהו הר ראשמור עם פני הנשיאים החצובים בו?
על הר ראשמור שבסמוך לעיירה קיסטון במדינת דקוטה הדרומית שבארצות הברית, יש אנדרטה ענקית ומרשימה, המפוסלת בהר.
האנדרטה היא פסל גרניט עצום שפיסל הפסל גאטסון בורגלם. הפסל מורכב מארבעה פסלי ראש ענקיים, בגובה 18 מטרים כל אחד, של ארבעה נשיאי ארצות הברית היסטוריים.
הנשיאים האמריקניים שראשם על הפסל הם ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן - כולם סימלו את 150 השנים הראשונות של ארה"ב.
#תולדות ההר והפסל
ההר עצמו היה שייך לבני השבט האינדיאני לקוטה מבני הסו, המחשיבים אותו עד היום כאתר קדוש וכינו אותו "ששת הסבים" (Six Grandfathers).
ב-1885 הוחלט בארצות הברית לקרוא לו על שם איש עסקים מפורסם מניו יורק ששמו צ'ארלס ראשמור.
הבחירה בנשיאים הללו באה בזכות מאמציהם לאיחוד הרפובליקה ולהרחבת שטחה. ברורה הסיבה לבחירה בוושינגטון, נשיא האומה הראשון ובלינקולן, הנשיא ששמר עליה מאוחדת במלחמת האזרחים שאיימה לקרוע אותה לשתיים.
הנשיא ג'פרסון זכה להיכלל בפסל על שהכפיל ב-1803 את שטחה של ארצות הברית, באמצעות רכישת לואיזיאנה. תאודור רוזוולט היה הנשיא האחרון שנבחר. הציע אותו הנשיא קולידג', הנשיא המכהן בזמן ההחלטה והוא נועד להנציח את הקמת שירות הפארקים הלאומיים בימיו של רוזוולט.
בניית הפסל התארכה והסתבכה מעט, גם בשל בעיות תקציב, גם בשל הפיסול הלא פשוט וגם בשל מלחמת העולם השנייה שהחלה והפריעה להקמת המוזיאון שתוכנן בכניסה.
הפסל הראשון שגולף בסלע הגרניט של ההר היה דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון. תחילה גילפו אותו לצורה של ביצה ואז החלו לדייק את תווי פניו.
היו גם טעויות ותקלות שהוסיפו שנים לפרויקט. לימין דיוקנו של וושינגטון החל הפסל בורגלם לגלף את פסלו של ג'פרסון. אך לאחר שנתיים נסדק סלע הגרניט יותר מדי. לכן בורגלם פוצץ את הפסל ובנה אותו מחדש, הפעם לשמאל דיוקנו של וושינגטון.
#בתרבות
עולם הקולנוע והטלוויזיה השתמש לא פעם באנדרטה, כחלק מהסיפור שלו. בסרט "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק משנת 1959 יש את הסצנה המפורסמת ביותר - בה משמש הר ראשמור המקום הנהדר לסצנת מרדף אייקונית.
בשנות ה-70 הפסל זכה לציטוט אייקוני בתולדות המוסיקה, כשהופיע על עטיפת האלבום המפורסם של להקת הרוק "סגול כהה", "Deep Purple in Rock". במשחק מילים על דו-המשמעות של המילה Rock (גם סלע וגם הסגנון המוסיקלי של הלהקה), הוחלפו פניהם של הנשיאים האמריקאים על עטיפת האלבום בפניהם של חברי הלהקה.
בחזרה לקולנוע, בו השתלטו בסרט "סופרמן 2" שלושה פושעים מכוכב קריפטון על כדור הארץ. במקום דמויות הנשיאים שהרסו, הם פיסלו בהר את דמויותיהם שלהם.
שרידותו האפשרית של הפסל הודגמה היטב גם בסדרת הטלוויזיה "העולם אחרי האנושות", בה הוא הוצג כמעשה ידי האדם האחרון שישרוד על כדור הארץ, כעשרת אלפים שנה לאחר שהאנושות תיכחד.
הנה סיפור הפסל הענקי של נשיאי ארצות הברית שבהר רושמור:
https://youtu.be/fApIefqUvSo
כך נוצר דיוקן הנשיאים הענקי:
https://youtu.be/Bvj2URpgRc8
בניית הפסל בהר ראשמור:
http://youtu.be/2U5OdWz7Gwc
סרט אילם מ-1927 שמראה את הפועלים חוצבים בהר ראשמור:
https://youtu.be/qx4wu8gzTaM
המרדף מהסרט "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, שצולם בהר ראשמור:
https://youtu.be/4zr_zL_T3g8
כך בנו את הפסל הגדול של רושמור:
https://youtu.be/L-ElvYRXHsE
ואלבום הרוק Deep Purple in Rock:
https://youtu.be/qtl3W7mhRLs?long=yes
על הר ראשמור שבסמוך לעיירה קיסטון במדינת דקוטה הדרומית שבארצות הברית, יש אנדרטה ענקית ומרשימה, המפוסלת בהר.
האנדרטה היא פסל גרניט עצום שפיסל הפסל גאטסון בורגלם. הפסל מורכב מארבעה פסלי ראש ענקיים, בגובה 18 מטרים כל אחד, של ארבעה נשיאי ארצות הברית היסטוריים.
הנשיאים האמריקניים שראשם על הפסל הם ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן - כולם סימלו את 150 השנים הראשונות של ארה"ב.
#תולדות ההר והפסל
ההר עצמו היה שייך לבני השבט האינדיאני לקוטה מבני הסו, המחשיבים אותו עד היום כאתר קדוש וכינו אותו "ששת הסבים" (Six Grandfathers).
ב-1885 הוחלט בארצות הברית לקרוא לו על שם איש עסקים מפורסם מניו יורק ששמו צ'ארלס ראשמור.
הבחירה בנשיאים הללו באה בזכות מאמציהם לאיחוד הרפובליקה ולהרחבת שטחה. ברורה הסיבה לבחירה בוושינגטון, נשיא האומה הראשון ובלינקולן, הנשיא ששמר עליה מאוחדת במלחמת האזרחים שאיימה לקרוע אותה לשתיים.
הנשיא ג'פרסון זכה להיכלל בפסל על שהכפיל ב-1803 את שטחה של ארצות הברית, באמצעות רכישת לואיזיאנה. תאודור רוזוולט היה הנשיא האחרון שנבחר. הציע אותו הנשיא קולידג', הנשיא המכהן בזמן ההחלטה והוא נועד להנציח את הקמת שירות הפארקים הלאומיים בימיו של רוזוולט.
בניית הפסל התארכה והסתבכה מעט, גם בשל בעיות תקציב, גם בשל הפיסול הלא פשוט וגם בשל מלחמת העולם השנייה שהחלה והפריעה להקמת המוזיאון שתוכנן בכניסה.
הפסל הראשון שגולף בסלע הגרניט של ההר היה דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון. תחילה גילפו אותו לצורה של ביצה ואז החלו לדייק את תווי פניו.
היו גם טעויות ותקלות שהוסיפו שנים לפרויקט. לימין דיוקנו של וושינגטון החל הפסל בורגלם לגלף את פסלו של ג'פרסון. אך לאחר שנתיים נסדק סלע הגרניט יותר מדי. לכן בורגלם פוצץ את הפסל ובנה אותו מחדש, הפעם לשמאל דיוקנו של וושינגטון.
#בתרבות
עולם הקולנוע והטלוויזיה השתמש לא פעם באנדרטה, כחלק מהסיפור שלו. בסרט "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק משנת 1959 יש את הסצנה המפורסמת ביותר - בה משמש הר ראשמור המקום הנהדר לסצנת מרדף אייקונית.
בשנות ה-70 הפסל זכה לציטוט אייקוני בתולדות המוסיקה, כשהופיע על עטיפת האלבום המפורסם של להקת הרוק "סגול כהה", "Deep Purple in Rock". במשחק מילים על דו-המשמעות של המילה Rock (גם סלע וגם הסגנון המוסיקלי של הלהקה), הוחלפו פניהם של הנשיאים האמריקאים על עטיפת האלבום בפניהם של חברי הלהקה.
בחזרה לקולנוע, בו השתלטו בסרט "סופרמן 2" שלושה פושעים מכוכב קריפטון על כדור הארץ. במקום דמויות הנשיאים שהרסו, הם פיסלו בהר את דמויותיהם שלהם.
שרידותו האפשרית של הפסל הודגמה היטב גם בסדרת הטלוויזיה "העולם אחרי האנושות", בה הוא הוצג כמעשה ידי האדם האחרון שישרוד על כדור הארץ, כעשרת אלפים שנה לאחר שהאנושות תיכחד.
הנה סיפור הפסל הענקי של נשיאי ארצות הברית שבהר רושמור:
https://youtu.be/fApIefqUvSo
כך נוצר דיוקן הנשיאים הענקי:
https://youtu.be/Bvj2URpgRc8
בניית הפסל בהר ראשמור:
http://youtu.be/2U5OdWz7Gwc
סרט אילם מ-1927 שמראה את הפועלים חוצבים בהר ראשמור:
https://youtu.be/qx4wu8gzTaM
המרדף מהסרט "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, שצולם בהר ראשמור:
https://youtu.be/4zr_zL_T3g8
כך בנו את הפסל הגדול של רושמור:
https://youtu.be/L-ElvYRXHsE
ואלבום הרוק Deep Purple in Rock:
https://youtu.be/qtl3W7mhRLs?long=yes
