שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך מדפיסים עיתונים?
זה די פשוט.. הכתבים כותבים, העורך בוחר את הכתבות והתמונות הטובות ומחליט כיצד יסודר העיתון ומה ישאר מחוץ לגליון. מומחי לשון שנקראים מגיהים עוברים על הכתבות ומתקנים את שגיאות הכתיב והניסוח שבהן. עתה יושבים האנשים שעורכים את העיתון מבחינה גרפית ומעמדים את עמודי העיתון על מסך המחשב.
העיתון יוצא לדפוס, מכינים תבניות פלסטיק של כל דף בעיתון והן מוכנסות למכונות הדפוס הגדולות שידפיסו את גליונות העיתון בצבעים. גלגלי ענק של נייר מאפשרים הדפסה של עיתונים גדולים. אחרי ההדפסה יוצאים העיתונים לסגירה, הוספת הסיכות לגליונות ואריזה. משם הם יוצאים לאולם ההעמסה, כדי לשלוח אותם אל החנויות ולמנויים.
הנה התהליך המלא של יצירת העיתון היומי:
https://youtu.be/G7zYpvtRAlE
כך מכינים את העיתון היומי:
http://youtu.be/NhjSZE0SLTM?t=34s
ושיר על אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון (עברית):
https://youtu.be/Vev_L4_5_lE
מי לא האמין שתקשורת מחשבים תחליף את העיתונות?
כשמדברים היום על קריסת עולם העיתונות הכתובה, מעט עצוב או מצחיק לשמוע שרק לפני 20 שנה העריך קליפורד סטול ש"האמת היא שאף מסד נתונים מקוונים לא יחליף את העיתון היומי שלך".
זה היה בשנת 1995, כשהעיתונות הייתה חזקה והאינטרנט, אותו היה צעיר ועתידו בהחלט לא היה ברור. בתקופתנו קריאת חדשות עברה לרשת האינטרנט כמעט לחלוטין והעיתונים המודפסים נשארו בעיקר נחלתם של מי שאינם מחוברים למחשבים ושל אלה שמקבלים עיתוני חינם ברכבת..
הנה סרטון אנימציה שמראה את מצב העיתונות כשיזמי הייטק מצליחים קונים עיתונים חשובים:
http://youtu.be/jRKAFv8KIq0
איך נולדו העיתונים?
העיתון נולד כבר באימפריה הרומית, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. זה היה מעין עיתון או מגזין, שנקרא "אקטה דיאורנה" ("מעשי היום"). העיתון הזה נתלה בחוצות הפורום של רומא, על גבי פפירוס או אבן. נסקרו בו אז נושאים שונים שהעסיקו את אזרחי האימפריה. על קיומו ידוע להיסטוריונים, על אף שהברברים שפלשו לרומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים של העיתון ולכן לא נותרו שרידים שלו.
אחרי גלגולים שונים, איפה שהוא בימי הביניים, נולד העיתון המודרני הראשון. קראו לו ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת") והוא יצא לאור בשנת 1809 בשטרסבורג, אז עיר גרמנית והיום בצרפת.
העיר שטרסבורג של אותם ימים היא צומת מסחר חשובה ועיר מסחרית ובעלת כלכלה מפותחת. זה הביא לכך שהצלחתו והתפתחותו של העיתון היו מהירים והוא בישר את עידן העיתונים המצליחים שיבואו אחריו וילכו ויתרבו, מאז ועד היום.
בשנים האחרונות מנבאים את סופם של העיתונים, בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, כגון טאבלטים, טלפונים סלולאריים וכמובן המחשבים. גם החינמונים, עיתוני החינם הולכים ומערערים את הקיום הכלכלי של העיתונות הרצינית, שנעשית על ידי עיתונאים מקצועיים ומחייבת לימוד, עיון ותחקיר שהם יקרים למימון.
גם אם נראה לעתים שהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, הציפייה והתקווה היא שבמהדורות דיגיטליות תמשיך העיתונות להתקיים עוד שנים רבות. חשיבותה האדירה לדמוקרטיה, במיוחד אל מול שופרות שלטון המתחזים לעיתונים, מחייבת את הדמוקרטיות האמיתיות בעולם להגן ולשמור על קיומה של עיתונות חופשית ונטולת פניות.
הנה סרטון על התפתחות העיתונים:
http://youtu.be/hG_MPTpIg90
העיתונות אז, היום ובעתיד:
https://youtu.be/lA_HD6g0HE4
מומחה שמספר על תולדות העיתונים (עברית):
https://youtu.be/vqiZArrlteo
וכך מייצרים את העיתון היומי החשוב ביותר בעולם - ניו יורק טיימס:
https://youtu.be/MrWP2z8I0Qk
איך האינטרנט הורג את העיתונים?
אין ספק שהעיתונות עוברת משבר. המעבר לאינטרנט היה אמור להיות טבעי למי שמיומנותם בכתיבה מקצועית, בטקסטים, בצילום ובהובלת דעות. אבל הוא לא.
העיתונות הגיעה לא מוכנה לעידן האינטרנט, בלי הבנה שהרשת עומדת לשמוט את הקרקע ממקורות ההכנסה שלה. האלף החדש קיבל אותה ללא מודל עסקי מספק ובחוסר יכולת להתאים את עצמה לזמנים האולטרה-מודרניים החדשים, של מדיה חברתית חינמית ופופולרית, של ציבור שמאס בצורך לשלם עבור איכות שחלקו הגדול אפילו לא מעריך.
האם האינטרנט יהרוג סופית את העיתונות?
בשנים האחרונות מנבאים רבים את סופם המתקרב של העיתונים, כי מאז תחילת המאה ה-21, הופכת הזירה הדיגיטלית, זו של האינטרנט, למשמעותית יותר ויותר. בעוד עולם הפרינט, זה של העיתונות והתקשורת המודפסת, רק מצטמצם.
בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, חל מעבר לצריכת חדשות ותוכן על מסכי המחשב, הטבלט וכמובן הטלפון החכם. גם הפרסום, שמממן חלק גדול מהפעילות בעולם העיתונות, עובר לדיגיטל - על חשבון הפרינט כמובן.
מלכתחילה היה הגיון סביבתי רב בעלייה לרשת של העיתונים. הרי במקום לכרות עצים ולייצר נייר שמחר כבר לא רלוונטי ניתן וחשוב להתאים לרוח הזמן. אבל גם כשהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, התקווה הייתה שבמהדורות דיגיטליות הוא ימשיך להתקיים עוד שנים רבות.
רק שהכסף לעיתונות לא הגיע מהרשת ובמקביל הלכו וצנחו מכירות עיתון הנייר. הכל באינטרנט כל כך זול. אצל מרבית הגולשים האיכות לא הכרחית והם מסתפקים בכותרות. בשביל כותרות לא צריך עיתונאים ותחקירים ומקצוענות, אלא זוג עיניים ועכבר שמאפשר לגלוש למקורות פתוחים, להעתיק, לשכתב ולפרסם.
וכך, הידרדרות במספר המנויים, הכנסות שצנחו מפרסום בעיתונים ובאתרים שלהם, לוחות מכירה וקניה שהוחלפו באתרי יד שנייה משוכללים ויעילים - כל אלה תרמו לרווחיות הנשחקת וחייבו שינויים. נסיונות להתאמה למצב החדש - קיצוצים בכוח אדם, העלאת דמי מינוי, חומות תשלום בכניסה לתוכן אקסקלוסיבי, כתבות מוזמנות ותוכן ממומן - שום דבר לא עזר. גרף התוצאות העסקיות הלך וירד.
להכנסות המתדלדלות הללו הייתה עוד תוצאה נגזרת ועגומה עוד יותר - המקצועיות העיתונאית הלכה ונפגעה.
עם הזמן החינם גם יצא מגבולות הרשת אל העולם האמיתי. תחרות חדשה מול חינמונים בבעלות טייקונים שמטפחים יחסים של הון שלטון, הצטרפה לעולם חדש של בלוגרים שאיש לא מחייב אותם בכללים כלשהם ובהמשך רשתות חברתיות שבאמצעות לייקים, לבבות ומדד עוקבים מעודדות מדידה של פוסטים בוויראליות הכמותית ולא באיכות, כל אלה ביחד עם קיצוניות, השתלחות ואובדן רסן. איזה עיתון יכול להתחרות בכל אלה ביחד?
הרשת גם הציעה יותר ויותר מאגרי חדשות מעודכנים תמיד, שאין להם חשש להעתיק מבזקים ולשכתב חומרים שלעיתונות עולה הון לייצר - כל אלה הביאו לכך שבעיקר העיתונים הרציניים נחלשים, מאבדים את יכולתם לשמור על הדמוקרטיה ונסגרים בזה אחר זה.
את השד הזה, הם ידעו, כבר לא יהיה קל להחזיר לבקבוק.
רובנו לא מבינים את ההשפעה של התהליך הזה על חיינו. השיח הציבורי, האלימות המילולית, הקיטוב, תרבות הדיבור הירודה, ההקצנה, הפייק ניוז, סיפורי הקונספירציה, השיסוי ועוד מחלות רקע שעוברות דמוקרטיות בכל העולם - כל אלה הן תופעות שנגזרות ומתחזקות באופן משמעותי מהשינוי הטקטוני הזה בעולם העיתונות והמעבר למרחבים הדיגיטליים.
תוסיפו את הפוסטמודרניזם, בו כל בלוגר, אושיית פוסטים או "מוביל דעה", שהשכלתו או הבנתו נובעת לא פעם בעיקר מהפרסום או היופי ותבינו מה מחליף את העיתונאי המקצועי והאתי, את הכתב, התחקירן, הפרשן והעורך המקצועי והאחראי.
וזה לא שהעיתונות הייתה מושלמת. כולנו זוכרים את "עיתונאי קטן", בו כיוון אריק איינשטיין לעיתונאי ביצה ורכילאים בכסות עיתונות, שזיהמו את המדיה והוציאו לה שם רע. מי שעוקב יכול גם לראות איך אג'נדות של בעלי עיתונים מובילות את הקו של כל עיתון בימינו, במקום מחויבות לאמת, לערכים ולאחריות ציבורית.
אבל עדיין - אומרים שהעיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה. בעידן הנוכחי מחליפים צייצני טוויטר ומשולחי פוסטים בפייסבוק את בעלי המקצוע הללו. אין להם מגבלות או אתיקה, הם יכולים להרשות לעצמם הכל והמדיום מוביל לכך שהם הולכים ומקצינים, כי ברשתות החברתיות אם אתה לא בולט - אתה נעלם והדרך הקלה לבלוט היא להקצין, להשמיץ, להמציא, להאשים, ללעוג ולהתבריין - מלשון בריונות.
נוסיף לזה את ענקיות האינטרנט, כמו גוגל ופייסבוק, שהולכות ולוקחות את מה שנותר מהיכולת ליצור הכנסה ולשלם את משכורותיהם של כתבים, פרשנים ועיתונאים. ענקיות האינטרנט והמדיה החברתית הלכו ונגסו בעסקי הפרסום ברשת וכבר מזמן השתלטו על השוק הזה. לעיתונות לא היה סיכוי נגדן - בעולם שבו ענקיות רשת שולטות על הגישה אליהם, העיתונים מצאו את עצמם במלכוד קשה במיוחד.
ועדיין, נראה שיצרני התוכן וגופי העיתונות החשובים לא הרימו ידיים נגד ענקיות האינטרנט. כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד נרמסות זכויות היוצרים של עיתונים וכלי תקשורת בעידן החדש. בעולם קיו גם רשויות, מחוקקים ומנהיגים פוליטיים אחראיים, שמנסים לשנות את הכללים לגבי השימוש שנעשה בתוכן של האחרונים בפלטפורמות המקוונות. הם הסיכוי האחרון לעצור את קריסת העיתונות ותקשורת ההמונים, החשובות כל כך לדמוקרטיות בעולם.
הנה השינוי העצום שעובר על עולם העיתונות והחשיבות להתאים את עצמנו לו (מתורגם):
https://youtu.be/q-Y-z6HmRgI
מוכר העיתונים שמיטיב לתאר את המצב (עברית):
https://youtu.be/cd2JahghuTk
המעבר לאינטרנט הביא במקביל לצניחת המכירות של עיתוני הנייר (עברית):
https://youtu.be/ckjuZR9wxtY
החינמונים שנותנים עיתון פלוס אינטרסים פוליטיים בחינם (עברית):
https://youtu.be/9A8uQyKCZTM
עיתונאים מספרים על השפעת הרשתות החברתיות על עולם העיתונות:
https://youtu.be/-7esKJDZqzQ
התוצאות האיומות של זה הן גם החדשות המזויפות שיוצאות מהמדיה החברתית ומשנות את העולם (עברית):
https://youtu.be/XiFtw9jRFQU
סגירת בית מעריב בתל אביב (עברית):
https://youtu.be/JFDxWhMKdvE
והרצאה על השינויים בעולם העיתונות (עברית):
https://youtu.be/n2mtbzS2nhU?long=yes
מה הופך את המגזין ווג למגזין האופנה המשפיע בעולם?
המגזין ווג (Vogue) הוא ווג אחד ממגזיני האופנה והלייף סטייל החשובים בעולם.
המגזין האמריקאי תואר לא פעם כ"מגזין האופנה המשפיע ביותר בעולם". כך גרסה למשל מבקרת הספרות קרוליין וובר שכתבה עליו כך בעיתון הטוב בתבל "ניו-יורק טיימס".
ווג נוסד בסוף המאה ה-19 בתור מגזין שבועי. המייסד היה גבר דווקא, אמריקאי בשם ארתור טרנר, שקיבל חסות וכנראה סיוע במימון מכריסטופר רייט.
המגזין, שהתמקד בעיקר באופנה עילית ואופנה בכלל, פנה אל קהל יעד עיקרי והוא העשירים החדשים והאריסטוקרטיה של ניו יורק. עם השנים הוא התפתח והופץ לשאר מדינות ארצות הברית ובהמשך הוא עתיד גם לצאת ממנה.
רכישת השבועון ב-1905 בידי בית ההוצאה לאור קונדה נאסט (Condé Nast) הפכה את השבועון למגזין דו-שבועי. ההנהלה החדשה אף הרחיבה את פעילותו ותפוצתו למדינות נוספות על ארצות הברית. מהדורות מקומיות של ווג הוקמו בספרד, איטליה ובהמשך בצרפת והתקבלו היטב, מה שבהדרגה גם יהפוך אותו לסמכות של ממש בעולם האופנה.
המינוי של אנה וינטור לעורכת הראשית, בשנת 1988, אפשר לה לשנות את ווג ולהפוך אותו למגזין נגיש וצעיר מבעבר. וינטור, העורכת האגדית של ווג, הפכה אושיית ניהול מפורסמת ואחת המנהלות המצליחות בעולם, גם אם ידועה לשמצה בעולם האופנה, כמנהלת קשוחה וקפדנית במיוחד.
היא, אגב, עתידה להיות ההשראה לספר ולסרט המפורסם "השטן לובשת פראדה". ב-2017 הכתיר אותה המגזין פורבס כאישה החזקה ביותר בעולם התקשורת והבידור.
בשנותיה כמנהלת זוהתה וינטור לחלוטין עם המגזין ובמידה רבה ווג הפך לצלמה ודמותה. היא שינתה את הפוקוס של ווג וחשפה את קוראיו לרעיונות חדשים ונגישים. הוא פנה לזרמי אופנה, קהלים וגילאים מגוונים יותר, מה שהרחיב את קהל קוראיו ואת הצלחתו באופן משמעותי.
כיום ווג הוא ירחון, מגזין אופנה ולייף סטייל היוצא אחת לחודש. בנוסף לכל ארצות הברית הוא יוצא במהדורות מקומיות רבות בעולם, בכמעט 30 מדינות שונות. ביחד עם מהדורת האינטרנט שלו, יש למגזין כמעט מיליארד קוראים.
הנה תולדות המגזין "ווג" בקולה של השחקנית שרה ג'סיקה פרקר:
https://youtu.be/jFZcrADRUxc
הדוגמנית אנוק יי מספרת על עצמה:
https://youtu.be/Z5vAE3mku-c
וראיון וידאו שערכו עם טיילור סוויפט:
https://youtu.be/XnbCSboujF4
מהו מיחזור?
מיחזור הוא דרך שבה משתמשים בחומרי פסולת כדי ליצור מוצר חדש. כשאנו לוקחים חפץ או חומר שאין בו צורך יותר ובמקום להשליכו לאשפה אנו משתמשים בו שוב, אנו ממחזרים.
רוצים דוגמה? - כשאנו מייצרים עיתונים וספרים מנייר ממוחזר למשל, אנו ממחזרים נייר. אם לא נמחזר אותו, ייאלצו יצרני הנייר לכרות עצים נוספים שמהם מייצרים את הנייר והמון פסולת נייר תיטמן באדמה או שייאלצו לשרוף אותה, כדי להשמידה.
הנה דוגמה לחברה שממחזרת פסולת לחומרי ייצור ממוחזרים (עברית):
https://youtu.be/IRkxRFXVwiM
פחי המחזור תופסים מקום ברחוב הישראלי, אם כי לא מספיק (עברית):
https://youtu.be/fR5laRDgNko
הפרדת פסולת הכרחית כדי למחזר אותה (עברית):
https://youtu.be/6K1tFoy8ek8
יש גם מיחזור של מים (עברית):
https://youtu.be/N6URWPrOL1Y
גם במיחזור הסינים הם אימפריה (עברית):
https://youtu.be/AkOF4Gw4oZg
האמן חנוך פיבן שמשתמש במיכלי פלסטיק ליצירת אמנות:
http://youtu.be/2MLYpbGxUF8
ותכנית חינוכית לילדים על העולם והמיחזור (עברית):
https://youtu.be/dVNSfeIextM?long=yes
כיצד גידל מגזין Mad את צעירי תרבות הנגד של אמריקה?
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
מהי עבודתו של העיתונאי ומדוע היא כה חשובה?
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
איך ממחזרים נייר?
ייצור הנייר הוא תהליך תעשייתי שבו כורתים עצים על מנת לספק נייר לשוק. כדי להקטין את הנזק הסביבתי שכרוך בכריתת עצים מתבצע תהליך של מיחזור נייר משומש. כל אחד מאיתנו משליך את פסולת הנייר שלו, כולל עיתונים ישנים, אריזות קרטון וכדומה, אל סל המיחזור. חברת המיחזור אוספת ממיכלי המיחזור את הפסולת ומעבירה אותה במשאיות אל המפעל. במקביל נאספת פסולת כזו גם ממקומות שמייצרים פסולת בכמות גדולה, כמו בתי דפוס, משרדים ומפעלי תעשייה.
במפעל מתבצע מיון קפדני שבמהלכו מופרדת מהנייר פסולת שמעורבת בנייר, דבוקה אליו ואף נוזלים שנשארו באריזות הקרטון. לאחר מכן עוברים הנייר והקרטונים שטיפה בחומרים כימיים, כדי לנקות את שרידי הדפוס שהיה עליהם.
עתה דוחסים את פסולת הנייר לתוך מכבש ענק ומוציאים אותה כקוביות ענק במשקל של חצי טון ויותר. אלה יועברו אל מפעלי ייצור הנייר ויומסו במכלי מים, כדי שיהפכו לסיבי נייר. לאחר החדרה של מים רבים תיווצר מהם עיסה דביקה שאליה יוסיפו תוספות מחזקות ליצירת נייר חדש וצבע לבן, שיאפשר לנייר להיראות חדש ונקי לחלוטין.
לאחר סחיטת המים העודפים מהעיסה, באמצעות רשת שעליה מותזת העיסה, מחממים את הסיבים בקיטור ומייבשים אותם לחלוטין. כך מקבלים נייר ממוחזר - כחדש.
כך נראה תהליך מיחזור הנייר:
https://youtu.be/jODl07akVHM
פרסומת למיחזור של נייר (עברית):
https://youtu.be/luOX3ZIISbc
כך הופכים עיתונים ישנים לנייר חדש:
נסו למחזר נייר בבית (עברית):
https://youtu.be/wCA62-a89lk
וכך ממחזרים נייר במפעל:
https://youtu.be/isEV-mCFPiY
זה די פשוט.. הכתבים כותבים, העורך בוחר את הכתבות והתמונות הטובות ומחליט כיצד יסודר העיתון ומה ישאר מחוץ לגליון. מומחי לשון שנקראים מגיהים עוברים על הכתבות ומתקנים את שגיאות הכתיב והניסוח שבהן. עתה יושבים האנשים שעורכים את העיתון מבחינה גרפית ומעמדים את עמודי העיתון על מסך המחשב.
העיתון יוצא לדפוס, מכינים תבניות פלסטיק של כל דף בעיתון והן מוכנסות למכונות הדפוס הגדולות שידפיסו את גליונות העיתון בצבעים. גלגלי ענק של נייר מאפשרים הדפסה של עיתונים גדולים. אחרי ההדפסה יוצאים העיתונים לסגירה, הוספת הסיכות לגליונות ואריזה. משם הם יוצאים לאולם ההעמסה, כדי לשלוח אותם אל החנויות ולמנויים.
הנה התהליך המלא של יצירת העיתון היומי:
https://youtu.be/G7zYpvtRAlE
כך מכינים את העיתון היומי:
http://youtu.be/NhjSZE0SLTM?t=34s
ושיר על אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון (עברית):
https://youtu.be/Vev_L4_5_lE
כשמדברים היום על קריסת עולם העיתונות הכתובה, מעט עצוב או מצחיק לשמוע שרק לפני 20 שנה העריך קליפורד סטול ש"האמת היא שאף מסד נתונים מקוונים לא יחליף את העיתון היומי שלך".
זה היה בשנת 1995, כשהעיתונות הייתה חזקה והאינטרנט, אותו היה צעיר ועתידו בהחלט לא היה ברור. בתקופתנו קריאת חדשות עברה לרשת האינטרנט כמעט לחלוטין והעיתונים המודפסים נשארו בעיקר נחלתם של מי שאינם מחוברים למחשבים ושל אלה שמקבלים עיתוני חינם ברכבת..
הנה סרטון אנימציה שמראה את מצב העיתונות כשיזמי הייטק מצליחים קונים עיתונים חשובים:
http://youtu.be/jRKAFv8KIq0
העיתון נולד כבר באימפריה הרומית, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. זה היה מעין עיתון או מגזין, שנקרא "אקטה דיאורנה" ("מעשי היום"). העיתון הזה נתלה בחוצות הפורום של רומא, על גבי פפירוס או אבן. נסקרו בו אז נושאים שונים שהעסיקו את אזרחי האימפריה. על קיומו ידוע להיסטוריונים, על אף שהברברים שפלשו לרומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים של העיתון ולכן לא נותרו שרידים שלו.
אחרי גלגולים שונים, איפה שהוא בימי הביניים, נולד העיתון המודרני הראשון. קראו לו ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת") והוא יצא לאור בשנת 1809 בשטרסבורג, אז עיר גרמנית והיום בצרפת.
העיר שטרסבורג של אותם ימים היא צומת מסחר חשובה ועיר מסחרית ובעלת כלכלה מפותחת. זה הביא לכך שהצלחתו והתפתחותו של העיתון היו מהירים והוא בישר את עידן העיתונים המצליחים שיבואו אחריו וילכו ויתרבו, מאז ועד היום.
בשנים האחרונות מנבאים את סופם של העיתונים, בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, כגון טאבלטים, טלפונים סלולאריים וכמובן המחשבים. גם החינמונים, עיתוני החינם הולכים ומערערים את הקיום הכלכלי של העיתונות הרצינית, שנעשית על ידי עיתונאים מקצועיים ומחייבת לימוד, עיון ותחקיר שהם יקרים למימון.
גם אם נראה לעתים שהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, הציפייה והתקווה היא שבמהדורות דיגיטליות תמשיך העיתונות להתקיים עוד שנים רבות. חשיבותה האדירה לדמוקרטיה, במיוחד אל מול שופרות שלטון המתחזים לעיתונים, מחייבת את הדמוקרטיות האמיתיות בעולם להגן ולשמור על קיומה של עיתונות חופשית ונטולת פניות.
הנה סרטון על התפתחות העיתונים:
http://youtu.be/hG_MPTpIg90
העיתונות אז, היום ובעתיד:
https://youtu.be/lA_HD6g0HE4
מומחה שמספר על תולדות העיתונים (עברית):
https://youtu.be/vqiZArrlteo
וכך מייצרים את העיתון היומי החשוב ביותר בעולם - ניו יורק טיימס:
https://youtu.be/MrWP2z8I0Qk
אין ספק שהעיתונות עוברת משבר. המעבר לאינטרנט היה אמור להיות טבעי למי שמיומנותם בכתיבה מקצועית, בטקסטים, בצילום ובהובלת דעות. אבל הוא לא.
העיתונות הגיעה לא מוכנה לעידן האינטרנט, בלי הבנה שהרשת עומדת לשמוט את הקרקע ממקורות ההכנסה שלה. האלף החדש קיבל אותה ללא מודל עסקי מספק ובחוסר יכולת להתאים את עצמה לזמנים האולטרה-מודרניים החדשים, של מדיה חברתית חינמית ופופולרית, של ציבור שמאס בצורך לשלם עבור איכות שחלקו הגדול אפילו לא מעריך.
האם האינטרנט יהרוג סופית את העיתונות?
בשנים האחרונות מנבאים רבים את סופם המתקרב של העיתונים, כי מאז תחילת המאה ה-21, הופכת הזירה הדיגיטלית, זו של האינטרנט, למשמעותית יותר ויותר. בעוד עולם הפרינט, זה של העיתונות והתקשורת המודפסת, רק מצטמצם.
בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, חל מעבר לצריכת חדשות ותוכן על מסכי המחשב, הטבלט וכמובן הטלפון החכם. גם הפרסום, שמממן חלק גדול מהפעילות בעולם העיתונות, עובר לדיגיטל - על חשבון הפרינט כמובן.
מלכתחילה היה הגיון סביבתי רב בעלייה לרשת של העיתונים. הרי במקום לכרות עצים ולייצר נייר שמחר כבר לא רלוונטי ניתן וחשוב להתאים לרוח הזמן. אבל גם כשהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, התקווה הייתה שבמהדורות דיגיטליות הוא ימשיך להתקיים עוד שנים רבות.
רק שהכסף לעיתונות לא הגיע מהרשת ובמקביל הלכו וצנחו מכירות עיתון הנייר. הכל באינטרנט כל כך זול. אצל מרבית הגולשים האיכות לא הכרחית והם מסתפקים בכותרות. בשביל כותרות לא צריך עיתונאים ותחקירים ומקצוענות, אלא זוג עיניים ועכבר שמאפשר לגלוש למקורות פתוחים, להעתיק, לשכתב ולפרסם.
וכך, הידרדרות במספר המנויים, הכנסות שצנחו מפרסום בעיתונים ובאתרים שלהם, לוחות מכירה וקניה שהוחלפו באתרי יד שנייה משוכללים ויעילים - כל אלה תרמו לרווחיות הנשחקת וחייבו שינויים. נסיונות להתאמה למצב החדש - קיצוצים בכוח אדם, העלאת דמי מינוי, חומות תשלום בכניסה לתוכן אקסקלוסיבי, כתבות מוזמנות ותוכן ממומן - שום דבר לא עזר. גרף התוצאות העסקיות הלך וירד.
להכנסות המתדלדלות הללו הייתה עוד תוצאה נגזרת ועגומה עוד יותר - המקצועיות העיתונאית הלכה ונפגעה.
עם הזמן החינם גם יצא מגבולות הרשת אל העולם האמיתי. תחרות חדשה מול חינמונים בבעלות טייקונים שמטפחים יחסים של הון שלטון, הצטרפה לעולם חדש של בלוגרים שאיש לא מחייב אותם בכללים כלשהם ובהמשך רשתות חברתיות שבאמצעות לייקים, לבבות ומדד עוקבים מעודדות מדידה של פוסטים בוויראליות הכמותית ולא באיכות, כל אלה ביחד עם קיצוניות, השתלחות ואובדן רסן. איזה עיתון יכול להתחרות בכל אלה ביחד?
הרשת גם הציעה יותר ויותר מאגרי חדשות מעודכנים תמיד, שאין להם חשש להעתיק מבזקים ולשכתב חומרים שלעיתונות עולה הון לייצר - כל אלה הביאו לכך שבעיקר העיתונים הרציניים נחלשים, מאבדים את יכולתם לשמור על הדמוקרטיה ונסגרים בזה אחר זה.
את השד הזה, הם ידעו, כבר לא יהיה קל להחזיר לבקבוק.
רובנו לא מבינים את ההשפעה של התהליך הזה על חיינו. השיח הציבורי, האלימות המילולית, הקיטוב, תרבות הדיבור הירודה, ההקצנה, הפייק ניוז, סיפורי הקונספירציה, השיסוי ועוד מחלות רקע שעוברות דמוקרטיות בכל העולם - כל אלה הן תופעות שנגזרות ומתחזקות באופן משמעותי מהשינוי הטקטוני הזה בעולם העיתונות והמעבר למרחבים הדיגיטליים.
תוסיפו את הפוסטמודרניזם, בו כל בלוגר, אושיית פוסטים או "מוביל דעה", שהשכלתו או הבנתו נובעת לא פעם בעיקר מהפרסום או היופי ותבינו מה מחליף את העיתונאי המקצועי והאתי, את הכתב, התחקירן, הפרשן והעורך המקצועי והאחראי.
וזה לא שהעיתונות הייתה מושלמת. כולנו זוכרים את "עיתונאי קטן", בו כיוון אריק איינשטיין לעיתונאי ביצה ורכילאים בכסות עיתונות, שזיהמו את המדיה והוציאו לה שם רע. מי שעוקב יכול גם לראות איך אג'נדות של בעלי עיתונים מובילות את הקו של כל עיתון בימינו, במקום מחויבות לאמת, לערכים ולאחריות ציבורית.
אבל עדיין - אומרים שהעיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה. בעידן הנוכחי מחליפים צייצני טוויטר ומשולחי פוסטים בפייסבוק את בעלי המקצוע הללו. אין להם מגבלות או אתיקה, הם יכולים להרשות לעצמם הכל והמדיום מוביל לכך שהם הולכים ומקצינים, כי ברשתות החברתיות אם אתה לא בולט - אתה נעלם והדרך הקלה לבלוט היא להקצין, להשמיץ, להמציא, להאשים, ללעוג ולהתבריין - מלשון בריונות.
נוסיף לזה את ענקיות האינטרנט, כמו גוגל ופייסבוק, שהולכות ולוקחות את מה שנותר מהיכולת ליצור הכנסה ולשלם את משכורותיהם של כתבים, פרשנים ועיתונאים. ענקיות האינטרנט והמדיה החברתית הלכו ונגסו בעסקי הפרסום ברשת וכבר מזמן השתלטו על השוק הזה. לעיתונות לא היה סיכוי נגדן - בעולם שבו ענקיות רשת שולטות על הגישה אליהם, העיתונים מצאו את עצמם במלכוד קשה במיוחד.
ועדיין, נראה שיצרני התוכן וגופי העיתונות החשובים לא הרימו ידיים נגד ענקיות האינטרנט. כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד נרמסות זכויות היוצרים של עיתונים וכלי תקשורת בעידן החדש. בעולם קיו גם רשויות, מחוקקים ומנהיגים פוליטיים אחראיים, שמנסים לשנות את הכללים לגבי השימוש שנעשה בתוכן של האחרונים בפלטפורמות המקוונות. הם הסיכוי האחרון לעצור את קריסת העיתונות ותקשורת ההמונים, החשובות כל כך לדמוקרטיות בעולם.
הנה השינוי העצום שעובר על עולם העיתונות והחשיבות להתאים את עצמנו לו (מתורגם):
https://youtu.be/q-Y-z6HmRgI
מוכר העיתונים שמיטיב לתאר את המצב (עברית):
https://youtu.be/cd2JahghuTk
המעבר לאינטרנט הביא במקביל לצניחת המכירות של עיתוני הנייר (עברית):
https://youtu.be/ckjuZR9wxtY
החינמונים שנותנים עיתון פלוס אינטרסים פוליטיים בחינם (עברית):
https://youtu.be/9A8uQyKCZTM
עיתונאים מספרים על השפעת הרשתות החברתיות על עולם העיתונות:
https://youtu.be/-7esKJDZqzQ
התוצאות האיומות של זה הן גם החדשות המזויפות שיוצאות מהמדיה החברתית ומשנות את העולם (עברית):
https://youtu.be/XiFtw9jRFQU
סגירת בית מעריב בתל אביב (עברית):
https://youtu.be/JFDxWhMKdvE
והרצאה על השינויים בעולם העיתונות (עברית):
https://youtu.be/n2mtbzS2nhU?long=yes
עיתונים
המגזין ווג (Vogue) הוא ווג אחד ממגזיני האופנה והלייף סטייל החשובים בעולם.
המגזין האמריקאי תואר לא פעם כ"מגזין האופנה המשפיע ביותר בעולם". כך גרסה למשל מבקרת הספרות קרוליין וובר שכתבה עליו כך בעיתון הטוב בתבל "ניו-יורק טיימס".
ווג נוסד בסוף המאה ה-19 בתור מגזין שבועי. המייסד היה גבר דווקא, אמריקאי בשם ארתור טרנר, שקיבל חסות וכנראה סיוע במימון מכריסטופר רייט.
המגזין, שהתמקד בעיקר באופנה עילית ואופנה בכלל, פנה אל קהל יעד עיקרי והוא העשירים החדשים והאריסטוקרטיה של ניו יורק. עם השנים הוא התפתח והופץ לשאר מדינות ארצות הברית ובהמשך הוא עתיד גם לצאת ממנה.
רכישת השבועון ב-1905 בידי בית ההוצאה לאור קונדה נאסט (Condé Nast) הפכה את השבועון למגזין דו-שבועי. ההנהלה החדשה אף הרחיבה את פעילותו ותפוצתו למדינות נוספות על ארצות הברית. מהדורות מקומיות של ווג הוקמו בספרד, איטליה ובהמשך בצרפת והתקבלו היטב, מה שבהדרגה גם יהפוך אותו לסמכות של ממש בעולם האופנה.
המינוי של אנה וינטור לעורכת הראשית, בשנת 1988, אפשר לה לשנות את ווג ולהפוך אותו למגזין נגיש וצעיר מבעבר. וינטור, העורכת האגדית של ווג, הפכה אושיית ניהול מפורסמת ואחת המנהלות המצליחות בעולם, גם אם ידועה לשמצה בעולם האופנה, כמנהלת קשוחה וקפדנית במיוחד.
היא, אגב, עתידה להיות ההשראה לספר ולסרט המפורסם "השטן לובשת פראדה". ב-2017 הכתיר אותה המגזין פורבס כאישה החזקה ביותר בעולם התקשורת והבידור.
בשנותיה כמנהלת זוהתה וינטור לחלוטין עם המגזין ובמידה רבה ווג הפך לצלמה ודמותה. היא שינתה את הפוקוס של ווג וחשפה את קוראיו לרעיונות חדשים ונגישים. הוא פנה לזרמי אופנה, קהלים וגילאים מגוונים יותר, מה שהרחיב את קהל קוראיו ואת הצלחתו באופן משמעותי.
כיום ווג הוא ירחון, מגזין אופנה ולייף סטייל היוצא אחת לחודש. בנוסף לכל ארצות הברית הוא יוצא במהדורות מקומיות רבות בעולם, בכמעט 30 מדינות שונות. ביחד עם מהדורת האינטרנט שלו, יש למגזין כמעט מיליארד קוראים.
הנה תולדות המגזין "ווג" בקולה של השחקנית שרה ג'סיקה פרקר:
https://youtu.be/jFZcrADRUxc
הדוגמנית אנוק יי מספרת על עצמה:
https://youtu.be/Z5vAE3mku-c
וראיון וידאו שערכו עם טיילור סוויפט:
https://youtu.be/XnbCSboujF4
מיחזור הוא דרך שבה משתמשים בחומרי פסולת כדי ליצור מוצר חדש. כשאנו לוקחים חפץ או חומר שאין בו צורך יותר ובמקום להשליכו לאשפה אנו משתמשים בו שוב, אנו ממחזרים.
רוצים דוגמה? - כשאנו מייצרים עיתונים וספרים מנייר ממוחזר למשל, אנו ממחזרים נייר. אם לא נמחזר אותו, ייאלצו יצרני הנייר לכרות עצים נוספים שמהם מייצרים את הנייר והמון פסולת נייר תיטמן באדמה או שייאלצו לשרוף אותה, כדי להשמידה.
הנה דוגמה לחברה שממחזרת פסולת לחומרי ייצור ממוחזרים (עברית):
https://youtu.be/IRkxRFXVwiM
פחי המחזור תופסים מקום ברחוב הישראלי, אם כי לא מספיק (עברית):
https://youtu.be/fR5laRDgNko
הפרדת פסולת הכרחית כדי למחזר אותה (עברית):
https://youtu.be/6K1tFoy8ek8
יש גם מיחזור של מים (עברית):
https://youtu.be/N6URWPrOL1Y
גם במיחזור הסינים הם אימפריה (עברית):
https://youtu.be/AkOF4Gw4oZg
האמן חנוך פיבן שמשתמש במיכלי פלסטיק ליצירת אמנות:
http://youtu.be/2MLYpbGxUF8
ותכנית חינוכית לילדים על העולם והמיחזור (עברית):
https://youtu.be/dVNSfeIextM?long=yes
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
ייצור הנייר הוא תהליך תעשייתי שבו כורתים עצים על מנת לספק נייר לשוק. כדי להקטין את הנזק הסביבתי שכרוך בכריתת עצים מתבצע תהליך של מיחזור נייר משומש. כל אחד מאיתנו משליך את פסולת הנייר שלו, כולל עיתונים ישנים, אריזות קרטון וכדומה, אל סל המיחזור. חברת המיחזור אוספת ממיכלי המיחזור את הפסולת ומעבירה אותה במשאיות אל המפעל. במקביל נאספת פסולת כזו גם ממקומות שמייצרים פסולת בכמות גדולה, כמו בתי דפוס, משרדים ומפעלי תעשייה.
במפעל מתבצע מיון קפדני שבמהלכו מופרדת מהנייר פסולת שמעורבת בנייר, דבוקה אליו ואף נוזלים שנשארו באריזות הקרטון. לאחר מכן עוברים הנייר והקרטונים שטיפה בחומרים כימיים, כדי לנקות את שרידי הדפוס שהיה עליהם.
עתה דוחסים את פסולת הנייר לתוך מכבש ענק ומוציאים אותה כקוביות ענק במשקל של חצי טון ויותר. אלה יועברו אל מפעלי ייצור הנייר ויומסו במכלי מים, כדי שיהפכו לסיבי נייר. לאחר החדרה של מים רבים תיווצר מהם עיסה דביקה שאליה יוסיפו תוספות מחזקות ליצירת נייר חדש וצבע לבן, שיאפשר לנייר להיראות חדש ונקי לחלוטין.
לאחר סחיטת המים העודפים מהעיסה, באמצעות רשת שעליה מותזת העיסה, מחממים את הסיבים בקיטור ומייבשים אותם לחלוטין. כך מקבלים נייר ממוחזר - כחדש.
כך נראה תהליך מיחזור הנייר:
https://youtu.be/jODl07akVHM
פרסומת למיחזור של נייר (עברית):
https://youtu.be/luOX3ZIISbc
כך הופכים עיתונים ישנים לנייר חדש:
נסו למחזר נייר בבית (עברית):
https://youtu.be/wCA62-a89lk
וכך ממחזרים נייר במפעל:
https://youtu.be/isEV-mCFPiY
מהם ציורי הקומיקס?
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
מהי מסיבת עיתונאים ולמה צריך לכנס את העיתונות?
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
מדוע יש ברחוב פחי אשפה בצבעים שונים?
הסיבה שיש פחים בצבעים שונים היא שכל פח מיועד לסוג אחר של זבל. פחים אלה מאפשרים למחזר כל מיני חומרים בתעשייה.
אחת לכמה ימים מגיעה משאית שאוספת את החומר המיועד למפעל. החומר נלקח למפעל המיחזור ושם הוא מעובד כדי שניתן יהיה לייצר ממנו מוצרים חדשים.
כך, בעזרת פחי המיחזור או מיכלי המיחזור אנו מקטינים את כמות הפסולת שנזרקת ושומרים על כדור הארץ והסביבה שלנו.
הנה סרטון על צבעי פחי המיחזור השונים (עברית):
http://youtu.be/1FQF-lGSmlk
הסיבה שיש פחים בצבעים שונים היא שכל פח מיועד לסוג אחר של זבל. פחים אלה מאפשרים למחזר כל מיני חומרים בתעשייה.
אחת לכמה ימים מגיעה משאית שאוספת את החומר המיועד למפעל. החומר נלקח למפעל המיחזור ושם הוא מעובד כדי שניתן יהיה לייצר ממנו מוצרים חדשים.
כך, בעזרת פחי המיחזור או מיכלי המיחזור אנו מקטינים את כמות הפסולת שנזרקת ושומרים על כדור הארץ והסביבה שלנו.
הנה סרטון על צבעי פחי המיחזור השונים (עברית):
http://youtu.be/1FQF-lGSmlk
מי המציא את צילום העיתונות?
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
מהם המסכים הגמישים?
מסכים גמישים שרבים סבורים שיחליפו את המסכים הקשיחים של היום, הם מהחידושים המרגשים בתחום המחשבים והמובייל. מסכים אלו יוכלו בעתיד להתקפל כמו עיתון, להתגלגל כמו מגזין, להתפרש על השולחן כמו מפת דרכים ועוד. הם ישולבו במכשירים שונים, מעיתון אלקטרוני, דרך ספרים דיגיטליים, מפות שולחן פעילות ועוד אפשרויות שהיום איננו חושבים עליהן, כמו למשל טלוויזיה ניידת שמתקפלת לתיק כמו מפה.
טכנולוגיית Gyricon הגמישה, שכבר היום קיימת בנייר אלקטרוני, עשויה מחלקיקים דקיקים מאד שצפים על המסך ומשנים את צורתם בהעברת זרם חשמלי.
המסכים הגמישים יוכלו גם להשתלב ב"אינטרנט של הדברים" ולשמש בתור המסכים של מכשירים שאינם דווקא מחשבים. ולא רק שניתן יהיה לקפל אותם - הם גם יהיו קשיחים יותר, עמידים מאי-פעם בפני שריטות ואף חסינים מנפילות ופגיעות אחרות שמסכים רגילים לא שורדים.
הנה מסך טפט של LG:
https://youtu.be/kA1fwmPnI4o
טלוויזיה ביתית ענקית ומתקפלת:
https://youtu.be/D1pa3UX89GA
למה המסכים הגמישים התעכבו כל כך?
https://youtu.be/mo6nF-T58PA
טכנולוגיית המסך הגמיש כפי שהיא כבר קיימת:
http://youtu.be/HU2nG9qy6vs
סרטון קונספט שבינתיים התממש והציג את החזון של חברת סמסונג לגבי עתיד המסכים הגמישים:
http://youtu.be/MKG7XRsG9KQ
המסכים הגמישים כפי שייראו אולי בעתיד:
http://youtu.be/f4AhTiQkWwk
ואבטיפוס של מסך גמיש שכזה:
https://youtu.be/KHSdObeUdxI
מסכים גמישים שרבים סבורים שיחליפו את המסכים הקשיחים של היום, הם מהחידושים המרגשים בתחום המחשבים והמובייל. מסכים אלו יוכלו בעתיד להתקפל כמו עיתון, להתגלגל כמו מגזין, להתפרש על השולחן כמו מפת דרכים ועוד. הם ישולבו במכשירים שונים, מעיתון אלקטרוני, דרך ספרים דיגיטליים, מפות שולחן פעילות ועוד אפשרויות שהיום איננו חושבים עליהן, כמו למשל טלוויזיה ניידת שמתקפלת לתיק כמו מפה.
טכנולוגיית Gyricon הגמישה, שכבר היום קיימת בנייר אלקטרוני, עשויה מחלקיקים דקיקים מאד שצפים על המסך ומשנים את צורתם בהעברת זרם חשמלי.
המסכים הגמישים יוכלו גם להשתלב ב"אינטרנט של הדברים" ולשמש בתור המסכים של מכשירים שאינם דווקא מחשבים. ולא רק שניתן יהיה לקפל אותם - הם גם יהיו קשיחים יותר, עמידים מאי-פעם בפני שריטות ואף חסינים מנפילות ופגיעות אחרות שמסכים רגילים לא שורדים.
הנה מסך טפט של LG:
https://youtu.be/kA1fwmPnI4o
טלוויזיה ביתית ענקית ומתקפלת:
https://youtu.be/D1pa3UX89GA
למה המסכים הגמישים התעכבו כל כך?
https://youtu.be/mo6nF-T58PA
טכנולוגיית המסך הגמיש כפי שהיא כבר קיימת:
http://youtu.be/HU2nG9qy6vs
סרטון קונספט שבינתיים התממש והציג את החזון של חברת סמסונג לגבי עתיד המסכים הגמישים:
http://youtu.be/MKG7XRsG9KQ
המסכים הגמישים כפי שייראו אולי בעתיד:
http://youtu.be/f4AhTiQkWwk
ואבטיפוס של מסך גמיש שכזה:
https://youtu.be/KHSdObeUdxI
איך ייראו עיתוני העתיד?
"הדיו האלקטרוני" (באנגלית e- ink), שכבר כיום מאפשר לקוראים דיגיטליים ולספרים דיגיטליים להחליף את הספר והעיתון, הוא טכנולוגיה חכמה ומצוינת. אבל היא מוגבלת בעיקר בשל צבעי השחור לבן של המסכים הללו.
כבר כיום מפותחת דיו-אלקטרונית שתאפשר להציג עמודים צבעוניים בגירסה אלקטרונית נוחה לקריאה וחסכונית בחשמל. החסכון בחשמל הוא מרכיב מהותי, שכן טאבלט רגיל מחייב טעינה פעם ביום-יומיים. דף אלקטרוני שעובד עם דיו אלקטרונית שכזו, מחייב טעינה רק פעם בחודש!
בניגוד לטכנולוגיות של ימינו, הטכנולוגיה הזו תחקה את הדף המודפס והאור שלה מקל על הקריאה ונוח מאד לעיניים. כמובן שהיתרונות על עיתונים של היום ברורים - מהיתרון הסביבתי של פחות עצים כרותים והובלה, דרך המחיר הזול בהרבה והכי חשוב - העיתונים הללו יהיו מעודכנים בזמן אמת וכל אירוע שקרה בדקות האחרונות יוצג בעיתון האלקטרוני, כמעט בזמן אמת.
הנה אפשרות לצורתו של העיתון העתידי:
http://youtu.be/0B28SHBmMNI
וסרטון על הדיו האלקטרוני של העתיד:
http://youtu.be/DJvN29076E0
"הדיו האלקטרוני" (באנגלית e- ink), שכבר כיום מאפשר לקוראים דיגיטליים ולספרים דיגיטליים להחליף את הספר והעיתון, הוא טכנולוגיה חכמה ומצוינת. אבל היא מוגבלת בעיקר בשל צבעי השחור לבן של המסכים הללו.
כבר כיום מפותחת דיו-אלקטרונית שתאפשר להציג עמודים צבעוניים בגירסה אלקטרונית נוחה לקריאה וחסכונית בחשמל. החסכון בחשמל הוא מרכיב מהותי, שכן טאבלט רגיל מחייב טעינה פעם ביום-יומיים. דף אלקטרוני שעובד עם דיו אלקטרונית שכזו, מחייב טעינה רק פעם בחודש!
בניגוד לטכנולוגיות של ימינו, הטכנולוגיה הזו תחקה את הדף המודפס והאור שלה מקל על הקריאה ונוח מאד לעיניים. כמובן שהיתרונות על עיתונים של היום ברורים - מהיתרון הסביבתי של פחות עצים כרותים והובלה, דרך המחיר הזול בהרבה והכי חשוב - העיתונים הללו יהיו מעודכנים בזמן אמת וכל אירוע שקרה בדקות האחרונות יוצג בעיתון האלקטרוני, כמעט בזמן אמת.
הנה אפשרות לצורתו של העיתון העתידי:
http://youtu.be/0B28SHBmMNI
וסרטון על הדיו האלקטרוני של העתיד:
http://youtu.be/DJvN29076E0
